tag:blogger.com,1999:blog-72279944843378383972011-04-21T22:01:43.247-07:00צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.comBlogger341100tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-2674147521513533752009-01-15T00:55:00.000-08:002009-02-20T01:38:59.344-08:00<embed id="VideoPlayback" src="http://video.google.com/googleplayer.swf?docid=-8309519670850497899&hl=en&fs=true" style="width:400px;height:326px" allowFullScreen="true" allowScriptAccess="always" type="application/x-shockwave-flash"> </embed><br />עריכת מצגת: צביקה שורצמן <a href="mailto:todanet@gmail.com">todanet@gmail.com</a><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-267414752151353375?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-76347513520086104712009-01-14T19:45:00.000-08:002009-01-17T11:52:50.354-08:00<div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;"><span style="font-size:130%;">כל אהבה שאין עמה תבונה נדונה לכישלון<br /></span><span style="font-size:85%;">(איאן מקויאן)</span></span></div><div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;"></span></div><div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;"></span></div><div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;"></span></div><div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;"></span></div><div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;">הספר מוקדש<br />לילדינו, נכדינו ונינינו<br />באהבה, מעומק הלב, בתקווה שיעבירו<br />את סיפורינו לדורות הבאים.<br /><br />אוהבים ומחבקים את כולם,<br />שמואל ואסתר גור.<br /><br />ולזכרם של הורינו ז"ל<br />הוריו של שמואל<br />הרב יצחק גְרָאנִיק וטְשַארְנֶע (לבית סָלוֹמוֹן) ז"ל<br />שנספתה בשואה, ומשפחותיהם שנספו בשואה.<br /></span></div><div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;">והוריה של אסתר:<br />אברהם יצחק מאירוביץ ופֶּסיָה (לבית וִיטֶלזוֹן) ז"ל<br />ומשפחותיהם, שנספו בשואה.<br /></span></div><div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;"></span></div><div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;"><strong>יהא זכרם עמנו לעד!</strong></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-7634751352008610471?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-25073273485470479662009-01-14T19:38:00.000-08:002009-01-17T11:51:31.960-08:00<iframe width="425" height="350" frameborder="0" scrolling="no" marginheight="0" marginwidth="0" src="http://maps.google.com/maps/ms?hl=en&amp;ie=UTF8&amp;msa=0&amp;msid=107161473157825446374.0004608f8ea9fe371ed4c&amp;s=AARTsJo7I9_J7DRWqY9VHg9vqEU7pBaMeg&amp;ll=43.068888,-8.4375&amp;spn=144.085444,298.828125&amp;z=1&amp;output=embed"></iframe><br /><small><a href="http://maps.google.com/maps/ms?hl=en&amp;ie=UTF8&amp;msa=0&amp;msid=107161473157825446374.0004608f8ea9fe371ed4c&amp;ll=43.068888,-8.4375&amp;spn=144.085444,298.828125&amp;z=1&amp;source=embed" style="color:#0000FF;text-align:left">View Larger Map</a></small><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-2507327348547047966?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-35472104987461263642009-01-14T19:37:00.001-08:002009-01-14T19:42:28.382-08:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;">השכם בבוקר אחד, כאשר שכבתי ליד סבא בצריף המחנה בסיביר, שמעתי אותו ממלמל לעצמו, כשעיניו עצומות למחצה והוא נפוח מרעב. "אוי, א שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט! אוי, א שטיקעלע ברויט!" (אוי, לוּ היתה לי חתיכת לחם!). לפתע השתתק וראיתי שעיניו עצומות לגמרי. צעקתי לעברו:"זֵיידֶע! זיידע!" (סבא! סבא!) והתחלתי לטלטל אותו מצד לצד, אך סבא לא הגיב. הייתי רק בן שש וחצי. מרוב התרגשות ופחד התחלתי לקרוא לדודות שלי, שהיו אז בעבודה. ניגשה אלי סבתא ושאלה אותי: "ווּס איז גֶעשֶען?" (מה קרה?). אמרתי לה: "אני לא יודע מה קרה עם סבא. הוא נרדם ולא מתעורר". ניגשה סבתא לסבא וצעקה לעברו:"פנחס'ל! פנחס'ל!" - ואין תגובה. אז ספקה את כפיה והחלה לזעוק: "אוי! ער איז גֶעשטוֹרבְּן!" (אוי! הוא מת!). כשחזרו הדודות שלי, דודה חַיְיקָה ודודה פְרימֶעט מהעבודה, הן החלו לצרוח: אביהן, הסבא שלי, היה המת הראשון במחנה. אבא נטל את הקִיטְל שלו וכיסה בו את סבא, במקום תכריכים. היה קור כלבים בחוץ - מינוס ארבעים מעלות צלזיוס, והשלג הגיע לגובה מטר. היה קשה מאוד לבצע קבורה כהלכתה. הדודות שלי חפרו בשלג באצבעותיהן, וניסו להגיע ככל האפשר קרוב לאדמה. אחר כך תקעו בערֵמת השלג הזו מקל - סימן שכאן נקבר אדם. בהלוויה של סבא השתתפו חלק קטן מדרי הבָּרָק (הצריף) שלנו, שכן רוב האנשים טרם חזרו מהעבודה (רובם חזרו עם חשכה). לא היה מניין לומר "קדיש", ואבא קרא פסוקי תהילים בעל=פה. היה זה בי"ח כסלו תש"א (18.12.1940).<br />בדיוק 68 שנים אחרי היום הנורא הזה, בו איבדתי את סבי (אבי אמי) האהוב בערבות סיביר - ממש ביום היארצַייט שלו - אני יושב מול המראיינת, שמסייעת לי לכתוב את ספרי, ומתחיל לגולל בפניה את סיפור חיי. יום תחילת מפגשי הריאיון נדחה שוב ושוב מסיבות שונות, והתחלנו להיפגש בתאריך המיוחד הזה, כשסיפרתי לה שסבא נפטר בי"ח בכסלו - ולפתע התברר לי שהיום הוא בדיוק תאריך זה. התרגשות רבה אחזה בי, כאילו כיוון סבא מלמעלה שאעלה את זכרו ביום, בו אני מתחיל לכתוב את סיפור חיי.<br />חודשים רבים התלבטתי אם לכתוב ולהוציא לאור ספר שיתאר את תולדות חיי. הילדים לחצו, ורעייתי אסתר הצטרפה אליהם. היא הביעה את דעתה שחובה עלינו לכתוב את סיפור חיינו ותולדות משפחתנו ולהוציאו לאור למען ילדינו, נכדינו והדורות הבאים. משהגעתי להחלטה להתחיל בפרויקט חשוב זה, נסחפתי בעקבותיו, ובהתרגשות רבה התחלתי לגולל את סיפורי ותולדות משפחתי, ואסתר, מצידה, הוסיפה את תולדות משפחתה. והרי הם לפניכם, ילדיי ונכדיי היקרים - תולדות משפחותינו, כמה דורות אחורה, באמונה ובתקווה שתדאגו להעבירם מדור לדור.<br />שמואל גור</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-3547210498746126364?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-33089419152047541842009-01-14T19:35:00.000-08:002009-01-15T18:22:02.572-08:00<div align="center"><a href="http://1.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SW_ntXNC5zI/AAAAAAAAA4o/zKCL4gmB-8M/s1600-h/Gur13.JPG" target="_blank"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5291702853692483378" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 257px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SW_ntXNC5zI/AAAAAAAAA4o/zKCL4gmB-8M/s400/Gur13.JPG" border="0" /></a> <span style="font-family:arial;font-size:85%;">בית הכנסת הגדול (בית המדרש) ברחוב ul.Mickiewicza</span> <span style="font-family:arial;font-size:85%;">בסאנוק</span></div><br /><br /><span style="font-family:arial;"><strong>משפחת המוצא מצד אמא</strong><br />מוצאה של אמי טְשַארְנֶע מהעיר סָאנוֹק, על שם הנהר העובר בשוליה. כ-20% מתושבי העיר היו יהודים: כ-5,000 יהודים מתוך כ-25 אלף תושבים). היתה זו עיר תעשייה. מבין היהודים היו חסידים, למדנים, אך גם אנשי מעשה, וביניהם בעלי מלאכה שונים. חלק מהיהודים היו אמידים מאוד, והיו בה חיי תרבות עשירים. בקרבה פעלו תנועות ציוניות: "דרור", "מזרחי" ו"אגודת ישראל". העיר התהדרה בכמה בתי=כנסת, וביניהם בתי-כנסת של החסידויות השונות, בית-הכנסת המרכזי ובית-כנסת לבעלי מלאכה. אמי, בתם של פנחס אהרון (סבי, שאת סיפור פטירתו המרגש תיארתי בפתח ספרי ) ואיטה סלומון, היתה הבכורה בין 13 ילדים. שמונה מתוכם (כל הבנים) נפטרו בצעירותם במגפת דיפטֶריה נוראה שפשתה באזור.<br />משפחתה היתה אמידה מאוד: אביה היה בעל רשת חנויות בגדים ומוצרי סדקית. הם התגוררו בבית גדול מאוד, מעין חווה, ולו חצר ענקית, ובה גן של עצי פרי ובעלי=חיים, ביניהם תרנגולות ואווזים, שהסתובבו בה באופן חופשי.<br /><br /></span><span style="font-family:arial;"></span><br /><p align="center"><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/fH7AQmGD4CI&amp;hl=en&amp;fs=1"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><br /><embed src="http://www.youtube.com/v/fH7AQmGD4CI&hl=en&fs=1" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object></p><span style="font-family:arial;"><div align="center"><span style="font-size:85%;">בית הכנסת בלסקו. צילום: צביקה שורצמן, 2007</span></div><br /><strong>משפחת המוצא מצד אבא</strong><br />אבי, הרב יצחק גראניק, היה רב ונצר למשפחת רבנים מדורי-דורות. הוא יליד גליציה, מהעיר לסקו, הבן השלישי והצעיר ביותר מהאישה השלישית של סבא, רב לֵייבִּיש (אריה) עַקִיבַאס. הוא התאלמן משתי נשותיו הראשונות, ואת השלישית, סִילְקָה, הסבתא שלי, שהיתה אלמנה בת 32 ואם לבן, נשא לאישה בהיותו בן 65. מוצאה של סבתא מהעיר פְּשֶמִיש. היו לסבי ילדים משתי נשותיו הראשונות, אך אינני יודע מי שרד מהם (חלק מהם נפטרו ממחלות שונות), אף אינני יודע את שמותיהם. כאשר נולד אבי, היה סבא בן 69. הוא האריך ימים עד גיל 93, אך מותו לא היה מוות טבעי: הוא נרצח על-ידי קוזק כאשר עבר ברחוב בשובו מהמקווה: הקוזק רכב על סוס, נתקל בו ברחוב, הכה אותו בעורף והרגוֹ במקום. אבא היה אז עלם צעיר, אחרי חתונתו, ואביו עוד זכה להכניסו לחופה בהיותו בן תשעים. לאבי היו אח ואחות מאמו סילקה, המבוגרים ממנו. אחותו מרים נישאה לר' יצחק לנדאו מהעיר טרנפול, שעסק במסחר בדים, עברה לגור שם, ונולדו להם ארבעה ילדים. הם התחנכו בתנועת הנוער בח"ד (ברית חלוצים דתיים), עלו ארצה בשנות השלושים והתגוררו בחיפה. הבנים יוסף ומשה שינו את שמם למַרמוּר. הבן יוסף מרמור היה ראש המכס בחיפה, והבן משה מרמור, עסק במסחר. הבת חנה נישאה לפרופסור אליעזר בן-ארצי, שלימד בגימנסיה "ביאליק", והבת מינה נישאה לבנקאי משה שועלי.<br />עלייתם ארצה לפני המלחמה הצילה את חייהם, ואילו דודתי, אחות אבי, מרים ובעלה יצחק לנדאו, נשארו בטרנפול ונספו בשואה. דודי, אחי אבי, הרב אברהם גראניק, ירש את מקומו של סבי על כס הרבנות כרַבָּה של העיר לסקו. נולדו לו תשעה ילדים, והוא וכל משפחתו נספו בשואה - למעט בת אחת, רגינה, שברחה לרוסיה בתקופת המלחמה, וכך ניצלה. אחרי המלחמה היא היגרה לארצות=הברית ונפטרה שם בגיל מבוגר.<br /></span><br /></span><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>השידוך בין אבא לאמא</strong><br />הסבים שלי, הן מצד אמא הן מצד אבא, השתייכו לחסידות רוּזִ'ין סָדִיגוֹרָה בּוֹיַאן, שבראשה עמד רבי ישראל מרוז'ין. כמקובל באותם הימים נעשו שידוכים בין חסידי אותה החסידות, כאשר נפגשו החסידים בחצרו של הרבי. חסידים=רבנים, שייעדו את ילדיהם ללימודים, נהגו לחפש לבניהם כלה ממשפחה אמידה, כדי שבניהם יוכלו להמשיך ללמוד ללא דאגות פרנסה בעודם נשענים כלכלית על חותניהם לעתיד. כך, כנראה, נולד השידוך בין הוריי, שהרי אבא היה למדן והתעתד להיות רב כאביו, ואמא השתייכה למשפחה אמידה מאוד. הזוג הצעיר קבע את משכנו בסנוק, מקום מגוריה של אמי, מהלך חצי שעת נסיעה בסוס ועגלה מהעיר לסקו, מקום מגורי אבי. בין שתי הערים הפריד נהר.<br />אומנם אבא היה בעל הסמכה לרבנות ובעל ידע רב, שקיבל באופן אישי מסבי הרב, אך הוא לא עשה את לימודו קרדום לחפור בו, אלא העדיף לעסוק במסחר. מבית אביו הרב למד אבא, שרבנים מצליחים בקושי רב לכלכל את בני משפחתם. אבא בא מבית עני וצנוע מאוד, בו אכלו רק שתי סעודות ביום, ועיקר מזונם היה מרק תפוחי אדמה ודג מלוח. כשנישא לאמא בחר אפוא לחבור לחותנו ולפרנס את משפחתו ממסחר. סבא הסכים ומינה אותו כמנהל רשת החנויות שלו, ואמא ואחיותיה ניהלו את החנויות עצמן ועסקו במסחר. אף שאבא לא עסק ברבנות כמקצוע, הקפיד על לימוד: כל בוקר אחרי התפילה העביר שיעור בבית חסידי בויאן, ושיעור נוסף היה מעביר בין מנחה למעריב לבעלי המלאכה, שלא הספיקו ללמוד. הוא אף הוזמן על=ידי ראשי הקהילה לבחון את התלמידים, הלומדים בתלמודי=תורה ובישיבות. בית הוריי בסנוק היה בית של תורה, דרך ארץ, אהבה ותומכי עניים.<br /></div></span><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>לידת הילדים<br /></strong>הייתי הילד החמישי במשפחה, בן הזקונים. אומנם להוריי נולדו שישה ילדים, אך הבן הבכור נפטר בינקותו מ"מוות בעריסה" עוד טרם טקס ברית המילה וטרם נקבע לו שם בישראל. אחריו נולדו: רֵייזְל, לאה, אריה ואַיידְל. אני נולדתי חמש שנים אחריה.<br />השם המלא שניתן לי עם לידתי, בכ"ט בשבט תרצ"ג (25.2.1933 ), היה שְמִיל הִירְש (שמואל צבי), על שם אחיה של סבתי מצד אמי, איטה סלומון. נולדתי בבית בליל שבת פרשת תרומה. לידתי היתה בבחינת נס, כיוון שבהיות אמי בחודש התשיעי להריונה, נשבר הכיסא עליו עמדה, והיא נפלה. במשך כמה שבועות, עד הלידה, לא היה ברור מה יהיה גורלו של העוּבּר, וכל בני המשפחה היו במתח, ובפרט אמא. רופא המשפחה שלנו, ד"ר רִימֶער, טיפל בה כל תקופת ההיריון. בליל שבת, כאשר תקפו אותה צירים, הזעיק אבא את ד"ר רמר ליילד אותה, וכאשר הגחתי לאוויר העולם, אמר הרופא לאמא:"טשארנע, די האסט א גֶעזוּנד קינד". (יש לך ילד בריא).<br />כבן=זקונים הייתי קשור מאוד לאמא, והיא אהבה אותי מאוד. הוקפתי אהבה מכל הצדדים. גם אחיותיי הגדולות פינקו אותי ועזרו לאמא לטפל בי, וכמובן גם אבא לא חסך את אהבתו ממני.<br />משסיים אחי אריה את לימודי ה"חדר" שלו בגיל 14, ועמד להיכנס לישיבה, החליט אבא להקים עבורו ועבור חבריו ישיבה בעיר שלנו, כדי שלא יצטרך לגלות למקום תורה, והיא נבנתה בצמוד לבית=הכנסת של החסידות שלנו.<br />גרנו בבית גדול בעל חצר גדולה, מרוהט יפה. בארונות הזכוכית בלטו ביופיָם אביזרי היודאיקה הרבים, העשויים כסף טהור, שחלקם הובאו אלינו מביתה של סילקה, סבתא מצד אבא, שעברה לגור בביתנו עם הירצחו של סבא לייביש (אותו לא הכרתי כלל).<br />היו לנו שתי משרתות "שיקסֶעס" (גויות), והן דיברו אתי פולנית. מאחר שהן טיפלו בי ואת רוב זמני ביליתי אתן, דיברתי רק פולנית עד שהגעתי ל"חדר".<br /></div></span><br /><br /><br /><div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;"><strong><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 260px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_E26gVyTDpZ4/RoMgWUrQwII/AAAAAAAAADs/7ferkne9VhU/s400/chedersanok.jpg" border="0" /> </strong><span style="font-size:85%;">"תמונת מחזור" תרצ"ו מה'חדר' בסאנוק</span><br /><span style="font-size:85%;">אוסף משפחת לפלשטיל</span></span></div><div dir="rtl" align="justify"><strong><span style="font-family:Arial;"></span></strong></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>הלימודים ב"חדר"</strong><br />כמו אחי, התחלתי את לימודי ב"חדר" בגיל שלוש. ביום הראשון ללימודים קישטו אותי בתכשיטי כסף וזהב, עשו לי "חַלַקָה" (תספורת ראשונה), וכפי שהתבקשתי אמרתי בקול רם: "מודה אני, אלוהי נשמה"; ומיד אחרי כן דיקלמתי בעל=פה את כל אותיות האלף=בית. בגיל חמש, כאשר התחלתי ללמוד חומש, היתה חגיגה לכל בני משפחתי, והיא לוּותה ב"סעודת מצווה" גדולה. החומש הראשון שלמדתי היה ספר ויקרא. כיוון שבספר זה מדברים על תורת הקורבנות ועל טוהרה - והרי הילדים הקטנים הם טהורים וקדושים! - נהגו להתחיל בספר הזה, אף שהיה קשה להבנה. אני זוכר שאמא היתה לוקחת אותי בידה ומלווה אותי ל"חדר" כל בוקר בדרכה לחנות. ה"חדר" התנהל בתוך ביתו של המלמד, ובצהריים, בדרכה הביתה, היתה אוספת אותי משם. סבתא סילקה היתה מקבלת אותנו עם ארוחה חמה, ואחריה, נהגה לשבת אתי, להשלים לי את סיפורי פרשת השבוע, ולבדוק אם יודע אני להתפלל ולומר את הברכות כפי שצריך. גם אמא תרמה את חלקה לחינוך הדתי שלנו: ליד מיטתו של כל ילד במשפחה היה מונח כלי לנטילת ידיים, ואמא הקפידה שנאמר "מודה אני" בבוקר, אחרי שנת הלילה, מיד אחרי שנטלנו ידיים. כן הקפידה לומר אתנו קריאת שמע על המיטה לפני השינה.<br /></div></span><strong></strong><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong><br />בני המשפחה והיחסים בתוך המשפחה</strong><br />סבתא סילקה היתה חלק מנוף ילדותי. מאחר שאמא היתה טרודה בעסקי המשפחה לצד אבי, ניהלה סבתא סילקה את משק הבית שלנו ודאגה לחינוכנו בחיי יומיום. סבתא אהבה לקרוא; מדי יום קראה עיתונים וגם ספרים בשפה הפולנית. היא נפטרה בשנת 1938, בהיותה בת 86, והיא צלולה עד הרגע האחרון. כשהגיע הרב לבקרה, לאחר ששמע שהיא חשה ברע, אמרה לו בשלוות נפש: "כבוד הרב, אנא, התחל לומר אתי וידוי, כיוון שבעוד עשרים דקות תצא נשמתי" - וכך היה. הייתי בסך הכול בן חמש כשסבתא סילקה נפטרה, אך אני זוכר אותה היטב. סבתא גרה עמנו 21 שנה עד פטירתה. בנה מנישואיה הראשונים, אלתר הורוביץ, היה לנו מעין "אח חורג". הוא גר עם משפחתו לא רחוק מאתנו, בעיר פשמיש, והגיע להלוויה. השתתפו בה כל ילדיה: דודי, אח אבי, הרב אברהם גראניק, דודתי מרים שהגיעה מטרנפול, וכמובן אבי, ואליהם הצטרפו מאות מיהודי סנוק.<br />היינו גם קשורים מאוד לסבא וסבתא מצד אמא. ביתם שכן קרוב לביתנו - מהלך עשר דקות הליכה ברגל. ב"בית החווה" הענק שלהם היו נפגשים בשבתות וחגים כל בני המשפחה: אחיותיה של אמא - פַייגֶה רוּחְל, בלומה, חיה ופרימעט - עם משפחותיהן. הביקורים הללו אצל סבא וסבתא זכורים לי כחוויית ילדות מופלאה. סביב שולחן השבת היינו שרים זמירות עם בני=הדודים, ילדיה של הדודה רוחל; ובשעות אחר הצהריים, אחרי שקראנו עם סבא בפרקי אבות, היינו מתכנסים בחדר האוכל הגדול, וסבתא היתה מגישה לנו "שַאבֶּעס אויפס" (פירות שבת) מפרי גינתם. היו שם דובדבנים ואפרסקים ושאר פירות העונה, עסיסיים וטעימים במיוחד.<br />האהבה בין אבא לאמא היתה גלויה לעין. אבא הרב, בעל הדרת הפנים, היה מביט לעברה במבט אוהב, ואש יקדה כאשר הצטלבו מבטיהם. כשהיתה מגישה לו את ארוחת הבוקר, היה מניח את ידו על כתפה לאות תודה. לא אחת הביאה לו אמא לחנות ארוחה חמה – אף שהיתה עסוקה מאוד ועבדה קשה בניהול עסקי המשפחה.<br />מעולם לא רבו ההורים ביניהם או הרימו את קולם - לא ביניהם ולא על הילדים. אם מישהו מהילדים לא התנהג כיאות, הם הסתפקו במבט נוזף לעברו - והבעיה נפתרה. היתה זו תופעה יוצאת דופן באותם ימים, שכן דרך שגרה הכו אז הורים את ילדיהם מפעם לפעם. האהבה בין אבא לאמא הקרינה על יחסי האהבה בין הילדים; מודל האהבה הזה הוא נר לרגליי עד עצם היום הזה, והשתדלתי ליישמו בחיי המשפחה שהקמתי.<br />אמי טשארנע היתה צדקת ממש. יומיים בשבוע, בימים רביעי וחמישי, היתה מקדישה לבישול כמויות גדולות של מזון, ואותו סחבה במו=ידיה, בעזרת אחיותיי וחברות, וחילקה ביום שישי לבתי עניים. כאשר שמעה על חולה, היתה בודקת איך אפשר לסייע לו. מעולם לא יצאה מפיה מילה של רכילות. יחסה של אמא לחמותה, סבתא סילקה, היה סמל ודוגמה ליחסי כלה וחמות. לפעמים היתה אמה, סבתא איטה, מקניטה אותה ואומרת לה: "הרי יש לך השְוויגֶער (חָמוֹת) שלך - אז בשביל מה את זקוקה לאמא שלך?!" אמא שפעה טוב לב, אותו חלקה בכמויות עם כל אדם,<br />והשם "טשארנע" נישא בפי כול בסאנוק כשם נרדף לעזרה לזולת.<br />אמי דאגה לחינוכנו - ובפרט לחינוכן של הבנות במשפחה - ורשמה את אחיותיי לגימנסיה פולנית. שלושתן למדו והתקדמו, ואמא דאגה שתירשמנה לספרייה ותקראנה ספרים. אף שאבא סמך על אמא בנקודה זו, ביקש לבדוק מפעם לפעם מה הן קוראות, ואם הן קוראות ספרים ראויים; אך אמא היתה אומרת לו: "אִיצֶ'ה, די קענסט זיך פַארלאזֶען אוף מיר" (אתה יכול לסמוך עלי).<br />אמא רצתה גם לרשום את אחי אריה לגימנסיה פולנית כדי שירכוש השכלה כללית, אך אבא לא היה מוכן לכך, ואמא ויתרה לו בנקודה זו.<br />כחלק מההווי המשפחתי הקפידו ההורים שנאכל יחד את כל הארוחות, שלוש פעמים ביום - גם את ארוחת הבוקר. אבא רצה ללמד אותנו "דרך ארץ" (כלשונו) בכל תחומי החיים, ובין השאר הקפיד שנאכל בנועם. "אין אוכלים אכילה גסה", היה אבא אומר. לאבא היה מקום קבוע ליד השולחן, ואיש מבני המשפחה לא הֵעז לשבת במקומו.כל האידיליה המשפחתית הזו באה אל קצה עם פרוץ המלחמה.</span></div><p><br /></p><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5291576035889874034" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 256px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SW90XmEvhHI/AAAAAAAAA34/EB_sC9sSFxY/s400/Gur5.JPG" border="0" /> </p><p align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;"><strong>שמואל</strong>: הורי ומשפחתי שצולמו לפני הולדתי. מימין לשמאל: אחי אריה, אבי, אמי, סבתא סילקה (אם אבי), אחיותיי (מהגדולה לקטנה): רייזל, לאה ואידל, 1931.</span><br /></p><p align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5291577998387458610" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 279px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SW92J08oMjI/AAAAAAAAA4A/M0kLapdCslY/s400/Gur6.JPG" border="0" /></span></p><p align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;"><strong>שמואל</strong>: אמי ומשפחתה בסאנוק. יושבות למטה שלוש אחיותיי (מימין לשמאל): רייזל ולאה (שנספו בשואה) ואידל, במרכז: סבא פנחס אהרון וסבתא איטה. אמא יושבת ליד סבא, 1930.</span> </p><p align="center"></p><br /><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5291580036865761698" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 286px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SW94Ae3uoaI/AAAAAAAAA4I/TLXcl0WnQho/s400/Gur7.JPG" border="0" /></p><p align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">שמואל בגיל 3 - לפני החלקה</span> </p><p align="center"></p><br /><p align="center"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5291581491727709698" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 269px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SW95VKp2NgI/AAAAAAAAA4Q/1AhIeNJdvxU/s400/Gur8.JPG" border="0" /></p><p><span style="font-family:arial;font-size:85%;"></span></p><p align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אמא טשארנע</span> </p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-3308941915204754184?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-33851629051931393382009-01-14T19:31:00.000-08:002009-01-15T18:42:17.837-08:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>הימים הראשונים<br /></strong>הייתי בן חמש וחצי כאשר פרצה המלחמה. ב-9 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את העיר סנוק, והפעולה הראשונה שעשו אנשי הגסטאפו היתה לשרוף את ספרי התורה בבתי=הכנסת. שלושה יהודים, שפרצו לבתי-הכנסת כדי להציל את ספרי התורה, נשרפו חיים בנסיון ההצלה הזה. מותם המזעזע של יהודים אלה, שמתו על קידוש השם, עורר פחד גדול בקרב יהודי העיר.<br />אני זוכר בבהירות את היום הנורא הזה, בו נכנסו אנשי הגסטאפו בג'יפים ואופנועים לעיר ועברו מבית לבית לאסוף גברים לעבודות כפייה. בחצר הבית שלנו העמידו ג'יפ , ובו מערכת קשר למטוסיהם, וסביבו רחשו אנשי גסטאפו רבים. הם נכנסו גם אלינו הביתה. היתה זו שעת בוקר מוקדמת, וכל בני המשפחה היו עדיין בבית. זה עתה פקחתי את עיניי - ולפתע שמעתי דפיקות חזקות על הדלת וקריאות: "יודֶעה! יודֶעה!". לבי דפק בחוזקה. כל אותו שבוע שמעתי שדיברו בבית על פרוץ המלחמה, וגם את סיפורם הנורא של היהודים, שנשרפו חיים בנסיונם להציל את ספרי התורה. כל יום ציפו בעיר בחרדה לראות מה יהיה צעדם הבא של הגרמנים - והנה הרגע הנורא הזה הגיע. אבא פתח לאנשי הגסטאפו את הדלת, והם תפסו אותו בפראות והחלו לגרור אותו עמם. התגברתי על הפחד הנורא שאחז בי והתחלתי לצעוק על אנשי הגסטאפו בתקווה שאצליח להציל את אבא. איש גסטאפו אחז בי בחוזקה, הנחית עלי מכה בקת הרובה שלו ודקר אותי בכידון שהיה בידו. נשטפתי כולי בדם; אבא הזיז אותי הצידה, הרחק מידיהם של אנשי הגסטאפו, ואמא החלה לחבוש את פצעיי (עד היום יש לי צלקת מאותה דקירה). היו צעקות ומהומה רבה, ולפתע יצא אחי אריה בן ה=15 מחדרו ואמר לאנשי הגסטאפו בשקט :"קחו אותי במקומו". עוד טרם היה סיפק בידי אבא למחות, הם לקחו אותו ויצאו מפתח הבית. מאוחר יותר הוא סיפר לנו שכאשר שהה במחנה העבודה, הם גררו אותו בכוח, גזזו את פאותיו וחרטו על קודקודו צלב קרס. במשך שישה ימים לא ידענו מה קורה אתו, עד שיצר אתנו קשר מהעיר טַרְנוֹפּוֹל, שהועברה לשליטה רוסית, שם גרה דודתי מרים לנדאו, אחות אבי, וסיפר שהצליח לברוח מהרכבת והגיע אליה. </span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /></div><p align="center"></span><a href="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/1/19/1943sanok_kosciuszki_ukr_ss.jpg" target="_blank"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5291713999557371378" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 254px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SW_x2IyUJfI/AAAAAAAAA4w/w7N62OacC8Y/s400/Gur14.jpg" border="0" /></a> <span style="font-family:arial;"><span style="font-size:85%;">גליצאים, אנשי אס אס צועדים ברחוב Tadeusz Kosciuszko בסנוק במאי 1943<br />מקור: ויקיפדיה </span></span></p><span style="font-family:arial;"><span style="font-size:85%;"><p></span></span></span><span style="font-family:arial;">היתה שמועה שהגרמנים עלולים לחזור לביתנו. אבא חשש שהגרמנים לא יוותרו לו ויבואו לקחתו בהזדמנות אחרת, ולכן התחבא בספרייה כל אימת שנשמעה דפיקה על הדלת. הזזנו את הארון הגדול כדי להסתיר את דלת הכניסה לספרייה. וכך לא ניתן היה לשער שהארון מסתיר חדר. אבא ישב שם ולמד, ובינתיים המתנו כולנו בפחד לראות מה יקרה.<br /><strong></strong></span><br /><br /></p><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>הגרמנים מגרשים אותנו ללסקו בשטח הרוסי<br /></strong>גם הרוסים פלשו לפולין, והמדינה נחלקה בין הגרמנים לבינם. אזור סאנוק השתייך לגרמנים, והם הכריזו על גירוש היהודים לתוך השטח הרוסי. מודעות גדולות בגרמנית ובפולנית נתלו ברחבי העיר, ובהן נכתב שב=18 בספטמבר על כל היהודים לצאת מבתיהם עם משפחותיהם ולהתרכז ב"רִיֶנעק" (מרכז העיר). ליתר ביטחון חזרו הגרמנים על הודעתם זו במערכת כריזה ברמקולים. גם אנחנו יצאנו לשם - ללא שום מיטלטלים, כאשר הצטווינו. היתה זו שעת ערב מוקדמת. עמדנו שם, בכיכר העיר, עם אלפי יהודים – גברים, נשים וטף - מוקפים באנשי גסטאפו רכובים על גבי ג'יפים ואופנועים, ולהקות כלבים אימתניים בידיהם. ה"קומונדאט" (המפקד הראשי) הכריז: "מחר בחמש בבוקר אתם עוזבים את הבתים והחנויות שלכם, ומשאירים את כל הרכוש עם המפתחות. מותר לכם לקחת אתכם רק ציוד בסיסי. אתם עוברים את הגשר ללֶסְקוֹ השכנה, שבשלב זה נמצאת בשליטת רוסיה".<br />אחרי שמיעת הגזרות הקשות חזרנו הביתה, ובלב כבד ארזנו כמה מיטלטלים בתיקי גב. אבא ארז בתיק שלו טלית ותפילין, חומש, סידור תפארת צבי, שופר, גביע הכסף לקידוש ואת הקיטל שלו, שנהג ללבוש בימים הנוראים. אמא מסתכלת עליו ואומרת לו: "איצ'ה, ווּס טוּטזִיך מיט דִיר? (מה קורה לך?). קח לך מכנסיים וביגוד בסיסי. זה יותר חשוב". מסתכל עליה אבא ועונה לה: "טשארנע, אַ יִיד דַארף נֶעמֶען דוּס ווּס איז אִידִישקַיְיט (יהודי צריך לקחת עמו את החפצים הקשורים ליהדותו). ומה צריך יהודי? טלית ותפילין וסידור לתפילה, גביע לקידוש ושופר וקיטל לימים הנוראים, ואת שאר הציוד ניתן לקנות בהמשך". הוא נצמד לתיק הזה כל תקופת המלחמה (השופר של אבא, גביע הכסף והסידור שלו נמצאים בידי עד עצם היום הזה).<br />למחרת בשש בבוקר יצאנו לדרך, נושאים עמנו את המיטלטלים על גבינו. בחוץ חושך, קור כלבים וגשם זלעפות ניתך עלינו. כך אנו צועדים בגשם השוטף בין כל היהודים, וביניהם מבוגרים, זקנים, נשים וטף, אמהות נושאות את הפעוטות על ידיהן. אנו הולכים ובוכים, הולכים ובוכים, ודמעותינו מתמזגות בטיפות הגשם שזולג מלמעלה ללא הפוגה. אנשי גסטאפו רבים פזורים ברחובות, ופה ושם הם פותחים את צרורות היהודים ההולכים כדי לוודא שאף יהודי לא לקח עמו לדרך מעֵבר לציוד הבסיסי שהורשה לקחת. רוב היהודים אכן לא רצו להסתכן והסתפקו בציוד בסיסי. הזקנים הולכים לאט, והגרמנים מאיצים בהם: "שנֶעל! שנֶעל יוּדע! (יהודים, מהר! מהר!), מכים במתמהמהים ללא רחם, ופה ושם גם מכים סתם. בדרכנו אנו נתקלים בגוויות אדם, והכלבים האימתניים מזנבים בעקבותינו. ואני, ילד קטן, עוד לא בן שש, פוסע לי בין הגוויות הללו, רואה את כל האנשים הבוכים סביבי, ולבי מתכווץ מפחד ממראות הזוועה. ילדים הולכים לאיבוד. נשמעות צעקות: "וִי אִיז מַיין קִינד?" (היכן הילד שלי?), זועק אבא אחד, ואמא אחרת, שאיבדה את בתה בין המון ההולכים, צועקת: "וִי אִיז מַיין מֵיידֶלֶע?" (היכן בתי?). אמא אוחזת חזק בידי הקטנה, הנתונה בתוך כף ידה הגדולה, ובידה השנייה מחזיקה את איידל אחותי - שמא גם אנחנו נלך לה לאיבוד.