...
כל אהבה שאין עמה תבונה נדונה לכישלון
(איאן מקויאן)
(איאן מקויאן)
הספר מוקדש
לילדינו, נכדינו ונינינו
באהבה, מעומק הלב, בתקווה שיעבירו
את סיפורינו לדורות הבאים.
אוהבים ומחבקים את כולם,
שמואל ואסתר גור.
ולזכרם של הורינו ז"ל
הוריו של שמואל
הרב יצחק גְרָאנִיק וטְשַארְנֶע (לבית סָלוֹמוֹן) ז"ל
שנספתה בשואה, ומשפחותיהם שנספו בשואה.
לילדינו, נכדינו ונינינו
באהבה, מעומק הלב, בתקווה שיעבירו
את סיפורינו לדורות הבאים.
אוהבים ומחבקים את כולם,
שמואל ואסתר גור.
ולזכרם של הורינו ז"ל
הוריו של שמואל
הרב יצחק גְרָאנִיק וטְשַארְנֶע (לבית סָלוֹמוֹן) ז"ל
שנספתה בשואה, ומשפחותיהם שנספו בשואה.
והוריה של אסתר:
אברהם יצחק מאירוביץ ופֶּסיָה (לבית וִיטֶלזוֹן) ז"ל
ומשפחותיהם, שנספו בשואה.
אברהם יצחק מאירוביץ ופֶּסיָה (לבית וִיטֶלזוֹן) ז"ל
ומשפחותיהם, שנספו בשואה.
יהא זכרם עמנו לעד!
פתח דבר
השכם בבוקר אחד, כאשר שכבתי ליד סבא בצריף המחנה בסיביר, שמעתי אותו ממלמל לעצמו, כשעיניו עצומות למחצה והוא נפוח מרעב. "אוי, א שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט! אוי, א שטיקעלע ברויט!" (אוי, לוּ היתה לי חתיכת לחם!). לפתע השתתק וראיתי שעיניו עצומות לגמרי. צעקתי לעברו:"זֵיידֶע! זיידע!" (סבא! סבא!) והתחלתי לטלטל אותו מצד לצד, אך סבא לא הגיב. הייתי רק בן שש וחצי. מרוב התרגשות ופחד התחלתי לקרוא לדודות שלי, שהיו אז בעבודה. ניגשה אלי סבתא ושאלה אותי: "ווּס איז גֶעשֶען?" (מה קרה?). אמרתי לה: "אני לא יודע מה קרה עם סבא. הוא נרדם ולא מתעורר". ניגשה סבתא לסבא וצעקה לעברו:"פנחס'ל! פנחס'ל!" - ואין תגובה. אז ספקה את כפיה והחלה לזעוק: "אוי! ער איז גֶעשטוֹרבְּן!" (אוי! הוא מת!). כשחזרו הדודות שלי, דודה חַיְיקָה ודודה פְרימֶעט מהעבודה, הן החלו לצרוח: אביהן, הסבא שלי, היה המת הראשון במחנה. אבא נטל את הקִיטְל שלו וכיסה בו את סבא, במקום תכריכים. היה קור כלבים בחוץ - מינוס ארבעים מעלות צלזיוס, והשלג הגיע לגובה מטר. היה קשה מאוד לבצע קבורה כהלכתה. הדודות שלי חפרו בשלג באצבעותיהן, וניסו להגיע ככל האפשר קרוב לאדמה. אחר כך תקעו בערֵמת השלג הזו מקל - סימן שכאן נקבר אדם. בהלוויה של סבא השתתפו חלק קטן מדרי הבָּרָק (הצריף) שלנו, שכן רוב האנשים טרם חזרו מהעבודה (רובם חזרו עם חשכה). לא היה מניין לומר "קדיש", ואבא קרא פסוקי תהילים בעל=פה. היה זה בי"ח כסלו תש"א (18.12.1940).
בדיוק 68 שנים אחרי היום הנורא הזה, בו איבדתי את סבי (אבי אמי) האהוב בערבות סיביר - ממש ביום היארצַייט שלו - אני יושב מול המראיינת, שמסייעת לי לכתוב את ספרי, ומתחיל לגולל בפניה את סיפור חיי. יום תחילת מפגשי הריאיון נדחה שוב ושוב מסיבות שונות, והתחלנו להיפגש בתאריך המיוחד הזה, כשסיפרתי לה שסבא נפטר בי"ח בכסלו - ולפתע התברר לי שהיום הוא בדיוק תאריך זה. התרגשות רבה אחזה בי, כאילו כיוון סבא מלמעלה שאעלה את זכרו ביום, בו אני מתחיל לכתוב את סיפור חיי.
חודשים רבים התלבטתי אם לכתוב ולהוציא לאור ספר שיתאר את תולדות חיי. הילדים לחצו, ורעייתי אסתר הצטרפה אליהם. היא הביעה את דעתה שחובה עלינו לכתוב את סיפור חיינו ותולדות משפחתנו ולהוציאו לאור למען ילדינו, נכדינו והדורות הבאים. משהגעתי להחלטה להתחיל בפרויקט חשוב זה, נסחפתי בעקבותיו, ובהתרגשות רבה התחלתי לגולל את סיפורי ותולדות משפחתי, ואסתר, מצידה, הוסיפה את תולדות משפחתה. והרי הם לפניכם, ילדיי ונכדיי היקרים - תולדות משפחותינו, כמה דורות אחורה, באמונה ובתקווה שתדאגו להעבירם מדור לדור.
שמואל גור
בדיוק 68 שנים אחרי היום הנורא הזה, בו איבדתי את סבי (אבי אמי) האהוב בערבות סיביר - ממש ביום היארצַייט שלו - אני יושב מול המראיינת, שמסייעת לי לכתוב את ספרי, ומתחיל לגולל בפניה את סיפור חיי. יום תחילת מפגשי הריאיון נדחה שוב ושוב מסיבות שונות, והתחלנו להיפגש בתאריך המיוחד הזה, כשסיפרתי לה שסבא נפטר בי"ח בכסלו - ולפתע התברר לי שהיום הוא בדיוק תאריך זה. התרגשות רבה אחזה בי, כאילו כיוון סבא מלמעלה שאעלה את זכרו ביום, בו אני מתחיל לכתוב את סיפור חיי.
חודשים רבים התלבטתי אם לכתוב ולהוציא לאור ספר שיתאר את תולדות חיי. הילדים לחצו, ורעייתי אסתר הצטרפה אליהם. היא הביעה את דעתה שחובה עלינו לכתוב את סיפור חיינו ותולדות משפחתנו ולהוציאו לאור למען ילדינו, נכדינו והדורות הבאים. משהגעתי להחלטה להתחיל בפרויקט חשוב זה, נסחפתי בעקבותיו, ובהתרגשות רבה התחלתי לגולל את סיפורי ותולדות משפחתי, ואסתר, מצידה, הוסיפה את תולדות משפחתה. והרי הם לפניכם, ילדיי ונכדיי היקרים - תולדות משפחותינו, כמה דורות אחורה, באמונה ובתקווה שתדאגו להעבירם מדור לדור.
שמואל גור
ילדות בפולין
בית הכנסת הגדול (בית המדרש) ברחוב ul.Mickiewicza בסאנוקמשפחת המוצא מצד אמא
מוצאה של אמי טְשַארְנֶע מהעיר סָאנוֹק, על שם הנהר העובר בשוליה. כ-20% מתושבי העיר היו יהודים: כ-5,000 יהודים מתוך כ-25 אלף תושבים). היתה זו עיר תעשייה. מבין היהודים היו חסידים, למדנים, אך גם אנשי מעשה, וביניהם בעלי מלאכה שונים. חלק מהיהודים היו אמידים מאוד, והיו בה חיי תרבות עשירים. בקרבה פעלו תנועות ציוניות: "דרור", "מזרחי" ו"אגודת ישראל". העיר התהדרה בכמה בתי=כנסת, וביניהם בתי-כנסת של החסידויות השונות, בית-הכנסת המרכזי ובית-כנסת לבעלי מלאכה. אמי, בתם של פנחס אהרון (סבי, שאת סיפור פטירתו המרגש תיארתי בפתח ספרי ) ואיטה סלומון, היתה הבכורה בין 13 ילדים. שמונה מתוכם (כל הבנים) נפטרו בצעירותם במגפת דיפטֶריה נוראה שפשתה באזור.
משפחתה היתה אמידה מאוד: אביה היה בעל רשת חנויות בגדים ומוצרי סדקית. הם התגוררו בבית גדול מאוד, מעין חווה, ולו חצר ענקית, ובה גן של עצי פרי ובעלי=חיים, ביניהם תרנגולות ואווזים, שהסתובבו בה באופן חופשי.
בית הכנסת בלסקו. צילום: צביקה שורצמן, 2007
משפחת המוצא מצד אבא
אבי, הרב יצחק גראניק, היה רב ונצר למשפחת רבנים מדורי-דורות. הוא יליד גליציה, מהעיר לסקו, הבן השלישי והצעיר ביותר מהאישה השלישית של סבא, רב לֵייבִּיש (אריה) עַקִיבַאס. הוא התאלמן משתי נשותיו הראשונות, ואת השלישית, סִילְקָה, הסבתא שלי, שהיתה אלמנה בת 32 ואם לבן, נשא לאישה בהיותו בן 65. מוצאה של סבתא מהעיר פְּשֶמִיש. היו לסבי ילדים משתי נשותיו הראשונות, אך אינני יודע מי שרד מהם (חלק מהם נפטרו ממחלות שונות), אף אינני יודע את שמותיהם. כאשר נולד אבי, היה סבא בן 69. הוא האריך ימים עד גיל 93, אך מותו לא היה מוות טבעי: הוא נרצח על-ידי קוזק כאשר עבר ברחוב בשובו מהמקווה: הקוזק רכב על סוס, נתקל בו ברחוב, הכה אותו בעורף והרגוֹ במקום. אבא היה אז עלם צעיר, אחרי חתונתו, ואביו עוד זכה להכניסו לחופה בהיותו בן תשעים. לאבי היו אח ואחות מאמו סילקה, המבוגרים ממנו. אחותו מרים נישאה לר' יצחק לנדאו מהעיר טרנפול, שעסק במסחר בדים, עברה לגור שם, ונולדו להם ארבעה ילדים. הם התחנכו בתנועת הנוער בח"ד (ברית חלוצים דתיים), עלו ארצה בשנות השלושים והתגוררו בחיפה. הבנים יוסף ומשה שינו את שמם למַרמוּר. הבן יוסף מרמור היה ראש המכס בחיפה, והבן משה מרמור, עסק במסחר. הבת חנה נישאה לפרופסור אליעזר בן-ארצי, שלימד בגימנסיה "ביאליק", והבת מינה נישאה לבנקאי משה שועלי.
עלייתם ארצה לפני המלחמה הצילה את חייהם, ואילו דודתי, אחות אבי, מרים ובעלה יצחק לנדאו, נשארו בטרנפול ונספו בשואה. דודי, אחי אבי, הרב אברהם גראניק, ירש את מקומו של סבי על כס הרבנות כרַבָּה של העיר לסקו. נולדו לו תשעה ילדים, והוא וכל משפחתו נספו בשואה - למעט בת אחת, רגינה, שברחה לרוסיה בתקופת המלחמה, וכך ניצלה. אחרי המלחמה היא היגרה לארצות=הברית ונפטרה שם בגיל מבוגר.
השידוך בין אבא לאמא
הסבים שלי, הן מצד אמא הן מצד אבא, השתייכו לחסידות רוּזִ'ין סָדִיגוֹרָה בּוֹיַאן, שבראשה עמד רבי ישראל מרוז'ין. כמקובל באותם הימים נעשו שידוכים בין חסידי אותה החסידות, כאשר נפגשו החסידים בחצרו של הרבי. חסידים=רבנים, שייעדו את ילדיהם ללימודים, נהגו לחפש לבניהם כלה ממשפחה אמידה, כדי שבניהם יוכלו להמשיך ללמוד ללא דאגות פרנסה בעודם נשענים כלכלית על חותניהם לעתיד. כך, כנראה, נולד השידוך בין הוריי, שהרי אבא היה למדן והתעתד להיות רב כאביו, ואמא השתייכה למשפחה אמידה מאוד. הזוג הצעיר קבע את משכנו בסנוק, מקום מגוריה של אמי, מהלך חצי שעת נסיעה בסוס ועגלה מהעיר לסקו, מקום מגורי אבי. בין שתי הערים הפריד נהר.
אומנם אבא היה בעל הסמכה לרבנות ובעל ידע רב, שקיבל באופן אישי מסבי הרב, אך הוא לא עשה את לימודו קרדום לחפור בו, אלא העדיף לעסוק במסחר. מבית אביו הרב למד אבא, שרבנים מצליחים בקושי רב לכלכל את בני משפחתם. אבא בא מבית עני וצנוע מאוד, בו אכלו רק שתי סעודות ביום, ועיקר מזונם היה מרק תפוחי אדמה ודג מלוח. כשנישא לאמא בחר אפוא לחבור לחותנו ולפרנס את משפחתו ממסחר. סבא הסכים ומינה אותו כמנהל רשת החנויות שלו, ואמא ואחיותיה ניהלו את החנויות עצמן ועסקו במסחר. אף שאבא לא עסק ברבנות כמקצוע, הקפיד על לימוד: כל בוקר אחרי התפילה העביר שיעור בבית חסידי בויאן, ושיעור נוסף היה מעביר בין מנחה למעריב לבעלי המלאכה, שלא הספיקו ללמוד. הוא אף הוזמן על=ידי ראשי הקהילה לבחון את התלמידים, הלומדים בתלמודי=תורה ובישיבות. בית הוריי בסנוק היה בית של תורה, דרך ארץ, אהבה ותומכי עניים.
הסבים שלי, הן מצד אמא הן מצד אבא, השתייכו לחסידות רוּזִ'ין סָדִיגוֹרָה בּוֹיַאן, שבראשה עמד רבי ישראל מרוז'ין. כמקובל באותם הימים נעשו שידוכים בין חסידי אותה החסידות, כאשר נפגשו החסידים בחצרו של הרבי. חסידים=רבנים, שייעדו את ילדיהם ללימודים, נהגו לחפש לבניהם כלה ממשפחה אמידה, כדי שבניהם יוכלו להמשיך ללמוד ללא דאגות פרנסה בעודם נשענים כלכלית על חותניהם לעתיד. כך, כנראה, נולד השידוך בין הוריי, שהרי אבא היה למדן והתעתד להיות רב כאביו, ואמא השתייכה למשפחה אמידה מאוד. הזוג הצעיר קבע את משכנו בסנוק, מקום מגוריה של אמי, מהלך חצי שעת נסיעה בסוס ועגלה מהעיר לסקו, מקום מגורי אבי. בין שתי הערים הפריד נהר.
אומנם אבא היה בעל הסמכה לרבנות ובעל ידע רב, שקיבל באופן אישי מסבי הרב, אך הוא לא עשה את לימודו קרדום לחפור בו, אלא העדיף לעסוק במסחר. מבית אביו הרב למד אבא, שרבנים מצליחים בקושי רב לכלכל את בני משפחתם. אבא בא מבית עני וצנוע מאוד, בו אכלו רק שתי סעודות ביום, ועיקר מזונם היה מרק תפוחי אדמה ודג מלוח. כשנישא לאמא בחר אפוא לחבור לחותנו ולפרנס את משפחתו ממסחר. סבא הסכים ומינה אותו כמנהל רשת החנויות שלו, ואמא ואחיותיה ניהלו את החנויות עצמן ועסקו במסחר. אף שאבא לא עסק ברבנות כמקצוע, הקפיד על לימוד: כל בוקר אחרי התפילה העביר שיעור בבית חסידי בויאן, ושיעור נוסף היה מעביר בין מנחה למעריב לבעלי המלאכה, שלא הספיקו ללמוד. הוא אף הוזמן על=ידי ראשי הקהילה לבחון את התלמידים, הלומדים בתלמודי=תורה ובישיבות. בית הוריי בסנוק היה בית של תורה, דרך ארץ, אהבה ותומכי עניים.
לידת הילדים
הייתי הילד החמישי במשפחה, בן הזקונים. אומנם להוריי נולדו שישה ילדים, אך הבן הבכור נפטר בינקותו מ"מוות בעריסה" עוד טרם טקס ברית המילה וטרם נקבע לו שם בישראל. אחריו נולדו: רֵייזְל, לאה, אריה ואַיידְל. אני נולדתי חמש שנים אחריה.
השם המלא שניתן לי עם לידתי, בכ"ט בשבט תרצ"ג (25.2.1933 ), היה שְמִיל הִירְש (שמואל צבי), על שם אחיה של סבתי מצד אמי, איטה סלומון. נולדתי בבית בליל שבת פרשת תרומה. לידתי היתה בבחינת נס, כיוון שבהיות אמי בחודש התשיעי להריונה, נשבר הכיסא עליו עמדה, והיא נפלה. במשך כמה שבועות, עד הלידה, לא היה ברור מה יהיה גורלו של העוּבּר, וכל בני המשפחה היו במתח, ובפרט אמא. רופא המשפחה שלנו, ד"ר רִימֶער, טיפל בה כל תקופת ההיריון. בליל שבת, כאשר תקפו אותה צירים, הזעיק אבא את ד"ר רמר ליילד אותה, וכאשר הגחתי לאוויר העולם, אמר הרופא לאמא:"טשארנע, די האסט א גֶעזוּנד קינד". (יש לך ילד בריא).
כבן=זקונים הייתי קשור מאוד לאמא, והיא אהבה אותי מאוד. הוקפתי אהבה מכל הצדדים. גם אחיותיי הגדולות פינקו אותי ועזרו לאמא לטפל בי, וכמובן גם אבא לא חסך את אהבתו ממני.
משסיים אחי אריה את לימודי ה"חדר" שלו בגיל 14, ועמד להיכנס לישיבה, החליט אבא להקים עבורו ועבור חבריו ישיבה בעיר שלנו, כדי שלא יצטרך לגלות למקום תורה, והיא נבנתה בצמוד לבית=הכנסת של החסידות שלנו.
גרנו בבית גדול בעל חצר גדולה, מרוהט יפה. בארונות הזכוכית בלטו ביופיָם אביזרי היודאיקה הרבים, העשויים כסף טהור, שחלקם הובאו אלינו מביתה של סילקה, סבתא מצד אבא, שעברה לגור בביתנו עם הירצחו של סבא לייביש (אותו לא הכרתי כלל).
היו לנו שתי משרתות "שיקסֶעס" (גויות), והן דיברו אתי פולנית. מאחר שהן טיפלו בי ואת רוב זמני ביליתי אתן, דיברתי רק פולנית עד שהגעתי ל"חדר".
הייתי הילד החמישי במשפחה, בן הזקונים. אומנם להוריי נולדו שישה ילדים, אך הבן הבכור נפטר בינקותו מ"מוות בעריסה" עוד טרם טקס ברית המילה וטרם נקבע לו שם בישראל. אחריו נולדו: רֵייזְל, לאה, אריה ואַיידְל. אני נולדתי חמש שנים אחריה.
השם המלא שניתן לי עם לידתי, בכ"ט בשבט תרצ"ג (25.2.1933 ), היה שְמִיל הִירְש (שמואל צבי), על שם אחיה של סבתי מצד אמי, איטה סלומון. נולדתי בבית בליל שבת פרשת תרומה. לידתי היתה בבחינת נס, כיוון שבהיות אמי בחודש התשיעי להריונה, נשבר הכיסא עליו עמדה, והיא נפלה. במשך כמה שבועות, עד הלידה, לא היה ברור מה יהיה גורלו של העוּבּר, וכל בני המשפחה היו במתח, ובפרט אמא. רופא המשפחה שלנו, ד"ר רִימֶער, טיפל בה כל תקופת ההיריון. בליל שבת, כאשר תקפו אותה צירים, הזעיק אבא את ד"ר רמר ליילד אותה, וכאשר הגחתי לאוויר העולם, אמר הרופא לאמא:"טשארנע, די האסט א גֶעזוּנד קינד". (יש לך ילד בריא).
כבן=זקונים הייתי קשור מאוד לאמא, והיא אהבה אותי מאוד. הוקפתי אהבה מכל הצדדים. גם אחיותיי הגדולות פינקו אותי ועזרו לאמא לטפל בי, וכמובן גם אבא לא חסך את אהבתו ממני.
משסיים אחי אריה את לימודי ה"חדר" שלו בגיל 14, ועמד להיכנס לישיבה, החליט אבא להקים עבורו ועבור חבריו ישיבה בעיר שלנו, כדי שלא יצטרך לגלות למקום תורה, והיא נבנתה בצמוד לבית=הכנסת של החסידות שלנו.
גרנו בבית גדול בעל חצר גדולה, מרוהט יפה. בארונות הזכוכית בלטו ביופיָם אביזרי היודאיקה הרבים, העשויים כסף טהור, שחלקם הובאו אלינו מביתה של סילקה, סבתא מצד אבא, שעברה לגור בביתנו עם הירצחו של סבא לייביש (אותו לא הכרתי כלל).
היו לנו שתי משרתות "שיקסֶעס" (גויות), והן דיברו אתי פולנית. מאחר שהן טיפלו בי ואת רוב זמני ביליתי אתן, דיברתי רק פולנית עד שהגעתי ל"חדר".
"תמונת מחזור" תרצ"ו מה'חדר' בסאנוקאוסף משפחת לפלשטיל
הלימודים ב"חדר"
כמו אחי, התחלתי את לימודי ב"חדר" בגיל שלוש. ביום הראשון ללימודים קישטו אותי בתכשיטי כסף וזהב, עשו לי "חַלַקָה" (תספורת ראשונה), וכפי שהתבקשתי אמרתי בקול רם: "מודה אני, אלוהי נשמה"; ומיד אחרי כן דיקלמתי בעל=פה את כל אותיות האלף=בית. בגיל חמש, כאשר התחלתי ללמוד חומש, היתה חגיגה לכל בני משפחתי, והיא לוּותה ב"סעודת מצווה" גדולה. החומש הראשון שלמדתי היה ספר ויקרא. כיוון שבספר זה מדברים על תורת הקורבנות ועל טוהרה - והרי הילדים הקטנים הם טהורים וקדושים! - נהגו להתחיל בספר הזה, אף שהיה קשה להבנה. אני זוכר שאמא היתה לוקחת אותי בידה ומלווה אותי ל"חדר" כל בוקר בדרכה לחנות. ה"חדר" התנהל בתוך ביתו של המלמד, ובצהריים, בדרכה הביתה, היתה אוספת אותי משם. סבתא סילקה היתה מקבלת אותנו עם ארוחה חמה, ואחריה, נהגה לשבת אתי, להשלים לי את סיפורי פרשת השבוע, ולבדוק אם יודע אני להתפלל ולומר את הברכות כפי שצריך. גם אמא תרמה את חלקה לחינוך הדתי שלנו: ליד מיטתו של כל ילד במשפחה היה מונח כלי לנטילת ידיים, ואמא הקפידה שנאמר "מודה אני" בבוקר, אחרי שנת הלילה, מיד אחרי שנטלנו ידיים. כן הקפידה לומר אתנו קריאת שמע על המיטה לפני השינה.
כמו אחי, התחלתי את לימודי ב"חדר" בגיל שלוש. ביום הראשון ללימודים קישטו אותי בתכשיטי כסף וזהב, עשו לי "חַלַקָה" (תספורת ראשונה), וכפי שהתבקשתי אמרתי בקול רם: "מודה אני, אלוהי נשמה"; ומיד אחרי כן דיקלמתי בעל=פה את כל אותיות האלף=בית. בגיל חמש, כאשר התחלתי ללמוד חומש, היתה חגיגה לכל בני משפחתי, והיא לוּותה ב"סעודת מצווה" גדולה. החומש הראשון שלמדתי היה ספר ויקרא. כיוון שבספר זה מדברים על תורת הקורבנות ועל טוהרה - והרי הילדים הקטנים הם טהורים וקדושים! - נהגו להתחיל בספר הזה, אף שהיה קשה להבנה. אני זוכר שאמא היתה לוקחת אותי בידה ומלווה אותי ל"חדר" כל בוקר בדרכה לחנות. ה"חדר" התנהל בתוך ביתו של המלמד, ובצהריים, בדרכה הביתה, היתה אוספת אותי משם. סבתא סילקה היתה מקבלת אותנו עם ארוחה חמה, ואחריה, נהגה לשבת אתי, להשלים לי את סיפורי פרשת השבוע, ולבדוק אם יודע אני להתפלל ולומר את הברכות כפי שצריך. גם אמא תרמה את חלקה לחינוך הדתי שלנו: ליד מיטתו של כל ילד במשפחה היה מונח כלי לנטילת ידיים, ואמא הקפידה שנאמר "מודה אני" בבוקר, אחרי שנת הלילה, מיד אחרי שנטלנו ידיים. כן הקפידה לומר אתנו קריאת שמע על המיטה לפני השינה.
בני המשפחה והיחסים בתוך המשפחה
סבתא סילקה היתה חלק מנוף ילדותי. מאחר שאמא היתה טרודה בעסקי המשפחה לצד אבי, ניהלה סבתא סילקה את משק הבית שלנו ודאגה לחינוכנו בחיי יומיום. סבתא אהבה לקרוא; מדי יום קראה עיתונים וגם ספרים בשפה הפולנית. היא נפטרה בשנת 1938, בהיותה בת 86, והיא צלולה עד הרגע האחרון. כשהגיע הרב לבקרה, לאחר ששמע שהיא חשה ברע, אמרה לו בשלוות נפש: "כבוד הרב, אנא, התחל לומר אתי וידוי, כיוון שבעוד עשרים דקות תצא נשמתי" - וכך היה. הייתי בסך הכול בן חמש כשסבתא סילקה נפטרה, אך אני זוכר אותה היטב. סבתא גרה עמנו 21 שנה עד פטירתה. בנה מנישואיה הראשונים, אלתר הורוביץ, היה לנו מעין "אח חורג". הוא גר עם משפחתו לא רחוק מאתנו, בעיר פשמיש, והגיע להלוויה. השתתפו בה כל ילדיה: דודי, אח אבי, הרב אברהם גראניק, דודתי מרים שהגיעה מטרנפול, וכמובן אבי, ואליהם הצטרפו מאות מיהודי סנוק.
היינו גם קשורים מאוד לסבא וסבתא מצד אמא. ביתם שכן קרוב לביתנו - מהלך עשר דקות הליכה ברגל. ב"בית החווה" הענק שלהם היו נפגשים בשבתות וחגים כל בני המשפחה: אחיותיה של אמא - פַייגֶה רוּחְל, בלומה, חיה ופרימעט - עם משפחותיהן. הביקורים הללו אצל סבא וסבתא זכורים לי כחוויית ילדות מופלאה. סביב שולחן השבת היינו שרים זמירות עם בני=הדודים, ילדיה של הדודה רוחל; ובשעות אחר הצהריים, אחרי שקראנו עם סבא בפרקי אבות, היינו מתכנסים בחדר האוכל הגדול, וסבתא היתה מגישה לנו "שַאבֶּעס אויפס" (פירות שבת) מפרי גינתם. היו שם דובדבנים ואפרסקים ושאר פירות העונה, עסיסיים וטעימים במיוחד.
האהבה בין אבא לאמא היתה גלויה לעין. אבא הרב, בעל הדרת הפנים, היה מביט לעברה במבט אוהב, ואש יקדה כאשר הצטלבו מבטיהם. כשהיתה מגישה לו את ארוחת הבוקר, היה מניח את ידו על כתפה לאות תודה. לא אחת הביאה לו אמא לחנות ארוחה חמה – אף שהיתה עסוקה מאוד ועבדה קשה בניהול עסקי המשפחה.
מעולם לא רבו ההורים ביניהם או הרימו את קולם - לא ביניהם ולא על הילדים. אם מישהו מהילדים לא התנהג כיאות, הם הסתפקו במבט נוזף לעברו - והבעיה נפתרה. היתה זו תופעה יוצאת דופן באותם ימים, שכן דרך שגרה הכו אז הורים את ילדיהם מפעם לפעם. האהבה בין אבא לאמא הקרינה על יחסי האהבה בין הילדים; מודל האהבה הזה הוא נר לרגליי עד עצם היום הזה, והשתדלתי ליישמו בחיי המשפחה שהקמתי.
אמי טשארנע היתה צדקת ממש. יומיים בשבוע, בימים רביעי וחמישי, היתה מקדישה לבישול כמויות גדולות של מזון, ואותו סחבה במו=ידיה, בעזרת אחיותיי וחברות, וחילקה ביום שישי לבתי עניים. כאשר שמעה על חולה, היתה בודקת איך אפשר לסייע לו. מעולם לא יצאה מפיה מילה של רכילות. יחסה של אמא לחמותה, סבתא סילקה, היה סמל ודוגמה ליחסי כלה וחמות. לפעמים היתה אמה, סבתא איטה, מקניטה אותה ואומרת לה: "הרי יש לך השְוויגֶער (חָמוֹת) שלך - אז בשביל מה את זקוקה לאמא שלך?!" אמא שפעה טוב לב, אותו חלקה בכמויות עם כל אדם,
והשם "טשארנע" נישא בפי כול בסאנוק כשם נרדף לעזרה לזולת.
אמי דאגה לחינוכנו - ובפרט לחינוכן של הבנות במשפחה - ורשמה את אחיותיי לגימנסיה פולנית. שלושתן למדו והתקדמו, ואמא דאגה שתירשמנה לספרייה ותקראנה ספרים. אף שאבא סמך על אמא בנקודה זו, ביקש לבדוק מפעם לפעם מה הן קוראות, ואם הן קוראות ספרים ראויים; אך אמא היתה אומרת לו: "אִיצֶ'ה, די קענסט זיך פַארלאזֶען אוף מיר" (אתה יכול לסמוך עלי).
אמא רצתה גם לרשום את אחי אריה לגימנסיה פולנית כדי שירכוש השכלה כללית, אך אבא לא היה מוכן לכך, ואמא ויתרה לו בנקודה זו.
כחלק מההווי המשפחתי הקפידו ההורים שנאכל יחד את כל הארוחות, שלוש פעמים ביום - גם את ארוחת הבוקר. אבא רצה ללמד אותנו "דרך ארץ" (כלשונו) בכל תחומי החיים, ובין השאר הקפיד שנאכל בנועם. "אין אוכלים אכילה גסה", היה אבא אומר. לאבא היה מקום קבוע ליד השולחן, ואיש מבני המשפחה לא הֵעז לשבת במקומו.כל האידיליה המשפחתית הזו באה אל קצה עם פרוץ המלחמה.
שמואל: הורי ומשפחתי שצולמו לפני הולדתי. מימין לשמאל: אחי אריה, אבי, אמי, סבתא סילקה (אם אבי), אחיותיי (מהגדולה לקטנה): רייזל, לאה ואידל, 1931.
שמואל: אמי ומשפחתה בסאנוק. יושבות למטה שלוש אחיותיי (מימין לשמאל): רייזל ולאה (שנספו בשואה) ואידל, במרכז: סבא פנחס אהרון וסבתא איטה. אמא יושבת ליד סבא, 1930.
שמואל בגיל 3 - לפני החלקה
אמא טשארנע
שנות המלחמה
הימים הראשונים
הייתי בן חמש וחצי כאשר פרצה המלחמה. ב-9 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את העיר סנוק, והפעולה הראשונה שעשו אנשי הגסטאפו היתה לשרוף את ספרי התורה בבתי=הכנסת. שלושה יהודים, שפרצו לבתי-הכנסת כדי להציל את ספרי התורה, נשרפו חיים בנסיון ההצלה הזה. מותם המזעזע של יהודים אלה, שמתו על קידוש השם, עורר פחד גדול בקרב יהודי העיר.
אני זוכר בבהירות את היום הנורא הזה, בו נכנסו אנשי הגסטאפו בג'יפים ואופנועים לעיר ועברו מבית לבית לאסוף גברים לעבודות כפייה. בחצר הבית שלנו העמידו ג'יפ , ובו מערכת קשר למטוסיהם, וסביבו רחשו אנשי גסטאפו רבים. הם נכנסו גם אלינו הביתה. היתה זו שעת בוקר מוקדמת, וכל בני המשפחה היו עדיין בבית. זה עתה פקחתי את עיניי - ולפתע שמעתי דפיקות חזקות על הדלת וקריאות: "יודֶעה! יודֶעה!". לבי דפק בחוזקה. כל אותו שבוע שמעתי שדיברו בבית על פרוץ המלחמה, וגם את סיפורם הנורא של היהודים, שנשרפו חיים בנסיונם להציל את ספרי התורה. כל יום ציפו בעיר בחרדה לראות מה יהיה צעדם הבא של הגרמנים - והנה הרגע הנורא הזה הגיע. אבא פתח לאנשי הגסטאפו את הדלת, והם תפסו אותו בפראות והחלו לגרור אותו עמם. התגברתי על הפחד הנורא שאחז בי והתחלתי לצעוק על אנשי הגסטאפו בתקווה שאצליח להציל את אבא. איש גסטאפו אחז בי בחוזקה, הנחית עלי מכה בקת הרובה שלו ודקר אותי בכידון שהיה בידו. נשטפתי כולי בדם; אבא הזיז אותי הצידה, הרחק מידיהם של אנשי הגסטאפו, ואמא החלה לחבוש את פצעיי (עד היום יש לי צלקת מאותה דקירה). היו צעקות ומהומה רבה, ולפתע יצא אחי אריה בן ה=15 מחדרו ואמר לאנשי הגסטאפו בשקט :"קחו אותי במקומו". עוד טרם היה סיפק בידי אבא למחות, הם לקחו אותו ויצאו מפתח הבית. מאוחר יותר הוא סיפר לנו שכאשר שהה במחנה העבודה, הם גררו אותו בכוח, גזזו את פאותיו וחרטו על קודקודו צלב קרס. במשך שישה ימים לא ידענו מה קורה אתו, עד שיצר אתנו קשר מהעיר טַרְנוֹפּוֹל, שהועברה לשליטה רוסית, שם גרה דודתי מרים לנדאו, אחות אבי, וסיפר שהצליח לברוח מהרכבת והגיע אליה.
הייתי בן חמש וחצי כאשר פרצה המלחמה. ב-9 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את העיר סנוק, והפעולה הראשונה שעשו אנשי הגסטאפו היתה לשרוף את ספרי התורה בבתי=הכנסת. שלושה יהודים, שפרצו לבתי-הכנסת כדי להציל את ספרי התורה, נשרפו חיים בנסיון ההצלה הזה. מותם המזעזע של יהודים אלה, שמתו על קידוש השם, עורר פחד גדול בקרב יהודי העיר.
אני זוכר בבהירות את היום הנורא הזה, בו נכנסו אנשי הגסטאפו בג'יפים ואופנועים לעיר ועברו מבית לבית לאסוף גברים לעבודות כפייה. בחצר הבית שלנו העמידו ג'יפ , ובו מערכת קשר למטוסיהם, וסביבו רחשו אנשי גסטאפו רבים. הם נכנסו גם אלינו הביתה. היתה זו שעת בוקר מוקדמת, וכל בני המשפחה היו עדיין בבית. זה עתה פקחתי את עיניי - ולפתע שמעתי דפיקות חזקות על הדלת וקריאות: "יודֶעה! יודֶעה!". לבי דפק בחוזקה. כל אותו שבוע שמעתי שדיברו בבית על פרוץ המלחמה, וגם את סיפורם הנורא של היהודים, שנשרפו חיים בנסיונם להציל את ספרי התורה. כל יום ציפו בעיר בחרדה לראות מה יהיה צעדם הבא של הגרמנים - והנה הרגע הנורא הזה הגיע. אבא פתח לאנשי הגסטאפו את הדלת, והם תפסו אותו בפראות והחלו לגרור אותו עמם. התגברתי על הפחד הנורא שאחז בי והתחלתי לצעוק על אנשי הגסטאפו בתקווה שאצליח להציל את אבא. איש גסטאפו אחז בי בחוזקה, הנחית עלי מכה בקת הרובה שלו ודקר אותי בכידון שהיה בידו. נשטפתי כולי בדם; אבא הזיז אותי הצידה, הרחק מידיהם של אנשי הגסטאפו, ואמא החלה לחבוש את פצעיי (עד היום יש לי צלקת מאותה דקירה). היו צעקות ומהומה רבה, ולפתע יצא אחי אריה בן ה=15 מחדרו ואמר לאנשי הגסטאפו בשקט :"קחו אותי במקומו". עוד טרם היה סיפק בידי אבא למחות, הם לקחו אותו ויצאו מפתח הבית. מאוחר יותר הוא סיפר לנו שכאשר שהה במחנה העבודה, הם גררו אותו בכוח, גזזו את פאותיו וחרטו על קודקודו צלב קרס. במשך שישה ימים לא ידענו מה קורה אתו, עד שיצר אתנו קשר מהעיר טַרְנוֹפּוֹל, שהועברה לשליטה רוסית, שם גרה דודתי מרים לנדאו, אחות אבי, וסיפר שהצליח לברוח מהרכבת והגיע אליה.
גליצאים, אנשי אס אס צועדים ברחוב Tadeusz Kosciuszko בסנוק במאי 1943
מקור: ויקיפדיה
הגרמנים מגרשים אותנו ללסקו בשטח הרוסי
גם הרוסים פלשו לפולין, והמדינה נחלקה בין הגרמנים לבינם. אזור סאנוק השתייך לגרמנים, והם הכריזו על גירוש היהודים לתוך השטח הרוסי. מודעות גדולות בגרמנית ובפולנית נתלו ברחבי העיר, ובהן נכתב שב=18 בספטמבר על כל היהודים לצאת מבתיהם עם משפחותיהם ולהתרכז ב"רִיֶנעק" (מרכז העיר). ליתר ביטחון חזרו הגרמנים על הודעתם זו במערכת כריזה ברמקולים. גם אנחנו יצאנו לשם - ללא שום מיטלטלים, כאשר הצטווינו. היתה זו שעת ערב מוקדמת. עמדנו שם, בכיכר העיר, עם אלפי יהודים – גברים, נשים וטף - מוקפים באנשי גסטאפו רכובים על גבי ג'יפים ואופנועים, ולהקות כלבים אימתניים בידיהם. ה"קומונדאט" (המפקד הראשי) הכריז: "מחר בחמש בבוקר אתם עוזבים את הבתים והחנויות שלכם, ומשאירים את כל הרכוש עם המפתחות. מותר לכם לקחת אתכם רק ציוד בסיסי. אתם עוברים את הגשר ללֶסְקוֹ השכנה, שבשלב זה נמצאת בשליטת רוסיה".
אחרי שמיעת הגזרות הקשות חזרנו הביתה, ובלב כבד ארזנו כמה מיטלטלים בתיקי גב. אבא ארז בתיק שלו טלית ותפילין, חומש, סידור תפארת צבי, שופר, גביע הכסף לקידוש ואת הקיטל שלו, שנהג ללבוש בימים הנוראים. אמא מסתכלת עליו ואומרת לו: "איצ'ה, ווּס טוּטזִיך מיט דִיר? (מה קורה לך?). קח לך מכנסיים וביגוד בסיסי. זה יותר חשוב". מסתכל עליה אבא ועונה לה: "טשארנע, אַ יִיד דַארף נֶעמֶען דוּס ווּס איז אִידִישקַיְיט (יהודי צריך לקחת עמו את החפצים הקשורים ליהדותו). ומה צריך יהודי? טלית ותפילין וסידור לתפילה, גביע לקידוש ושופר וקיטל לימים הנוראים, ואת שאר הציוד ניתן לקנות בהמשך". הוא נצמד לתיק הזה כל תקופת המלחמה (השופר של אבא, גביע הכסף והסידור שלו נמצאים בידי עד עצם היום הזה).
למחרת בשש בבוקר יצאנו לדרך, נושאים עמנו את המיטלטלים על גבינו. בחוץ חושך, קור כלבים וגשם זלעפות ניתך עלינו. כך אנו צועדים בגשם השוטף בין כל היהודים, וביניהם מבוגרים, זקנים, נשים וטף, אמהות נושאות את הפעוטות על ידיהן. אנו הולכים ובוכים, הולכים ובוכים, ודמעותינו מתמזגות בטיפות הגשם שזולג מלמעלה ללא הפוגה. אנשי גסטאפו רבים פזורים ברחובות, ופה ושם הם פותחים את צרורות היהודים ההולכים כדי לוודא שאף יהודי לא לקח עמו לדרך מעֵבר לציוד הבסיסי שהורשה לקחת. רוב היהודים אכן לא רצו להסתכן והסתפקו בציוד בסיסי. הזקנים הולכים לאט, והגרמנים מאיצים בהם: "שנֶעל! שנֶעל יוּדע! (יהודים, מהר! מהר!), מכים במתמהמהים ללא רחם, ופה ושם גם מכים סתם. בדרכנו אנו נתקלים בגוויות אדם, והכלבים האימתניים מזנבים בעקבותינו. ואני, ילד קטן, עוד לא בן שש, פוסע לי בין הגוויות הללו, רואה את כל האנשים הבוכים סביבי, ולבי מתכווץ מפחד ממראות הזוועה. ילדים הולכים לאיבוד. נשמעות צעקות: "וִי אִיז מַיין קִינד?" (היכן הילד שלי?), זועק אבא אחד, ואמא אחרת, שאיבדה את בתה בין המון ההולכים, צועקת: "וִי אִיז מַיין מֵיידֶלֶע?" (היכן בתי?). אמא אוחזת חזק בידי הקטנה, הנתונה בתוך כף ידה הגדולה, ובידה השנייה מחזיקה את איידל אחותי - שמא גם אנחנו נלך לה לאיבוד.