<br />אנחנו עוברים את הגשר ומגיעים לעיר לסקו. דוד אברהם (אח של אבא) ודודה רחל אשתו כבר מצפים לנו מעבר לנהר עם שתי עגלות ושני סוסים ומביאים אותנו לביתם. שם אנו פוגשים את סבא וסבתא מצד אמא ואת שלוש הדודות שלי (אחיותיה של אמא). הן פנו ללון בביתם של קרובי משפחה שלנו, ואילו אנחנו נשארנו בביתם של דוד אברהם ודודה רחל. היה זה היה בית קטן, אך למרות הצפיפות הרבה, הם פרסו לכולנו שמיכות על הרצפה ודאגו לנו גם לארוחה חמה. הרוסים כבר היו במקום והחרימו חלק מרכוש היהודים. הדודה חלקה עמנו את מעט הלחם שהיה לה ולמשפחתה. הקור הנורא החל לתת את אותותיו: כולנו הצטננו, ושיעולים קשים תקפו אותנו. כך שכבנו אצל הדודים, מכורבלים בשמיכות ומנסים להתגבר על הקור הנורא בבית שלא חומם. נוסף לקור החל גם הרעב להציק לנו.<br />יום אחד חזרה אמא מסידורים בחוץ רטובה כולה ואמרה לאבא: "המצב הזה לא יכול להימשך. השארתי בבית חפצים רבים, שמיכות ובגדים חמים לילדים, ואני רוצה לעבור את הגשר ולהביא להם עוד שמיכות וקצת בגדים חמים". "מה את מדברת?!" ענה לה אבא, "מי יניח לך לעבור את הגשר?". "שמעתי", ענתה אמא, "עכשיו, כשהייתי בחוץ, שיש גויים המוכנים להעביר יהודים לסנוק תמורת תשלום ולהחזירם". "ומי אמר שזה בטוח?" נלחץ אבא. "אל תדאג!" ענתה לו אמא, "מאנשים שמעתי שמבריחי הגבול האלה אמינים. הם ייקחו ויחזירו אותנו בשלום". אמרה - ועשתה. לילה אחד לקחה אתה את בלומה אחותה, ובעזרת מבריח גבול - לו שילמו כסף רב - חצו את הנהר מתחת לגשר ועברו בתוך המים הרדודים (הנהר היה אז בשפל).<br />משהגיעו לסנוק, הן ניגשו לעירייה, ואמא פנתה לפקיד הפולני ושאלה אם היא יכולה לקחת כמה חפצים מהבית. הפקיד עיין בתעודה שלה ובתיקה המצוי בין מסמכי העירייה ואמר לה: "אין בעיה. את יכולה לקבל בחזרה את המפתחות גם של הבית וגם של החנות". כך נחרץ גורלנו. ראשית דבר ארגנה לנו אמא חבילות של בגדים חמים ושלחה לנו מעבר לגבול בידי מבריחי גבול ויהודים, שנכנסו כמוה בחשאי ויצאו בחזרה ללסקו. לבשנו את בגדינו החמים וחיכינו לשובהּ של אמא ולשובה של דודה בלומה. בינתיים פתחה אמא את החנות והחלה לנהל חיי מסחר, כאילו עולם כמנהגו נוהג בסנוק, וכאילו אין הגרמנים יושבים שם ונושפים בעורפם של היהודים המעטים שנותרו. כעבור שבועיים שלחה אמא הודעה לאבא שישלח אליה את רייזל ולאה, אחיותיי הבוגרות, כדי שתעזורנה לה בבית ובחנות. תמיד סמך אבא על אמא, ולכן לא היסס ושלח אותן בחזרה לסנוק עם מעביר גבול. כעבור כמה ימים ביקשה אמא מאבא שישלח לה גם את איידל, אחותי השלישית. אבא עשה כמצוותה, אך איידל נתפסה בגבול על=ידי הרוסים ונשלחה בחזרה ללסקו. כמה פעמים ניסתה איידל לחצות את הגבול ולחזור לסנוק, אך בכל פעם נתפסה ונשלחה בחזרה; עובדה זו הצילה את חייה. גם אחיותיה של אמא, חיה ופרימעט (שהיו רווקות עדיין), ניסו לחצות את הגבול כמה פעמים כדי לסייע לאמא בניהול החנויות, אך גם הן נתפסו שוב ושוב והוחזרו ללסקו, וכך ניצלו גם הן. מצב זה נמשך למעלה מחצי שנה, והקשר עם אמא ואחיותיי היה רק דרך פתקים שהעברנו בינינו, אליהם צירפה כסף למחייתנו באמצעות מבריחי גבול ויהודים שהסתננו מסנוק ללסקו.<br />הגיע חודש אב. משראה אבא שהימים והחודשים חולפים ושום דבר לא קורה (כל הזמן היתה תקווה שנוכל לשוב לביתנו בסנוק), החליט שנעבור לגור בדירה נפרדת. הדוד אברהם מצא לנו דירה לא רחוק מביתו, אך פתאום הופתענו לראות מודעות גדולות תלויות בכל רחבי העיר, ובהן מודיעים הרוסים שכל מי שרוצה לחזור לביתו יוכל לעשות זאת בקרוב - בתנאי שיירשם. מובן שנרשמנו מיד, ואתנו יהודים רבים. הודענו על כך לאמא, והיא שמחה מאוד וכבר חיכתה לרגע שבו ניפגש. "אמרתי לכם", כתבה לנו באחד המכתבים, "עוד מעט תשובו הביתה ונתאחד מחדש".<br /><strong></strong></span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>הנסיעה המתישה ברכבת לסיביר</strong><br />ליל שבת חזון. אנשי נקו"ד (אנשי המשטרה החשאית הרוסית) מציפים את העיר. הם עוברים על הרשימות של המשפחות, שהודיעו על רצונן לחזור לצד הגרמני, ומגיעים לבתיהן. אנחנו עומדים בסיומה של ארוחת השבת בביתו של הדוד אברהם, שרים זמירות ורוחנו טובה עלינו - לפתע נשמעת דפיקה על הדלת. הדוד פותח אותה, ואנו מבחינים בפתח הדלת בקצין נקו"ד, ולצדו שני חיילים נושאי רובים. "גראניק יצחק", מכריז הקצין בקול וממשיך לקרוא בשמם של שאר בני המשפחה: "גראניק סמואל, גראניק אדלה. אתם עצורים. מחכה לכם למטה עגלה". אבא מנסה למחות: אולי היתה כאן איזושהי טעות. "הבעתם את רצונכם לשוב אל חבל הארץ, הנמצא בחסות האויב הגרמני", מסביר הקצין הרוסי, "ולכן סומנתם כ'אנטי=קומוניסטים'". אבא אוזר אומץ ואומר לקצין: "אני בשבת לא נוסע". הקצין מביא תגבורת: נכנס הביתה קצין גבוה, ואבא מופתע מאוד. "הרשל'ה!" הוא קורא לקצין היהודי, שנכנס זה עתה וגדל כילד בבית סבא, "ווּס טִיסט דִי דוּ?" (מה אתה עושה כאן?). עונה לו הקצין היהודי: "רב איצ'ל'ה, הַיינְט אִיז אַן אנדֶערֶע וֶועלט. נִישטוּ מֶער קַיין יִידן, הַיְינְט אִיז סוציאליזם" (רב איצ'לה, זה עולם אחר. אין עוד יהודים, היום קיים רק הסוציאליזם). גם הוא מסביר לאבא, שהסיבה שנעצר היא רצונו לשוב ל"ארץ אויב". בצד ההסבר הוא מגניב לו משפט אחד של נחמה: "הגרמנים יהרגו אותך - אך אנחנו, הרוסים, נציל אותך. עלה על העגלה וסע. לא רצוי שתערים קשיים נוספים". אבא התעקש: "אני אבוא בעצמי, ברגל, מחר בבוקר", אמר להרשל'ה, "מצִדי שיירו בי עכשיו". הרשל'ה דאג שיניחו לנו, אך למחרת בבוקר, בשבת חזון, זו שלפני תשעה באב, מגיעים שישה קצינים רוסים, מרימים אותי ואת איידלה ומשליכים אותנו לתוך עגלה, וגוררים את אבא נגד רצונו ומכניסים גם אותו לעגלה. העגלה מובילה אותנו לרכבת, ובקרון אנו פוגשים לשמחתנו את סבא פנחס אהרון וסבתא איטה, הוריה של אמי, ואת הדודות חיה ופרימעט.<br />כל הקרונות דחוסים ביהודים. הקצין מודיע לנו, שאנחנו מובלים למקום "שם תלמדי להיות קומוניסטים טובים". בקרון דרגשי שינה על קומות, מרופדים קלות במצעי קש. אבא, איידל ואני חולקים דרגש אחד בקומה העליונה, בדרגש האמצעי מתמקמות הדודות חיה ופרימעט, ובדרגש התחתון - סבא וסבתא שלי. צפיפות ודוחק. סביב לרכבת מסתובבים אנשי צבא רוסים, וטנקים מקיפים אותה. ממש מצור. עם צאת השבת מתחילה הרכבת לנסוע, ואני חושב על אמא והאחיות שלי שהשארנו מאחורינו. הרכבת נעה מזרחה באטיות. אני מקשיב לשקשוק הקרונות ויודע שככל שהרכבת מתרחקת - כך מתרחקת אמא ממני. הלב בוכה והדמעות פורצות. אנחנו נוסעים ונוסעים, והשבועות חולפים להם. בלילות אני מתגלגל על מיטתי וחושב על אמא. הדמעות זולגות מעצמן, ואבא מחבק ומנסה לנחם - אף כי איננו יודע כיצד לנחם גם את עצמו. אוכל ניתן לנו במשורה: בכל תחנת עצירה אנו מקבלים מים חמים וקצת לחם, ולפעמים חילקו לנו מרק חם. פעם ניסינו לטעום ממנו, אך אחרי שנודע לנו שהמרק עשוי מבשר סוסים, לא נגענו בו עוד. בתחנות העצירה מיהרנו תמיד לשירותים, כי ברכבת אין, וצריך להתאפק. פעמיים כמעט הפסדנו את הרכבת בגלל התור הארוך בשירותים: הרכבת התחילה לנוע בלי כל סימן מוקדם, בלי צפירה ובלי להמתין לאנשים שעולים או יורדים, אך הספקנו לעלות עליה ברגע האחרון. חליתי בצהבת; הורידו אותי באחת התחנות, קיבלתי שם טיפול, ולאחר מכן הוחזרתי לקרון עם אבא ואחותי, והמשכנו מזרחה, לכיוון סיביר. המחלה החלישה אותי מאוד, אך בסופו של דבר הבראתי ( בגין אותה צהבת נאסר עלי עד היום לתרום דם).<br />שישה שבועות נמשך המסע הקשה הזה, לילה ויום. כל אותה תקופה לא התקלחנו, גופנו שרץ כינים, וגירדנו את כל הגוף עד זוב דם. היו אנשים שהתייאשו, ירדו בתחנות העצירה ולא חזרו לרכבת. היו שאיבדו את בני משפחתם כשירדו בתחנות לחפש אוכל, והרכבת המשיכה לנסוע בלעדיהם. אבא שמר על אחדותנו בחירוף נפש. כל עצירה בתחנות לוּותה במתח רב, אך תודה לאל שהצלחנו להישאר יחד, עם הדודות ועם סבא וסבתא, עד סוף המסע. סבתא היתה חולת לב, וכל הזמן דאגנו לה. סבא היה יהודי גבוה וחזק; מעט הלחם שחילקו לנו לא הספיק לו, והוא תמיד היה רעב. המסע הסתיים בצֶ'רֶפָּנוֹב - העיר שכונתה "השער לסיביר", שם קיבלו את פנינו מאות משאיות. דחסו אותנו לתוכן, אך אנשים פחדו להיכנס, והיו אף נשים שצווחו וקרעו את בגדיהן. התבוננתי בנשים הללו, שנלחמות עם אנשי הנקו"ד ואני זוכר את עצמי נצמד לאבא וצווח: "טַאטֶע, טַאטֶע, אִיך וִויל אַהֵיים!" (אבא, אני רוצה הביתה!), וחושב לעצמי שאולי אבא יצליח להציל אותי מהחלום הרע הזה בו אני נמצא. אבא מצמיד אותי ואת אחותי אליו, מחבק ומנסה להרגיע אותנו, וסבא וסבתא והדודות נצמדות אלינו כדי שנמשיך להישאר יחד.<br />דוחסים אותנו למשאית: שישים איש למשאית, המכילה רק עשרים מקומות, וסוגרים אותנו בברזנט. המשאית מתחילה לנסוע. חושך בחוץ, ובדרך נשמעות קולות חיות הטרף. אבא מרגיש שהסוף שלנו קרב ומשתף אותנו בחששו: "ילדים, אני רוצה לומר לכם משהו קשה ולא נעים. חושש אני שהם מובילים אותנו למוות. כיהודים טובים אנו צריכים לומר 'וידוי', כפי שאומר כל יהודי כאשר הוא עומד בפני המוות. אני אומר אפוא עכשיו את הווידוי, ומבקש שתחזרו אחריי: 'יושב בסתר עליון, שמע ישראל, השם רועי לא אחסר. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע". אני חוזר אחרי אבא על המילים המפחידות, וגם סבא וסבתא והדודות שלי, ועוד אנשים במשאית, חוזרים אחרינו. המילים נקטעות בתוך פרצי הבכי, ואני חושב רק על אמא: איפה את, אמא? מתי אראה אותך שוב? ומה יהיה אתי, אם יקרה משהו לאבא? אני ילד קטן שמרגיש כמו זקן. המשאית נוסעת לה בחושך, ואני מרגיש שאנחנו מתקרבים אל הדבר המפחיד הזה שאבא קרא לו "מוות". השחר עלה, והמשאית עצרה בתוך קרחת יער ענקית.<br /><strong></strong></span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>החיים בטייגה בסיביר<br /></strong>מכל הצדדים עמדו צריפי עץ שנקראו "בָּרָאק". מסביב לצריפים עמדו כדים ענקיים, ובהם זפת רותחת שהעלתה אש ואדים. הורו לנו לרדת מהמשאיות, וכמו שקודם היו רבים שסירבו לעלות - היו עכשיו רבים שסירבו לרדת. לא ידענו מהו המקום הזה ולאן הביאו אותנו. אולי יירו בנו אנשי הנקו"ד, הניצבים סביבנו? אולי ישפכו עלינו את הזפת הרותחת? (מאוחר יותר נאמר לנו שתפקיד הזפת הרותחת היה להרחיק מהמקום חיות טורפות המשוטטות ביער). פחד נורא. הרוסים צעקו לעברנו: "דַאוַואי! דַאוַואי! אַנטי=קוֹנסִימוֹל!" (החוצה! החוצה! אנטיקומוניסטים! בוגדים!). ה"קומונדאט" (מפקד המחנה) נעמד והכריז: "כאן תבנו את הבתים שלכם, תכרתו את כל העצים, וכאן תמותו. נחנך אתכם ואת ילדיכם. מחר בשמונה בבוקר תצאו כולכם לעבודה, וילדיכם ילכו לבית=הספר".<br />לפתע תקפה אותנו להקת יתושים ענקיים והחלו לעקוץ אותנו. התחלנו להתגרד עד זוב דם, ועד מהרה נהיו העקיצות לפצעים של ממש, שגירדו והכאיבו מאוד. הרוסים לא התרגשו כשראו אותנו בסבלנו: "פְּרִיבִיקְנְיֵש" (תתרגל), אמרו ברוסית למי שהעז להתלונן, "אם לא תתרגל - תמות". כעבור כמה שעות הגיע רופא ונתן לנו חומר למריחה, שהפיץ ריח נורא, כדי להרחיק מאתנו את היתושים.<br />החיילים השליכו את חפצינו מהמשאיות וחילקו אותנו לצריפים. אחד מהם הכריז: "משאית מס' 1 - לבָּרָאק (צריף) מס' 1", וכן הלאה, חמישים איש בבראק אחד. בין משפחה למשפחה העמידו מחיצת עץ דקה. היו שם מיטות ובהן מזרני קש, מיטה לכל נפש, ושמיכה צבאית מעליה. על המיטה הניחו "חבילת מזון", שהכילה לחם, תפוחי אדמה וגזר. מהמטבח הכללי קיבלנו מרק חם על בסיס ירקות. כעבור זמן קצר הסתבר לנו שה"חיילים" ששמרו עלינו בעצם לא היו חיילים, אלא אסירים, וזה התפקיד שהוטל עליהם. במשך הזמן יכולנו לחוש בהזדהות שלהם עמנו, ולפיכך היו די אנושיים וסבלניים אתנו. הקומונדט אהב אותי במיוחד ודאג להביא לי כל יום כרוב חמוץ, המכיל ויטמינים רבים, כדי להגן עלי ועל שיניי, שחלקן החלו להתחלף עוד במחנה. אנשים רבים במחנה חלו במחלת "צינגה" ואיבדו את שיניהם בגלל מחסור בוויטמינים, והייתי בין הבודדים שלא חלה שם ולא איבד את שיניו.<br />בבוקר התייצב אבא לעבודה: חטיבת העצים. אף שהיה כבן חמישים, לא עשו לו הרוסים שום הנחה. חודש אב עבר, חודש אלול הגיע, והתחלנו להתקרב לימים הנוראים. אבא הכין לעצמו לוח שנה עברי, וכך הצליח לעקוב אחרי ימי השבוע, שבתות, חגים ומועדים. לאבא היה סידור, חומש ושופר, אך ספר תורה לא היה לנו. טרם צאתו לעבודה הקפיד אבא כל בוקר להניח תפילין ולהתפלל שחרית (אף שהיה עדיין חושך ועדיין לא זמן תפילה), ובנוסף התפלל מנחה וערבית. סבתא איטה אמרה מדי יום פסוקי תהילים שידעה בעל=פה. בראש השנה תקע אבא בשופר בבוקר השכם, טרם צאתו לעבודה, אך להתפלל ממש לא הספיק. גם את חג הפסח השתדלנו לקיים כהלכתו עם כל המגבלות. אבא הכין יין מסלק, ואותו מזגנו לארבע הכוסות ושתינו בליל ה"סדר". מצות השגנו בזכות יהודים תושבי הסביבה, שניצלו את המצב ומכרו לנו בשוק השחור תבואה שקנו מהאיכרים החיים בכפרים באזור. הם שחקו באבנים את גרגרי התבואה לקמח, וממנו אפו על תנור עצים מאולתר מעין מצות. בשבעת ימי הפסח אכלנו רק את ה"מצות" האלה, ואת הלחם שקיבלנו שמרנו בצד לאחר הפסח. מצה זו היתה קשה למדי, ומרבית תושבי המחנה - בייחוד המבוגרים שביניהם, שחלק גדול מהם איבדו את שיניהם - לא היו מסוגלים ללעוס אותה, וביניהם גם כל בני משפחתי. למרות זאת לא נגע איש מהם בלחם כל שבעת ימי החג.<br />אני זוכר שלעתים קרובות הייתי רעב, וכשהיו פורסים את הלחם, הייתי מלקט פירורים מתחת לשולחן. סבתא דאגה לי: היא שמרה עבורי בסינרה את קרום הלחם מתוך מנת הלחם שלה (אותו לא היתה מסוגלת ללעוס, כיוון שנשרו שיניה) עד שובי מבית=הספר.<br />כל ילד מגיל שש חויב ללכת לבית=הספר, וכך נהגתי גם אני. קיבלנו עניבה אדומה ועליה תג עם סמל בית=הספר, אותם ענדנו על בגדי החול שלנו. את היום פתחנו במפקד. כל התלמידים כונסו בחצר, והיינו צריכים לקרוא במקהלה: "בּוּדגוֹטוֹב, וְסִיגְדָה גוֹטוֹב, דְלַה סטָלִינָה אוֹטצָה" (הֱיֵה מוכן, תמיד מוכן, בשביל אבא=סטלין). רק אחרי ההכרזה היומית הזו נכנסנו לכיתות, והמורה קרא את שמות הילדים בקול, כלומר את שמו הפרטי של הילד ואת שם אביו (במקום את שם המשפחה). כך קראו לי "סמואיל איזאקוביץ'" (שמואל בן יצחק). נוהג זה היה מקובל ברוסיה גם לגבי המבוגרים, ולמורה שלי, למשל, קראו "אלכסנדרה איוואנובנה" (אלכסנדרה בת איוואן).<br /><strong></strong></span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>מותו של סבא</strong><br />רוב הזמן היו האנשים רעבים, והיו שממש התנפחו מרעב וחלו. את החולים העבירו במזחלות רתומות לסוסים על השלג, כשהם קשורים למזחלת ומכוסים בשמיכה (עגלה רגילה לא היתה עבירה בשלג), אל העיר הקרובה סוזון, שם היה בית=חולים. גם סבא היה רעב והתנפח מרעב. בגלל גילם המופלג (סבא היה בן 74) לא אולצו סבא וסבתא לעבוד, ונשארו בצריף כאשר כולם יצאו לעבודה. פחדתי להישאר לבד במיטה בצריף הריק למחצה, ולכן נהגתי להצטנף לידו במיטה אחרי צאתו של אבא לעבודה. בשעת בוקר מוקדמת אחת, כאשר כרגיל שכבתי ליד סבא, שמעתי אותו ממלמל לעצמו, כשעיניו עצומות למחצה: "אוי, אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט! אוי, אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט" (אוי, לוּ היתה לי חתיכת לחם!). לפתע השתתק וראיתי שעיניו עצומות לגמרי. צעקתי לעברו:"זֵיידֶע! זֵיידֶע!" (סבא! סבא!) והתחלתי לטלטל אותו מצד לצד, אך סבא לא הגיב. מרוב התרגשות ופחד התחלתי לקרוא לדודות שלי שהיו אז בעבודה. ניגשה אלי סבתא ושאלה אותי: ""ווּס אִיז גֶעשֶען?" (מה קרה?). אמרתי לה: "אני לא יודע מה קרה עם סבא. הוא נרדם ולא מתעורר". ניגשה סבתא לסבא וצעקה לעברו:"פנחס'ל! פנחס'ל!" - ואין תגובה.<br />אז ספקה את כפיה והחלה לזעוק: " אוי! ער איז גֶעשטוֹרבְּן! (אוי! הוא מת!)".<br />היה זה בי"ח בכסלו. כשחזרו הדודות שלי, דודה חיה ודודה פרימעט, מהעבודה, הן החלו לצרוח. אביהן, הסבא שלי, היה המת הראשון במחנה. אבא נטל את הקיטְל שלו וכיסה בו את סבא, במקום תכריכים. היה קור כלבים בחוץ - מינוס ארבעים מעלות צלזיוס, והשלג הגיע לגובה מטר. היה קשה מאוד לבצע קבורה כהלכתה. הדודות שלי חפרו בשלג באצבעותיהן וניסו להגיע ככל האפשר קרוב לאדמה. אחר כך תקעו בערֵמת השלג הזו מקל - סימן שכאן נקבר אדם. בהלוויה של סבא השתתפו חלק קטן מדרי הבראק שלנו, שכן רוב האנשים טרם חזרו מהעבודה (רובם חזרו עם חשכה). לא היה מניין לומר "קדיש", ואבא קרא פסוקי תהילים בעל=פה. סבא נפטר ונקבר בסיביר בי"ח בכסלו תש"א (18.12.1940).<br />מששבו הדודות שלי לבראק שלנו, הן החלו לחוש בתוצאות החפירה בשלג: כעבור שעתיים נשרו ארבע אצבעות של אחת הדודות, והשנייה איבדה שתי אצבעות וחצי. כאשר החלו להפשיר כפות ידיהן, הן הוצפו בדם שזרם ללא הפוגה. מיד הזמינו להן מזחלת, והן הוסעו לבית=החולים בעיירת המחוז סוזון, שם אושפזו לתקופה ארוכה - חמישה חודשים - עד שהחלימו מפציעתן, אך שתיהן נשארו נכות. עם עזיבתן נשארנו בצריף רק אבא, אחותי איידל, סבתא ואני.<br /><strong></strong></span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>המעבר מהיער לעיר קָמִין.<br /></strong>תקופת "החינוך מחדש" ביער ארכה 14 חודשים, ואז הודיעו לנו להתכונן למעבר לעיר.<br />הקשישים והילדים הקטנים הועלו עם המיטלטלים על עגלות (ביניהם אני וסבתא), אך רוב האנשים הלכו ברגל. הלכנו כמה ימים עד שהגענו לעיר. כאשר אחת לכמה שעות עברנו בכפרים, עשינו חניה קצרה ורכשנו מהכפריים חלב, פֵּרות וירקות, כִּיסְלוּחָה (סוג של לבּן) ולֶפְּיוֹשְקָה (מין פיתה). היו לנו מטבעות זהב וגם קצת כסף שקיבלנו ממכירת בגדים ותכשיטים לכפריים. הרעב המשיך להציק לנו גם בעיר. הייתי חוזר מבית=הספר בשעה שתיים בצהריים ומוצא מזווה ריק, כי לא היה מה לאכול. אבא קיבל "פַּאיוֹק" (מנה) לכל המשפחה, שהכילה מאתיים גרם לחם ליום לנפש (1,200 ק"ג לכל המשפחה), שני ק"ג תפוחי אדמה קפואים, שלושה=ארבעה גזרים וכמה בצלים. מכסת הירקות היתה ספורה ומדודה ומיועדת לכל המשפחה לשבוע. מכמות זו היה קשה מאוד לשבוע. היינו שש נפשות במשפחה: אבא, סבתא איטה, הדודות שלי חיה ופרימעט, אחותי איידל ואני. את מראהו של הלחם וטעמו לא אשכח. היה זה לחם שחור, עגול וכבד, דביק, בקושי ניתן ללעיסה, ולא טעים - אך לא חשבנו על זה, כי רק רצינו להשקיט את הרעב. אחרי בית=הספר הייתי עומד בתור ("אוֹצֶ'רֶד") ללחם בשביל כל המשפחה, כי אבא, אחותי איידל והדודות שלי היו כל היום בעבודה, וסבתא לא היתה מסוגלת לעמוד שעות בתור. חלוקת הלחם החלה בשעה שש בערב, ובחורף בשעה זו כבר היה חושך.<br />יום אחד, כאשר סוף=סוף הגיע תורי וקיבלתי לידי את מנת הלחם המשפחתית אחרי שעמדתי בתור שעות קופא מקור, חטפתי מכה בראש מאיזה פרחח (קִיטַאי) קטן. טרם התאוששתי מהמכה, והוא הסתלק בריצה, נושא בידיו את מנת הלחם של המשפחה שלי, שהיתה באחריותי. לא הייתי מסוגל לחזור הביתה בלי הלחם. הייתי רק בן 11 וחששתי שלא יאמינו לי בבית שגנבו לי את הלחם, אלא יאשימו אותי שאכלתי אותו בעצמי בדרכי הביתה. הסתובבתי שעות בחושך, בקור ובשלג, ולא ידעתי מה לעשות.<br />לפתע טפח מישהו על כתפי. נבהלתי לרגע. הרמתי את ראשי וראיתי יהודי אחד שהכרתי מהשכונה שלנו. "שמואלק", שאל, "ווּס טִיס דִי דוּ?" (מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?). הוא ראה שעיניי נפוחות מבכי והתעניין מה קרה לי. פרצתי בבכי ובקושי יכולתי לספר לו מה קרה. "נַארֶעש קִינד" (ילד טיפש), אמר, נטל את ידי והביא אותי הביתה. נגררתי אחריו בלי יכולת להתנגד, ובלבי אפילו שמחתי שאלוהים שלח אותו אלי. כשנכנסנו הביתה, מצאתי את אבא, סבתא והדודות מפוחדים. לא הייתי מסוגל לפתוח את הפה, כי הייתי קפוא מקור. האיש סיפר לאבא את הקורות אותי ואיך מצא אותי ברחוב החשוך והקר כשאני ממרר בבכי. אבא חיבק אותי, ואחריו סבתא והדודות. התחלתי שוב לבכות, וכולם הצטרפו אלי. סבתא הסבירה לי שהיא בוכה על המצב שאליו הגענו - שילד קטן מסתובב ברחוב ופוחד שהמשפחה שלו תאשים אותו בגנבת הלחם. אבא סיפר לי, שכאשר נקפו השעות ולא חזרתי הביתה, הוא פחד שקרה לי משהו והלך לאישנקו"ד - איש נחמד שהוקיר מאוד את אבא וגר בשכנות לנו - וביקש את עזרתו, וכבר עמדו לצאת לחיפושים אחריי. אבא הושיב אותי ליד התנור להתחמם קצת, וסבתא הוציאה מכיס החלוק את ה"קשה" של הלחם, אשר תמיד שמרה עבורי מהיום הקודם, ואמרה לי: "אל תבכה, שמיל שלי. אנחנו נסתדר. נחמם לנו תפוחי אדמה". ותוך כדי דברי ההרגעה הללו ליטפה את ראשי וניגבה את דמעותיי.<br />כשנה אחרי שהגענו לעיר קמין קיבלנו פרה חולבת וחלקת אדמה לשתול בה ירקות, וכך הצלחנו להעשיר במקצת את מזוננו הדל.<br />בקמין קיבלנו צריף קטן למגורים עם חצר קטנה. השירותים והמקלחת היו בחצר, ומשנזקקנו לנקבינו, נאלצנו לצאת החוצה בקור הנורא. נייר טואלט לא היה בנמצא, והשתמשנו בעיתונים. בבית היה חם ונעים: היה לנו תנור מברזל, מילאנו אותו בנסורת עצים, ושרפתם חיממה את הבית. את נסורת העצים היינו חותכים בעצמנו מעצים שמצאנו ביער. בחורף התקשינו לפתוח את דלת הכניסה, כי היא קפאה בלילה. כדי לפתוח אותה נאלץ אבא להכות בה בגרזן כדי להסיר את שכבת הקרח, שנערמה עליה במשך הלילה. אבא היה חוזר מהעבודה וזקנו קפוא ונראה כמו בלוק קרח. כדי להפשירו הצמיד אליו אבא מתקן מיוחד: בקבוקון דיו, שרוקן מתוכנו ומולא בנפט. על פיית הבקבוק הוצמד כפתור בעל חור, ולתוכו הושחלה פתילה. אבא הדליק את הפתילה וקירב אותה לפניו. תמונה זו עומדת נגד עיניי ברורה וחדה: אבא יושב, ביד אחת מחזיק את הבקבוקון שלהבה כתומה בוערת מתוכו, וביד השנייה את החומש; ואני יושב מולו וממשיך ללמוד אתו את שהתחלנו השכם בבוקר. כך היה אבא יושב, טיפות של מי קרח נושרות מהזקן שלו עד שהפשיר לגמרי.<br />יצאנו מהבית לבושים בבגדים חמים, עשויים מאריג גס שרופד בשכבות של צמר=גפן ("פוּפַייקוֹת"), לרגלינו נעלנו מגפיים מצמר של בהמות ("וָלֶנקִי") מעל סמרטוטים שליפפנו על רגלינו, כי גרביים לא היו. מגפיים אלה היו בלתי חדירים לגשם ולשלג והגנו על הרגליים. לראשינו חבשנו כובע צמר עבה, שכיסה את הראש והפנים והותיר רק את העיניים והפה גלויים, וכך הגנו על הפנים שלא יקפאו. החורף הקשה נמשך בין תשעה לעשרה חודשים. כאשר הגיע הקיץ, גילינו שגם עונה זו בלתי נסבלת, ולפעמים התגעגענו לחורף... כי החום היה בלתי נסבל. אני זוכר שהייתי מתהלך יחף, וכך הסתובבתי במשך שש שנות שהותי ברוסיה - כל קיץ ללא נעליים לרגליי, ובסופו הקיץ נעשתה כף הרגל שלי קשה כמו סוליה. לקראת החורף היתה סבתא מחממת מים על התנור, מניחה את רגליי בתוך המים החמים, ואבא היה מסיר מכפות רגליי את העור הקשה כדי שאצליח לנעול את המגפיים.<br />קיץ אחד בשנת 1941, כשהחום היה נורא, הלכנו לישון בערב כשהחלונות פתוחים, כי החום בתוך הצריף שלנו היה בלתי נסבל. בשעה ארבע בבוקר שמענו רעשים מבחוץ. אבא התעורר והעיר אותנו: "גנב נכנס הביתה!" קרא. משהתקרב ל"גנב", ראה שהצעיר הוא לא אחר מאשר אחי אריה, ממנו נפרדנו לפני כשנה וחצי, כאשר נסע לדודתי בטרנפול. "אריה! מַיין קִינד!" (ילדי!) קרא אבא, חיבק אותו והביט בלבושו הדל והקרוע וברגליו היחפות. אריה לא ניסה להסביר, אלא פשוט אמר לו במשפט אחד: "טַאטֶע, איך לֶעבּ! איך בִּין דא!" (אבא, אני בחיים! אני כאן!) כמנסה לומר לו שזה הדבר החשוב באמת. "אריה!" קראתי לעבר אחי הגדול והתנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות. אריה התרגש מאוד. כל בני הבית התעוררו וחיבקו אותו, וסבתא הרתיחה מיד מים לתה, ואריה ישב וסיפר את הקורות אותו עד שמצא אותנו. התברר שנשלח מטרנפול לרוסיה, אך לאזור אחר: לא לסיביר, אלא לאוזבקיסטן, לעיר גַ'מבּוּל. שם התחיל לחפש אותנו ונודע לו - אולי דרך הצלב האדום - שאנחנו בסיביר. הוא התגנב לחדר המכונות של אונייה, ואיכשהו הצליח להגיע לעיר קמין.<br />תשעה חודשים גר אחי אתנו, נרשם ונלקח לעבודה. כעבור תקופה קצרה יצאה פקודה, שכל הצעירים מעל גיל 17 מחויבים להתגייס לצבא שנקרא "טְרוּדָווֹי וְזְבוֹד" (צבא שירותים) - ולא צבא לוחם, כיוון שהצעירים הללו לא היו נתינים סובייטים. 16 בחורים, ואחי ביניהם, התגייסו באותו יום, ומרגע זה שוב "איבדנו" אותו. לא שמענו ממנו דבר כל תקופת המלחמה ולא קיבלנו ממנו כל אות חיים.<br />בעיר קמין היו מחסני תבואה גדולים, בהם נאספה מהקולחוזים שבאזור התבואה, המיועדת לצבא הרוסי. היהודים הפליטים מפולין - גברים, נשים וילדים מגיל 14 - הופנו לעבודה במחסנים הללו. גם אחותי איידל, שכבר מלאו לה 14, היתה בין העובדים. העבודה היתה במשמרות, ואחת לשבוע התחלפו בהן העובדים. העבודה במחסנים כללה: מילוי שקים בגרגרי התבואה ונשיאתם למשאיות. בגלל מצוקת הרעב התפתו יהודים, והיו סוחבים וממלאים גרגרי חיטה את מכנסי החורף המרופדים. לא אחת תפסו פקחים, שהיו עורכים בדיקות בשער, יהודים שהסתירו בבגדיהם גרגרי חיטה, ועל כך נענשו בעונשי מאסר של כמה שנים בכלא הרוסי. גם יהודים, שזייפו תלושים ללחם, קיבלו עונשי מאסר. בסוף יום העבודה הקפידו תמיד אבא ואיידל לנער את בגדיהם היטב, שמא יישאר גרגר תבואה בתוכם וחלילה יחשדום בגנבה. בני המזל בין היהודים, שסחבו גרגרי חיטה ולא נתפסו, הצליחו למלא את החסך במזון, אך אנחנו היינו רעבים.<br />תחושת הרעב ליוותה אותי שנים רבות. אני זוכר שהייתי אומר לאבא בבוקר: "איך בין הינגֶעריק, איך וויל אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט" (אני רעב, אני רוצה חתיכת לחם) – אבל לא היה לו מה לתת לי לאכול לבד מתפוח אדמה קפוא, אשר בושל בסיר עם מים חמים. הייתי נוגס בו לאט כדי שלא ייגמרמהר, אבל גם אחרי שסיימתי לאכול אותו עדיין נשארתי רעב, ולעתים קרובות הלכתי לבית=הספר רעב. הייתי מדמיין לעצמי שאנו משתחררים מהעיר הזאת ומרוסיה, ואני יושב ליד שולחן, שעליו מונחת כיכר לחם שלמה, ופורס לי פרוסת לחם בסכין. איזה חלום מתוק זה היה!<br />יום אחד החלטתי שאינני מוכן עוד לסבול רעב ושאני חייב לעשות מעשה. לא סיפרתי לאבא דבר, והחלטתי על דעת עצמי למצוא לי עבודה. הייתי אולי בן שמונה או תשע. במקום לבוא ישר הביתה אחרי בית=הספר, הלכתי לשוק (בָּרָכוֹלקָה), שהיו בו גם מוצרי מזון, סדקית, ביגוד והנעלה. עקבתי אחרי הסוחרים וניסיתי לחשוב איך אצליח להשתלב שם כסוחר. לפתע הבחנתי בגוי אחד, שמכר בדוכן שלו סבונים, והצעתי לעזור לו במכירה. הוא נתן לי כמה סבונים, והסתובבתי בשוק כדי לנסות למכור אותם. על כל סבון קיבלתי רובל אחד. הצלחתי במכירה, ובכסף שהרווחתי קניתי פיתות וקצת ירקות. כך עבר יום ועוד יום; אבא לא הבין מאין כל האוכל הזה שהבאתי, וחשש שמא לקחתי ללא רשות. לא היתה לי אפוא בררה וסיפרתי לו על עבודתי. אבא לא ידע אם לשמוח או להיעצב. הוא חייך אלי ושאל: "איך אתה עושה את זה? איך אתה מצליח למכור?" סיפרתי לו. "ומה מוכרים שם בשוק?" שאל אבא. "אני רואה שמוכרים שם בגדים משומשים. אני לא יודע אם אנשים מוכרים בגדים שלהם או בגדים גנובים", אמרתי. אבא חייך ואמר:"נתת לי רעיון". למחרת הקים לו דוכן דומה בשוק. העיסוק במסחר היה אסור על היהודים שהועסקו במקומות עבודה מסודרים, כמו מחסן התבואה בו עבד אבא; אך כדי שהשלטונות לא יתנכלו לו, הוא הצליח להשיג "העלמת עין" מהקומונדאט (מפקד המשטרה) תמורת שוחד...<br />שיטת המסחר שלי היתה כזו: הייתי קונה בגדים מהגויים, ואבא מכר אותם בשלושה=ארבעה רובלים יותר ממה ששילמתי. כך התחלנו לסחור: אבא מוכר בדוכן, ואני מסתובב לי בעיר ומשיג סחורה. בין המקומות שבהם הסתובבתי הגעתי לשני בתי=יתומים בעיר: אחד לבנים ואחד לבנות. הילדים מכרו לי חלק מבגדיהם, מכרתי אותם בשוק במחיר כפול, ובכסף הזה קניתי אוכל והבאתי הביתה. סבתא לא הבינה איך ילד קטן כמוני מביא אוכל הביתה, אבל עכשיו, כאשר כבר היה זה סוד גלוי, סיפרתי לה על "עסקי המסחר" שלי. לא הייתי הילד היחיד שסחר בשוק. היו עוד כעשרים ילדים כמוני, שלמדו בבוקר וסחרו בשעות אחר הצהריים. כמה מהם למדו אתי (והם חברים שלי עד עצם היום הזה). היתה לי דודה, שהוגלתה מפולין לבוכרה (לימים אשתו השנייה של אבי) וגרה שם בתקופת המלחמה. היא ומשפחתה לא סבלו מרעב כמונו. כדי לעזור לנו היא שלחה לנו בדואר אפרסקים (אוּרְיוּק), אני מכרתי אותם בשוק במחיר שני רובלים לאפרסק, והיתה להם הצלחה רבה. המסחר בשוק הקל עלינו את הרעב, שממנו סבלנו בשנים הראשונות ברוסיה.<br />העבודה בשוק בשעות אחר הצהריים לא הפריעה לי להיות תלמיד מצטיין בבית=הספר. המורה שלי אמרה לי פעם: "סמואל, קַק אֶטוֹ מוֹזֶ'ט בִּיט? צֶלֵיי גוֹד טִי ניֶה אוּצִ'ילְסָה, אִי פּוֹתוֹם פּוֹלוֹצִ'יל אַטְלִיצְ'נוֹ" (איך זה יכול להיות? כל השנה אתה לא לומד טוב - ובסופו של דבר, בסוף השנה, אתה מקבל תעודת הצטיינות). עניתי לה: "פּוּטָמוּ צְ'טוֹ אוּ מִיניָה יֶבְרֵייסְקַיָה בַּשְקָה" (זה מפני שיש לי ראש יהודי). בשבת אבא לא הניח לי ללכת לבית=הספר; הוא לא חשש להמרות את פי ההנהלה, שחייבה אותנו ללכת לבית=הספר גם בשבת. היו בכיתה שלי שתי ילדות ממשפחות דתיות, והן כן הלכו ללמוד בשבת. ה"עונש" שלי ושל עוד כמה ילדים, שסירבו ללמוד בשבת, היה להשלים לימודים ביום ראשון. אבא עצמו אולץ לעבוד בשבת. הוא הובא למחסן, שם היה ממלא שקי תבואה, אך בשבת היה יושב בין השקים ולא עושה דבר. הוא לא נענש על שלא עבד בשבת, כי הרוסים כיבדו אותו ועברו על כך לסדר היום - אולי משום שאבא נחשב למכובד בין היהודים כאן בהיותו רב ותלמיד=חכם, והרוסים הושפעו ממעמדו בקרבם וכיבדו אותו בעצמם.