אנחנו עוברים את הגשר ומגיעים לעיר לסקו. דוד אברהם (אח של אבא) ודודה רחל אשתו כבר מצפים לנו מעבר לנהר עם שתי עגלות ושני סוסים ומביאים אותנו לביתם. שם אנו פוגשים את סבא וסבתא מצד אמא ואת שלוש הדודות שלי (אחיותיה של אמא). הן פנו ללון בביתם של קרובי משפחה שלנו, ואילו אנחנו נשארנו בביתם של דוד אברהם ודודה רחל. היה זה היה בית קטן, אך למרות הצפיפות הרבה, הם פרסו לכולנו שמיכות על הרצפה ודאגו לנו גם לארוחה חמה. הרוסים כבר היו במקום והחרימו חלק מרכוש היהודים. הדודה חלקה עמנו את מעט הלחם שהיה לה ולמשפחתה. הקור הנורא החל לתת את אותותיו: כולנו הצטננו, ושיעולים קשים תקפו אותנו. כך שכבנו אצל הדודים, מכורבלים בשמיכות ומנסים להתגבר על הקור הנורא בבית שלא חומם. נוסף לקור החל גם הרעב להציק לנו.
יום אחד חזרה אמא מסידורים בחוץ רטובה כולה ואמרה לאבא: "המצב הזה לא יכול להימשך. השארתי בבית חפצים רבים, שמיכות ובגדים חמים לילדים, ואני רוצה לעבור את הגשר ולהביא להם עוד שמיכות וקצת בגדים חמים". "מה את מדברת?!" ענה לה אבא, "מי יניח לך לעבור את הגשר?". "שמעתי", ענתה אמא, "עכשיו, כשהייתי בחוץ, שיש גויים המוכנים להעביר יהודים לסנוק תמורת תשלום ולהחזירם". "ומי אמר שזה בטוח?" נלחץ אבא. "אל תדאג!" ענתה לו אמא, "מאנשים שמעתי שמבריחי הגבול האלה אמינים. הם ייקחו ויחזירו אותנו בשלום". אמרה - ועשתה. לילה אחד לקחה אתה את בלומה אחותה, ובעזרת מבריח גבול - לו שילמו כסף רב - חצו את הנהר מתחת לגשר ועברו בתוך המים הרדודים (הנהר היה אז בשפל).
משהגיעו לסנוק, הן ניגשו לעירייה, ואמא פנתה לפקיד הפולני ושאלה אם היא יכולה לקחת כמה חפצים מהבית. הפקיד עיין בתעודה שלה ובתיקה המצוי בין מסמכי העירייה ואמר לה: "אין בעיה. את יכולה לקבל בחזרה את המפתחות גם של הבית וגם של החנות". כך נחרץ גורלנו. ראשית דבר ארגנה לנו אמא חבילות של בגדים חמים ושלחה לנו מעבר לגבול בידי מבריחי גבול ויהודים, שנכנסו כמוה בחשאי ויצאו בחזרה ללסקו. לבשנו את בגדינו החמים וחיכינו לשובהּ של אמא ולשובה של דודה בלומה. בינתיים פתחה אמא את החנות והחלה לנהל חיי מסחר, כאילו עולם כמנהגו נוהג בסנוק, וכאילו אין הגרמנים יושבים שם ונושפים בעורפם של היהודים המעטים שנותרו. כעבור שבועיים שלחה אמא הודעה לאבא שישלח אליה את רייזל ולאה, אחיותיי הבוגרות, כדי שתעזורנה לה בבית ובחנות. תמיד סמך אבא על אמא, ולכן לא היסס ושלח אותן בחזרה לסנוק עם מעביר גבול. כעבור כמה ימים ביקשה אמא מאבא שישלח לה גם את איידל, אחותי השלישית. אבא עשה כמצוותה, אך איידל נתפסה בגבול על=ידי הרוסים ונשלחה בחזרה ללסקו. כמה פעמים ניסתה איידל לחצות את הגבול ולחזור לסנוק, אך בכל פעם נתפסה ונשלחה בחזרה; עובדה זו הצילה את חייה. גם אחיותיה של אמא, חיה ופרימעט (שהיו רווקות עדיין), ניסו לחצות את הגבול כמה פעמים כדי לסייע לאמא בניהול החנויות, אך גם הן נתפסו שוב ושוב והוחזרו ללסקו, וכך ניצלו גם הן. מצב זה נמשך למעלה מחצי שנה, והקשר עם אמא ואחיותיי היה רק דרך פתקים שהעברנו בינינו, אליהם צירפה כסף למחייתנו באמצעות מבריחי גבול ויהודים שהסתננו מסנוק ללסקו.
הגיע חודש אב. משראה אבא שהימים והחודשים חולפים ושום דבר לא קורה (כל הזמן היתה תקווה שנוכל לשוב לביתנו בסנוק), החליט שנעבור לגור בדירה נפרדת. הדוד אברהם מצא לנו דירה לא רחוק מביתו, אך פתאום הופתענו לראות מודעות גדולות תלויות בכל רחבי העיר, ובהן מודיעים הרוסים שכל מי שרוצה לחזור לביתו יוכל לעשות זאת בקרוב - בתנאי שיירשם. מובן שנרשמנו מיד, ואתנו יהודים רבים. הודענו על כך לאמא, והיא שמחה מאוד וכבר חיכתה לרגע שבו ניפגש. "אמרתי לכם", כתבה לנו באחד המכתבים, "עוד מעט תשובו הביתה ונתאחד מחדש".
גם הרוסים פלשו לפולין, והמדינה נחלקה בין הגרמנים לבינם. אזור סאנוק השתייך לגרמנים, והם הכריזו על גירוש היהודים לתוך השטח הרוסי. מודעות גדולות בגרמנית ובפולנית נתלו ברחבי העיר, ובהן נכתב שב=18 בספטמבר על כל היהודים לצאת מבתיהם עם משפחותיהם ולהתרכז ב"רִיֶנעק" (מרכז העיר). ליתר ביטחון חזרו הגרמנים על הודעתם זו במערכת כריזה ברמקולים. גם אנחנו יצאנו לשם - ללא שום מיטלטלים, כאשר הצטווינו. היתה זו שעת ערב מוקדמת. עמדנו שם, בכיכר העיר, עם אלפי יהודים – גברים, נשים וטף - מוקפים באנשי גסטאפו רכובים על גבי ג'יפים ואופנועים, ולהקות כלבים אימתניים בידיהם. ה"קומונדאט" (המפקד הראשי) הכריז: "מחר בחמש בבוקר אתם עוזבים את הבתים והחנויות שלכם, ומשאירים את כל הרכוש עם המפתחות. מותר לכם לקחת אתכם רק ציוד בסיסי. אתם עוברים את הגשר ללֶסְקוֹ השכנה, שבשלב זה נמצאת בשליטת רוסיה".
אחרי שמיעת הגזרות הקשות חזרנו הביתה, ובלב כבד ארזנו כמה מיטלטלים בתיקי גב. אבא ארז בתיק שלו טלית ותפילין, חומש, סידור תפארת צבי, שופר, גביע הכסף לקידוש ואת הקיטל שלו, שנהג ללבוש בימים הנוראים. אמא מסתכלת עליו ואומרת לו: "איצ'ה, ווּס טוּטזִיך מיט דִיר? (מה קורה לך?). קח לך מכנסיים וביגוד בסיסי. זה יותר חשוב". מסתכל עליה אבא ועונה לה: "טשארנע, אַ יִיד דַארף נֶעמֶען דוּס ווּס איז אִידִישקַיְיט (יהודי צריך לקחת עמו את החפצים הקשורים ליהדותו). ומה צריך יהודי? טלית ותפילין וסידור לתפילה, גביע לקידוש ושופר וקיטל לימים הנוראים, ואת שאר הציוד ניתן לקנות בהמשך". הוא נצמד לתיק הזה כל תקופת המלחמה (השופר של אבא, גביע הכסף והסידור שלו נמצאים בידי עד עצם היום הזה).
למחרת בשש בבוקר יצאנו לדרך, נושאים עמנו את המיטלטלים על גבינו. בחוץ חושך, קור כלבים וגשם זלעפות ניתך עלינו. כך אנו צועדים בגשם השוטף בין כל היהודים, וביניהם מבוגרים, זקנים, נשים וטף, אמהות נושאות את הפעוטות על ידיהן. אנו הולכים ובוכים, הולכים ובוכים, ודמעותינו מתמזגות בטיפות הגשם שזולג מלמעלה ללא הפוגה. אנשי גסטאפו רבים פזורים ברחובות, ופה ושם הם פותחים את צרורות היהודים ההולכים כדי לוודא שאף יהודי לא לקח עמו לדרך מעֵבר לציוד הבסיסי שהורשה לקחת. רוב היהודים אכן לא רצו להסתכן והסתפקו בציוד בסיסי. הזקנים הולכים לאט, והגרמנים מאיצים בהם: "שנֶעל! שנֶעל יוּדע! (יהודים, מהר! מהר!), מכים במתמהמהים ללא רחם, ופה ושם גם מכים סתם. בדרכנו אנו נתקלים בגוויות אדם, והכלבים האימתניים מזנבים בעקבותינו. ואני, ילד קטן, עוד לא בן שש, פוסע לי בין הגוויות הללו, רואה את כל האנשים הבוכים סביבי, ולבי מתכווץ מפחד ממראות הזוועה. ילדים הולכים לאיבוד. נשמעות צעקות: "וִי אִיז מַיין קִינד?" (היכן הילד שלי?), זועק אבא אחד, ואמא אחרת, שאיבדה את בתה בין המון ההולכים, צועקת: "וִי אִיז מַיין מֵיידֶלֶע?" (היכן בתי?). אמא אוחזת חזק בידי הקטנה, הנתונה בתוך כף ידה הגדולה, ובידה השנייה מחזיקה את איידל אחותי - שמא גם אנחנו נלך לה לאיבוד.
אנחנו עוברים את הגשר ומגיעים לעיר לסקו. דוד אברהם (אח של אבא) ודודה רחל אשתו כבר מצפים לנו מעבר לנהר עם שתי עגלות ושני סוסים ומביאים אותנו לביתם. שם אנו פוגשים את סבא וסבתא מצד אמא ואת שלוש הדודות שלי (אחיותיה של אמא). הן פנו ללון בביתם של קרובי משפחה שלנו, ואילו אנחנו נשארנו בביתם של דוד אברהם ודודה רחל. היה זה היה בית קטן, אך למרות הצפיפות הרבה, הם פרסו לכולנו שמיכות על הרצפה ודאגו לנו גם לארוחה חמה. הרוסים כבר היו במקום והחרימו חלק מרכוש היהודים. הדודה חלקה עמנו את מעט הלחם שהיה לה ולמשפחתה. הקור הנורא החל לתת את אותותיו: כולנו הצטננו, ושיעולים קשים תקפו אותנו. כך שכבנו אצל הדודים, מכורבלים בשמיכות ומנסים להתגבר על הקור הנורא בבית שלא חומם. נוסף לקור החל גם הרעב להציק לנו.
יום אחד חזרה אמא מסידורים בחוץ רטובה כולה ואמרה לאבא: "המצב הזה לא יכול להימשך. השארתי בבית חפצים רבים, שמיכות ובגדים חמים לילדים, ואני רוצה לעבור את הגשר ולהביא להם עוד שמיכות וקצת בגדים חמים". "מה את מדברת?!" ענה לה אבא, "מי יניח לך לעבור את הגשר?". "שמעתי", ענתה אמא, "עכשיו, כשהייתי בחוץ, שיש גויים המוכנים להעביר יהודים לסנוק תמורת תשלום ולהחזירם". "ומי אמר שזה בטוח?" נלחץ אבא. "אל תדאג!" ענתה לו אמא, "מאנשים שמעתי שמבריחי הגבול האלה אמינים. הם ייקחו ויחזירו אותנו בשלום". אמרה - ועשתה. לילה אחד לקחה אתה את בלומה אחותה, ובעזרת מבריח גבול - לו שילמו כסף רב - חצו את הנהר מתחת לגשר ועברו בתוך המים הרדודים (הנהר היה אז בשפל).
משהגיעו לסנוק, הן ניגשו לעירייה, ואמא פנתה לפקיד הפולני ושאלה אם היא יכולה לקחת כמה חפצים מהבית. הפקיד עיין בתעודה שלה ובתיקה המצוי בין מסמכי העירייה ואמר לה: "אין בעיה. את יכולה לקבל בחזרה את המפתחות גם של הבית וגם של החנות". כך נחרץ גורלנו. ראשית דבר ארגנה לנו אמא חבילות של בגדים חמים ושלחה לנו מעבר לגבול בידי מבריחי גבול ויהודים, שנכנסו כמוה בחשאי ויצאו בחזרה ללסקו. לבשנו את בגדינו החמים וחיכינו לשובהּ של אמא ולשובה של דודה בלומה. בינתיים פתחה אמא את החנות והחלה לנהל חיי מסחר, כאילו עולם כמנהגו נוהג בסנוק, וכאילו אין הגרמנים יושבים שם ונושפים בעורפם של היהודים המעטים שנותרו. כעבור שבועיים שלחה אמא הודעה לאבא שישלח אליה את רייזל ולאה, אחיותיי הבוגרות, כדי שתעזורנה לה בבית ובחנות. תמיד סמך אבא על אמא, ולכן לא היסס ושלח אותן בחזרה לסנוק עם מעביר גבול. כעבור כמה ימים ביקשה אמא מאבא שישלח לה גם את איידל, אחותי השלישית. אבא עשה כמצוותה, אך איידל נתפסה בגבול על=ידי הרוסים ונשלחה בחזרה ללסקו. כמה פעמים ניסתה איידל לחצות את הגבול ולחזור לסנוק, אך בכל פעם נתפסה ונשלחה בחזרה; עובדה זו הצילה את חייה. גם אחיותיה של אמא, חיה ופרימעט (שהיו רווקות עדיין), ניסו לחצות את הגבול כמה פעמים כדי לסייע לאמא בניהול החנויות, אך גם הן נתפסו שוב ושוב והוחזרו ללסקו, וכך ניצלו גם הן. מצב זה נמשך למעלה מחצי שנה, והקשר עם אמא ואחיותיי היה רק דרך פתקים שהעברנו בינינו, אליהם צירפה כסף למחייתנו באמצעות מבריחי גבול ויהודים שהסתננו מסנוק ללסקו.
הגיע חודש אב. משראה אבא שהימים והחודשים חולפים ושום דבר לא קורה (כל הזמן היתה תקווה שנוכל לשוב לביתנו בסנוק), החליט שנעבור לגור בדירה נפרדת. הדוד אברהם מצא לנו דירה לא רחוק מביתו, אך פתאום הופתענו לראות מודעות גדולות תלויות בכל רחבי העיר, ובהן מודיעים הרוסים שכל מי שרוצה לחזור לביתו יוכל לעשות זאת בקרוב - בתנאי שיירשם. מובן שנרשמנו מיד, ואתנו יהודים רבים. הודענו על כך לאמא, והיא שמחה מאוד וכבר חיכתה לרגע שבו ניפגש. "אמרתי לכם", כתבה לנו באחד המכתבים, "עוד מעט תשובו הביתה ונתאחד מחדש".
הנסיעה המתישה ברכבת לסיביר
ליל שבת חזון. אנשי נקו"ד (אנשי המשטרה החשאית הרוסית) מציפים את העיר. הם עוברים על הרשימות של המשפחות, שהודיעו על רצונן לחזור לצד הגרמני, ומגיעים לבתיהן. אנחנו עומדים בסיומה של ארוחת השבת בביתו של הדוד אברהם, שרים זמירות ורוחנו טובה עלינו - לפתע נשמעת דפיקה על הדלת. הדוד פותח אותה, ואנו מבחינים בפתח הדלת בקצין נקו"ד, ולצדו שני חיילים נושאי רובים. "גראניק יצחק", מכריז הקצין בקול וממשיך לקרוא בשמם של שאר בני המשפחה: "גראניק סמואל, גראניק אדלה. אתם עצורים. מחכה לכם למטה עגלה". אבא מנסה למחות: אולי היתה כאן איזושהי טעות. "הבעתם את רצונכם לשוב אל חבל הארץ, הנמצא בחסות האויב הגרמני", מסביר הקצין הרוסי, "ולכן סומנתם כ'אנטי=קומוניסטים'". אבא אוזר אומץ ואומר לקצין: "אני בשבת לא נוסע". הקצין מביא תגבורת: נכנס הביתה קצין גבוה, ואבא מופתע מאוד. "הרשל'ה!" הוא קורא לקצין היהודי, שנכנס זה עתה וגדל כילד בבית סבא, "ווּס טִיסט דִי דוּ?" (מה אתה עושה כאן?). עונה לו הקצין היהודי: "רב איצ'ל'ה, הַיינְט אִיז אַן אנדֶערֶע וֶועלט. נִישטוּ מֶער קַיין יִידן, הַיְינְט אִיז סוציאליזם" (רב איצ'לה, זה עולם אחר. אין עוד יהודים, היום קיים רק הסוציאליזם). גם הוא מסביר לאבא, שהסיבה שנעצר היא רצונו לשוב ל"ארץ אויב". בצד ההסבר הוא מגניב לו משפט אחד של נחמה: "הגרמנים יהרגו אותך - אך אנחנו, הרוסים, נציל אותך. עלה על העגלה וסע. לא רצוי שתערים קשיים נוספים". אבא התעקש: "אני אבוא בעצמי, ברגל, מחר בבוקר", אמר להרשל'ה, "מצִדי שיירו בי עכשיו". הרשל'ה דאג שיניחו לנו, אך למחרת בבוקר, בשבת חזון, זו שלפני תשעה באב, מגיעים שישה קצינים רוסים, מרימים אותי ואת איידלה ומשליכים אותנו לתוך עגלה, וגוררים את אבא נגד רצונו ומכניסים גם אותו לעגלה. העגלה מובילה אותנו לרכבת, ובקרון אנו פוגשים לשמחתנו את סבא פנחס אהרון וסבתא איטה, הוריה של אמי, ואת הדודות חיה ופרימעט.
כל הקרונות דחוסים ביהודים. הקצין מודיע לנו, שאנחנו מובלים למקום "שם תלמדי להיות קומוניסטים טובים". בקרון דרגשי שינה על קומות, מרופדים קלות במצעי קש. אבא, איידל ואני חולקים דרגש אחד בקומה העליונה, בדרגש האמצעי מתמקמות הדודות חיה ופרימעט, ובדרגש התחתון - סבא וסבתא שלי. צפיפות ודוחק. סביב לרכבת מסתובבים אנשי צבא רוסים, וטנקים מקיפים אותה. ממש מצור. עם צאת השבת מתחילה הרכבת לנסוע, ואני חושב על אמא והאחיות שלי שהשארנו מאחורינו. הרכבת נעה מזרחה באטיות. אני מקשיב לשקשוק הקרונות ויודע שככל שהרכבת מתרחקת - כך מתרחקת אמא ממני. הלב בוכה והדמעות פורצות. אנחנו נוסעים ונוסעים, והשבועות חולפים להם. בלילות אני מתגלגל על מיטתי וחושב על אמא. הדמעות זולגות מעצמן, ואבא מחבק ומנסה לנחם - אף כי איננו יודע כיצד לנחם גם את עצמו. אוכל ניתן לנו במשורה: בכל תחנת עצירה אנו מקבלים מים חמים וקצת לחם, ולפעמים חילקו לנו מרק חם. פעם ניסינו לטעום ממנו, אך אחרי שנודע לנו שהמרק עשוי מבשר סוסים, לא נגענו בו עוד. בתחנות העצירה מיהרנו תמיד לשירותים, כי ברכבת אין, וצריך להתאפק. פעמיים כמעט הפסדנו את הרכבת בגלל התור הארוך בשירותים: הרכבת התחילה לנוע בלי כל סימן מוקדם, בלי צפירה ובלי להמתין לאנשים שעולים או יורדים, אך הספקנו לעלות עליה ברגע האחרון. חליתי בצהבת; הורידו אותי באחת התחנות, קיבלתי שם טיפול, ולאחר מכן הוחזרתי לקרון עם אבא ואחותי, והמשכנו מזרחה, לכיוון סיביר. המחלה החלישה אותי מאוד, אך בסופו של דבר הבראתי ( בגין אותה צהבת נאסר עלי עד היום לתרום דם).
שישה שבועות נמשך המסע הקשה הזה, לילה ויום. כל אותה תקופה לא התקלחנו, גופנו שרץ כינים, וגירדנו את כל הגוף עד זוב דם. היו אנשים שהתייאשו, ירדו בתחנות העצירה ולא חזרו לרכבת. היו שאיבדו את בני משפחתם כשירדו בתחנות לחפש אוכל, והרכבת המשיכה לנסוע בלעדיהם. אבא שמר על אחדותנו בחירוף נפש. כל עצירה בתחנות לוּותה במתח רב, אך תודה לאל שהצלחנו להישאר יחד, עם הדודות ועם סבא וסבתא, עד סוף המסע. סבתא היתה חולת לב, וכל הזמן דאגנו לה. סבא היה יהודי גבוה וחזק; מעט הלחם שחילקו לנו לא הספיק לו, והוא תמיד היה רעב. המסע הסתיים בצֶ'רֶפָּנוֹב - העיר שכונתה "השער לסיביר", שם קיבלו את פנינו מאות משאיות. דחסו אותנו לתוכן, אך אנשים פחדו להיכנס, והיו אף נשים שצווחו וקרעו את בגדיהן. התבוננתי בנשים הללו, שנלחמות עם אנשי הנקו"ד ואני זוכר את עצמי נצמד לאבא וצווח: "טַאטֶע, טַאטֶע, אִיך וִויל אַהֵיים!" (אבא, אני רוצה הביתה!), וחושב לעצמי שאולי אבא יצליח להציל אותי מהחלום הרע הזה בו אני נמצא. אבא מצמיד אותי ואת אחותי אליו, מחבק ומנסה להרגיע אותנו, וסבא וסבתא והדודות נצמדות אלינו כדי שנמשיך להישאר יחד.
דוחסים אותנו למשאית: שישים איש למשאית, המכילה רק עשרים מקומות, וסוגרים אותנו בברזנט. המשאית מתחילה לנסוע. חושך בחוץ, ובדרך נשמעות קולות חיות הטרף. אבא מרגיש שהסוף שלנו קרב ומשתף אותנו בחששו: "ילדים, אני רוצה לומר לכם משהו קשה ולא נעים. חושש אני שהם מובילים אותנו למוות. כיהודים טובים אנו צריכים לומר 'וידוי', כפי שאומר כל יהודי כאשר הוא עומד בפני המוות. אני אומר אפוא עכשיו את הווידוי, ומבקש שתחזרו אחריי: 'יושב בסתר עליון, שמע ישראל, השם רועי לא אחסר. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע". אני חוזר אחרי אבא על המילים המפחידות, וגם סבא וסבתא והדודות שלי, ועוד אנשים במשאית, חוזרים אחרינו. המילים נקטעות בתוך פרצי הבכי, ואני חושב רק על אמא: איפה את, אמא? מתי אראה אותך שוב? ומה יהיה אתי, אם יקרה משהו לאבא? אני ילד קטן שמרגיש כמו זקן. המשאית נוסעת לה בחושך, ואני מרגיש שאנחנו מתקרבים אל הדבר המפחיד הזה שאבא קרא לו "מוות". השחר עלה, והמשאית עצרה בתוך קרחת יער ענקית.
ליל שבת חזון. אנשי נקו"ד (אנשי המשטרה החשאית הרוסית) מציפים את העיר. הם עוברים על הרשימות של המשפחות, שהודיעו על רצונן לחזור לצד הגרמני, ומגיעים לבתיהן. אנחנו עומדים בסיומה של ארוחת השבת בביתו של הדוד אברהם, שרים זמירות ורוחנו טובה עלינו - לפתע נשמעת דפיקה על הדלת. הדוד פותח אותה, ואנו מבחינים בפתח הדלת בקצין נקו"ד, ולצדו שני חיילים נושאי רובים. "גראניק יצחק", מכריז הקצין בקול וממשיך לקרוא בשמם של שאר בני המשפחה: "גראניק סמואל, גראניק אדלה. אתם עצורים. מחכה לכם למטה עגלה". אבא מנסה למחות: אולי היתה כאן איזושהי טעות. "הבעתם את רצונכם לשוב אל חבל הארץ, הנמצא בחסות האויב הגרמני", מסביר הקצין הרוסי, "ולכן סומנתם כ'אנטי=קומוניסטים'". אבא אוזר אומץ ואומר לקצין: "אני בשבת לא נוסע". הקצין מביא תגבורת: נכנס הביתה קצין גבוה, ואבא מופתע מאוד. "הרשל'ה!" הוא קורא לקצין היהודי, שנכנס זה עתה וגדל כילד בבית סבא, "ווּס טִיסט דִי דוּ?" (מה אתה עושה כאן?). עונה לו הקצין היהודי: "רב איצ'ל'ה, הַיינְט אִיז אַן אנדֶערֶע וֶועלט. נִישטוּ מֶער קַיין יִידן, הַיְינְט אִיז סוציאליזם" (רב איצ'לה, זה עולם אחר. אין עוד יהודים, היום קיים רק הסוציאליזם). גם הוא מסביר לאבא, שהסיבה שנעצר היא רצונו לשוב ל"ארץ אויב". בצד ההסבר הוא מגניב לו משפט אחד של נחמה: "הגרמנים יהרגו אותך - אך אנחנו, הרוסים, נציל אותך. עלה על העגלה וסע. לא רצוי שתערים קשיים נוספים". אבא התעקש: "אני אבוא בעצמי, ברגל, מחר בבוקר", אמר להרשל'ה, "מצִדי שיירו בי עכשיו". הרשל'ה דאג שיניחו לנו, אך למחרת בבוקר, בשבת חזון, זו שלפני תשעה באב, מגיעים שישה קצינים רוסים, מרימים אותי ואת איידלה ומשליכים אותנו לתוך עגלה, וגוררים את אבא נגד רצונו ומכניסים גם אותו לעגלה. העגלה מובילה אותנו לרכבת, ובקרון אנו פוגשים לשמחתנו את סבא פנחס אהרון וסבתא איטה, הוריה של אמי, ואת הדודות חיה ופרימעט.
כל הקרונות דחוסים ביהודים. הקצין מודיע לנו, שאנחנו מובלים למקום "שם תלמדי להיות קומוניסטים טובים". בקרון דרגשי שינה על קומות, מרופדים קלות במצעי קש. אבא, איידל ואני חולקים דרגש אחד בקומה העליונה, בדרגש האמצעי מתמקמות הדודות חיה ופרימעט, ובדרגש התחתון - סבא וסבתא שלי. צפיפות ודוחק. סביב לרכבת מסתובבים אנשי צבא רוסים, וטנקים מקיפים אותה. ממש מצור. עם צאת השבת מתחילה הרכבת לנסוע, ואני חושב על אמא והאחיות שלי שהשארנו מאחורינו. הרכבת נעה מזרחה באטיות. אני מקשיב לשקשוק הקרונות ויודע שככל שהרכבת מתרחקת - כך מתרחקת אמא ממני. הלב בוכה והדמעות פורצות. אנחנו נוסעים ונוסעים, והשבועות חולפים להם. בלילות אני מתגלגל על מיטתי וחושב על אמא. הדמעות זולגות מעצמן, ואבא מחבק ומנסה לנחם - אף כי איננו יודע כיצד לנחם גם את עצמו. אוכל ניתן לנו במשורה: בכל תחנת עצירה אנו מקבלים מים חמים וקצת לחם, ולפעמים חילקו לנו מרק חם. פעם ניסינו לטעום ממנו, אך אחרי שנודע לנו שהמרק עשוי מבשר סוסים, לא נגענו בו עוד. בתחנות העצירה מיהרנו תמיד לשירותים, כי ברכבת אין, וצריך להתאפק. פעמיים כמעט הפסדנו את הרכבת בגלל התור הארוך בשירותים: הרכבת התחילה לנוע בלי כל סימן מוקדם, בלי צפירה ובלי להמתין לאנשים שעולים או יורדים, אך הספקנו לעלות עליה ברגע האחרון. חליתי בצהבת; הורידו אותי באחת התחנות, קיבלתי שם טיפול, ולאחר מכן הוחזרתי לקרון עם אבא ואחותי, והמשכנו מזרחה, לכיוון סיביר. המחלה החלישה אותי מאוד, אך בסופו של דבר הבראתי ( בגין אותה צהבת נאסר עלי עד היום לתרום דם).
שישה שבועות נמשך המסע הקשה הזה, לילה ויום. כל אותה תקופה לא התקלחנו, גופנו שרץ כינים, וגירדנו את כל הגוף עד זוב דם. היו אנשים שהתייאשו, ירדו בתחנות העצירה ולא חזרו לרכבת. היו שאיבדו את בני משפחתם כשירדו בתחנות לחפש אוכל, והרכבת המשיכה לנסוע בלעדיהם. אבא שמר על אחדותנו בחירוף נפש. כל עצירה בתחנות לוּותה במתח רב, אך תודה לאל שהצלחנו להישאר יחד, עם הדודות ועם סבא וסבתא, עד סוף המסע. סבתא היתה חולת לב, וכל הזמן דאגנו לה. סבא היה יהודי גבוה וחזק; מעט הלחם שחילקו לנו לא הספיק לו, והוא תמיד היה רעב. המסע הסתיים בצֶ'רֶפָּנוֹב - העיר שכונתה "השער לסיביר", שם קיבלו את פנינו מאות משאיות. דחסו אותנו לתוכן, אך אנשים פחדו להיכנס, והיו אף נשים שצווחו וקרעו את בגדיהן. התבוננתי בנשים הללו, שנלחמות עם אנשי הנקו"ד ואני זוכר את עצמי נצמד לאבא וצווח: "טַאטֶע, טַאטֶע, אִיך וִויל אַהֵיים!" (אבא, אני רוצה הביתה!), וחושב לעצמי שאולי אבא יצליח להציל אותי מהחלום הרע הזה בו אני נמצא. אבא מצמיד אותי ואת אחותי אליו, מחבק ומנסה להרגיע אותנו, וסבא וסבתא והדודות נצמדות אלינו כדי שנמשיך להישאר יחד.
דוחסים אותנו למשאית: שישים איש למשאית, המכילה רק עשרים מקומות, וסוגרים אותנו בברזנט. המשאית מתחילה לנסוע. חושך בחוץ, ובדרך נשמעות קולות חיות הטרף. אבא מרגיש שהסוף שלנו קרב ומשתף אותנו בחששו: "ילדים, אני רוצה לומר לכם משהו קשה ולא נעים. חושש אני שהם מובילים אותנו למוות. כיהודים טובים אנו צריכים לומר 'וידוי', כפי שאומר כל יהודי כאשר הוא עומד בפני המוות. אני אומר אפוא עכשיו את הווידוי, ומבקש שתחזרו אחריי: 'יושב בסתר עליון, שמע ישראל, השם רועי לא אחסר. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע". אני חוזר אחרי אבא על המילים המפחידות, וגם סבא וסבתא והדודות שלי, ועוד אנשים במשאית, חוזרים אחרינו. המילים נקטעות בתוך פרצי הבכי, ואני חושב רק על אמא: איפה את, אמא? מתי אראה אותך שוב? ומה יהיה אתי, אם יקרה משהו לאבא? אני ילד קטן שמרגיש כמו זקן. המשאית נוסעת לה בחושך, ואני מרגיש שאנחנו מתקרבים אל הדבר המפחיד הזה שאבא קרא לו "מוות". השחר עלה, והמשאית עצרה בתוך קרחת יער ענקית.
החיים בטייגה בסיביר
מכל הצדדים עמדו צריפי עץ שנקראו "בָּרָאק". מסביב לצריפים עמדו כדים ענקיים, ובהם זפת רותחת שהעלתה אש ואדים. הורו לנו לרדת מהמשאיות, וכמו שקודם היו רבים שסירבו לעלות - היו עכשיו רבים שסירבו לרדת. לא ידענו מהו המקום הזה ולאן הביאו אותנו. אולי יירו בנו אנשי הנקו"ד, הניצבים סביבנו? אולי ישפכו עלינו את הזפת הרותחת? (מאוחר יותר נאמר לנו שתפקיד הזפת הרותחת היה להרחיק מהמקום חיות טורפות המשוטטות ביער). פחד נורא. הרוסים צעקו לעברנו: "דַאוַואי! דַאוַואי! אַנטי=קוֹנסִימוֹל!" (החוצה! החוצה! אנטיקומוניסטים! בוגדים!). ה"קומונדאט" (מפקד המחנה) נעמד והכריז: "כאן תבנו את הבתים שלכם, תכרתו את כל העצים, וכאן תמותו. נחנך אתכם ואת ילדיכם. מחר בשמונה בבוקר תצאו כולכם לעבודה, וילדיכם ילכו לבית=הספר".
לפתע תקפה אותנו להקת יתושים ענקיים והחלו לעקוץ אותנו. התחלנו להתגרד עד זוב דם, ועד מהרה נהיו העקיצות לפצעים של ממש, שגירדו והכאיבו מאוד. הרוסים לא התרגשו כשראו אותנו בסבלנו: "פְּרִיבִיקְנְיֵש" (תתרגל), אמרו ברוסית למי שהעז להתלונן, "אם לא תתרגל - תמות". כעבור כמה שעות הגיע רופא ונתן לנו חומר למריחה, שהפיץ ריח נורא, כדי להרחיק מאתנו את היתושים.
החיילים השליכו את חפצינו מהמשאיות וחילקו אותנו לצריפים. אחד מהם הכריז: "משאית מס' 1 - לבָּרָאק (צריף) מס' 1", וכן הלאה, חמישים איש בבראק אחד. בין משפחה למשפחה העמידו מחיצת עץ דקה. היו שם מיטות ובהן מזרני קש, מיטה לכל נפש, ושמיכה צבאית מעליה. על המיטה הניחו "חבילת מזון", שהכילה לחם, תפוחי אדמה וגזר. מהמטבח הכללי קיבלנו מרק חם על בסיס ירקות. כעבור זמן קצר הסתבר לנו שה"חיילים" ששמרו עלינו בעצם לא היו חיילים, אלא אסירים, וזה התפקיד שהוטל עליהם. במשך הזמן יכולנו לחוש בהזדהות שלהם עמנו, ולפיכך היו די אנושיים וסבלניים אתנו. הקומונדט אהב אותי במיוחד ודאג להביא לי כל יום כרוב חמוץ, המכיל ויטמינים רבים, כדי להגן עלי ועל שיניי, שחלקן החלו להתחלף עוד במחנה. אנשים רבים במחנה חלו במחלת "צינגה" ואיבדו את שיניהם בגלל מחסור בוויטמינים, והייתי בין הבודדים שלא חלה שם ולא איבד את שיניו.
בבוקר התייצב אבא לעבודה: חטיבת העצים. אף שהיה כבן חמישים, לא עשו לו הרוסים שום הנחה. חודש אב עבר, חודש אלול הגיע, והתחלנו להתקרב לימים הנוראים. אבא הכין לעצמו לוח שנה עברי, וכך הצליח לעקוב אחרי ימי השבוע, שבתות, חגים ומועדים. לאבא היה סידור, חומש ושופר, אך ספר תורה לא היה לנו. טרם צאתו לעבודה הקפיד אבא כל בוקר להניח תפילין ולהתפלל שחרית (אף שהיה עדיין חושך ועדיין לא זמן תפילה), ובנוסף התפלל מנחה וערבית. סבתא איטה אמרה מדי יום פסוקי תהילים שידעה בעל=פה. בראש השנה תקע אבא בשופר בבוקר השכם, טרם צאתו לעבודה, אך להתפלל ממש לא הספיק. גם את חג הפסח השתדלנו לקיים כהלכתו עם כל המגבלות. אבא הכין יין מסלק, ואותו מזגנו לארבע הכוסות ושתינו בליל ה"סדר". מצות השגנו בזכות יהודים תושבי הסביבה, שניצלו את המצב ומכרו לנו בשוק השחור תבואה שקנו מהאיכרים החיים בכפרים באזור. הם שחקו באבנים את גרגרי התבואה לקמח, וממנו אפו על תנור עצים מאולתר מעין מצות. בשבעת ימי הפסח אכלנו רק את ה"מצות" האלה, ואת הלחם שקיבלנו שמרנו בצד לאחר הפסח. מצה זו היתה קשה למדי, ומרבית תושבי המחנה - בייחוד המבוגרים שביניהם, שחלק גדול מהם איבדו את שיניהם - לא היו מסוגלים ללעוס אותה, וביניהם גם כל בני משפחתי. למרות זאת לא נגע איש מהם בלחם כל שבעת ימי החג.
אני זוכר שלעתים קרובות הייתי רעב, וכשהיו פורסים את הלחם, הייתי מלקט פירורים מתחת לשולחן. סבתא דאגה לי: היא שמרה עבורי בסינרה את קרום הלחם מתוך מנת הלחם שלה (אותו לא היתה מסוגלת ללעוס, כיוון שנשרו שיניה) עד שובי מבית=הספר.
כל ילד מגיל שש חויב ללכת לבית=הספר, וכך נהגתי גם אני. קיבלנו עניבה אדומה ועליה תג עם סמל בית=הספר, אותם ענדנו על בגדי החול שלנו. את היום פתחנו במפקד. כל התלמידים כונסו בחצר, והיינו צריכים לקרוא במקהלה: "בּוּדגוֹטוֹב, וְסִיגְדָה גוֹטוֹב, דְלַה סטָלִינָה אוֹטצָה" (הֱיֵה מוכן, תמיד מוכן, בשביל אבא=סטלין). רק אחרי ההכרזה היומית הזו נכנסנו לכיתות, והמורה קרא את שמות הילדים בקול, כלומר את שמו הפרטי של הילד ואת שם אביו (במקום את שם המשפחה). כך קראו לי "סמואיל איזאקוביץ'" (שמואל בן יצחק). נוהג זה היה מקובל ברוסיה גם לגבי המבוגרים, ולמורה שלי, למשל, קראו "אלכסנדרה איוואנובנה" (אלכסנדרה בת איוואן).
מכל הצדדים עמדו צריפי עץ שנקראו "בָּרָאק". מסביב לצריפים עמדו כדים ענקיים, ובהם זפת רותחת שהעלתה אש ואדים. הורו לנו לרדת מהמשאיות, וכמו שקודם היו רבים שסירבו לעלות - היו עכשיו רבים שסירבו לרדת. לא ידענו מהו המקום הזה ולאן הביאו אותנו. אולי יירו בנו אנשי הנקו"ד, הניצבים סביבנו? אולי ישפכו עלינו את הזפת הרותחת? (מאוחר יותר נאמר לנו שתפקיד הזפת הרותחת היה להרחיק מהמקום חיות טורפות המשוטטות ביער). פחד נורא. הרוסים צעקו לעברנו: "דַאוַואי! דַאוַואי! אַנטי=קוֹנסִימוֹל!" (החוצה! החוצה! אנטיקומוניסטים! בוגדים!). ה"קומונדאט" (מפקד המחנה) נעמד והכריז: "כאן תבנו את הבתים שלכם, תכרתו את כל העצים, וכאן תמותו. נחנך אתכם ואת ילדיכם. מחר בשמונה בבוקר תצאו כולכם לעבודה, וילדיכם ילכו לבית=הספר".
לפתע תקפה אותנו להקת יתושים ענקיים והחלו לעקוץ אותנו. התחלנו להתגרד עד זוב דם, ועד מהרה נהיו העקיצות לפצעים של ממש, שגירדו והכאיבו מאוד. הרוסים לא התרגשו כשראו אותנו בסבלנו: "פְּרִיבִיקְנְיֵש" (תתרגל), אמרו ברוסית למי שהעז להתלונן, "אם לא תתרגל - תמות". כעבור כמה שעות הגיע רופא ונתן לנו חומר למריחה, שהפיץ ריח נורא, כדי להרחיק מאתנו את היתושים.
החיילים השליכו את חפצינו מהמשאיות וחילקו אותנו לצריפים. אחד מהם הכריז: "משאית מס' 1 - לבָּרָאק (צריף) מס' 1", וכן הלאה, חמישים איש בבראק אחד. בין משפחה למשפחה העמידו מחיצת עץ דקה. היו שם מיטות ובהן מזרני קש, מיטה לכל נפש, ושמיכה צבאית מעליה. על המיטה הניחו "חבילת מזון", שהכילה לחם, תפוחי אדמה וגזר. מהמטבח הכללי קיבלנו מרק חם על בסיס ירקות. כעבור זמן קצר הסתבר לנו שה"חיילים" ששמרו עלינו בעצם לא היו חיילים, אלא אסירים, וזה התפקיד שהוטל עליהם. במשך הזמן יכולנו לחוש בהזדהות שלהם עמנו, ולפיכך היו די אנושיים וסבלניים אתנו. הקומונדט אהב אותי במיוחד ודאג להביא לי כל יום כרוב חמוץ, המכיל ויטמינים רבים, כדי להגן עלי ועל שיניי, שחלקן החלו להתחלף עוד במחנה. אנשים רבים במחנה חלו במחלת "צינגה" ואיבדו את שיניהם בגלל מחסור בוויטמינים, והייתי בין הבודדים שלא חלה שם ולא איבד את שיניו.
בבוקר התייצב אבא לעבודה: חטיבת העצים. אף שהיה כבן חמישים, לא עשו לו הרוסים שום הנחה. חודש אב עבר, חודש אלול הגיע, והתחלנו להתקרב לימים הנוראים. אבא הכין לעצמו לוח שנה עברי, וכך הצליח לעקוב אחרי ימי השבוע, שבתות, חגים ומועדים. לאבא היה סידור, חומש ושופר, אך ספר תורה לא היה לנו. טרם צאתו לעבודה הקפיד אבא כל בוקר להניח תפילין ולהתפלל שחרית (אף שהיה עדיין חושך ועדיין לא זמן תפילה), ובנוסף התפלל מנחה וערבית. סבתא איטה אמרה מדי יום פסוקי תהילים שידעה בעל=פה. בראש השנה תקע אבא בשופר בבוקר השכם, טרם צאתו לעבודה, אך להתפלל ממש לא הספיק. גם את חג הפסח השתדלנו לקיים כהלכתו עם כל המגבלות. אבא הכין יין מסלק, ואותו מזגנו לארבע הכוסות ושתינו בליל ה"סדר". מצות השגנו בזכות יהודים תושבי הסביבה, שניצלו את המצב ומכרו לנו בשוק השחור תבואה שקנו מהאיכרים החיים בכפרים באזור. הם שחקו באבנים את גרגרי התבואה לקמח, וממנו אפו על תנור עצים מאולתר מעין מצות. בשבעת ימי הפסח אכלנו רק את ה"מצות" האלה, ואת הלחם שקיבלנו שמרנו בצד לאחר הפסח. מצה זו היתה קשה למדי, ומרבית תושבי המחנה - בייחוד המבוגרים שביניהם, שחלק גדול מהם איבדו את שיניהם - לא היו מסוגלים ללעוס אותה, וביניהם גם כל בני משפחתי. למרות זאת לא נגע איש מהם בלחם כל שבעת ימי החג.
אני זוכר שלעתים קרובות הייתי רעב, וכשהיו פורסים את הלחם, הייתי מלקט פירורים מתחת לשולחן. סבתא דאגה לי: היא שמרה עבורי בסינרה את קרום הלחם מתוך מנת הלחם שלה (אותו לא היתה מסוגלת ללעוס, כיוון שנשרו שיניה) עד שובי מבית=הספר.
כל ילד מגיל שש חויב ללכת לבית=הספר, וכך נהגתי גם אני. קיבלנו עניבה אדומה ועליה תג עם סמל בית=הספר, אותם ענדנו על בגדי החול שלנו. את היום פתחנו במפקד. כל התלמידים כונסו בחצר, והיינו צריכים לקרוא במקהלה: "בּוּדגוֹטוֹב, וְסִיגְדָה גוֹטוֹב, דְלַה סטָלִינָה אוֹטצָה" (הֱיֵה מוכן, תמיד מוכן, בשביל אבא=סטלין). רק אחרי ההכרזה היומית הזו נכנסנו לכיתות, והמורה קרא את שמות הילדים בקול, כלומר את שמו הפרטי של הילד ואת שם אביו (במקום את שם המשפחה). כך קראו לי "סמואיל איזאקוביץ'" (שמואל בן יצחק). נוהג זה היה מקובל ברוסיה גם לגבי המבוגרים, ולמורה שלי, למשל, קראו "אלכסנדרה איוואנובנה" (אלכסנדרה בת איוואן).
מותו של סבא
רוב הזמן היו האנשים רעבים, והיו שממש התנפחו מרעב וחלו. את החולים העבירו במזחלות רתומות לסוסים על השלג, כשהם קשורים למזחלת ומכוסים בשמיכה (עגלה רגילה לא היתה עבירה בשלג), אל העיר הקרובה סוזון, שם היה בית=חולים. גם סבא היה רעב והתנפח מרעב. בגלל גילם המופלג (סבא היה בן 74) לא אולצו סבא וסבתא לעבוד, ונשארו בצריף כאשר כולם יצאו לעבודה. פחדתי להישאר לבד במיטה בצריף הריק למחצה, ולכן נהגתי להצטנף לידו במיטה אחרי צאתו של אבא לעבודה. בשעת בוקר מוקדמת אחת, כאשר כרגיל שכבתי ליד סבא, שמעתי אותו ממלמל לעצמו, כשעיניו עצומות למחצה: "אוי, אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט! אוי, אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט" (אוי, לוּ היתה לי חתיכת לחם!). לפתע השתתק וראיתי שעיניו עצומות לגמרי. צעקתי לעברו:"זֵיידֶע! זֵיידֶע!" (סבא! סבא!) והתחלתי לטלטל אותו מצד לצד, אך סבא לא הגיב. מרוב התרגשות ופחד התחלתי לקרוא לדודות שלי שהיו אז בעבודה. ניגשה אלי סבתא ושאלה אותי: ""ווּס אִיז גֶעשֶען?" (מה קרה?). אמרתי לה: "אני לא יודע מה קרה עם סבא. הוא נרדם ולא מתעורר". ניגשה סבתא לסבא וצעקה לעברו:"פנחס'ל! פנחס'ל!" - ואין תגובה.
אז ספקה את כפיה והחלה לזעוק: " אוי! ער איז גֶעשטוֹרבְּן! (אוי! הוא מת!)".
היה זה בי"ח בכסלו. כשחזרו הדודות שלי, דודה חיה ודודה פרימעט, מהעבודה, הן החלו לצרוח. אביהן, הסבא שלי, היה המת הראשון במחנה. אבא נטל את הקיטְל שלו וכיסה בו את סבא, במקום תכריכים. היה קור כלבים בחוץ - מינוס ארבעים מעלות צלזיוס, והשלג הגיע לגובה מטר. היה קשה מאוד לבצע קבורה כהלכתה. הדודות שלי חפרו בשלג באצבעותיהן וניסו להגיע ככל האפשר קרוב לאדמה. אחר כך תקעו בערֵמת השלג הזו מקל - סימן שכאן נקבר אדם. בהלוויה של סבא השתתפו חלק קטן מדרי הבראק שלנו, שכן רוב האנשים טרם חזרו מהעבודה (רובם חזרו עם חשכה). לא היה מניין לומר "קדיש", ואבא קרא פסוקי תהילים בעל=פה. סבא נפטר ונקבר בסיביר בי"ח בכסלו תש"א (18.12.1940).
מששבו הדודות שלי לבראק שלנו, הן החלו לחוש בתוצאות החפירה בשלג: כעבור שעתיים נשרו ארבע אצבעות של אחת הדודות, והשנייה איבדה שתי אצבעות וחצי. כאשר החלו להפשיר כפות ידיהן, הן הוצפו בדם שזרם ללא הפוגה. מיד הזמינו להן מזחלת, והן הוסעו לבית=החולים בעיירת המחוז סוזון, שם אושפזו לתקופה ארוכה - חמישה חודשים - עד שהחלימו מפציעתן, אך שתיהן נשארו נכות. עם עזיבתן נשארנו בצריף רק אבא, אחותי איידל, סבתא ואני.
רוב הזמן היו האנשים רעבים, והיו שממש התנפחו מרעב וחלו. את החולים העבירו במזחלות רתומות לסוסים על השלג, כשהם קשורים למזחלת ומכוסים בשמיכה (עגלה רגילה לא היתה עבירה בשלג), אל העיר הקרובה סוזון, שם היה בית=חולים. גם סבא היה רעב והתנפח מרעב. בגלל גילם המופלג (סבא היה בן 74) לא אולצו סבא וסבתא לעבוד, ונשארו בצריף כאשר כולם יצאו לעבודה. פחדתי להישאר לבד במיטה בצריף הריק למחצה, ולכן נהגתי להצטנף לידו במיטה אחרי צאתו של אבא לעבודה. בשעת בוקר מוקדמת אחת, כאשר כרגיל שכבתי ליד סבא, שמעתי אותו ממלמל לעצמו, כשעיניו עצומות למחצה: "אוי, אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט! אוי, אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט" (אוי, לוּ היתה לי חתיכת לחם!). לפתע השתתק וראיתי שעיניו עצומות לגמרי. צעקתי לעברו:"זֵיידֶע! זֵיידֶע!" (סבא! סבא!) והתחלתי לטלטל אותו מצד לצד, אך סבא לא הגיב. מרוב התרגשות ופחד התחלתי לקרוא לדודות שלי שהיו אז בעבודה. ניגשה אלי סבתא ושאלה אותי: ""ווּס אִיז גֶעשֶען?" (מה קרה?). אמרתי לה: "אני לא יודע מה קרה עם סבא. הוא נרדם ולא מתעורר". ניגשה סבתא לסבא וצעקה לעברו:"פנחס'ל! פנחס'ל!" - ואין תגובה.
אז ספקה את כפיה והחלה לזעוק: " אוי! ער איז גֶעשטוֹרבְּן! (אוי! הוא מת!)".
היה זה בי"ח בכסלו. כשחזרו הדודות שלי, דודה חיה ודודה פרימעט, מהעבודה, הן החלו לצרוח. אביהן, הסבא שלי, היה המת הראשון במחנה. אבא נטל את הקיטְל שלו וכיסה בו את סבא, במקום תכריכים. היה קור כלבים בחוץ - מינוס ארבעים מעלות צלזיוס, והשלג הגיע לגובה מטר. היה קשה מאוד לבצע קבורה כהלכתה. הדודות שלי חפרו בשלג באצבעותיהן וניסו להגיע ככל האפשר קרוב לאדמה. אחר כך תקעו בערֵמת השלג הזו מקל - סימן שכאן נקבר אדם. בהלוויה של סבא השתתפו חלק קטן מדרי הבראק שלנו, שכן רוב האנשים טרם חזרו מהעבודה (רובם חזרו עם חשכה). לא היה מניין לומר "קדיש", ואבא קרא פסוקי תהילים בעל=פה. סבא נפטר ונקבר בסיביר בי"ח בכסלו תש"א (18.12.1940).
מששבו הדודות שלי לבראק שלנו, הן החלו לחוש בתוצאות החפירה בשלג: כעבור שעתיים נשרו ארבע אצבעות של אחת הדודות, והשנייה איבדה שתי אצבעות וחצי. כאשר החלו להפשיר כפות ידיהן, הן הוצפו בדם שזרם ללא הפוגה. מיד הזמינו להן מזחלת, והן הוסעו לבית=החולים בעיירת המחוז סוזון, שם אושפזו לתקופה ארוכה - חמישה חודשים - עד שהחלימו מפציעתן, אך שתיהן נשארו נכות. עם עזיבתן נשארנו בצריף רק אבא, אחותי איידל, סבתא ואני.
המעבר מהיער לעיר קָמִין.
תקופת "החינוך מחדש" ביער ארכה 14 חודשים, ואז הודיעו לנו להתכונן למעבר לעיר.
הקשישים והילדים הקטנים הועלו עם המיטלטלים על עגלות (ביניהם אני וסבתא), אך רוב האנשים הלכו ברגל. הלכנו כמה ימים עד שהגענו לעיר. כאשר אחת לכמה שעות עברנו בכפרים, עשינו חניה קצרה ורכשנו מהכפריים חלב, פֵּרות וירקות, כִּיסְלוּחָה (סוג של לבּן) ולֶפְּיוֹשְקָה (מין פיתה). היו לנו מטבעות זהב וגם קצת כסף שקיבלנו ממכירת בגדים ותכשיטים לכפריים. הרעב המשיך להציק לנו גם בעיר. הייתי חוזר מבית=הספר בשעה שתיים בצהריים ומוצא מזווה ריק, כי לא היה מה לאכול. אבא קיבל "פַּאיוֹק" (מנה) לכל המשפחה, שהכילה מאתיים גרם לחם ליום לנפש (1,200 ק"ג לכל המשפחה), שני ק"ג תפוחי אדמה קפואים, שלושה=ארבעה גזרים וכמה בצלים. מכסת הירקות היתה ספורה ומדודה ומיועדת לכל המשפחה לשבוע. מכמות זו היה קשה מאוד לשבוע. היינו שש נפשות במשפחה: אבא, סבתא איטה, הדודות שלי חיה ופרימעט, אחותי איידל ואני. את מראהו של הלחם וטעמו לא אשכח. היה זה לחם שחור, עגול וכבד, דביק, בקושי ניתן ללעיסה, ולא טעים - אך לא חשבנו על זה, כי רק רצינו להשקיט את הרעב. אחרי בית=הספר הייתי עומד בתור ("אוֹצֶ'רֶד") ללחם בשביל כל המשפחה, כי אבא, אחותי איידל והדודות שלי היו כל היום בעבודה, וסבתא לא היתה מסוגלת לעמוד שעות בתור. חלוקת הלחם החלה בשעה שש בערב, ובחורף בשעה זו כבר היה חושך.
יום אחד, כאשר סוף=סוף הגיע תורי וקיבלתי לידי את מנת הלחם המשפחתית אחרי שעמדתי בתור שעות קופא מקור, חטפתי מכה בראש מאיזה פרחח (קִיטַאי) קטן. טרם התאוששתי מהמכה, והוא הסתלק בריצה, נושא בידיו את מנת הלחם של המשפחה שלי, שהיתה באחריותי. לא הייתי מסוגל לחזור הביתה בלי הלחם. הייתי רק בן 11 וחששתי שלא יאמינו לי בבית שגנבו לי את הלחם, אלא יאשימו אותי שאכלתי אותו בעצמי בדרכי הביתה. הסתובבתי שעות בחושך, בקור ובשלג, ולא ידעתי מה לעשות.
לפתע טפח מישהו על כתפי. נבהלתי לרגע. הרמתי את ראשי וראיתי יהודי אחד שהכרתי מהשכונה שלנו. "שמואלק", שאל, "ווּס טִיס דִי דוּ?" (מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?). הוא ראה שעיניי נפוחות מבכי והתעניין מה קרה לי. פרצתי בבכי ובקושי יכולתי לספר לו מה קרה. "נַארֶעש קִינד" (ילד טיפש), אמר, נטל את ידי והביא אותי הביתה. נגררתי אחריו בלי יכולת להתנגד, ובלבי אפילו שמחתי שאלוהים שלח אותו אלי. כשנכנסנו הביתה, מצאתי את אבא, סבתא והדודות מפוחדים. לא הייתי מסוגל לפתוח את הפה, כי הייתי קפוא מקור. האיש סיפר לאבא את הקורות אותי ואיך מצא אותי ברחוב החשוך והקר כשאני ממרר בבכי. אבא חיבק אותי, ואחריו סבתא והדודות. התחלתי שוב לבכות, וכולם הצטרפו אלי. סבתא הסבירה לי שהיא בוכה על המצב שאליו הגענו - שילד קטן מסתובב ברחוב ופוחד שהמשפחה שלו תאשים אותו בגנבת הלחם. אבא סיפר לי, שכאשר נקפו השעות ולא חזרתי הביתה, הוא פחד שקרה לי משהו והלך לאישנקו"ד - איש נחמד שהוקיר מאוד את אבא וגר בשכנות לנו - וביקש את עזרתו, וכבר עמדו לצאת לחיפושים אחריי. אבא הושיב אותי ליד התנור להתחמם קצת, וסבתא הוציאה מכיס החלוק את ה"קשה" של הלחם, אשר תמיד שמרה עבורי מהיום הקודם, ואמרה לי: "אל תבכה, שמיל שלי. אנחנו נסתדר. נחמם לנו תפוחי אדמה". ותוך כדי דברי ההרגעה הללו ליטפה את ראשי וניגבה את דמעותיי.
כשנה אחרי שהגענו לעיר קמין קיבלנו פרה חולבת וחלקת אדמה לשתול בה ירקות, וכך הצלחנו להעשיר במקצת את מזוננו הדל.
בקמין קיבלנו צריף קטן למגורים עם חצר קטנה. השירותים והמקלחת היו בחצר, ומשנזקקנו לנקבינו, נאלצנו לצאת החוצה בקור הנורא. נייר טואלט לא היה בנמצא, והשתמשנו בעיתונים. בבית היה חם ונעים: היה לנו תנור מברזל, מילאנו אותו בנסורת עצים, ושרפתם חיממה את הבית. את נסורת העצים היינו חותכים בעצמנו מעצים שמצאנו ביער. בחורף התקשינו לפתוח את דלת הכניסה, כי היא קפאה בלילה. כדי לפתוח אותה נאלץ אבא להכות בה בגרזן כדי להסיר את שכבת הקרח, שנערמה עליה במשך הלילה. אבא היה חוזר מהעבודה וזקנו קפוא ונראה כמו בלוק קרח. כדי להפשירו הצמיד אליו אבא מתקן מיוחד: בקבוקון דיו, שרוקן מתוכנו ומולא בנפט. על פיית הבקבוק הוצמד כפתור בעל חור, ולתוכו הושחלה פתילה. אבא הדליק את הפתילה וקירב אותה לפניו. תמונה זו עומדת נגד עיניי ברורה וחדה: אבא יושב, ביד אחת מחזיק את הבקבוקון שלהבה כתומה בוערת מתוכו, וביד השנייה את החומש; ואני יושב מולו וממשיך ללמוד אתו את שהתחלנו השכם בבוקר. כך היה אבא יושב, טיפות של מי קרח נושרות מהזקן שלו עד שהפשיר לגמרי.
יצאנו מהבית לבושים בבגדים חמים, עשויים מאריג גס שרופד בשכבות של צמר=גפן ("פוּפַייקוֹת"), לרגלינו נעלנו מגפיים מצמר של בהמות ("וָלֶנקִי") מעל סמרטוטים שליפפנו על רגלינו, כי גרביים לא היו. מגפיים אלה היו בלתי חדירים לגשם ולשלג והגנו על הרגליים. לראשינו חבשנו כובע צמר עבה, שכיסה את הראש והפנים והותיר רק את העיניים והפה גלויים, וכך הגנו על הפנים שלא יקפאו. החורף הקשה נמשך בין תשעה לעשרה חודשים. כאשר הגיע הקיץ, גילינו שגם עונה זו בלתי נסבלת, ולפעמים התגעגענו לחורף... כי החום היה בלתי נסבל. אני זוכר שהייתי מתהלך יחף, וכך הסתובבתי במשך שש שנות שהותי ברוסיה - כל קיץ ללא נעליים לרגליי, ובסופו הקיץ נעשתה כף הרגל שלי קשה כמו סוליה. לקראת החורף היתה סבתא מחממת מים על התנור, מניחה את רגליי בתוך המים החמים, ואבא היה מסיר מכפות רגליי את העור הקשה כדי שאצליח לנעול את המגפיים.
קיץ אחד בשנת 1941, כשהחום היה נורא, הלכנו לישון בערב כשהחלונות פתוחים, כי החום בתוך הצריף שלנו היה בלתי נסבל. בשעה ארבע בבוקר שמענו רעשים מבחוץ. אבא התעורר והעיר אותנו: "גנב נכנס הביתה!" קרא. משהתקרב ל"גנב", ראה שהצעיר הוא לא אחר מאשר אחי אריה, ממנו נפרדנו לפני כשנה וחצי, כאשר נסע לדודתי בטרנפול. "אריה! מַיין קִינד!" (ילדי!) קרא אבא, חיבק אותו והביט בלבושו הדל והקרוע וברגליו היחפות. אריה לא ניסה להסביר, אלא פשוט אמר לו במשפט אחד: "טַאטֶע, איך לֶעבּ! איך בִּין דא!" (אבא, אני בחיים! אני כאן!) כמנסה לומר לו שזה הדבר החשוב באמת. "אריה!" קראתי לעבר אחי הגדול והתנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות. אריה התרגש מאוד. כל בני הבית התעוררו וחיבקו אותו, וסבתא הרתיחה מיד מים לתה, ואריה ישב וסיפר את הקורות אותו עד שמצא אותנו. התברר שנשלח מטרנפול לרוסיה, אך לאזור אחר: לא לסיביר, אלא לאוזבקיסטן, לעיר גַ'מבּוּל. שם התחיל לחפש אותנו ונודע לו - אולי דרך הצלב האדום - שאנחנו בסיביר. הוא התגנב לחדר המכונות של אונייה, ואיכשהו הצליח להגיע לעיר קמין.
תשעה חודשים גר אחי אתנו, נרשם ונלקח לעבודה. כעבור תקופה קצרה יצאה פקודה, שכל הצעירים מעל גיל 17 מחויבים להתגייס לצבא שנקרא "טְרוּדָווֹי וְזְבוֹד" (צבא שירותים) - ולא צבא לוחם, כיוון שהצעירים הללו לא היו נתינים סובייטים. 16 בחורים, ואחי ביניהם, התגייסו באותו יום, ומרגע זה שוב "איבדנו" אותו. לא שמענו ממנו דבר כל תקופת המלחמה ולא קיבלנו ממנו כל אות חיים.
בעיר קמין היו מחסני תבואה גדולים, בהם נאספה מהקולחוזים שבאזור התבואה, המיועדת לצבא הרוסי. היהודים הפליטים מפולין - גברים, נשים וילדים מגיל 14 - הופנו לעבודה במחסנים הללו. גם אחותי איידל, שכבר מלאו לה 14, היתה בין העובדים. העבודה היתה במשמרות, ואחת לשבוע התחלפו בהן העובדים. העבודה במחסנים כללה: מילוי שקים בגרגרי התבואה ונשיאתם למשאיות. בגלל מצוקת הרעב התפתו יהודים, והיו סוחבים וממלאים גרגרי חיטה את מכנסי החורף המרופדים. לא אחת תפסו פקחים, שהיו עורכים בדיקות בשער, יהודים שהסתירו בבגדיהם גרגרי חיטה, ועל כך נענשו בעונשי מאסר של כמה שנים בכלא הרוסי. גם יהודים, שזייפו תלושים ללחם, קיבלו עונשי מאסר. בסוף יום העבודה הקפידו תמיד אבא ואיידל לנער את בגדיהם היטב, שמא יישאר גרגר תבואה בתוכם וחלילה יחשדום בגנבה. בני המזל בין היהודים, שסחבו גרגרי חיטה ולא נתפסו, הצליחו למלא את החסך במזון, אך אנחנו היינו רעבים.
תחושת הרעב ליוותה אותי שנים רבות. אני זוכר שהייתי אומר לאבא בבוקר: "איך בין הינגֶעריק, איך וויל אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט" (אני רעב, אני רוצה חתיכת לחם) – אבל לא היה לו מה לתת לי לאכול לבד מתפוח אדמה קפוא, אשר בושל בסיר עם מים חמים. הייתי נוגס בו לאט כדי שלא ייגמרמהר, אבל גם אחרי שסיימתי לאכול אותו עדיין נשארתי רעב, ולעתים קרובות הלכתי לבית=הספר רעב. הייתי מדמיין לעצמי שאנו משתחררים מהעיר הזאת ומרוסיה, ואני יושב ליד שולחן, שעליו מונחת כיכר לחם שלמה, ופורס לי פרוסת לחם בסכין. איזה חלום מתוק זה היה!
יום אחד החלטתי שאינני מוכן עוד לסבול רעב ושאני חייב לעשות מעשה. לא סיפרתי לאבא דבר, והחלטתי על דעת עצמי למצוא לי עבודה. הייתי אולי בן שמונה או תשע. במקום לבוא ישר הביתה אחרי בית=הספר, הלכתי לשוק (בָּרָכוֹלקָה), שהיו בו גם מוצרי מזון, סדקית, ביגוד והנעלה. עקבתי אחרי הסוחרים וניסיתי לחשוב איך אצליח להשתלב שם כסוחר. לפתע הבחנתי בגוי אחד, שמכר בדוכן שלו סבונים, והצעתי לעזור לו במכירה. הוא נתן לי כמה סבונים, והסתובבתי בשוק כדי לנסות למכור אותם. על כל סבון קיבלתי רובל אחד. הצלחתי במכירה, ובכסף שהרווחתי קניתי פיתות וקצת ירקות. כך עבר יום ועוד יום; אבא לא הבין מאין כל האוכל הזה שהבאתי, וחשש שמא לקחתי ללא רשות. לא היתה לי אפוא בררה וסיפרתי לו על עבודתי. אבא לא ידע אם לשמוח או להיעצב. הוא חייך אלי ושאל: "איך אתה עושה את זה? איך אתה מצליח למכור?" סיפרתי לו. "ומה מוכרים שם בשוק?" שאל אבא. "אני רואה שמוכרים שם בגדים משומשים. אני לא יודע אם אנשים מוכרים בגדים שלהם או בגדים גנובים", אמרתי. אבא חייך ואמר:"נתת לי רעיון". למחרת הקים לו דוכן דומה בשוק. העיסוק במסחר היה אסור על היהודים שהועסקו במקומות עבודה מסודרים, כמו מחסן התבואה בו עבד אבא; אך כדי שהשלטונות לא יתנכלו לו, הוא הצליח להשיג "העלמת עין" מהקומונדאט (מפקד המשטרה) תמורת שוחד...
שיטת המסחר שלי היתה כזו: הייתי קונה בגדים מהגויים, ואבא מכר אותם בשלושה=ארבעה רובלים יותר ממה ששילמתי. כך התחלנו לסחור: אבא מוכר בדוכן, ואני מסתובב לי בעיר ומשיג סחורה. בין המקומות שבהם הסתובבתי הגעתי לשני בתי=יתומים בעיר: אחד לבנים ואחד לבנות. הילדים מכרו לי חלק מבגדיהם, מכרתי אותם בשוק במחיר כפול, ובכסף הזה קניתי אוכל והבאתי הביתה. סבתא לא הבינה איך ילד קטן כמוני מביא אוכל הביתה, אבל עכשיו, כאשר כבר היה זה סוד גלוי, סיפרתי לה על "עסקי המסחר" שלי. לא הייתי הילד היחיד שסחר בשוק. היו עוד כעשרים ילדים כמוני, שלמדו בבוקר וסחרו בשעות אחר הצהריים. כמה מהם למדו אתי (והם חברים שלי עד עצם היום הזה). היתה לי דודה, שהוגלתה מפולין לבוכרה (לימים אשתו השנייה של אבי) וגרה שם בתקופת המלחמה. היא ומשפחתה לא סבלו מרעב כמונו. כדי לעזור לנו היא שלחה לנו בדואר אפרסקים (אוּרְיוּק), אני מכרתי אותם בשוק במחיר שני רובלים לאפרסק, והיתה להם הצלחה רבה. המסחר בשוק הקל עלינו את הרעב, שממנו סבלנו בשנים הראשונות ברוסיה.
העבודה בשוק בשעות אחר הצהריים לא הפריעה לי להיות תלמיד מצטיין בבית=הספר. המורה שלי אמרה לי פעם: "סמואל, קַק אֶטוֹ מוֹזֶ'ט בִּיט? צֶלֵיי גוֹד טִי ניֶה אוּצִ'ילְסָה, אִי פּוֹתוֹם פּוֹלוֹצִ'יל אַטְלִיצְ'נוֹ" (איך זה יכול להיות? כל השנה אתה לא לומד טוב - ובסופו של דבר, בסוף השנה, אתה מקבל תעודת הצטיינות). עניתי לה: "פּוּטָמוּ צְ'טוֹ אוּ מִיניָה יֶבְרֵייסְקַיָה בַּשְקָה" (זה מפני שיש לי ראש יהודי). בשבת אבא לא הניח לי ללכת לבית=הספר; הוא לא חשש להמרות את פי ההנהלה, שחייבה אותנו ללכת לבית=הספר גם בשבת. היו בכיתה שלי שתי ילדות ממשפחות דתיות, והן כן הלכו ללמוד בשבת. ה"עונש" שלי ושל עוד כמה ילדים, שסירבו ללמוד בשבת, היה להשלים לימודים ביום ראשון. אבא עצמו אולץ לעבוד בשבת. הוא הובא למחסן, שם היה ממלא שקי תבואה, אך בשבת היה יושב בין השקים ולא עושה דבר. הוא לא נענש על שלא עבד בשבת, כי הרוסים כיבדו אותו ועברו על כך לסדר היום - אולי משום שאבא נחשב למכובד בין היהודים כאן בהיותו רב ותלמיד=חכם, והרוסים הושפעו ממעמדו בקרבם וכיבדו אותו בעצמם.
בית=הספר שבו למדתי היה בן שמונה שנות לימוד: מכיתה א' עד ח'. הכיתות היו בגודל בינוני - כשלושים ילדים בכיתה, בנים ובנות. היינו רק ארבעה יהודים בכיתה: מלבדי למדו שם עוד שלוש בנות. הייתי תלמיד מצטיין וממושמע, אך פעם אחת, בהיותי בכיתה ג', הפרתי את התקנות, ואבא שילם על כך מחיר כבד. היה לי ספר לימוד, בו התנוססו תמונותיהם של "גדולי האומה": קָלִינִין, סטלין, לנין וקָגָנוֹבִיץ'. יום אחד לקחתי חוד של עיפרון ו"עקרתי להם את העיניים" מתוך התמונות. אולי היה זה מתוך רגע של כעס על התנאים הקשים שבהם חָיִינו, ואולי היה זה סתם מעשה של שובבות; אבל המורָה הבחינה בדמויות המנהיגים "עקורות העיניים" אשר בספר שלי, נתנה בי מבט זועף, ולא אמרה מילה.
למחרת מתדפקים על דלתנו שני אנשי נקו"ד.
"איזאק גראניק תוּת" (כאן)? שואל הגבוה ביניהם, ואבא עונה בחיוב. "וַאש סִין סמואל תוּת?" (בנך סמואל בבית?), ושוב עונה אבא בחיוב, הוא מביט בי לרגע במבט שואל ודואג, סקרן לדעת מה עוללתי. "איפה הספר?" שואל את אבא איש הנקו"ד. "איזה ספר?" שואל אבא בחזרה בתום לב. לא סיפרתי לו את סיפור "עקירת העיניים" מתוך תקווה שהעניין יישכח, ועכשיו אני מבין שהכנסתי את אבא לצרות. אבא מגיש לאיש את הסידור. "לא את זה!" אומר הרוסי ומסתכל בבוז בסידור, "זה ספר יהודי. תראה לי את הספר שהבן שלך לומד בו בבית=הספר". אבא מוצא את תיק הקש, המשמש לי לילקוט, ומוציא מתוכו את ספר הלימוד העבה. הרוסי פותח אותו - וארבעת גדולי האומה מציצים בו עקורי עיניים. "איך זה קרה?" הוא שואל את אבא. "אני לא יודע!" עונה לו אבא, מנסה להרוויח זמן."איך אתה לא יודע?" אומר לו איש הנקו"ד בכעס, "זה לא הספר של הבן שלך?!". "כן", עונה לו אבא בקול חלוש."אתה לא יודע מה שהבן שלך עושה?" חוזר הרוסי ולוחץ עליו. ואני יושב לי בצד ומקשיב לכל השיחה הזו, שהתנהלה כמובן ברוסית, ומנסה למצוא דרך לצאת מעסק הביש הזה. "מה עשיתי?" אני שואל את הרוסי בקול תמים. "מה עשית?" עונה לו הרוסי ומתחיל להתחמם. אני מנסה לא להתרגש יותר מדי וממשיך במשחק. "סתם, שיחקתי לי בשיעור, כי הוא היה משעמם"; אך ההסבר הקלוש הזה לא מספק את אנשי הנקו"ד, והם מחליטים להעניש את אבא שאִפשר לבנו הקטן "לחלל" כך את פניהם של גדולי האומה.
אחרי תחקיר ממושך במפקדה הוכנס אבא למעצר בצריף ששכן בשוק. הוא נשאר שם שבועיים ימים, אך אני ביקרתי אותי כמה פעמים ביום והכנסתי לו אוכל וכל מה שנזקק לו דרך חלונות הצריף. בבית קמה מהומה, ופחד גדול נפל על סבתא והדודות שלי. "מה יהיה אתנו?" אמרה דודה חיה. "מה עשית לנו? לאיזו צרה הכנסת אותנו? איזה בַּנדיט נהיית!" אמרה דודה פרימעט, וסבתא רק ספקה כפיה ונאנחה. "אוי ויי! אוי ויי!". "שילכו לעזאזל!" אמרתי, "אני לא פוחד מהם. עכשיו אני רק צריך לדאוג להציל את אבא". אחותי איידל עזרה לי והצדיקה אותי: גם היא טענה שאין ממה לפחד. כעבור שבועיים, כשהגיע הרוסי לשחרר את אבא, הוא התנצל בפניו על שעצר אותו והסביר שלא היתה לו בררה. גם הוא העניק לאבא יחס של כבוד כמו האחרים.
כשחזרתי לבית=הספר, כבר נודע בכיתה הסיפור כולו, והילדים החלו לצעוק לעברי:"זִ'יד! זִ'יד!" (יהודי, בלשון גנאי), אבל המורה שמעה את קריאותיהם של הילדים והגֵנה עלי. "ילדים!" היא אמרה בטון תקיף וסמכותי, "מספיק! אצלנו אין אנטישמיות!" והוסיפה: "סמואל הוא ילד פליט מפולין, ואנחנו צריכים לכבד אותו. הוא תלמיד טוב!" הכיתה השתתקה, ומרגע זה ואילך לא העז אף ילד לקרוא לי "ז'יד".
כילד דתי חבשתי כובע גם בבית=הספר. בהתחלה ניסתה המורה לשכנע אותי להסיר אותו, אך אמרתי לה: "יַא יֵיברֵיי, יַא רֶעליגְיוֹזְנִי" (אני יהודי, יהודי דתי), והבהרתי לה שהדת שלי מחייבת אותי לחבוש כובע כל הזמן. כעבור כמה נסיונות שכנוע כאלה היא הניחה לי.
המקצוע הראשי בבית=הספר היה רוסית, ועד היום אני יודע לדבר לכתוב ולקרוא רוסית. ידע זה שרכשתי עזר לי כעבור שנים, כאשר שימשתי מנהל המחלקה לחינוך בעיריית רעננה, לסייע לעולים החדשים שהגיעו ארצה מרוסיה.
בנוסף לשפה הרוסית למדנו היסטוריה (בעיקר של רוסיה), עקרונות הסוציאליזם, חשבון, שירה (חויבנו ללמוד בעל=פה ולדקלם את שיריהם של גדולי המשוררים הרוסים), גימנסטיקה (התעמלות), מלאכת יד (יצרנו יצירות מעץ) וזמרה. עד היום אני זוכר בעל=פה ומסוגל לשיר שירים מסוימים שלמדנו - בעיקר שירים "לאומניים" כמו שיר זה, שהושר במנגינה של "תכול המטפחת" (בתרגום חופשי לעברית): "בעשרים ושניים ביוני התחילה המלחמה. את קייב הפציצו, וגם הודיעו שהתחילה המלחמה; ואנחנו ניצחנו תמיד". או שיר זה (למנגינה של "קטיושקה", בתרגום חופשי לעברית): "המדינה שלי גדולה וחופשית. שם אדם יכול לנשום באופן חופשי. אני עוד לא ראיתי מדינה כזאת, שנותנת חופש פעולה לאדם".
הייתי שר את השירים האלה, אך בלבי ידעתי שהכול שקר, כי ראיתי את התנאים בהם חיינו, וידעתי שאנו מוגבלים בתנועה ובכל מעשי ידינו. השירים הלאומניים הללו לא רק לא גרמו לי להאמין בקומוניזם - אלא אף גרמו לפעולה ההפוכה: הם יצרו בתוכי התנגדות למשטר. מובן שאת המחשבות הללו שמרתי לעצמי ולא העזתי לומר אותן בקול רם, כי היינו צריכים לשקול כל מילה בטרם הוצאנו אותה מפינו, שמא תפליל אותנו או את הורינו. אנשי הנקו"ד נהגו לצותת לילדים ואף לנסות להכשילם בשאלות מכוּונות, כדי להוציא מהם סודות על הוריהם.
בין שאר המקצועות למדנו גם גרמנית, כי "חייבים ללמוד את שפת האויב".
את המורה לגרמנית לא אשכח לעולם. דמעות מציפות אותי מהתרגשות, כשאני נזכר בה גם אחרי כל כך הרבה שנים. שמה היה וִירשוֹבסקַיָה יֶבגֶניה. באחת ההפסקות היא קראה לי לשיחה בצריף, אשר שימש למקום מפגש קבוע בין מורים והורים, שהוזמנו על=ידיהם לשיחות על ילדיהם, ואמרה לי: "אני יהודיה, ובעלי קומיסר גדול וקומוניסט מסור. אני יודעת שגם אתה יהודי (היא הבינה זאת, כיוון שהייתי הילד היחידי בכיתה שחבש כובע), ושאתה סובל מרעב, ואני רוצה לעזור לך. לכן בכל יום בשעה ארבע בדיוק תחכה לי כאן, ליד הצריף הזה, ואקח אותך אלי הביתה לאכול ארוחה טובה. אומנם היא לא ארוחה כשרה, אבל בתור ילד אתה צריך לאכול אוכל מזין כדי להתפתח כראוי ולגדול". הייתי המום. לא ידעתי מה לומר. אחרי שתיקה ארוכה אמרתי לה: "אני צריך לבקש רשות מאבא". "כמובן", אמרה מיד, "אחכה לך כאן מחר. אני מקווה שתגיע". אבא הרשה לי, ומיום זה ואילך היא לקחה אותי לביתה, כל יום באותה השעה, האכילה אותי "מכל טוב", וגם נתנה לי כמה רובלים. דיברנו יידיש. "אתה ילד כל כך נחמד!" אמרה לי באחד הביקורים הראשונים שלי בביתה. "אני יודעת שאתה סובל, ואני גם יודעת שאין לך אמא. לכן אני כל כך רוצה לעזור לך". למורה יבגניה לא היו ילדים, והרגשתי שאת כל האהבה שלה לילד שלא היה לה הרעיפה עלי. היה לה כלב גדול בשם יַנְקוֹ, שמאוד אהב אותי.
יום אחד חיפשה אותי בחצר בשעת ההפסקה והודיעה לי שלא אוכל לבוא היום לביתה, כי בעלה חולה ושוכב בבית (בכל הביקורים האחרים שלי בביתה בעלה לא היה בבית). באותו יום היא הביאה לי שקית ובה אוכל, עטופה בעיתונים - שמא יראה מישהו ויחשוד בקשר המיוחד בינינו.
פרט לימים, שבהם היה בעלה של המורה יבגניה חולה, הייתי מגיע לביתה מדי יום, וכך עד סוף המלחמה. באחת משיחותינו ליד שולחן האוכל הביעה את תחושתה, שהיא נמצאת במעין "כלוב של זהב": "אתה תצא מכאן יום אחד - אבל אני נשואה לקומיסר לא יהודי, ולכן לא אוכל לשוב לחיק משפחתי". היא חששה לגלות את יהדותה, ומאוד ריחמתי עליה. כעבור עשרות שנים, כאשר עבדתי עם יהודים ברוסיה שבמשך שנים הסתירו את יהדותם, הייתי מספר להם את הסיפור הזה על המורה שלי, שנאלצה להסתיר את יהדותה. אז גיליתי שאלפי יהודים נאלצו כמוה במשך עשרות שנים לחיות בזהות בדויה מחשש שיהדותם תתגלה, וכתוצאה מכך יפוטרו מעבודתם.
מובן שבבית=הספר הרוסי לא למדנו לימודי יהדות, אבל לאבא היה חשוב שאלמד ואתקדם בהם. כיוון שבתור רב היה בעל ידע רב, החליט ללמד אותי בעצמו. וכך כל בוקר, טרם לכתו לעבודה, היה מעיר אותי, בעוד קורי השינה עוטפים אותי, ומלמד אותי בעמידה, כדי שלא אירדם תוך כדי לימוד. הוא לימד אותי את פרשת השבוע עם פירוש רש"י, מתוך החומש שלו, עליו הצליח לשמור כל השנים מהיום בו יצאנו בחופזה מביתנו בסנוק. בערב, עם שובו מהעבודה, היינו ממשיכים בלימודנו.
טרם צאתי לבית=הספר התפללתי שחרית. ידעתי את כל התפילות בעל=פה, ואחרי כל ארוחה גם הקפדתי לברך את ברכת המזון, שגם אותה ידעתי בעל=פה.
הדודות שלי - אחיותיה של אמא, חיה ופרימעט - הוכרו על=ידי השלטונות כנכות, כיוון שהגיעו לעיר כרותות אצבעות. כזכור, נכרתו חלק מאצבעותיהן כאשר חפרו בשלג בסיביר בקוברן את אביהן, סבא שלי. נתנו להן אפוא עבודה "קלה יותר" כתופרות בבית=חרושת לתפירת מדי צבא. הן עבדו משבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים, ולמרות האצבעות החסרות הצטיינו בעבודתן. בזכות הצטיינותן (וגם בגין נכותן) קיבלו תוספת מזון, וזו העשירה במקצת את ארוחותינו הדלות. סבתא היתה חולה ונזקקה לתרופות, והדודות שלי טיפלו בה במסירות נפש.