<br />בית=הספר שבו למדתי היה בן שמונה שנות לימוד: מכיתה א' עד ח'. הכיתות היו בגודל בינוני - כשלושים ילדים בכיתה, בנים ובנות. היינו רק ארבעה יהודים בכיתה: מלבדי למדו שם עוד שלוש בנות. הייתי תלמיד מצטיין וממושמע, אך פעם אחת, בהיותי בכיתה ג', הפרתי את התקנות, ואבא שילם על כך מחיר כבד. היה לי ספר לימוד, בו התנוססו תמונותיהם של "גדולי האומה": קָלִינִין, סטלין, לנין וקָגָנוֹבִיץ'. יום אחד לקחתי חוד של עיפרון ו"עקרתי להם את העיניים" מתוך התמונות. אולי היה זה מתוך רגע של כעס על התנאים הקשים שבהם חָיִינו, ואולי היה זה סתם מעשה של שובבות; אבל המורָה הבחינה בדמויות המנהיגים "עקורות העיניים" אשר בספר שלי, נתנה בי מבט זועף, ולא אמרה מילה.<br />למחרת מתדפקים על דלתנו שני אנשי נקו"ד.<br />"איזאק גראניק תוּת" (כאן)? שואל הגבוה ביניהם, ואבא עונה בחיוב. "וַאש סִין סמואל תוּת?" (בנך סמואל בבית?), ושוב עונה אבא בחיוב, הוא מביט בי לרגע במבט שואל ודואג, סקרן לדעת מה עוללתי. "איפה הספר?" שואל את אבא איש הנקו"ד. "איזה ספר?" שואל אבא בחזרה בתום לב. לא סיפרתי לו את סיפור "עקירת העיניים" מתוך תקווה שהעניין יישכח, ועכשיו אני מבין שהכנסתי את אבא לצרות. אבא מגיש לאיש את הסידור. "לא את זה!" אומר הרוסי ומסתכל בבוז בסידור, "זה ספר יהודי. תראה לי את הספר שהבן שלך לומד בו בבית=הספר". אבא מוצא את תיק הקש, המשמש לי לילקוט, ומוציא מתוכו את ספר הלימוד העבה. הרוסי פותח אותו - וארבעת גדולי האומה מציצים בו עקורי עיניים. "איך זה קרה?" הוא שואל את אבא. "אני לא יודע!" עונה לו אבא, מנסה להרוויח זמן."איך אתה לא יודע?" אומר לו איש הנקו"ד בכעס, "זה לא הספר של הבן שלך?!". "כן", עונה לו אבא בקול חלוש."אתה לא יודע מה שהבן שלך עושה?" חוזר הרוסי ולוחץ עליו. ואני יושב לי בצד ומקשיב לכל השיחה הזו, שהתנהלה כמובן ברוסית, ומנסה למצוא דרך לצאת מעסק הביש הזה. "מה עשיתי?" אני שואל את הרוסי בקול תמים. "מה עשית?" עונה לו הרוסי ומתחיל להתחמם. אני מנסה לא להתרגש יותר מדי וממשיך במשחק. "סתם, שיחקתי לי בשיעור, כי הוא היה משעמם"; אך ההסבר הקלוש הזה לא מספק את אנשי הנקו"ד, והם מחליטים להעניש את אבא שאִפשר לבנו הקטן "לחלל" כך את פניהם של גדולי האומה.<br />אחרי תחקיר ממושך במפקדה הוכנס אבא למעצר בצריף ששכן בשוק. הוא נשאר שם שבועיים ימים, אך אני ביקרתי אותי כמה פעמים ביום והכנסתי לו אוכל וכל מה שנזקק לו דרך חלונות הצריף. בבית קמה מהומה, ופחד גדול נפל על סבתא והדודות שלי. "מה יהיה אתנו?" אמרה דודה חיה. "מה עשית לנו? לאיזו צרה הכנסת אותנו? איזה בַּנדיט נהיית!" אמרה דודה פרימעט, וסבתא רק ספקה כפיה ונאנחה. "אוי ויי! אוי ויי!". "שילכו לעזאזל!" אמרתי, "אני לא פוחד מהם. עכשיו אני רק צריך לדאוג להציל את אבא". אחותי איידל עזרה לי והצדיקה אותי: גם היא טענה שאין ממה לפחד. כעבור שבועיים, כשהגיע הרוסי לשחרר את אבא, הוא התנצל בפניו על שעצר אותו והסביר שלא היתה לו בררה. גם הוא העניק לאבא יחס של כבוד כמו האחרים.<br />כשחזרתי לבית=הספר, כבר נודע בכיתה הסיפור כולו, והילדים החלו לצעוק לעברי:"זִ'יד! זִ'יד!" (יהודי, בלשון גנאי), אבל המורה שמעה את קריאותיהם של הילדים והגֵנה עלי. "ילדים!" היא אמרה בטון תקיף וסמכותי, "מספיק! אצלנו אין אנטישמיות!" והוסיפה: "סמואל הוא ילד פליט מפולין, ואנחנו צריכים לכבד אותו. הוא תלמיד טוב!" הכיתה השתתקה, ומרגע זה ואילך לא העז אף ילד לקרוא לי "ז'יד".<br />כילד דתי חבשתי כובע גם בבית=הספר. בהתחלה ניסתה המורה לשכנע אותי להסיר אותו, אך אמרתי לה: "יַא יֵיברֵיי, יַא רֶעליגְיוֹזְנִי" (אני יהודי, יהודי דתי), והבהרתי לה שהדת שלי מחייבת אותי לחבוש כובע כל הזמן. כעבור כמה נסיונות שכנוע כאלה היא הניחה לי.<br />המקצוע הראשי בבית=הספר היה רוסית, ועד היום אני יודע לדבר לכתוב ולקרוא רוסית. ידע זה שרכשתי עזר לי כעבור שנים, כאשר שימשתי מנהל המחלקה לחינוך בעיריית רעננה, לסייע לעולים החדשים שהגיעו ארצה מרוסיה.<br />בנוסף לשפה הרוסית למדנו היסטוריה (בעיקר של רוסיה), עקרונות הסוציאליזם, חשבון, שירה (חויבנו ללמוד בעל=פה ולדקלם את שיריהם של גדולי המשוררים הרוסים), גימנסטיקה (התעמלות), מלאכת יד (יצרנו יצירות מעץ) וזמרה. עד היום אני זוכר בעל=פה ומסוגל לשיר שירים מסוימים שלמדנו - בעיקר שירים "לאומניים" כמו שיר זה, שהושר במנגינה של "תכול המטפחת" (בתרגום חופשי לעברית): "בעשרים ושניים ביוני התחילה המלחמה. את קייב הפציצו, וגם הודיעו שהתחילה המלחמה; ואנחנו ניצחנו תמיד". או שיר זה (למנגינה של "קטיושקה", בתרגום חופשי לעברית): "המדינה שלי גדולה וחופשית. שם אדם יכול לנשום באופן חופשי. אני עוד לא ראיתי מדינה כזאת, שנותנת חופש פעולה לאדם".<br />הייתי שר את השירים האלה, אך בלבי ידעתי שהכול שקר, כי ראיתי את התנאים בהם חיינו, וידעתי שאנו מוגבלים בתנועה ובכל מעשי ידינו. השירים הלאומניים הללו לא רק לא גרמו לי להאמין בקומוניזם - אלא אף גרמו לפעולה ההפוכה: הם יצרו בתוכי התנגדות למשטר. מובן שאת המחשבות הללו שמרתי לעצמי ולא העזתי לומר אותן בקול רם, כי היינו צריכים לשקול כל מילה בטרם הוצאנו אותה מפינו, שמא תפליל אותנו או את הורינו. אנשי הנקו"ד נהגו לצותת לילדים ואף לנסות להכשילם בשאלות מכוּונות, כדי להוציא מהם סודות על הוריהם.<br />בין שאר המקצועות למדנו גם גרמנית, כי "חייבים ללמוד את שפת האויב".<br />את המורה לגרמנית לא אשכח לעולם. דמעות מציפות אותי מהתרגשות, כשאני נזכר בה גם אחרי כל כך הרבה שנים. שמה היה וִירשוֹבסקַיָה יֶבגֶניה. באחת ההפסקות היא קראה לי לשיחה בצריף, אשר שימש למקום מפגש קבוע בין מורים והורים, שהוזמנו על=ידיהם לשיחות על ילדיהם, ואמרה לי: "אני יהודיה, ובעלי קומיסר גדול וקומוניסט מסור. אני יודעת שגם אתה יהודי (היא הבינה זאת, כיוון שהייתי הילד היחידי בכיתה שחבש כובע), ושאתה סובל מרעב, ואני רוצה לעזור לך. לכן בכל יום בשעה ארבע בדיוק תחכה לי כאן, ליד הצריף הזה, ואקח אותך אלי הביתה לאכול ארוחה טובה. אומנם היא לא ארוחה כשרה, אבל בתור ילד אתה צריך לאכול אוכל מזין כדי להתפתח כראוי ולגדול". הייתי המום. לא ידעתי מה לומר. אחרי שתיקה ארוכה אמרתי לה: "אני צריך לבקש רשות מאבא". "כמובן", אמרה מיד, "אחכה לך כאן מחר. אני מקווה שתגיע". אבא הרשה לי, ומיום זה ואילך היא לקחה אותי לביתה, כל יום באותה השעה, האכילה אותי "מכל טוב", וגם נתנה לי כמה רובלים. דיברנו יידיש. "אתה ילד כל כך נחמד!" אמרה לי באחד הביקורים הראשונים שלי בביתה. "אני יודעת שאתה סובל, ואני גם יודעת שאין לך אמא. לכן אני כל כך רוצה לעזור לך". למורה יבגניה לא היו ילדים, והרגשתי שאת כל האהבה שלה לילד שלא היה לה הרעיפה עלי. היה לה כלב גדול בשם יַנְקוֹ, שמאוד אהב אותי.<br />יום אחד חיפשה אותי בחצר בשעת ההפסקה והודיעה לי שלא אוכל לבוא היום לביתה, כי בעלה חולה ושוכב בבית (בכל הביקורים האחרים שלי בביתה בעלה לא היה בבית). באותו יום היא הביאה לי שקית ובה אוכל, עטופה בעיתונים - שמא יראה מישהו ויחשוד בקשר המיוחד בינינו.<br />פרט לימים, שבהם היה בעלה של המורה יבגניה חולה, הייתי מגיע לביתה מדי יום, וכך עד סוף המלחמה. באחת משיחותינו ליד שולחן האוכל הביעה את תחושתה, שהיא נמצאת במעין "כלוב של זהב": "אתה תצא מכאן יום אחד - אבל אני נשואה לקומיסר לא יהודי, ולכן לא אוכל לשוב לחיק משפחתי". היא חששה לגלות את יהדותה, ומאוד ריחמתי עליה. כעבור עשרות שנים, כאשר עבדתי עם יהודים ברוסיה שבמשך שנים הסתירו את יהדותם, הייתי מספר להם את הסיפור הזה על המורה שלי, שנאלצה להסתיר את יהדותה. אז גיליתי שאלפי יהודים נאלצו כמוה במשך עשרות שנים לחיות בזהות בדויה מחשש שיהדותם תתגלה, וכתוצאה מכך יפוטרו מעבודתם.<br />מובן שבבית=הספר הרוסי לא למדנו לימודי יהדות, אבל לאבא היה חשוב שאלמד ואתקדם בהם. כיוון שבתור רב היה בעל ידע רב, החליט ללמד אותי בעצמו. וכך כל בוקר, טרם לכתו לעבודה, היה מעיר אותי, בעוד קורי השינה עוטפים אותי, ומלמד אותי בעמידה, כדי שלא אירדם תוך כדי לימוד. הוא לימד אותי את פרשת השבוע עם פירוש רש"י, מתוך החומש שלו, עליו הצליח לשמור כל השנים מהיום בו יצאנו בחופזה מביתנו בסנוק. בערב, עם שובו מהעבודה, היינו ממשיכים בלימודנו.<br />טרם צאתי לבית=הספר התפללתי שחרית. ידעתי את כל התפילות בעל=פה, ואחרי כל ארוחה גם הקפדתי לברך את ברכת המזון, שגם אותה ידעתי בעל=פה.<br />הדודות שלי - אחיותיה של אמא, חיה ופרימעט - הוכרו על=ידי השלטונות כנכות, כיוון שהגיעו לעיר כרותות אצבעות. כזכור, נכרתו חלק מאצבעותיהן כאשר חפרו בשלג בסיביר בקוברן את אביהן, סבא שלי. נתנו להן אפוא עבודה "קלה יותר" כתופרות בבית=חרושת לתפירת מדי צבא. הן עבדו משבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים, ולמרות האצבעות החסרות הצטיינו בעבודתן. בזכות הצטיינותן (וגם בגין נכותן) קיבלו תוספת מזון, וזו העשירה במקצת את ארוחותינו הדלות. סבתא היתה חולה ונזקקה לתרופות, והדודות שלי טיפלו בה במסירות נפש.<br />בשש השנים שחייתי בסיביר לא חליתי ולא הצטננתי. הקור המקפיא שמר על בריאותנו, וכנראה לא אִפשר לחיידקים להתפתח ולגרום למחלות. בתום המלחמה נודע לנו שיהודים רבים, שעשו את תקופת המלחמה בחבלי הארץ החמים בדרום ברית=המועצות, כמו אוזבקיסטן, קזחסטן בוכרה וכדומה, מתו ממחלות כתוצאה מתנאי הסניטציה הקשים. אותנו הקור הציל.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-3385162905193139338?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-33297405934241791332009-01-14T19:27:00.000-08:002009-01-20T19:20:58.035-08:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>ההכרזה על סיום המלחמה<br /></strong>ביום 8 במאי 1945 הסתיימה המלחמה. הייתי בבית=הספר, כשנכנסה המנהלת לכיתה והודיעה לנו על כך. היתה זו הפעם הראשונה זה שש שנים שאכלתי ממתקים: בבית=הספר חילקו לנו סוכריות על מקל, סופגנייה מתוקה ומעדן חלב מתוק. בדרך ראיתי אנשים רוקדים ברחובות, כי השמחה הדביקה את כולם. חזרתי הביתה שמח, אך מהר מאוד הובילה שמחת הרגע למחשבות לעתיד: מה יקרה אתנו? האם נמצא את אמא והאחיות? חיכינו לרגע בו נפגוש אותן.<br />מיד אחרי ההכרזה על סיום המלחמה כינס נציג העירייה במועדון הקומוניסטי את כל היהודים, שקיבלו תעודת זהות זמנית עם כניסתם לעיר, בה צוינה אזרחותם הפולנית. באותו אולם כינסו את היהודים מפעם לפעם למתן הודעות שונות: הודעות על נצחונות הרוסים בחבלי ארץ שונים, הנחיות שונות לפליטים היהודים (שנקרא: בֶּזֶ'נְצִי – פליטים,ברוסית) ועוד. מודעות על התכנסויות אלה נתלו בכל רחבי העיר, והיהודים חויבו להגיע לשם.<br />באותה התכנסות אחרי תום המלחמה הודיעו ליהודים, שעומדת להיחתם עסקה בין וַנְדָה וָסִילֶבְסְקָה, נציגת העם הפולני במוסקבה, לסטלין, ולפיה יוכלו הפליטים היהודים לחזור לפולין. אבל עברו חודשים רבים - ועדיין לא ידענו מתי תתבצע העסקה ומתי נשוב הביתה לפולין. החודשים התארכו, וקיבלנו הודעה סופית על ארגון חזרתנו לפולין רק כעבור למעלה משנה מתום המלחמה.<br />אחרי כמה שנים, בהן לא הורגשה בגלוי אנטישמיות מצד הרוסים, היא פרצה מחדש עם תום המלחמה. הרוסים - חלקם שבו מהקרבות פצועים וחבולים - היו מתוסכלים ממצבם ומהמצב הכלכלי הקשה וכילו את זעמם ביהודים, שרבים מהם עסקו במסחר. את כעסם ושנאתם ליהודים הם העבירו לדור הצעיר, שֶקַל "לחמם" אותו, וכנופיות של צעירים ובני נוער היו מתנפלים חדשים לבקרים על היהודים, שודדים ומכים אותם.<br />יום אחד, בדרכי ברחוב עם אבא כשאנו מבוססים בשלג, נתקלנו גם אנו בנערי הכנופיות הללו. כמה נערים חמומי מוח התנפלו עליו, משכו בזקנו, הכו אותו מכות חזקות, בעטו בו וקראו לעברו: "זִ'ידוֹבְסקַיָיה מוֹרדָה!" (פרצוף יהודי!). אחד הנערים קרא לעבר חברו, שהכה את אבא: "פָּאצָ'ה עוד מכות! עוד מכות!". כך ידעתי את שמו, ונצרתי אותו בלבי. עמדתי שם חסר אונים - ילד בן 12 וחצי - ולא ידעתי איך להגן על אבא. התחלתי לצעוק, והצעירים נבהלו וברחו. גררתי את אבא החבול לביתנו והחלטתי לפנות מיד למפקד בית=ההארחה, בו השתכנו הרוסים שהביאו את התבואה למחסני החירום. הוא גר בשכנות אלינו ובסמוך לבית ההארחה הזה. אותו מפקד ראה באבא "איש קדוש" וכיבד אותו מאוד. קיוויתי שאם אספר לו על המקרה, אולי אצליח למנוע מקרים דומים בעתיד. ידעתי שאמצא אצלו אוזן קשבת.<br />נכנסתי לביתו מבוהל כהוגן, והמפקד שאל אותי: "מה קרה?" סיפרתי לו על התנפלותם של הנערים על אבא.<br />"אני רוצה לעזור לך; אתה יודע שאני מאוד מכבד ומוקיר את אביך, אבל איך אוכל לעזור אם לא אדע במי מדובר?". "אני יודע שם אחד", אמרתי, "שמעתי שאחד הנערים קרא בשמו שוב ושוב. שמו: פאצ'ה". "פאצ'ה?" אמר המפקד, "אני מכיר אותו. הוא חוּליגַן גדול! אדאג שהוא יבוא על עונשו". ואכן, כעבור שבוע ימים קיבל אבא הזמנה לבית=משפט, והתלוויתי אליו לשם. מפקד בית=ההארחה הכניס לאולם את פאצ'ה כשידיו אזוקות. היו שם שלושה שופטים, ואחד מהם, שניהל את המשפט, שאל את אבא: "האם יכול אתה לזהות מי הכה אותך?". "זה הוא!" אמר אבא והצביע על פאצ'ה. השופט לא הסתפק בכך ושאל גם אותי: "סמואל, האם אתה מזהה את הבחור כאותו צעיר שהכה את אביך?". "כן", אמרתי מיד, והשופט ביקש שאתאר את השתלשלות העניינים. בתום המשפט קיבל ה"שֵייגֶץ" הצעיר הזה שלוש שנות מאסר. מצד אחד שמחנו על התוצאות, אך מצד שני פחדנו שמא חבריו יתנקמו בנו. המפקד עשה הכול כדי להגן עלינו ושמר עלינו כעל בבת=עינו עד ליום שיצאנו מהעיר. "בוודאי הוא ממוצא יהודי", אמר אבא שדי התפלא על יחסו המיוחד של המפקד אליו, "אך אולי הוא פוחד לגלות זאת".<br /></div></span><strong></strong><br /><span style="font-family:arial;"><strong>אני חוגג את היותי בר-מצווה<br /></strong>בכ"ט בשבט תש"ו (31.3.1946) מלאו לי 13 שנים. פרשת בר=המצווה שלי היתה פרשת תרומה. החורף היה בעיצומו. לכבוד הטקס חסכו אבא, סבתא, אחותי והדודות שלי מפיהם, וכל יום, במשך ארבעה שבועות, הניחו בצד כמה פרוסות לחם, לסעודת בר=המצווה. בקור הסיבירי נשמר הלחם היטב.<br />אבא לימד אותי את הפרשה שלי, וכחודש לפני היותי בר=מצווה נתן לי במתנה את התפילין של סבא פנחס אהרון ז"ל, שנפטר לידי במחנה העבודה בסיביר. תפילין אלה קיבל סבא במתנה בהיותו בר=מצווה, והן עברו מדור לדור. אבא שמר אותן כל השנים וחיכה בסבלנות ליום, בו יזכה לראות אותי מניח אותן. (אני משתמש בהן עד עצם היום הזה. פעמיים בשנה הן עוברות בדיקה אצל סופר סת"ם, וזה מביע כל פעם מחדש את התפעלותו מכתב היד המיוחד ומכושר ההישרדות שלהן. סופר הסת"ם, שבדק את התפילין לאחרונה, צילם את כתב היד ושומרו בדיסק, כדי להראות לדורות הבאים איך כתבו פעם תפילין). התחלתי להניח תפילין כחודש ימים לפני היותי בר=מצווה. אבא לימד אותי זאת, וסבתא היתה משגיחה שאכן אניח אותן (כי אבא יצא לעבודה השכם בבוקר).<br />ביום רביעי בבוקר השכם, עם עלות השחר, התאספו בביתנו בחשאי יהודים מכל הסביבה. שני אנשים תצפתו בחצר, לוודא שאין אנשי נקו"ד בסביבה, כי תפילה בצוותא היוותה בבחינת עברה על החוק). אבא העיר אותי מוקדם. היה עדיין חושך, הבית חומם, התפללנו והנחתי את התפילין. לא היה לנו ספר תורה (כל השנים שהיינו ברוסיה חיינו ללא ספר תורה), ולכן לא יכולתי לעלות לתורה, אך קראתי מתוך החומש בפרשה שלי, פרשת תרומה, בטעמים שלמדתי מאבא, כמו קריאה מתוך ספר התורה עצמו. אמרתי גם את ברכות ההפטרה באותו ניגון שאומרים בעומדנו לפני ספר התורה. אחר כך התכבדו האורחים בסעודת מצווה. מבעוד יום בישלו הדודות שלי את תפוחי האדמה הקפואים, ומהעמילן ששָלוּ מתוכם הכינו מעין דייסה. סבתא הכינה מרק תפוחי אדמה ובצל, וכל אורח קיבל בצד הארוחה שתי פרוסות לחם! המשתתפים נטלו ידיים, בירכו "המוציא" וסעדו את לבם בסעודת המצווה בתיאבון גדול. בעיצומה של הארוחה העמיד אותי אבא על כיסא, ונשאתי דרשה ביידיש על פרשת תרומה, שאבא עזר לי להכין קודם, ובה ציטטתי פסוקים רבים בעל פה.<br />רק החלו ניצני הבוקר לעלות - והאורחים יצאו מהבית בחשאי ומיהרו איש-איש לעבודתו. משהלכו האורחים, אמרה לי סבתא: "זכות גדולה נפלה בחלקך, שמיל נכדי היקר: אתה מניח את התפילין של סבא ז"ל, אשר שימשו אותו מיום היותו בר-מצווה. אלה תפילין מיוחדות, כי כתב אותן אחד הסופרים הנודעים מעיר נוֹבוֹטָנֶעץ" (עיר שהתברכה בסופרי סת"ם רבים ונודעים) . היא היתה נרגשת מאוד, והתרגשותה הדביקה גם אותי. הבוקר עלה, ראיתי שהשעה שמונה מתקרבת, וסבתא ממשיכה לדבר. "סבתא, אני צריך ללכת לבית-הספר", אמרתי לה. "איך האב זיי אין דרֶערט!" (שילכו לעזאזל!), אמרה סבתא, "היום אתה בר-מצווה! היום לא תלך לבית-הספר". סבתא ידעה שחובה ללכת לבית-הספר כל יום, אבל לקחה על עצמה את האחריות שאשאר בבית ביום חגי, כי רצתה שארגיש כמו כל ילד בר-מצווה ביום המיוחד הזה שלו - ולא אקלקל אותו בחולין של בית-הספר, כאילו אנו חיים בתנאים נורמליים ואין מלחמה בעולם.<br />משחזר אבא מהעבודה ושמע שלא הלכתי לבית-הספר חשש מאוד; אך למחרת אמרתי למורה שהייתי חולה, והיא ענתה לי: "תהיה בריא!" ובזה הסתיים העניין.<br />בחודש יוני 1946 כינסו אותנו שוב באולם האספות של המועדון הקומוניסטי, והודיעו לנו שיום שובנו הביתה הגיע. חילקו לנו "פְּרוֹפּוּסְק" (תעודות מעבר, מעין "רשיונות עזיבה" שהתירו לנו לעזוב את רוסיה ולחזור לפולין), ואמרו לנו להתחיל לארגן את מיטלטלינו לקראת היציאה בחזרה לפולין. מנהל האספה הכריז שעגלות יאספו אותנו מהבית לתחנת הרכבת בעיר בַּרְנָאוּל, ומשם נמשיך הלאה לכיוון פולין. התארגנו - אבא, אחותי ואני, ועמנו שתי הדודות - לנסיעה הארוכה הביתה, וחשבתי על החברים שרכשתי לי בשנות ילדותי ברוסיה (אתם אנחנו בקשר עד עצם היום הזה), וביניהם דב בסכס, יהושע גולדפינגר, ירמיהו ויינריך, ובן-ציון לנגלטל.<br />ארזנו את מיטלטלינו ויצאנו לדרך.<br /></span><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>הנסיעה בחזרה לפולין</strong><br />כמו שהובטח, המתינו לנו העגלות ליד הבית והביאו אותנו לתחנת הרכבת בברנאול. נסענו ברכבת לנוֹבוֹסִיבִּירְסְק, שם החלפנו לרכבת שנסעה לשְצֶ'צִ'ין שבפולין (אותה רכבת קיבלה שם סמלי מאוד: "רכבת השלום"). שישה שבועות נמשכה הנסיעה הזו. הרכבת שהחזירה אותנו לפולין היתה רכבת בהמות - כמו אותה רכבת שהסיעה אותנו לרוסיה שש שנים לפני כן - אך קיבלנו מזון משופר. ברכבת היה מטבח, בו בישלו מרק תפוחי אדמה, וקיבלנו לבן ופיתות. כל משפחה קיבלה "פָּאיוֹק" (מנה) של מוצרי מזון. אף שלא היינו רעבים ממש, המשיכה תחושת הרעב התמידית ללוות אותנו. שש שנים לא טעמנו בשר או דגים, אלא ניזונו בעיקר מסלק, כרוב, תפוחי אדמה ולחם.<br />בתחנות שבדרך שמענו לראשונה על ההשמדה ההמונית ועל גודל הזוועות. חיילים יהודים רוסים, שעלו לרכבת בתחנות השונות, ברוסיה, אוקראינה ופולין, סיפרו לנו מה אירע ליהודים בשנות המלחמה. בשש שנות המלחמה ברוסיה לא ידענו דבר על ההשמדה ההמונית של היהודים, כי העיתונות דיווחה רק על מצב הקרבות.<br />בתחנת הרכבת בעיר בֶּרנוֹבִיץ' שבפולין - "עיר ואם בישראל", בה היתה ישיבה מפוארת של רבי אלחנן וָסֶרמַן (לימים נקראה על שמו הישיבה יוניברסיטי בניו=יורק) - עלו קצינים רוסים יהודים והכריזו ביידיש: "יידין, אַ גוּטֶען טאג! מדַארף דא מַאכֶען א לוויה" (יהודים, יום טוב! אנו צריכים לערוך כאן הלוויה). הם סיפרו לנו שבאזור התחנה יש "קבר פתוח" - תעלה ארוכה ובה שלדים, ספרי תורה וחפצים אישיים שונים של יהודים. אבא ירד מיד מהרכבת, ואתו ירדנו כולנו כדי להביא יהודים אלה למנוחת עולמים. כמעט כל היהודים נענו לקריאה המרגשת וירדו מהרכבת להשתתף בהלוויה. אני זוכר את הצעקות הרמות ואת הבכי קורע הלב של קהל המלווים, המזועזעים מהמראה הקשה של שלדי הגופות, אשר היו מושלכות בתעלה הצרה. ביניהם יכולנו לזהות חפצים אישיים, כמו משקפיים, בובה של ילדה קטנה, קופסות טבק ועוד. כולם עסקו במלאכת הקודש הזו: אספו חלקי עצמות - גם מהרחוב - וריכזו את כולן בקבר אחים.<br />אחרי ההלוויה התעצם גל השמועות על גורל היהודים ביתר שאת. המשכנו בדרכנו והגענו לעיר קלצה יום אחד אחרי הפוגרום הידוע והנורא, בו נרצחו ארבעים יהודים, שהגיעו ברכבת לקֶלְצֶה לפנינו. אותם יהודים שרדו את המלחמה - אך בסופה נרצחו על=ידי בני ארצם הפולנים, שהחליטו לסיים את מה שהנאצים לא הספיקו. כשירדנו בקלצה טרם נקברו הגופות, והשתתפנו בהלוויה ההמונית, בה נקברו כולם בקבר אחים בבית=הקברות היהודי של העיר. כך הבנו שלמרות סיומה של המלחמה טרם פסה האנטישמיות מהעולם. הייתי אז רק בן 13 - וכבר חוויתי על בשרי את הכאב הנורא שחוו בני עמי.<br />מקלצה נסעה הרכבת לעיר בְּרִיסְק לִיטוֹבְסְק. הרכבת עצרה שם, אך לא הניחו לנו לרדת: קצינים רוסים יהודים עלו על הרכבת ועברו בין הקרונות להזהיר אותנו, שקבוצות פולנים מסתובבות באזור ומחפשות יהודים להתעלל בהם. היה חשש כבד שעומד להתבצע פוגרום נוסף, ולכן נשארו הקצינים ברכבת עד סוף הנסיעה כדי להגן עלינו.<br /></div></span><strong></strong><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong><br />הידיעה המרה על סופם של אמא ושאר בני המשפחה</strong><br />התקרבנו לתחנה האחרונה: העיר שצ'צ'ין היתה עיר נמל על גבול פולין=גרמניה. עדיין היתה בנו תקווה קלושה למצוא את אמא והאחיות שלי, אולם תקווה זו נגוזה ככל ששמענו עוד סיפורים על ההשמדה ההמונית, והתחיל לקנן בלבנו החשש ששוב לא נראה אותן. כאשר חיינו בטייגה, ביער, התכתבנו עם אמא בקביעות. המכתבים ממנה הגיעו באופן סדיר למדי, עד אשר פרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה. מאז שפרצה המלחמה ועם מעברנו לעיר קמין לא קיבלנו ממנה שום מכתב ולא אות חיים. באחד המכתבים שלה כתבה אמא לאבא:<br />"איצ'ה, איך וֵייס נִישט וֶער סְוֶועט וֶועמֶען מקנא זַיְין (אנחנו לא יודעים מי יקנא במי). כנראה שכבר אז, בראשית המלחמה, היו לה חששות שלא תינצל בעקבות מה שהנאצים עוללו ליהודים.<br />הגענו לתחנה האחרונה של הרכבת בשצ'צ'ין, שם קיבלו את פנינו נציגים מטעם ה"ג'וינט" ו"הִיאַס" (הארגונים היהודיים הידועים מארצות=הברית). נכנסנו למשרדי ועד הקהילה והתחלנו לעיין ברשימות, התלויות על לוח המודעות והמסודרות לפי ערים, בהן צוין לאן נשלחו היהודים מהערים השונות בראשית המלחמה. נציג הקהילה היהודית וקצין אמריקני עמדו שם לרשות הפליטים, המחפשים את קרוביהם, וסייעו להם להתמצא בסבך הרשימות. גילינו שיהודי סאנוק רוכזו בגטו זַסְלָבָה, ומשם נשלחו למחנה ההשמדה בֶּלזֶץ.<br />עדויות שונות החלו לזרום למשרדי הקהילה, וביניהן סיפורים שונים על גורלם של משפחות שלמות. אחד העדים סיפר שאמא ואחיותיי התחבאו בבונקר אצל גוי אחד (כנראה שילמו לו כסף רב) במשך תקופה מסוימת. בגלל הקור הנורא, שהקפיא את המים בברזים, יצאה לאה'לה, אחותי הבכורה, החוצה לחפש מקור מים. היא יצאה - אך לא שבה לבונקר (מאוחר יותר הסתבר שאיש גסטאפו ניסה להתעסק אתה, כי היתה בחורה יפה ומושכת; לאה'לה חבטה בו, והוא הרגהּ במקום). משראתה אמא שלאה'לה לא חוזרת לבונקר, המשיך אותו עד לספר, יצאה החוצה לחפש אחריה, וכך גילו אנשי הגסטאפו את הבונקר בו התחבאו ושלחו את כולם לגטו, ואחר כך להשמדה. עד אחד, שבדרך נס שרד ממחנה ההשמדה הזה, סיפר שהמחנה הושמד כולו בראש השנה שנת 1943, ושבמו עיניו ראה את אמא, את אחיותיי ואת הדודות שלי ובני משפחותיהן מובלים להשמדה. לא ידענו לאיזו עדות להאמין, אך דבר אחד ידענו: אמא, אחיותיי, דודותיי ובני משפחותיהן כבר אינם בין החיים. עתה הבנו שלא נותרה לנו שום תקווה. "זהו זה", אמר אבא ונאנח, "עכשיו אנחנו יודעים סופית: טשארנע ואחיותיה פייגה, רוחל, עם כל בני משפחתה, וגם בלומה והבנות שלי רייזל ולאה'לה, אינם בין החיים". הוא הביט בי ובאיידל וליטף את ראשי, נאנח אנחה גדולה, קרע קריעה, ואנחנו אחריו. סבתא בכתה: "אוי! הבנות שלי! הנכדות והנכדים שלי!" פרץ דמעות שטף גם אותי. כבר הייתי נער בר=מצווה, אך לא יכולתי לעצור את הבכי. החזקתי בידה של איידל אחותי, ואבא חיבק אותנו וניסה להרגיע. זכרונה של אמא לא מש ממני כל השנים; את דמותה האצילית אני נושא בלבי עד עצם היום הזה, וכאב אובדנה ממשיך ללוותני. באותו רגע הכריז אבא על היום הראשון של ראש השנה כיום פטירתן, וכך קבענו לנו את יום היארצייט של אמא ז"ל ושל כל בני משפחתי ז"ל שנספו בשואה.<br />משהבנתי סופית שאמא ואחיותיי לא תחזורנה עוד, חשבתי לעצמי: איך לקח הקב"ה את אמא אליו?! את אמא הצדקת, שמעולם לא עשתה רע לאיש, עזרה לחלשים ונזקקים - אבל את עצמה לא הושיעה?! נלחמתי בהרהורים אלו שחלפו במוחי, שאולי היה בהם משהו מהרהורי כפירה.<br /></div></span><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>בקיבוץ החילוני בשצ'צ'ין</strong><br />נשארנו לבד: אבא, איידל, אני וסבתא איטה - וכמובן שתי הדודות, אחיותיה של אמא: חיה ופרימעט. לא ידענו מה קורה עם אחי אריה; קיווינו שהוא בחיים, אך לא ידענו זאת בוודאות.<br />נרשמנו בקהילה בשצ'צ'ין, שם התארגנו קבוצות לעלייה בלתי לגאלית לארץ. כן התארגנו שם בתי=ילדים, שנקראו "קיבוץ", מתנועות שונות. משגילו בקהילה את אבא, שמחו שנמצא רב בין הפליטים והחליטו להפנותו למקום בו נזקקו לו ביותר: למרכז הפליטים הגדול של היהודים ששרדו אשר הוקם בברלין. אבא הסכים שיכניסו אותנו באופן זמני ל"קיבוצים" הללו, עד שתוסדר העברתנו לברלין. ה"קיבוצים" הללו היו בעצם בתי=יתומים, שכן מרבית הילדים שם איבדו את הוריהם במלחמה. את איידל ואותי הכניסו לקיבוץ חילוני מתנועת "איחוד", כי הקיבוץ הדתי דרש הרבה כסף, ואבא היה מרושש לגמרי, אחרי שנגנב כל רכושו עלי אדמות.<br />וזה סיפור המעשה: לאבא היה אוצר של עשרה מטבעות זהב, אותו הביא עמו מפולין, ועליו הצליח לשמור כל השנים ששהינו ברוסיה. הוא שמר אותם בתוך חור בקת העץ של גרזן, אותו סתם בסבון. הגרזן הזה לא מש ממנו כל השנים, אך כאשר הגענו לשצ'צין, החליט שהגיעה השעה להיפטר מהמטבעות הללו ולהמירם במטבע הפולני זְלוֹטֶס. היו יהודים שסחרו במטבעות זהב, ואבא שלח אליהם את איידל אחותי. הוא חשש להופיע בסביבתם בעצמו, כיוון שחשב שכאשר יראו יהודי כמוהו בעל הדרת פנים וזקן, ינסו לרמות אותו.<br />איידל יצאה לבצע את המשימה בשליחות אבא - אך חזרה בידיים ריקות: נוכל אחד לקח ממנה את המטבעות - אך לא נתן לה זלוטס תמורתם. איידל חזרה הביתה בוכייה, ולאבא נשבר הלב, אך הוא לא כעס עליה. בלית בררה התחיל להתרגל לרעיון שנותרנו חסרי פרוטה, ואין עוד אוצר חבוי שניתן לסמוך עליו. אבא סיפר את סיפור הגנבה לאנשי ועד הקהילה, וסיפורו זירז את ההחלטה לשלוח אותו לברלין - ובהמשך גם אותנו - "כי שם אין רעב".<br />צוותי המדריכים והילדים בקיבוץ היו חילוניים לגמרי. יתרה מזו; הם ממש התנגדו לכל סממן דתי - אולי בהשפעת הזוועות שעברו במחנות, שעוררו בהם שאלות ותהיות לגבי קיומו של אלוהים; אבל למרות כל מה שעברנו, ואף שאיבדנו את אמא שלנו, את שתי אחיותינו ועוד קרובי משפחה – המשכנו, אחותי ואני, להאמין בקב"ה ולקיים את המצוות ככל יכולתנו. המשכתי לחבוש כובע, והשתדלתי להתעלם מצחוקם ומלעגם של הילדים. לא פעם צבעו אותי הילדים בשנתי, והייתי מתעורר לצחוקם, מבויש ומתאמץ לכבוש את בכיי. בחדר האוכל הגישו אוכל לא כשר, ולכן אכלנו מעט מאוד - רק מה שהיה מותר - ונותרנו רעבים. סירבנו לגעת בבשר חזיר; כל שנות שהייתנו ברוסיה לא נטמאנו, והמשכנו בכך גם בקיבוץ היהודי=חילוני. כל ימות השבוע התנהלו באותו אופן, ולא ידענו מתי שבת ומתי חג. היה לי קשה להתמודד עם ההווי החילוני, ה"אנטי=יהודי", הזר לי. מהגויים לא ציפיתי למשהו אחר - אבל מאחיי היהודים?<br />התגעגענו לאבא וגם כעסנו עליו. לא הבנו איך הסכים להעביר אותנו לקיבוץ חילוני אנטי=דתי (באותה עת לא הבנו שהקיבוץ הדתי עלה כסף). היינו הילדים הדתיים היחידים שם.<br />כשהגיע אבא לברלין, ביקש מהג'וינט שיצרפו אותנו לקבוצת הילדים הראשונה שהוברחה לגרמניה, ואכן כך היה: אחרי חודשיים של סבל בקיבוץ החילוני העבירו אותנו לגרמניה, והתאחדנו עם אבא.<br />בחודשיים הללו החזקנו מעמד בזכות אחת המדריכות בשם שולמית דורצ'ין. היא ריחמה עלינו והתייחסה אלינו יפה. משראתה את סבלנו, דאגה שנצטרף למשלוח הראשון של שישים הילדים שהועברו במשאית לגרמניה. היה זה בליל שבת בסוף אוגוסט 1946. לימים נודע לי שהמדריכה טובת הלב הזו נפלה בקרב בגוש עציון במלחמת השחרור.<br />העברתנו לברלין נעשתה בחשאי בסיוע אנשי "עלייה ב". דחסו אותנו, שישים ילדים, למשאית קטנה שהכילה כעשרים או שלושים מקומות ישיבה. יצאנו לדרך בליל שבת, וכעבור כברת דרך נעצרה המשאית בטבורו של יער עבות. המלווים, מאנשי "עלייה ב", הורו לנו להתפזר ולמצוא לנו מקומות מסתור, כי אנשי משמר הגבול הרוסים מסתובבים באזור, והיה חשש שניתפס. פחדנו פחד מוות, והיו בינינו ילדים שאף "עשו במכנסיים" מרוב פחד. גם אני ואחותי פחדנו כמו כולם, ולא ידענו מה יהיה אתנו. מה יקרה אם ניתפס? מה יעשו לנו? האם יכניסו אותנו לבית=סוהר? האם ירביצו לנו? איידל ואני מצאנו לנו מסתור בתוך שוחה קטנה בין העצים. היה שקט. דממה. האזנו לאוושת צמרות העצים, שנעו קלות ברוח הקרירה. בתוך השקט הזה שמענו את שיחתם של אנשי "עלייה ב" עם אנשי המשמר הרוסים. הבנו שהם מנהלים משא ומתן על גובה השוחד כדי שיאפשרו לנו להמשיך במסע. לבסוף נמסרו כמה שעוני זהב לאנשי המשמר תמורת הסכמתם לאפשר לנו להמשיך לנסוע, העלו אותנו שוב למשאית, ונשמנו לרווחה.<br />אחותי לא היתה מסוגלת להשתחרר מהפחד והיתה בהלם. פניה וידיה התעוותו, ואנשי הצוות לא ידעו כיצד לטפל בה. הם ניסו לעסות את פניה וידיה - תחילה בעדינות ואחר כך בחוזקה - אבל איידל בכתה מכאב, ואני צרחתי ובכיתי אתה. לא הבנתי מה קרה לה, וחששתי שמצבה קשה והיא עלולה למות. והרי לא היה לי איש מלבדה! בסופו של דבר, אחרי כמה עיסויים חזקים וכמה לגימות מים היא חזרה לעצמה, ושנינו נרגענו.<br />בשבת לפנות בוקר הגענו לחלק הצרפתי של ברלין (אחרי המלחמה היתה ברלין מחולקת בין ארבעה אזורי כיבוש בחסות המדינות ארצות=הברית, ברית=המועצות, אנגליה וצרפת).<br />הרב שקיבל את פנינו סיפר לנו, שאבא מוּנָה לרב של ברלין, אך הוא מתגורר בחלק האמריקני. הוא הבטיח שיביא אותנו אליו עם צאת השבת, ואכן קיים את הבטחתו: כמה דקות אחרי צאת השבת הוא הגיע בתוך ג'יפ אמריקני, עם נהג, וללא עיכובים נוספים יצאנו לדרך לכיוון מקום מגוריו של אבא.<br /></div></span><strong></strong><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong><br />אנו מתאחדים עם אבא בברלין</strong><br />את רגע המפגש עם אבא לא אשכח לעולם. אחותי ואני נפלנו לזרועותיו, ושלושתנו בכינו. אבא נישק וחיבק ולא היה מסוגל להרפות. אולי חשש ששוב לא יזכה לראותנו, כיוון שהדרכים באירופה שאחרי המלחמה היו מסוכנות, ושום דבר לא היה בטוח. כל הזמן מלמל: "נולדו לי הילדים מחדש! נולדו לי הילדים מחדש!" ליטף אותנו ונשק לנו, כשדמעותינו מתערבבות אלה באלה.<br />עדיין לא קיבלנו אות חיים מאחי אריה וחששנו לגורלו. אבא הבין שנשארנו לבד.<br />"קינדֶערלַאך", אמר לנו וחיבק בחוזקה, "מיר זֵיינֶען אַלֵיין. פִין די גַאנצֶע משפּוּחה זֶענֶען נאר מיר גֶעבְּליבֶּען. (ילדים יקרים שלי, נשארנו לבד בעולם. מהמשפחה שלנו נשארנו רק אנחנו).<br />כעבור תקופה קצרה פגשתי כמה חברים, שנרשמו דרך "עליית הנוער" לעלייה ארצה. רציתי לעלות אתם (בעלייה ללא הורים), ונרשמתי גם אני. סיפרתי זאת לאבא ממש ברגע האחרון, שהגיעה המשאית שהייתי אמור לעלות עליה. אבא ניסה לבטל את רוע הגזרה, כי לא היה מסוגל לחשוב על פרידה ממני. בהתחלה הוא ממש התחנן אלי: "אל תעשה את זה, שמיל", ממש בכה והתחנן, "עד שהתאחדנו שוב! אל תעזוב אותי!". משלא שעיתי לתחנוניו - לא חשבתי יותר מדי; הייתי נער מתבגר, ורציתי להיות עצמאי כמו שאר חבריי - התיישב אבא במשאית לצדי ואמר לי: "אני לא זז מכאן עד שאתה יורד". כעסתי עליו מאוד וניסיתי להתמקח. "אתה מקלקל לי את החיים", אמרתי לו, "אני רוצה לעלות לארץ"; אך אבא התעקש: "אתה לא תשאיר אותי כאן לבד!" אמר. לא היתה לי בררה, ובלב כבד ירדתי מהמשאית.<br />כעבור כשנה, כאשר הכירה אחותי איידל בת ה=19 בחור ובני הזוג החליטו להינשא, בחר הזוג הצעיר מבין כל האפשרויות שהוצעו לפליטים בנסיעה לאמריקה (עד היום גרה אחותי עם כל משפחתה הענפה בברוקלין). קלמן קריימאן, בעלה, נפטר לפני שלוש שנים. כששמע אבא על החלטתם, כעס מאוד, אך לא ההין להתערב. "אנחנו ניסע בבוא היום רק לארץ=ישראל!" אמר לי בהחלטיות. הצהרתו זו גרמה לי לשמחה רבה, וקצת הצטערתי על עוגמת הנפש שגרמתי לו, כאשר ניסיתי להצטרף ל"עליית הנוער" נגד רצונו. במבט לאחור אני שמח שנשארתי אתו.<br />אבא היה עסוק מאוד בעבודתו. הוא ראה את הצעירים שחזרו מהמלחמה "מפורקים" לגמרי: כשראו צעירים - שלפני המלחמה היו דתיים מאוד ואף למדו בישיבות, חלקם תלמידי=חכמים ממש - את הוריהם נרצחים לעיניהם, איבדו כל אמונה בבורא עולם. הם חיללו את השבת בכוונה, אכלו ביום כיפור ורצו להראות לעולם ש"אין אלוהים". בהתנהלותו העדינה לא הטיף אבא מעולם מוסר לאיש, אלא קיבל כל אדם כמות שהוא - וגם את הצעירים הללו שהתפקרו. אפיינה אותו אהבת האדם, כי נוצר בצלם אלוהים. הוא הבין ללבם, אף כי לבו=שלו נכמר על התנהגותם. "אי=אפשר להאשים אותם", אמר לי פעם, כשדיברנו על הנושא. הוא ניסה לקרב אותם חזרה ליהדות באהבה, ופה ושם אף הצליח במשימתו, אם כי רובם לא חזרו בתשובה.<br />תקריות לא נעימות אירעו במחנה כאשר נתקלו יהודים ביהודים אחרים, שבזמן המלחמה שירתו את הגרמנים בתפקידי "קַאפּוֹ" (שוטרים יהודים). היו ביניהם אף שהתאכזרו לאחיהם היהודים לא פחות מהגרמנים עצמם כדי למצוא חן בעיני הגרמנים. היהודים שמרו להם טינה רבה, וכשפגשו קאפו כזה במחנה בגרמניה, הכו אותו מכות רצח כנקמה, וחלקם אף נרצחו על=ידי בני עמם. השוטרים והקצינים האמריקנים לא התערבו.<br /></div></span><br /><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>החיים במחנה שְלַאכְטֶענְזֶה</strong><br />נרשמתי לבית=הספר, שנפתח בברלין לילדי הפליטים היהודים - דתיים וחילוניים כאחד. בהתאם לגילי שובצתי בכיתה ח'. בית=הספר היה מיועד לכל ילדי הפליטים מגיל בית=ספר יסודי ועד סוף התיכון, והילדים שובצו בכיתות לפי גילם. צוות בית=הספר החדש הורכב ממורים, שנשלחו מארץ=ישראל. מנהל בית=הספר, משה קרמר, היה ניצול אושוויץ, שטרם המלחמה חי בווילנה, איש תרבות ואינטלקטואל אמיתי. היתה זו הפעם הראשונה שלמדתי בבית=ספר יהודי, והתרגשתי כמו ילד קטן המתחיל ללמוד בכיתה א'. סוף=סוף למדתי מקצועות הקרובים ללבי: עברית, תנ"ך, היסטוריה, ציונות - נוסף למקצועות החול הרגילים, כמו חשבון. המורים היו נפלאים ודאגו שנרגיש טוב וניהנה מכל רגע - אף כי לא היה אף מורה דתי ביניהם.<br />יום אחד לימד אותנו המורה לתנ"ך, בורשטיין שמו, איש "השומר הצעיר" (מקיבוץ כברי), סיפור "חדש" על בריאת העולם, השונה לחלוטין מסיפור התורה המוּכּר לי מהבית. לא אמרתי כלום ולא העמדתי את המורה על טעותו, אך בבית סיפרתי לאבא על "התורה החדשה" ש"למדתי" מפיו. הוא נזעק, אבל החליט לטפל בנושא בעדינות, כדרכו.<br />הוא הזמין את המורה הצעיר אלינו הביתה, ובשיחה שקיים עמו בארבע עיניים הציע לו, שאחרי כל מה שהילדים האלה עברו, עדיף שלא ילעיט אותם בסיפורים חדשים כדי לא לבלבלם. "אל תכניס להם מה שמלמדים בקיבוץ שלך - תנ"ך עם ביקורת המקרא", אמר לו אבא, "עדיף שילמדו את סיפור התנ"ך כפשוטו, וכשיגדלו ויבינו – יבחרו את דרכם בעצמם וישקלו מה נכון ומה לא נכון. למד אותם את המסורת, בדיוק מה שכתוב בחומש. לא רצוי שתוסיף להם פירושים אישיים משלך". ובורשטיין קיבל את עמדתו של אבא והחל ללמד תנ"ך כפשוטו (לפני שנים פגשתי את בורשטיין במקרה, כאשר השתתפתי בכנס בהיותי מפקח מטעם "עליית הנוער". הודיעו בכנס שיגיע מורה, שהיה בשעתו שליח בברלין. האדם נכנס , ומיד זיהיתי את בורשטיין - אף שהזדקן, כמובן, והלך בעזרת מקל. שמחתי והתרגשתי לראותו, וגם הוא שמח מאוד לפגוש אותי. בורשטיין סיפר בהתרגשות לבאי הכנס על פגישתו עם הרב - אבי ז"ל - והשפעתה עליו. אחרי שסיים לדבר התיישבנו לנו בצד ושוחחנו ארוכות).<br />המורים בבית=הספר בברלין השתדלו להקנות לנו ידע בדרך חווייתית ובשילוב שירים וריקודים. עד היום אני זוכר את השיר הראשון שלמדתי בעברית - "באה מנוחה ליגע, ומרגוע לעמל" – ואת השיר השני: "בין גבולות, בין הרים, ללא דרך". אהבתי לשיר, ובעברית, ונהניתי ללמוד את השפה. (עד שהגעתי לברלין הכרתי אותה רק מתוך הסידור). למדנו עברית על בוריָהּ, כולל כל כללי הדקדוק. בנושא הציונות סיפרו לנו על קרבות מלחמת השחרור ועל נפילת גוש עציון.<br />אחד השליחים ששירתו במחנה , חבר כפר עציון, שמע על הקרבות המרים שהתחוללו שם, וידע שאחיו בין הלוחמים. הוא חזר לארץ=ישראל ונפל על משמרתו.<br />בבית=הספר לימדו אותנו גם על ראשי הציונות, וביניהם ראשי הציונות הדתית. אני זוכר שהיינו צריכים לכתוב עבודה על הרבנים רַיינֶס ובֶרלינֶר, על הרב גוּטמָכֶר והרב קוּק.<br />הג'וינט דאג לנו היטב: ציידו אותנו בספרי לימוד, בצורכי כתיבה ובבגדים, ארגנו לנו מסיבות בשעות הערב, ולא חסר לנו דבר. אבא, איידל ואני התגוררנו במחנה העקורים שלאכטענזה שבצד האמריקני בצריף מס' 46, בסמוך למשרד של אבא. אבא מוּנָה ל"דיין הראשי" של ברלין (כך הוגדרה משרתו), ולצדו עבד רב נוסף: הרב פרידמן. כדי לתת מענה לילדי הפליטים הדתיים יזם אבא הקמת "ישיבה" בתוך בית=הספר. היא כונתה "יְשִיבֶע קְטַאנֶע", ובה השלימו לילדים (למי שהיה מעוניין בכך) ידע ביהדות. שם למדתי תורה עם רש"י, משנה, דינים וגמרא. אבא שכר מלמדים מיוחדים, והם קיבלו את משכורתם מהג'וינט, כמו מורי הבוקר. ב"ישיבה" זו למדנו בנים ובנות יחד, כמו במסגרת הבוקר של בית=הספר. בסך הכול למדנו שמונה שעות ביום. הג'וינט גם דאג לנו לארוחה חמה בהפסקת הצהריים.<br />בברלין גיליתי את כשרון המשחק שלי ואת אהבתי לדרמה. בחוג התיאטרון שהוקם בבית=הספר שיחקתי בכמה הצגות. בין השאר גילמתי את מתתיהו ואת שלמה המלך (בהצגה שלמה המלך ושלמי הסנדלר), ודמויות אחרות. אבא לא אהב שבזבזתי את זמני בהצגות, אך לא הפריע לי. ילדים רבים איבדו את הוריהם במלחמה, אך בני=המזל ביניהם, שהיו להם הורים, הזמינו אותם - בעידוד המנהל והמורים בבית=הספר - להשתתף במסיבות. הם שמחו לגרום קצת נחת להורים הפליטים, שעברו דברים קשים בחייהם, ולאפשר להם לצפות בהופעות של ילדיהם. מכיוון שאבא היה עסוק מאוד בתפקידו החדש כדיין ראשי ורב העיר, הגיע למסיבות רק לעתים רחוקות למגנת לבי. לקראת אחת המסיבות, בה שיחקתי בתפקיד מתתיהו, צלצל אליו המנהל כדי לשכנעו להגיע - בלי שידעתי על כך. בעומדי על הבמה ראיתי פתאום את אבא יושב בקהל ומזיל דמעה. לשנייה קפאתי על מקומי, ומרוב התרגשות שכחתי את הטקסט שלי, אך תוך דקה התעשתי והמשכתי לשחק. כמה מאושר הייתי כאשר מבטינו הצטלבו, והוא חייך אלי!..<br />(למרות זאת לא ראה אבא במשחק עניין רציני, וכאשר לימים, כאשר הגעתי ארצה ונרשמתי ללימודי משחק כמקצוע בתיאטרון "אוהל", הוא התקומם והתכונן לשבת עלי "שבעה"... עד שבסופו של דבר נמלכתי בדעתי).<br />כל ההצגות הועלו בעברית. עד כדי כך קלטתי את השפה, שהייתי מסוגל לשחק בה בתפקידים ראשיים. הרבה מכובדים הגיעו לצפות בהן, בין השאר אורחים מאמריקה, שנהנו לחזות בתוצאות ההשקעה של הג'וינט.<br />בשעותינו הפנויות בילינו בתנועות נוער. בברלין הוקמו שלוש תנועות נוער: "דרור", "השומר הצעיר" ו"בני עקיבא". היתה גם התארגנות של קבוצה דתית שנקראה "פועלי אגודת ישראל", אך לא זכור לי שקבוצה זו הקימה תנועת נוער בברלין. כמובן, השתלבתי בתנועת הנוער הדתית "בני עקיבא" (עד היום אני בקשר עם חברים מהשבט שלי, שהתגבש לקבוצה, וגם היום, אחרי שנים כה רבות של היכרות, אנחנו ממשיכים להיפגש אחת לתקופה). בנוסף לפעולות הרגילות ב"בני עקיבא" היינו נפגשים גם בתפילות שהתקיימו ב"ישיבה" בשבתות וחגים. בכל שבת השתתפנו בסעודה שלישית שקיימה התנועה, וכן במסיבות שונות שהתקיימו לקראת החגים.<br />ב"בני עקיבא" פגשתי בנות. הייתי אז נער צעיר ונאה למדי (כך אומרים...) ודי מחוזר. שם גם פגשתי את אהבתי הראשונה: פאני לקסמאן. היינו מאוהבים, כמו שנער ונערה בגילנו - 15 מסוגלים לאהוב, אף רקמנו תוכניות לעלות ארצה ביחד עם "עליית הנוער"; ומשלא התאפשר הדבר (בגלל התנגדותו של אבא והתנגדות משפחתה), אפילו שקלנו לברוח ביחד...<br />שלושה אירועים גדולים מתקופת שהייתנו במחנה העקורים בברלין אני זוכר במיוחד:<br />את ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, על ההכרה בזכותנו למדינה עצמאית; את הכרזת בן=גוריון על הקמת המדינה; ואת ההפגנה הגדולה, שקיימו כל תנועות הנוער נגד הבריטים על תלייתו של דב גרונר.<br />במוצאי שבת כ"ט בנובמבר 1947 הפעילו במחנה את הרמקולים הגדולים, וכולנו האזנו לשידור הרדיו המפורסם מבניין האו"ם בניו=יורק, עוקבים במתח אחרי תהליך ההצבעה על הקמת מדינה לעם היהודי, ושואגים בצהלות שמחה עם קבלת תוצאות ההצבעה בעד הקמת המדינה.<br />ביום ראשון, יומיים אחרי ההכרזה באו"ם, כינס אותנו מנהל בית=הספר, מר קרמר, שלא היה אדם דתי, ובירך בברכה המסורתית: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!" והוסיף בהתרגשות:<br />" אני רוצה לומר לכם, תלמידים יקרים, שיום גדול הוא לנו: סוף=סוף, אחרי אלפיים שנה, הכירו אומות העולם שמגיעה לנו, היהודים, פיסת אדמה שתהיה שייכת לעם ישראל. ואנחנו, שזכינו לצאת מהתופת ושזכינו ללמוד כאן בבית=ספר עברי, ללמוד תרבות, ציונות ואהבת ארץ=ישראל, נזכור זאת בבוא היום. וכל אלה, שחושבים לנסוע לאמריקה, יזכרו שיש לנו ארץ משלנו". בכך כיוון לתלמידים, שהוריהם היו בקבוצת הפליטים ששקלו להגר לאמריקה, כמו אחותי איידל ובעלה.<br />השמחה היתה גדולה. בערב הוזמנו למסיבה שהתקיימה בבית=הספר, בה שרנו, רקדנו וקיבלנו ממתקים ומתנות קטנות.<br />ביום הכרזת המדינה, יום שישי ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), לא שמענו את קולו של בן=גוריון המכריז על הקמת המדינה, אך השמועות על ההכרזה הגיעו למחנה. בשבת ערכנו בבית=הכנסת קידוש גדול, ובמוצאי שבת קיימנו סעודת מלווה מלכה שלוּותה בשירה וריקודים.<br />כעבור כשלוש שנות שהייה במחנה העקורים בברלין עלינו ארצה. אחותי איידל היתה במחנה מעבר בדרכה לאמריקה עם בעלה הטרי. סבתא והדודות שלי, חיה ופרימעט, נשארו בשצ'צ'ין בפולין. דודה חיה התחתנה עם בן=דודה מנדל דִים (בן=אחות של סבתא), שאיבד במלחמה את כל משפחתו - אישה ושלוש בנות. מנדל הצטרף לדירתן, ובה המשיכו לגור ביחד. הן פתחו חנות סדקית, בדומה לחנות שניהלו לפני המלחמה בסנוק.<br />סבתא נפטרה כעבור כמה שנים בחול=המועד סוכות ונקברה בשצ'צ'ין. חיה, מנדל ופרימעט עלו ארצה רק ב=1952 - כשלוש שנים אחרינו. בתקופה הראשונה הם שהו במחנה מעבר בעתלית, כמו מרבית העולים החדשים שעלו ארצה באותה תקופה. פרימעט נישאה כאן לשבתאי רַבְהוֹן ועוד הספיקה ללדת, בגיל מבוגר מאוד, בן – משה, ובת - איטה, שנקראה על שם סבתא איטה.<br />לחיה ובעלה לא נולדו ילדים.<br />בעקבות המצור, שהטילו הרוסים על שלושת אזורי ברלין שהיו בחסות ארצות=הברית, צרפת ואנגליה (ושאוחדו למדינה הגרמנית החדשה "הרפובליקה הפדראלית של גרמניה"), החליטו הג'וינט ונציגי "עלייה ב" למהר ולהוציא את היהודים מהאזור. בזכות תפקידו כרב ודיין ראשי היה אבא בין ראשוני היוצאים. האמריקנים חשו אחריות אישית כלפיו, כיוון שמוּנָה בשעתו על=ידיהם לתפקיד הרם, וגם משום שנחשב ל"איש קדוש", שיש לחלצו לפני כל האחרים. הוצע לנו להצטרף למטוס מטען, שהטיס ארצה נשק. עלינו עליו בשדה התעופה טֶמְפֶּלְהוֹף בברלין, טסנו למינכן, ומשם למקום סודי, בו מילאו את בטן המטוס בנשק. אבא, אני ועוד כמה אנשי צוות היינו הנוסעים האזרחיים היחידים על המטוס.</span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"> </span></div><br /><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"></div></span><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5291603346253522914" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 257px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SW-NNRG1p-I/AAAAAAAAA4Y/kSHGjkuV740/s400/Gur9.JPG" border="0" /> <p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5291603714858458130" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 243px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SW-NiuRGnBI/AAAAAAAAA4g/MzEykPFdyUk/s400/Gur10.JPG" border="0" /> <span style="font-family:arial;font-size:85%;">למעלה: שמואל עם אביו ואחותו אידל בברלין, 1946 למטה: שמואל (ראשון מימין) לומד בישיבה קטנה ולידו הרבי, רבי חיים לימאן.</span> </p><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5293579173445455330" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 289px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SXaSNi-fTeI/AAAAAAAAA44/hbwnhvpl5qM/s400/Gur17.JPG" border="0" /></p><p align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">שמואל (עומד מימין הדגל) בטקס פתיחת סניף "בני עקיבא" בברלין 1947</span> </p><p></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5293579999123144018" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 299px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SXaS9m3Y_VI/AAAAAAAAA5A/GK9RFXD6Gq4/s400/Gur18.JPG" border="0" /> <p align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אישור רשמי מהרב האמריקני, רבי סימון קרמר, על תפקידו של אביו של שמואל, הרב יצחק גראניק, כרב ודיין בברלין, 18.5.48 </span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-3329740593424179133?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-89239076164495825832009-01-14T19:21:00.000-08:002009-01-14T19:25:44.140-08:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>בבית-העולים "רמה" ברחובות<br /></strong>נחתנו בשלום ביום שני, כ"ז באדר תש"ט (28.3.1949), בשעה 12.00 בצהריים.<br />כשירדנו מכבש המטוס בלוד, השתטח אבא על האספלט, נשק את האדמה ובירך בלהט: "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". לא הכרתי את המנהג הזה ושאלתי את אבא מה הוא עושה. "אנחנו בארץ=ישראל, בן יקר שלי", אמר, "הגענו לארץ הקודש, אליה כמהו, השתוקקו והתפללו דורות של יהודים"; וראיתי שהוא מזיל דמעה. אבא הדביק אותי בהתרגשותו. עד סוף ימיו היה אבא ציוני אדוק. פעם הציעו לו לשמש כרב בפְלֶדְבּוּש שבניו=יורק, אך הוא ענה למציעים: "אני גלות שנייה לא עושה. הספיקה לי הגלות הארוכה שלי בטרם עליתי לארץ". כעבור שנים נסע אבא לארצות=הברית לחתונת נכדתו הראשונה, בתה של איידל, ומשם כתב לי: "אני לא מבין מה אנשים מחפשים כאן, בארצות=הברית. בעיניי עלה אחד בשדרות רוטשילד בתל=אביב שווה יותר מכל הבניינים הגבוהים באמריקה."ומה רואים כאן, באמריקה?" הוסיף במכתבו, "בתים גדולים וגויים גדולים". כאשר שב ארצה אמר: "מה יש ליהודים כמונו לחפש באמריקה?! אנשים שם רצים כל הזמן אחרי הדולר הירוק".<br />נכנסנו לשדה התעופה הקטן. עבר שם תימני כהה עור, שירד מהמטוס שהביא אותו מתימן, לבוש שמלת פסים, ראשו עטור פאות ארוכות, ושאל בעברית אם מישהו ראה את חפציו. הביט בו אבא ולא האמין למראה עיניו: "תראה, תראה מה שרואים כאן בארץ=ישראל!" אמר לי בחצי חיוך, "ערבי עם פאות שמדבר עברית..."<br />אוטובוס קטן העביר אותנו לבית=העולים "רמה" ברחובות. היה זה חודש מרץ, והפרדסים עמדו במלוא פריחתם. ריח הפריחה המשכר הכה באפינו.<br />פקיד הסוכנות בבית=העולים נתן לנו כסף להוצאות המחיה הראשונות: שתי לירות שטרלינג לנפש (בסך הכול ארבע לירות שטרלינג לשנינו), שתי שמיכות ומסטינגים ממתכת, מחולקים לשלושה תאים, בהם נאכל את ארוחת הצהריים שלנו, שנקבל מהמסעדה שבמחנה. הפנו אותנו למקום המגורים שלנו - אוהל שמספרו כך וכך. למחרת בבוקר קיבלנו ארוחת בוקר: קצת גבינה, סרדין קטן, חצי עגבנייה, חצי מלפפון וכמה כדורים שחורים, שנראו כמו שזיפים מצומקים. כאשר הכנסתי את ה"שזיף" לפי, מצפה לטעם מתוק, גיליתי שטעמו חמוץ. כך ערכתי היכרות ראשונה עם אחד המאכלים הישראליים הפופולריים ביותר: הזיתים. נלוו לארוחה כמה פרוסות לחם. היתה זו ארוחת הבוקר הישראלית הראשונה שטעמנו בחיינו.<br />אבא הסתכל סביבו וראה לפניו יהודים מכל העולם - קיבוץ גלויות אמיתי - ונפעם איך לנגד עיניו ממש התקיים הפסוק "ושבו בנים לגבולם". הוא סקר את המחנה, הביט באוהלים ואמר: "אנחנו לא נשארים כאן". הוא תכנן להגיע לתל=אביב, שם התגורר בן=דודו יעקב לייבוביץ', לבקר אותו ולבקש שיסייע לנו למצוא דיור מחוץ לבית=העולים. אני, שדיברתי עברית היטב (אם כי מליצית במקצת...) שימשתי לו לפה, ופניתי לאחד מאנשי המנהלה בבית=העולים: "הנני חפץ לנסוע לתל=אביב", ושאלתי איך מגיעים לשם. האיש ההמום הביט בי ושאל: "מאיפה העברית היפה שלך?". עניתי לו: "למדתי בתיכון 'הרצל' בברלין". "אז אתה ממש מבין ומדבר עברית?" שאל. "כן", עניתי לו, "אני מדבר עברית צחה". את ידיעת העברית שלי אני חייב למורה הוותיקה והידועה שולמית קְליבַנוֹף", שהיתה בין המורים שנשלחו מארץ=ישראל לברלין להקנות לנו, ילדי הפליטים היהודים, את השפה העברית.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>שובו של הבן/האח האובד</strong><br />נסענו באוטובוס לרחובות, ומשם לתל=אביב. הגענו לביתו של בן=דודו של אבא בתל=אביב, ברחוב מלצ'ט 45 א'. על הדלת היה תלוי שלט ברור: יעקב לייבוביץ'. דפקנו על הדלת. פתח אותה יעקב - מופתע אך שמח. "איצ'ה!" חיבק את אבא, ואחר כך אותי. "הגעתם בזמן", אמר, "לֵייבִּיש בדרך לכאן, לחתונה של חנה אחותי". אבא חשב שלא שמע טוב. "לייביש? הבן שלי?". "כן", אמר יעקב, "הוא קיבל ערב חופשי מהצבא כדי להשתתף בחתונה".<br />עד רגע זה לא קיבלנו מאחי אריה לייביש אות חיים. לא ידענו אם הוא חי או מת, ובהיותנו בגרמניה אבא כבר הספיד אותו. ההפתעה היתה מוחלטת, ואבא לא ידע את נפשו. "הוא חי! הוא חי!" קרא וקפץ משמחה. יעקב סיפר לנו, שלייביש משמש בתפקיד מפקד מחנה 80 - מחנה צבאי בפרדס=חנה, ונמצא בקשר אתו ועם הקרובים בחיפה. לא עברו כמה שעות, וראינו ג'יפ מגיח מקצה הרחוב ועוצר ליד הבית. אריה ירד ממנו, לבוש מכנסיים קצרים, כומתה לראשו. אבא חיבק אותו ולא היה מסוגל לעצור את בכיו. "בני, אתה חי! אתה חי!". גם אני התנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות. התיישבנו על כוס תה ועוגיות, ואריה סיפר לנו בקצרה את הקורות אותו מהיום בו נפרדנו ברוסיה, כאשר אריה גויס לצבא הרוסי.<br />עם חבריו, שגויסו אתו, נשלח אריה לעבוד במכרה פחם. משראה אריה את המקום, הבין מהר מאוד שאם יישאר שם - לא ישרוד, ולכן ערק מהצבא. הוא הגיע לעיר אחרת ומצא עבודה כמחלק דואר. משם מצא את דרכו לצבא הפולני, ועמו הגיע לעיר שלנו, סאנוק, בשלהי המלחמה. משהגיע לשם והבין שכל יהודי העיר נשלחו להשמדה, החליט לנקום את נקמת משפחתנו והרג גוי פולני, שהיה בין המלשינים לנאצים. אף שהיה חייל שהשתייך לצבא הפולני, חשש שיתפסו אותו, ולכן ביקש שיזייפו לו תעודה אחרת. יהודי מומחה זייף לו תעודה, והוא ערק מהצבא וברח לצ'כיה. שם פגש יהודי מארץ=ישראל, נציג של "עלייה ב", וזה איתר בקרב חיילי הבריגדה ששהו בצ'כיה קרוב משפחה שלנו, משה שועלי, שעלה ארצה עם משפחתו לפני המלחמה וגר בחיפה. הלה הכניס אותו לרשימת חיילי הבריגדה, ואריה השליך את התעודה המזויפת, חזר לשמו המקורי ונסע עם חיילי הבריגדה לאלכסנדריה. משם הגיע ברכבת לרחובות, יצר קשר עם קרובי המשפחה שלנו בחיפה, והם קלטו אותו. עם הקמת המדינה התגייס לצה"ל. הקשבנו לסיפורו המופלא של אריה, ואני נמלאתי הערצה לאחי הגדול, שהצליח לשרוד את כל התלאות שעבר ולהישאר בחיים.<br />מהר מאוד הבין אבא שאריה כבר לא דתי: הוא הסיר את הכובע וחילל שבת. אבא כאב זאת, אך לא אמר כלום ולא בא אליו בטענות. הוא הבין שהנסיבות והגלגולים שעבר הקשו עליו להמשיך לשמור שבת ולהישאר דתי.<br />לימים, עם שחרורו מהצבא, התגייס אריה לשב"כ. בגיל 24 נשא לאישה את חנה לבית ראנד, שהיתה אז נערה צעירה ועבדה כפקידה בבנק, אותה הכיר דרך קשריו עם הבנק. הם קבעו את משכנם בפרדס=חנה, ומפעם לפעם נסעו לשליחויות בעולם.<br />אבא התייעץ עם אריה, שכבר היה "ותיק" בארץ (הוא עלה ארצה כארבע שנים לפנינו), לגבי מקום מגורים. אריה הציע ש"נתפוס לנו" "רכוש נטוש" - בתים של ערבים שברחו במלחמת השחרור. הוא הציע לקחת אותנו לאזור חסן בק ביפו, הקרוב לגבול עם תל=אביב, שם נלחם בשעתו, כי ידוע לו שיש שם בתים שטרם נתפסו. עוד באותו יום העלה אותי על הג'יפ להציץ הצצה ראשונית בבתים אלה. הגענו לגוש 7006, דירה מס' 12. היתה זו דירת חדר עם שירותים ומקלחת בחצר, וסביבנו שכנים - יהודים מכל העולם. המקום נראה לי סביר. ליתר ביטחון השארתי שם תיק קטן כדי להבטיח שהדירה תישאר שלנו."אנחנו צריכים למהר לחתונה", אמר לי אריה, "אבל מחר בבוקר אביא לכאן את אבא. אתם לא תישארו בבית=העולים". באותו ערב התחתנה חנה לייבוביץ', בת=דודתו של אבא ואחותו של יעקב, עם חיים ברל.<br />למחרת הסיע אריה את אבא בג'יפ לראות את הדירה. דירת החדר נראתה מוזנחת, אך אבא הבין שאין לנו הרבה אפשרויות, ועדיפה דירה מוזנחת על פני חיים באוהל בבית=עולים. הוא הנהן בראשו, והתחלנו לארגן את מעברנו לשם. אבא השיג צבּע, שסייד את הדירה המוזנחת בסיד לבן, וכאשר העברנו אליה את מיטלטלנו כעבור מספר ימים, נראתה הדירה מסבירת פנים.<br />קיבלנו מהסוכנות שתי מיטות ברזל ומזרני קש, ולקחנו את השמיכות שקיבלנו בבית=העולים.<br />ארזנו את מעט המיטלטלים שלנו - ארבעה תיקי עור, שהבאנו מגרמניה בהמלצת בן=הדוד מחיפה (הוא כתב לנו שהעור הוא אחד המוצרים החסרים בארץ), שהכילו בגדים ומעט כלי מטבח כמו מקצפה ידנית לעוגות (גם את כלי המטבח סחבנו מגרמניה בהמלצת אותו בן=דוד) - ונכנסנו לגור בדירה. היה לנו קצת כסף, וגם המשפחה דאגה לנו. אריה קיבל מהצבא תלושים עבורנו לארוחות במסעדה הצבאית ברחוב בן=יהודה ודאג להביא לנו משם ארוחת צהריים.<br /><br /><strong>בשכונת חסן בק<br /></strong>כמה ימים אחרי שהגענו ארצה הלכתי להנהלה הארצית של תנועת "בני עקיבא" בתל=אביב, ברח' אחד העם 108, בתקווה שייענו לבקשתי להשתלב בפעילות כלשהי בתנועה. כבר הייתי נער בן 16, וקיוויתי להשתלב בתנועה כמדריך. את פניי קיבלו כמה מראשי התנועה והציגו את עצמם: יוסקה שפירא, אהרון לנגרמן, רפי אילן ויצחק לב (לימים נעשו הנ"ל מפורסמים בקרב הציונות הדתית). "שלום, חברים! השם עמכם!" בירכתי אותם לשלום בברכה המסורתית של התנועה. "מי אתה?" שואל אותי יוסקה שפירא. "אני עולה חדש", אני עונה לו. "וכמה שנים אתה בארץ?" שואל אותי רפי אילן. "בדיוק שלושה ימים", אני עונה לו בעברית צחה ומפתיע את כולם...<br />נותן בי יוסקה שפירא מבט ממושך, סוקר את גופי הצנום וממשיך לשאול: "איפה אתה גר?".<br />"אני לא גר", אני עונה לו בביטחון, "אני בבית=העולים 'רמה'", לקול צחוקם של כל הארבעה<br />(עד היום הם מזכירים לי את הסיפור הזה...). בהמשך הוסב שמו של בית=העולים ל"מעברה" מלשון מַעֲבָר.<br />עוד טרם שטחתי את בקשתי לפניהם - וכבר הציעו לי להיות מדריך. ראו לפניהם נער בוגר ונמרץ, דובר עברית ויידיש - בדיוק האדם המתאים לקליטת העולים החדשים.<br />הציעו לי להדריך קבוצת עולים חדשים במחנה "בני עקיבא", שאמור להתקיים בקיץ בהרצליה ג'. שמחתי והסכמתי מיד. הם התנו את התחלת ההדרכה בהשתתפות בסמינר למדריכים דתיים בירושלים. קיבלתי מיד את הצעתם ונרשמתי לסמינר, שאמור היה להתחיל כעבור חודשיים.<br />עד צאתי לסמינר בירושלים לקחתי אחריות לקן הקטן שבנינו, אבא ואני. ניקיתי את הבית ובישלתי. לאבא סידרו מיד עבודה כרב, והוא היה אחראי לצורכי הדת בבתי=העולים, ובעיקר בבית=העולים הגדול בחולון, כולל השגחת כשרות. את משכורתו קיבל מהסוכנות היהודית, אך זו לא הספיקה לצורכי המשפחה, והייתי צריך למצוא עבודה כדי להשלים הכנסה. עבדתי במגוון עבודות, ולא בחלתי בכל מה שהוצע לי - כמו עבודה בבית=חרושת למיטות, במכולת - ובשעות הערב למדתי. רציתי ללמוד מקצוע, והציעו לי ללמוד קורס בפקידות. נרשמתי, התחלתי ללמוד, והשלמתי שנת לימודים אחת. הלימודים כללו גם קצרנות והנהלת חשבונות. בבוקר המשכתי לעבוד כרגיל.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>אבא נישא בשנית</strong><br />זמן קצר אחרינו הגיעה ארצה בת=דודתו של אבא, מַנְצֶ'ה (מרים בַּרְט, בת אחות אמו), שאיבדה את בעלה בתקופת המלחמה ברוסיה (הוא מת מטיפוס בבוכרה, שם שהו בתקופת המלחמה). היתה זו אותה "דודה", ששלחה לי בשעתו אפרסקים לסיביר, כדי שאוכל למכור אותם בשוק ולהרוויח כמה רובלים. היו לה שלוש בנות, ושתיים מהן היו נשואות. בתה הבכורה, חנה קאופמן, שכבר היתה אם לשלוש בנות, עלתה ארצה לפניה וגרה ברחוב מודיליאני בתל=אביב (כיום היא מתגוררת ברעננה עם בעלה, ויש לה שלוש בנות, נשואות ובעלות משפחות, הגרות גם הן בעיר. הבנות הן יונה אלבוים, פנינה אסטרייכר וצביה זאבי, ואתן אני נמצא בקשר). שתי בנותיה האחרות של מנצ'ה עלו ארצה אתה. אחת מהן, בלומה, היתה נשואה (לימים ילדה בת יחידה, והיא עצמה נפטרה בארץ בגיל צעיר). השנייה, רינה, היתה כבת גילי (היא מתגוררת היום עם משפחתה בקליבלנד שבארצות=הברית). עם בואה ארצה הציעו חנה ורינה למנצ'ה להתגורר בשלב ראשון בביתה של חנה. ערב אחד, זמן קצר אחרי שהגיעה ארצה עם בנותיה, הזמינה אותנו חנה לביתה לפגוש את אמהּ ואחותה. שמחתי לפגוש את הדודה, שעזרה לי בזמנים קשים. היא היתה נחמדה, ובינה לאבא נוצר קשר טוב. זמן קצר אחרי שנפגשתי עמה עלה במוחי רעיון: לשדך בינה לבין אבא. מנצ'ה היתה עקרת בית טובה ובישלה היטב. ידעתי שאני עומד לצאת לסמינר לחודשיים, וחשבתי בלבי: 'איך יסתדר אבא לבדו? הרי אני החזקתי את כל הבית, בישלתי וניקיתי!' התחלתי אפוא בעדינות ובהדרגה לדבר אתו על הרעיון. במקביל שוחחתי על כך עם חנה, והיא התלהבה מההצעה. בהתחלה הביע אבא התנגדות: קרוב לעשר שנים הוא חי בגפו והיה לו קשה להחליט על שינוי; אך אני המשכתי לדבר על לבו וגם עודדתי את מנצ'ה בכיוון זה! בסופו של דבר הצלחתי: הזוג החליט להינשא, ומנצ'ה ובתה רינה עברו לגור בביתנו ביפו ליד חסן בק. מאוחר יותר עברנו שלושתנו לדירה שכורה ברח' שבזי (בחורף היא הוצפה ונהרסה כליל), ומשם לרח' בוסתנאי 21. 28 שנים חיו אבא ומנצ'ה יחד עד שנפטרה לפניו, מדום לב בשנת 1976, כאשר היינו בשליחות באנגליה.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>סמינר הדרכה בירושלים</strong><br />בחודש יוני 1949 התחלתי ללמוד בסמינר ההדרכה, שהתקיים בבית=הספר "שפיצר" בשכונת הבוכרים בירושלים בתנאי פנימייה. את הארוחות אכלנו במסעדה של "הפועל המזרחי" ברחוב כורש תמורת תלושים שקיבלנו מהמארגנים.<br />הסמינר נמשך חודשיים ימים, וכל משתתפיו היו עולים חדשים בני גילי. לימדו אותנו עברית שני מורים מעולים: ראומה אלדר ואחיה משה חובב (לימים התפרסמו כקרייני רדיו מעולים ב"קול ישראל"). בין המורים היו גם פרופסור מרדכי אליאב ונחמה לייבוביץ', שלימדה אותנו תנ"ך, פרופסור בן=שושן וד"ר חיים חמיאל. למדנו שמונה עד תשע שעות ביום. מקצועות הלימוד בסמינר היו מגוונים. בנוסף לעברית למדנו היסטוריה, תורה ומקצועות נוספים.<br />בסמינר שולבו טיולים רבים בכל רחבי הארץ כחלק מתוכנית הלימודים. היה חשוב למארגני הסמינר שנכיר את ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארץ=ישראל לא רק בתיאוריה, אלא גם דרך טיולים רגליים.