בשש השנים שחייתי בסיביר לא חליתי ולא הצטננתי. הקור המקפיא שמר על בריאותנו, וכנראה לא אִפשר לחיידקים להתפתח ולגרום למחלות. בתום המלחמה נודע לנו שיהודים רבים, שעשו את תקופת המלחמה בחבלי הארץ החמים בדרום ברית=המועצות, כמו אוזבקיסטן, קזחסטן בוכרה וכדומה, מתו ממחלות כתוצאה מתנאי הסניטציה הקשים. אותנו הקור הציל.
תקופת "החינוך מחדש" ביער ארכה 14 חודשים, ואז הודיעו לנו להתכונן למעבר לעיר.
הקשישים והילדים הקטנים הועלו עם המיטלטלים על עגלות (ביניהם אני וסבתא), אך רוב האנשים הלכו ברגל. הלכנו כמה ימים עד שהגענו לעיר. כאשר אחת לכמה שעות עברנו בכפרים, עשינו חניה קצרה ורכשנו מהכפריים חלב, פֵּרות וירקות, כִּיסְלוּחָה (סוג של לבּן) ולֶפְּיוֹשְקָה (מין פיתה). היו לנו מטבעות זהב וגם קצת כסף שקיבלנו ממכירת בגדים ותכשיטים לכפריים. הרעב המשיך להציק לנו גם בעיר. הייתי חוזר מבית=הספר בשעה שתיים בצהריים ומוצא מזווה ריק, כי לא היה מה לאכול. אבא קיבל "פַּאיוֹק" (מנה) לכל המשפחה, שהכילה מאתיים גרם לחם ליום לנפש (1,200 ק"ג לכל המשפחה), שני ק"ג תפוחי אדמה קפואים, שלושה=ארבעה גזרים וכמה בצלים. מכסת הירקות היתה ספורה ומדודה ומיועדת לכל המשפחה לשבוע. מכמות זו היה קשה מאוד לשבוע. היינו שש נפשות במשפחה: אבא, סבתא איטה, הדודות שלי חיה ופרימעט, אחותי איידל ואני. את מראהו של הלחם וטעמו לא אשכח. היה זה לחם שחור, עגול וכבד, דביק, בקושי ניתן ללעיסה, ולא טעים - אך לא חשבנו על זה, כי רק רצינו להשקיט את הרעב. אחרי בית=הספר הייתי עומד בתור ("אוֹצֶ'רֶד") ללחם בשביל כל המשפחה, כי אבא, אחותי איידל והדודות שלי היו כל היום בעבודה, וסבתא לא היתה מסוגלת לעמוד שעות בתור. חלוקת הלחם החלה בשעה שש בערב, ובחורף בשעה זו כבר היה חושך.
יום אחד, כאשר סוף=סוף הגיע תורי וקיבלתי לידי את מנת הלחם המשפחתית אחרי שעמדתי בתור שעות קופא מקור, חטפתי מכה בראש מאיזה פרחח (קִיטַאי) קטן. טרם התאוששתי מהמכה, והוא הסתלק בריצה, נושא בידיו את מנת הלחם של המשפחה שלי, שהיתה באחריותי. לא הייתי מסוגל לחזור הביתה בלי הלחם. הייתי רק בן 11 וחששתי שלא יאמינו לי בבית שגנבו לי את הלחם, אלא יאשימו אותי שאכלתי אותו בעצמי בדרכי הביתה. הסתובבתי שעות בחושך, בקור ובשלג, ולא ידעתי מה לעשות.
לפתע טפח מישהו על כתפי. נבהלתי לרגע. הרמתי את ראשי וראיתי יהודי אחד שהכרתי מהשכונה שלנו. "שמואלק", שאל, "ווּס טִיס דִי דוּ?" (מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?). הוא ראה שעיניי נפוחות מבכי והתעניין מה קרה לי. פרצתי בבכי ובקושי יכולתי לספר לו מה קרה. "נַארֶעש קִינד" (ילד טיפש), אמר, נטל את ידי והביא אותי הביתה. נגררתי אחריו בלי יכולת להתנגד, ובלבי אפילו שמחתי שאלוהים שלח אותו אלי. כשנכנסנו הביתה, מצאתי את אבא, סבתא והדודות מפוחדים. לא הייתי מסוגל לפתוח את הפה, כי הייתי קפוא מקור. האיש סיפר לאבא את הקורות אותי ואיך מצא אותי ברחוב החשוך והקר כשאני ממרר בבכי. אבא חיבק אותי, ואחריו סבתא והדודות. התחלתי שוב לבכות, וכולם הצטרפו אלי. סבתא הסבירה לי שהיא בוכה על המצב שאליו הגענו - שילד קטן מסתובב ברחוב ופוחד שהמשפחה שלו תאשים אותו בגנבת הלחם. אבא סיפר לי, שכאשר נקפו השעות ולא חזרתי הביתה, הוא פחד שקרה לי משהו והלך לאישנקו"ד - איש נחמד שהוקיר מאוד את אבא וגר בשכנות לנו - וביקש את עזרתו, וכבר עמדו לצאת לחיפושים אחריי. אבא הושיב אותי ליד התנור להתחמם קצת, וסבתא הוציאה מכיס החלוק את ה"קשה" של הלחם, אשר תמיד שמרה עבורי מהיום הקודם, ואמרה לי: "אל תבכה, שמיל שלי. אנחנו נסתדר. נחמם לנו תפוחי אדמה". ותוך כדי דברי ההרגעה הללו ליטפה את ראשי וניגבה את דמעותיי.
כשנה אחרי שהגענו לעיר קמין קיבלנו פרה חולבת וחלקת אדמה לשתול בה ירקות, וכך הצלחנו להעשיר במקצת את מזוננו הדל.
בקמין קיבלנו צריף קטן למגורים עם חצר קטנה. השירותים והמקלחת היו בחצר, ומשנזקקנו לנקבינו, נאלצנו לצאת החוצה בקור הנורא. נייר טואלט לא היה בנמצא, והשתמשנו בעיתונים. בבית היה חם ונעים: היה לנו תנור מברזל, מילאנו אותו בנסורת עצים, ושרפתם חיממה את הבית. את נסורת העצים היינו חותכים בעצמנו מעצים שמצאנו ביער. בחורף התקשינו לפתוח את דלת הכניסה, כי היא קפאה בלילה. כדי לפתוח אותה נאלץ אבא להכות בה בגרזן כדי להסיר את שכבת הקרח, שנערמה עליה במשך הלילה. אבא היה חוזר מהעבודה וזקנו קפוא ונראה כמו בלוק קרח. כדי להפשירו הצמיד אליו אבא מתקן מיוחד: בקבוקון דיו, שרוקן מתוכנו ומולא בנפט. על פיית הבקבוק הוצמד כפתור בעל חור, ולתוכו הושחלה פתילה. אבא הדליק את הפתילה וקירב אותה לפניו. תמונה זו עומדת נגד עיניי ברורה וחדה: אבא יושב, ביד אחת מחזיק את הבקבוקון שלהבה כתומה בוערת מתוכו, וביד השנייה את החומש; ואני יושב מולו וממשיך ללמוד אתו את שהתחלנו השכם בבוקר. כך היה אבא יושב, טיפות של מי קרח נושרות מהזקן שלו עד שהפשיר לגמרי.
יצאנו מהבית לבושים בבגדים חמים, עשויים מאריג גס שרופד בשכבות של צמר=גפן ("פוּפַייקוֹת"), לרגלינו נעלנו מגפיים מצמר של בהמות ("וָלֶנקִי") מעל סמרטוטים שליפפנו על רגלינו, כי גרביים לא היו. מגפיים אלה היו בלתי חדירים לגשם ולשלג והגנו על הרגליים. לראשינו חבשנו כובע צמר עבה, שכיסה את הראש והפנים והותיר רק את העיניים והפה גלויים, וכך הגנו על הפנים שלא יקפאו. החורף הקשה נמשך בין תשעה לעשרה חודשים. כאשר הגיע הקיץ, גילינו שגם עונה זו בלתי נסבלת, ולפעמים התגעגענו לחורף... כי החום היה בלתי נסבל. אני זוכר שהייתי מתהלך יחף, וכך הסתובבתי במשך שש שנות שהותי ברוסיה - כל קיץ ללא נעליים לרגליי, ובסופו הקיץ נעשתה כף הרגל שלי קשה כמו סוליה. לקראת החורף היתה סבתא מחממת מים על התנור, מניחה את רגליי בתוך המים החמים, ואבא היה מסיר מכפות רגליי את העור הקשה כדי שאצליח לנעול את המגפיים.
קיץ אחד בשנת 1941, כשהחום היה נורא, הלכנו לישון בערב כשהחלונות פתוחים, כי החום בתוך הצריף שלנו היה בלתי נסבל. בשעה ארבע בבוקר שמענו רעשים מבחוץ. אבא התעורר והעיר אותנו: "גנב נכנס הביתה!" קרא. משהתקרב ל"גנב", ראה שהצעיר הוא לא אחר מאשר אחי אריה, ממנו נפרדנו לפני כשנה וחצי, כאשר נסע לדודתי בטרנפול. "אריה! מַיין קִינד!" (ילדי!) קרא אבא, חיבק אותו והביט בלבושו הדל והקרוע וברגליו היחפות. אריה לא ניסה להסביר, אלא פשוט אמר לו במשפט אחד: "טַאטֶע, איך לֶעבּ! איך בִּין דא!" (אבא, אני בחיים! אני כאן!) כמנסה לומר לו שזה הדבר החשוב באמת. "אריה!" קראתי לעבר אחי הגדול והתנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות. אריה התרגש מאוד. כל בני הבית התעוררו וחיבקו אותו, וסבתא הרתיחה מיד מים לתה, ואריה ישב וסיפר את הקורות אותו עד שמצא אותנו. התברר שנשלח מטרנפול לרוסיה, אך לאזור אחר: לא לסיביר, אלא לאוזבקיסטן, לעיר גַ'מבּוּל. שם התחיל לחפש אותנו ונודע לו - אולי דרך הצלב האדום - שאנחנו בסיביר. הוא התגנב לחדר המכונות של אונייה, ואיכשהו הצליח להגיע לעיר קמין.
תשעה חודשים גר אחי אתנו, נרשם ונלקח לעבודה. כעבור תקופה קצרה יצאה פקודה, שכל הצעירים מעל גיל 17 מחויבים להתגייס לצבא שנקרא "טְרוּדָווֹי וְזְבוֹד" (צבא שירותים) - ולא צבא לוחם, כיוון שהצעירים הללו לא היו נתינים סובייטים. 16 בחורים, ואחי ביניהם, התגייסו באותו יום, ומרגע זה שוב "איבדנו" אותו. לא שמענו ממנו דבר כל תקופת המלחמה ולא קיבלנו ממנו כל אות חיים.
בעיר קמין היו מחסני תבואה גדולים, בהם נאספה מהקולחוזים שבאזור התבואה, המיועדת לצבא הרוסי. היהודים הפליטים מפולין - גברים, נשים וילדים מגיל 14 - הופנו לעבודה במחסנים הללו. גם אחותי איידל, שכבר מלאו לה 14, היתה בין העובדים. העבודה היתה במשמרות, ואחת לשבוע התחלפו בהן העובדים. העבודה במחסנים כללה: מילוי שקים בגרגרי התבואה ונשיאתם למשאיות. בגלל מצוקת הרעב התפתו יהודים, והיו סוחבים וממלאים גרגרי חיטה את מכנסי החורף המרופדים. לא אחת תפסו פקחים, שהיו עורכים בדיקות בשער, יהודים שהסתירו בבגדיהם גרגרי חיטה, ועל כך נענשו בעונשי מאסר של כמה שנים בכלא הרוסי. גם יהודים, שזייפו תלושים ללחם, קיבלו עונשי מאסר. בסוף יום העבודה הקפידו תמיד אבא ואיידל לנער את בגדיהם היטב, שמא יישאר גרגר תבואה בתוכם וחלילה יחשדום בגנבה. בני המזל בין היהודים, שסחבו גרגרי חיטה ולא נתפסו, הצליחו למלא את החסך במזון, אך אנחנו היינו רעבים.
תחושת הרעב ליוותה אותי שנים רבות. אני זוכר שהייתי אומר לאבא בבוקר: "איך בין הינגֶעריק, איך וויל אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט" (אני רעב, אני רוצה חתיכת לחם) – אבל לא היה לו מה לתת לי לאכול לבד מתפוח אדמה קפוא, אשר בושל בסיר עם מים חמים. הייתי נוגס בו לאט כדי שלא ייגמרמהר, אבל גם אחרי שסיימתי לאכול אותו עדיין נשארתי רעב, ולעתים קרובות הלכתי לבית=הספר רעב. הייתי מדמיין לעצמי שאנו משתחררים מהעיר הזאת ומרוסיה, ואני יושב ליד שולחן, שעליו מונחת כיכר לחם שלמה, ופורס לי פרוסת לחם בסכין. איזה חלום מתוק זה היה!
יום אחד החלטתי שאינני מוכן עוד לסבול רעב ושאני חייב לעשות מעשה. לא סיפרתי לאבא דבר, והחלטתי על דעת עצמי למצוא לי עבודה. הייתי אולי בן שמונה או תשע. במקום לבוא ישר הביתה אחרי בית=הספר, הלכתי לשוק (בָּרָכוֹלקָה), שהיו בו גם מוצרי מזון, סדקית, ביגוד והנעלה. עקבתי אחרי הסוחרים וניסיתי לחשוב איך אצליח להשתלב שם כסוחר. לפתע הבחנתי בגוי אחד, שמכר בדוכן שלו סבונים, והצעתי לעזור לו במכירה. הוא נתן לי כמה סבונים, והסתובבתי בשוק כדי לנסות למכור אותם. על כל סבון קיבלתי רובל אחד. הצלחתי במכירה, ובכסף שהרווחתי קניתי פיתות וקצת ירקות. כך עבר יום ועוד יום; אבא לא הבין מאין כל האוכל הזה שהבאתי, וחשש שמא לקחתי ללא רשות. לא היתה לי אפוא בררה וסיפרתי לו על עבודתי. אבא לא ידע אם לשמוח או להיעצב. הוא חייך אלי ושאל: "איך אתה עושה את זה? איך אתה מצליח למכור?" סיפרתי לו. "ומה מוכרים שם בשוק?" שאל אבא. "אני רואה שמוכרים שם בגדים משומשים. אני לא יודע אם אנשים מוכרים בגדים שלהם או בגדים גנובים", אמרתי. אבא חייך ואמר:"נתת לי רעיון". למחרת הקים לו דוכן דומה בשוק. העיסוק במסחר היה אסור על היהודים שהועסקו במקומות עבודה מסודרים, כמו מחסן התבואה בו עבד אבא; אך כדי שהשלטונות לא יתנכלו לו, הוא הצליח להשיג "העלמת עין" מהקומונדאט (מפקד המשטרה) תמורת שוחד...
שיטת המסחר שלי היתה כזו: הייתי קונה בגדים מהגויים, ואבא מכר אותם בשלושה=ארבעה רובלים יותר ממה ששילמתי. כך התחלנו לסחור: אבא מוכר בדוכן, ואני מסתובב לי בעיר ומשיג סחורה. בין המקומות שבהם הסתובבתי הגעתי לשני בתי=יתומים בעיר: אחד לבנים ואחד לבנות. הילדים מכרו לי חלק מבגדיהם, מכרתי אותם בשוק במחיר כפול, ובכסף הזה קניתי אוכל והבאתי הביתה. סבתא לא הבינה איך ילד קטן כמוני מביא אוכל הביתה, אבל עכשיו, כאשר כבר היה זה סוד גלוי, סיפרתי לה על "עסקי המסחר" שלי. לא הייתי הילד היחיד שסחר בשוק. היו עוד כעשרים ילדים כמוני, שלמדו בבוקר וסחרו בשעות אחר הצהריים. כמה מהם למדו אתי (והם חברים שלי עד עצם היום הזה). היתה לי דודה, שהוגלתה מפולין לבוכרה (לימים אשתו השנייה של אבי) וגרה שם בתקופת המלחמה. היא ומשפחתה לא סבלו מרעב כמונו. כדי לעזור לנו היא שלחה לנו בדואר אפרסקים (אוּרְיוּק), אני מכרתי אותם בשוק במחיר שני רובלים לאפרסק, והיתה להם הצלחה רבה. המסחר בשוק הקל עלינו את הרעב, שממנו סבלנו בשנים הראשונות ברוסיה.
העבודה בשוק בשעות אחר הצהריים לא הפריעה לי להיות תלמיד מצטיין בבית=הספר. המורה שלי אמרה לי פעם: "סמואל, קַק אֶטוֹ מוֹזֶ'ט בִּיט? צֶלֵיי גוֹד טִי ניֶה אוּצִ'ילְסָה, אִי פּוֹתוֹם פּוֹלוֹצִ'יל אַטְלִיצְ'נוֹ" (איך זה יכול להיות? כל השנה אתה לא לומד טוב - ובסופו של דבר, בסוף השנה, אתה מקבל תעודת הצטיינות). עניתי לה: "פּוּטָמוּ צְ'טוֹ אוּ מִיניָה יֶבְרֵייסְקַיָה בַּשְקָה" (זה מפני שיש לי ראש יהודי). בשבת אבא לא הניח לי ללכת לבית=הספר; הוא לא חשש להמרות את פי ההנהלה, שחייבה אותנו ללכת לבית=הספר גם בשבת. היו בכיתה שלי שתי ילדות ממשפחות דתיות, והן כן הלכו ללמוד בשבת. ה"עונש" שלי ושל עוד כמה ילדים, שסירבו ללמוד בשבת, היה להשלים לימודים ביום ראשון. אבא עצמו אולץ לעבוד בשבת. הוא הובא למחסן, שם היה ממלא שקי תבואה, אך בשבת היה יושב בין השקים ולא עושה דבר. הוא לא נענש על שלא עבד בשבת, כי הרוסים כיבדו אותו ועברו על כך לסדר היום - אולי משום שאבא נחשב למכובד בין היהודים כאן בהיותו רב ותלמיד=חכם, והרוסים הושפעו ממעמדו בקרבם וכיבדו אותו בעצמם.
בית=הספר שבו למדתי היה בן שמונה שנות לימוד: מכיתה א' עד ח'. הכיתות היו בגודל בינוני - כשלושים ילדים בכיתה, בנים ובנות. היינו רק ארבעה יהודים בכיתה: מלבדי למדו שם עוד שלוש בנות. הייתי תלמיד מצטיין וממושמע, אך פעם אחת, בהיותי בכיתה ג', הפרתי את התקנות, ואבא שילם על כך מחיר כבד. היה לי ספר לימוד, בו התנוססו תמונותיהם של "גדולי האומה": קָלִינִין, סטלין, לנין וקָגָנוֹבִיץ'. יום אחד לקחתי חוד של עיפרון ו"עקרתי להם את העיניים" מתוך התמונות. אולי היה זה מתוך רגע של כעס על התנאים הקשים שבהם חָיִינו, ואולי היה זה סתם מעשה של שובבות; אבל המורָה הבחינה בדמויות המנהיגים "עקורות העיניים" אשר בספר שלי, נתנה בי מבט זועף, ולא אמרה מילה.
למחרת מתדפקים על דלתנו שני אנשי נקו"ד.
"איזאק גראניק תוּת" (כאן)? שואל הגבוה ביניהם, ואבא עונה בחיוב. "וַאש סִין סמואל תוּת?" (בנך סמואל בבית?), ושוב עונה אבא בחיוב, הוא מביט בי לרגע במבט שואל ודואג, סקרן לדעת מה עוללתי. "איפה הספר?" שואל את אבא איש הנקו"ד. "איזה ספר?" שואל אבא בחזרה בתום לב. לא סיפרתי לו את סיפור "עקירת העיניים" מתוך תקווה שהעניין יישכח, ועכשיו אני מבין שהכנסתי את אבא לצרות. אבא מגיש לאיש את הסידור. "לא את זה!" אומר הרוסי ומסתכל בבוז בסידור, "זה ספר יהודי. תראה לי את הספר שהבן שלך לומד בו בבית=הספר". אבא מוצא את תיק הקש, המשמש לי לילקוט, ומוציא מתוכו את ספר הלימוד העבה. הרוסי פותח אותו - וארבעת גדולי האומה מציצים בו עקורי עיניים. "איך זה קרה?" הוא שואל את אבא. "אני לא יודע!" עונה לו אבא, מנסה להרוויח זמן."איך אתה לא יודע?" אומר לו איש הנקו"ד בכעס, "זה לא הספר של הבן שלך?!". "כן", עונה לו אבא בקול חלוש."אתה לא יודע מה שהבן שלך עושה?" חוזר הרוסי ולוחץ עליו. ואני יושב לי בצד ומקשיב לכל השיחה הזו, שהתנהלה כמובן ברוסית, ומנסה למצוא דרך לצאת מעסק הביש הזה. "מה עשיתי?" אני שואל את הרוסי בקול תמים. "מה עשית?" עונה לו הרוסי ומתחיל להתחמם. אני מנסה לא להתרגש יותר מדי וממשיך במשחק. "סתם, שיחקתי לי בשיעור, כי הוא היה משעמם"; אך ההסבר הקלוש הזה לא מספק את אנשי הנקו"ד, והם מחליטים להעניש את אבא שאִפשר לבנו הקטן "לחלל" כך את פניהם של גדולי האומה.
אחרי תחקיר ממושך במפקדה הוכנס אבא למעצר בצריף ששכן בשוק. הוא נשאר שם שבועיים ימים, אך אני ביקרתי אותי כמה פעמים ביום והכנסתי לו אוכל וכל מה שנזקק לו דרך חלונות הצריף. בבית קמה מהומה, ופחד גדול נפל על סבתא והדודות שלי. "מה יהיה אתנו?" אמרה דודה חיה. "מה עשית לנו? לאיזו צרה הכנסת אותנו? איזה בַּנדיט נהיית!" אמרה דודה פרימעט, וסבתא רק ספקה כפיה ונאנחה. "אוי ויי! אוי ויי!". "שילכו לעזאזל!" אמרתי, "אני לא פוחד מהם. עכשיו אני רק צריך לדאוג להציל את אבא". אחותי איידל עזרה לי והצדיקה אותי: גם היא טענה שאין ממה לפחד. כעבור שבועיים, כשהגיע הרוסי לשחרר את אבא, הוא התנצל בפניו על שעצר אותו והסביר שלא היתה לו בררה. גם הוא העניק לאבא יחס של כבוד כמו האחרים.
כשחזרתי לבית=הספר, כבר נודע בכיתה הסיפור כולו, והילדים החלו לצעוק לעברי:"זִ'יד! זִ'יד!" (יהודי, בלשון גנאי), אבל המורה שמעה את קריאותיהם של הילדים והגֵנה עלי. "ילדים!" היא אמרה בטון תקיף וסמכותי, "מספיק! אצלנו אין אנטישמיות!" והוסיפה: "סמואל הוא ילד פליט מפולין, ואנחנו צריכים לכבד אותו. הוא תלמיד טוב!" הכיתה השתתקה, ומרגע זה ואילך לא העז אף ילד לקרוא לי "ז'יד".
כילד דתי חבשתי כובע גם בבית=הספר. בהתחלה ניסתה המורה לשכנע אותי להסיר אותו, אך אמרתי לה: "יַא יֵיברֵיי, יַא רֶעליגְיוֹזְנִי" (אני יהודי, יהודי דתי), והבהרתי לה שהדת שלי מחייבת אותי לחבוש כובע כל הזמן. כעבור כמה נסיונות שכנוע כאלה היא הניחה לי.
המקצוע הראשי בבית=הספר היה רוסית, ועד היום אני יודע לדבר לכתוב ולקרוא רוסית. ידע זה שרכשתי עזר לי כעבור שנים, כאשר שימשתי מנהל המחלקה לחינוך בעיריית רעננה, לסייע לעולים החדשים שהגיעו ארצה מרוסיה.
בנוסף לשפה הרוסית למדנו היסטוריה (בעיקר של רוסיה), עקרונות הסוציאליזם, חשבון, שירה (חויבנו ללמוד בעל=פה ולדקלם את שיריהם של גדולי המשוררים הרוסים), גימנסטיקה (התעמלות), מלאכת יד (יצרנו יצירות מעץ) וזמרה. עד היום אני זוכר בעל=פה ומסוגל לשיר שירים מסוימים שלמדנו - בעיקר שירים "לאומניים" כמו שיר זה, שהושר במנגינה של "תכול המטפחת" (בתרגום חופשי לעברית): "בעשרים ושניים ביוני התחילה המלחמה. את קייב הפציצו, וגם הודיעו שהתחילה המלחמה; ואנחנו ניצחנו תמיד". או שיר זה (למנגינה של "קטיושקה", בתרגום חופשי לעברית): "המדינה שלי גדולה וחופשית. שם אדם יכול לנשום באופן חופשי. אני עוד לא ראיתי מדינה כזאת, שנותנת חופש פעולה לאדם".
הייתי שר את השירים האלה, אך בלבי ידעתי שהכול שקר, כי ראיתי את התנאים בהם חיינו, וידעתי שאנו מוגבלים בתנועה ובכל מעשי ידינו. השירים הלאומניים הללו לא רק לא גרמו לי להאמין בקומוניזם - אלא אף גרמו לפעולה ההפוכה: הם יצרו בתוכי התנגדות למשטר. מובן שאת המחשבות הללו שמרתי לעצמי ולא העזתי לומר אותן בקול רם, כי היינו צריכים לשקול כל מילה בטרם הוצאנו אותה מפינו, שמא תפליל אותנו או את הורינו. אנשי הנקו"ד נהגו לצותת לילדים ואף לנסות להכשילם בשאלות מכוּונות, כדי להוציא מהם סודות על הוריהם.
בין שאר המקצועות למדנו גם גרמנית, כי "חייבים ללמוד את שפת האויב".
את המורה לגרמנית לא אשכח לעולם. דמעות מציפות אותי מהתרגשות, כשאני נזכר בה גם אחרי כל כך הרבה שנים. שמה היה וִירשוֹבסקַיָה יֶבגֶניה. באחת ההפסקות היא קראה לי לשיחה בצריף, אשר שימש למקום מפגש קבוע בין מורים והורים, שהוזמנו על=ידיהם לשיחות על ילדיהם, ואמרה לי: "אני יהודיה, ובעלי קומיסר גדול וקומוניסט מסור. אני יודעת שגם אתה יהודי (היא הבינה זאת, כיוון שהייתי הילד היחידי בכיתה שחבש כובע), ושאתה סובל מרעב, ואני רוצה לעזור לך. לכן בכל יום בשעה ארבע בדיוק תחכה לי כאן, ליד הצריף הזה, ואקח אותך אלי הביתה לאכול ארוחה טובה. אומנם היא לא ארוחה כשרה, אבל בתור ילד אתה צריך לאכול אוכל מזין כדי להתפתח כראוי ולגדול". הייתי המום. לא ידעתי מה לומר. אחרי שתיקה ארוכה אמרתי לה: "אני צריך לבקש רשות מאבא". "כמובן", אמרה מיד, "אחכה לך כאן מחר. אני מקווה שתגיע". אבא הרשה לי, ומיום זה ואילך היא לקחה אותי לביתה, כל יום באותה השעה, האכילה אותי "מכל טוב", וגם נתנה לי כמה רובלים. דיברנו יידיש. "אתה ילד כל כך נחמד!" אמרה לי באחד הביקורים הראשונים שלי בביתה. "אני יודעת שאתה סובל, ואני גם יודעת שאין לך אמא. לכן אני כל כך רוצה לעזור לך". למורה יבגניה לא היו ילדים, והרגשתי שאת כל האהבה שלה לילד שלא היה לה הרעיפה עלי. היה לה כלב גדול בשם יַנְקוֹ, שמאוד אהב אותי.
יום אחד חיפשה אותי בחצר בשעת ההפסקה והודיעה לי שלא אוכל לבוא היום לביתה, כי בעלה חולה ושוכב בבית (בכל הביקורים האחרים שלי בביתה בעלה לא היה בבית). באותו יום היא הביאה לי שקית ובה אוכל, עטופה בעיתונים - שמא יראה מישהו ויחשוד בקשר המיוחד בינינו.
פרט לימים, שבהם היה בעלה של המורה יבגניה חולה, הייתי מגיע לביתה מדי יום, וכך עד סוף המלחמה. באחת משיחותינו ליד שולחן האוכל הביעה את תחושתה, שהיא נמצאת במעין "כלוב של זהב": "אתה תצא מכאן יום אחד - אבל אני נשואה לקומיסר לא יהודי, ולכן לא אוכל לשוב לחיק משפחתי". היא חששה לגלות את יהדותה, ומאוד ריחמתי עליה. כעבור עשרות שנים, כאשר עבדתי עם יהודים ברוסיה שבמשך שנים הסתירו את יהדותם, הייתי מספר להם את הסיפור הזה על המורה שלי, שנאלצה להסתיר את יהדותה. אז גיליתי שאלפי יהודים נאלצו כמוה במשך עשרות שנים לחיות בזהות בדויה מחשש שיהדותם תתגלה, וכתוצאה מכך יפוטרו מעבודתם.
מובן שבבית=הספר הרוסי לא למדנו לימודי יהדות, אבל לאבא היה חשוב שאלמד ואתקדם בהם. כיוון שבתור רב היה בעל ידע רב, החליט ללמד אותי בעצמו. וכך כל בוקר, טרם לכתו לעבודה, היה מעיר אותי, בעוד קורי השינה עוטפים אותי, ומלמד אותי בעמידה, כדי שלא אירדם תוך כדי לימוד. הוא לימד אותי את פרשת השבוע עם פירוש רש"י, מתוך החומש שלו, עליו הצליח לשמור כל השנים מהיום בו יצאנו בחופזה מביתנו בסנוק. בערב, עם שובו מהעבודה, היינו ממשיכים בלימודנו.
טרם צאתי לבית=הספר התפללתי שחרית. ידעתי את כל התפילות בעל=פה, ואחרי כל ארוחה גם הקפדתי לברך את ברכת המזון, שגם אותה ידעתי בעל=פה.
הדודות שלי - אחיותיה של אמא, חיה ופרימעט - הוכרו על=ידי השלטונות כנכות, כיוון שהגיעו לעיר כרותות אצבעות. כזכור, נכרתו חלק מאצבעותיהן כאשר חפרו בשלג בסיביר בקוברן את אביהן, סבא שלי. נתנו להן אפוא עבודה "קלה יותר" כתופרות בבית=חרושת לתפירת מדי צבא. הן עבדו משבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים, ולמרות האצבעות החסרות הצטיינו בעבודתן. בזכות הצטיינותן (וגם בגין נכותן) קיבלו תוספת מזון, וזו העשירה במקצת את ארוחותינו הדלות. סבתא היתה חולה ונזקקה לתרופות, והדודות שלי טיפלו בה במסירות נפש.
בשש השנים שחייתי בסיביר לא חליתי ולא הצטננתי. הקור המקפיא שמר על בריאותנו, וכנראה לא אִפשר לחיידקים להתפתח ולגרום למחלות. בתום המלחמה נודע לנו שיהודים רבים, שעשו את תקופת המלחמה בחבלי הארץ החמים בדרום ברית=המועצות, כמו אוזבקיסטן, קזחסטן בוכרה וכדומה, מתו ממחלות כתוצאה מתנאי הסניטציה הקשים. אותנו הקור הציל.
נעורים בפולין
ההכרזה על סיום המלחמה
ביום 8 במאי 1945 הסתיימה המלחמה. הייתי בבית=הספר, כשנכנסה המנהלת לכיתה והודיעה לנו על כך. היתה זו הפעם הראשונה זה שש שנים שאכלתי ממתקים: בבית=הספר חילקו לנו סוכריות על מקל, סופגנייה מתוקה ומעדן חלב מתוק. בדרך ראיתי אנשים רוקדים ברחובות, כי השמחה הדביקה את כולם. חזרתי הביתה שמח, אך מהר מאוד הובילה שמחת הרגע למחשבות לעתיד: מה יקרה אתנו? האם נמצא את אמא והאחיות? חיכינו לרגע בו נפגוש אותן.
מיד אחרי ההכרזה על סיום המלחמה כינס נציג העירייה במועדון הקומוניסטי את כל היהודים, שקיבלו תעודת זהות זמנית עם כניסתם לעיר, בה צוינה אזרחותם הפולנית. באותו אולם כינסו את היהודים מפעם לפעם למתן הודעות שונות: הודעות על נצחונות הרוסים בחבלי ארץ שונים, הנחיות שונות לפליטים היהודים (שנקרא: בֶּזֶ'נְצִי – פליטים,ברוסית) ועוד. מודעות על התכנסויות אלה נתלו בכל רחבי העיר, והיהודים חויבו להגיע לשם.
באותה התכנסות אחרי תום המלחמה הודיעו ליהודים, שעומדת להיחתם עסקה בין וַנְדָה וָסִילֶבְסְקָה, נציגת העם הפולני במוסקבה, לסטלין, ולפיה יוכלו הפליטים היהודים לחזור לפולין. אבל עברו חודשים רבים - ועדיין לא ידענו מתי תתבצע העסקה ומתי נשוב הביתה לפולין. החודשים התארכו, וקיבלנו הודעה סופית על ארגון חזרתנו לפולין רק כעבור למעלה משנה מתום המלחמה.
אחרי כמה שנים, בהן לא הורגשה בגלוי אנטישמיות מצד הרוסים, היא פרצה מחדש עם תום המלחמה. הרוסים - חלקם שבו מהקרבות פצועים וחבולים - היו מתוסכלים ממצבם ומהמצב הכלכלי הקשה וכילו את זעמם ביהודים, שרבים מהם עסקו במסחר. את כעסם ושנאתם ליהודים הם העבירו לדור הצעיר, שֶקַל "לחמם" אותו, וכנופיות של צעירים ובני נוער היו מתנפלים חדשים לבקרים על היהודים, שודדים ומכים אותם.
יום אחד, בדרכי ברחוב עם אבא כשאנו מבוססים בשלג, נתקלנו גם אנו בנערי הכנופיות הללו. כמה נערים חמומי מוח התנפלו עליו, משכו בזקנו, הכו אותו מכות חזקות, בעטו בו וקראו לעברו: "זִ'ידוֹבְסקַיָיה מוֹרדָה!" (פרצוף יהודי!). אחד הנערים קרא לעבר חברו, שהכה את אבא: "פָּאצָ'ה עוד מכות! עוד מכות!". כך ידעתי את שמו, ונצרתי אותו בלבי. עמדתי שם חסר אונים - ילד בן 12 וחצי - ולא ידעתי איך להגן על אבא. התחלתי לצעוק, והצעירים נבהלו וברחו. גררתי את אבא החבול לביתנו והחלטתי לפנות מיד למפקד בית=ההארחה, בו השתכנו הרוסים שהביאו את התבואה למחסני החירום. הוא גר בשכנות אלינו ובסמוך לבית ההארחה הזה. אותו מפקד ראה באבא "איש קדוש" וכיבד אותו מאוד. קיוויתי שאם אספר לו על המקרה, אולי אצליח למנוע מקרים דומים בעתיד. ידעתי שאמצא אצלו אוזן קשבת.
נכנסתי לביתו מבוהל כהוגן, והמפקד שאל אותי: "מה קרה?" סיפרתי לו על התנפלותם של הנערים על אבא.
"אני רוצה לעזור לך; אתה יודע שאני מאוד מכבד ומוקיר את אביך, אבל איך אוכל לעזור אם לא אדע במי מדובר?". "אני יודע שם אחד", אמרתי, "שמעתי שאחד הנערים קרא בשמו שוב ושוב. שמו: פאצ'ה". "פאצ'ה?" אמר המפקד, "אני מכיר אותו. הוא חוּליגַן גדול! אדאג שהוא יבוא על עונשו". ואכן, כעבור שבוע ימים קיבל אבא הזמנה לבית=משפט, והתלוויתי אליו לשם. מפקד בית=ההארחה הכניס לאולם את פאצ'ה כשידיו אזוקות. היו שם שלושה שופטים, ואחד מהם, שניהל את המשפט, שאל את אבא: "האם יכול אתה לזהות מי הכה אותך?". "זה הוא!" אמר אבא והצביע על פאצ'ה. השופט לא הסתפק בכך ושאל גם אותי: "סמואל, האם אתה מזהה את הבחור כאותו צעיר שהכה את אביך?". "כן", אמרתי מיד, והשופט ביקש שאתאר את השתלשלות העניינים. בתום המשפט קיבל ה"שֵייגֶץ" הצעיר הזה שלוש שנות מאסר. מצד אחד שמחנו על התוצאות, אך מצד שני פחדנו שמא חבריו יתנקמו בנו. המפקד עשה הכול כדי להגן עלינו ושמר עלינו כעל בבת=עינו עד ליום שיצאנו מהעיר. "בוודאי הוא ממוצא יהודי", אמר אבא שדי התפלא על יחסו המיוחד של המפקד אליו, "אך אולי הוא פוחד לגלות זאת".
ביום 8 במאי 1945 הסתיימה המלחמה. הייתי בבית=הספר, כשנכנסה המנהלת לכיתה והודיעה לנו על כך. היתה זו הפעם הראשונה זה שש שנים שאכלתי ממתקים: בבית=הספר חילקו לנו סוכריות על מקל, סופגנייה מתוקה ומעדן חלב מתוק. בדרך ראיתי אנשים רוקדים ברחובות, כי השמחה הדביקה את כולם. חזרתי הביתה שמח, אך מהר מאוד הובילה שמחת הרגע למחשבות לעתיד: מה יקרה אתנו? האם נמצא את אמא והאחיות? חיכינו לרגע בו נפגוש אותן.
מיד אחרי ההכרזה על סיום המלחמה כינס נציג העירייה במועדון הקומוניסטי את כל היהודים, שקיבלו תעודת זהות זמנית עם כניסתם לעיר, בה צוינה אזרחותם הפולנית. באותו אולם כינסו את היהודים מפעם לפעם למתן הודעות שונות: הודעות על נצחונות הרוסים בחבלי ארץ שונים, הנחיות שונות לפליטים היהודים (שנקרא: בֶּזֶ'נְצִי – פליטים,ברוסית) ועוד. מודעות על התכנסויות אלה נתלו בכל רחבי העיר, והיהודים חויבו להגיע לשם.
באותה התכנסות אחרי תום המלחמה הודיעו ליהודים, שעומדת להיחתם עסקה בין וַנְדָה וָסִילֶבְסְקָה, נציגת העם הפולני במוסקבה, לסטלין, ולפיה יוכלו הפליטים היהודים לחזור לפולין. אבל עברו חודשים רבים - ועדיין לא ידענו מתי תתבצע העסקה ומתי נשוב הביתה לפולין. החודשים התארכו, וקיבלנו הודעה סופית על ארגון חזרתנו לפולין רק כעבור למעלה משנה מתום המלחמה.
אחרי כמה שנים, בהן לא הורגשה בגלוי אנטישמיות מצד הרוסים, היא פרצה מחדש עם תום המלחמה. הרוסים - חלקם שבו מהקרבות פצועים וחבולים - היו מתוסכלים ממצבם ומהמצב הכלכלי הקשה וכילו את זעמם ביהודים, שרבים מהם עסקו במסחר. את כעסם ושנאתם ליהודים הם העבירו לדור הצעיר, שֶקַל "לחמם" אותו, וכנופיות של צעירים ובני נוער היו מתנפלים חדשים לבקרים על היהודים, שודדים ומכים אותם.
יום אחד, בדרכי ברחוב עם אבא כשאנו מבוססים בשלג, נתקלנו גם אנו בנערי הכנופיות הללו. כמה נערים חמומי מוח התנפלו עליו, משכו בזקנו, הכו אותו מכות חזקות, בעטו בו וקראו לעברו: "זִ'ידוֹבְסקַיָיה מוֹרדָה!" (פרצוף יהודי!). אחד הנערים קרא לעבר חברו, שהכה את אבא: "פָּאצָ'ה עוד מכות! עוד מכות!". כך ידעתי את שמו, ונצרתי אותו בלבי. עמדתי שם חסר אונים - ילד בן 12 וחצי - ולא ידעתי איך להגן על אבא. התחלתי לצעוק, והצעירים נבהלו וברחו. גררתי את אבא החבול לביתנו והחלטתי לפנות מיד למפקד בית=ההארחה, בו השתכנו הרוסים שהביאו את התבואה למחסני החירום. הוא גר בשכנות אלינו ובסמוך לבית ההארחה הזה. אותו מפקד ראה באבא "איש קדוש" וכיבד אותו מאוד. קיוויתי שאם אספר לו על המקרה, אולי אצליח למנוע מקרים דומים בעתיד. ידעתי שאמצא אצלו אוזן קשבת.
נכנסתי לביתו מבוהל כהוגן, והמפקד שאל אותי: "מה קרה?" סיפרתי לו על התנפלותם של הנערים על אבא.