<br />במשך שני חודשי הלימוד נשארנו בירושלים, גם בשבתות. בתקופת הלימודים הגיע אבא כמה פעמים לבקר אותי. התקיימו גם ערבי הורים, ובהם השתתף.<br />עם סיום הלימודים בסמינר, בעיצומה של חופשת הקיץ בבתי=הספר, התייצבתי במשרדי "בני עקיבא". הורו לי להגיע לתחנת האיסוף במקום מסוים בתל=אביב, שם תמתין משאית, והיא תיקח אותי ושאר המדריכים וחלק מחניכי התנועה, שאמורים להשתתף במחנה בהרצליה ג'.<br /> כאשר ירדנו מהמשאית בהרצליה, הסתכלתי סביבי. לא ראיתי שום מבנה, לא עץ ולא שיח. מדבר שממה. שאלתי את מפקד המחנה, אריה קרול: "איפה המחנה?". "מה זאת אומרת 'איפה המחנה'?" הביט בי וצחק, "אתה תקים אותו", והושיט לי מוטות ויריעות להקמת האוהלים.<br /> היה חם מאוד - חודש אוגוסט בארץ=ישראל. לא הייתי מורגל באקלים הזה ולא התלבשתי בהתאם. דאגו לי למכנסי חאקי קצרים, ומישהו נתן לי כובע טמבל. הייתי צמא וחיפשתי מים, אך אמרו לי להמתין שיחברו את הצינורות.<br />תוך כמה ימים התחלתי להרגיש ישראלי לכל דבר: התלבשתי כמו הנערים הוותיקים בחולצת חאקי ומכנסי חאקי קצרים, ונעלתי סנדלים תנ"כיים בלי גרביים. היתה לי בלורית מתנפנפת, ודיברתי עברית רהוטה. כאשר הכרתי את אשתי לעתיד אסתר שלוש שנים אחרי עלייתי ארצה, היא לא האמינה לי שאני עולה חדש וחשבה שאני ותיק בארץ.<br />שיבצו אותי כמדריך בשבט "עציון", ובו 36 ילדים בגילים 14-12 - כולם עולים חדשים שלא דיברו מילה אחת עברית, רק יידיש. הם היו אמורים לשהות במחנה שבוע ימים. היתה זו קבוצת העולים היחידה בין הקבוצות במחנה, ואפשרו להם להשתתף בו ללא תשלום.<br />כל המדריכים ישנו באוהל אחד, וביניהם: חיים דרוקמן (לימים רב ידוע בציונות הדתית), יוסקה שפירא ואברהם פוייר. הייתי מדריך לא מנוסה והעולה החדש היחיד מבין המדריכים. למרות חששותיי התקבלתי על ידיהם במאור פנים, והם עזרו לי בכל בעיה שצצה.<br />התארגנו לערב הפתיחה, אליו הוזמנו אורחים חשובים, וביניהם שר העלייה והקליטה, משה שפירא. הכנו כתובת אש: "ברוכים הבאים למחנה מעפילים של 'בני עקיבא'". העמדנו את החניכים בחצי גורן, כשכל מדריך עומד בראש קבוצתו, ומולנו בערה כתובת האש הענקית. לפתע הכריז אריה קרול, מפקד המחנה, ברמקול: "המדריך שמואל גראניק מתבקש להגיע לכאן לפגוש את כבוד השר שפירא". לא הכינו אותי לזה והתרגשתי מאוד. התקרבתי לאזור כתובת האש, משם נוהל הטקס על=ידי אריה קרול, והוא הציג אותי בפני השר. "כבוד השר", פנה אליו ואמר, "אני מבקש להציג בפניך את המדריך החדש לנו, עולה חדש בעצמו, שעלה ארצה לפני כמה חודשים, והמדבר עברית על בוריָהּ". השר התעניין בי ובמשפחתי, סיפרתי לו שאבי רב, וניהלנו שיחה קצרה.<br />ההדרכה והשהייה במחנה "בני עקיבא" בהרצליה היוו חוויה משמעותית עבורי בדרך להתערותי בחיי הארץ.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>ב"הנוער הדתי העובד והלומד"</strong><br />כמה חודשים אחרי שובי הביתה ממחנה "בני עקיבא" בהרצליה, נודע לי שמחפשים עובד לארגון "הנוער הדתי העובד והלומד", שייתן אינפורמציה לנערים, חלקם עולים חדשים - על מקומות עבודה, וירכז את הפעילויות החברתיות והתרבותיות, כולל ארגון מחנות קיץ לנערים. הייתי נער בעצמי, בקושי בן 17 - ובכל זאת התקבלתי לעבודה לאור נסיוני בהדרכה, הסמינר שעברתי, קורס הפקידות ושליטתי בשפות יידיש ועברית. עבדתי שם כשנתיים.<br />יום אחד קיבלתי מכתב, בו הודיעו לי שנפתח קורס חדש למורים, המיועד לבוגרי הסמינר הראשון שבו השתתפתי. לא קיבלו לקורס המיועד את כל הבוגרים באופן אוטומטי, אלא היה עלינו לעבור מבחן קבלה בעברית ובמקצועות היהדות. היה זה קורס מזורז ואינטנסיבי, שאמור היה להתקיים במשך למעלה משנה. הסתבר לנו שהסמינר הראשון שעברנו היה בעצם שלב ראשון כחלק מהכשרתנו להוראה. באותה תקופה סבלה המדינה הצעירה ממחסור חמור במורים עקב גל העלייה הגדול, שהביא עמו ילדים רבים. לא היו אז סמינרים רבים למורים, וכדי להתגבר על המחסור הקימו קורסים מקוצרים, אך אינטנסיביים מבחינת חומר הלימודים, שהכשירו עשרות רבות של מורים לעתיד. עברתי את מבחן הקבלה והתחלתי ללמוד. הלימודים התקיימו בשעות הבוקר בתוך מבנה בית=ספר "זרובבל" בתל=אביב, ברח' מונטיפיורי פינת אלנבי. למדנו כל שעות היום, גם בחופשת הקיץ. דחסו לנו חומר של כמה שנות סמינר. בתום שנת הלימודים האינטנסיבית הזו קיבלתי תעודת מורה מוסמך.<br /></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"> <strong>קרירה מקצועית חדשה</strong><br />בעוד צעירים אחרים שירתו בצבא, התחלתי אני קריירה חדשה כמורה בישראל בגיל צעיר מאוד. הייתי בן פחות מ=19 שנים ורציתי מאוד להתגייס, כמו כולם, אך הצבא דחה אותי בגלל תת=משקל: באותה תקופה היה משקלי 39 ק"ג בלבד!<br />המשרה הראשונה שלי היתה מורה ממלא מקום בכיתה ה' בבית=ספר "תחכמוני". אחר כך קיבלתי משרה קבועה בבית=ספר רש"י בשכונת עג'מי ביפו כמורה לכיתות ז'-ח'. כל התלמידים שם היו עולים חדשים. כעבור שנת לימודים התחלתי קריירה ארוכת שנים כמורה לכיתות ז'-ח' בבית=הספר הממלכתי=דתי לבנים "עמיאל" ברח' אצ"ל בשכונת התקווה. בבית=הספר הסמוך, ה ממלכתי=דתי לבנות "רמב"ם", לימדה רעייתי לעתיד אסתר בכיתות ז'-ח'.<br />בין שני בתי=הספר הפרידו גדר וחלקת אדמה, אותה עיבדו הילדים משני בתי=הספר כחלק משיעורי "חקלאות". בנוסף לאדמה שעיבדו חלקו שני בתי=הספר גם את המורה לחקלאות, מר נוימאייר, שלימד את הבנים והבנות כאחד בקבוצות נפרדות. גידלנו שם גזר, חסה, צנוניות, סלק ובצל, וכשהבשילו הירקות, היה המורה מחלק אותם לילדים ומאפשר להם לקחת הביתה ללא תשלום. היתה זו שמחה אמיתית לילדים, הן משום ששמחו לראות את פרי עמלם גדל ומבשיל הן משום שהביאו ירקות הביתה להוריהם וידעו שישמחו גם אותם.<br />יום אחד, כשהגיעה אסתר לבקר אותי בבית=הספר (אז כבר היינו חברים), ועברה דרך השדה המעובד, היא נתקעה ברגל אחת בבוץ הטובעני ולא היתה מסוגלת לשחרר את הנעל. תלמידותיה ידעו שאנחנו זוג, והן הזעיקו אותי להציל אותה...<br />"עמיאל" היה בית=ספר גדול מאוד, ובו 1,300 תלמידים מכיתה א' עד ח'. הם למדו בשתי משמרות, כי לא היו מספיק כיתות לימוד. בכל שכבה היו כשש כיתות, 44 עד 46 תלמידים בכיתה, וליד כל שולחן, שהיה מיועד לשניים, ישבו שלושה תלמידים. הילדים למדו בבית=הספר יום לימודים ארוך. אלה שלמדו במשמרת הבוקר נשארו בשעות אחר הצהריים במסגרת "חינוך משלים" שנקראה "בית=התלמיד", ובמסגרתו קיבלו התלמידים עזרה בהכנת שיעורי הבית וחוגי העשרה ויצירה. בית=התלמיד התקיים בצריפוני עץ זמניים בחצר. התלמידים שלמדו בכיתות בשעות אחר הצהריים, הגיעו לבית=התלמיד בשעות הבוקר, ובו קיבלו חוגי העשרה. כיתות הלימוד שכנו במבנה בן שלוש קומות. ילדים ממשפחות נזקקות קיבלו ארוחה חמה במסעדת בית=הספר באישור לשכת הסעד (לימים: מחלקת הרווחה) העירונית. הארוחות היו מגיעות ממטבח מרכזי של העירייה. היתה זו תקופת הצנע, והתפריט היה דל וכמעט ללא שום גיוון. היו מחלקים לילדים בקערות פח מצופות אמאיל פירה תפוחי אדמה ומרק גריסים דלוח. בשנים מאוחרות יותר נוספה גם פרוסת דג פילה. בדרך כלל היו המנות קצובות, אך הלחם היה ללא הגבלה והיווה את מרכז הארוחה. היו ילדים, שארוחת הצהריים שאכלו בבית=הספר היתה היחידה שאכלו במשך היום. פֵּרות וירקות היו יקרי המציאות, ומעטים הילדים שהביאו פרי לבית=הספר בנוסף לסנדוויץ' (ולעתים גם לא הביאו סנדוויץ').<br />רובם הגדול של התלמידים היו עולים חדשים מעדות המזרח, בודדים היו מרומניה.<br />מדי פעם ביקרתי בבתי הילדים, וכך יצרתי קשר בלתי אמצעי עם משפחותיהם. בביקורי הבית האלה ראיתי את התנאים הקשים, בהם חיו מרבית ילדי בית=הספר. הם גרו בדירות קטנות - גיבוב של אבן, עץ ופחונים - בתנאי תחזוקה קשים ובצפיפות דיור גדולה. פעם הגעתי לביקור אצל משפחה תימנית, בה היו לאב המשפחה שלוש נשים ו=15 ילדים. בפתח הבית פגשתי אותו, לבוש שמלת פסים וחובש כובע תימני, מעין "תרבוש" מיוחד, ומשני צדי ראשו מסתלסלות פאות ארוכות. הוא ישב בפנים שפופות ולא התייחס אלי. פנתה אלי אמו של הילד - אישה צעירה ונאה -סיפרה עד כמה בעלה מדוכא מאז שעלו ארצה, כי מעמדו נפגע מאוד. הוא לא מסוגל לעבוד, והילדים, שקלטו את השפה והתערו מהר מאוד בארץ החדשה - הם המנהלים את הבית.<br />לא פעם התברר לי שהתלמיד לא מקפיד להכין את שיעורי הבית שלו, כי אין לו פינה להכין אותם בבית בן חדר אחד ובו עשר נפשות; או שאין חשמל בבית, והוא צריך להכין את שיעוריו לאור הנר.<br />במצבים מסוימים חשתי צורך להתערב לטובת הילדים, שהוריהם העדיפו שייצאו לעבוד בגיל 14, בתום לימודיהם בבית=הספר היסודי, ולסייע בפרנסת המשפחה (ילד אחד כזה, ציון צדוק, עובד כיום לפרנסתו כר"מ, רב=מורה בישיבה, וכשאני פוגש בו לפעמים, הוא חוזר ואומר שבזכותי הגיע למה שהגיע). שיחות רבות קיימתי עם הורים כדי לשכנעם לאפשר לילדיהם להמשיך ללמוד. היו הורים, שהוציאו את ילדיהם לעבוד עוד קודם לכן - למרות חוק חינוך חובה עד כיתה ח' - או שהילדים עבדו בעבודות קשות, כמו סבלות בשוק או עבודה לא מקצועית בבניין, ובמקביל למדו. לפעמים הייתי מבחין בכמה תלמידים, שזמן קצר אחרי תחילת השיעור היו נרדמים. ראיתי איך עיניהם נעצמות בזמן שדיברתי, וראשם צונח אט=אט על השולחן. בבירור שערכתי אחר כך בחשאי הסתבר לי, שהילדים האלה יוצאים בבוקר השכם לעבודה ומסייעים בפרנסת המשפחה, וללימודים הם מגיעים אחרי כמה שעות עבודה מפרכות.<br />לימדנו בתנאים קשים ביותר. כל האחריות הלימודית והחינוכית נפלה על שכם המנהל וצוות המורים. התמודדנו עם כמות גדולה מאוד של תלמידים, עם בעיות קליטה וקשיי שפה, ללא שום עזרה של אנשי מקצוע אחרים, כמקובל היום - למעט אחות, שטיפלה בנושא הבריאות: כינמת וגזזת, ודאגה לחיסונים. לא היתה לנו מורה יועצת, פסיכולוגית או עובדת סוציאלית ושום כלי אחר, שהיום הם מובנים מאליהם, לאיתור מוקדם של בעיות אצל הילדים. כך לא איתרנו ילד חירש, כבד ראייה, מפגר או היפראקטיבי, וילדים בעלי מגוון בעיות שלא אותרו ישבו בכיתה בת 44 או 46 ילדים, והיינו צריכים להתמודד אתם ולדאוג שגם ילמדו משהו. את כל הבעיות היינו אפוא אמורים לפתור בעצמנו. הרגשתי שהייתי לא רק מורה, אלא לפעמים גם אבא, פסיכולוג, עובד סוציאלי, מורה יועץ פסיכולוג, ואפילו רופא.<br /> לפעמים ראו בי גם הילדים עצמם דמות יחידה של מבוגר, היכולה לעזור להם בעת צרה.<br /> היה לי תלמיד שקט בשם ראובן. בשבת אחת הגיע הילד לביתי שברחוב הירקון, בצפון העיר (אז כבר הייתי נשוי). משכונת התקווה, בה התגורר, היתה זו דרך ארוכה עד אלי, ובימי חול היינו נוסעים מביתנו לשם בשני אוטובוסים: קו 4 וקו 16.<br />חזרתי מבית=הכנסת וראיתי את ראובן עומד בפתח הבית. "ראובן, מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו. מעולם לא קרה שתלמיד הגיע אלי הביתה, ואינני יודע איך נודעה לו כתובתי. הנחתי שאם הילד הגיע לביתי הפרטי, ועוד בשבת ברגל, הוא נמצא כנראה בצרה. "אל תשאל מה קרה", אמר לי ראובן בקול בוכים, "אבא התרגז על אמא, הרביץ לה ונשך לה חתיכה מהאף, ואז מרוב בושה תלה את עצמו!" בִּכיוֹ גבר, ואני חיבקתי אותו ולא ידעתי כיצד לנחמו. ברגע של מצוקה אמיתית הוא פנה דווקא אלי, למחנך שלו, ולשם כך הלך קילומטרים רבים ברגל מביתו בשכונת התקווה לביתי. "והשכנים יודעים מה קרה?" שאלתי אותו. "כן", השיב, "כל השכונה יודעת, ואני מתבייש לחזור הביתה!". באותה השבת אירחתי אותו בביתי, האכלתי והשקיתי אותו, ורק במוצאי השבת החזרתי אותו הביתה. עזבתי את ביתו רק אחרי שווידאתי שבני המשפחה המורחבת, שדאגו לו מאוד, קלטו אותו והתייחסו אליו.<br />חלק גדול מהילדים בבית=הספר באו מתרבות ומנטליות שונות, ולהם כללי היגיינה אחרים משל התרבות המערבית. לקחנו על עצמנו ללמד את הילדים לא רק חומר לימודי, אלא גם כללי התנהגות והיגיינה של התרבות המערבית. לימדנו אותם להתלבש בצורה נאותה (לעתים קרובות הם הגיעו לבית=הספר בלבוש לא תואם לעונה), לצחצח שיניים ולגזוז ציפורניים. כל בוקר התבקשו הילדים לפרוס את כפות ידיהם לפנינו ולהראות שגזזו את הציפורניים. לא אחת ניסו להסתיר את ידיהם, כדי שלא נבחין בציפורניים השחורות והארוכות שלהם. כל ילד היה אמור להביא מפית, עליה הניח את הסנדוויץ' שהביא מהבית, ומגבת לנטילת ידיים. המורה היה עובר בין השורות ובודק אם הילד הביא מגבת, מפית וסנדוויץ' עטוף (לא בנייר עיתון), ואם ציפורניו גזוזות ונקיות, וכן אוזניו. את בדיקת הכינים השארנו לאחות.<br />ילדים רבים הגיעו לבית=הספר כאשר שֹערם שורץ כינים, ורבים מהם סבלו מגזזת (מחלת עור הנגרמת מחוסר היגיינה). לימדנו אותם גם לצחצח נעליים, לאכול בישיבה על כיסא ליד שולחן ולהשתמש בסכו"ם (ברבים מהבתים נהגו בני המשפחה לאכול בצוותא, כשהם ישובים סביב קערת אוכל ענקית על הרצפה ונוטלים את המזון בידיהם).<br />ילדים רבים סבלו ממחסור. היו שהגיעו יום אחרי יום ללא סנדוויץ' והמציאו תירוצים שונים, אבל הבנו שפשוט לא היה להם מספיק אוכל בבית. היו שהגיעו לבית=הספר לבושים בבגדים בלויים, ובחורף - ללא בגדים חמים, אף ללא גרביים. לא פעם באו ילדים בנעליים שחלקן הקדמי נקטם כדי לאפשר מקום לרגל הצומחת, כי ההורים לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש נעליים שנה אחרי שנה לילדיהם שגדלו. השגנו לילדים אלה תרומת בגדים ונעליים מצפון תל=אביב דרך בתי=הספר. הזמנו את ההורים לבחור בגדים לילדיהם, והם לא ידעו איך להודות לנו. המחסור גרם למכת גנבות: הם גנבו זה מזה מחברות וציוד לימודי. אומנם מחברות וספרים קיבלו הילדים מהעירייה, אך צורכי כתיבה, עפרונות וקלמרים, היו צריכים לרכוש בעצמם.<br />היה חשוב לי להקנות לילדים - מעבר לחינוך הבסיסי - גם תרבות שלא הכירו מהבית. לשם כך לקחתי אותם, בין השאר, לטיולים ולהצגות ב"הבימה". לילדים מסוימים היתה זו הפעם הראשונה שיצאו מגבולות השכונה, הגיעו לצפון תל=אביב וראו הצגה. הם עבדו קשה ימים רבים מראש כדי לממן זאת. ו"הבימה" נרתמה לכך ונתנה הנחות לתלמידים הנזקקים.<br />פעם ערכנו ביקור בבית=הספר "מוריה", שהיה בית=ספר "על טוהרת האשכנזים". קיבל אותנו סגן המנהל, שנרב (לימים היה למנהל), הציץ בילדים הגדולים, שנראו כתלמידי תיכון, ומצא לנכון לדבר עמם דווקא על נושא המשמעת. בין השאר סיפר להם שפעם, בהיותו תלמיד בפרנקפורט, ולא התנהג כיאות, הורה לו המורה להגיע למחרת בשעה מסוימת לקבל ממנו עונש. הוא התייצב בפניו בדיוק בשעה שהתבקש, קיבל סטירת לחי - ונשלח לביתו. משיצאנו מבית=הספר ה"אשכנזי" הרשו לעצמם התלמידים לצחוק אתי ולגחך על שיטת הענישה המשונה ביותר...<br />גיל הילדים בכיתה לא היה אחיד. רבים מהם לא למדו בארצות מוצאם בצורה מסודרת, ולכן נאלצו לשבת בכיתה נמוכה לגילם כדי להשלים את החומר הלימודי. לעתים קרה שלימדנו - אני ואסתר - ילדים גדולים, הן בגיל והן בממדים, שהיו צעירים מאתנו בחמש שנים בלבד...<br />חלק מהתלמידים ה"גדולים" הללו, שהיו ממש בתחילת גיל ההתבגרות שלהם, היו מאוד מפותחים מבחינה מינית, וכבר היו להם צרכים משלהם שלא השכילו להסתירם. יום אחד ראיתי את אחד התלמידים, נער בשם אברהם, מראה לחבריו בכיתה תמונות שהיו ברשותו. ביקשתי שיעביר אלי את התמונות; ראיתי שהוא מהסס, אך התעקשתי. משקיבלתי אותן לידיי, ראיתי שאלה תמונות פורנוגרפיות. אברהם היה בחור שקט, אך לא למד כלום. החלטתי לשים קץ למשחק בתמונות האלה ואמרתי לו: "אני מחרים את התמונות שלך, ואחזיר אותן רק לאבא שלך". הילד ניסה למחות, וראיתי את הפחד בעיניו. כמה ימים אחר כך התקיימה אספת ההורים החצי=שנתית. מגיע האב, יהודי גדל מידות, ושואל על בנו. אני מחליט לפתוח בדרך חיובית: "יש לך ילד חכם", אני אומר לו, "הוא מבין ובוגר, אבל חבל שהוא לא לומד". "מה הוא עושה? למה הוא לא לומד?" שואל האב. אני פותח את המגרה ומראה לו את התמונות, מצפה ומקווה שהאב ייצא מכאן ויטיף מוסר לבנו. מביט האב בתמונות הפורנוגרפיות ומתחיל לחייך, והחיוך מתפשט לצחוק רם של שביעות רצון. "וואלה, גבר הבן שלי!" הוא אומר וצוחק, "לא ידעתי שיש לי גבר בבית!".<br />אני המום מהתגובה שלו, לא יודע כיצד להגיב, ומחליט לנסות להתחבר לסגנונו. "בטח גבר הבן שלך!" אני אומר לו, "אמרתי לך שהוא גבר וגם חכם, אבל הוא בא לבית=הספר כדי ללמוד - ולא לשחק בתמונות". "כן, כן", אומר האב, מנסה למצוא חן בעיניי, "נתת לו כמה סטירות?". "לא", אני עונה לו, "אני לא מכה את התלמידים שלי". "אוי, אתם האשכנזים!" אומר לי האב, "אתם לא יודעים איך לחנך. אצלנו בבית אם הבן שלי היה מראה לי את התמונות, אדון גור, הייתי שם לו סטירה על הפרצוף - אפילו שכאן אני ככה צוחק אתך על זה שהבן שלי נהיה גבר". עוד אני מנסה לעכל את דבריו של האב, והוא יוצא החוצה וקורא לבנו. "אברם, איפה אתה? תיכנס בפנים!" נכנס הבן, פניו חוורות ומבוהלות. אני קורא לו: "בוא אלי", והילד מתקרב. אני מניח יד על כתפו ומנסה להרגיעו. האב מסתייג מהגישה הסובלנית שלי ומנסה להרים את קולו, אך אני מסמן לו שזה בסדר. "הוא ילד חכם", אני אומר לו, "אני בטוח שמעכשיו הוא יעזוב את התמונות ויתחיל ללמוד".<br />מאז הפגישה הזו זנח הילד את התמונות - לפחות במסגרת הכיתה - והתחיל ללמוד.<br />גישה סובלנית ואבהית כזו נקטתי לגבי כל התלמידים וקצרתי הצלחות לא קטנות. כעבור שנים, אחרי ששבתי משליחותי באנגליה, ערכו לי תלמידי בית=הספר "עמיאל", שבגרו בינתיים, מסיבת הוקרה, בה הגישו לי מגן הוקרה מיוחד. במסיבה ציינו את היחס המיוחד והסובלני שלי כלפיהם, שעזר להם להתגבר על הקשיים ולהתקדם בלימודים.<br />למרות מספר התלמידים הגדול הצלחתי ללמד אותם. לא היו לנו הרבה בעיות משמעת, כי הילדים למדו מהוריהם שמורה הוא אדם חשוב, אדם "קדוש", ויש להישמע למוצא פיו. הבוקר התחיל במסדר: הילדים עמדו בשורות, מסודרים בזוגות לפי כיתות. בחלק מימות השבוע הייתי אני מנחה את המסדר כחלק מתפקידי כרכז חברתי בבית=הספר. בימים שהמורה להתעמלות היה נוכח, היה הוא מנחה את מסדר הבוקר ומשלב בו תרגילי סדר. כך עמדו כל בוקר מאות תלמידים במסדר ולא הוציאו הגה. בסיומו הם נכנסו לכיתות בשקט ובסדר מופתי. משהגיעו התלמידים לפתח כיתתם, הם המתינו למורה שיפתח את הדלת. אז נכנסו לכיתה ונשארו לעמוד ליד מקומות הישיבה הקבועים שלהם, עד שהמורה נכנס לכיתה בעצמו, אחרי אחרון התלמידים, וסימן להם לשבת. בימינו אולי יישמע נוהג זה משונה ואפילו מצחיק, אך מטרת המסדר היתה לחנך את הילדים למשמעת ולסדר.<br />כאשר נתקלתי לפעמים בבעיית משמעת, די היה שאומר לתלמיד להביא את אביו לשיחה אתי - ומיד ראיתי את הפחד בעיניו. האיום להזמין את האב לשיחה היה בדרך כלל פותר את הבעיה, כי הילד פחד מהמכות שהוא עתיד לחטוף מאביו, ולכן התאמץ וחזר לעצמו.<br />לעתים נקטנו עונשים שונים. היו גם מורים שהכו את התלמידים. לא היה אז שום חוק, כזה הקיים היום, ו"עונש גופני" היה לגיטימי גם בעיני התלמידים וגם בעיני הוריהם, כי הם נקטו אותן שיטות חינוך. רובנו היינו מורים צעירים וחסרי ניסיון, ולא קיבלנו שום הדרכה לגבי הרקע השונה ממנו הגיעו התלמידים. כל מורה היה צריך אפוא להפעיל המון אינטואיציה כדי לשרוד בכיתה בת 46 תלמידים וגם ללמד משהו. אני נקטתי בשיטה קצת שונה: העדפתי להימנע מעונשים, ולהעניק לתלמידים חיזוקים חיוביים. הייתי מעין "חבר" לתלמידים. משנכנסתי לכיתה וראיתי שהם לא שקטים, שאלתי אותם: "מה אתם רוצים לעשות היום?". בדרך כלל לא אחרה התשובה לבוא, ורובם השיבו לי במקהלה: "לשחק כדורגל!" לא התווכחתי אתם, יצאתי אתם לחצר עם כדור, ואפשרתי להם לשחק כדורגל במשך עשר דקות.<br />משחזרנו לכיתה אחרי שהוציאו את המרץ שלהם במשחק, הייתי מצליח לנהל שיעור כמו שצריך.<br />קיבלתי גיבוי מלא מהמנהל ל"שיטת הלימוד" שלי. לפעמים הייתי מתחיל שיעור עם במילתא דבדיחותא, ובאווירה נינוחה זו, אחרי ששחררו צחוק בריא, היו בדרך כלל מסוגלים להתחיל להתרכז בחומר הלימוד.<br />עבדתי בשלוש משרות. נוסף להוראה עבדתי בשעות אחר הצהריים כמדריך בחינוך המשלים בבית=הספר; וגם העברתי חוגים דרמטיים בבתי=הספר "עמיאל" ו"בר=אילן" בצפון תל=אביב.<br />שיאם של החוגים הדרמטיים היה הצגות שהועלו בחגים בבמויי בפני תלמידי בתי=הספר, המורים והורי התלמידים. הצגות החוג הדרמטי של "עמיאל" התקיימו באולם הקולנוע בשכונת התקווה, ושל "בר=אילן" - בבית ציוני אמריקה. אהבתי מאוד לביים הצגות ולהפעיל את הילדים בתחום שתמיד היה אהוב עלי. הרי את אהבת המשחק גיליתי עוד בהיותי נער צעיר במחנה שלאכטענזה בברלין! במשך השנים נודע שמי בקרב מחנכי בתי=הספר הדתיים כמחנך שיודע להפיק הצגות, וכך פנה אלי יום אחד מנחם לאבל, מנהל בית=ספר דתי חדש, בית=ספר "אלומות", בשכונת רמת אביב. הוא ראה שאין מספיק נרשמים לכיתות א' (בשכונה הזו היו רוב התושבים חילוניים), ולכן ביקש שאביים הצגה כדי למשוך את ההורים הדתיים לרשום את ילדיהם לבית=הספר שלו. ביימתי אפוא הצגה עם תלמידי בתי הספר, והיא הוצגה באולם הקולנוע הגדול שבשכונה. היה זה סיפור הצלחה, ומנהל בית=הספר הודה לי במכתב (השמור עמי עד היום), בו ציין שבזכותי הצליח לפתוח מחזור נוסף של כיתות א'. היתה זו ההצגה האישה ומשפטה עם הרוח, ובבימויה נעזרתי במורה למוזיקה ובמורה למחול. חודשים רבים דיברו עליה בשכונה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-8923907616449582583?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-69402918873647191402009-01-14T19:16:00.000-08:002009-01-20T19:45:27.674-08:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>משפחת המוצא מצד אמא<br /></strong>אמא, פסיה ויטלזון, היתה בתם של אסתר שֵיינְדְל (בת שרגא) ובנימין זאב (בן אלישע) ויטלזון. היתה זו משפחה ברוכת נפשות בת תשעה ילדים: שמונה בנות ובן אחד. משפחתה היתה דתית חרדית ולא ציונית.<br />השם ויטלזון - מקורו משֵם המקובל ר' חיים וִיטַאל, תלמידו של האר"י הקדוש, אשר העלה על הכתב את תורת האר"י.<br />אמי היתה בת הדור ה=13 שלו, ומכאן שניניי הם כבר הדור 17.<br />משפחתה של אמא התגוררה בווארשה שבפולין. לסבי מצד אמי, בנימין זאב, היה אטליז, והוא פרנס את משפחתו בכבוד. כל יום חמישי היתה סבתא אסתר מבשלת כמויות גדולות של מזון, בעיקר סוגי בשר ועוף, ומחלקת לעניים לכבוד שבת.<br />חמש מאחיותיה של אמא היו נשואות ולהן ילדים, אחת מאורסת ואח. כולם נספו בשואה - פרט לאחות אחת, דינה, שברחה עם החבר היהודי הקומוניסטי שלה, מיכאל גרינברג, לרוסיה וניצלה. עם פרוץ המלחמה הודיעה דינה לאביה שהיא מתכוונת לברוח לרוסיה עם החבר שלה וביקשה את ברכתו - גם לברוח עם החבר וגם לקחת עמה את האח הקטן אלישע בתקווה להציל גם אותו; אבל אביה לא רק שלא נתן את ברכתו לבריחה, אלא אף סגר אותה בבית שלושה ימים. בסוף התרצה והסכים לבריחתה לרוסיה עם החבר, אך לגבי אלישע לא הסכים בשום אופן שתיקח אותו עמה: "את רוצה לקחת אתך את הבן יוֹחִיד שלי, היחידי שיוכל לומר עלי קדיש?!" (וביידיש: די ווילסט מיר נֶעמֶען מיין אֵיינצִיקְן קַדִיש?). תגובה זו היתה אופיינית ליהודים, כי רבים מהם נשארו דבוקים למשפחותיהם עם פרוץ המלחמה ולא עזבו. החלטה זו שלהם - להישאר או לברוח - חרצה את גורלם לחיים או למוות. דינה, שהעזה לברוח, אכן ניצלה, אבל אלישע נספה בשואה. אחרי המלחמה חזרו דינה ובן=זוגה מיכאל גרינברג לווארשה. מיכאל, שבעת המלחמה התגייס לצבא הרוסי ונלחם בגבורה, חזר כשהוא עוטר מדליות רבות, ביניהן מדליה של גיבור סטלינגרד.<br />בווארשה העדיפו דודתי ודודי להתחזות לגרמנים (לשם המשפחה שלהם, גרינברג, היה צליל גרמני), כי ככל ששנאו הפולנים את הגרמנים שפלשו לארצם - יותר שנאו את היהודים.<br />בשנת 1956, בתקופת שלטונו של גומולקה, ראש ממשלת פולין שהיה ידוע כאוהד יהודים, קיבל דודי תפקיד בכיר בממשלתו ונעשה שר המסחר והתעשייה של פולין. הדודה דינה הגיעה אז לביקור ראשון בארץ עם בתה אסתר בת העשר. לפני שחזרה לפולין העמסנו עליה בגדים ומזון, כי באותה תקופה היה העוני בפולין נורא. משחזרה לפולין, שכנעה את בעלה לעלות לארץ - ואז מיד פוטר מתפקידו, ולא נותרו להם אפשרויות כספיות לעלות. גם הוריי לא יכלו לעזור להם. ב=1981 ביקרה כאן דודתי שוב, וגם הפעם דאגו הוריי לשלוח אתה מכל טוב.<br />במשך השנים נתמנה דודי לתפקיד מנהל המכון היהודי בפולין, שם רוכזו מסמכים רבים מהשואה בתוך שלוש חביות – הן "החביות של רינגלבוים". בתוקף תפקידו זה הגיע לארץ ב=1991 למפגש עם אנשי "יד ושם" במסגרת חילופי מידע בין המכון הווארשאי ל"יד ושם" בישראל.<br />שתי בנותיה של הדודה דינה, אסתר וגיטה=יַדְוִויגָה, חיות עד עצם היום הזה בווארשה. כיום אסתר היא רופאה, וידוויגה היא עורכת=דין. מסיבות שונות נשואות שתיהן לגויים, ומכאן המסקנה: מה שלא עשה היטלר ימ"ש ליהודים - עשו היהודים לעצמם: בנה של האחת ובתה של השנייה הם עדיין יהודים, אך מה יהיה בדור הבא? מלבדם ומלבד אמי לא נשאר זכר למשפחת ויטלזון.<br />אני מבקשת להזכיר כאן את שמות בני משפחתה של אמא, שנספו בשואה, על פי רשימה שהיא עצמה הכינה, בכתב ידה.<br />אביה בנימין זאב בן אלישע.<br />אחותה מירב גיטל, בעלה אברהם זעליג בן יצחק מאיר, וילדיה: יצחק מאיר, רחל, אלישע,<br />בת שבע, חיים ואסתר.<br />אחותה יונה טובה, בעלה מאיר בן בָּאשָא וילדיה: בָּאשָא ואסתר<br />אחותה שרה ובעלה שמחה בּונִים.<br />אחותה אַיידְל עדינה ובנה אברהם בן יצחק.<br />אחותה אִיטָה ובעלה יעקב בן שמואל ובנה שמואל.<br />אחותה זיסעל; אחיה היחיד אלישע (שברח במלחמה לסין עם בחורי ישיבת מיר, אך נפטר שם).<br />ובנוסף היה לה אח, שנפטר בילדותו: שרגא.<br />היום, בשנת תשס"ח, מונה משפחתנו המורחבת (צאצאיי וצאצאי אחי ושתי אחיותיי) 123 נפש, ובנוסף 29 בני=זוג שהצטרפו למשפחה. בסך הכול מונה משפחת מאירוביץ' המורחבת (כולל בני=הזוג) כיום 152 נפשות, ועוד היד נטויה... כמה היינו מונים אלמלא השואה? ומה הפסיד עם ישראל מצאצאיהם האפשריים של ששת המיליונים שנספו בשואה?<br />כמו אחותה הצעירה ממנה, איטה, קיבלה אמא השכלה יהודית רחבה. היא למדה בסמינר "בית=יעקב", במחזור הראשון של המייסדת, שרה שְנִירֶר - החלוצה בתחום החינוך הדתי=חרדי לבנות (שהיה רעיון מהפכני בתקופה ההיא). עם תום לימודיה, עבדה כמורה ברשת "בית=יעקב" למקצועות עברית ותנ"ך.<br /><strong></strong></span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>משפחת המוצא מצד אבא<br /></strong>אבא, אברהם יצחק מאירוביץ', בנם של שלמה מאיר ובלהה מאירוביץ (בת לאה) - משפחה דתית חרדית בווארשה (הם התגוררו ברחוב מִילָא 44), התחיל את דרכו הלימודית, כמו כל ילדי היהודים הדתיים, במסגרת ה"חדר". אחר כך עבר לישיבה של נערים ברחוב פרֶנצֶ'סקָנָה 26, ומשם לישיבה גבוהה בווארשה ברחוב גֶנְשָה 45. במשך שנות לימודיו בישיבה הצטרף לחסידות גור. למרות היותו חרדי לא מנע הרבי מגור מחסידיו לעלות לארץ=ישראל, ולא היה נגד הציונות והשיבה לארץ כמו רבנים חרדים רבים, שלא רצו "לדחוק את הקץ", אלא העדיפו להמתין בגלות לבואו של משיח ולְבוא הגאולה. פרנסתו של סבא שלמה מאיר לא היתה מצויה (לא ידוע לי במה עסק, כי אבא לא דיבר על כך), ולכן ניסה את מזלו בראשית המאה באמריקה, אך חזר משם במפח נפש. "זה לא מקום ליהודים דתיים", אמר לאשתו ולילדיו, "יהודים לא יכולים לחיות שם". פסיקתו זו חרצה את גורלו וגורל משפחתו, ורובם נספו בשואה.<br />במשפחתו של אבא היו שלוש בנות ושני בנים. שלוש הבנות נספו בשואה, אבל אבא ואחיו משה, שעלו ארצה (אבא ב=1934, ואחיו, הצעיר ממנו בחמש שנים – ב=1936), ניצלו.<br />מלבדם אין זכר למשפחת מאירוביץ'.<br />בארץ התחתן משה עם זהבה ונולדו לו שתי בנות. בת אחת נקראת שולמית (היא נותרה ברווקותה עד עצם היום הזה) על שם סבא שלמה, והבת השנייה - בלהה, על שם סבתא. לימים נישאה לגיל פֶּקָץ' ונולדו להם שלושה ילדים: נדב, נטע ואפרת (הנשואה לשחר וייס ואם לבת: עדן).<br />בשנות העשרים המאוחרות התנהלו חיי הקהילה היהודית בווארשה כמעט על מי מנוחות - על אף מגוון הזרמים, הדעות וההשתייכויות הרעיוניות. ביניהם נמנתה קהילת חסידי גור, בה מכתיבות המסורת והמצוות כל צעד בחיים ללא שום התלבטות.<br /><strong></strong></span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>השידוך בין אבא לאמא<br /></strong>אבא השתדך לאמא על=ידי רבו, שהיה דוד של אמי. הרב ראה בו עילוי וחיפש לו משפחה דתית מכובדת, שתוכל לכלכלו ולאפשר לו להמשיך ללמוד. פסיה ויטלזון התאימה מאוד הן מבחינת השכלתה; הן מבחינת מוצא משפחתה המכובד (דודהּ היה ראש המתיבתא בישיבה); הן מבחינת עושרה של המשפחה, שיאפשר לבחור הצעיר להמשיך בלימודיו בישיבה ללא דאגות פרנסה בסיוע חותנו לעתיד.<br />לאחר שנים רבות סיפר אבא לילדים איך פרחה האהבה משידוך זה - ממש זוג מן השמים. בלבו קיננה דאגה אחת: הוא חשש שמא לא יבוא הקשר לידי מימוש בגלל משאת נפשו וערגתו לארץ=ישראל, שהיו גדולות כגודל האהבה.<br />אבא היה ציוני "בלי מרכאות". הוא לא השתייך לתנועה ציונית כלשהי, אך כל חייו שאף להגיע ולהתיישב בארץ=ישראל. שלוש פעמים ביום התפלל: "ותחזינה עינינו בשובך לציון" - והתכוון לכל מילה ומילה מתפילה זו. לימים סיפר לנו: "פחדתי להעלות לפני אמא את השאלה, שריחפה כל הזמן על דל שפתותי; פחדתי לאבד אותה, אם תשובתה תהיה שלילית. סביר היה להניח שהיא תהיה כזו בגלל החינוך והרקע החרדי שלה. יום אחד אזרתי אומץ ושאלתי אותה בעדינות, בלי לחץ, אך בפיק ברכיים: 'האם תסכימי ביום מן הימים... אינני קובע זמן... כשהשעה תהיה כשרה לכך... האם תסכימי לעזוב את ארץ הגויים, את חברותייך ואת משפחתך ולבוא אתי להתיישב בארץ המובטחת, ארץ=ישראל?..' למרבה תדהמתי", המשיך אבא לספר, "היתה תשובתה: '…מעניין… הרי זהו חלום הסתרים שלי - לעלות לארץ=ישראל - אך לא העזתי לגלותו לאיש, וגדולה היתה חרדתי שחיי יעברו עלי מבלי להגשימו. עכשיו אני יודעת שדרך אחת נועדה לשנינו יחד'", סיים אבא את דבריו.<br />כשבגרנו האצנו באבא לכתוב את זכרונותיו, והוא ניאות לכתוב שני עמודים בכתב ידו, והם שמורים עמנו עד היום.<br />כשבגרתי מספיק כדי להבין את הסיפור הזה – כמובן, הוא חזר על עצמו פעמים רבות - שאלתי את אבא מנין שאב את הדחף והשאיפה לעלות לארץ=ישראל, שבהחלט לא היתה נחלתם של בני חוגו החרדים. בתשובתו סיפר לי, שבהיותו ילד כבן תשע חטף מכות הגונות מילדים גויים כשהיה בדרכו אל ה"חדר". אז נשבע בלבו שברגע שהדבר יהיה אפשרי עבורו, יעזוב את המקום, בו חיים היהודים בפחד מתמיד כאזרחים מדרגה שנייה.<br />תקופת האירוסין התארכה בגלל מחלת סבתי אסתר, אם אמי. לאחר פטירתה ולאחר תקופת האבל החליטו הוריי להתחתן ולעלות מיד ארצה. החתונה נערכה בט"ו בתמוז תר"ץ (1930), אך רצה הגורל והם התעכבו בפולין עוד ארבע שנים.<br />במוצאי שבת אחת, סמוך לתאריך הנסיעה, ערכו המשפחות והחברים מסיבת פרידה, וההתרגשות היתה גדולה. לא מעטים קינאו בסתר לבם בזוג הנועז ונפרדו מהם בשעה מאוחרת.<br /><strong></strong></span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>הייתי אמורה להיות "צברית"</strong><br />ליל קיץ נעים ושקט. אבא ואמא, זוג צעיר ומאושר בדרך להגשמת חלום חייו, בדרכם הביתה ממסיבת הפרידה שערכו להם חבריהם. אין איש מלבדם ברחובות, אך לפתע, לא רחוק מביתם, מגיחה חבורת חוליגנים. הם סותמים את הפה של אמא, קושרים את ידיה לאחור ומשליכים אותה לחצר קרובה, ועל אבא הם מתנפלים, וסכין בידם. בראותו את הסכין מתנופפת מעל ראשו הספיק אבא להגן על הקרקפת בכף ידו הימנית, והסכין פילחה את גב כף היד (הצלקת נשארה עד סוף ימיו). למרבה המזל ולגודל הנס, באותה שנייה בה עומדת הסכין לפגוע בקרקפת עובר במקום סיור משטרתי. למראה השוטרים נפוצים החוליגנים לכל רוח, והוריי מובלים לבית=החולים.<br />אירוע זה עיכב את יציאתם של הוריי מפולין. הטיפול וההחלמה בביתהחולים ארכו זמן רב, ובינתיים ניסו הוריהם לדבר על לבם לגנוז את רעיון העלייה ארצה. הם הבטיחו להם שיעזרו להם "להסתדר בחיים" וקיוו שיישארו בפולין. לטענות בני משפחתו, שהתנגדו לעלייתו ארצה עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות, השיב אבא: "עדיף לי להתהלך יחף ורעב בחולות המדבר, אך בראש זקוף בגאווה וחופשי - מאשר להתהלך שֹבע ומפונק ברחובות וארשה, כשראשי כפוף ועיניי מתרוצצות בפחד לצדדים בחיפוש אחר צרה שתופיע לפתע..."<br />בינתיים, ב=1931, נולדתי אני (נקראתי אסתר על שם סבתי מצד אמי ז"ל), ואחרי 13 חודשים נולדה אחותי לאה (שנקראה על שם סבתו של אבי מצד אמו). אומרים שהייתי ילדה יפה.<br />כל קיץ נסעו הוריי עם כל המשפחה והמשרתות לאתר הנופש הידוע זָקוֹפָנָה שבדרום פולין, ליד הרי הטַטְרָה. באחת מחופשות הקיץ האלה הבחינה אמא, שאחת המשרתות מסתובבת בפנים נפולות. היא ניסתה שוב ושוב לברר אתה את הסיבה, ורק אחרי יומיים הצליחה לקבל ממנה תשובה. המשרתת הנאמנה סיפרה, שבמקרה הקשיבה לשיחתם של צעירים גויים באתר הנופש, ובה החליטו לחטוף אותי כי... "לא מגיע ליהודים שתהיה ביניהם ילדה כל כך יפה". הוריי החליטו לא לקחת סיכונים, ועוד באותו יום ארזו את חפציהם וחזרו לביתם בווארשה.<br />תארו לעצמכם שהייתי נחטפת וחיה היום כפולנייה אנטישמית...<br />יום אחד, כאשר הלכתי עם אמא ברחוב בווארשה, עצר אותה ברחוב צלם ושאל: "האם את מרשה לי לצלם את הילדה הזו?" כנראה מצאתי חן בעיניו, כי הוא הציע לצלם אותי ללא תמורה. אמא הסכימה, והצלם האלמוני הוביל אותנו לחנות הצילום שלו וצילם אותי בסדרת תמונות. יצאנו מהחנות, ובידינו שש תמונות בפוזות שונות (עד היום הן נמצאות אצלי). לימים ביקר בביתנו אדם ממוצא פולני. הראו לו את התמונות, והוא התפלא: "זו הבת שלכם? ראיתי את התמונות שלה בחלון ראווה בחנותו של צלם מלודז' כרֶקלָמָה (פרסומת) לחברת צילום!". כנראה עמדה תמונתי בחנויות צילום נוספות ברחבי פולין...<br />כך עברו להן ארבע שנים. לוּ התגשמה תוכניתם המקורית של הוריי לעלות לישראל מיד לאחר החתונה, היינו שתינו נולדות בארץ "צבריות" לכל דבר.<br /></span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>העלייה ארצה: 1934<br /></strong>בשנת 1934 נשבו רוחות זועמות באירופה. כבר לא היה אפשר, אף אסור היה לעכב את היציאה - אך להשיג סרטפיקטים היה משימה קשה למדי. בסופו של דבר הגיעו הוריי להסכם עם התנועה הציונית "פועלי אגודת ישראל", האחראית לרשת "בית=יעקב": תמורת ויתורם על חובהּ של הרשת לאמא, שם עבדה כמורה - עבור משכורות שלא שולמו במשך שלוש שנות עבודה - הם ידאגו להשיג להם ולבנותיהם סרטפיקטים מתוך המכסה שהוקצבה לתנועה.<br />עם קבלת הסרטפיקטים יצאו אבא ואמא לדרך עם שתי בנותיהן הקטנות, עוזבים מאחור את משפחותיהם הגדולות.<br />לקראת נסיעתנו לארץ התאספה משפחת אמי לצילום משפחתי למזכרת. עד עצם היום הזה תלויה תמונה זו על=יד מיטתי. אני הולכת לישון בלילה, קמה בבוקר, מתבוננת בפנים היפות הנשקפות אלי מן התמונה, וחושבת: מה עלה בגורלו של כל אחד מהם? איך נלכדו בגטו וארשה? איזה סבל עבר עליהם עד שנספו? מי יודע איפה ואיך…?<br />כאשר אני יושבת ליד השולחן בביתי ואוכלת מכל טוב, או אפילו נוגסת בדבר מאכל כלשהו, אני לא יכולה שלא לחשוב על משפחות סבי וסבתי והדודים שלי; וחושבת מה לא היה למי, ואיזה רעב הם סבלו עד שנספו בשואה.<br />הוריי יצאו אפוא לדרך אתנו, שתי בנותיהן הקטנות. למרות היותי פחות מבת שלוש עומד זכרון הנסיעה הזו לנגד עיניי ברור וחי: ארבעתנו נמצאים בתא רכבת צר, ואחותי ואני יושבות על ברכיהם של אבא ואמא. הרכבת זזה לאטה ועוזבת את הרציף, אשר עליו צובאים מאות יהודים שבאו להיפרד - כנראה היו ברכבת עוד נוסעים לארץ=ישראל. ההמונים מנופפים בידיהם לשלום ובוכים. ברכבת נסענו עד טריאסט, ומשם הפלגנו באונייה לארץ=ישראל. תמונה נוספת זכורה לי מאותו מסע: אנחנו על האונייה, אני חולה ומתביישת, כאשר מודדים לי את החום במפשעה - לא בבית-השחי או בפה…<br />עד עצם היום הזה מתנועעים בזכרוני גלי הים רחוק למטה, מתחת לסולם המדרגות המתנדנד, התלוי מעבר לדופן האונייה עם הגיעה למחוז חפצה ועגינתה מול חופי יפו. הסולם הוריד אותנו לסירה, וזו הביאה אותנו אל החוף.</span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"> </div><p align="center"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5293583612672045346" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 332px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SXaWP8YlcSI/AAAAAAAAA5I/nFVC-cSKEV0/s400/Gur19.JPG" border="0" /></span><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אסתר בגיל שנתיים (זו התמונה שצילם הצלם ש"תפס" אותו עם אמו ברחוב).</span> </p><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5293584205512129506" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 290px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SXaWyc4rO-I/AAAAAAAAA5Q/U4Ao3_AFE90/s400/Gur20.JPG" border="0" /> </p><br /><p align="center"><span style="font-family:arial;"><span style="font-size:85%;">סבתא אסתר ויטלזון (אם אמה של אסתר) שעל שמה היא נקראת</span>.</span> </p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5293585076901717458" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 309px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SXaXlLEJJdI/AAAAAAAAA5Y/NdpjeHTmwTs/s400/Gur21.JPG" border="0" /><br /><p align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אסתר: משפחת ויטלזון המורחבת - תמונת פרידה שצולמה ערב עלייתנו ארצה, 1934.</span><br /><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אני יושבת למטה שנייה משמאל, לצידי אחותי לאה ומאחורינו ההורים. יושבים למטה (משמאל לימין): אלישע (חמישי), אח של אמא, שעל שמו נקרא בננו, דינה (עומדת שלישית משמאל), אחותה של אמא - היחידה שניצלה.<br />משמאל לאמא יושב אביה - סבי בנימין זאב, שבני הבכור נקרא על שמו. משמאלו אשתו השנייה, שאפילו איני יודעת את שמה.<br />כל בני המשפחה המופיעים בתמונה נספו בשואה.<br /></span></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5293585757219977650" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 275px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SXaYMxcp-bI/AAAAAAAAA5g/PM5ddnv6Gw4/s400/Gur22.JPG" border="0" /><br /><p align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">סבא שלמה מאיר מאירוביץ (אב אביה של אסתר), שעל שמו נקרא אחיה.<br /></span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-6940291887364719140?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-76833039165404213972009-01-14T19:12:00.000-08:002009-01-22T19:23:37.851-08:00<div align="justify"><span style="font-family:arial;">מנמל יפו הגענו לתל=אביב ונכנסנו לדירה הראשונה שלנו בארץ - ברחוב הירקון 303, מול רחוב ירמיהו. קיבלנו חדר בדירתה של משפחת בן=פורת. זו השכירה חדרים לעוד משפחות, וארבע משפחות חלקו ביניהן את המטבח, המקלחת והשירותים.<br />החדר היה חם מאוד, והיו לו רק שני כיווני אוויר: דרום ומזרח. עדיין לא סללו מדרכות באזור, ורק עצים בודדים ניטעו זה מקרוב. היו אלה גזעי עצים צעירים, כמעט ללא ענפים, שניטעו בתוך מסגרת של חישוקי מתכת ונתמכו במקל תקוע באדמה.<br />סבלנו מאוד מהחום, אך לא היה מה לעשות. אמא, שהורגלה לקור הפולני, לבשה גם בחורף בגדי קיץ. כדי להתגבר על החום הנורא מיעטנו לשהות בחדר החם. בשבתות הקיץ הארוכות היינו לוקחים אתנו את שמיכת ה"קוֹץ" הכהה, מצרפים אליה כרית קטנה ויושבים על חוף הים, מהלך עשרים מטר מהבית. במָקום שכעבור שנתיים ייבנה נמל תל=אביב עמדו שני צריפים, שנבנו על גבי כלונסאות בגובה של מטר. גרו שם שתי משפחות, אחת מהן משפחת לדרמן.<br />היינו זוחלים מתחת לאחד הצריפים, שהטיל צל נעים, פורשים את ה"קוץ" על החול הרך ונהנים מהבריזה של הים...לעתים קרובות היינו יושבים שם ושרים שירי ארץ=ישראל עם אבא - היהודי הדתי, חסיד גור, שפניו מעוטרות בזקן קטן. אני זוכרת ששרנו אתו את השיר הידוע:<br />" שורו, הביטו וראו: מה גדול היום הזה, היום הזה! אש יוקדת בחזה, והמחרשה שוב פולחת בשדה", וגם את השיר שנהגו לשיר אז חלוצי תל=אביב: "חבריא, חבריא, מה נעשה בלי עבודה? איפה ואיפה ואיפה נעבוד? פתח=תקווה ערבים, נס=ציונה בדואים, כפר=סבא כולם כלבים, איפה נעבוד?". בשיר הזה התריסו החלוצים נגד המעסיקים, בעלי השדות והקבלנים, שהעדיפו עבודה ערבית זולה על פני מתן פרנסה לחלוצים היהודים, שזה מקרוב הגיעו.<br />בימות החול היינו טובלים במי הים הקרירים. אבא ואמא היו נכנסים אתנו למים, רוקדים אתנו הורה ומשחקים אתנו. איש מהם או מחבריהם לא חשב בימים ההם על האיסור לשחות בחוף מעורב, כפי שקיים היום בחוגי הדתיים מסוגם - אף שהוריי היו לא פחות דתיים.<br />לא היינו צריכים לעשות שום הכנה בדרך לים. פשוט הייתי משליכה על כתפיי מגבת והולכת לים יחפה ולבושה בגד ים. חוף הים היה חלק משמעותי בנוף ילדותי. הייתי חיה ונושמת אותו ביום וממשיכה לחלום אותו בלילה. עד חנוכה, כשהחורף כבר היה בעיצומו, הייתי נכנסת למים.<br />אני זוכרת תקופות של גיאות ושפל. בתקופת הגיאות היו המים מגיעים עד קצה גבעת הכורכר (הקיימת גם היום בחוף "שרתון" בתל=אביב). לפעמים הייתי חולמת שאני נכנסת למים, מתחילה גיאות ואני לא יודעת איך לצאת ומתחילה לטבוע.... הייתי מתעוררת מהחלומות האלה שטופת זיעה, אך הם לא הרתיעו אותי מלהיכנס לים האהוב עלי. לא ידעתי לשחות - ובכל זאת נכנסתי לים. כאשר היה מתקרב אלי גל גדול, לא פחדתי, אלא צללתי מתחתיו עד שהגל נשטף אל החוף. את ה"צלילה" הזאת אימצתי לעצמי כמוטו בחיים, ובתקופות שונות בחיי, כאשר עברו עלי דברים קשים, הייתי לוקחת נשימה, "צוללת" - וממשיכה הלאה.<br />מרגע שעזבו הוריי את סף ביתם בווארשה, הם החליטו לנטוש את השפה הפולנית. ביניהם הם דיברו יידיש, כי היה להם יותר קל לתקשר בה, ואתנו, הבנות הקטנות, הם דיברו רק עברית. אמא היתה מורה לעברית, ולכן ידעה את השפה היטב, ואבא הכיר את השפה מלימודי הקודש בישיבה, אם כי קצת פחות ממנה. היה זה להם עיקרון חשוב ביותר, וכך העברית היא בעצם שפת האם שלי.<br />אבא ואמא התחילו לחפש מקור פרנסה. לאמא אמרו שתוכל למצוא עבודה כמורה בירושלים, ולאבא אמרו שיהיה לו סיכוי טוב יותר למצוא עבודה בתל=אביב. בסופו של דבר הם החליטו להישאר בתל=אביב. בווארשה למד אבא מקצוע משונה: "גזירת כפפות מעור". מקצוע זה לא עזר לו כלל בשנותיו הראשונות בארץ=ישראל, כי מי בכלל לבש כפפות בשנות השלושים בארץ? ומאין יימצא עור להכין אותן? (כעבור עשר שנים מצא אבא עבודה כגוזר כפפות, ועל כך יסופר בהמשך).<br />אבא ואמא נשארו אפוא בתל=אביב בעקבות עצתם של ותיקי הארץ, אך בתקופה הראשונה לא מצאו בה שניהם עבודה. כמו כל הצעירים, הוותיקים והחדשים, שזה מקרוב הגיעו, הוא מצא בסופו של דבר עבודה כפועל בניין. כך היה אבא בין הבנאים שבנו את בית=החולים "אסותא" הישן ברחוב ז'בוטינסקי. יום אחד חזר הביתה נלהב וסיפר, שכאשר גמרו לצקת את גג הבניין, שרו הפועלים ורקדו עד אור הבוקר, כי "זכינו ובנינו עוד בית בארץ=ישראל". בשנים הראשונות לא מצאה אמא עבודה מחוץ לבית. אחרי תקופת=מה מצאה עבודה בבית=חרושת למיונז באריזת קוביות מיונז מוצק, ואחר כך עבדה בבית=החרושת לסיגריות "מַספֶּרו". היא לא מצאה עבודה בהוראה, כי באותה תקופה היו מעט בתי=ספר בארץ, רובם מן הזרם החילוני ומיעוטם של "המזרחי", ורשת "בית=יעקב" טרם הקימה בתי=ספר. כך עברה אמא מעבודה זמנית אחת לאחרת, כדי לסייע בפרנסת המשפחה.<br />גם אבא נאלץ להחליף עבודות. כאשר הסתיימה העבודה בבניין, קנה לו תלת=אופנוע ישן, הניח עליו ארגז ועבד בהובלת לחם טרי: היה קם בחצות הלילה, נוסע למאפיית "אחדות" ברחוב בזל, ומוביל את הלחם הטרי לחנויות. אחר כך קנה סוס ועגלה והוביל נפט. בחורף היה נרטב עד לשד עצמותיו, ובקיץ היה חוזר הביתה, שפתיו סדוקות מחום השמש, והוא מזיע כולו מהחום והלחות. יום אחד עצר את אבא שוטר אנגלי ורצה להחרים את סוסו, כי הוא צלע, והשוטר טען שאבא מתעמר בו. אבא לא ויתר והסביר לשוטר שעל הסוס הזה פרנסתו, ושעליו להאכיל פיות רבים.<br />במשך שנים רבות עבד אבא קשה מאוד, ורק עם קום המדינה הצליח לקבל משרה ממשלתית בזכות היותו חבר במפלגת "פועלי אגודת ישראל". זו בחרה בו כנציגה, לקבלת משרה במשרד הביטחון, שנקבעה על פי מפתח מפלגתי. כך קיבל תפקיד של מנהל לשכת הגיוס בתל=אביב, ובמשרה זו עבד עד צאתו לגמלאות.<br />ב=1937 נולדה לי אחות נוספת. הריונה של אמא לא היה מתוכנן, והרופא אף אסר עליה להרות שוב, כיוון שהיתה לה אוושה בלב. בכל זאת הרתה אמא בלי שהתכוונה לכך, אף החליטה לשמור את הוולד. כך קיבלתי אחות שנייה - הילדה הראשונה במשפחתנו שנולדה בארץ=ישראל. הוריי נתנו לה שם ציוני: "בת=ציון", אבל אנחנו קוראים לה "ציונה" והיא גרה היום בבני ברק.<br /></div><strong></strong></span><div align="justify"><br /></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>אני והגמלים</strong><br />כעבור כשנתיים עברנו לדירה אחרת - גדולה יותר: בת שני חדרים - בבית קטן דו=משפחתי עם חצר. דירה זו היתה כולה שלנו, ללא שותפים זרים למטבח ולשירותים, והיא שכנה ברחוב זכריה, על גדת הירקון.<br />היום הרחוב הזה גדוש בבניינים, אבל אז היו ברחוב רק מבנים בודדים. גרנו בבית הצפוני ביותר, שעמד לא הרחק מן הירקון. בין הבתים השתרעו שדות, ודרכי הגישה אל הבתים היו שבילי עפר צרים ביניהם. הנוף היה ממש כפרי: טבע פתוח, שמים ואדמה.<br />הירקון היה הגבול, והמרחבים שנפרסו ממנו וצפונה היו קסומים ומסתוריים בעינינו הילדותיות. מהמרפסת הצפונית של הבית הייתי צופה ישירות על הירקון, עד מעבר לגדה השנייה.<br />אני זוכרת את היום, בו עברנו לדירה החדשה כאשר הכול מסביב היה מעניין ומסקרן. אני זוכרת את המחזה המרתק שנגלה לעיניי במקום בו נשפך הירקון אל הים התיכון.<br />בעוד אמי מארגנת את חפצינו הדלים בדירתנו החדשה, עמדתי על המרפסת ו"בלעתי" את הנוף בעיניי. בדמיוני התרוצצו שם, בין קפלי האדמה מעבר לירקון, גמדים, ננסים, פֵיוֹת ושאר יצורים משונים מן האגדות. לפתע ראיתי יצור כלשהו זז באופק. אימצתי את עיניי בכל כוחי. היצור הזז הלך והתארך, הלך והתקרב. אגדה או מציאות? מציאות! אני רואה באופק שיירת גמלים הולכת ומתקרבת לעברי בשורה עורפית. כילדי בית=ספר ממושמעים, הם צועדים לאטם בצעדים אציליים, וראשיהם זקופים למרות המטען התלוי בשני ארגזים גדולים משני צדי הדבשת. הם הולכים ומתקרבים. לאן פניהם מועדות? הנה הם מגיעים עד הירקון, והולכים לאורכו מערבה, ממש עד שפת הים. פתאום פונה הגמל הראשון שבשיירה ונכנס למי הירקון, והשאר אחריו. לבי הולם בחוזקה: הנה כל השיירה תטבע!.. אך הנה זה פלא! הגמלים כאילו מרחפים על פני המים. רגליהם הארוכות צועדות בבטחה בתוך מי הירקון, המגיעים עד לבטן הגדולה והחזקה שלהם.<br />אני נושמת לרווחה כשאחרון הגמלים יוצא מן המים. רק משבגרתי למדתי שהאיש שעל גב הגמל (כעבור שנים אני לומדת שמוביל הגמלים נקרא"גַמָּל") הביא את שיירת הגמלים שלו למקום בו נשפך הנהר לים, העשיר בסחף, ובו המים רדודים וקרקעית הנהר גבוהה.<br />השיירה משנה שוב כיוון: מזרחה. היא מתקרבת, ואני מבחינה בבירור בגַמָּל המתנועע על גב הגָמָל המוביל, אליו קשורים שאר הגמלים שבשיירה: חבל קושר כל גמל בצווארו אל זנבו של זה שלפניו.<br />"חִירררר…חִירררר …חַירררר..." אני שומעת את קריאות הזירוז ורואה את האיש, המתנועע בקצב הליכת הגמל, צרוב שמש ושזוף, ולגופו רק מכנסיים קצרים.<br />מאותו יום הייתי מבלה שעות ארוכות על המרפסת, מצפה לשיירות הגמלים, מלווה אותם בעיניי מרגע הופעתם עד היעלמם בין בתי העיר. לשאלתי הסביר לי אבא, שגמלים אלה נושאים על גבם בארגזים הכבדים זיפזיף, שנלקח מחוף הים מצפון לירקון לאתרי הבניה בתל=אביב. הזיפזיף, הסביר לי, משמש לעשיית הבטון והלבנים, מהם בונים בתים.<br />יום אחד שיחקתי עם ילדי השכונה בשדה. היינו שקועים במשחק ולא הבחנו בשיירת הגמלים המתקדמת לעברנו. לפתע: "חִירררררר…… חִירררררר…… חַיייייי………חַייייי….." קפאנו במקומנו. ילד שובב אחד זינק לקראת השיירה: חִירררררר…….. חִיררררררר………. חַייייייייי ……חַייייייי….." קרא לעבר האיש שעל גב הגמל, מחקה את קולו ותנועותיו המשונות. כולנו נשארנו תקועים במקומותינו, אך הילד השובב רץ אחרי השיירה המתקדמת. האיש חייך חיוך עקום: "אתה אמיץ, ילד! אתה אוהב גמלים?" אמר בקול עבה, צרוד, והצד"י שבפיו מבוטאת כ=צ'. כולנו גיחכנו למראה פניו, שנראו מקרוב מכוערים למדי, ולצליל קולו הצרוד והמאנפף, אך הילד לא התבלבל ומיד ענה: "כן, אני מאוד אוהב גמלים. ואתה, אתה מוכן להרכיב אותי?".<br />לפני שהבנו מה קורה, עצר האיש את השיירה במלמולים וחרחורים משונים, ובקריאות ותנועות משונות עוד יותר הבריך את הגמל שעליו ישב. הגמל כרע על שתי ברכיו הקדמיות, אחר כך על שתי ברכיו האחוריות ונשאר רובץ על מקומו. האיש ירד לאט, ניגש אל הגמל השני והושיב גם אותו בשפת הגמלים הבלתי מובנת לנו. כך הושיב את כל השורה - שמונה או עשרה גמלים. למראה הגמלים הרובצים אזרנו אומץ והתקרבנו אליו בריצה:<br />"גם אני!.," "גם אותי!.." "לרכוב על הגמל…" פתחנו בתחינות וצעקות. האיש הטוב השתיק אותנו: "בסדר. בסדר, ילדים. היום נעשה חגיגה". ובעודו מדבר הניף את הילד השובב, זה שצעק ראשון. הילד נאחז בידיו בצווארו של הגמל, את רגליו הניף על הארגז, משך את גופו כלפי מעלה, וכך התיישב בין הצוואר והדבשת.<br />איך צרחנו מפחד והנאה! איך הושיב ילד על כל גמל! איך השתוללנו משמחה והפתעה! אך הוא לא העֵז להרים את הגמלים מרבצם, שמא ייפול מישהו מעל גב הגמל כאשר זה יתרומם על רגליו הקדמיות קודם בתנועה נמרצת, ואחר כך על האחוריות. לאחר שעה ארוכה הוריד אותנו אחד=אחד, המשיך לפטפט אתנו וסיפר לנו על עצמו.<br />לימים, כאשר פַּחְדֵנוּ מן הגמלים נמוג לגמרי ונעשינו חברים טובים, היה משה - זה שם האיש - גם מקים את הגמלים מרבצם ומוליך אותנו כברת דרך, כשאנו הילדים מתנועעים, צוחקים וצורחים על גביהם.<br />מדי פעם מופיעה שיירת הגמלים בחלומי, ובו אני אותה ילדה קטנה, לבושה בשמלה היחידה שהיתה לי - זו הלבנה והמעומלנת תמיד - יושבת ומשחקת בחול הרך שעל שפת הים, ממלאה חול רך וחם בדלי המִשֹחק שבידי ושוב שופכת אותו חזרה, מתבוננת בו ניגר ברכּוּת ומנסה לספור את הגרגרים. לפתע אני מבחינה בשיירת גמלים הולכת ומתקרבת אלי. אני, ילדה קטנה ומפוחדת, רוצה לקום ולברוח - אך כדרך החלומות אינני יכולה לזוז ממקומי. אני מסתכלת בפלצות בשיירה ההולכת ומתקרבת, ולבי הולם בחוזקה. שוב אני מנסה לקום, אך רגליי אינן נשמעות לי. אני צורחת בקולי=קולות, אך הגה אינו יוצא מפי. ה"חִיררררר….. חִיררררר..." וה"חַיייי…. חַייייי............" מהדהדים בראשי בקצב תופים מפוצץ. השיירה מתקרבת; הנה הגמל הראשון מגיע עד אלי, עובר בדיוק מאחורי גבי, וכשאני מרגישה את מגע פרסתו – אני מתעוררת בבהלה… החלום הזה חוזר אלי לעתים מזומנות עד עצם היום הזה - ואני כבר ילדה די גדולה…<br />הגמלים - מראה נפוץ בימים ההם בצפון תל=אביב - הונצחו בפסל של גמל מעופף.<br />מראה "הגמל המעופף" שבה לב רבים מילדי תל=אביב, עד כדי כך שהפך לסמלו של "יריד המזרח" הישן בגני התערוכה שבסוף רחוב הירקון. הגמל המעופף פּוּסַל על עמוד בטון גבוה, וכיום הוא מתנוסס במגרשי התערוכה החדשים ברחוב רוקח.</span></div><div align="center"><br /></div><div align="center"><br /></div><div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;"></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5293958548546009522" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 382px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SXfrQFW6ObI/AAAAAAAAA5o/fpLfNf5cby8/s400/Gur23.JPG" border="0" /> <p align="center"></span><span style="font-family:arial;font-size:85%;">גמלים חוצים את הירקון (התמונה צולמה על ידי הצלם חיים תדמור באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת), כך ראתה אסתר את הגמלים חוצים את הירקון במקום הנשפף אל הים<br /></span><br /></p><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>אני מתחילה ללמוד בבית-ספר</strong><br />בקיץ 1938 עברו בשכונה אנשים וחיפשו בנות מבתים דתיים לכיתה א' לבית=ספר חדש שעמד להיפתח. עד אז לא היה בית=ספר דתי לילדי צפון תל=אביב, אלא רק "בית=ספר מזרחי" לבנות בשכונת שפירא שבדרום העיר. משאספו מספיק תלמידות, נפתחה כיתה א'. היא מוקמה בדירה בקומת קרקע בבית מגורים פרטי ברחוב דיזנגוף, שלימים נבנה מולו בניין המשטרה. בשלב ראשון היה בית=הספר הזה, שהכיל כיתה אחת בלבד, סניף של בית=הספר לבנות משכונת שפירא, וכך גם נקרא: "בית=הספר מזרחי לבנות בצפון". במשך הזמן הוסב שמו ל"בית=הספר דיזנגוף". כעבור כמה שנים עבר בית=הספר שלנו באופן זמני לרחוב בזל בתוך בניין בית=הספר לבנים. הכיתות מוקמו בבתי מגורים, החצר היתה משותפת לבנים ולבנות, אך הלימודים התקיימו בכיתות נפרדות.<br />כעבור תקופה עברנו ללמוד במגרש גדול ברחוב דיזנגוף, שעליו נבנו כמה צריפים. במשך הזמן נבנה על מגרש זה, ליד המשטרה, מבנה מיוחד לבית=הספר, והוא נקרא "בית=הספר דיזנגוף", על שם הרחוב בו הוא ממוקם (והוא קיים עד עצם היום הזה). בית=הספר היה לא רחוק מהבית, והייתי הולכת אליו ברגל. באותה תקופה מיעטנו לנסוע באוטובוס. לפעמים נאלצה אמא לקחת ילד חולה על הידיים לבית=החולים "הדסה" שברח' בלפור, והיתה הולכת ברגל כדי לחסוך חצי גרוש - מחיר הנסיעה בחברת האוטובוסים "המעביר".<br />כאשר היינו בכיתה ד', הגיעה יום אחד לבית=הספר אישה, בתיה רימר שמה. היא הודיעה לנו על פתיחת סניף "בני עקיבא" בצפון העיר וביקשה שנגיע למפגש הראשון בשבת אחר הצהריים בגן הנביאים (בתיה רימר ז"ל, לימים לפידות, היתה סבתו של הזמר הידוע שי לפידות).<br />הסניף פעל בצריפים של "בית=ספר דיזנגוף", והגיעו אליו בנים מבית=הספר שברחוב בזל. כל הפעולות התקיימו ביחד, אפילו רקדנו באופן מעורב...<br />כמעט כל שנות לימודיי בבית=הספר היסודי - מכיתה ב' עד כיתה ח' (למעט שנת לימודים אחת) - לימדה אותנו אותה המורה שרה וייס (עד היום הזה היא חיה בדיור מוגן "עד מאה ועשרים" בראשון לציון, ואני נמצאת אתה בקשר טלפוני מפעם לפעם). היא היתה מורה טובה ולימדה אותנו את כל המקצועות. בשנה שלימדה בבית=ספר אחר היא חסרה לנו מאוד, ואמא ואביה של חברתי שפרה, הרב רוזנטל, הלכו לוועד החינוך (שתפקד בימי טרום המדינה כמשרד החינוך) וביקשו שיחזירו אותה.<br />הכיתה שלנו היתה המחזור הראשון של בית=הספר. מתוך 14 בנות הכיתה הייתי מספר שבע לפי רשימת האל"ף=בי"ת, שהופיעה ביומן של המורה. אני זוכרת את כולן בשמותיהן, ואזכיר כאן את מקצתן, לפי סדר האל"ף=בי"ת: ברכה בירנצוויג, מרים גרוס, יהודית גרינברג ז"ל, אביבה וייכסלבוים, אסתר כהן, אסתר כיסר. אני, אסתר מאירוביץ.<br />לימים, כאשר לימדתי את בנות מחזור 20 בבית=הספר הזה, ציינתי בפניהן שהייתי מספר שבע במחזור הראשון.<br /></div></span><span style="font-family:arial;"><strong><p align="justify"><br />המעבר לדירה ברחוב הירקון 297</strong><br />מלחמת העולם השנייה פרצה, אך עדיין לא ידעו איזו השפעה תהיה לה על האוכלוסייה בתל=אביב, ואם בכלל תגיע אלינו; אך אמא פחדה להישאר לבד עם שלוש בנות בבית המבודד - בפרט בלילות, בהם התנדב אבא למשמר האזרחי. לכן החליטו הוריי לחפש דירה בבית דירות, ובשנת 1941 עברנו לגור בדירה עם משפחות נוספות באותו בניין. גם את הדירה הזו שכרנו בדמי מפתח, כמו את הבית ברחוב זכריה, כפי שהיה מקובל באותם ימים. בעלי הדירה היו משפחת מלמד. הם גרו בקומה העליונה בבניין, שהתנוסס על עמודי בטון, ותחתיה בנתה המשפחה יחידות דיור נוספות והשכירו אותן לשלוש משפחות. דירות אלה היו בעצם "מרתף", וכמה מדרגות ירדו אליהן מן הרחוב החולי, ללא כביש או מדרכה. יחידת הדיור שלנו הכילה שני חדרים, זה אחר זה ודלת ביניהם, ומטבח. היא שכנה בסוף המסדרון, וחלונות החדרים היו סמוכים לתקרה. השירותים והמקלחת מוקמו בקצה המסדרון, ושימשו את שלוש המשפחות. ליד השירותים היה חדרון בן 1.5X 2 מטר, והוא שימש לנו מטבח. בין מסדרון הכניסה ולמטבח היה שטח מוקף מכל צדדיו בקירות. בתקופת המלחמה שימש שטח זה מקלט מצוין, ובו אירחנו בזמן האזעקות את כל השכונה. היתה זו אחת הסיבות שהדירה הזו כבשה את לב הוריי, כי הם חששו, כמו כולם, שעם התקדמות הקרבות במלחמת העולם השנייה תופצץ תל=אביב על=ידי הגרמנים.<br />שנה אחרי כניסתנו לדירה, בי' באייר תש"ב (27.4.1942), נולד בן=הזקונים - אחי הצעיר שלמה מאיר, שנקרא על שם סבא מצד אבא. אני זוכרת שיצאתי עם שתי אחיותיי לרחוב, ורקדנו ושרנו מרוב שמחה להולדת אחינו התינוק...<br />אבא ואמא לא דיברו על המשפחות שהשאירו בפולין. הם הסתירו את הדאגה והחששות בלבם, אך כילדה ידעתי שמשהו מתרחש. אחותה הצעירה של אמא, זִיסָאלֶ'ע, ביקשה ממנה עוד לפני פרוץ המלחמה לסדר לה לימודים בסמינר בארץ, אך אמא דחתה אותה שוב ושוב, כי כנראה חששה שזיסאל'ע תראה את המצב הכלכלי הקשה של משפחתה ותדווח להורים, שלא תמכו בשעתו בעלייתה ארצה. בסופו של דבר נשארה זיסאל'ע בפולין ונספתה בשואה. אני מתארת לעצמי שלאמא היו רגשות אשם, אך היא לא דיברה אתנו על כך.<br />זמן קצר אחרי מעברנו לדירה החדשה (הייתי אז בת עשר) ישבתי בחדר, ולאורו של החלון הגבוה עיינתי בקטע עיתון שהתגלגל לידי. בתוך מסגרת שחורה היה כתוב באותיות של קידוש לבנה: "זאת עשו לנו הגרמנים!" ובכתבה הזו תוארו פעולותיהם של הגרמנים נגד יהודי גרמניה מאז עליית היטלר לשלטון ב=1933 (היה זה טרום הקמת מחנות הריכוז וההשמדה). בין השאר תוארה בכתבה כניסת הנאצים לדירה של משפחה יהודית אחת, לבושים מדי אס=אס ונועלים מגפיים גבוהים, מסתובבים בדירה היפה המטופחת ומחוממת היטב; ולפתע אחד מהם נכנס לחדר הילדים הנעים והחם, תולש את התינוק הישן במיטתו ומשליך אותו מבעד לחלון אל השלג הקפוא. התמונה הזו נחרטה בזכרוני, ולימים, כאשר הייתי לאמא, היא קיבלה משמעות מיוחדת עבורי.</span></p><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5294320890123925362" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 249px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SXk0zI7EN3I/AAAAAAAAA5w/za6M5U_gFg4/s400/Gur24.JPG" border="0" /></span> <div align="center"><br /><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אסתר בגיל 14 (מתוך תמונות המחזור של כיתה ח')</span> </div><br /><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5294321521893626642" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 293px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SXk1X6cs0xI/AAAAAAAAA6A/PMpMClWXSqE/s400/Gur25.JPG" border="0" /> <p align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אסתר: אבא ואמא (אני בזרועותיו של אבא ולאה בזרועותיה של אמא) משמאלנו הדודים של אבא. התמונה צולמה בחולות שברח' הירקון פינת רח' ירמיהו (עדיין לא סללו מדרכה או כביש).</span></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5294322967387058402" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 161px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SXk2sDVMMOI/AAAAAAAAA6I/tU6qfmQxuIs/s400/Gur26.JPG" border="0" /> <p align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">המשפחה עם ציונה התינוקת, 1937. ציונה היא הבת הראשונה שנולדה בישראל, לכן קראו לה הוריי בת ציון, אבל אנחנו קוראים לה ציונה.