"אני רוצה לעזור לך; אתה יודע שאני מאוד מכבד ומוקיר את אביך, אבל איך אוכל לעזור אם לא אדע במי מדובר?". "אני יודע שם אחד", אמרתי, "שמעתי שאחד הנערים קרא בשמו שוב ושוב. שמו: פאצ'ה". "פאצ'ה?" אמר המפקד, "אני מכיר אותו. הוא חוּליגַן גדול! אדאג שהוא יבוא על עונשו". ואכן, כעבור שבוע ימים קיבל אבא הזמנה לבית=משפט, והתלוויתי אליו לשם. מפקד בית=ההארחה הכניס לאולם את פאצ'ה כשידיו אזוקות. היו שם שלושה שופטים, ואחד מהם, שניהל את המשפט, שאל את אבא: "האם יכול אתה לזהות מי הכה אותך?". "זה הוא!" אמר אבא והצביע על פאצ'ה. השופט לא הסתפק בכך ושאל גם אותי: "סמואל, האם אתה מזהה את הבחור כאותו צעיר שהכה את אביך?". "כן", אמרתי מיד, והשופט ביקש שאתאר את השתלשלות העניינים. בתום המשפט קיבל ה"שֵייגֶץ" הצעיר הזה שלוש שנות מאסר. מצד אחד שמחנו על התוצאות, אך מצד שני פחדנו שמא חבריו יתנקמו בנו. המפקד עשה הכול כדי להגן עלינו ושמר עלינו כעל בבת=עינו עד ליום שיצאנו מהעיר. "בוודאי הוא ממוצא יהודי", אמר אבא שדי התפלא על יחסו המיוחד של המפקד אליו, "אך אולי הוא פוחד לגלות זאת".
אני חוגג את היותי בר-מצווה
בכ"ט בשבט תש"ו (31.3.1946) מלאו לי 13 שנים. פרשת בר=המצווה שלי היתה פרשת תרומה. החורף היה בעיצומו. לכבוד הטקס חסכו אבא, סבתא, אחותי והדודות שלי מפיהם, וכל יום, במשך ארבעה שבועות, הניחו בצד כמה פרוסות לחם, לסעודת בר=המצווה. בקור הסיבירי נשמר הלחם היטב.
אבא לימד אותי את הפרשה שלי, וכחודש לפני היותי בר=מצווה נתן לי במתנה את התפילין של סבא פנחס אהרון ז"ל, שנפטר לידי במחנה העבודה בסיביר. תפילין אלה קיבל סבא במתנה בהיותו בר=מצווה, והן עברו מדור לדור. אבא שמר אותן כל השנים וחיכה בסבלנות ליום, בו יזכה לראות אותי מניח אותן. (אני משתמש בהן עד עצם היום הזה. פעמיים בשנה הן עוברות בדיקה אצל סופר סת"ם, וזה מביע כל פעם מחדש את התפעלותו מכתב היד המיוחד ומכושר ההישרדות שלהן. סופר הסת"ם, שבדק את התפילין לאחרונה, צילם את כתב היד ושומרו בדיסק, כדי להראות לדורות הבאים איך כתבו פעם תפילין). התחלתי להניח תפילין כחודש ימים לפני היותי בר=מצווה. אבא לימד אותי זאת, וסבתא היתה משגיחה שאכן אניח אותן (כי אבא יצא לעבודה השכם בבוקר).
ביום רביעי בבוקר השכם, עם עלות השחר, התאספו בביתנו בחשאי יהודים מכל הסביבה. שני אנשים תצפתו בחצר, לוודא שאין אנשי נקו"ד בסביבה, כי תפילה בצוותא היוותה בבחינת עברה על החוק). אבא העיר אותי מוקדם. היה עדיין חושך, הבית חומם, התפללנו והנחתי את התפילין. לא היה לנו ספר תורה (כל השנים שהיינו ברוסיה חיינו ללא ספר תורה), ולכן לא יכולתי לעלות לתורה, אך קראתי מתוך החומש בפרשה שלי, פרשת תרומה, בטעמים שלמדתי מאבא, כמו קריאה מתוך ספר התורה עצמו. אמרתי גם את ברכות ההפטרה באותו ניגון שאומרים בעומדנו לפני ספר התורה. אחר כך התכבדו האורחים בסעודת מצווה. מבעוד יום בישלו הדודות שלי את תפוחי האדמה הקפואים, ומהעמילן ששָלוּ מתוכם הכינו מעין דייסה. סבתא הכינה מרק תפוחי אדמה ובצל, וכל אורח קיבל בצד הארוחה שתי פרוסות לחם! המשתתפים נטלו ידיים, בירכו "המוציא" וסעדו את לבם בסעודת המצווה בתיאבון גדול. בעיצומה של הארוחה העמיד אותי אבא על כיסא, ונשאתי דרשה ביידיש על פרשת תרומה, שאבא עזר לי להכין קודם, ובה ציטטתי פסוקים רבים בעל פה.
רק החלו ניצני הבוקר לעלות - והאורחים יצאו מהבית בחשאי ומיהרו איש-איש לעבודתו. משהלכו האורחים, אמרה לי סבתא: "זכות גדולה נפלה בחלקך, שמיל נכדי היקר: אתה מניח את התפילין של סבא ז"ל, אשר שימשו אותו מיום היותו בר-מצווה. אלה תפילין מיוחדות, כי כתב אותן אחד הסופרים הנודעים מעיר נוֹבוֹטָנֶעץ" (עיר שהתברכה בסופרי סת"ם רבים ונודעים) . היא היתה נרגשת מאוד, והתרגשותה הדביקה גם אותי. הבוקר עלה, ראיתי שהשעה שמונה מתקרבת, וסבתא ממשיכה לדבר. "סבתא, אני צריך ללכת לבית-הספר", אמרתי לה. "איך האב זיי אין דרֶערט!" (שילכו לעזאזל!), אמרה סבתא, "היום אתה בר-מצווה! היום לא תלך לבית-הספר". סבתא ידעה שחובה ללכת לבית-הספר כל יום, אבל לקחה על עצמה את האחריות שאשאר בבית ביום חגי, כי רצתה שארגיש כמו כל ילד בר-מצווה ביום המיוחד הזה שלו - ולא אקלקל אותו בחולין של בית-הספר, כאילו אנו חיים בתנאים נורמליים ואין מלחמה בעולם.
משחזר אבא מהעבודה ושמע שלא הלכתי לבית-הספר חשש מאוד; אך למחרת אמרתי למורה שהייתי חולה, והיא ענתה לי: "תהיה בריא!" ובזה הסתיים העניין.
בחודש יוני 1946 כינסו אותנו שוב באולם האספות של המועדון הקומוניסטי, והודיעו לנו שיום שובנו הביתה הגיע. חילקו לנו "פְּרוֹפּוּסְק" (תעודות מעבר, מעין "רשיונות עזיבה" שהתירו לנו לעזוב את רוסיה ולחזור לפולין), ואמרו לנו להתחיל לארגן את מיטלטלינו לקראת היציאה בחזרה לפולין. מנהל האספה הכריז שעגלות יאספו אותנו מהבית לתחנת הרכבת בעיר בַּרְנָאוּל, ומשם נמשיך הלאה לכיוון פולין. התארגנו - אבא, אחותי ואני, ועמנו שתי הדודות - לנסיעה הארוכה הביתה, וחשבתי על החברים שרכשתי לי בשנות ילדותי ברוסיה (אתם אנחנו בקשר עד עצם היום הזה), וביניהם דב בסכס, יהושע גולדפינגר, ירמיהו ויינריך, ובן-ציון לנגלטל.
ארזנו את מיטלטלינו ויצאנו לדרך.
הנסיעה בחזרה לפולין
כמו שהובטח, המתינו לנו העגלות ליד הבית והביאו אותנו לתחנת הרכבת בברנאול. נסענו ברכבת לנוֹבוֹסִיבִּירְסְק, שם החלפנו לרכבת שנסעה לשְצֶ'צִ'ין שבפולין (אותה רכבת קיבלה שם סמלי מאוד: "רכבת השלום"). שישה שבועות נמשכה הנסיעה הזו. הרכבת שהחזירה אותנו לפולין היתה רכבת בהמות - כמו אותה רכבת שהסיעה אותנו לרוסיה שש שנים לפני כן - אך קיבלנו מזון משופר. ברכבת היה מטבח, בו בישלו מרק תפוחי אדמה, וקיבלנו לבן ופיתות. כל משפחה קיבלה "פָּאיוֹק" (מנה) של מוצרי מזון. אף שלא היינו רעבים ממש, המשיכה תחושת הרעב התמידית ללוות אותנו. שש שנים לא טעמנו בשר או דגים, אלא ניזונו בעיקר מסלק, כרוב, תפוחי אדמה ולחם.
בתחנות שבדרך שמענו לראשונה על ההשמדה ההמונית ועל גודל הזוועות. חיילים יהודים רוסים, שעלו לרכבת בתחנות השונות, ברוסיה, אוקראינה ופולין, סיפרו לנו מה אירע ליהודים בשנות המלחמה. בשש שנות המלחמה ברוסיה לא ידענו דבר על ההשמדה ההמונית של היהודים, כי העיתונות דיווחה רק על מצב הקרבות.
בתחנת הרכבת בעיר בֶּרנוֹבִיץ' שבפולין - "עיר ואם בישראל", בה היתה ישיבה מפוארת של רבי אלחנן וָסֶרמַן (לימים נקראה על שמו הישיבה יוניברסיטי בניו=יורק) - עלו קצינים רוסים יהודים והכריזו ביידיש: "יידין, אַ גוּטֶען טאג! מדַארף דא מַאכֶען א לוויה" (יהודים, יום טוב! אנו צריכים לערוך כאן הלוויה). הם סיפרו לנו שבאזור התחנה יש "קבר פתוח" - תעלה ארוכה ובה שלדים, ספרי תורה וחפצים אישיים שונים של יהודים. אבא ירד מיד מהרכבת, ואתו ירדנו כולנו כדי להביא יהודים אלה למנוחת עולמים. כמעט כל היהודים נענו לקריאה המרגשת וירדו מהרכבת להשתתף בהלוויה. אני זוכר את הצעקות הרמות ואת הבכי קורע הלב של קהל המלווים, המזועזעים מהמראה הקשה של שלדי הגופות, אשר היו מושלכות בתעלה הצרה. ביניהם יכולנו לזהות חפצים אישיים, כמו משקפיים, בובה של ילדה קטנה, קופסות טבק ועוד. כולם עסקו במלאכת הקודש הזו: אספו חלקי עצמות - גם מהרחוב - וריכזו את כולן בקבר אחים.
אחרי ההלוויה התעצם גל השמועות על גורל היהודים ביתר שאת. המשכנו בדרכנו והגענו לעיר קלצה יום אחד אחרי הפוגרום הידוע והנורא, בו נרצחו ארבעים יהודים, שהגיעו ברכבת לקֶלְצֶה לפנינו. אותם יהודים שרדו את המלחמה - אך בסופה נרצחו על=ידי בני ארצם הפולנים, שהחליטו לסיים את מה שהנאצים לא הספיקו. כשירדנו בקלצה טרם נקברו הגופות, והשתתפנו בהלוויה ההמונית, בה נקברו כולם בקבר אחים בבית=הקברות היהודי של העיר. כך הבנו שלמרות סיומה של המלחמה טרם פסה האנטישמיות מהעולם. הייתי אז רק בן 13 - וכבר חוויתי על בשרי את הכאב הנורא שחוו בני עמי.
מקלצה נסעה הרכבת לעיר בְּרִיסְק לִיטוֹבְסְק. הרכבת עצרה שם, אך לא הניחו לנו לרדת: קצינים רוסים יהודים עלו על הרכבת ועברו בין הקרונות להזהיר אותנו, שקבוצות פולנים מסתובבות באזור ומחפשות יהודים להתעלל בהם. היה חשש כבד שעומד להתבצע פוגרום נוסף, ולכן נשארו הקצינים ברכבת עד סוף הנסיעה כדי להגן עלינו.
כמו שהובטח, המתינו לנו העגלות ליד הבית והביאו אותנו לתחנת הרכבת בברנאול. נסענו ברכבת לנוֹבוֹסִיבִּירְסְק, שם החלפנו לרכבת שנסעה לשְצֶ'צִ'ין שבפולין (אותה רכבת קיבלה שם סמלי מאוד: "רכבת השלום"). שישה שבועות נמשכה הנסיעה הזו. הרכבת שהחזירה אותנו לפולין היתה רכבת בהמות - כמו אותה רכבת שהסיעה אותנו לרוסיה שש שנים לפני כן - אך קיבלנו מזון משופר. ברכבת היה מטבח, בו בישלו מרק תפוחי אדמה, וקיבלנו לבן ופיתות. כל משפחה קיבלה "פָּאיוֹק" (מנה) של מוצרי מזון. אף שלא היינו רעבים ממש, המשיכה תחושת הרעב התמידית ללוות אותנו. שש שנים לא טעמנו בשר או דגים, אלא ניזונו בעיקר מסלק, כרוב, תפוחי אדמה ולחם.
בתחנות שבדרך שמענו לראשונה על ההשמדה ההמונית ועל גודל הזוועות. חיילים יהודים רוסים, שעלו לרכבת בתחנות השונות, ברוסיה, אוקראינה ופולין, סיפרו לנו מה אירע ליהודים בשנות המלחמה. בשש שנות המלחמה ברוסיה לא ידענו דבר על ההשמדה ההמונית של היהודים, כי העיתונות דיווחה רק על מצב הקרבות.
בתחנת הרכבת בעיר בֶּרנוֹבִיץ' שבפולין - "עיר ואם בישראל", בה היתה ישיבה מפוארת של רבי אלחנן וָסֶרמַן (לימים נקראה על שמו הישיבה יוניברסיטי בניו=יורק) - עלו קצינים רוסים יהודים והכריזו ביידיש: "יידין, אַ גוּטֶען טאג! מדַארף דא מַאכֶען א לוויה" (יהודים, יום טוב! אנו צריכים לערוך כאן הלוויה). הם סיפרו לנו שבאזור התחנה יש "קבר פתוח" - תעלה ארוכה ובה שלדים, ספרי תורה וחפצים אישיים שונים של יהודים. אבא ירד מיד מהרכבת, ואתו ירדנו כולנו כדי להביא יהודים אלה למנוחת עולמים. כמעט כל היהודים נענו לקריאה המרגשת וירדו מהרכבת להשתתף בהלוויה. אני זוכר את הצעקות הרמות ואת הבכי קורע הלב של קהל המלווים, המזועזעים מהמראה הקשה של שלדי הגופות, אשר היו מושלכות בתעלה הצרה. ביניהם יכולנו לזהות חפצים אישיים, כמו משקפיים, בובה של ילדה קטנה, קופסות טבק ועוד. כולם עסקו במלאכת הקודש הזו: אספו חלקי עצמות - גם מהרחוב - וריכזו את כולן בקבר אחים.
אחרי ההלוויה התעצם גל השמועות על גורל היהודים ביתר שאת. המשכנו בדרכנו והגענו לעיר קלצה יום אחד אחרי הפוגרום הידוע והנורא, בו נרצחו ארבעים יהודים, שהגיעו ברכבת לקֶלְצֶה לפנינו. אותם יהודים שרדו את המלחמה - אך בסופה נרצחו על=ידי בני ארצם הפולנים, שהחליטו לסיים את מה שהנאצים לא הספיקו. כשירדנו בקלצה טרם נקברו הגופות, והשתתפנו בהלוויה ההמונית, בה נקברו כולם בקבר אחים בבית=הקברות היהודי של העיר. כך הבנו שלמרות סיומה של המלחמה טרם פסה האנטישמיות מהעולם. הייתי אז רק בן 13 - וכבר חוויתי על בשרי את הכאב הנורא שחוו בני עמי.
מקלצה נסעה הרכבת לעיר בְּרִיסְק לִיטוֹבְסְק. הרכבת עצרה שם, אך לא הניחו לנו לרדת: קצינים רוסים יהודים עלו על הרכבת ועברו בין הקרונות להזהיר אותנו, שקבוצות פולנים מסתובבות באזור ומחפשות יהודים להתעלל בהם. היה חשש כבד שעומד להתבצע פוגרום נוסף, ולכן נשארו הקצינים ברכבת עד סוף הנסיעה כדי להגן עלינו.
הידיעה המרה על סופם של אמא ושאר בני המשפחה
התקרבנו לתחנה האחרונה: העיר שצ'צ'ין היתה עיר נמל על גבול פולין=גרמניה. עדיין היתה בנו תקווה קלושה למצוא את אמא והאחיות שלי, אולם תקווה זו נגוזה ככל ששמענו עוד סיפורים על ההשמדה ההמונית, והתחיל לקנן בלבנו החשש ששוב לא נראה אותן. כאשר חיינו בטייגה, ביער, התכתבנו עם אמא בקביעות. המכתבים ממנה הגיעו באופן סדיר למדי, עד אשר פרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה. מאז שפרצה המלחמה ועם מעברנו לעיר קמין לא קיבלנו ממנה שום מכתב ולא אות חיים. באחד המכתבים שלה כתבה אמא לאבא:
"איצ'ה, איך וֵייס נִישט וֶער סְוֶועט וֶועמֶען מקנא זַיְין (אנחנו לא יודעים מי יקנא במי). כנראה שכבר אז, בראשית המלחמה, היו לה חששות שלא תינצל בעקבות מה שהנאצים עוללו ליהודים.
הגענו לתחנה האחרונה של הרכבת בשצ'צ'ין, שם קיבלו את פנינו נציגים מטעם ה"ג'וינט" ו"הִיאַס" (הארגונים היהודיים הידועים מארצות=הברית). נכנסנו למשרדי ועד הקהילה והתחלנו לעיין ברשימות, התלויות על לוח המודעות והמסודרות לפי ערים, בהן צוין לאן נשלחו היהודים מהערים השונות בראשית המלחמה. נציג הקהילה היהודית וקצין אמריקני עמדו שם לרשות הפליטים, המחפשים את קרוביהם, וסייעו להם להתמצא בסבך הרשימות. גילינו שיהודי סאנוק רוכזו בגטו זַסְלָבָה, ומשם נשלחו למחנה ההשמדה בֶּלזֶץ.
עדויות שונות החלו לזרום למשרדי הקהילה, וביניהן סיפורים שונים על גורלם של משפחות שלמות. אחד העדים סיפר שאמא ואחיותיי התחבאו בבונקר אצל גוי אחד (כנראה שילמו לו כסף רב) במשך תקופה מסוימת. בגלל הקור הנורא, שהקפיא את המים בברזים, יצאה לאה'לה, אחותי הבכורה, החוצה לחפש מקור מים. היא יצאה - אך לא שבה לבונקר (מאוחר יותר הסתבר שאיש גסטאפו ניסה להתעסק אתה, כי היתה בחורה יפה ומושכת; לאה'לה חבטה בו, והוא הרגהּ במקום). משראתה אמא שלאה'לה לא חוזרת לבונקר, המשיך אותו עד לספר, יצאה החוצה לחפש אחריה, וכך גילו אנשי הגסטאפו את הבונקר בו התחבאו ושלחו את כולם לגטו, ואחר כך להשמדה. עד אחד, שבדרך נס שרד ממחנה ההשמדה הזה, סיפר שהמחנה הושמד כולו בראש השנה שנת 1943, ושבמו עיניו ראה את אמא, את אחיותיי ואת הדודות שלי ובני משפחותיהן מובלים להשמדה. לא ידענו לאיזו עדות להאמין, אך דבר אחד ידענו: אמא, אחיותיי, דודותיי ובני משפחותיהן כבר אינם בין החיים. עתה הבנו שלא נותרה לנו שום תקווה. "זהו זה", אמר אבא ונאנח, "עכשיו אנחנו יודעים סופית: טשארנע ואחיותיה פייגה, רוחל, עם כל בני משפחתה, וגם בלומה והבנות שלי רייזל ולאה'לה, אינם בין החיים". הוא הביט בי ובאיידל וליטף את ראשי, נאנח אנחה גדולה, קרע קריעה, ואנחנו אחריו. סבתא בכתה: "אוי! הבנות שלי! הנכדות והנכדים שלי!" פרץ דמעות שטף גם אותי. כבר הייתי נער בר=מצווה, אך לא יכולתי לעצור את הבכי. החזקתי בידה של איידל אחותי, ואבא חיבק אותנו וניסה להרגיע. זכרונה של אמא לא מש ממני כל השנים; את דמותה האצילית אני נושא בלבי עד עצם היום הזה, וכאב אובדנה ממשיך ללוותני. באותו רגע הכריז אבא על היום הראשון של ראש השנה כיום פטירתן, וכך קבענו לנו את יום היארצייט של אמא ז"ל ושל כל בני משפחתי ז"ל שנספו בשואה.
משהבנתי סופית שאמא ואחיותיי לא תחזורנה עוד, חשבתי לעצמי: איך לקח הקב"ה את אמא אליו?! את אמא הצדקת, שמעולם לא עשתה רע לאיש, עזרה לחלשים ונזקקים - אבל את עצמה לא הושיעה?! נלחמתי בהרהורים אלו שחלפו במוחי, שאולי היה בהם משהו מהרהורי כפירה.
בקיבוץ החילוני בשצ'צ'ין
נשארנו לבד: אבא, איידל, אני וסבתא איטה - וכמובן שתי הדודות, אחיותיה של אמא: חיה ופרימעט. לא ידענו מה קורה עם אחי אריה; קיווינו שהוא בחיים, אך לא ידענו זאת בוודאות.
נרשמנו בקהילה בשצ'צ'ין, שם התארגנו קבוצות לעלייה בלתי לגאלית לארץ. כן התארגנו שם בתי=ילדים, שנקראו "קיבוץ", מתנועות שונות. משגילו בקהילה את אבא, שמחו שנמצא רב בין הפליטים והחליטו להפנותו למקום בו נזקקו לו ביותר: למרכז הפליטים הגדול של היהודים ששרדו אשר הוקם בברלין. אבא הסכים שיכניסו אותנו באופן זמני ל"קיבוצים" הללו, עד שתוסדר העברתנו לברלין. ה"קיבוצים" הללו היו בעצם בתי=יתומים, שכן מרבית הילדים שם איבדו את הוריהם במלחמה. את איידל ואותי הכניסו לקיבוץ חילוני מתנועת "איחוד", כי הקיבוץ הדתי דרש הרבה כסף, ואבא היה מרושש לגמרי, אחרי שנגנב כל רכושו עלי אדמות.
וזה סיפור המעשה: לאבא היה אוצר של עשרה מטבעות זהב, אותו הביא עמו מפולין, ועליו הצליח לשמור כל השנים ששהינו ברוסיה. הוא שמר אותם בתוך חור בקת העץ של גרזן, אותו סתם בסבון. הגרזן הזה לא מש ממנו כל השנים, אך כאשר הגענו לשצ'צין, החליט שהגיעה השעה להיפטר מהמטבעות הללו ולהמירם במטבע הפולני זְלוֹטֶס. היו יהודים שסחרו במטבעות זהב, ואבא שלח אליהם את איידל אחותי. הוא חשש להופיע בסביבתם בעצמו, כיוון שחשב שכאשר יראו יהודי כמוהו בעל הדרת פנים וזקן, ינסו לרמות אותו.
איידל יצאה לבצע את המשימה בשליחות אבא - אך חזרה בידיים ריקות: נוכל אחד לקח ממנה את המטבעות - אך לא נתן לה זלוטס תמורתם. איידל חזרה הביתה בוכייה, ולאבא נשבר הלב, אך הוא לא כעס עליה. בלית בררה התחיל להתרגל לרעיון שנותרנו חסרי פרוטה, ואין עוד אוצר חבוי שניתן לסמוך עליו. אבא סיפר את סיפור הגנבה לאנשי ועד הקהילה, וסיפורו זירז את ההחלטה לשלוח אותו לברלין - ובהמשך גם אותנו - "כי שם אין רעב".
צוותי המדריכים והילדים בקיבוץ היו חילוניים לגמרי. יתרה מזו; הם ממש התנגדו לכל סממן דתי - אולי בהשפעת הזוועות שעברו במחנות, שעוררו בהם שאלות ותהיות לגבי קיומו של אלוהים; אבל למרות כל מה שעברנו, ואף שאיבדנו את אמא שלנו, את שתי אחיותינו ועוד קרובי משפחה – המשכנו, אחותי ואני, להאמין בקב"ה ולקיים את המצוות ככל יכולתנו. המשכתי לחבוש כובע, והשתדלתי להתעלם מצחוקם ומלעגם של הילדים. לא פעם צבעו אותי הילדים בשנתי, והייתי מתעורר לצחוקם, מבויש ומתאמץ לכבוש את בכיי. בחדר האוכל הגישו אוכל לא כשר, ולכן אכלנו מעט מאוד - רק מה שהיה מותר - ונותרנו רעבים. סירבנו לגעת בבשר חזיר; כל שנות שהייתנו ברוסיה לא נטמאנו, והמשכנו בכך גם בקיבוץ היהודי=חילוני. כל ימות השבוע התנהלו באותו אופן, ולא ידענו מתי שבת ומתי חג. היה לי קשה להתמודד עם ההווי החילוני, ה"אנטי=יהודי", הזר לי. מהגויים לא ציפיתי למשהו אחר - אבל מאחיי היהודים?
התגעגענו לאבא וגם כעסנו עליו. לא הבנו איך הסכים להעביר אותנו לקיבוץ חילוני אנטי=דתי (באותה עת לא הבנו שהקיבוץ הדתי עלה כסף). היינו הילדים הדתיים היחידים שם.
כשהגיע אבא לברלין, ביקש מהג'וינט שיצרפו אותנו לקבוצת הילדים הראשונה שהוברחה לגרמניה, ואכן כך היה: אחרי חודשיים של סבל בקיבוץ החילוני העבירו אותנו לגרמניה, והתאחדנו עם אבא.
בחודשיים הללו החזקנו מעמד בזכות אחת המדריכות בשם שולמית דורצ'ין. היא ריחמה עלינו והתייחסה אלינו יפה. משראתה את סבלנו, דאגה שנצטרף למשלוח הראשון של שישים הילדים שהועברו במשאית לגרמניה. היה זה בליל שבת בסוף אוגוסט 1946. לימים נודע לי שהמדריכה טובת הלב הזו נפלה בקרב בגוש עציון במלחמת השחרור.
העברתנו לברלין נעשתה בחשאי בסיוע אנשי "עלייה ב". דחסו אותנו, שישים ילדים, למשאית קטנה שהכילה כעשרים או שלושים מקומות ישיבה. יצאנו לדרך בליל שבת, וכעבור כברת דרך נעצרה המשאית בטבורו של יער עבות. המלווים, מאנשי "עלייה ב", הורו לנו להתפזר ולמצוא לנו מקומות מסתור, כי אנשי משמר הגבול הרוסים מסתובבים באזור, והיה חשש שניתפס. פחדנו פחד מוות, והיו בינינו ילדים שאף "עשו במכנסיים" מרוב פחד. גם אני ואחותי פחדנו כמו כולם, ולא ידענו מה יהיה אתנו. מה יקרה אם ניתפס? מה יעשו לנו? האם יכניסו אותנו לבית=סוהר? האם ירביצו לנו? איידל ואני מצאנו לנו מסתור בתוך שוחה קטנה בין העצים. היה שקט. דממה. האזנו לאוושת צמרות העצים, שנעו קלות ברוח הקרירה. בתוך השקט הזה שמענו את שיחתם של אנשי "עלייה ב" עם אנשי המשמר הרוסים. הבנו שהם מנהלים משא ומתן על גובה השוחד כדי שיאפשרו לנו להמשיך במסע. לבסוף נמסרו כמה שעוני זהב לאנשי המשמר תמורת הסכמתם לאפשר לנו להמשיך לנסוע, העלו אותנו שוב למשאית, ונשמנו לרווחה.
אחותי לא היתה מסוגלת להשתחרר מהפחד והיתה בהלם. פניה וידיה התעוותו, ואנשי הצוות לא ידעו כיצד לטפל בה. הם ניסו לעסות את פניה וידיה - תחילה בעדינות ואחר כך בחוזקה - אבל איידל בכתה מכאב, ואני צרחתי ובכיתי אתה. לא הבנתי מה קרה לה, וחששתי שמצבה קשה והיא עלולה למות. והרי לא היה לי איש מלבדה! בסופו של דבר, אחרי כמה עיסויים חזקים וכמה לגימות מים היא חזרה לעצמה, ושנינו נרגענו.
בשבת לפנות בוקר הגענו לחלק הצרפתי של ברלין (אחרי המלחמה היתה ברלין מחולקת בין ארבעה אזורי כיבוש בחסות המדינות ארצות=הברית, ברית=המועצות, אנגליה וצרפת).
הרב שקיבל את פנינו סיפר לנו, שאבא מוּנָה לרב של ברלין, אך הוא מתגורר בחלק האמריקני. הוא הבטיח שיביא אותנו אליו עם צאת השבת, ואכן קיים את הבטחתו: כמה דקות אחרי צאת השבת הוא הגיע בתוך ג'יפ אמריקני, עם נהג, וללא עיכובים נוספים יצאנו לדרך לכיוון מקום מגוריו של אבא.
נשארנו לבד: אבא, איידל, אני וסבתא איטה - וכמובן שתי הדודות, אחיותיה של אמא: חיה ופרימעט. לא ידענו מה קורה עם אחי אריה; קיווינו שהוא בחיים, אך לא ידענו זאת בוודאות.
נרשמנו בקהילה בשצ'צ'ין, שם התארגנו קבוצות לעלייה בלתי לגאלית לארץ. כן התארגנו שם בתי=ילדים, שנקראו "קיבוץ", מתנועות שונות. משגילו בקהילה את אבא, שמחו שנמצא רב בין הפליטים והחליטו להפנותו למקום בו נזקקו לו ביותר: למרכז הפליטים הגדול של היהודים ששרדו אשר הוקם בברלין. אבא הסכים שיכניסו אותנו באופן זמני ל"קיבוצים" הללו, עד שתוסדר העברתנו לברלין. ה"קיבוצים" הללו היו בעצם בתי=יתומים, שכן מרבית הילדים שם איבדו את הוריהם במלחמה. את איידל ואותי הכניסו לקיבוץ חילוני מתנועת "איחוד", כי הקיבוץ הדתי דרש הרבה כסף, ואבא היה מרושש לגמרי, אחרי שנגנב כל רכושו עלי אדמות.
וזה סיפור המעשה: לאבא היה אוצר של עשרה מטבעות זהב, אותו הביא עמו מפולין, ועליו הצליח לשמור כל השנים ששהינו ברוסיה. הוא שמר אותם בתוך חור בקת העץ של גרזן, אותו סתם בסבון. הגרזן הזה לא מש ממנו כל השנים, אך כאשר הגענו לשצ'צין, החליט שהגיעה השעה להיפטר מהמטבעות הללו ולהמירם במטבע הפולני זְלוֹטֶס. היו יהודים שסחרו במטבעות זהב, ואבא שלח אליהם את איידל אחותי. הוא חשש להופיע בסביבתם בעצמו, כיוון שחשב שכאשר יראו יהודי כמוהו בעל הדרת פנים וזקן, ינסו לרמות אותו.
איידל יצאה לבצע את המשימה בשליחות אבא - אך חזרה בידיים ריקות: נוכל אחד לקח ממנה את המטבעות - אך לא נתן לה זלוטס תמורתם. איידל חזרה הביתה בוכייה, ולאבא נשבר הלב, אך הוא לא כעס עליה. בלית בררה התחיל להתרגל לרעיון שנותרנו חסרי פרוטה, ואין עוד אוצר חבוי שניתן לסמוך עליו. אבא סיפר את סיפור הגנבה לאנשי ועד הקהילה, וסיפורו זירז את ההחלטה לשלוח אותו לברלין - ובהמשך גם אותנו - "כי שם אין רעב".
צוותי המדריכים והילדים בקיבוץ היו חילוניים לגמרי. יתרה מזו; הם ממש התנגדו לכל סממן דתי - אולי בהשפעת הזוועות שעברו במחנות, שעוררו בהם שאלות ותהיות לגבי קיומו של אלוהים; אבל למרות כל מה שעברנו, ואף שאיבדנו את אמא שלנו, את שתי אחיותינו ועוד קרובי משפחה – המשכנו, אחותי ואני, להאמין בקב"ה ולקיים את המצוות ככל יכולתנו. המשכתי לחבוש כובע, והשתדלתי להתעלם מצחוקם ומלעגם של הילדים. לא פעם צבעו אותי הילדים בשנתי, והייתי מתעורר לצחוקם, מבויש ומתאמץ לכבוש את בכיי. בחדר האוכל הגישו אוכל לא כשר, ולכן אכלנו מעט מאוד - רק מה שהיה מותר - ונותרנו רעבים. סירבנו לגעת בבשר חזיר; כל שנות שהייתנו ברוסיה לא נטמאנו, והמשכנו בכך גם בקיבוץ היהודי=חילוני. כל ימות השבוע התנהלו באותו אופן, ולא ידענו מתי שבת ומתי חג. היה לי קשה להתמודד עם ההווי החילוני, ה"אנטי=יהודי", הזר לי. מהגויים לא ציפיתי למשהו אחר - אבל מאחיי היהודים?
התגעגענו לאבא וגם כעסנו עליו. לא הבנו איך הסכים להעביר אותנו לקיבוץ חילוני אנטי=דתי (באותה עת לא הבנו שהקיבוץ הדתי עלה כסף). היינו הילדים הדתיים היחידים שם.
כשהגיע אבא לברלין, ביקש מהג'וינט שיצרפו אותנו לקבוצת הילדים הראשונה שהוברחה לגרמניה, ואכן כך היה: אחרי חודשיים של סבל בקיבוץ החילוני העבירו אותנו לגרמניה, והתאחדנו עם אבא.
בחודשיים הללו החזקנו מעמד בזכות אחת המדריכות בשם שולמית דורצ'ין. היא ריחמה עלינו והתייחסה אלינו יפה. משראתה את סבלנו, דאגה שנצטרף למשלוח הראשון של שישים הילדים שהועברו במשאית לגרמניה. היה זה בליל שבת בסוף אוגוסט 1946. לימים נודע לי שהמדריכה טובת הלב הזו נפלה בקרב בגוש עציון במלחמת השחרור.
העברתנו לברלין נעשתה בחשאי בסיוע אנשי "עלייה ב". דחסו אותנו, שישים ילדים, למשאית קטנה שהכילה כעשרים או שלושים מקומות ישיבה. יצאנו לדרך בליל שבת, וכעבור כברת דרך נעצרה המשאית בטבורו של יער עבות. המלווים, מאנשי "עלייה ב", הורו לנו להתפזר ולמצוא לנו מקומות מסתור, כי אנשי משמר הגבול הרוסים מסתובבים באזור, והיה חשש שניתפס. פחדנו פחד מוות, והיו בינינו ילדים שאף "עשו במכנסיים" מרוב פחד. גם אני ואחותי פחדנו כמו כולם, ולא ידענו מה יהיה אתנו. מה יקרה אם ניתפס? מה יעשו לנו? האם יכניסו אותנו לבית=סוהר? האם ירביצו לנו? איידל ואני מצאנו לנו מסתור בתוך שוחה קטנה בין העצים. היה שקט. דממה. האזנו לאוושת צמרות העצים, שנעו קלות ברוח הקרירה. בתוך השקט הזה שמענו את שיחתם של אנשי "עלייה ב" עם אנשי המשמר הרוסים. הבנו שהם מנהלים משא ומתן על גובה השוחד כדי שיאפשרו לנו להמשיך במסע. לבסוף נמסרו כמה שעוני זהב לאנשי המשמר תמורת הסכמתם לאפשר לנו להמשיך לנסוע, העלו אותנו שוב למשאית, ונשמנו לרווחה.
אחותי לא היתה מסוגלת להשתחרר מהפחד והיתה בהלם. פניה וידיה התעוותו, ואנשי הצוות לא ידעו כיצד לטפל בה. הם ניסו לעסות את פניה וידיה - תחילה בעדינות ואחר כך בחוזקה - אבל איידל בכתה מכאב, ואני צרחתי ובכיתי אתה. לא הבנתי מה קרה לה, וחששתי שמצבה קשה והיא עלולה למות. והרי לא היה לי איש מלבדה! בסופו של דבר, אחרי כמה עיסויים חזקים וכמה לגימות מים היא חזרה לעצמה, ושנינו נרגענו.
בשבת לפנות בוקר הגענו לחלק הצרפתי של ברלין (אחרי המלחמה היתה ברלין מחולקת בין ארבעה אזורי כיבוש בחסות המדינות ארצות=הברית, ברית=המועצות, אנגליה וצרפת).
הרב שקיבל את פנינו סיפר לנו, שאבא מוּנָה לרב של ברלין, אך הוא מתגורר בחלק האמריקני. הוא הבטיח שיביא אותנו אליו עם צאת השבת, ואכן קיים את הבטחתו: כמה דקות אחרי צאת השבת הוא הגיע בתוך ג'יפ אמריקני, עם נהג, וללא עיכובים נוספים יצאנו לדרך לכיוון מקום מגוריו של אבא.
אנו מתאחדים עם אבא בברלין
את רגע המפגש עם אבא לא אשכח לעולם. אחותי ואני נפלנו לזרועותיו, ושלושתנו בכינו. אבא נישק וחיבק ולא היה מסוגל להרפות. אולי חשש ששוב לא יזכה לראותנו, כיוון שהדרכים באירופה שאחרי המלחמה היו מסוכנות, ושום דבר לא היה בטוח. כל הזמן מלמל: "נולדו לי הילדים מחדש! נולדו לי הילדים מחדש!" ליטף אותנו ונשק לנו, כשדמעותינו מתערבבות אלה באלה.
עדיין לא קיבלנו אות חיים מאחי אריה וחששנו לגורלו. אבא הבין שנשארנו לבד.
"קינדֶערלַאך", אמר לנו וחיבק בחוזקה, "מיר זֵיינֶען אַלֵיין. פִין די גַאנצֶע משפּוּחה זֶענֶען נאר מיר גֶעבְּליבֶּען. (ילדים יקרים שלי, נשארנו לבד בעולם. מהמשפחה שלנו נשארנו רק אנחנו).
כעבור תקופה קצרה פגשתי כמה חברים, שנרשמו דרך "עליית הנוער" לעלייה ארצה. רציתי לעלות אתם (בעלייה ללא הורים), ונרשמתי גם אני. סיפרתי זאת לאבא ממש ברגע האחרון, שהגיעה המשאית שהייתי אמור לעלות עליה. אבא ניסה לבטל את רוע הגזרה, כי לא היה מסוגל לחשוב על פרידה ממני. בהתחלה הוא ממש התחנן אלי: "אל תעשה את זה, שמיל", ממש בכה והתחנן, "עד שהתאחדנו שוב! אל תעזוב אותי!". משלא שעיתי לתחנוניו - לא חשבתי יותר מדי; הייתי נער מתבגר, ורציתי להיות עצמאי כמו שאר חבריי - התיישב אבא במשאית לצדי ואמר לי: "אני לא זז מכאן עד שאתה יורד". כעסתי עליו מאוד וניסיתי להתמקח. "אתה מקלקל לי את החיים", אמרתי לו, "אני רוצה לעלות לארץ"; אך אבא התעקש: "אתה לא תשאיר אותי כאן לבד!" אמר. לא היתה לי בררה, ובלב כבד ירדתי מהמשאית.
כעבור כשנה, כאשר הכירה אחותי איידל בת ה=19 בחור ובני הזוג החליטו להינשא, בחר הזוג הצעיר מבין כל האפשרויות שהוצעו לפליטים בנסיעה לאמריקה (עד היום גרה אחותי עם כל משפחתה הענפה בברוקלין). קלמן קריימאן, בעלה, נפטר לפני שלוש שנים. כששמע אבא על החלטתם, כעס מאוד, אך לא ההין להתערב. "אנחנו ניסע בבוא היום רק לארץ=ישראל!" אמר לי בהחלטיות. הצהרתו זו גרמה לי לשמחה רבה, וקצת הצטערתי על עוגמת הנפש שגרמתי לו, כאשר ניסיתי להצטרף ל"עליית הנוער" נגד רצונו. במבט לאחור אני שמח שנשארתי אתו.
אבא היה עסוק מאוד בעבודתו. הוא ראה את הצעירים שחזרו מהמלחמה "מפורקים" לגמרי: כשראו צעירים - שלפני המלחמה היו דתיים מאוד ואף למדו בישיבות, חלקם תלמידי=חכמים ממש - את הוריהם נרצחים לעיניהם, איבדו כל אמונה בבורא עולם. הם חיללו את השבת בכוונה, אכלו ביום כיפור ורצו להראות לעולם ש"אין אלוהים". בהתנהלותו העדינה לא הטיף אבא מעולם מוסר לאיש, אלא קיבל כל אדם כמות שהוא - וגם את הצעירים הללו שהתפקרו. אפיינה אותו אהבת האדם, כי נוצר בצלם אלוהים. הוא הבין ללבם, אף כי לבו=שלו נכמר על התנהגותם. "אי=אפשר להאשים אותם", אמר לי פעם, כשדיברנו על הנושא. הוא ניסה לקרב אותם חזרה ליהדות באהבה, ופה ושם אף הצליח במשימתו, אם כי רובם לא חזרו בתשובה.
תקריות לא נעימות אירעו במחנה כאשר נתקלו יהודים ביהודים אחרים, שבזמן המלחמה שירתו את הגרמנים בתפקידי "קַאפּוֹ" (שוטרים יהודים). היו ביניהם אף שהתאכזרו לאחיהם היהודים לא פחות מהגרמנים עצמם כדי למצוא חן בעיני הגרמנים. היהודים שמרו להם טינה רבה, וכשפגשו קאפו כזה במחנה בגרמניה, הכו אותו מכות רצח כנקמה, וחלקם אף נרצחו על=ידי בני עמם. השוטרים והקצינים האמריקנים לא התערבו.
החיים במחנה שְלַאכְטֶענְזֶה
נרשמתי לבית=הספר, שנפתח בברלין לילדי הפליטים היהודים - דתיים וחילוניים כאחד. בהתאם לגילי שובצתי בכיתה ח'. בית=הספר היה מיועד לכל ילדי הפליטים מגיל בית=ספר יסודי ועד סוף התיכון, והילדים שובצו בכיתות לפי גילם. צוות בית=הספר החדש הורכב ממורים, שנשלחו מארץ=ישראל. מנהל בית=הספר, משה קרמר, היה ניצול אושוויץ, שטרם המלחמה חי בווילנה, איש תרבות ואינטלקטואל אמיתי. היתה זו הפעם הראשונה שלמדתי בבית=ספר יהודי, והתרגשתי כמו ילד קטן המתחיל ללמוד בכיתה א'. סוף=סוף למדתי מקצועות הקרובים ללבי: עברית, תנ"ך, היסטוריה, ציונות - נוסף למקצועות החול הרגילים, כמו חשבון. המורים היו נפלאים ודאגו שנרגיש טוב וניהנה מכל רגע - אף כי לא היה אף מורה דתי ביניהם.
יום אחד לימד אותנו המורה לתנ"ך, בורשטיין שמו, איש "השומר הצעיר" (מקיבוץ כברי), סיפור "חדש" על בריאת העולם, השונה לחלוטין מסיפור התורה המוּכּר לי מהבית. לא אמרתי כלום ולא העמדתי את המורה על טעותו, אך בבית סיפרתי לאבא על "התורה החדשה" ש"למדתי" מפיו. הוא נזעק, אבל החליט לטפל בנושא בעדינות, כדרכו.
הוא הזמין את המורה הצעיר אלינו הביתה, ובשיחה שקיים עמו בארבע עיניים הציע לו, שאחרי כל מה שהילדים האלה עברו, עדיף שלא ילעיט אותם בסיפורים חדשים כדי לא לבלבלם. "אל תכניס להם מה שמלמדים בקיבוץ שלך - תנ"ך עם ביקורת המקרא", אמר לו אבא, "עדיף שילמדו את סיפור התנ"ך כפשוטו, וכשיגדלו ויבינו – יבחרו את דרכם בעצמם וישקלו מה נכון ומה לא נכון. למד אותם את המסורת, בדיוק מה שכתוב בחומש. לא רצוי שתוסיף להם פירושים אישיים משלך". ובורשטיין קיבל את עמדתו של אבא והחל ללמד תנ"ך כפשוטו (לפני שנים פגשתי את בורשטיין במקרה, כאשר השתתפתי בכנס בהיותי מפקח מטעם "עליית הנוער". הודיעו בכנס שיגיע מורה, שהיה בשעתו שליח בברלין. האדם נכנס , ומיד זיהיתי את בורשטיין - אף שהזדקן, כמובן, והלך בעזרת מקל. שמחתי והתרגשתי לראותו, וגם הוא שמח מאוד לפגוש אותי. בורשטיין סיפר בהתרגשות לבאי הכנס על פגישתו עם הרב - אבי ז"ל - והשפעתה עליו. אחרי שסיים לדבר התיישבנו לנו בצד ושוחחנו ארוכות).
המורים בבית=הספר בברלין השתדלו להקנות לנו ידע בדרך חווייתית ובשילוב שירים וריקודים. עד היום אני זוכר את השיר הראשון שלמדתי בעברית - "באה מנוחה ליגע, ומרגוע לעמל" – ואת השיר השני: "בין גבולות, בין הרים, ללא דרך". אהבתי לשיר, ובעברית, ונהניתי ללמוד את השפה. (עד שהגעתי לברלין הכרתי אותה רק מתוך הסידור). למדנו עברית על בוריָהּ, כולל כל כללי הדקדוק. בנושא הציונות סיפרו לנו על קרבות מלחמת השחרור ועל נפילת גוש עציון.
אחד השליחים ששירתו במחנה , חבר כפר עציון, שמע על הקרבות המרים שהתחוללו שם, וידע שאחיו בין הלוחמים. הוא חזר לארץ=ישראל ונפל על משמרתו.
בבית=הספר לימדו אותנו גם על ראשי הציונות, וביניהם ראשי הציונות הדתית. אני זוכר שהיינו צריכים לכתוב עבודה על הרבנים רַיינֶס ובֶרלינֶר, על הרב גוּטמָכֶר והרב קוּק.
הג'וינט דאג לנו היטב: ציידו אותנו בספרי לימוד, בצורכי כתיבה ובבגדים, ארגנו לנו מסיבות בשעות הערב, ולא חסר לנו דבר. אבא, איידל ואני התגוררנו במחנה העקורים שלאכטענזה שבצד האמריקני בצריף מס' 46, בסמוך למשרד של אבא. אבא מוּנָה ל"דיין הראשי" של ברלין (כך הוגדרה משרתו), ולצדו עבד רב נוסף: הרב פרידמן. כדי לתת מענה לילדי הפליטים הדתיים יזם אבא הקמת "ישיבה" בתוך בית=הספר. היא כונתה "יְשִיבֶע קְטַאנֶע", ובה השלימו לילדים (למי שהיה מעוניין בכך) ידע ביהדות. שם למדתי תורה עם רש"י, משנה, דינים וגמרא. אבא שכר מלמדים מיוחדים, והם קיבלו את משכורתם מהג'וינט, כמו מורי הבוקר. ב"ישיבה" זו למדנו בנים ובנות יחד, כמו במסגרת הבוקר של בית=הספר. בסך הכול למדנו שמונה שעות ביום. הג'וינט גם דאג לנו לארוחה חמה בהפסקת הצהריים.
בברלין גיליתי את כשרון המשחק שלי ואת אהבתי לדרמה. בחוג התיאטרון שהוקם בבית=הספר שיחקתי בכמה הצגות. בין השאר גילמתי את מתתיהו ואת שלמה המלך (בהצגה שלמה המלך ושלמי הסנדלר), ודמויות אחרות. אבא לא אהב שבזבזתי את זמני בהצגות, אך לא הפריע לי. ילדים רבים איבדו את הוריהם במלחמה, אך בני=המזל ביניהם, שהיו להם הורים, הזמינו אותם - בעידוד המנהל והמורים בבית=הספר - להשתתף במסיבות. הם שמחו לגרום קצת נחת להורים הפליטים, שעברו דברים קשים בחייהם, ולאפשר להם לצפות בהופעות של ילדיהם. מכיוון שאבא היה עסוק מאוד בתפקידו החדש כדיין ראשי ורב העיר, הגיע למסיבות רק לעתים רחוקות למגנת לבי. לקראת אחת המסיבות, בה שיחקתי בתפקיד מתתיהו, צלצל אליו המנהל כדי לשכנעו להגיע - בלי שידעתי על כך. בעומדי על הבמה ראיתי פתאום את אבא יושב בקהל ומזיל דמעה. לשנייה קפאתי על מקומי, ומרוב התרגשות שכחתי את הטקסט שלי, אך תוך דקה התעשתי והמשכתי לשחק. כמה מאושר הייתי כאשר מבטינו הצטלבו, והוא חייך אלי!..
(למרות זאת לא ראה אבא במשחק עניין רציני, וכאשר לימים, כאשר הגעתי ארצה ונרשמתי ללימודי משחק כמקצוע בתיאטרון "אוהל", הוא התקומם והתכונן לשבת עלי "שבעה"... עד שבסופו של דבר נמלכתי בדעתי).
כל ההצגות הועלו בעברית. עד כדי כך קלטתי את השפה, שהייתי מסוגל לשחק בה בתפקידים ראשיים. הרבה מכובדים הגיעו לצפות בהן, בין השאר אורחים מאמריקה, שנהנו לחזות בתוצאות ההשקעה של הג'וינט.
בשעותינו הפנויות בילינו בתנועות נוער. בברלין הוקמו שלוש תנועות נוער: "דרור", "השומר הצעיר" ו"בני עקיבא". היתה גם התארגנות של קבוצה דתית שנקראה "פועלי אגודת ישראל", אך לא זכור לי שקבוצה זו הקימה תנועת נוער בברלין. כמובן, השתלבתי בתנועת הנוער הדתית "בני עקיבא" (עד היום אני בקשר עם חברים מהשבט שלי, שהתגבש לקבוצה, וגם היום, אחרי שנים כה רבות של היכרות, אנחנו ממשיכים להיפגש אחת לתקופה). בנוסף לפעולות הרגילות ב"בני עקיבא" היינו נפגשים גם בתפילות שהתקיימו ב"ישיבה" בשבתות וחגים. בכל שבת השתתפנו בסעודה שלישית שקיימה התנועה, וכן במסיבות שונות שהתקיימו לקראת החגים.
ב"בני עקיבא" פגשתי בנות. הייתי אז נער צעיר ונאה למדי (כך אומרים...) ודי מחוזר. שם גם פגשתי את אהבתי הראשונה: פאני לקסמאן. היינו מאוהבים, כמו שנער ונערה בגילנו - 15 מסוגלים לאהוב, אף רקמנו תוכניות לעלות ארצה ביחד עם "עליית הנוער"; ומשלא התאפשר הדבר (בגלל התנגדותו של אבא והתנגדות משפחתה), אפילו שקלנו לברוח ביחד...
שלושה אירועים גדולים מתקופת שהייתנו במחנה העקורים בברלין אני זוכר במיוחד:
את ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, על ההכרה בזכותנו למדינה עצמאית; את הכרזת בן=גוריון על הקמת המדינה; ואת ההפגנה הגדולה, שקיימו כל תנועות הנוער נגד הבריטים על תלייתו של דב גרונר.
במוצאי שבת כ"ט בנובמבר 1947 הפעילו במחנה את הרמקולים הגדולים, וכולנו האזנו לשידור הרדיו המפורסם מבניין האו"ם בניו=יורק, עוקבים במתח אחרי תהליך ההצבעה על הקמת מדינה לעם היהודי, ושואגים בצהלות שמחה עם קבלת תוצאות ההצבעה בעד הקמת המדינה.
ביום ראשון, יומיים אחרי ההכרזה באו"ם, כינס אותנו מנהל בית=הספר, מר קרמר, שלא היה אדם דתי, ובירך בברכה המסורתית: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!" והוסיף בהתרגשות:
" אני רוצה לומר לכם, תלמידים יקרים, שיום גדול הוא לנו: סוף=סוף, אחרי אלפיים שנה, הכירו אומות העולם שמגיעה לנו, היהודים, פיסת אדמה שתהיה שייכת לעם ישראל. ואנחנו, שזכינו לצאת מהתופת ושזכינו ללמוד כאן בבית=ספר עברי, ללמוד תרבות, ציונות ואהבת ארץ=ישראל, נזכור זאת בבוא היום. וכל אלה, שחושבים לנסוע לאמריקה, יזכרו שיש לנו ארץ משלנו". בכך כיוון לתלמידים, שהוריהם היו בקבוצת הפליטים ששקלו להגר לאמריקה, כמו אחותי איידל ובעלה.
השמחה היתה גדולה. בערב הוזמנו למסיבה שהתקיימה בבית=הספר, בה שרנו, רקדנו וקיבלנו ממתקים ומתנות קטנות.
ביום הכרזת המדינה, יום שישי ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), לא שמענו את קולו של בן=גוריון המכריז על הקמת המדינה, אך השמועות על ההכרזה הגיעו למחנה. בשבת ערכנו בבית=הכנסת קידוש גדול, ובמוצאי שבת קיימנו סעודת מלווה מלכה שלוּותה בשירה וריקודים.
כעבור כשלוש שנות שהייה במחנה העקורים בברלין עלינו ארצה. אחותי איידל היתה במחנה מעבר בדרכה לאמריקה עם בעלה הטרי. סבתא והדודות שלי, חיה ופרימעט, נשארו בשצ'צ'ין בפולין. דודה חיה התחתנה עם בן=דודה מנדל דִים (בן=אחות של סבתא), שאיבד במלחמה את כל משפחתו - אישה ושלוש בנות. מנדל הצטרף לדירתן, ובה המשיכו לגור ביחד. הן פתחו חנות סדקית, בדומה לחנות שניהלו לפני המלחמה בסנוק.
סבתא נפטרה כעבור כמה שנים בחול=המועד סוכות ונקברה בשצ'צ'ין. חיה, מנדל ופרימעט עלו ארצה רק ב=1952 - כשלוש שנים אחרינו. בתקופה הראשונה הם שהו במחנה מעבר בעתלית, כמו מרבית העולים החדשים שעלו ארצה באותה תקופה. פרימעט נישאה כאן לשבתאי רַבְהוֹן ועוד הספיקה ללדת, בגיל מבוגר מאוד, בן – משה, ובת - איטה, שנקראה על שם סבתא איטה.
לחיה ובעלה לא נולדו ילדים.
בעקבות המצור, שהטילו הרוסים על שלושת אזורי ברלין שהיו בחסות ארצות=הברית, צרפת ואנגליה (ושאוחדו למדינה הגרמנית החדשה "הרפובליקה הפדראלית של גרמניה"), החליטו הג'וינט ונציגי "עלייה ב" למהר ולהוציא את היהודים מהאזור. בזכות תפקידו כרב ודיין ראשי היה אבא בין ראשוני היוצאים. האמריקנים חשו אחריות אישית כלפיו, כיוון שמוּנָה בשעתו על=ידיהם לתפקיד הרם, וגם משום שנחשב ל"איש קדוש", שיש לחלצו לפני כל האחרים. הוצע לנו להצטרף למטוס מטען, שהטיס ארצה נשק. עלינו עליו בשדה התעופה טֶמְפֶּלְהוֹף בברלין, טסנו למינכן, ומשם למקום סודי, בו מילאו את בטן המטוס בנשק. אבא, אני ועוד כמה אנשי צוות היינו הנוסעים האזרחיים היחידים על המטוס.
נרשמתי לבית=הספר, שנפתח בברלין לילדי הפליטים היהודים - דתיים וחילוניים כאחד. בהתאם לגילי שובצתי בכיתה ח'. בית=הספר היה מיועד לכל ילדי הפליטים מגיל בית=ספר יסודי ועד סוף התיכון, והילדים שובצו בכיתות לפי גילם. צוות בית=הספר החדש הורכב ממורים, שנשלחו מארץ=ישראל. מנהל בית=הספר, משה קרמר, היה ניצול אושוויץ, שטרם המלחמה חי בווילנה, איש תרבות ואינטלקטואל אמיתי. היתה זו הפעם הראשונה שלמדתי בבית=ספר יהודי, והתרגשתי כמו ילד קטן המתחיל ללמוד בכיתה א'. סוף=סוף למדתי מקצועות הקרובים ללבי: עברית, תנ"ך, היסטוריה, ציונות - נוסף למקצועות החול הרגילים, כמו חשבון. המורים היו נפלאים ודאגו שנרגיש טוב וניהנה מכל רגע - אף כי לא היה אף מורה דתי ביניהם.
יום אחד לימד אותנו המורה לתנ"ך, בורשטיין שמו, איש "השומר הצעיר" (מקיבוץ כברי), סיפור "חדש" על בריאת העולם, השונה לחלוטין מסיפור התורה המוּכּר לי מהבית. לא אמרתי כלום ולא העמדתי את המורה על טעותו, אך בבית סיפרתי לאבא על "התורה החדשה" ש"למדתי" מפיו. הוא נזעק, אבל החליט לטפל בנושא בעדינות, כדרכו.
הוא הזמין את המורה הצעיר אלינו הביתה, ובשיחה שקיים עמו בארבע עיניים הציע לו, שאחרי כל מה שהילדים האלה עברו, עדיף שלא ילעיט אותם בסיפורים חדשים כדי לא לבלבלם. "אל תכניס להם מה שמלמדים בקיבוץ שלך - תנ"ך עם ביקורת המקרא", אמר לו אבא, "עדיף שילמדו את סיפור התנ"ך כפשוטו, וכשיגדלו ויבינו – יבחרו את דרכם בעצמם וישקלו מה נכון ומה לא נכון. למד אותם את המסורת, בדיוק מה שכתוב בחומש. לא רצוי שתוסיף להם פירושים אישיים משלך". ובורשטיין קיבל את עמדתו של אבא והחל ללמד תנ"ך כפשוטו (לפני שנים פגשתי את בורשטיין במקרה, כאשר השתתפתי בכנס בהיותי מפקח מטעם "עליית הנוער". הודיעו בכנס שיגיע מורה, שהיה בשעתו שליח בברלין. האדם נכנס , ומיד זיהיתי את בורשטיין - אף שהזדקן, כמובן, והלך בעזרת מקל. שמחתי והתרגשתי לראותו, וגם הוא שמח מאוד לפגוש אותי. בורשטיין סיפר בהתרגשות לבאי הכנס על פגישתו עם הרב - אבי ז"ל - והשפעתה עליו. אחרי שסיים לדבר התיישבנו לנו בצד ושוחחנו ארוכות).
המורים בבית=הספר בברלין השתדלו להקנות לנו ידע בדרך חווייתית ובשילוב שירים וריקודים. עד היום אני זוכר את השיר הראשון שלמדתי בעברית - "באה מנוחה ליגע, ומרגוע לעמל" – ואת השיר השני: "בין גבולות, בין הרים, ללא דרך". אהבתי לשיר, ובעברית, ונהניתי ללמוד את השפה. (עד שהגעתי לברלין הכרתי אותה רק מתוך הסידור). למדנו עברית על בוריָהּ, כולל כל כללי הדקדוק. בנושא הציונות סיפרו לנו על קרבות מלחמת השחרור ועל נפילת גוש עציון.
אחד השליחים ששירתו במחנה , חבר כפר עציון, שמע על הקרבות המרים שהתחוללו שם, וידע שאחיו בין הלוחמים. הוא חזר לארץ=ישראל ונפל על משמרתו.
בבית=הספר לימדו אותנו גם על ראשי הציונות, וביניהם ראשי הציונות הדתית. אני זוכר שהיינו צריכים לכתוב עבודה על הרבנים רַיינֶס ובֶרלינֶר, על הרב גוּטמָכֶר והרב קוּק.
הג'וינט דאג לנו היטב: ציידו אותנו בספרי לימוד, בצורכי כתיבה ובבגדים, ארגנו לנו מסיבות בשעות הערב, ולא חסר לנו דבר. אבא, איידל ואני התגוררנו במחנה העקורים שלאכטענזה שבצד האמריקני בצריף מס' 46, בסמוך למשרד של אבא. אבא מוּנָה ל"דיין הראשי" של ברלין (כך הוגדרה משרתו), ולצדו עבד רב נוסף: הרב פרידמן. כדי לתת מענה לילדי הפליטים הדתיים יזם אבא הקמת "ישיבה" בתוך בית=הספר. היא כונתה "יְשִיבֶע קְטַאנֶע", ובה השלימו לילדים (למי שהיה מעוניין בכך) ידע ביהדות. שם למדתי תורה עם רש"י, משנה, דינים וגמרא. אבא שכר מלמדים מיוחדים, והם קיבלו את משכורתם מהג'וינט, כמו מורי הבוקר. ב"ישיבה" זו למדנו בנים ובנות יחד, כמו במסגרת הבוקר של בית=הספר. בסך הכול למדנו שמונה שעות ביום. הג'וינט גם דאג לנו לארוחה חמה בהפסקת הצהריים.
בברלין גיליתי את כשרון המשחק שלי ואת אהבתי לדרמה. בחוג התיאטרון שהוקם בבית=הספר שיחקתי בכמה הצגות. בין השאר גילמתי את מתתיהו ואת שלמה המלך (בהצגה שלמה המלך ושלמי הסנדלר), ודמויות אחרות. אבא לא אהב שבזבזתי את זמני בהצגות, אך לא הפריע לי. ילדים רבים איבדו את הוריהם במלחמה, אך בני=המזל ביניהם, שהיו להם הורים, הזמינו אותם - בעידוד המנהל והמורים בבית=הספר - להשתתף במסיבות. הם שמחו לגרום קצת נחת להורים הפליטים, שעברו דברים קשים בחייהם, ולאפשר להם לצפות בהופעות של ילדיהם. מכיוון שאבא היה עסוק מאוד בתפקידו החדש כדיין ראשי ורב העיר, הגיע למסיבות רק לעתים רחוקות למגנת לבי. לקראת אחת המסיבות, בה שיחקתי בתפקיד מתתיהו, צלצל אליו המנהל כדי לשכנעו להגיע - בלי שידעתי על כך. בעומדי על הבמה ראיתי פתאום את אבא יושב בקהל ומזיל דמעה. לשנייה קפאתי על מקומי, ומרוב התרגשות שכחתי את הטקסט שלי, אך תוך דקה התעשתי והמשכתי לשחק. כמה מאושר הייתי כאשר מבטינו הצטלבו, והוא חייך אלי!..
(למרות זאת לא ראה אבא במשחק עניין רציני, וכאשר לימים, כאשר הגעתי ארצה ונרשמתי ללימודי משחק כמקצוע בתיאטרון "אוהל", הוא התקומם והתכונן לשבת עלי "שבעה"... עד שבסופו של דבר נמלכתי בדעתי).
כל ההצגות הועלו בעברית. עד כדי כך קלטתי את השפה, שהייתי מסוגל לשחק בה בתפקידים ראשיים. הרבה מכובדים הגיעו לצפות בהן, בין השאר אורחים מאמריקה, שנהנו לחזות בתוצאות ההשקעה של הג'וינט.
בשעותינו הפנויות בילינו בתנועות נוער. בברלין הוקמו שלוש תנועות נוער: "דרור", "השומר הצעיר" ו"בני עקיבא". היתה גם התארגנות של קבוצה דתית שנקראה "פועלי אגודת ישראל", אך לא זכור לי שקבוצה זו הקימה תנועת נוער בברלין. כמובן, השתלבתי בתנועת הנוער הדתית "בני עקיבא" (עד היום אני בקשר עם חברים מהשבט שלי, שהתגבש לקבוצה, וגם היום, אחרי שנים כה רבות של היכרות, אנחנו ממשיכים להיפגש אחת לתקופה). בנוסף לפעולות הרגילות ב"בני עקיבא" היינו נפגשים גם בתפילות שהתקיימו ב"ישיבה" בשבתות וחגים. בכל שבת השתתפנו בסעודה שלישית שקיימה התנועה, וכן במסיבות שונות שהתקיימו לקראת החגים.
ב"בני עקיבא" פגשתי בנות. הייתי אז נער צעיר ונאה למדי (כך אומרים...) ודי מחוזר. שם גם פגשתי את אהבתי הראשונה: פאני לקסמאן. היינו מאוהבים, כמו שנער ונערה בגילנו - 15 מסוגלים לאהוב, אף רקמנו תוכניות לעלות ארצה ביחד עם "עליית הנוער"; ומשלא התאפשר הדבר (בגלל התנגדותו של אבא והתנגדות משפחתה), אפילו שקלנו לברוח ביחד...
שלושה אירועים גדולים מתקופת שהייתנו במחנה העקורים בברלין אני זוכר במיוחד:
את ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, על ההכרה בזכותנו למדינה עצמאית; את הכרזת בן=גוריון על הקמת המדינה; ואת ההפגנה הגדולה, שקיימו כל תנועות הנוער נגד הבריטים על תלייתו של דב גרונר.
במוצאי שבת כ"ט בנובמבר 1947 הפעילו במחנה את הרמקולים הגדולים, וכולנו האזנו לשידור הרדיו המפורסם מבניין האו"ם בניו=יורק, עוקבים במתח אחרי תהליך ההצבעה על הקמת מדינה לעם היהודי, ושואגים בצהלות שמחה עם קבלת תוצאות ההצבעה בעד הקמת המדינה.
ביום ראשון, יומיים אחרי ההכרזה באו"ם, כינס אותנו מנהל בית=הספר, מר קרמר, שלא היה אדם דתי, ובירך בברכה המסורתית: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!" והוסיף בהתרגשות:
" אני רוצה לומר לכם, תלמידים יקרים, שיום גדול הוא לנו: סוף=סוף, אחרי אלפיים שנה, הכירו אומות העולם שמגיעה לנו, היהודים, פיסת אדמה שתהיה שייכת לעם ישראל. ואנחנו, שזכינו לצאת מהתופת ושזכינו ללמוד כאן בבית=ספר עברי, ללמוד תרבות, ציונות ואהבת ארץ=ישראל, נזכור זאת בבוא היום. וכל אלה, שחושבים לנסוע לאמריקה, יזכרו שיש לנו ארץ משלנו". בכך כיוון לתלמידים, שהוריהם היו בקבוצת הפליטים ששקלו להגר לאמריקה, כמו אחותי איידל ובעלה.
השמחה היתה גדולה. בערב הוזמנו למסיבה שהתקיימה בבית=הספר, בה שרנו, רקדנו וקיבלנו ממתקים ומתנות קטנות.
ביום הכרזת המדינה, יום שישי ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), לא שמענו את קולו של בן=גוריון המכריז על הקמת המדינה, אך השמועות על ההכרזה הגיעו למחנה. בשבת ערכנו בבית=הכנסת קידוש גדול, ובמוצאי שבת קיימנו סעודת מלווה מלכה שלוּותה בשירה וריקודים.
כעבור כשלוש שנות שהייה במחנה העקורים בברלין עלינו ארצה. אחותי איידל היתה במחנה מעבר בדרכה לאמריקה עם בעלה הטרי. סבתא והדודות שלי, חיה ופרימעט, נשארו בשצ'צ'ין בפולין. דודה חיה התחתנה עם בן=דודה מנדל דִים (בן=אחות של סבתא), שאיבד במלחמה את כל משפחתו - אישה ושלוש בנות. מנדל הצטרף לדירתן, ובה המשיכו לגור ביחד. הן פתחו חנות סדקית, בדומה לחנות שניהלו לפני המלחמה בסנוק.
סבתא נפטרה כעבור כמה שנים בחול=המועד סוכות ונקברה בשצ'צ'ין. חיה, מנדל ופרימעט עלו ארצה רק ב=1952 - כשלוש שנים אחרינו. בתקופה הראשונה הם שהו במחנה מעבר בעתלית, כמו מרבית העולים החדשים שעלו ארצה באותה תקופה. פרימעט נישאה כאן לשבתאי רַבְהוֹן ועוד הספיקה ללדת, בגיל מבוגר מאוד, בן – משה, ובת - איטה, שנקראה על שם סבתא איטה.
לחיה ובעלה לא נולדו ילדים.
בעקבות המצור, שהטילו הרוסים על שלושת אזורי ברלין שהיו בחסות ארצות=הברית, צרפת ואנגליה (ושאוחדו למדינה הגרמנית החדשה "הרפובליקה הפדראלית של גרמניה"), החליטו הג'וינט ונציגי "עלייה ב" למהר ולהוציא את היהודים מהאזור. בזכות תפקידו כרב ודיין ראשי היה אבא בין ראשוני היוצאים. האמריקנים חשו אחריות אישית כלפיו, כיוון שמוּנָה בשעתו על=ידיהם לתפקיד הרם, וגם משום שנחשב ל"איש קדוש", שיש לחלצו לפני כל האחרים. הוצע לנו להצטרף למטוס מטען, שהטיס ארצה נשק. עלינו עליו בשדה התעופה טֶמְפֶּלְהוֹף בברלין, טסנו למינכן, ומשם למקום סודי, בו מילאו את בטן המטוס בנשק. אבא, אני ועוד כמה אנשי צוות היינו הנוסעים האזרחיים היחידים על המטוס.
למעלה: שמואל עם אביו ואחותו אידל בברלין, 1946 למטה: שמואל (ראשון מימין) לומד בישיבה קטנה ולידו הרבי, רבי חיים לימאן.
שמואל (עומד מימין הדגל) בטקס פתיחת סניף "בני עקיבא" בברלין 1947
אישור רשמי מהרב האמריקני, רבי סימון קרמר, על תפקידו של אביו של שמואל, הרב יצחק גראניק, כרב ודיין בברלין, 18.5.48
השנים הראשונות בארץ
בבית-העולים "רמה" ברחובות
נחתנו בשלום ביום שני, כ"ז באדר תש"ט (28.3.1949), בשעה 12.00 בצהריים.
כשירדנו מכבש המטוס בלוד, השתטח אבא על האספלט, נשק את האדמה ובירך בלהט: "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". לא הכרתי את המנהג הזה ושאלתי את אבא מה הוא עושה. "אנחנו בארץ=ישראל, בן יקר שלי", אמר, "הגענו לארץ הקודש, אליה כמהו, השתוקקו והתפללו דורות של יהודים"; וראיתי שהוא מזיל דמעה. אבא הדביק אותי בהתרגשותו. עד סוף ימיו היה אבא ציוני אדוק. פעם הציעו לו לשמש כרב בפְלֶדְבּוּש שבניו=יורק, אך הוא ענה למציעים: "אני גלות שנייה לא עושה. הספיקה לי הגלות הארוכה שלי בטרם עליתי לארץ". כעבור שנים נסע אבא לארצות=הברית לחתונת נכדתו הראשונה, בתה של איידל, ומשם כתב לי: "אני לא מבין מה אנשים מחפשים כאן, בארצות=הברית. בעיניי עלה אחד בשדרות רוטשילד בתל=אביב שווה יותר מכל הבניינים הגבוהים באמריקה."ומה רואים כאן, באמריקה?" הוסיף במכתבו, "בתים גדולים וגויים גדולים". כאשר שב ארצה אמר: "מה יש ליהודים כמונו לחפש באמריקה?! אנשים שם רצים כל הזמן אחרי הדולר הירוק".
נכנסנו לשדה התעופה הקטן. עבר שם תימני כהה עור, שירד מהמטוס שהביא אותו מתימן, לבוש שמלת פסים, ראשו עטור פאות ארוכות, ושאל בעברית אם מישהו ראה את חפציו. הביט בו אבא ולא האמין למראה עיניו: "תראה, תראה מה שרואים כאן בארץ=ישראל!" אמר לי בחצי חיוך, "ערבי עם פאות שמדבר עברית..."
אוטובוס קטן העביר אותנו לבית=העולים "רמה" ברחובות. היה זה חודש מרץ, והפרדסים עמדו במלוא פריחתם. ריח הפריחה המשכר הכה באפינו.
פקיד הסוכנות בבית=העולים נתן לנו כסף להוצאות המחיה הראשונות: שתי לירות שטרלינג לנפש (בסך הכול ארבע לירות שטרלינג לשנינו), שתי שמיכות ומסטינגים ממתכת, מחולקים לשלושה תאים, בהם נאכל את ארוחת הצהריים שלנו, שנקבל מהמסעדה שבמחנה. הפנו אותנו למקום המגורים שלנו - אוהל שמספרו כך וכך. למחרת בבוקר קיבלנו ארוחת בוקר: קצת גבינה, סרדין קטן, חצי עגבנייה, חצי מלפפון וכמה כדורים שחורים, שנראו כמו שזיפים מצומקים. כאשר הכנסתי את ה"שזיף" לפי, מצפה לטעם מתוק, גיליתי שטעמו חמוץ. כך ערכתי היכרות ראשונה עם אחד המאכלים הישראליים הפופולריים ביותר: הזיתים. נלוו לארוחה כמה פרוסות לחם. היתה זו ארוחת הבוקר הישראלית הראשונה שטעמנו בחיינו.
אבא הסתכל סביבו וראה לפניו יהודים מכל העולם - קיבוץ גלויות אמיתי - ונפעם איך לנגד עיניו ממש התקיים הפסוק "ושבו בנים לגבולם". הוא סקר את המחנה, הביט באוהלים ואמר: "אנחנו לא נשארים כאן". הוא תכנן להגיע לתל=אביב, שם התגורר בן=דודו יעקב לייבוביץ', לבקר אותו ולבקש שיסייע לנו למצוא דיור מחוץ לבית=העולים. אני, שדיברתי עברית היטב (אם כי מליצית במקצת...) שימשתי לו לפה, ופניתי לאחד מאנשי המנהלה בבית=העולים: "הנני חפץ לנסוע לתל=אביב", ושאלתי איך מגיעים לשם. האיש ההמום הביט בי ושאל: "מאיפה העברית היפה שלך?". עניתי לו: "למדתי בתיכון 'הרצל' בברלין". "אז אתה ממש מבין ומדבר עברית?" שאל. "כן", עניתי לו, "אני מדבר עברית צחה". את ידיעת העברית שלי אני חייב למורה הוותיקה והידועה שולמית קְליבַנוֹף", שהיתה בין המורים שנשלחו מארץ=ישראל לברלין להקנות לנו, ילדי הפליטים היהודים, את השפה העברית.
נחתנו בשלום ביום שני, כ"ז באדר תש"ט (28.3.1949), בשעה 12.00 בצהריים.
כשירדנו מכבש המטוס בלוד, השתטח אבא על האספלט, נשק את האדמה ובירך בלהט: "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". לא הכרתי את המנהג הזה ושאלתי את אבא מה הוא עושה. "אנחנו בארץ=ישראל, בן יקר שלי", אמר, "הגענו לארץ הקודש, אליה כמהו, השתוקקו והתפללו דורות של יהודים"; וראיתי שהוא מזיל דמעה. אבא הדביק אותי בהתרגשותו. עד סוף ימיו היה אבא ציוני אדוק. פעם הציעו לו לשמש כרב בפְלֶדְבּוּש שבניו=יורק, אך הוא ענה למציעים: "אני גלות שנייה לא עושה. הספיקה לי הגלות הארוכה שלי בטרם עליתי לארץ". כעבור שנים נסע אבא לארצות=הברית לחתונת נכדתו הראשונה, בתה של איידל, ומשם כתב לי: "אני לא מבין מה אנשים מחפשים כאן, בארצות=הברית. בעיניי עלה אחד בשדרות רוטשילד בתל=אביב שווה יותר מכל הבניינים הגבוהים באמריקה."ומה רואים כאן, באמריקה?" הוסיף במכתבו, "בתים גדולים וגויים גדולים". כאשר שב ארצה אמר: "מה יש ליהודים כמונו לחפש באמריקה?! אנשים שם רצים כל הזמן אחרי הדולר הירוק".
נכנסנו לשדה התעופה הקטן. עבר שם תימני כהה עור, שירד מהמטוס שהביא אותו מתימן, לבוש שמלת פסים, ראשו עטור פאות ארוכות, ושאל בעברית אם מישהו ראה את חפציו. הביט בו אבא ולא האמין למראה עיניו: "תראה, תראה מה שרואים כאן בארץ=ישראל!" אמר לי בחצי חיוך, "ערבי עם פאות שמדבר עברית..."
אוטובוס קטן העביר אותנו לבית=העולים "רמה" ברחובות. היה זה חודש מרץ, והפרדסים עמדו במלוא פריחתם. ריח הפריחה המשכר הכה באפינו.
פקיד הסוכנות בבית=העולים נתן לנו כסף להוצאות המחיה הראשונות: שתי לירות שטרלינג לנפש (בסך הכול ארבע לירות שטרלינג לשנינו), שתי שמיכות ומסטינגים ממתכת, מחולקים לשלושה תאים, בהם נאכל את ארוחת הצהריים שלנו, שנקבל מהמסעדה שבמחנה. הפנו אותנו למקום המגורים שלנו - אוהל שמספרו כך וכך. למחרת בבוקר קיבלנו ארוחת בוקר: קצת גבינה, סרדין קטן, חצי עגבנייה, חצי מלפפון וכמה כדורים שחורים, שנראו כמו שזיפים מצומקים. כאשר הכנסתי את ה"שזיף" לפי, מצפה לטעם מתוק, גיליתי שטעמו חמוץ. כך ערכתי היכרות ראשונה עם אחד המאכלים הישראליים הפופולריים ביותר: הזיתים. נלוו לארוחה כמה פרוסות לחם. היתה זו ארוחת הבוקר הישראלית הראשונה שטעמנו בחיינו.
אבא הסתכל סביבו וראה לפניו יהודים מכל העולם - קיבוץ גלויות אמיתי - ונפעם איך לנגד עיניו ממש התקיים הפסוק "ושבו בנים לגבולם". הוא סקר את המחנה, הביט באוהלים ואמר: "אנחנו לא נשארים כאן". הוא תכנן להגיע לתל=אביב, שם התגורר בן=דודו יעקב לייבוביץ', לבקר אותו ולבקש שיסייע לנו למצוא דיור מחוץ לבית=העולים. אני, שדיברתי עברית היטב (אם כי מליצית במקצת...) שימשתי לו לפה, ופניתי לאחד מאנשי המנהלה בבית=העולים: "הנני חפץ לנסוע לתל=אביב", ושאלתי איך מגיעים לשם. האיש ההמום הביט בי ושאל: "מאיפה העברית היפה שלך?". עניתי לו: "למדתי בתיכון 'הרצל' בברלין". "אז אתה ממש מבין ומדבר עברית?" שאל. "כן", עניתי לו, "אני מדבר עברית צחה". את ידיעת העברית שלי אני חייב למורה הוותיקה והידועה שולמית קְליבַנוֹף", שהיתה בין המורים שנשלחו מארץ=ישראל לברלין להקנות לנו, ילדי הפליטים היהודים, את השפה העברית.
שובו של הבן/האח האובד
נסענו באוטובוס לרחובות, ומשם לתל=אביב. הגענו לביתו של בן=דודו של אבא בתל=אביב, ברחוב מלצ'ט 45 א'. על הדלת היה תלוי שלט ברור: יעקב לייבוביץ'. דפקנו על הדלת. פתח אותה יעקב - מופתע אך שמח. "איצ'ה!" חיבק את אבא, ואחר כך אותי. "הגעתם בזמן", אמר, "לֵייבִּיש בדרך לכאן, לחתונה של חנה אחותי". אבא חשב שלא שמע טוב. "לייביש? הבן שלי?". "כן", אמר יעקב, "הוא קיבל ערב חופשי מהצבא כדי להשתתף בחתונה".
עד רגע זה לא קיבלנו מאחי אריה לייביש אות חיים. לא ידענו אם הוא חי או מת, ובהיותנו בגרמניה אבא כבר הספיד אותו. ההפתעה היתה מוחלטת, ואבא לא ידע את נפשו. "הוא חי! הוא חי!" קרא וקפץ משמחה. יעקב סיפר לנו, שלייביש משמש בתפקיד מפקד מחנה 80 - מחנה צבאי בפרדס=חנה, ונמצא בקשר אתו ועם הקרובים בחיפה. לא עברו כמה שעות, וראינו ג'יפ מגיח מקצה הרחוב ועוצר ליד הבית. אריה ירד ממנו, לבוש מכנסיים קצרים, כומתה לראשו. אבא חיבק אותו ולא היה מסוגל לעצור את בכיו. "בני, אתה חי! אתה חי!". גם אני התנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות. התיישבנו על כוס תה ועוגיות, ואריה סיפר לנו בקצרה את הקורות אותו מהיום בו נפרדנו ברוסיה, כאשר אריה גויס לצבא הרוסי.
עם חבריו, שגויסו אתו, נשלח אריה לעבוד במכרה פחם. משראה אריה את המקום, הבין מהר מאוד שאם יישאר שם - לא ישרוד, ולכן ערק מהצבא. הוא הגיע לעיר אחרת ומצא עבודה כמחלק דואר. משם מצא את דרכו לצבא הפולני, ועמו הגיע לעיר שלנו, סאנוק, בשלהי המלחמה. משהגיע לשם והבין שכל יהודי העיר נשלחו להשמדה, החליט לנקום את נקמת משפחתנו והרג גוי פולני, שהיה בין המלשינים לנאצים. אף שהיה חייל שהשתייך לצבא הפולני, חשש שיתפסו אותו, ולכן ביקש שיזייפו לו תעודה אחרת. יהודי מומחה זייף לו תעודה, והוא ערק מהצבא וברח לצ'כיה. שם פגש יהודי מארץ=ישראל, נציג של "עלייה ב", וזה איתר בקרב חיילי הבריגדה ששהו בצ'כיה קרוב משפחה שלנו, משה שועלי, שעלה ארצה עם משפחתו לפני המלחמה וגר בחיפה. הלה הכניס אותו לרשימת חיילי הבריגדה, ואריה השליך את התעודה המזויפת, חזר לשמו המקורי ונסע עם חיילי הבריגדה לאלכסנדריה. משם הגיע ברכבת לרחובות, יצר קשר עם קרובי המשפחה שלנו בחיפה, והם קלטו אותו. עם הקמת המדינה התגייס לצה"ל. הקשבנו לסיפורו המופלא של אריה, ואני נמלאתי הערצה לאחי הגדול, שהצליח לשרוד את כל התלאות שעבר ולהישאר בחיים.
מהר מאוד הבין אבא שאריה כבר לא דתי: הוא הסיר את הכובע וחילל שבת. אבא כאב זאת, אך לא אמר כלום ולא בא אליו בטענות. הוא הבין שהנסיבות והגלגולים שעבר הקשו עליו להמשיך לשמור שבת ולהישאר דתי.
לימים, עם שחרורו מהצבא, התגייס אריה לשב"כ. בגיל 24 נשא לאישה את חנה לבית ראנד, שהיתה אז נערה צעירה ועבדה כפקידה בבנק, אותה הכיר דרך קשריו עם הבנק. הם קבעו את משכנם בפרדס=חנה, ומפעם לפעם נסעו לשליחויות בעולם.