</span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-7683303916540421397?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-60339969763188396442009-01-14T19:09:00.000-08:002009-01-26T19:12:26.646-08:00<div align="center"><br /></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;">אסתר: הלימודים בתיכון ובסמינר למורים, והעבודה הראשונה בהוראה<br /><strong>הלימודים בתיכון "מוריה"<br /></strong>עם סיום כיתה ח' בשנת 1946 המשכתי ללמוד בבית=הספר התיכון "גימנסיה מוריה" של זרם "המזרחי". הוא שכן ברחוב בוגרשוב ליד הכיכר העגולה - "כיכר בוגרשוב", שהכילה עצים רבים, מעין חורשה קטנה, ובה היינו משחקים בהפסקות (היום המבנה כבר לא קיים, גם לא הכיכר). היה זה בית=ספר מעורב לבנים ובנות, אך למדנו בכיתות נפרדות. היינו כיתה גדולה מאוד - אפילו יחסית לאותם ימים: 53 בנות בכיתה! (היום "מוריה" הוא בית=ספר יסודי דתי, אבל אז היה רק תיכון בשם זה).<br />בכ"ט בנובמבר 1947, יום ההכרזה על הקמת המדינה באו"ם, יצאתי לרחובות עם החבר'ה שלי מ"בני עקיבא", כמו מרבית תושבי המדינה, ורקדנו כל הלילה; אך שמחתנו היתה קצרה: למחרת בבוקר כבר החלו היריות, ערבים התנפלו על יהודים במקומות שונים בארץ, והבנו שאנחנו במלחמה. בבית=הספר היו לנו שיעורי גדנ"ע בחסות ה"הגנה", ובהם למדנו קפא"פ (קרב פנים אל פנים) ותרגילי התגוננות שונים. רבים מחבריי, שנטו ימינה, הצטרפו למחתרות האצ"ל והלח"י, ובלהט שלי רציתי גם אני לעשות יותר ממה שעשו חברי ב"הגנה". יום אחד הוזמנתי לפגישה, בה הוצע לי להצטרף לאצ"ל. הפגישה עם נציג המחתרת התקיימה על ספסל ציבורי ברחוב תרצ"ט, ליד "הבימה". הורו לי לשבת על הספסל ופניי דרומה, ומישהו התיישב ופניו צפונה. אסור היה לי לראות את פניו, וכך דיברנו כאשר אנו ישובים גב אל גב בלי לראות זה את זה. הוא פירט בפניי את תנאי ההצטרפות, ואמרתי לו שאחשוב על כך. כל כך רציתי להצטרף! אצ"ל התאימה יותר לטמפרמנט שלי... אך פחדתי מתגובתו של אבא הדתי והמזוקן, המטופל במשפחה ובה ארבעה ילדים, ובלב כבד ויתרתי. בכיתה י"א התגייסתי ל"הגנה". עברתי קורס מ"כים וקיבלתי כיתה לפקד עליה. בין שאר התפקידים הדבקנו כרוזים, היינו קַשָרִים ועשינו שמירות בלילה. אבא ידע על פעילות זו ולא התנגד לה.<br />עד קום המדינה נהגו פעילי המחתרות בחשאיות רבה. לעתים היו בני משפחה אחת בתנועות שונות, אך לא סיפרו זה לזה. רק אחרי קום המדינה, עם חיסול המחתרות, התחילו לספר "זכרונות" מהתקופה ההיא. אז קם אבא וסיפר לי סיפור שלא ייאמן: בשעה שאני התחבטתי ביני לביני אם להצטרף לאצ"ל ובסופו של דבר ויתרתי בגלל החשש מתגובתו של אבא, התגייס הוא לאצ"ל עם כל חבריו מהשטיבל של חסידי גור, אף הסכים להחביא "סְליק" של נשק בתוך ביתנו! – כמובן, ללא ידיעת אמא. אבא התחנן בפני מפקדו שיוציא את הסליק לפני פסח, שמא תיתקל בו אמא בשעת נקיונות הפסח...<br />המנדט הבריטי על ארץ=ישראל הסתיים ב=15 במאי 1948; אך כיוון שתאריך זה היה בשבת, הקדים בן=גוריון והכריז על הקמת המדינה ביום שישי ה' באייר תש"ח (14.5.1948).<br />שמחתנו ביום הכרזת המדינה היתה מעורבת בחששות כבדים, כיוון שבעקבות הכרזתו זו פלשו שבע מדינות ערב (לבנון, סוריה, עיראק, ירדן, מצרים, ערב הסעודית ותימן) לישראל ב=15 במאי 1948 - יום אחרי הכרזתו של בן=גוריון על הקמת המדינה - והחלו להילחם בנו גם מהאוויר.<br /></div><strong></strong></span><div align="justify"><br /></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>היום בו ניצלתי ממוות בטוח</strong><br />לעולם לא אשכח את יום פעילות הגדנ"ע, בו עמדו חיי מנגד וניצלו. היה זה ביום ראשון, יומיים אחרי הכרזת המדינה. עסקנו באימונים, שהתקיימו במגרש שלימים נבנה עליו מלון "שרתון" הישן, ברחוב הירקון בצפון תל=אביב, מול מעונות עובדים ח' (שיכון שנבנה ב=1937, המשתרע מרח' הירקון במערב עד רח' בן=יהודה במזרח ושדרות נורדאו בדרום). המגרש גבל בחצר של מחנה צבאי בריטי (שלימים הפך להיות גן העצמאות), שתוחמה בגדר רשת. במגרש זה התקינו לנו "מכשירי אימונים" שונים, כמו גשר חבלים, סולם חבלים ועוד. בקצה המערבי של המגרש, שם היתה ירידה תלולה של מצוק הכורכר אל הים, הוקמו שלושה אוהלי חאקי, ששימשו את מדריכי האימונים.<br />הגענו, כל בנות הכיתה, למגרש האימונים לבושות בתלבושת חאקי של הגדנ"ע, והתחלנו באימונים בהדרכת המדריך, שכונה על=ידינו "תוכי" - קיצור שם משפחתו: תורקניץ (לימים רופא ילדים בבית=החולים "תל=השומר"). כאשר היינו כולנו תלויות על החבלים ממש כמו קופים, הבחנו ב"ציפורי כסף" משונות הנעות בשמים; ועוד טרם קלטנו שאלה מטוסים, החלו הם להמטיר פצצות. מיד קיבלנו פקודה לרדת מהחבלים, לרוץ מעבר לכביש ולהסתתר מתחת לעמודים של מעונות עובדים. אחר כך התברר לנו שהיו אלה מטוסים מצריים, שהפציצו את תל=אביב ובחרו בנקודה הצפון=מערבית של העיר, כשמטרתם: להפציץ את תחנת החשמל "רידינג" ואת נמל תל=אביב; אך כשם שאנחנו לא היינו מוכנים עדיין למלחמה, ועדיין לא היו אזעקות לפני התקפה - כך גם הם לא היו מיומנים בקליעה, והפצצות הראשונות נפלו לים. ה"ציפורים" התרוממו ונעלמו כלעומת שבאו, ואנו קיבלנו פקודה לצאת מתחת לעמודים ולחזור לחבלים. לא עברו עשרים דקות - וה"ציפורים" חזרו שוב, ואנחנו ברחנו אל מתחת לעמודים. וכך נמשך המשחק: ה"ציפורים" יורדות – ואנחנו, התלמידות עם המדריך, בורחים; ה"ציפורים" נעלמות - ואנחנו חוזרים. אחרי כשמונה בריחות כאלה אמרתי לעצמי: "אני לא 'פראיירית', אני לא רצה עוד..." וכך, בבריחה הבאה אל העמודים הלכתי בכיוון ההפוך והתיישבתי לי ליד אוהלי החאקי, שעמדו בקצה גבעת הכורכר. כאשר הגיעו המדריך ובנות כיתתי אל מתחת לעמודים, הוא הביט לאחור לוודא שכולן נמצאות. אינני יודעת איך הוא הצליח להבחין בי מרחוק, שהרי בגדי החאקי שלי התמזגו עם צבע החאקי של האוהלים; אך משהבחין בי, החל לצעוק לעברי שארוץ אל מתחת לעמודים. משהרמתי את כתפיי לאות שאינני מוכנה להמשיך לרוץ, לא הניח לי, רץ לאורך המגרש, תפס אותי בחוזקה בידי וגרר אותי אחריו עד לכביש. משהגענו לכביש, שמענו "בום" חזק. הסתכלנו אחורה - וראינו שכל האוהלים שלנו התמוטטו ונקברו בבור שפערה הפצצה. אכן, הפעם הצליחו המצרים לפגוע. כך הציל המדריך את חיי, ובמסגרת סיפור חיי עד היום אני אומרת לך: "תודה, תוכי!"<br /></div><strong></strong></span><div align="justify"><br /><br /></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>"אלטלנה"</strong><br />ביום 20 ביוני 1948 הגיעה "אלטלנה" לחופי תל=אביב, אחרי שעגנה לראשונה בכפר=ויתקין.<br />הוויכוח בין בגין, מפקד האצ"ל, ל"הגנה" על חוקיותה והנשק שבה ידוע לכול. הוויכוח הסתיים בהוראתו של בן=גוריון לירות על האונייה. הנשק שבה התלקח, ועשן סמיך היתמר לשמים.<br />באותו יום, ברחתי עם חברתי צפורה זהבי (לימים שמיר), העמסנו את הילקוטים על הגב, והתיישבנו לנו על גבעה גבוהה, במקום שהיום בנוי בית "יד לבנים", בתל=אביב. תלשנו גבעולי דשא, נעצנו אותם בין שינינו, והתבוננו בעשן של "אלטלנה", שהיתמר לשמיים במשך שעות ארוכות.<br />אז עוד לא ידענו, שבשרפת האונייה היו גם קורבנות בנפש: בקרבות בין חיילי צה"ל לאנשי האצ"ל, אשר התחוללו בים ועל החוף, נפלו 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. רק מאוחר יותר הגיעו לאוזנינו התמרמרויות אנשי הימין נגד המעשה.<br /></div><strong></strong></span><div align="justify"><br /></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>הלימודים בסמינר "אפרתה" בירושלים</strong><br />עם סיום כיתה י"א, בשנת 1948, למדתי שנה אחת בסמינר "בית=יעקב" למורות של הרב וולף בתל=אביב (לימים הקים רשת של סמינרים למורות של "בית=יעקב"). למדתי בשעות אחר הצהריים, וכדי לממן את לימודיי בסמינר עבדתי בבוקר עבודה חלקית כעוזרת לפקיד בעיריית תל=אביב. מאחר שחששתי שתעודת מורה של "בית=יעקב" לא תהיה מוכרת על=ידי משרד החינוך של המדינה הציונית, החלטתי ללמוד במסגרת נוספת. הציעו לי ללמוד בסמינר "אפרתה" של תנועת "המזרחי" בירושלים, שהיה מוּכּר להסמכת מורים, וכדי לממן את לימודיי הוצעה לי גם עבודה בשעות אחר הצהריים והערב. הוריי קפצו על המציאה, כי לא היה באפשרותם לממן לי את הלימודים.<br />הייתי בת 18 כשנסעתי לירושלים עם אבא. נפגשנו עם אותו אדם, שהבטיח לי עבודה במחלקה הסוציאלית של העירייה, אך בסופו של דבר לא יצא דבר מההבטחה שלו. אבא יצא מהפגישה המשותפת שלנו הזאת ודמעות בעיניו. התיישבנו על שפת המדרכה ברחוב, ואבא ממש בכה. לראשונה ראיתי אותו כל כך חסר אונים. היה לו חשוב שאלמד, אך לא היה באפשרותו לממן לי לימודים. נסענו הביתה וסיפרנו לאמא ולשאר בני משפחתי את סיפור המעשה.<br />"את תלמדי", אמרה לי אחותי לאה, הצעירה ממני בשנה. "איך אלמד?" אמרתי לה, "איך אמצא עבודה?". "את לא צריכה למצוא עבודה", אמרה ללא היסוס, "אני אממן לך את הלימודים". ניסיתי להתנגד, אך אחותי התעקשה. היא היתה בסך הכול בת 17 וכבר עבדה כגננת. בלחצה ולחץ המשפחה הסכמתי שבמשכורתה תממן לי את הלימודים.<br />גרתי בשכונת בקעה בבית ערבי ישן, שנראה כמו ארמון. במרכז הבית הגדול היה סלון ענק בגודל אולם, וממנו יצאו חדרים. בעבר כנראה שימש הארמון הזה ערבי עשיר, שהיה נשוי לכמה נשים, ובכל חדר שיכן אישה אחרת. הבית הזה שימש את בנות סמינר "אפרתה" וגם בנות שלמדו במסגרות אחרות בירושלים. בלילה הראשון קפאתי מקור. לא הכרתי את הקור הירושלמי, ולכן לא הצטיידתי בהתאם. לא רציתי לקחת אתי את השמיכה היחידה שהיתה שייכת לי ולאחותי (ישנו במיטה אחת והתכסינו באותה השמיכה, כי להורים לא היה כסף לרכוש שתי שמיכות). באותו לילה לבשתי את כל בגדיי, סוודר ומעיל, ובקושי נרדמתי. תוך כמה ימים הצליחו ההורים לארגן לי שמיכה ושלחו לי לירושלים.<br />הלימודים בסמינר היו מעניינים מאוד והיו לנו מורים טובים, וביניהם המורה זיידל, שלימד תנ"ך, הרב אלינר והמורה קוטצ'ב, שלימד היסטוריה. כמה מחברותיי מתיכון "מוריה" בתל=אביב, למדו אתי בסמינר, וביניהן רבקה רוזנבלום (לימים נישאה לשמואל חפר, מראשי חב"ד), שרה רבינוביץ' ( בתו של פרופ' רבינוביץ; לימים נישאה לרפאלי, מנהל סמינר ליפשיץ לבנים) ויהודית ומאירה כץ - שתי נכדותיו התאומות של הרב זאב גולד (על שמו נקרא "מכון גולד" ללימודי יהדות לתלמידים מהתפוצות). לימים, ב=1972, כאשר שהינו בשליחות באנגליה, שמענו בצער שיהודית, שנישאה לאחד מבניו של הרב קוק מרחובות, נהרגה בתאונת דרכים.<br />בתום שנת הלימודים הראשונה הציעו לנו ללמוד בקורס קיץ אינטנסיבי במקום שנת לימודים נוספת, וכך לקצר את תקופת הלימודים, שכן עם תחילת העלייה הגדולה ניכר מחסור משווע במורים. הסכמתי ברצון, ובסוף קורס הקיץ קיבלתי תעודה של מורה מוסמכת. היתה זו שנת 1950. עם התעודה הלכתי למשרד החינוך בתל=אביב, ששכן אז בתוך מבנה העירייה ברחוב ביאליק, כדי לברר אפשרויות עבודה בהוראה. לכבוד ביקורי במשרד החינוך לבשתי את שמלתי הטובה - שמלה לבנה עם נקודות כחולות שתפרתי במו=ידיי בסגנון ה"חלוצקה" - אופנה שהיתה מקובלת באותם ימים. היו לשמלה פתח צוואר מרובע ושרוולים מכוּוצים ותפוחים, והחצאית היתה רחבה בדוגמת "קְלוֹש". נכנסתי למשרד.<br />המחלקה לחינוך הדתי שכנה במסדרון ארוך ורחב, וספסלי עץ פשוטים הונחו לאורך קירותיו משני צדדיו. בצד אחד של המסדרון המתינו הסמינריסטיות, שזה עתה סיימו את חוק לימודיהן בהוראה, ומהצד השני מנהלי בתי=הספר. בקצה המסדרון ישב המפקח ליד שולחן עץ פשוט ושידך בין המורים למנהלים באופן שרירותי. ה"שידוך" נעשה בנוכחות כולם, ללא שום פרטיות. המפקח היה משה ברסלבסקי (לימים הסב את שמו לבר=סלע), שהיה מנהל בית=הספר היסודי שבו למדתי. הבטתי בו ורעדתי כולי: הייתי בטוחה שהוא זוכר אותי היטב, כי הייתי ילדה שובבה מאוד, ולא ידעתי מה דעתו עלי. חששתי שיציע לי בית=ספר ובו אוכלוסייה קשה. אני מחכה, והתור מתקדם לאטו. זוג - מורה ומנהל - "משתדך" ויוצא החוצה. עוד זוג "משתדך" ויוצא לדרכו. התור שלי מתקרב, וברכיי רועדות. אני מתקרבת למפקח עם "בן=זוגי" מ"צ אפרתי (לימים כתב מקראות ונודע בקרב הציונות הדתית), שהיה מיועד לתפקיד מנהל בבניין החדש של בית=הספר רמב"ם לבנות בשכונת התקווה (עד אז היה בית=הספר מפוזר בצריפים ברחבי השכונה). מביט בי המנהל שלי לשעבר ומזהה אותי מיד. "זאת אסתר מאירוביץ'", אומר המפקח לאפרתי, "והיא תהיה מורה בבית=הספר שלך". אפרתי מסתובב אלי עם הגב ולוחש משהו למפקח, אך למרות לחישתו שמעתי כל מילה מדבריו: "תשמע", אומר המועמד לנהל את בית=הספר למפקח, "אני זקוק למורה לכיתה ז'. זאת צריכה להיות מורה=מורה, ותיקה ומנוסה - ולא 'אפרוחית' מהסמינר" (רמב"ם היה בית=ספר "צומח", והכיתה הגבוהה ביותר בו היתה כיתה ז'). אני עומדת מאחורי אפרתי, שומעת את הדברים, ולבי נופל בקרבי. בחשש כבד אני מחכה לגזר דינו של המפקח, וזה עונה לו: "אני מכיר את אסתר מאירוביץ', והיא תעשה את העבודה כמו שצריך". המשפט הזה ליווה אותי לאורך כל שנות חיי המקצועיים, והיה המנוע והמאיץ למסירותי בעבודת החינוך. דבריו של המפקח, שנתן בי אמון, גרמו לי לשמחה רבה - אך גם לחשש כבד! כבר בראשית דרכי המקצועית הייתי צריכה להוכיח שאני אכן ראויה לאמון הרב שניתן בי.<br /></div><strong></strong></span><div align="justify"><br /></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>העבודה בבית=ספר רמב"ם לבנות</strong><br />מגיע 1 בספטמבר 1951, ושנת הלימודים נפתחת במסדר ברחבת המבנה החדש של בית=הספר. אני עומדת ליד כיתה ז', לבושה בשמלה הלבנה עם הנקודות הכחולות, ומביטה בבנות הכיתה שלי, הנראות כמו גברות. רובן נשארו, כנראה, כיתה שנה או שנתיים, ואני מבוגרת מהן רק בחמש שנים בערך. הלב קופץ, הבטן מתהפכת מפחד, ובלב מחשבות: 'איך הן רואות אותי? מה הן חושבות עלי? מה הן מצפות ממני'? החדר המיועד לכיתה שלי ממוקם בקומה השנייה, סמוך לחדר המנהל, ואני חושבת בלבי: 'אפרתי לא סמך על המפקח, אלא העדיף למקם את כיתתי תחת עינו הפקוחה'. אני נכנסת לכיתה ומציגה את עצמי לפני שלושים הבנות בכיתה. 'לא נורא', אני חושבת לעצמי, 'מספר סביר'. אני מתחילה ללמד, ובכיתה דממה. הבנות קשובות, נועצות בי עיניים ומשתפות פעולה. אין פוצה פה ומצפצף. כל הבנות מעדות המזרח. חלקן עולות חדשות ממש, וחלקן ותיקות, יחסית. ראש השנה מתקרב, וביקשתי מהבנות להביא לכיתה מחזורים, כדי שאוכל להכין אותן לתפילות החג. למחרת הגיעו הבנות לכיתה עם המחזורים, אך כשהצצתי בהם, גיליתי שאני לא מתמצאת בכתוב: התפילות היו בנוסח עדות המזרח. היתה זו הפעם הראשונה שקלטתי ממש שקיימים הבדלים בין ספרדים לאשכנזים. ביסודי, בתיכון וב"בני עקיבא" אומנם פגשתי בנים ובנות מעדות המזרח ותימנים, אך לא ידעתי שיש להם מנהגים שונים משל האשכנזים.<br />מהרגע הראשון התנהלו הלימודים על מי מנוחות, אך אפרתי לא היה רגוע. הוא כנראה ציפה לגל רעש שיעלה מהכיתה, ולא הבין איך בחורה צעירה כמוני מצליחה להשתלט על הבנות כבר מיומה הראשון בבית=הספר. לא עברו כמה שעות, ונשמעה דפיקה בדלת. נכנס המנהל אפרתי. "כן?" אני שואלת, "אתה מבקש משהו?" אפרתי נבוך, מספר לי בדיחה קצרה ויוצא. לא עוברת רבע שעה - ואפרתי נכנס שוב באיזשהו תירוץ. "אתה מנתק לי את חוט המחשבה; הנח לי ללמד", אני מבקשת ממנו בלחש, והוא יוצא מהכיתה; אך לא עוברת שעה - ואפרתי ממשיך להיכנס שוב ושוב לכיתתי, מספר לי בדיחות באמצע השיעורים ומתעלם ממחאותיי (לימים, כאשר נפטר, אמרה לי בתו אסתר בהלוויה: "אסתר, את ודאי לא יודעת עד כמה אבי אהב אותך!").<br />מששמעו חברותיי לתיכון "מוריה" - עם חלקן המשכתי לשמור על קשר - שאני מלמדת בכיתה ז', הן לא האמינו למשמע אוזניהן. הן היו בטוחות שלא אצליח בתפקידי הן משום חוסר הניסיון הן משום שבתיכון לא הייתי בין התלמידות המצטיינות...<br />אך גם אפרתי וגם חברותיי לבית=הספר התיכון התבדו בנבואותיהם, כי ממש התכוננתי ברצינות לכל שיעור. כל יום אחר הצהריים הייתי נוסעת לספרייה בבית ביאליק, ומכינה את השיעורים של יום המחרת; בבוקר מלמדת לפי המערכים שהכנתי; ואחר הצהריים שוב רצה לספרייה. לפיכך הצלחתי ללמד את הבנות הגדולות, הצעירות ממני רק בחמש שנים, ללא כל בעיות משמעת, וגם לקדם אותן בלימודים. הבנות מאוד אהבו אותי; יום אחד, בעוברי במקרה בחדר המזכירה, עמדה שם אחת התלמידות כשגבה אלי, ולא ראתה אותי נכנסת. תלמידה אחרת שעמדה שם שאלה אותה: "איך המורה שלכם?". במקום תשובה הושיטה התלמידה את ידה לשפתיה בתנועת נשיקה כאומרת: "איזה מותק של מורה!"...<br />בשנת הלימודים השנייה עליתי עם הבנות לכיתה ח'. לבנות רבות היתה זו שנת הלימודים האחרונה בחייהן - גם אם היו מסוגלות להמשיך ללמוד בתיכון - כי הוריהן דרשו שתסייענה בפרנסת המשפחה ותצאנה לעבוד. מרבית ביקורי הבית, שערכתי לקראת סוף כיתה ח', היו במטרה לשכנע את ההורים לאפשר לבנותיהם להמשיך ללמוד בתיכון. לעתים הצלחתי במשימתי, ולעתים נחלתי אכזבה. במשך שנת הלימודים נתתי לבנות שיעורי עזר בהתנדבות בביתי כדי לקדם אותן. הן היו מגיעות אלי הביתה, ברחוב הירקון 297, בשני אוטובוסים, מוכנות להשקיע כל מאמץ כדי ללמוד ולהתקדם. לימדתי אותן מעבר לתוכנית הלימודים הקבועה: גם תחומים שונים של העשרה כללית וגם איך לחפש אינפורמציה באנציקלופדיה ובספרים אחרים.</span></div><div dir="rtl" align="center"></div><span style="font-family:arial;font-size:85%;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5295799529475491442" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 286px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SX51nRwRRnI/AAAAAAAAA8s/fhg5Um1fCqc/s400/Gur27.JPG" border="0" /> <p align="center">אסתר (מימין) בגיל 17 עם חברתה גאולה. שתיהן לובשות חולצות "רובשקה" שרקמו במו ידיהן, 1948. </p><p align="center"></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5295799954326720802" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 267px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SX52AAcskSI/AAAAAAAAA80/XOUsFSXhWUE/s400/Gur28.JPG" border="0" /> <p align="center"></span><span style="font-family:arial;font-size:85%;">משפחת מאירוביץ עם ארבעת הילדים, 1945.</span></p><div align="center"><span style="font-family:Arial;font-size:85%;"></span></div><div align="center"><span style="font-family:Arial;font-size:85%;"></span></div><span style="font-family:arial;font-size:85%;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5295800225766527282" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 259px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SX52Pzo_UTI/AAAAAAAAA88/oUl7Q3HqYPk/s400/Gur29.JPG" border="0" /> <p align="center">אסתר (מימין) עם חברתה רחל רוזנבלום בתקופת הסמינר בירושלים, 1949.<br /></p><p align="center"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5295800613103942018" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 313px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SX52mWlbOYI/AAAAAAAAA9E/Lu7hsC3Dzb0/s400/Gur30.JPG" border="0" /> תעודת הסמכה להוראה שקיבלה אסתר מאגף החינוך של זרם "המזרחי" (לפני שהוקם האגף לחינוך הממ"ד במשרד החינוך).<br /></p><p align="center"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5295800982410001442" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 192px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SX5272W2fCI/AAAAAAAAA9M/sHPXh8ahv74/s400/Gur31.JPG" border="0" /></span></p><div align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אסתר (א.מאירוביץ) כמורה בתמונת המחזור של בית-הספר "רמב"ם" (משמאל למנהל אפרתי)</span></div><div align="center"><span style="font-family:Arial;font-size:85%;"><br /></span></div><div align="center"><span style="font-family:Arial;font-size:85%;"></span></div><span style="font-family:arial;font-size:85%;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5295801335003880882" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 184px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SX53QX3yHbI/AAAAAAAAA9U/ygPadW-qRNw/s400/Gur32.JPG" border="0" /> <p align="center">שמואל (ש.גור) כמורה באחת מתמונות המחזור של בית הספר "עמיאל" (מימין למנהל ויט).<br /></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5295801853055064674" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 269px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SX53uhwz2mI/AAAAAAAAA9c/CCSYnLnUciE/s400/Gur33.JPG" border="0" /> <p align="center">שמואל יושב, מימין לרב טכורש, כמדריך במחנה קיץ של "בני עקיבא" בכפר פינס בשבוע "ירחי-כלה" של לימוד תורה, 1951.</p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5295802176791355634" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 268px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SX54BXxjoPI/AAAAAAAAA9k/Z4kBqhox5yM/s400/Gur34.JPG" border="0" /></span> <div align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">שמואל (מימין</span>) <span style="font-family:arial;font-size:85%;">בטיול הראשון שלי בארץ במסגרת הסמינר למדריכים, 1949.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-6033996976318839644?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-56970517738247353412009-01-14T19:02:00.000-08:002009-01-26T19:19:35.282-08:00<div align="center"> </div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>אסתר:</strong> את שמואל ראיתי בפעם הראשונה במוצאי שבת במסגרת פעילות תרבות של "המשמרת הצעירה" של "הפועל המזרחי" בבית "הפועל המזרחי" ברחוב אחד העם 108. בקומה העליונה של הבית היה אולם גדול, ובו התקיימה פעילות של צעירים וצעירות, בוגרי "בני עקיבא", במסגרת שכונתה "המשמרת הצעירה". הפעילות התקיימה בעיקר במוצאי שבתות, ויצאו משם הרבה זוגות...<br />הייתי חברת הנהלת המשמרת הצעירה ויו"ר ועדת תרבות. ישבנו, כל חברי ההנהלה, ליד שולחן ה"נשיאות" באולם הגדול, ועל הספסלים ממולנו ישבו צעירים וצעירות. אני מסתכלת סביבי ומבחינה בבחור צעיר ורזה כמו חוט, את פניו מעטר שפם ובלורית שערו מתנפנפת, לבוש מכנסי גברדין וחולצה בהירה, ומעליה בטלדרס (ז'קט ספורטיבי) חורפי , שיושב על הספסל בקצה השמאלי של האולם. 'הוא נראה לא רע', אני חושבת לעצמי, 'יש לו פנים לא רעות בכלל'. הבחור הזכיר לי בחור אחר שהכרתי, אריה שמו, ולרגע התלבטתי אם זה אריה או לא; אך אחרי מבט נוסף שנתתי בבחור הבנתי שהבחור הרזה הוא מישהו אחר.<br /><strong>שמואל</strong>: אסתר לבשה סוודר סגול וחצאית פסים כחולה, ולרגליה נעלה נעליים שחורות, שאחד מעקביהן היה עקום קצת. שֹערה היה קצר. לא יכולתי להסיר את עיניי מפניה היפות. היו לה עיניים בוערות ושובבות, והן כבשו את לבי מיד. היא הביטה ישירות לתוך עיניי, והייתי נבוך.<br />בעצם הייתי כבר "תפוס": היתה לי חברה, שושנה גרייפנר שמה; אבל מהרגע שיצאתי מאולם "המשמרת הצעירה" לא יכולתי להפסיק לחשוב על אסתר, ולא התלבטתי הרבה אם להפסיק את מערכת היחסים עם שושנה.<br />אסתר: כעבור כמה ימים פנה אלי מאיר שפירא, רכז המשמרת הצעירה, וביקש שאתחיל לתכנן מסיבת פורים לקראת החג העומד בפתח. קיימנו ישיבת הנהלה וזרקנו לאוויר הצעות שונות.<br />"אני מכיר בחור שמשחק ומביים הצגות", אמר אחד מחברי ההנהלה. סיכמנו להזמין את הבחור לישיבת ועידת התרבות הקרובה ולבדוק אם יוכל לעזור לנו לארגן מסיבה מוצלחת בפורים.<br />מגיע מועד הישיבה, ואני רואה את שמואל - הבחור הרזה ממוצאי שבת - נכנס ומתחיל להציג את עצמו ואת יכולותיו. הוא מצחיק אותנו בבדיחות ומציג בפנינו כמה קטעי פנטומימה כמו תפירת כפתור ותעלולים נוספים. אנחנו מתגלגלים מצחוק ומחליטים לעבוד אתו. שמואל הציע להביא למסיבה אמן בשם ברנשטיין, ואני קובעת עם שמואל פגישה כדי ללכת יחד לפגוש את האמן. התחלנו לדבר; השעות נקפו, ושנינו לא שמנו לב לזמן שחולף. דיברנו ודיברנו, ואנחנו ממשיכים לדבר עד היום...<br /><strong>שמואל</strong>: אסתר כבשה את לבי, והיה לי ברור שאותה אני רוצה. אסתר היתה "צברית" (או כמעט צברית, אך נחשבה לצברית, כי בביתה דיברו עברית, וזו היתה שפת האם שלה), ואני, שכל כך רציתי להיות ישראלי ולהתנתק מדמות העולה החדש שבי, נמשכתי אליה כמו דבורה לצוף. בסופו של דבר הלכתי בעקבות הלב ונפרדתי משושנה. לימים היא נישאה לאיש בשם אלטמן והקימה משפחה, ועד היום אנחנו בקשר וידידים טובים.<br />אסתר: אנחנו, "הצברים" לא אהבנו את העולים החדשים. היינו צעירים ולא חשבנו כלל מה עבר עליהם בשואה. הם נראו שונים מאתנו. המראה שלהם היה "זלמני" במכנסיהם הקצרים, שאורכם הגיע עד הברך (הצברים לבשו מכנסיים קצרים ממש, ועוד קיפלו אותם כך שקצות הכיסים הציצו החוצה), הם לבשו גרביים - גם בקיץ - בתוך הסנדלים, ולראשם חבשו מין כובע מצחייה משונה, ולא "בֶּרֶט" (סוג של כובע שלבשו הבנים באותה התקופה), כמו חברינו הצברים. שמואל הטעה אותי. הוא נראה ממש כמו צבר. בחוש המשחק שלו הוא ידע לחקות ולהשתלב. הסתכל מימינו ומשמאלו, ראה איך מתלבשים הנערים בישראל וחיקה אותם. הוא לבש מכנסיים קצרים, כששולי הכיסים מציצים בתחתיתם, נעל סנדלים ללא גרביים, ולראשו חבש ברט על קצה הפדחת, כדי להבליט את בלורית השֹער (קראנו לה "לוֹק" – תלתל, ביידיש) שהציצה מתחת, כמו אצל חבריו ילידי הארץ. הוא דיבר עברית רהוטה, וכך נפלתי בפח...<br /><strong>שמואל</strong>: נפגשנו לעתים קרובות, ולעתים יצאנו לקולנוע. הקשר בינינו התהדק, והאהבה פרחה.<br />יום אחד שאלה אותי אסתר מדוע לא שירתתי בצבא, וסיפרתי לה שנדחיתי כמה פעמים בגלל תת=משקל ולא ידעתי שבאותו זמן כבר חקר על אודותיי אביה, שהיה מנהל לשכת הגיוס בתל=אביב, וידע שנדחיתי. ההורים התחילו לשכנע אותה שאני לא בשבילה, ולהם טיעונים רבים: קודם כול לא עשיתי צבא, ולכן מי יודע מאיזו מחלה אני סובל; שנית, אני עולה חדש; ושלישית, צעיר מאוד בגיל (הייתי רק בן 19 וחצי...).<br />כעבור כמה חודשים חשבנו שהגיע הזמן שאכיר את משפחתה. אסתר כבר הכירה את אבי ואת מנצ'ה, כי היתה מגיעה לביתנו מפעם לפעם. הגעתי לביתה של אסתר ברחוב הירקון 297 וירדתי אתה במדרגות לדירה ששכנה במרתף, וחלונותיה היו קרובים לגובה התקרה. באותה דירה גרו שלוש משפחות, והן חלקו שירותים ומקלחת משותפים, אך לכל משפחה היה מטבח נפרד. אסתר והוריה קיבלו שני חדרים, וחשבתי בלבי: 'ככה גרה משפחה ותיקה בארץ, שנמצאת כאן כבר 18 שנים – ואילו אנחנו, העולים החדשים, גרים בתנאים טובים יותר', אך לא אמרתי לאסתר דבר. הוריה של אסתר קיבלו אותי יפה, ואמה הכינה לכבודי עוגת "לֶקַח" לבנה. הם הושיבו אותי ליד השולחן וחיכו שאטעם מהעוגה. הבטתי באביה עטור הזקן, חסיד גור, ובאמה שחבשה כיסוי ראש לראשה, וראיתי שהם עוקבים אחרי וחושבים בלבם: 'הוא יעשה ברכה - או לא יעשה ברכה?'. בירכתי "בורא מיני מזונות", וידעתי שאת המבחן הראשון עברתי.<br /><strong>אסתר:</strong> כאשר ראו הוריי את שמואל לראשונה, הם הזדעזעו ממבנה גופו הרזה. אולי חשבו ש"שחפן מהשואה" עומד בפניהם... אך במשך הערב, בשיחה ליד השולחן, הוא כבש את לבם ביכולת הדיבור שלו - אותה יכולת אשר כבשה גם את לבי בראשית היכרותנו.<br />"פה מפיק מרגליות", אמרו כששאלתי אותם למחרת איזה רושם הוא עשה עליהם.<br />כאשר הבינו הוריי שהקשר בינינו רציני ובכוונתנו להינשא, הם נלחצו קצת בגין מראהו השדוף של שמואל. רב היה חששם שמא מקננת בו איזו מחלה מסתורית, ולכן הלכו להתייעץ עם ה"חזון איש".<br />"אין לכם מה לחשוש", אמר להם, "אם הבחור דתי מבית דתי, ובני=הזוג אוהבים זה את זה - תנו את ברכתכם". וכך היה.<br /><strong>שמואל</strong>: אסתר עשתה רושם מצוין על אבא ועל מנצ'ה, אך אבא היה מוטרד מכך שאני מתכונן להינשא בגיל כל כך צעיר. "מה אתה ממהר?" שאל אותי, "אתה הרי עוד לא בן עשרים, ועוד לא הסתדרת בחיים! אנחנו עדיין עולים חדשים, עוד לא התאקלמנו ולא צברנו רכוש. איך אוכל לעזור לך?". אך ככל שלמד להכיר את אסתר, הוא ממש "התאהב בה" ושינה את דיבורו לגמרי. "זאת בחורה יוצאת מהכלל בכל המובנים", אמר.<br />אחרי שהחלטתי שאסתר היא "האחת" בשבילי וההורים משני הצדדים נתנו את אישורם, עדיין רציתי לשמוע את חוות דעתם של חבריי מ"בני עקיבא" בברלין, שעלו ארצה אתי.<br /><strong>אסתר</strong>: הבילוי בימים ההם היה "מחלקת המדידות". ומה "מדדו" הצעירים? את רחוב אלנבי, בו התהלכו הלוך ושוב. רחוב אלנבי היה עשיר בחנויות ובתי=קפה, אך אנחנו, בוגרי "בני עקיבא", לא נכנסנו אליהם. במוצאי שבת אחת טיילתי עם שמואל ברחוב אלנבי, והנה פגשנו את יהושע, חברו של שמואל. "תכיר, זו החברה שלי", אומר לו שמואל. "נעים מאוד", אומר יהושע ומציג את עצמו. אנחנו מדברים קצת, ואני רואה שיהושע בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. אנחנו ממשיכים ללכת עוד כמה מטרים - ופוגשים חבר שני. "הו, שלום דב! מה נשמע? תכיר את אסתר, החברה שלי", אומר שמואל ומציג בפניי את חברו דב. אנחנו מדברים קצת, גם דב לא מסיר עיניו ממני, ונפרדים. הולכים עוד חמישים מטר - ופוגשים חבר שלישי. "הו ירמיהו, מה שלומך? תכיר את אסתר, החברה שלי". ביני לביני אני מתחילה לתהות: 'איך זה שאני, תל=אביבית ותיקה, אינני פוגשת חברים כל יום באלנבי - ושמואל, העולה החדש, מכיר כל כך הרבה חברים כאן?!' בסופו של דבר התוודה שמואל בפניי, שמראש העמיד את חבריו לאורך הרחוב וביקש שיתרשמו ממני ויחוו את דעתם לבחירתו...