אבא התייעץ עם אריה, שכבר היה "ותיק" בארץ (הוא עלה ארצה כארבע שנים לפנינו), לגבי מקום מגורים. אריה הציע ש"נתפוס לנו" "רכוש נטוש" - בתים של ערבים שברחו במלחמת השחרור. הוא הציע לקחת אותנו לאזור חסן בק ביפו, הקרוב לגבול עם תל=אביב, שם נלחם בשעתו, כי ידוע לו שיש שם בתים שטרם נתפסו. עוד באותו יום העלה אותי על הג'יפ להציץ הצצה ראשונית בבתים אלה. הגענו לגוש 7006, דירה מס' 12. היתה זו דירת חדר עם שירותים ומקלחת בחצר, וסביבנו שכנים - יהודים מכל העולם. המקום נראה לי סביר. ליתר ביטחון השארתי שם תיק קטן כדי להבטיח שהדירה תישאר שלנו."אנחנו צריכים למהר לחתונה", אמר לי אריה, "אבל מחר בבוקר אביא לכאן את אבא. אתם לא תישארו בבית=העולים". באותו ערב התחתנה חנה לייבוביץ', בת=דודתו של אבא ואחותו של יעקב, עם חיים ברל.
למחרת הסיע אריה את אבא בג'יפ לראות את הדירה. דירת החדר נראתה מוזנחת, אך אבא הבין שאין לנו הרבה אפשרויות, ועדיפה דירה מוזנחת על פני חיים באוהל בבית=עולים. הוא הנהן בראשו, והתחלנו לארגן את מעברנו לשם. אבא השיג צבּע, שסייד את הדירה המוזנחת בסיד לבן, וכאשר העברנו אליה את מיטלטלנו כעבור מספר ימים, נראתה הדירה מסבירת פנים.
קיבלנו מהסוכנות שתי מיטות ברזל ומזרני קש, ולקחנו את השמיכות שקיבלנו בבית=העולים.
ארזנו את מעט המיטלטלים שלנו - ארבעה תיקי עור, שהבאנו מגרמניה בהמלצת בן=הדוד מחיפה (הוא כתב לנו שהעור הוא אחד המוצרים החסרים בארץ), שהכילו בגדים ומעט כלי מטבח כמו מקצפה ידנית לעוגות (גם את כלי המטבח סחבנו מגרמניה בהמלצת אותו בן=דוד) - ונכנסנו לגור בדירה. היה לנו קצת כסף, וגם המשפחה דאגה לנו. אריה קיבל מהצבא תלושים עבורנו לארוחות במסעדה הצבאית ברחוב בן=יהודה ודאג להביא לנו משם ארוחת צהריים.
בשכונת חסן בק
כמה ימים אחרי שהגענו ארצה הלכתי להנהלה הארצית של תנועת "בני עקיבא" בתל=אביב, ברח' אחד העם 108, בתקווה שייענו לבקשתי להשתלב בפעילות כלשהי בתנועה. כבר הייתי נער בן 16, וקיוויתי להשתלב בתנועה כמדריך. את פניי קיבלו כמה מראשי התנועה והציגו את עצמם: יוסקה שפירא, אהרון לנגרמן, רפי אילן ויצחק לב (לימים נעשו הנ"ל מפורסמים בקרב הציונות הדתית). "שלום, חברים! השם עמכם!" בירכתי אותם לשלום בברכה המסורתית של התנועה. "מי אתה?" שואל אותי יוסקה שפירא. "אני עולה חדש", אני עונה לו. "וכמה שנים אתה בארץ?" שואל אותי רפי אילן. "בדיוק שלושה ימים", אני עונה לו בעברית צחה ומפתיע את כולם...
נותן בי יוסקה שפירא מבט ממושך, סוקר את גופי הצנום וממשיך לשאול: "איפה אתה גר?".
"אני לא גר", אני עונה לו בביטחון, "אני בבית=העולים 'רמה'", לקול צחוקם של כל הארבעה
(עד היום הם מזכירים לי את הסיפור הזה...). בהמשך הוסב שמו של בית=העולים ל"מעברה" מלשון מַעֲבָר.
עוד טרם שטחתי את בקשתי לפניהם - וכבר הציעו לי להיות מדריך. ראו לפניהם נער בוגר ונמרץ, דובר עברית ויידיש - בדיוק האדם המתאים לקליטת העולים החדשים.
הציעו לי להדריך קבוצת עולים חדשים במחנה "בני עקיבא", שאמור להתקיים בקיץ בהרצליה ג'. שמחתי והסכמתי מיד. הם התנו את התחלת ההדרכה בהשתתפות בסמינר למדריכים דתיים בירושלים. קיבלתי מיד את הצעתם ונרשמתי לסמינר, שאמור היה להתחיל כעבור חודשיים.
עד צאתי לסמינר בירושלים לקחתי אחריות לקן הקטן שבנינו, אבא ואני. ניקיתי את הבית ובישלתי. לאבא סידרו מיד עבודה כרב, והוא היה אחראי לצורכי הדת בבתי=העולים, ובעיקר בבית=העולים הגדול בחולון, כולל השגחת כשרות. את משכורתו קיבל מהסוכנות היהודית, אך זו לא הספיקה לצורכי המשפחה, והייתי צריך למצוא עבודה כדי להשלים הכנסה. עבדתי במגוון עבודות, ולא בחלתי בכל מה שהוצע לי - כמו עבודה בבית=חרושת למיטות, במכולת - ובשעות הערב למדתי. רציתי ללמוד מקצוע, והציעו לי ללמוד קורס בפקידות. נרשמתי, התחלתי ללמוד, והשלמתי שנת לימודים אחת. הלימודים כללו גם קצרנות והנהלת חשבונות. בבוקר המשכתי לעבוד כרגיל.
נסענו באוטובוס לרחובות, ומשם לתל=אביב. הגענו לביתו של בן=דודו של אבא בתל=אביב, ברחוב מלצ'ט 45 א'. על הדלת היה תלוי שלט ברור: יעקב לייבוביץ'. דפקנו על הדלת. פתח אותה יעקב - מופתע אך שמח. "איצ'ה!" חיבק את אבא, ואחר כך אותי. "הגעתם בזמן", אמר, "לֵייבִּיש בדרך לכאן, לחתונה של חנה אחותי". אבא חשב שלא שמע טוב. "לייביש? הבן שלי?". "כן", אמר יעקב, "הוא קיבל ערב חופשי מהצבא כדי להשתתף בחתונה".
עד רגע זה לא קיבלנו מאחי אריה לייביש אות חיים. לא ידענו אם הוא חי או מת, ובהיותנו בגרמניה אבא כבר הספיד אותו. ההפתעה היתה מוחלטת, ואבא לא ידע את נפשו. "הוא חי! הוא חי!" קרא וקפץ משמחה. יעקב סיפר לנו, שלייביש משמש בתפקיד מפקד מחנה 80 - מחנה צבאי בפרדס=חנה, ונמצא בקשר אתו ועם הקרובים בחיפה. לא עברו כמה שעות, וראינו ג'יפ מגיח מקצה הרחוב ועוצר ליד הבית. אריה ירד ממנו, לבוש מכנסיים קצרים, כומתה לראשו. אבא חיבק אותו ולא היה מסוגל לעצור את בכיו. "בני, אתה חי! אתה חי!". גם אני התנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות. התיישבנו על כוס תה ועוגיות, ואריה סיפר לנו בקצרה את הקורות אותו מהיום בו נפרדנו ברוסיה, כאשר אריה גויס לצבא הרוסי.
עם חבריו, שגויסו אתו, נשלח אריה לעבוד במכרה פחם. משראה אריה את המקום, הבין מהר מאוד שאם יישאר שם - לא ישרוד, ולכן ערק מהצבא. הוא הגיע לעיר אחרת ומצא עבודה כמחלק דואר. משם מצא את דרכו לצבא הפולני, ועמו הגיע לעיר שלנו, סאנוק, בשלהי המלחמה. משהגיע לשם והבין שכל יהודי העיר נשלחו להשמדה, החליט לנקום את נקמת משפחתנו והרג גוי פולני, שהיה בין המלשינים לנאצים. אף שהיה חייל שהשתייך לצבא הפולני, חשש שיתפסו אותו, ולכן ביקש שיזייפו לו תעודה אחרת. יהודי מומחה זייף לו תעודה, והוא ערק מהצבא וברח לצ'כיה. שם פגש יהודי מארץ=ישראל, נציג של "עלייה ב", וזה איתר בקרב חיילי הבריגדה ששהו בצ'כיה קרוב משפחה שלנו, משה שועלי, שעלה ארצה עם משפחתו לפני המלחמה וגר בחיפה. הלה הכניס אותו לרשימת חיילי הבריגדה, ואריה השליך את התעודה המזויפת, חזר לשמו המקורי ונסע עם חיילי הבריגדה לאלכסנדריה. משם הגיע ברכבת לרחובות, יצר קשר עם קרובי המשפחה שלנו בחיפה, והם קלטו אותו. עם הקמת המדינה התגייס לצה"ל. הקשבנו לסיפורו המופלא של אריה, ואני נמלאתי הערצה לאחי הגדול, שהצליח לשרוד את כל התלאות שעבר ולהישאר בחיים.
מהר מאוד הבין אבא שאריה כבר לא דתי: הוא הסיר את הכובע וחילל שבת. אבא כאב זאת, אך לא אמר כלום ולא בא אליו בטענות. הוא הבין שהנסיבות והגלגולים שעבר הקשו עליו להמשיך לשמור שבת ולהישאר דתי.
לימים, עם שחרורו מהצבא, התגייס אריה לשב"כ. בגיל 24 נשא לאישה את חנה לבית ראנד, שהיתה אז נערה צעירה ועבדה כפקידה בבנק, אותה הכיר דרך קשריו עם הבנק. הם קבעו את משכנם בפרדס=חנה, ומפעם לפעם נסעו לשליחויות בעולם.
אבא התייעץ עם אריה, שכבר היה "ותיק" בארץ (הוא עלה ארצה כארבע שנים לפנינו), לגבי מקום מגורים. אריה הציע ש"נתפוס לנו" "רכוש נטוש" - בתים של ערבים שברחו במלחמת השחרור. הוא הציע לקחת אותנו לאזור חסן בק ביפו, הקרוב לגבול עם תל=אביב, שם נלחם בשעתו, כי ידוע לו שיש שם בתים שטרם נתפסו. עוד באותו יום העלה אותי על הג'יפ להציץ הצצה ראשונית בבתים אלה. הגענו לגוש 7006, דירה מס' 12. היתה זו דירת חדר עם שירותים ומקלחת בחצר, וסביבנו שכנים - יהודים מכל העולם. המקום נראה לי סביר. ליתר ביטחון השארתי שם תיק קטן כדי להבטיח שהדירה תישאר שלנו."אנחנו צריכים למהר לחתונה", אמר לי אריה, "אבל מחר בבוקר אביא לכאן את אבא. אתם לא תישארו בבית=העולים". באותו ערב התחתנה חנה לייבוביץ', בת=דודתו של אבא ואחותו של יעקב, עם חיים ברל.
למחרת הסיע אריה את אבא בג'יפ לראות את הדירה. דירת החדר נראתה מוזנחת, אך אבא הבין שאין לנו הרבה אפשרויות, ועדיפה דירה מוזנחת על פני חיים באוהל בבית=עולים. הוא הנהן בראשו, והתחלנו לארגן את מעברנו לשם. אבא השיג צבּע, שסייד את הדירה המוזנחת בסיד לבן, וכאשר העברנו אליה את מיטלטלנו כעבור מספר ימים, נראתה הדירה מסבירת פנים.
קיבלנו מהסוכנות שתי מיטות ברזל ומזרני קש, ולקחנו את השמיכות שקיבלנו בבית=העולים.
ארזנו את מעט המיטלטלים שלנו - ארבעה תיקי עור, שהבאנו מגרמניה בהמלצת בן=הדוד מחיפה (הוא כתב לנו שהעור הוא אחד המוצרים החסרים בארץ), שהכילו בגדים ומעט כלי מטבח כמו מקצפה ידנית לעוגות (גם את כלי המטבח סחבנו מגרמניה בהמלצת אותו בן=דוד) - ונכנסנו לגור בדירה. היה לנו קצת כסף, וגם המשפחה דאגה לנו. אריה קיבל מהצבא תלושים עבורנו לארוחות במסעדה הצבאית ברחוב בן=יהודה ודאג להביא לנו משם ארוחת צהריים.
בשכונת חסן בק
כמה ימים אחרי שהגענו ארצה הלכתי להנהלה הארצית של תנועת "בני עקיבא" בתל=אביב, ברח' אחד העם 108, בתקווה שייענו לבקשתי להשתלב בפעילות כלשהי בתנועה. כבר הייתי נער בן 16, וקיוויתי להשתלב בתנועה כמדריך. את פניי קיבלו כמה מראשי התנועה והציגו את עצמם: יוסקה שפירא, אהרון לנגרמן, רפי אילן ויצחק לב (לימים נעשו הנ"ל מפורסמים בקרב הציונות הדתית). "שלום, חברים! השם עמכם!" בירכתי אותם לשלום בברכה המסורתית של התנועה. "מי אתה?" שואל אותי יוסקה שפירא. "אני עולה חדש", אני עונה לו. "וכמה שנים אתה בארץ?" שואל אותי רפי אילן. "בדיוק שלושה ימים", אני עונה לו בעברית צחה ומפתיע את כולם...
נותן בי יוסקה שפירא מבט ממושך, סוקר את גופי הצנום וממשיך לשאול: "איפה אתה גר?".
"אני לא גר", אני עונה לו בביטחון, "אני בבית=העולים 'רמה'", לקול צחוקם של כל הארבעה
(עד היום הם מזכירים לי את הסיפור הזה...). בהמשך הוסב שמו של בית=העולים ל"מעברה" מלשון מַעֲבָר.
עוד טרם שטחתי את בקשתי לפניהם - וכבר הציעו לי להיות מדריך. ראו לפניהם נער בוגר ונמרץ, דובר עברית ויידיש - בדיוק האדם המתאים לקליטת העולים החדשים.
הציעו לי להדריך קבוצת עולים חדשים במחנה "בני עקיבא", שאמור להתקיים בקיץ בהרצליה ג'. שמחתי והסכמתי מיד. הם התנו את התחלת ההדרכה בהשתתפות בסמינר למדריכים דתיים בירושלים. קיבלתי מיד את הצעתם ונרשמתי לסמינר, שאמור היה להתחיל כעבור חודשיים.
עד צאתי לסמינר בירושלים לקחתי אחריות לקן הקטן שבנינו, אבא ואני. ניקיתי את הבית ובישלתי. לאבא סידרו מיד עבודה כרב, והוא היה אחראי לצורכי הדת בבתי=העולים, ובעיקר בבית=העולים הגדול בחולון, כולל השגחת כשרות. את משכורתו קיבל מהסוכנות היהודית, אך זו לא הספיקה לצורכי המשפחה, והייתי צריך למצוא עבודה כדי להשלים הכנסה. עבדתי במגוון עבודות, ולא בחלתי בכל מה שהוצע לי - כמו עבודה בבית=חרושת למיטות, במכולת - ובשעות הערב למדתי. רציתי ללמוד מקצוע, והציעו לי ללמוד קורס בפקידות. נרשמתי, התחלתי ללמוד, והשלמתי שנת לימודים אחת. הלימודים כללו גם קצרנות והנהלת חשבונות. בבוקר המשכתי לעבוד כרגיל.
אבא נישא בשנית
זמן קצר אחרינו הגיעה ארצה בת=דודתו של אבא, מַנְצֶ'ה (מרים בַּרְט, בת אחות אמו), שאיבדה את בעלה בתקופת המלחמה ברוסיה (הוא מת מטיפוס בבוכרה, שם שהו בתקופת המלחמה). היתה זו אותה "דודה", ששלחה לי בשעתו אפרסקים לסיביר, כדי שאוכל למכור אותם בשוק ולהרוויח כמה רובלים. היו לה שלוש בנות, ושתיים מהן היו נשואות. בתה הבכורה, חנה קאופמן, שכבר היתה אם לשלוש בנות, עלתה ארצה לפניה וגרה ברחוב מודיליאני בתל=אביב (כיום היא מתגוררת ברעננה עם בעלה, ויש לה שלוש בנות, נשואות ובעלות משפחות, הגרות גם הן בעיר. הבנות הן יונה אלבוים, פנינה אסטרייכר וצביה זאבי, ואתן אני נמצא בקשר). שתי בנותיה האחרות של מנצ'ה עלו ארצה אתה. אחת מהן, בלומה, היתה נשואה (לימים ילדה בת יחידה, והיא עצמה נפטרה בארץ בגיל צעיר). השנייה, רינה, היתה כבת גילי (היא מתגוררת היום עם משפחתה בקליבלנד שבארצות=הברית). עם בואה ארצה הציעו חנה ורינה למנצ'ה להתגורר בשלב ראשון בביתה של חנה. ערב אחד, זמן קצר אחרי שהגיעה ארצה עם בנותיה, הזמינה אותנו חנה לביתה לפגוש את אמהּ ואחותה. שמחתי לפגוש את הדודה, שעזרה לי בזמנים קשים. היא היתה נחמדה, ובינה לאבא נוצר קשר טוב. זמן קצר אחרי שנפגשתי עמה עלה במוחי רעיון: לשדך בינה לבין אבא. מנצ'ה היתה עקרת בית טובה ובישלה היטב. ידעתי שאני עומד לצאת לסמינר לחודשיים, וחשבתי בלבי: 'איך יסתדר אבא לבדו? הרי אני החזקתי את כל הבית, בישלתי וניקיתי!' התחלתי אפוא בעדינות ובהדרגה לדבר אתו על הרעיון. במקביל שוחחתי על כך עם חנה, והיא התלהבה מההצעה. בהתחלה הביע אבא התנגדות: קרוב לעשר שנים הוא חי בגפו והיה לו קשה להחליט על שינוי; אך אני המשכתי לדבר על לבו וגם עודדתי את מנצ'ה בכיוון זה! בסופו של דבר הצלחתי: הזוג החליט להינשא, ומנצ'ה ובתה רינה עברו לגור בביתנו ביפו ליד חסן בק. מאוחר יותר עברנו שלושתנו לדירה שכורה ברח' שבזי (בחורף היא הוצפה ונהרסה כליל), ומשם לרח' בוסתנאי 21. 28 שנים חיו אבא ומנצ'ה יחד עד שנפטרה לפניו, מדום לב בשנת 1976, כאשר היינו בשליחות באנגליה.
זמן קצר אחרינו הגיעה ארצה בת=דודתו של אבא, מַנְצֶ'ה (מרים בַּרְט, בת אחות אמו), שאיבדה את בעלה בתקופת המלחמה ברוסיה (הוא מת מטיפוס בבוכרה, שם שהו בתקופת המלחמה). היתה זו אותה "דודה", ששלחה לי בשעתו אפרסקים לסיביר, כדי שאוכל למכור אותם בשוק ולהרוויח כמה רובלים. היו לה שלוש בנות, ושתיים מהן היו נשואות. בתה הבכורה, חנה קאופמן, שכבר היתה אם לשלוש בנות, עלתה ארצה לפניה וגרה ברחוב מודיליאני בתל=אביב (כיום היא מתגוררת ברעננה עם בעלה, ויש לה שלוש בנות, נשואות ובעלות משפחות, הגרות גם הן בעיר. הבנות הן יונה אלבוים, פנינה אסטרייכר וצביה זאבי, ואתן אני נמצא בקשר). שתי בנותיה האחרות של מנצ'ה עלו ארצה אתה. אחת מהן, בלומה, היתה נשואה (לימים ילדה בת יחידה, והיא עצמה נפטרה בארץ בגיל צעיר). השנייה, רינה, היתה כבת גילי (היא מתגוררת היום עם משפחתה בקליבלנד שבארצות=הברית). עם בואה ארצה הציעו חנה ורינה למנצ'ה להתגורר בשלב ראשון בביתה של חנה. ערב אחד, זמן קצר אחרי שהגיעה ארצה עם בנותיה, הזמינה אותנו חנה לביתה לפגוש את אמהּ ואחותה. שמחתי לפגוש את הדודה, שעזרה לי בזמנים קשים. היא היתה נחמדה, ובינה לאבא נוצר קשר טוב. זמן קצר אחרי שנפגשתי עמה עלה במוחי רעיון: לשדך בינה לבין אבא. מנצ'ה היתה עקרת בית טובה ובישלה היטב. ידעתי שאני עומד לצאת לסמינר לחודשיים, וחשבתי בלבי: 'איך יסתדר אבא לבדו? הרי אני החזקתי את כל הבית, בישלתי וניקיתי!' התחלתי אפוא בעדינות ובהדרגה לדבר אתו על הרעיון. במקביל שוחחתי על כך עם חנה, והיא התלהבה מההצעה. בהתחלה הביע אבא התנגדות: קרוב לעשר שנים הוא חי בגפו והיה לו קשה להחליט על שינוי; אך אני המשכתי לדבר על לבו וגם עודדתי את מנצ'ה בכיוון זה! בסופו של דבר הצלחתי: הזוג החליט להינשא, ומנצ'ה ובתה רינה עברו לגור בביתנו ביפו ליד חסן בק. מאוחר יותר עברנו שלושתנו לדירה שכורה ברח' שבזי (בחורף היא הוצפה ונהרסה כליל), ומשם לרח' בוסתנאי 21. 28 שנים חיו אבא ומנצ'ה יחד עד שנפטרה לפניו, מדום לב בשנת 1976, כאשר היינו בשליחות באנגליה.
סמינר הדרכה בירושלים
בחודש יוני 1949 התחלתי ללמוד בסמינר ההדרכה, שהתקיים בבית=הספר "שפיצר" בשכונת הבוכרים בירושלים בתנאי פנימייה. את הארוחות אכלנו במסעדה של "הפועל המזרחי" ברחוב כורש תמורת תלושים שקיבלנו מהמארגנים.
הסמינר נמשך חודשיים ימים, וכל משתתפיו היו עולים חדשים בני גילי. לימדו אותנו עברית שני מורים מעולים: ראומה אלדר ואחיה משה חובב (לימים התפרסמו כקרייני רדיו מעולים ב"קול ישראל"). בין המורים היו גם פרופסור מרדכי אליאב ונחמה לייבוביץ', שלימדה אותנו תנ"ך, פרופסור בן=שושן וד"ר חיים חמיאל. למדנו שמונה עד תשע שעות ביום. מקצועות הלימוד בסמינר היו מגוונים. בנוסף לעברית למדנו היסטוריה, תורה ומקצועות נוספים.
בסמינר שולבו טיולים רבים בכל רחבי הארץ כחלק מתוכנית הלימודים. היה חשוב למארגני הסמינר שנכיר את ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארץ=ישראל לא רק בתיאוריה, אלא גם דרך טיולים רגליים.
במשך שני חודשי הלימוד נשארנו בירושלים, גם בשבתות. בתקופת הלימודים הגיע אבא כמה פעמים לבקר אותי. התקיימו גם ערבי הורים, ובהם השתתף.
עם סיום הלימודים בסמינר, בעיצומה של חופשת הקיץ בבתי=הספר, התייצבתי במשרדי "בני עקיבא". הורו לי להגיע לתחנת האיסוף במקום מסוים בתל=אביב, שם תמתין משאית, והיא תיקח אותי ושאר המדריכים וחלק מחניכי התנועה, שאמורים להשתתף במחנה בהרצליה ג'.
כאשר ירדנו מהמשאית בהרצליה, הסתכלתי סביבי. לא ראיתי שום מבנה, לא עץ ולא שיח. מדבר שממה. שאלתי את מפקד המחנה, אריה קרול: "איפה המחנה?". "מה זאת אומרת 'איפה המחנה'?" הביט בי וצחק, "אתה תקים אותו", והושיט לי מוטות ויריעות להקמת האוהלים.
היה חם מאוד - חודש אוגוסט בארץ=ישראל. לא הייתי מורגל באקלים הזה ולא התלבשתי בהתאם. דאגו לי למכנסי חאקי קצרים, ומישהו נתן לי כובע טמבל. הייתי צמא וחיפשתי מים, אך אמרו לי להמתין שיחברו את הצינורות.
תוך כמה ימים התחלתי להרגיש ישראלי לכל דבר: התלבשתי כמו הנערים הוותיקים בחולצת חאקי ומכנסי חאקי קצרים, ונעלתי סנדלים תנ"כיים בלי גרביים. היתה לי בלורית מתנפנפת, ודיברתי עברית רהוטה. כאשר הכרתי את אשתי לעתיד אסתר שלוש שנים אחרי עלייתי ארצה, היא לא האמינה לי שאני עולה חדש וחשבה שאני ותיק בארץ.
שיבצו אותי כמדריך בשבט "עציון", ובו 36 ילדים בגילים 14-12 - כולם עולים חדשים שלא דיברו מילה אחת עברית, רק יידיש. הם היו אמורים לשהות במחנה שבוע ימים. היתה זו קבוצת העולים היחידה בין הקבוצות במחנה, ואפשרו להם להשתתף בו ללא תשלום.
כל המדריכים ישנו באוהל אחד, וביניהם: חיים דרוקמן (לימים רב ידוע בציונות הדתית), יוסקה שפירא ואברהם פוייר. הייתי מדריך לא מנוסה והעולה החדש היחיד מבין המדריכים. למרות חששותיי התקבלתי על ידיהם במאור פנים, והם עזרו לי בכל בעיה שצצה.
התארגנו לערב הפתיחה, אליו הוזמנו אורחים חשובים, וביניהם שר העלייה והקליטה, משה שפירא. הכנו כתובת אש: "ברוכים הבאים למחנה מעפילים של 'בני עקיבא'". העמדנו את החניכים בחצי גורן, כשכל מדריך עומד בראש קבוצתו, ומולנו בערה כתובת האש הענקית. לפתע הכריז אריה קרול, מפקד המחנה, ברמקול: "המדריך שמואל גראניק מתבקש להגיע לכאן לפגוש את כבוד השר שפירא". לא הכינו אותי לזה והתרגשתי מאוד. התקרבתי לאזור כתובת האש, משם נוהל הטקס על=ידי אריה קרול, והוא הציג אותי בפני השר. "כבוד השר", פנה אליו ואמר, "אני מבקש להציג בפניך את המדריך החדש לנו, עולה חדש בעצמו, שעלה ארצה לפני כמה חודשים, והמדבר עברית על בוריָהּ". השר התעניין בי ובמשפחתי, סיפרתי לו שאבי רב, וניהלנו שיחה קצרה.
ההדרכה והשהייה במחנה "בני עקיבא" בהרצליה היוו חוויה משמעותית עבורי בדרך להתערותי בחיי הארץ.
בחודש יוני 1949 התחלתי ללמוד בסמינר ההדרכה, שהתקיים בבית=הספר "שפיצר" בשכונת הבוכרים בירושלים בתנאי פנימייה. את הארוחות אכלנו במסעדה של "הפועל המזרחי" ברחוב כורש תמורת תלושים שקיבלנו מהמארגנים.
הסמינר נמשך חודשיים ימים, וכל משתתפיו היו עולים חדשים בני גילי. לימדו אותנו עברית שני מורים מעולים: ראומה אלדר ואחיה משה חובב (לימים התפרסמו כקרייני רדיו מעולים ב"קול ישראל"). בין המורים היו גם פרופסור מרדכי אליאב ונחמה לייבוביץ', שלימדה אותנו תנ"ך, פרופסור בן=שושן וד"ר חיים חמיאל. למדנו שמונה עד תשע שעות ביום. מקצועות הלימוד בסמינר היו מגוונים. בנוסף לעברית למדנו היסטוריה, תורה ומקצועות נוספים.
בסמינר שולבו טיולים רבים בכל רחבי הארץ כחלק מתוכנית הלימודים. היה חשוב למארגני הסמינר שנכיר את ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארץ=ישראל לא רק בתיאוריה, אלא גם דרך טיולים רגליים.
במשך שני חודשי הלימוד נשארנו בירושלים, גם בשבתות. בתקופת הלימודים הגיע אבא כמה פעמים לבקר אותי. התקיימו גם ערבי הורים, ובהם השתתף.
עם סיום הלימודים בסמינר, בעיצומה של חופשת הקיץ בבתי=הספר, התייצבתי במשרדי "בני עקיבא". הורו לי להגיע לתחנת האיסוף במקום מסוים בתל=אביב, שם תמתין משאית, והיא תיקח אותי ושאר המדריכים וחלק מחניכי התנועה, שאמורים להשתתף במחנה בהרצליה ג'.
כאשר ירדנו מהמשאית בהרצליה, הסתכלתי סביבי. לא ראיתי שום מבנה, לא עץ ולא שיח. מדבר שממה. שאלתי את מפקד המחנה, אריה קרול: "איפה המחנה?". "מה זאת אומרת 'איפה המחנה'?" הביט בי וצחק, "אתה תקים אותו", והושיט לי מוטות ויריעות להקמת האוהלים.
היה חם מאוד - חודש אוגוסט בארץ=ישראל. לא הייתי מורגל באקלים הזה ולא התלבשתי בהתאם. דאגו לי למכנסי חאקי קצרים, ומישהו נתן לי כובע טמבל. הייתי צמא וחיפשתי מים, אך אמרו לי להמתין שיחברו את הצינורות.
תוך כמה ימים התחלתי להרגיש ישראלי לכל דבר: התלבשתי כמו הנערים הוותיקים בחולצת חאקי ומכנסי חאקי קצרים, ונעלתי סנדלים תנ"כיים בלי גרביים. היתה לי בלורית מתנפנפת, ודיברתי עברית רהוטה. כאשר הכרתי את אשתי לעתיד אסתר שלוש שנים אחרי עלייתי ארצה, היא לא האמינה לי שאני עולה חדש וחשבה שאני ותיק בארץ.
שיבצו אותי כמדריך בשבט "עציון", ובו 36 ילדים בגילים 14-12 - כולם עולים חדשים שלא דיברו מילה אחת עברית, רק יידיש. הם היו אמורים לשהות במחנה שבוע ימים. היתה זו קבוצת העולים היחידה בין הקבוצות במחנה, ואפשרו להם להשתתף בו ללא תשלום.
כל המדריכים ישנו באוהל אחד, וביניהם: חיים דרוקמן (לימים רב ידוע בציונות הדתית), יוסקה שפירא ואברהם פוייר. הייתי מדריך לא מנוסה והעולה החדש היחיד מבין המדריכים. למרות חששותיי התקבלתי על ידיהם במאור פנים, והם עזרו לי בכל בעיה שצצה.
התארגנו לערב הפתיחה, אליו הוזמנו אורחים חשובים, וביניהם שר העלייה והקליטה, משה שפירא. הכנו כתובת אש: "ברוכים הבאים למחנה מעפילים של 'בני עקיבא'". העמדנו את החניכים בחצי גורן, כשכל מדריך עומד בראש קבוצתו, ומולנו בערה כתובת האש הענקית. לפתע הכריז אריה קרול, מפקד המחנה, ברמקול: "המדריך שמואל גראניק מתבקש להגיע לכאן לפגוש את כבוד השר שפירא". לא הכינו אותי לזה והתרגשתי מאוד. התקרבתי לאזור כתובת האש, משם נוהל הטקס על=ידי אריה קרול, והוא הציג אותי בפני השר. "כבוד השר", פנה אליו ואמר, "אני מבקש להציג בפניך את המדריך החדש לנו, עולה חדש בעצמו, שעלה ארצה לפני כמה חודשים, והמדבר עברית על בוריָהּ". השר התעניין בי ובמשפחתי, סיפרתי לו שאבי רב, וניהלנו שיחה קצרה.
ההדרכה והשהייה במחנה "בני עקיבא" בהרצליה היוו חוויה משמעותית עבורי בדרך להתערותי בחיי הארץ.
ב"הנוער הדתי העובד והלומד"
כמה חודשים אחרי שובי הביתה ממחנה "בני עקיבא" בהרצליה, נודע לי שמחפשים עובד לארגון "הנוער הדתי העובד והלומד", שייתן אינפורמציה לנערים, חלקם עולים חדשים - על מקומות עבודה, וירכז את הפעילויות החברתיות והתרבותיות, כולל ארגון מחנות קיץ לנערים. הייתי נער בעצמי, בקושי בן 17 - ובכל זאת התקבלתי לעבודה לאור נסיוני בהדרכה, הסמינר שעברתי, קורס הפקידות ושליטתי בשפות יידיש ועברית. עבדתי שם כשנתיים.
יום אחד קיבלתי מכתב, בו הודיעו לי שנפתח קורס חדש למורים, המיועד לבוגרי הסמינר הראשון שבו השתתפתי. לא קיבלו לקורס המיועד את כל הבוגרים באופן אוטומטי, אלא היה עלינו לעבור מבחן קבלה בעברית ובמקצועות היהדות. היה זה קורס מזורז ואינטנסיבי, שאמור היה להתקיים במשך למעלה משנה. הסתבר לנו שהסמינר הראשון שעברנו היה בעצם שלב ראשון כחלק מהכשרתנו להוראה. באותה תקופה סבלה המדינה הצעירה ממחסור חמור במורים עקב גל העלייה הגדול, שהביא עמו ילדים רבים. לא היו אז סמינרים רבים למורים, וכדי להתגבר על המחסור הקימו קורסים מקוצרים, אך אינטנסיביים מבחינת חומר הלימודים, שהכשירו עשרות רבות של מורים לעתיד. עברתי את מבחן הקבלה והתחלתי ללמוד. הלימודים התקיימו בשעות הבוקר בתוך מבנה בית=ספר "זרובבל" בתל=אביב, ברח' מונטיפיורי פינת אלנבי. למדנו כל שעות היום, גם בחופשת הקיץ. דחסו לנו חומר של כמה שנות סמינר. בתום שנת הלימודים האינטנסיבית הזו קיבלתי תעודת מורה מוסמך.
כמה חודשים אחרי שובי הביתה ממחנה "בני עקיבא" בהרצליה, נודע לי שמחפשים עובד לארגון "הנוער הדתי העובד והלומד", שייתן אינפורמציה לנערים, חלקם עולים חדשים - על מקומות עבודה, וירכז את הפעילויות החברתיות והתרבותיות, כולל ארגון מחנות קיץ לנערים. הייתי נער בעצמי, בקושי בן 17 - ובכל זאת התקבלתי לעבודה לאור נסיוני בהדרכה, הסמינר שעברתי, קורס הפקידות ושליטתי בשפות יידיש ועברית. עבדתי שם כשנתיים.
יום אחד קיבלתי מכתב, בו הודיעו לי שנפתח קורס חדש למורים, המיועד לבוגרי הסמינר הראשון שבו השתתפתי. לא קיבלו לקורס המיועד את כל הבוגרים באופן אוטומטי, אלא היה עלינו לעבור מבחן קבלה בעברית ובמקצועות היהדות. היה זה קורס מזורז ואינטנסיבי, שאמור היה להתקיים במשך למעלה משנה. הסתבר לנו שהסמינר הראשון שעברנו היה בעצם שלב ראשון כחלק מהכשרתנו להוראה. באותה תקופה סבלה המדינה הצעירה ממחסור חמור במורים עקב גל העלייה הגדול, שהביא עמו ילדים רבים. לא היו אז סמינרים רבים למורים, וכדי להתגבר על המחסור הקימו קורסים מקוצרים, אך אינטנסיביים מבחינת חומר הלימודים, שהכשירו עשרות רבות של מורים לעתיד. עברתי את מבחן הקבלה והתחלתי ללמוד. הלימודים התקיימו בשעות הבוקר בתוך מבנה בית=ספר "זרובבל" בתל=אביב, ברח' מונטיפיורי פינת אלנבי. למדנו כל שעות היום, גם בחופשת הקיץ. דחסו לנו חומר של כמה שנות סמינר. בתום שנת הלימודים האינטנסיבית הזו קיבלתי תעודת מורה מוסמך.
קרירה מקצועית חדשה
בעוד צעירים אחרים שירתו בצבא, התחלתי אני קריירה חדשה כמורה בישראל בגיל צעיר מאוד. הייתי בן פחות מ=19 שנים ורציתי מאוד להתגייס, כמו כולם, אך הצבא דחה אותי בגלל תת=משקל: באותה תקופה היה משקלי 39 ק"ג בלבד!
המשרה הראשונה שלי היתה מורה ממלא מקום בכיתה ה' בבית=ספר "תחכמוני". אחר כך קיבלתי משרה קבועה בבית=ספר רש"י בשכונת עג'מי ביפו כמורה לכיתות ז'-ח'. כל התלמידים שם היו עולים חדשים. כעבור שנת לימודים התחלתי קריירה ארוכת שנים כמורה לכיתות ז'-ח' בבית=הספר הממלכתי=דתי לבנים "עמיאל" ברח' אצ"ל בשכונת התקווה. בבית=הספר הסמוך, ה ממלכתי=דתי לבנות "רמב"ם", לימדה רעייתי לעתיד אסתר בכיתות ז'-ח'.
בין שני בתי=הספר הפרידו גדר וחלקת אדמה, אותה עיבדו הילדים משני בתי=הספר כחלק משיעורי "חקלאות". בנוסף לאדמה שעיבדו חלקו שני בתי=הספר גם את המורה לחקלאות, מר נוימאייר, שלימד את הבנים והבנות כאחד בקבוצות נפרדות. גידלנו שם גזר, חסה, צנוניות, סלק ובצל, וכשהבשילו הירקות, היה המורה מחלק אותם לילדים ומאפשר להם לקחת הביתה ללא תשלום. היתה זו שמחה אמיתית לילדים, הן משום ששמחו לראות את פרי עמלם גדל ומבשיל הן משום שהביאו ירקות הביתה להוריהם וידעו שישמחו גם אותם.
יום אחד, כשהגיעה אסתר לבקר אותי בבית=הספר (אז כבר היינו חברים), ועברה דרך השדה המעובד, היא נתקעה ברגל אחת בבוץ הטובעני ולא היתה מסוגלת לשחרר את הנעל. תלמידותיה ידעו שאנחנו זוג, והן הזעיקו אותי להציל אותה...
"עמיאל" היה בית=ספר גדול מאוד, ובו 1,300 תלמידים מכיתה א' עד ח'. הם למדו בשתי משמרות, כי לא היו מספיק כיתות לימוד. בכל שכבה היו כשש כיתות, 44 עד 46 תלמידים בכיתה, וליד כל שולחן, שהיה מיועד לשניים, ישבו שלושה תלמידים. הילדים למדו בבית=הספר יום לימודים ארוך. אלה שלמדו במשמרת הבוקר נשארו בשעות אחר הצהריים במסגרת "חינוך משלים" שנקראה "בית=התלמיד", ובמסגרתו קיבלו התלמידים עזרה בהכנת שיעורי הבית וחוגי העשרה ויצירה. בית=התלמיד התקיים בצריפוני עץ זמניים בחצר. התלמידים שלמדו בכיתות בשעות אחר הצהריים, הגיעו לבית=התלמיד בשעות הבוקר, ובו קיבלו חוגי העשרה. כיתות הלימוד שכנו במבנה בן שלוש קומות. ילדים ממשפחות נזקקות קיבלו ארוחה חמה במסעדת בית=הספר באישור לשכת הסעד (לימים: מחלקת הרווחה) העירונית. הארוחות היו מגיעות ממטבח מרכזי של העירייה. היתה זו תקופת הצנע, והתפריט היה דל וכמעט ללא שום גיוון. היו מחלקים לילדים בקערות פח מצופות אמאיל פירה תפוחי אדמה ומרק גריסים דלוח. בשנים מאוחרות יותר נוספה גם פרוסת דג פילה. בדרך כלל היו המנות קצובות, אך הלחם היה ללא הגבלה והיווה את מרכז הארוחה. היו ילדים, שארוחת הצהריים שאכלו בבית=הספר היתה היחידה שאכלו במשך היום. פֵּרות וירקות היו יקרי המציאות, ומעטים הילדים שהביאו פרי לבית=הספר בנוסף לסנדוויץ' (ולעתים גם לא הביאו סנדוויץ').
רובם הגדול של התלמידים היו עולים חדשים מעדות המזרח, בודדים היו מרומניה.
מדי פעם ביקרתי בבתי הילדים, וכך יצרתי קשר בלתי אמצעי עם משפחותיהם. בביקורי הבית האלה ראיתי את התנאים הקשים, בהם חיו מרבית ילדי בית=הספר. הם גרו בדירות קטנות - גיבוב של אבן, עץ ופחונים - בתנאי תחזוקה קשים ובצפיפות דיור גדולה. פעם הגעתי לביקור אצל משפחה תימנית, בה היו לאב המשפחה שלוש נשים ו=15 ילדים. בפתח הבית פגשתי אותו, לבוש שמלת פסים וחובש כובע תימני, מעין "תרבוש" מיוחד, ומשני צדי ראשו מסתלסלות פאות ארוכות. הוא ישב בפנים שפופות ולא התייחס אלי. פנתה אלי אמו של הילד - אישה צעירה ונאה -סיפרה עד כמה בעלה מדוכא מאז שעלו ארצה, כי מעמדו נפגע מאוד. הוא לא מסוגל לעבוד, והילדים, שקלטו את השפה והתערו מהר מאוד בארץ החדשה - הם המנהלים את הבית.
לא פעם התברר לי שהתלמיד לא מקפיד להכין את שיעורי הבית שלו, כי אין לו פינה להכין אותם בבית בן חדר אחד ובו עשר נפשות; או שאין חשמל בבית, והוא צריך להכין את שיעוריו לאור הנר.
במצבים מסוימים חשתי צורך להתערב לטובת הילדים, שהוריהם העדיפו שייצאו לעבוד בגיל 14, בתום לימודיהם בבית=הספר היסודי, ולסייע בפרנסת המשפחה (ילד אחד כזה, ציון צדוק, עובד כיום לפרנסתו כר"מ, רב=מורה בישיבה, וכשאני פוגש בו לפעמים, הוא חוזר ואומר שבזכותי הגיע למה שהגיע). שיחות רבות קיימתי עם הורים כדי לשכנעם לאפשר לילדיהם להמשיך ללמוד. היו הורים, שהוציאו את ילדיהם לעבוד עוד קודם לכן - למרות חוק חינוך חובה עד כיתה ח' - או שהילדים עבדו בעבודות קשות, כמו סבלות בשוק או עבודה לא מקצועית בבניין, ובמקביל למדו. לפעמים הייתי מבחין בכמה תלמידים, שזמן קצר אחרי תחילת השיעור היו נרדמים. ראיתי איך עיניהם נעצמות בזמן שדיברתי, וראשם צונח אט=אט על השולחן. בבירור שערכתי אחר כך בחשאי הסתבר לי, שהילדים האלה יוצאים בבוקר השכם לעבודה ומסייעים בפרנסת המשפחה, וללימודים הם מגיעים אחרי כמה שעות עבודה מפרכות.
לימדנו בתנאים קשים ביותר. כל האחריות הלימודית והחינוכית נפלה על שכם המנהל וצוות המורים. התמודדנו עם כמות גדולה מאוד של תלמידים, עם בעיות קליטה וקשיי שפה, ללא שום עזרה של אנשי מקצוע אחרים, כמקובל היום - למעט אחות, שטיפלה בנושא הבריאות: כינמת וגזזת, ודאגה לחיסונים. לא היתה לנו מורה יועצת, פסיכולוגית או עובדת סוציאלית ושום כלי אחר, שהיום הם מובנים מאליהם, לאיתור מוקדם של בעיות אצל הילדים. כך לא איתרנו ילד חירש, כבד ראייה, מפגר או היפראקטיבי, וילדים בעלי מגוון בעיות שלא אותרו ישבו בכיתה בת 44 או 46 ילדים, והיינו צריכים להתמודד אתם ולדאוג שגם ילמדו משהו. את כל הבעיות היינו אפוא אמורים לפתור בעצמנו. הרגשתי שהייתי לא רק מורה, אלא לפעמים גם אבא, פסיכולוג, עובד סוציאלי, מורה יועץ פסיכולוג, ואפילו רופא.
לפעמים ראו בי גם הילדים עצמם דמות יחידה של מבוגר, היכולה לעזור להם בעת צרה.
היה לי תלמיד שקט בשם ראובן. בשבת אחת הגיע הילד לביתי שברחוב הירקון, בצפון העיר (אז כבר הייתי נשוי). משכונת התקווה, בה התגורר, היתה זו דרך ארוכה עד אלי, ובימי חול היינו נוסעים מביתנו לשם בשני אוטובוסים: קו 4 וקו 16.
חזרתי מבית=הכנסת וראיתי את ראובן עומד בפתח הבית. "ראובן, מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו. מעולם לא קרה שתלמיד הגיע אלי הביתה, ואינני יודע איך נודעה לו כתובתי. הנחתי שאם הילד הגיע לביתי הפרטי, ועוד בשבת ברגל, הוא נמצא כנראה בצרה. "אל תשאל מה קרה", אמר לי ראובן בקול בוכים, "אבא התרגז על אמא, הרביץ לה ונשך לה חתיכה מהאף, ואז מרוב בושה תלה את עצמו!" בִּכיוֹ גבר, ואני חיבקתי אותו ולא ידעתי כיצד לנחמו. ברגע של מצוקה אמיתית הוא פנה דווקא אלי, למחנך שלו, ולשם כך הלך קילומטרים רבים ברגל מביתו בשכונת התקווה לביתי. "והשכנים יודעים מה קרה?" שאלתי אותו. "כן", השיב, "כל השכונה יודעת, ואני מתבייש לחזור הביתה!". באותה השבת אירחתי אותו בביתי, האכלתי והשקיתי אותו, ורק במוצאי השבת החזרתי אותו הביתה. עזבתי את ביתו רק אחרי שווידאתי שבני המשפחה המורחבת, שדאגו לו מאוד, קלטו אותו והתייחסו אליו.
חלק גדול מהילדים בבית=הספר באו מתרבות ומנטליות שונות, ולהם כללי היגיינה אחרים משל התרבות המערבית. לקחנו על עצמנו ללמד את הילדים לא רק חומר לימודי, אלא גם כללי התנהגות והיגיינה של התרבות המערבית. לימדנו אותם להתלבש בצורה נאותה (לעתים קרובות הם הגיעו לבית=הספר בלבוש לא תואם לעונה), לצחצח שיניים ולגזוז ציפורניים. כל בוקר התבקשו הילדים לפרוס את כפות ידיהם לפנינו ולהראות שגזזו את הציפורניים. לא אחת ניסו להסתיר את ידיהם, כדי שלא נבחין בציפורניים השחורות והארוכות שלהם. כל ילד היה אמור להביא מפית, עליה הניח את הסנדוויץ' שהביא מהבית, ומגבת לנטילת ידיים. המורה היה עובר בין השורות ובודק אם הילד הביא מגבת, מפית וסנדוויץ' עטוף (לא בנייר עיתון), ואם ציפורניו גזוזות ונקיות, וכן אוזניו. את בדיקת הכינים השארנו לאחות.
ילדים רבים הגיעו לבית=הספר כאשר שֹערם שורץ כינים, ורבים מהם סבלו מגזזת (מחלת עור הנגרמת מחוסר היגיינה). לימדנו אותם גם לצחצח נעליים, לאכול בישיבה על כיסא ליד שולחן ולהשתמש בסכו"ם (ברבים מהבתים נהגו בני המשפחה לאכול בצוותא, כשהם ישובים סביב קערת אוכל ענקית על הרצפה ונוטלים את המזון בידיהם).
ילדים רבים סבלו ממחסור. היו שהגיעו יום אחרי יום ללא סנדוויץ' והמציאו תירוצים שונים, אבל הבנו שפשוט לא היה להם מספיק אוכל בבית. היו שהגיעו לבית=הספר לבושים בבגדים בלויים, ובחורף - ללא בגדים חמים, אף ללא גרביים. לא פעם באו ילדים בנעליים שחלקן הקדמי נקטם כדי לאפשר מקום לרגל הצומחת, כי ההורים לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש נעליים שנה אחרי שנה לילדיהם שגדלו. השגנו לילדים אלה תרומת בגדים ונעליים מצפון תל=אביב דרך בתי=הספר. הזמנו את ההורים לבחור בגדים לילדיהם, והם לא ידעו איך להודות לנו. המחסור גרם למכת גנבות: הם גנבו זה מזה מחברות וציוד לימודי. אומנם מחברות וספרים קיבלו הילדים מהעירייה, אך צורכי כתיבה, עפרונות וקלמרים, היו צריכים לרכוש בעצמם.
היה חשוב לי להקנות לילדים - מעבר לחינוך הבסיסי - גם תרבות שלא הכירו מהבית. לשם כך לקחתי אותם, בין השאר, לטיולים ולהצגות ב"הבימה". לילדים מסוימים היתה זו הפעם הראשונה שיצאו מגבולות השכונה, הגיעו לצפון תל=אביב וראו הצגה. הם עבדו קשה ימים רבים מראש כדי לממן זאת. ו"הבימה" נרתמה לכך ונתנה הנחות לתלמידים הנזקקים.
פעם ערכנו ביקור בבית=הספר "מוריה", שהיה בית=ספר "על טוהרת האשכנזים". קיבל אותנו סגן המנהל, שנרב (לימים היה למנהל), הציץ בילדים הגדולים, שנראו כתלמידי תיכון, ומצא לנכון לדבר עמם דווקא על נושא המשמעת. בין השאר סיפר להם שפעם, בהיותו תלמיד בפרנקפורט, ולא התנהג כיאות, הורה לו המורה להגיע למחרת בשעה מסוימת לקבל ממנו עונש. הוא התייצב בפניו בדיוק בשעה שהתבקש, קיבל סטירת לחי - ונשלח לביתו. משיצאנו מבית=הספר ה"אשכנזי" הרשו לעצמם התלמידים לצחוק אתי ולגחך על שיטת הענישה המשונה ביותר...
גיל הילדים בכיתה לא היה אחיד. רבים מהם לא למדו בארצות מוצאם בצורה מסודרת, ולכן נאלצו לשבת בכיתה נמוכה לגילם כדי להשלים את החומר הלימודי. לעתים קרה שלימדנו - אני ואסתר - ילדים גדולים, הן בגיל והן בממדים, שהיו צעירים מאתנו בחמש שנים בלבד...
חלק מהתלמידים ה"גדולים" הללו, שהיו ממש בתחילת גיל ההתבגרות שלהם, היו מאוד מפותחים מבחינה מינית, וכבר היו להם צרכים משלהם שלא השכילו להסתירם. יום אחד ראיתי את אחד התלמידים, נער בשם אברהם, מראה לחבריו בכיתה תמונות שהיו ברשותו. ביקשתי שיעביר אלי את התמונות; ראיתי שהוא מהסס, אך התעקשתי. משקיבלתי אותן לידיי, ראיתי שאלה תמונות פורנוגרפיות. אברהם היה בחור שקט, אך לא למד כלום. החלטתי לשים קץ למשחק בתמונות האלה ואמרתי לו: "אני מחרים את התמונות שלך, ואחזיר אותן רק לאבא שלך". הילד ניסה למחות, וראיתי את הפחד בעיניו. כמה ימים אחר כך התקיימה אספת ההורים החצי=שנתית. מגיע האב, יהודי גדל מידות, ושואל על בנו. אני מחליט לפתוח בדרך חיובית: "יש לך ילד חכם", אני אומר לו, "הוא מבין ובוגר, אבל חבל שהוא לא לומד". "מה הוא עושה? למה הוא לא לומד?" שואל האב. אני פותח את המגרה ומראה לו את התמונות, מצפה ומקווה שהאב ייצא מכאן ויטיף מוסר לבנו. מביט האב בתמונות הפורנוגרפיות ומתחיל לחייך, והחיוך מתפשט לצחוק רם של שביעות רצון. "וואלה, גבר הבן שלי!" הוא אומר וצוחק, "לא ידעתי שיש לי גבר בבית!".
אני המום מהתגובה שלו, לא יודע כיצד להגיב, ומחליט לנסות להתחבר לסגנונו. "בטח גבר הבן שלך!" אני אומר לו, "אמרתי לך שהוא גבר וגם חכם, אבל הוא בא לבית=הספר כדי ללמוד - ולא לשחק בתמונות". "כן, כן", אומר האב, מנסה למצוא חן בעיניי, "נתת לו כמה סטירות?". "לא", אני עונה לו, "אני לא מכה את התלמידים שלי". "אוי, אתם האשכנזים!" אומר לי האב, "אתם לא יודעים איך לחנך. אצלנו בבית אם הבן שלי היה מראה לי את התמונות, אדון גור, הייתי שם לו סטירה על הפרצוף - אפילו שכאן אני ככה צוחק אתך על זה שהבן שלי נהיה גבר". עוד אני מנסה לעכל את דבריו של האב, והוא יוצא החוצה וקורא לבנו. "אברם, איפה אתה? תיכנס בפנים!" נכנס הבן, פניו חוורות ומבוהלות. אני קורא לו: "בוא אלי", והילד מתקרב. אני מניח יד על כתפו ומנסה להרגיעו. האב מסתייג מהגישה הסובלנית שלי ומנסה להרים את קולו, אך אני מסמן לו שזה בסדר. "הוא ילד חכם", אני אומר לו, "אני בטוח שמעכשיו הוא יעזוב את התמונות ויתחיל ללמוד".
מאז הפגישה הזו זנח הילד את התמונות - לפחות במסגרת הכיתה - והתחיל ללמוד.
גישה סובלנית ואבהית כזו נקטתי לגבי כל התלמידים וקצרתי הצלחות לא קטנות. כעבור שנים, אחרי ששבתי משליחותי באנגליה, ערכו לי תלמידי בית=הספר "עמיאל", שבגרו בינתיים, מסיבת הוקרה, בה הגישו לי מגן הוקרה מיוחד. במסיבה ציינו את היחס המיוחד והסובלני שלי כלפיהם, שעזר להם להתגבר על הקשיים ולהתקדם בלימודים.
למרות מספר התלמידים הגדול הצלחתי ללמד אותם. לא היו לנו הרבה בעיות משמעת, כי הילדים למדו מהוריהם שמורה הוא אדם חשוב, אדם "קדוש", ויש להישמע למוצא פיו. הבוקר התחיל במסדר: הילדים עמדו בשורות, מסודרים בזוגות לפי כיתות. בחלק מימות השבוע הייתי אני מנחה את המסדר כחלק מתפקידי כרכז חברתי בבית=הספר. בימים שהמורה להתעמלות היה נוכח, היה הוא מנחה את מסדר הבוקר ומשלב בו תרגילי סדר. כך עמדו כל בוקר מאות תלמידים במסדר ולא הוציאו הגה. בסיומו הם נכנסו לכיתות בשקט ובסדר מופתי. משהגיעו התלמידים לפתח כיתתם, הם המתינו למורה שיפתח את הדלת. אז נכנסו לכיתה ונשארו לעמוד ליד מקומות הישיבה הקבועים שלהם, עד שהמורה נכנס לכיתה בעצמו, אחרי אחרון התלמידים, וסימן להם לשבת. בימינו אולי יישמע נוהג זה משונה ואפילו מצחיק, אך מטרת המסדר היתה לחנך את הילדים למשמעת ולסדר.
כאשר נתקלתי לפעמים בבעיית משמעת, די היה שאומר לתלמיד להביא את אביו לשיחה אתי - ומיד ראיתי את הפחד בעיניו. האיום להזמין את האב לשיחה היה בדרך כלל פותר את הבעיה, כי הילד פחד מהמכות שהוא עתיד לחטוף מאביו, ולכן התאמץ וחזר לעצמו.
לעתים נקטנו עונשים שונים. היו גם מורים שהכו את התלמידים. לא היה אז שום חוק, כזה הקיים היום, ו"עונש גופני" היה לגיטימי גם בעיני התלמידים וגם בעיני הוריהם, כי הם נקטו אותן שיטות חינוך. רובנו היינו מורים צעירים וחסרי ניסיון, ולא קיבלנו שום הדרכה לגבי הרקע השונה ממנו הגיעו התלמידים. כל מורה היה צריך אפוא להפעיל המון אינטואיציה כדי לשרוד בכיתה בת 46 תלמידים וגם ללמד משהו. אני נקטתי בשיטה קצת שונה: העדפתי להימנע מעונשים, ולהעניק לתלמידים חיזוקים חיוביים. הייתי מעין "חבר" לתלמידים. משנכנסתי לכיתה וראיתי שהם לא שקטים, שאלתי אותם: "מה אתם רוצים לעשות היום?". בדרך כלל לא אחרה התשובה לבוא, ורובם השיבו לי במקהלה: "לשחק כדורגל!" לא התווכחתי אתם, יצאתי אתם לחצר עם כדור, ואפשרתי להם לשחק כדורגל במשך עשר דקות.
משחזרנו לכיתה אחרי שהוציאו את המרץ שלהם במשחק, הייתי מצליח לנהל שיעור כמו שצריך.
קיבלתי גיבוי מלא מהמנהל ל"שיטת הלימוד" שלי. לפעמים הייתי מתחיל שיעור עם במילתא דבדיחותא, ובאווירה נינוחה זו, אחרי ששחררו צחוק בריא, היו בדרך כלל מסוגלים להתחיל להתרכז בחומר הלימוד.
עבדתי בשלוש משרות. נוסף להוראה עבדתי בשעות אחר הצהריים כמדריך בחינוך המשלים בבית=הספר; וגם העברתי חוגים דרמטיים בבתי=הספר "עמיאל" ו"בר=אילן" בצפון תל=אביב.
שיאם של החוגים הדרמטיים היה הצגות שהועלו בחגים בבמויי בפני תלמידי בתי=הספר, המורים והורי התלמידים. הצגות החוג הדרמטי של "עמיאל" התקיימו באולם הקולנוע בשכונת התקווה, ושל "בר=אילן" - בבית ציוני אמריקה. אהבתי מאוד לביים הצגות ולהפעיל את הילדים בתחום שתמיד היה אהוב עלי. הרי את אהבת המשחק גיליתי עוד בהיותי נער צעיר במחנה שלאכטענזה בברלין! במשך השנים נודע שמי בקרב מחנכי בתי=הספר הדתיים כמחנך שיודע להפיק הצגות, וכך פנה אלי יום אחד מנחם לאבל, מנהל בית=ספר דתי חדש, בית=ספר "אלומות", בשכונת רמת אביב. הוא ראה שאין מספיק נרשמים לכיתות א' (בשכונה הזו היו רוב התושבים חילוניים), ולכן ביקש שאביים הצגה כדי למשוך את ההורים הדתיים לרשום את ילדיהם לבית=הספר שלו. ביימתי אפוא הצגה עם תלמידי בתי הספר, והיא הוצגה באולם הקולנוע הגדול שבשכונה. היה זה סיפור הצלחה, ומנהל בית=הספר הודה לי במכתב (השמור עמי עד היום), בו ציין שבזכותי הצליח לפתוח מחזור נוסף של כיתות א'. היתה זו ההצגה האישה ומשפטה עם הרוח, ובבימויה נעזרתי במורה למוזיקה ובמורה למחול. חודשים רבים דיברו עליה בשכונה.
בעוד צעירים אחרים שירתו בצבא, התחלתי אני קריירה חדשה כמורה בישראל בגיל צעיר מאוד. הייתי בן פחות מ=19 שנים ורציתי מאוד להתגייס, כמו כולם, אך הצבא דחה אותי בגלל תת=משקל: באותה תקופה היה משקלי 39 ק"ג בלבד!
המשרה הראשונה שלי היתה מורה ממלא מקום בכיתה ה' בבית=ספר "תחכמוני". אחר כך קיבלתי משרה קבועה בבית=ספר רש"י בשכונת עג'מי ביפו כמורה לכיתות ז'-ח'. כל התלמידים שם היו עולים חדשים. כעבור שנת לימודים התחלתי קריירה ארוכת שנים כמורה לכיתות ז'-ח' בבית=הספר הממלכתי=דתי לבנים "עמיאל" ברח' אצ"ל בשכונת התקווה. בבית=הספר הסמוך, ה ממלכתי=דתי לבנות "רמב"ם", לימדה רעייתי לעתיד אסתר בכיתות ז'-ח'.
בין שני בתי=הספר הפרידו גדר וחלקת אדמה, אותה עיבדו הילדים משני בתי=הספר כחלק משיעורי "חקלאות". בנוסף לאדמה שעיבדו חלקו שני בתי=הספר גם את המורה לחקלאות, מר נוימאייר, שלימד את הבנים והבנות כאחד בקבוצות נפרדות. גידלנו שם גזר, חסה, צנוניות, סלק ובצל, וכשהבשילו הירקות, היה המורה מחלק אותם לילדים ומאפשר להם לקחת הביתה ללא תשלום. היתה זו שמחה אמיתית לילדים, הן משום ששמחו לראות את פרי עמלם גדל ומבשיל הן משום שהביאו ירקות הביתה להוריהם וידעו שישמחו גם אותם.
יום אחד, כשהגיעה אסתר לבקר אותי בבית=הספר (אז כבר היינו חברים), ועברה דרך השדה המעובד, היא נתקעה ברגל אחת בבוץ הטובעני ולא היתה מסוגלת לשחרר את הנעל. תלמידותיה ידעו שאנחנו זוג, והן הזעיקו אותי להציל אותה...
"עמיאל" היה בית=ספר גדול מאוד, ובו 1,300 תלמידים מכיתה א' עד ח'. הם למדו בשתי משמרות, כי לא היו מספיק כיתות לימוד. בכל שכבה היו כשש כיתות, 44 עד 46 תלמידים בכיתה, וליד כל שולחן, שהיה מיועד לשניים, ישבו שלושה תלמידים. הילדים למדו בבית=הספר יום לימודים ארוך. אלה שלמדו במשמרת הבוקר נשארו בשעות אחר הצהריים במסגרת "חינוך משלים" שנקראה "בית=התלמיד", ובמסגרתו קיבלו התלמידים עזרה בהכנת שיעורי הבית וחוגי העשרה ויצירה. בית=התלמיד התקיים בצריפוני עץ זמניים בחצר. התלמידים שלמדו בכיתות בשעות אחר הצהריים, הגיעו לבית=התלמיד בשעות הבוקר, ובו קיבלו חוגי העשרה. כיתות הלימוד שכנו במבנה בן שלוש קומות. ילדים ממשפחות נזקקות קיבלו ארוחה חמה במסעדת בית=הספר באישור לשכת הסעד (לימים: מחלקת הרווחה) העירונית. הארוחות היו מגיעות ממטבח מרכזי של העירייה. היתה זו תקופת הצנע, והתפריט היה דל וכמעט ללא שום גיוון. היו מחלקים לילדים בקערות פח מצופות אמאיל פירה תפוחי אדמה ומרק גריסים דלוח. בשנים מאוחרות יותר נוספה גם פרוסת דג פילה. בדרך כלל היו המנות קצובות, אך הלחם היה ללא הגבלה והיווה את מרכז הארוחה. היו ילדים, שארוחת הצהריים שאכלו בבית=הספר היתה היחידה שאכלו במשך היום. פֵּרות וירקות היו יקרי המציאות, ומעטים הילדים שהביאו פרי לבית=הספר בנוסף לסנדוויץ' (ולעתים גם לא הביאו סנדוויץ').
רובם הגדול של התלמידים היו עולים חדשים מעדות המזרח, בודדים היו מרומניה.
מדי פעם ביקרתי בבתי הילדים, וכך יצרתי קשר בלתי אמצעי עם משפחותיהם. בביקורי הבית האלה ראיתי את התנאים הקשים, בהם חיו מרבית ילדי בית=הספר. הם גרו בדירות קטנות - גיבוב של אבן, עץ ופחונים - בתנאי תחזוקה קשים ובצפיפות דיור גדולה. פעם הגעתי לביקור אצל משפחה תימנית, בה היו לאב המשפחה שלוש נשים ו=15 ילדים. בפתח הבית פגשתי אותו, לבוש שמלת פסים וחובש כובע תימני, מעין "תרבוש" מיוחד, ומשני צדי ראשו מסתלסלות פאות ארוכות. הוא ישב בפנים שפופות ולא התייחס אלי. פנתה אלי אמו של הילד - אישה צעירה ונאה -סיפרה עד כמה בעלה מדוכא מאז שעלו ארצה, כי מעמדו נפגע מאוד. הוא לא מסוגל לעבוד, והילדים, שקלטו את השפה והתערו מהר מאוד בארץ החדשה - הם המנהלים את הבית.
לא פעם התברר לי שהתלמיד לא מקפיד להכין את שיעורי הבית שלו, כי אין לו פינה להכין אותם בבית בן חדר אחד ובו עשר נפשות; או שאין חשמל בבית, והוא צריך להכין את שיעוריו לאור הנר.
במצבים מסוימים חשתי צורך להתערב לטובת הילדים, שהוריהם העדיפו שייצאו לעבוד בגיל 14, בתום לימודיהם בבית=הספר היסודי, ולסייע בפרנסת המשפחה (ילד אחד כזה, ציון צדוק, עובד כיום לפרנסתו כר"מ, רב=מורה בישיבה, וכשאני פוגש בו לפעמים, הוא חוזר ואומר שבזכותי הגיע למה שהגיע). שיחות רבות קיימתי עם הורים כדי לשכנעם לאפשר לילדיהם להמשיך ללמוד. היו הורים, שהוציאו את ילדיהם לעבוד עוד קודם לכן - למרות חוק חינוך חובה עד כיתה ח' - או שהילדים עבדו בעבודות קשות, כמו סבלות בשוק או עבודה לא מקצועית בבניין, ובמקביל למדו. לפעמים הייתי מבחין בכמה תלמידים, שזמן קצר אחרי תחילת השיעור היו נרדמים. ראיתי איך עיניהם נעצמות בזמן שדיברתי, וראשם צונח אט=אט על השולחן. בבירור שערכתי אחר כך בחשאי הסתבר לי, שהילדים האלה יוצאים בבוקר השכם לעבודה ומסייעים בפרנסת המשפחה, וללימודים הם מגיעים אחרי כמה שעות עבודה מפרכות.
לימדנו בתנאים קשים ביותר. כל האחריות הלימודית והחינוכית נפלה על שכם המנהל וצוות המורים. התמודדנו עם כמות גדולה מאוד של תלמידים, עם בעיות קליטה וקשיי שפה, ללא שום עזרה של אנשי מקצוע אחרים, כמקובל היום - למעט אחות, שטיפלה בנושא הבריאות: כינמת וגזזת, ודאגה לחיסונים. לא היתה לנו מורה יועצת, פסיכולוגית או עובדת סוציאלית ושום כלי אחר, שהיום הם מובנים מאליהם, לאיתור מוקדם של בעיות אצל הילדים. כך לא איתרנו ילד חירש, כבד ראייה, מפגר או היפראקטיבי, וילדים בעלי מגוון בעיות שלא אותרו ישבו בכיתה בת 44 או 46 ילדים, והיינו צריכים להתמודד אתם ולדאוג שגם ילמדו משהו. את כל הבעיות היינו אפוא אמורים לפתור בעצמנו. הרגשתי שהייתי לא רק מורה, אלא לפעמים גם אבא, פסיכולוג, עובד סוציאלי, מורה יועץ פסיכולוג, ואפילו רופא.
לפעמים ראו בי גם הילדים עצמם דמות יחידה של מבוגר, היכולה לעזור להם בעת צרה.
היה לי תלמיד שקט בשם ראובן. בשבת אחת הגיע הילד לביתי שברחוב הירקון, בצפון העיר (אז כבר הייתי נשוי). משכונת התקווה, בה התגורר, היתה זו דרך ארוכה עד אלי, ובימי חול היינו נוסעים מביתנו לשם בשני אוטובוסים: קו 4 וקו 16.
חזרתי מבית=הכנסת וראיתי את ראובן עומד בפתח הבית. "ראובן, מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו. מעולם לא קרה שתלמיד הגיע אלי הביתה, ואינני יודע איך נודעה לו כתובתי. הנחתי שאם הילד הגיע לביתי הפרטי, ועוד בשבת ברגל, הוא נמצא כנראה בצרה. "אל תשאל מה קרה", אמר לי ראובן בקול בוכים, "אבא התרגז על אמא, הרביץ לה ונשך לה חתיכה מהאף, ואז מרוב בושה תלה את עצמו!" בִּכיוֹ גבר, ואני חיבקתי אותו ולא ידעתי כיצד לנחמו. ברגע של מצוקה אמיתית הוא פנה דווקא אלי, למחנך שלו, ולשם כך הלך קילומטרים רבים ברגל מביתו בשכונת התקווה לביתי. "והשכנים יודעים מה קרה?" שאלתי אותו. "כן", השיב, "כל השכונה יודעת, ואני מתבייש לחזור הביתה!". באותה השבת אירחתי אותו בביתי, האכלתי והשקיתי אותו, ורק במוצאי השבת החזרתי אותו הביתה. עזבתי את ביתו רק אחרי שווידאתי שבני המשפחה המורחבת, שדאגו לו מאוד, קלטו אותו והתייחסו אליו.
חלק גדול מהילדים בבית=הספר באו מתרבות ומנטליות שונות, ולהם כללי היגיינה אחרים משל התרבות המערבית. לקחנו על עצמנו ללמד את הילדים לא רק חומר לימודי, אלא גם כללי התנהגות והיגיינה של התרבות המערבית. לימדנו אותם להתלבש בצורה נאותה (לעתים קרובות הם הגיעו לבית=הספר בלבוש לא תואם לעונה), לצחצח שיניים ולגזוז ציפורניים. כל בוקר התבקשו הילדים לפרוס את כפות ידיהם לפנינו ולהראות שגזזו את הציפורניים. לא אחת ניסו להסתיר את ידיהם, כדי שלא נבחין בציפורניים השחורות והארוכות שלהם. כל ילד היה אמור להביא מפית, עליה הניח את הסנדוויץ' שהביא מהבית, ומגבת לנטילת ידיים. המורה היה עובר בין השורות ובודק אם הילד הביא מגבת, מפית וסנדוויץ' עטוף (לא בנייר עיתון), ואם ציפורניו גזוזות ונקיות, וכן אוזניו. את בדיקת הכינים השארנו לאחות.
ילדים רבים הגיעו לבית=הספר כאשר שֹערם שורץ כינים, ורבים מהם סבלו מגזזת (מחלת עור הנגרמת מחוסר היגיינה). לימדנו אותם גם לצחצח נעליים, לאכול בישיבה על כיסא ליד שולחן ולהשתמש בסכו"ם (ברבים מהבתים נהגו בני המשפחה לאכול בצוותא, כשהם ישובים סביב קערת אוכל ענקית על הרצפה ונוטלים את המזון בידיהם).
ילדים רבים סבלו ממחסור. היו שהגיעו יום אחרי יום ללא סנדוויץ' והמציאו תירוצים שונים, אבל הבנו שפשוט לא היה להם מספיק אוכל בבית. היו שהגיעו לבית=הספר לבושים בבגדים בלויים, ובחורף - ללא בגדים חמים, אף ללא גרביים. לא פעם באו ילדים בנעליים שחלקן הקדמי נקטם כדי לאפשר מקום לרגל הצומחת, כי ההורים לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש נעליים שנה אחרי שנה לילדיהם שגדלו. השגנו לילדים אלה תרומת בגדים ונעליים מצפון תל=אביב דרך בתי=הספר. הזמנו את ההורים לבחור בגדים לילדיהם, והם לא ידעו איך להודות לנו. המחסור גרם למכת גנבות: הם גנבו זה מזה מחברות וציוד לימודי. אומנם מחברות וספרים קיבלו הילדים מהעירייה, אך צורכי כתיבה, עפרונות וקלמרים, היו צריכים לרכוש בעצמם.
היה חשוב לי להקנות לילדים - מעבר לחינוך הבסיסי - גם תרבות שלא הכירו מהבית. לשם כך לקחתי אותם, בין השאר, לטיולים ולהצגות ב"הבימה". לילדים מסוימים היתה זו הפעם הראשונה שיצאו מגבולות השכונה, הגיעו לצפון תל=אביב וראו הצגה. הם עבדו קשה ימים רבים מראש כדי לממן זאת. ו"הבימה" נרתמה לכך ונתנה הנחות לתלמידים הנזקקים.
פעם ערכנו ביקור בבית=הספר "מוריה", שהיה בית=ספר "על טוהרת האשכנזים". קיבל אותנו סגן המנהל, שנרב (לימים היה למנהל), הציץ בילדים הגדולים, שנראו כתלמידי תיכון, ומצא לנכון לדבר עמם דווקא על נושא המשמעת. בין השאר סיפר להם שפעם, בהיותו תלמיד בפרנקפורט, ולא התנהג כיאות, הורה לו המורה להגיע למחרת בשעה מסוימת לקבל ממנו עונש. הוא התייצב בפניו בדיוק בשעה שהתבקש, קיבל סטירת לחי - ונשלח לביתו. משיצאנו מבית=הספר ה"אשכנזי" הרשו לעצמם התלמידים לצחוק אתי ולגחך על שיטת הענישה המשונה ביותר...
גיל הילדים בכיתה לא היה אחיד. רבים מהם לא למדו בארצות מוצאם בצורה מסודרת, ולכן נאלצו לשבת בכיתה נמוכה לגילם כדי להשלים את החומר הלימודי. לעתים קרה שלימדנו - אני ואסתר - ילדים גדולים, הן בגיל והן בממדים, שהיו צעירים מאתנו בחמש שנים בלבד...
חלק מהתלמידים ה"גדולים" הללו, שהיו ממש בתחילת גיל ההתבגרות שלהם, היו מאוד מפותחים מבחינה מינית, וכבר היו להם צרכים משלהם שלא השכילו להסתירם. יום אחד ראיתי את אחד התלמידים, נער בשם אברהם, מראה לחבריו בכיתה תמונות שהיו ברשותו. ביקשתי שיעביר אלי את התמונות; ראיתי שהוא מהסס, אך התעקשתי. משקיבלתי אותן לידיי, ראיתי שאלה תמונות פורנוגרפיות. אברהם היה בחור שקט, אך לא למד כלום. החלטתי לשים קץ למשחק בתמונות האלה ואמרתי לו: "אני מחרים את התמונות שלך, ואחזיר אותן רק לאבא שלך". הילד ניסה למחות, וראיתי את הפחד בעיניו. כמה ימים אחר כך התקיימה אספת ההורים החצי=שנתית. מגיע האב, יהודי גדל מידות, ושואל על בנו. אני מחליט לפתוח בדרך חיובית: "יש לך ילד חכם", אני אומר לו, "הוא מבין ובוגר, אבל חבל שהוא לא לומד". "מה הוא עושה? למה הוא לא לומד?" שואל האב. אני פותח את המגרה ומראה לו את התמונות, מצפה ומקווה שהאב ייצא מכאן ויטיף מוסר לבנו. מביט האב בתמונות הפורנוגרפיות ומתחיל לחייך, והחיוך מתפשט לצחוק רם של שביעות רצון. "וואלה, גבר הבן שלי!" הוא אומר וצוחק, "לא ידעתי שיש לי גבר בבית!".
אני המום מהתגובה שלו, לא יודע כיצד להגיב, ומחליט לנסות להתחבר לסגנונו. "בטח גבר הבן שלך!" אני אומר לו, "אמרתי לך שהוא גבר וגם חכם, אבל הוא בא לבית=הספר כדי ללמוד - ולא לשחק בתמונות". "כן, כן", אומר האב, מנסה למצוא חן בעיניי, "נתת לו כמה סטירות?". "לא", אני עונה לו, "אני לא מכה את התלמידים שלי". "אוי, אתם האשכנזים!" אומר לי האב, "אתם לא יודעים איך לחנך. אצלנו בבית אם הבן שלי היה מראה לי את התמונות, אדון גור, הייתי שם לו סטירה על הפרצוף - אפילו שכאן אני ככה צוחק אתך על זה שהבן שלי נהיה גבר". עוד אני מנסה לעכל את דבריו של האב, והוא יוצא החוצה וקורא לבנו. "אברם, איפה אתה? תיכנס בפנים!" נכנס הבן, פניו חוורות ומבוהלות. אני קורא לו: "בוא אלי", והילד מתקרב. אני מניח יד על כתפו ומנסה להרגיעו. האב מסתייג מהגישה הסובלנית שלי ומנסה להרים את קולו, אך אני מסמן לו שזה בסדר. "הוא ילד חכם", אני אומר לו, "אני בטוח שמעכשיו הוא יעזוב את התמונות ויתחיל ללמוד".
מאז הפגישה הזו זנח הילד את התמונות - לפחות במסגרת הכיתה - והתחיל ללמוד.
גישה סובלנית ואבהית כזו נקטתי לגבי כל התלמידים וקצרתי הצלחות לא קטנות. כעבור שנים, אחרי ששבתי משליחותי באנגליה, ערכו לי תלמידי בית=הספר "עמיאל", שבגרו בינתיים, מסיבת הוקרה, בה הגישו לי מגן הוקרה מיוחד. במסיבה ציינו את היחס המיוחד והסובלני שלי כלפיהם, שעזר להם להתגבר על הקשיים ולהתקדם בלימודים.
למרות מספר התלמידים הגדול הצלחתי ללמד אותם. לא היו לנו הרבה בעיות משמעת, כי הילדים למדו מהוריהם שמורה הוא אדם חשוב, אדם "קדוש", ויש להישמע למוצא פיו. הבוקר התחיל במסדר: הילדים עמדו בשורות, מסודרים בזוגות לפי כיתות. בחלק מימות השבוע הייתי אני מנחה את המסדר כחלק מתפקידי כרכז חברתי בבית=הספר. בימים שהמורה להתעמלות היה נוכח, היה הוא מנחה את מסדר הבוקר ומשלב בו תרגילי סדר. כך עמדו כל בוקר מאות תלמידים במסדר ולא הוציאו הגה. בסיומו הם נכנסו לכיתות בשקט ובסדר מופתי. משהגיעו התלמידים לפתח כיתתם, הם המתינו למורה שיפתח את הדלת. אז נכנסו לכיתה ונשארו לעמוד ליד מקומות הישיבה הקבועים שלהם, עד שהמורה נכנס לכיתה בעצמו, אחרי אחרון התלמידים, וסימן להם לשבת. בימינו אולי יישמע נוהג זה משונה ואפילו מצחיק, אך מטרת המסדר היתה לחנך את הילדים למשמעת ולסדר.
כאשר נתקלתי לפעמים בבעיית משמעת, די היה שאומר לתלמיד להביא את אביו לשיחה אתי - ומיד ראיתי את הפחד בעיניו. האיום להזמין את האב לשיחה היה בדרך כלל פותר את הבעיה, כי הילד פחד מהמכות שהוא עתיד לחטוף מאביו, ולכן התאמץ וחזר לעצמו.
לעתים נקטנו עונשים שונים. היו גם מורים שהכו את התלמידים. לא היה אז שום חוק, כזה הקיים היום, ו"עונש גופני" היה לגיטימי גם בעיני התלמידים וגם בעיני הוריהם, כי הם נקטו אותן שיטות חינוך. רובנו היינו מורים צעירים וחסרי ניסיון, ולא קיבלנו שום הדרכה לגבי הרקע השונה ממנו הגיעו התלמידים. כל מורה היה צריך אפוא להפעיל המון אינטואיציה כדי לשרוד בכיתה בת 46 תלמידים וגם ללמד משהו. אני נקטתי בשיטה קצת שונה: העדפתי להימנע מעונשים, ולהעניק לתלמידים חיזוקים חיוביים. הייתי מעין "חבר" לתלמידים. משנכנסתי לכיתה וראיתי שהם לא שקטים, שאלתי אותם: "מה אתם רוצים לעשות היום?". בדרך כלל לא אחרה התשובה לבוא, ורובם השיבו לי במקהלה: "לשחק כדורגל!" לא התווכחתי אתם, יצאתי אתם לחצר עם כדור, ואפשרתי להם לשחק כדורגל במשך עשר דקות.
משחזרנו לכיתה אחרי שהוציאו את המרץ שלהם במשחק, הייתי מצליח לנהל שיעור כמו שצריך.
קיבלתי גיבוי מלא מהמנהל ל"שיטת הלימוד" שלי. לפעמים הייתי מתחיל שיעור עם במילתא דבדיחותא, ובאווירה נינוחה זו, אחרי ששחררו צחוק בריא, היו בדרך כלל מסוגלים להתחיל להתרכז בחומר הלימוד.
עבדתי בשלוש משרות. נוסף להוראה עבדתי בשעות אחר הצהריים כמדריך בחינוך המשלים בבית=הספר; וגם העברתי חוגים דרמטיים בבתי=הספר "עמיאל" ו"בר=אילן" בצפון תל=אביב.
שיאם של החוגים הדרמטיים היה הצגות שהועלו בחגים בבמויי בפני תלמידי בתי=הספר, המורים והורי התלמידים. הצגות החוג הדרמטי של "עמיאל" התקיימו באולם הקולנוע בשכונת התקווה, ושל "בר=אילן" - בבית ציוני אמריקה. אהבתי מאוד לביים הצגות ולהפעיל את הילדים בתחום שתמיד היה אהוב עלי. הרי את אהבת המשחק גיליתי עוד בהיותי נער צעיר במחנה שלאכטענזה בברלין! במשך השנים נודע שמי בקרב מחנכי בתי=הספר הדתיים כמחנך שיודע להפיק הצגות, וכך פנה אלי יום אחד מנחם לאבל, מנהל בית=ספר דתי חדש, בית=ספר "אלומות", בשכונת רמת אביב. הוא ראה שאין מספיק נרשמים לכיתות א' (בשכונה הזו היו רוב התושבים חילוניים), ולכן ביקש שאביים הצגה כדי למשוך את ההורים הדתיים לרשום את ילדיהם לבית=הספר שלו. ביימתי אפוא הצגה עם תלמידי בתי הספר, והיא הוצגה באולם הקולנוע הגדול שבשכונה. היה זה סיפור הצלחה, ומנהל בית=הספר הודה לי במכתב (השמור עמי עד היום), בו ציין שבזכותי הצליח לפתוח מחזור נוסף של כיתות א'. היתה זו ההצגה האישה ומשפטה עם הרוח, ובבימויה נעזרתי במורה למוזיקה ובמורה למחול. חודשים רבים דיברו עליה בשכונה.
הירשם ל-
רשומות (Atom)