<br /><strong>שמואל:</strong> החברים התרשמו מאוד ממראהּ של אסתר ומאישיותה. "היא חתיכה לא נורמלית", אמר לי אחד מהם, אך הוסיף מה שכנראה חשבו גם האחרים, אך לא העזו לומר: "אבל כאשר אתה עומד מאחוריה, לא רואים אותך". בכך הצביע על ההבדל בממדי הגוף שלנו. אסתר לא היתה רזונת, אך אני הייתי רזה מאוד. הערה זו של חבריי לא שינתה את בחירתי באסתר...<br />כאשר החלטנו סופית להינשא, ביקשתי מאבא שיזמין את הוריה של אסתר לפגישת היכרות, ואז נקבע תאריך לאירוסין. כך הגיעו הוריה של אסתר לביתנו. מנצ'ה הכינה כיבוד יפה, וראיתי מיד שאבא של אסתר התרשם מאוד מאבא, ולא פלא: אבא היה בעל הדרת פנים, שלא ניתן להתעלם ממנה.<br />קבעו מועד לאירוסין: ראש חודש חשוון תשי"ג. חברים של הוריה של אסתר, הזוג גולדברג (הוריה של השופטת דבורה ברלינר), התנדבו לערוך את מסיבת האירוסין בביתם, כי בבית הוריה לא היה מקום אפילו למניין אנשים. היתה זו מסיבת אירוסין יפה ומכובדת. נוסף לבני משפחה משני הצדדים הגיעו למסיבה גם חברים שלנו וחברים של ההורים, וכמה רבנים כיבדו אותנו בנוכחותם. נכתבו תנאים ונשברה צלחת, והחתונה נקבעה לח' באדר.</span></div><div align="center"><br /></div><div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;"></div></span><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5295807164090132082" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 283px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SX58jq6PpnI/AAAAAAAAA9s/Wf7VW-UKj3g/s400/Gur35.JPG" border="0" /> <p align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אסתר ושמואל בתקופת החברות, 1953.<br /></span></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5295807390837028738" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 279px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SX58w3m6t4I/AAAAAAAAA90/X5wTmE80xZw/s400/Gur36.JPG" border="0" /> <p align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אסתר ושמואל ביום האירוסין</span> </p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-5697051773824735341?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-27889701980334333132009-01-14T18:54:00.000-08:002009-01-29T18:06:20.604-08:00<span style="font-family:arial;"><strong>שמואל</strong>: החלו ההכנות לחתונה. אבא של אסתר הלך אתי ברחוב אלנבי כדי למצוא שם חייט מתאים שיתפור לי חליפה. צעדנו הלוך ושוב עד שנמצא החייט המתאים, ואבא היה מרוצה מהחליפה שנתפרה עבורי.<br />כשהתחילו לדבר "תכל'ס" בנושא כסף, התברר שההורים משני הצדדים דלפונים: לא היה להם פרוטה לתת לנו; אך לי, הבחור הצעיר "עוד לא בן עשרים", היו 1,685 לירות בבנק. במושגים של אותם ימים היה זה לא מעט כסף. בכל זאת החלטנו לא לבזבז אותו על שכר דירה, והוריה של אסתר הציעו שנגור אתם.<br /></span><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>החתונה<br /></strong>שבת חתן, פרשת תרומה, התקיימה בבית=הכנסת של "פועלי אגודת ישראל" ברח' מונטיפיורי, ולו צמוד אולם גדול, שהורכב משני אולמות מחוברים, כי השטיבל של חסידי בּוֹיַאן ברח' אחד העם 35, בו היה אבא מתפלל בקביעות, היה קטן מכדי להכיל את כל האורחים שהוזמנו.<br />הגיעו מאות אורחים, רבים מהם מצפון תל=אביב, הוריה של אסתר והחברים שלהם, בני משפחה וחברים שלנו. אבא דאג לתת "כיבודים" של עלייה לתורה לאורחים החשובים, חלקם רבנים ידועים. כך נאלץ הבעל הקורא, שקרא בתורה, להפסיק את קריאתו כל כמה פסוקים, כדי לאפשר מתן "עליות" רבות לאורחים. קידוש מכובד הוגש לאורחים באולם הגדול. בביתנו אירחנו אורחים רבים, ביניהם אחי ורעייתו ובני=דודים של אבא, ומנצ'ה הכינה ארוחות מכל טוב.<br />החתונה התקיימה ביום שני בערב, ח' באדר תשי"ג, (23.2.1953), באולם אירועים "שאלתיאל" ברח' לוינסקי בתל=אביב (היום כבר איננו קיים), והשתתפו בה 450 מוזמנים.<br />שכרנו את האולם, אך הכיבוד כולו, שנרכש ברובו מתלושי המזון שחולקו לנו (היתה זו תקופת הצנע, ורוב מצרכי המזון נמכרו לאזרחים בהקצבה) הוכן בבית. אמה של אסתר ובת=דודתה זֶלדָה קוּרְלַנְדֶר הכינו גפילטע פיש (דגים ממולאים) בביתה של בת=הדודה, כי מטבח הוריה של אסתר היה זעיר, ולא התאפשר לבשל בו כמויות גדולות של תבשילים. הן בישלו גם פירה מתפוחי אדמה, והוסיפו לצלחת פרוסות דקות של נקניק. מנה אחרונה היתה "קומפוט" (לפתן מפירות מיובשים), שחברים התנדבו לבשל, ועוגות, שאפו שני חברים שלי (הם חברים שלנו עד היום), דב בָּסֶכֶס ושמעון גְרַייפְנֶר, קונדיטורים במקצועם. </span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"></div></span><br /><br /><p align="center"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5296899070262498978" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 245px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SYJdo-YX1qI/AAAAAAAAA-A/aEsvKD-ffdA/s400/Gur37.JPG" border="0" /> <span style="font-family:arial;font-size:85%;">ההזמנה לחתונה של אסתר ושמואל</span></p><span style="font-family:arial;"><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5296899684449683474" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 249px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SYJeMuaAiBI/AAAAAAAAA-I/QRW7IEx2syY/s400/Gur38.JPG" border="0" /></span><br /><div align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אסתר ושמואל ביום נישואיהם</span></div><br /><span style="font-family:arial;">תזמורת הכליזמרים "תזמורת שוורץ", שהורכבה משישה נגנים, הנעימה לאורחים. היה שם נגן אחד, שניגן במשֹור אמיתי והפיק ממנו מנגינות מופלאות. שרו ורקדו והיתה שמחה אמיתית.<br />אסתר: בעצת הוריי בילינו את ליל הכלולות בדירתם החדשה, שהיתה בשלבי בנייה אחרונים, בשיכון צבא בשכונת קריית שלום. הוריי עתידים היו להיכנס אליה כעבור כמה חודשים (הם קיבלו זכאות לדירה זו בזכות עבודתו של אבי במשרד הביטחון). שמחנו להצעתם, כי רצינו שתהיה לנו קצת פרטיות. ירח דבש בבית=מלון היה אז בבחינת מותרות ולא בא בחשבון.<br />הרצפה היתה זרועה שברי לבנים ומלט, ואבק בכל פינה. לא היה בדירה ריהוט - למעט מיטה אחת גבוהה ואחת נמוכה, ובנוסף היו לנו שמיכה אחת צרה וארוכה ושמיכה שנייה קצרה ורחבה. הגרוע מכול היו החלונות: בגלל הצבע הלח לא יכולנו לסגור אותם. היה זה חודש פברואר, בחוץ קור כלבים, וכל הלילה החזקנו את החלונות מהודקים למסגרותיהם, כדי למנוע מהקור לחדור פנימה. לא היה שום חימום, ולכן כדי להתחמם קצת שתינו מבקבוק היין שהבאנו עמנו ונגסנו מעוגת הלקח שנלוותה אליו. מוקדם בבוקר הזמינה אותנו לביתה השכנה ממול: היא ריחמה עלינו והציעה לנו כוס קפה חם.<br />שמואל: בשבוע שאחרי החתונה ערכו לנו שבע ברכות, כל ערב בבית אחר. בדרך כלל הזמינו אותנו חברים של הוריה של אסתר, אך ערב אחד הזמינו אותנו אבא ומנצ'ה בביתם ברח' בוסתנאי, ליד רח' שבזי, בתל=אביב.<br />אחרי השבוע של שבע הברכות נסענו ל"ירח דבש" אמיתי לבני=הדודים שלי בחיפה, בשכונת אחוזה שעל הכרמל. הם הקצו לנו חדר בביתם וקיבלו אותנו מאוד יפה. טיילנו בעיר ונהנינו מכל רגע.<br /><br /><br /><strong>מגורים ראשונים</strong><br />אסתר: הוריי פינו לנו את החדר הפנימי מתוך שני החדרים שלהם, ובו התגוררנו בתחילת נישואינו עם בני משפחתי. שתי דלתות כנף רופפות ,שלא נסגרו היטב, הפרידו בין החדרים. הוריי, אחי ושתי אחיותיי גרו בחדר החיצוני. השירותים והמקלחת היו משותפים לכולנו ולעוד שתי משפחות שחלקו את הדירה.<br />הוריי עמדו לעבור לדירתם החדשה בשיכון צבא קבע בקריית שלום, והתכוונו להשאיר לנו את דירתם, שהיתה בדמי מפתח. התחיל סכסוך עם בעלת הבית: היא סירבה להחזיר להם את השקעתם בדירה (בשונה משכירות רגילה, משקיע השוכר בדמי מפתח סכום מסוים בהיכנסו לדירה, כל חודש משלם דמי שכירות נמוכים, ובעוזבו את הדירה הוא זכאי לקבל חלק מהשקעתו בחזרה). אבא התמקח אתה והיה מוכן לוותר לה על חלק מההשקעה, אך היא סירבה לכל סכום.<br />יצאתי לחופתי כשמעיל גשם על ראשי, כי חששתי שבעלת הבית, המרשעת הגדולה הזו, תבצע את איומה: תשפוך עלי דלי מים. אריה, אחיו של שמואל, השיג לי לבקשת שמואל, ליווי משטרתי ברכב שבו נהג בעצמו, כי שמואל חשש ממה שהאישה הבלתי צפויה הזו מסוגלת לעולל לי ערב חופתי.<br />שמואל: הבאתי אתי לחיי הנישואין נדוניה שלמה שרכשתי מכספי, כי להורינו לא היתה אפשרות לרכוש לנו דבר. קניתי רהיטים, שמיכות כלי מיטה ומגבות. "נדוניה" נוספת שהבאתי לרעייתי היתה הידע שלי בניהול משק בית, שרכשתי בנסיון החיים שלי: כאשר אבא ואני התגוררנו בגפנו, עזרתי בניהול משק הבית - כיבסנו, ניקינו גיהצנו ובישלנו - כשהתחתנו לימדתי את אשתי הצעירה כל מה שידעתי. בביתה עסקה אסתר רק בניקיון הבית ובגיהוץ, אך לא כיבסה ולא בישלה. עד החתונה היא בעיקר למדה או לימדה.<br />הייתי אומנם צעיר מאוד - רק בן עשרים - אך עם נסיון החיים שלי הייתי כבן חמישים...<br />כדי לממן את הוצאות החתונה לקחנו הלוואה מבנק "מסד", שנתן הלוואות למורים. המתנות שקיבלנו היו אז זולות מאוד: כמה "סיפוֹלוּקסים" להכנת סודה; כמה סטים של כפיות ומזלגות קטנות לעוגה בדוגמת "מכסף", המקובלת בימים ההם; וממשרד הביטחון קיבלנו במתנה סט של שישה ספלים ושש תחתיות לקפה.<br />כעבור כמה חודשים עברו ההורים לקריית שלום, אבל הגיעו אלינו לשבתות כדי שבעלת הבית תחשוב שהם ממשיכים להתגורר כאן.<br /></span><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>לידת הילדים</strong><br />שמואל: בננו הראשון, בנימין זאב (בני), הנקרא על שם סבה של אסתר מצד אמה, נולד בראש חודש חשוון תשט"ו (28.10.1954), ביום הראשון של החודש התשיעי. בננו השני, פנחס אהרון (רוני), נולד עשרה חודשים וחצי אחריו, בי"ט באלול, באותה שנה עברית, תשט"ו (6.9.1955). רוני נקרא פנחס אהרון על שם סבי מצד אמי, שכה אהבתי, שנפטר לידי במחנה בטייגה בסיביר ברוסיה.<br />אחרי כל לידה חזרה אסתר לעבוד מיד בתום חופשת הלידה. שכנה שלנו, עולה חדשה מרומניה שגרה בחדר הסמוך לדירתנו, הסכימה לקחת על עצמה את הטיפול בתינוק, ולאחר מכן בשני התינוקות, כאשר שהינו בעבודה. כעבור תקופה מסוימת הבחנו שכאשר אנו חוזרים הביתה, הילדים ממש רעבים - אף שהשארנו למטפלת אוכל עבורם, והיא היתה אמורה להאכילם. יום אחד עשיתי מארב למטפלת: הגעתי הביתה בשעה לא צפויה, ואז גיליתי שהמטפלת אוכלת בעצמה את האוכל שהכנו לילדים, ובנוסף גנבה נפט שלנו מתוך הפח שניצב דרך קבע בפרוזדור המשותף. בו=במקום פיטרתי אותה, אמא של אסתר נחלצה לעזרתנו והסכימה לטפל בילדים עד שובה של אסתר מהעבודה.<br />שנים אלה היו קשות מאוד עבורנו - אף שהילדים גרמו לנו אושר רב ואהבנו אותם מאוד.<br />עקב המגורים בדירה הטחובה במרתף חלו שני התינוקות באסתמה, ולילות שלמים לא ישנו. אסתר היתה לוקחת ילד אחד על הידיים, ואני – את הילד האחר, והיינו מצליחים להרגיעם ולהרדימם רק אחרי מאמצים מרובים. ביקרנו תכופות במרפאת קופת חולים; ויום אחד, כאשר חזרתי מהעבודה וראיתי עד כמה הילדים מתקשים לנשום, החלטתי שאין מנוס אלא לעזוב את הדירה הטחובה הזו. בעצה אחת עם אסתר ניגשתי לבעלת הבית, הגב' מלמד, וקיימתי אתה שיחה עניינית. שאלתי אותה כמה תהיה מוכנה להחזיר לי מדמי המפתח, והיא אמרה: "400 לירות". אף שההשקעה הראשונית של הוריה של אסתר היתה גבוהה בהרבה, החלטתי לוותר בנקודה זו למען הילדים, ועברנו לבית הוריה של אסתר בקריית שלום עד שנמצא דירה אחרת. חלק מהרהיטים והחפצים העברנו בינתיים לבתים של חברים ולבּוֹידֶעם בדירה של לאה, אחותה של אסתר, שגרה ברח' סוקולוב בתל=אביב.<br /><strong></strong></span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>אסתר: אני מחליפה מקום עבודה</strong><br />עם שני התינוקות שלי התקשיתי להמשיך לנסוע מדי יום בשני אוטובוסים לבית=הספר בשכונת התקווה. ביקשתי אפוא מהמפקחת שלי ממשרד החינוך למצוא לי בית=ספר קרוב לבית, ואכן היא העבירה אותי לבית=הספר "דיזנגוף", בו למדתי אני כילדה לפני שנים רבות.<br />המנהל טברסקי נהג "לתקוע" כל מורה חדשה בבית=ספרו בכיתה א'. הסברתי לו שאינני מסוגלת לדבר אל ילדות כל כך קטנות, כי אני רגילה ללמד ילדות בכיתות ז'-ח', אך הוא התעקש וסירב לחרוג ממנהגו. לימדתי אפוא, בכיתות א' שלוש שנים, עד צאתנו לשליחות בברזיל.<br />כעבור תקופה פגשתי כמה מתלמידותיי, שבגרו בינתיים, והן ציינו באוזניי עד כמה אהבו את שנתן הראשונה בבית=הספר בזכותי ובזכות שיטות הלימוד שלי.<br />כדרכי חשבתי על דרכים לשיפור הלמידה. לימדתי את העיצורים על פי תמונות הממחישות את העיצור. למשל: לאות ח' הצמדתי תמונה של איש נוחר; לאות ש' הצמדתי תמונה של אמא, המניחה את אצבעה על פיה כאומרת:"שקט!" לילדים. במעבר מדפוס לכתב לימדתי את האותיות לא ברצף, אלא לפי סדר זה: אותיות המבוססות על קשת ימינה ואחר כך קשת שמאלה; אותיות בקו ישר; ואותיות המתחילות מלמטה.<br /><br /><strong>שמואל: אני פותח מכבסה</strong><br />באותה תקופה עזבתי את ההוראה, כי התקשינו להתמודד עם פרנסת המשפחה, שגדלה במהירות באמצעות שתי משכורות של מורים (למיטב זכרוני היתה משכורת של מורה בימים ההם 23 לירות לחודש). ראיתי מצב זה כזמני, כי אהבתי את ההוראה וידעתי שיום אחד אחזור למקצוע. היה לי חוש למסחר עוד מתקופת היותי ילד ברוסיה, והחלטתי אפוא לפתוח עסק עצמאי. שכרתי חנות ריקה ברחוב ירמיהו בצפון תל=אביב, קרוב לביתנו. ופתחתי בה מכבסה. שכרתי עובדת, ויחד טיפלנו בכבסים שאנשים הביאו למכבסה ובגיהוצם. בנוסף חתמתי חוזה עם חברת "נרקיס", המתמחה בניקוי יבש, להפעלת המכבסה שלי גם כסניף של החברה. כדרכי עבדתי בחריצות, ועד מהרה רכשתי לי מעגל קבוע של לקוחות והתחלתי לראות ברכה בעמלי.<br />במשרד החינוך לחצו עלי לחזור להוראה, כי היו זקוקים למורים רבים - והרי כבר הוכחתי את עצמי כמורה מקצועי ומסור! כעבור שלוש שנים החלטתי להיענות ללחצים, כי בלבי התגעגעתי להוראה. בשלב זה הסתפקתי בסכום הכסף שהרווחתי וחסכתי, כי עם החנות שמכרתי (ועמה הזכויות להמשך הפעלת המכבסה, שהתפתחה לעסק מצליח), היווה מקדמה יפה לרכישת דירה.<br />לקחנו הלוואה מבנק "מסד" וקנינו דירה בקומת הכניסה של בית דירות (דירת "פַּר טֶר") בת שני חדרים, אכסדרה ("הוֹל"), מרפסת קטנה, שירותים בתוך המקלחת, ברח' השל"ה 13, בפינת שדרות נורדאו, במחיר 7,900 לירות. במשך הזמן הגדלנו את המרפסת הגדולה וסגרנו אותה בתריסי פלסטיק, וכך נוצר לנו מעין חדר נוסף.<br /><strong></strong></span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>חיי חברה בדירה החדשה<br /></strong>זמן קצר אחרי כניסתנו לדירה החדשה, היא נהייתה למרכז חברתי. בתקופה זו עדיין לא היתה טלוויזיה, ומפגשים עם חברים היוו את הבילוי החברתי העיקרי. לעתים קרובות היו חברים מגיעים לביתנו גם ללא תיאום מוקדם, ותמיד התקבלו במאור פנים. במפגשים אלה קיימנו שיחות, ערבי שירה ומפגשים חברתיים סתם על כוס קפה. חוג החברים שלנו התגבש מקבוצת החברים שלי עוד מ"בני עקיבא" בגרמניה, מחבריה וחברותיה של אסתר מצפון תל=אביב, ומחברינו המורים בשני בתי הספר.<br /><strong></strong></span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>שמואל: חזרה להוראה<br /></strong>חזרתי ללמד בכיתות ז'-ח' בבית=הספר "עמיאל" בשכונת התקווה, וכדי להגדיל את הכנסתנו ולשלם את החובות הוספתי לעצמי עוד תפקידים. ריכזתי את "בית התלמיד", ובחופשות הקיץ עבדנו שנינו בניהול קייטנות: אני כמפקח מטעם עיריית תל=אביב על קייטנות לילדים שהפעילה העירייה, ואסתר קיבלה על עצמה לרכז קייטנות. פעם היתה זו קייטנה פרטית לחוף הים של רפאל הלפרין (קייטנת "שמשון"), ופעם ריכזה קייטנות של העירייה, שהתקיימו בבית=הספר "תלפיות" בעיר.</span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"></div></span><span style="font-family:arial;"><p align="center"></span><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5296900532648793794" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 245px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SYJe-GMb1sI/AAAAAAAAA-Q/MrGjEPmPpPs/s400/Gur39.JPG" border="0" /> <span style="font-family:arial;"><span style="font-size:85%;">שמואל ואסתר עם בני ורוני הקטנים, 1956.</span> </span></p><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5296900916347550866" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 259px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SYJfUblWPJI/AAAAAAAAA-Y/hlFqSoHwUAY/s400/Gur40.JPG" border="0" /></p><div align="center"><span style="font-family:arial;font-size:85%;">אסתר כמורה לכיתה א' בחגיגת הסידור בבית הספר דיזנגוף, 1957.</span> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-2788970198033433313?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-77424585829609180122009-01-14T18:48:00.000-08:002009-02-22T20:46:15.220-08:00<div align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>שמואל:</strong> בשנת 1958 הגשנו בקשה לצאת לשליחות חינוכית בחו"ל מטעם המחלקה לחינוך ותרבות תורנית בגולה של הסוכנות היהודית. עשינו זאת בעקבות צאתם לשליחות של לאה, אחותה הצעירה של אסתר, ובעלה ישראל רַבְצִ'נְסְקִי (לימים הם שינו את שמם לרביב), שהיה מורה גם הוא (שתי אחיותיה של אסתר, לאה וציונה, עבדו כמורות בבית=ספר "עמיאל" אתי).<br />הם יצאו לשליחות בריו דה זֶ'נֶרוֹ שבברזיל בסוף שנת 1957 לתחילת שנת הלימודים (במדינות שבחלקו הדרומי של כדור הארץ היא מתחילה בתחילת חודש פברואר, בתום הקיץ), ושובצו בבית=הספר היהודי "תלמוד תורה". הם כתבו לנו שהם מרוצים מאוד והציעו לנו להצטרף אליהם, כי חסר שם עוד כוח הוראה מישראל. הוזמנו לראיונות בסוכנות, ולבסוף התקבלנו לשליחות בבית=הספר "בר אילן" בריו דה ז'נרו: אני - לתפקיד מנהל לימודי היהדות והעברית, בנוסף לתפקיד מורה ומחנך כיתה, ואסתר - לתפקיד מורה. </span><br /><br /></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5305849430389354386" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 294px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SaIp8gIQ75I/AAAAAAAABCU/KXUG1jH3llM/s400/Gur41.JPG" border="0" /> <p align="justify"><span style="font-size:85%;">בדרך לברזיל, שמואל ואסתר עם הילדים בפיאצה ונציה ברומא, 1.8.1958</span></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5305842773794090018" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 330px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SaIj5CYR7CI/AAAAAAAABBc/L6W41JdHDn8/s400/Gur42.JPG" border="0" /><br /><p align="justify"><br /><span style="font-family:arial;font-size:85%;">בנאפולי, על רקע האונייה "ברטן" בהפלגה לברזיל, 7.8.1958<br /></span><br /><span style="font-family:arial;"><strong>ההפלגה<br /></strong>יצאנו לדרך עם שני ילדים קטנים, בני שלוש וחצי ושנתיים וחצי, באונייה "ארצה".<br />במשך שלושים שנה שימשה אונייה זו כאוניית מלחמה ועשתה את מלאכתה נאמנה, אך עם ה"וותק" שלה היתה אוניית נוסעים גרועה. הנסיעה לברזיל עברה באיטליה וארכה שישה ימים. צעירים רבים, משוחררי צה"ל, גדשו את האונייה בדרך לטיול ראשון בעולם בהפלגה שהיתה כנראה זולה. גם הנהלת הסוכנות, שבאותה עת טרם מימנה טיסות לשליחים, ניצלה את מחירי ההפלגה הזולים ורכשה לנו כרטיסים באונייה זו.<br />באונייה "ארצה" הגיעו לארץ עולים רבים מאיטליה. אלה הגיעו אליה מפולין ורומניה ורוכזו בה בדרכם ארצה. בשובה מהארץ לאיטליה לקראת סיבובי הפלגה נוספים אפשרה האונייה לישראלים להפליג לטיול בעולם במחיר מוזל; אבל הצפיפות באונייה היתה קשה מנשוא. קיבלנו תא קטן לארבעתנו, ורוב הלילות ישנו על הסיפון מפאת החום הכבד ששרר בתא.<br />לגנואה הגענו בלילה, אור ליום שישי, שם קיבל את פנינו אחי אריה, שעבד אז ב"מוסד" בנאפולי. במסגרת עבודתו היה אחראי לארגון קבוצות העולים הרבים, שרוכזו בעיר לקראת עלייתם ארצה, ולהבאתם לארץ. אחי ליוה אותנו ברכבת הלילה לרומא, לשם הגענו ביום שישי בבוקר. היתה לנו כתובת של מסעדה כשרה, אך משהגענו אליה רעבים, קיבל את פנינו שלט גדול: "המסעדה סגורה מפאת פטירתו של בעל הבית". היינו אמורים לשהות באיטליה שבוע ימים עד ההפלגה לברזיל, ולא ידענו לאן לפנות. בעצת אחי המשכנו דרומה ברכבת לנאפולי, והוא דאג לשכן אותנו במלון, בו רוכזו משפחות העולים שהמתינו לעלייתם ארצה. אחי היה צמוד אלינו, ואף טייל אתנו בסביבה: לעיר פומפיי ולמערה הכחולה.<br />כעבור שבוע ימים עלינו על האונייה "בְּרִיטַן" בדרכנו לברזיל. היתה זו אוניית פאר צרפתית בת שש קומות. האונייה היתה אמורה לעצור במרסיי שבצרפת, ושם התכוונו לקנות אוכל כשר בכסף שקיבלנו מהסוכנות, כי באונייה לא היה אוכל כשר. היינו אמורים לעגון בעיר ביום שישי בבוקר, אך בליל חמישי התחילה סערה גדולה בים, והיא עיכבה את כניסת האונייה לנמל ביממה. הגענו אפוא לנמל מרסיי בשבת בבוקר, ובגלל קדושת השבת לא יכולתי לרדת מהאונייה ולקנות אוכל כשר.<br />בשבת אחר הצהריים עזבה האונייה את הנמל - ואמתחתנו ריקה...לא ידענו מה לעשות. עמדו לפנינו שבועיים של הפלגה - ומה נאכל? שטחנו את בעיתנו בפני רב=החובל, והוא עזר לנו להכין רשימת מוצרי מזון שמותר לנו לאכול, וביניהם סרדינים, פירות וירקות, ביצים קשות ותפוחי אדמה. הוא אמר לנו שהלחם שאוכלים באונייה לא נאפה על בסיס שומן חזיר, וכך נוכל לאוכלו. בלית ברירה הסתפקנו בתפריט הדל הזה. הקפטן דאג לנו לצלחות חדשות, ובהן אכלנו. כך ישבנו ליד השולחן בחדר האוכל של האונייה המפוארת, כשכל האורחים סועדים את לבם בכל טוב שנמנע מאתנו, כי חלילה לא עלה על דעתנו להתחיל פתאום לאכול טרף. ישב לידינו בשולחן יהודי עשיר מוונצואלה. הוא לא הקפיד על כשרות, ולבו נכמר על ילדינו הרכים, וכאשר הסבנו את עינינו, היה "דוחף להם" כמה כפות מרק ירקות וכיוצא בזה מעדנים...<br />השבועיים הללו, בהם קרקרה בטננו מרעב, החזירו אותי למעלה מעשר שנים אחורה - לרוסיה של שנות המלחמה, בהן היה הרעב לחם חוקנו; אך לא הנחתי למחשבות מהעבר להקדיר את רוחי ואת רוחה של אסתר, וייחלנו ליום בו נעגון בברזיל.<br />למרות כל רצוני לא סייעה המחשבה החיובית, בה ניסיתי להיאחז בכוח, לגופי הרזה, שידע שנות רעב בעבר, ובמשך שבועיים של ההפלגה הלכתי ונחלשתי – עד כדי כך שכאשר עגנה האונייה בנמל ריו דה ז'נרו, לא הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים והורידו אותי על אלונקה. מרחוק ראינו את לאה, אחותה של אסתר, שהגיעה לנמל עם בעלה ישראל להקביל את פנינו, ושמענו אותה צועקת לעברנו: "יש מרק! יש אוכל!" כנראה גם היא ובעלה עברו "מסע ייסורים" דומה בדרכם לברזיל חצי שנה לפנינו.... הם לקחו אותנו לביתם עד שנתארגן ונמצא דירה. היה זה חודש אוגוסט, בעיצומה של שנת הלימודים בברזיל.<br /></p></span><strong></strong><br /><p align="justify"><br /><br /></p><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>החודשים הראשונים<br /></strong>למחרת באנו לביקור בבית=הספר, בו היינו אמורים לעשות את שליחותנו – בית=הספר "בר אילן". הוא שכן ברובע העשיר של ריו דה ז'נרו, רובע קוֹפָּקָבָּנָה, בו גרו עשירים גויים ויהודים כאחד.<br />אחוז היהודים ברובע זה גבוה יחסית למספרם באוכלוסיית העיר.<br />היה זה בית=ספר חדש יחסית והתפתח כ"בית=ספר צומח", ולמדו שם מגיל הגן, שלוש. כאשר הגענו לשכונה, הכיתה הגבוהה ביותר היתה כיתה ה'. "בר אילן" היה אחד מארבעת בתי=הספר היהודיים בריו דה ז'נרו, והיה שונה משלושת האחרים מבחינת ההתייחסות לדת. הוא הוגדר כמסורתי=דתי, והתלמידים הבנים חויבו לחבוש כיפה, ללבוש טלית קטן מתחת לבגדיהם ולהתפלל כל בוקר. הורי התלמידים היו בחלקם דתיים ובחלקם שומרי מסורת, שאומנם לא הקפידו על מצוות הדת במלואן - אך חשוב היה להם שילדיהם יקבלו חינוך מסורתי=דתי. בית=הספר השני, "תלמוד תורה", בו לימדו לאה וישראל, הוגדר כדתי ושכן ברובע טִיז'וּקָה, שם התגוררו לאה וישראל. הורי התלמידים בו היו כולם דתיים, אך לא היה שוני מהותי בינו לבין "בר אילן" מבחינת הרמה הדתית – פרט לכך שב"תלמוד תורה" לימדו יותר שעות שבועיות של לימודי קודש. בבתי=הספר הללו למדו באותה הכיתה יחד בנים ובנות. שני בתי=הספר האחרים הוגדרו כחילוניים. האחד נקרא "לֶסִינג", והאחר – "ביאליק". לימדו שם עברית (ב"לסינג" למדו רבים מבני משפחות שהשתייכו לתנועת ה"בּוּנד", ולכן לימדו בו גם יידיש, בנוסף לעברית). בבתי=הספר הללו לא לימדו מקצועות יהדות, אך הקנו לילדים מושגים של מסורת, חגים וכדומה.<br />המחלקה לחינוך ותרבות תורנית של הסוכנות היהודית היתה ממונה עלינו, וממנה קיבלנו את משכורותינו.<br />הקליטה לא היתה קלה. היתה זו לנו הפעם הראשונה שראינו גורדי שחקים ענקיים, וחשנו על בשרנו מה זו עיר גדולה באמת. בהשוואה לתל=אביב של שנת 1958 היה השוני עצום. וכמובן, היה הקושי בהבנת השפה הפורטוגזית. הילדים נכנסו לגן בלי להבין אף מילה בשפה זו, אך הגננות ידעו קצת עברית, ועובדה זו הקלה על קליטתם.<br />"בר אילן" היה רחוק מאוד מרובע טיז'וקה, בו התגוררנו בתקופה הראשונה בביתם של לאה וישראל. כל בוקר נסענו לשם באוטובוס, והיינו צריכים לצאת מהבית מוקדם בבוקר.<br />ועד בית=הספר סייע לנו בחיפוש דירה, ובסופו של דבר נמצאה לנו דירה באותו רחוב בו נמצא בית=הספר - רח' פּוֹמְפֶּאוֹ לוֹרֶרוֹ, מהלך כמה דקות הליכה ממנו. קיבלנו דירה גדולה ויפה בקומה חמישית בבית דירות חדש, והיתה לנו עוזרת צמודה שנקראה בפורטוגזית "אֶמְפְּרֶגָדָה". היא ניהלה את משק הבית וטיפלה בילדים, והיה לה חדר נפרד וכניסה נפרדת.<br />הילדים נכנסו לגן הילדים בתוך בית=הספר, ועובדה זו הקלה עלינו מאוד. היינו יוצאים אתם יחד מהבית בבוקר, מכניסים אותם לגני הילדים ומחזירים אותם הביתה עם תום הלימודים. למדו שם ביום לימודים ארוך - עד השעה ארבע.<br />מורי בית=הספר נחלקו לשניים: המורים שלימדו מקצועות כלליים היו פורטוגזים ולא יהודים, ומעליהם היתה מנהלת לתחום הלימודים הכלליים; ואילו המורים למקצועות העברית והיהדות, שהיו באחריותי (עיקר תפקידי היה לנהל את התחום הזה - בנוסף להיותי מחנך כיתה ה'), היו מורים יהודים בני המקום, שלמדו שנה אחת בסמינר בארץ. אנחנו היינו אחד משני זוגות הישראלים היחידים בבית=הספר. הזוג השני היה הדסה ועמינדב בן שחר. בקהילה פגשנו עוד ישראלים, שמילאו תפקידים שונים, והיינו בקשרים טובים עם השגריר הישראלי, יוסף תקוע. זה שמע על כישוריי בארגון אירועים והפקת הצגות, ורתם אותנו לארגון חגיגות ומסיבות בחגים לקהילה היהודית.<br />את השפה הפורטוגזית - שפה פונטית קלה יחסית - קלטנו די מהר, אם כי בבית=הספר כמעט לא השתמשנו בה, כי להורי התלמידים היה חשוב שנדבר עם הילדים עברית. הורים אלה שילמו כסף רב עבור לימודי ילדיהם בבית=הספר הזה, והוועד שלהם היה מאוד ציוני. חיזקנו את הקו הציוני הזה: "דחסנו" לילדים האלה ציונות ככל יכולתנו, הן במסגרת השיעורים הן במסגרת הפעילות התרבותית, הלא=פורמלית. ערכנו אתם הצגות וחידונים בעלי תכנים ציוניים ומסר ציוני מובהק. שיתפתי את הילדים והוריהם בסיפור האישי שלי בתקופת השואה מתוך הנחה, ששמיעת סיפור ההישרדות האישי שלי תדגיש להם את חשיבות הציונות וקיומה של מדינת ישראל. ואכן, תלמידים רבים שלנו הגשימו את הציונות הלכה למעשה ועלו ארצה (עד היום אני פוגש רבים מהם בארץ ומרגיש תחושת סיפוק מופלאה, כאשר הם אומרים שיש לנו חלק בעלייתם ארצה בזכות אהבת ארץ=ישראל שהקנינו להם. כך גם לגבי תלמידים בוגרי בית=הספר משליחותי באנגליה).<br />אסתר היתה דמות מרכזית בבית=הספר, וכעבור זמן קצר היא נהייתה מדריכה פדגוגית למורים. תפקיד זה ביצעה בנוסף להיותה מורה לכיתות א'-ב'.<br /></div></span><strong></strong><br /><p align="justify"><br /><br /><br /></p><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>מלווה את גולדה מאיר<br /></strong>יום אחד התקשרו אלי מעיתון הצופה וביקשו ממני לשמש ככתב העיתון בברזיל. נעתרתי לבקשת העורך, כי התפקיד נראה לי מעניין, גם קיוויתי שלא תהיה לי יותר מדי עבודה ככתב, ושאצליח לשלב את העבודה העיתונאית עם עבודתי כמנהל למקצועות העברית והיהדות.<br />שלחו לי אפוא מהארץ תעודת עיתונאי, כדי שאוכל להציגה בשעת הצורך.<br />כעבור זמן קצר הודיעו לי מהמערכת, שעלי לסקר את ביקורה של גולדה מאיר, שהיתה אז שרת החוץ והגיעה לביקור בברזיל. ביקשו שאתלווה אליה בכל הביקור עם שני שליחים נוספים (שליח העלייה ושליח המגבית), שקיבלו גם הם מינוי של כתבים: האחד - של עיתון מעריב, והאחר - של עיתון הארץ. הנהלת בית=הספר אישרה לי ללא בעיות חופשה לתקופת ביקורה, כעשרה ימים, שכלל גם ביקור בבית=הספר שלנו, כי בחירתי לאחד המלווים לשרת החוץ של ישראל נחשבה בעיני ההנהלה לכבוד גדול. הייתי צמוד לגולדה במשך כל עשרת ימי הביקור, ובין השאר התלוויתי אליה בביקורה אצל נשיא ברזיל, גֶ'סוֹלִינוֹ קוּבִּיצֶ'קִי, שהיה ממוצא פולני. הוא היה ידוע כאוהד יהודים ודאג שהארוחה, אליה הזמין את גולדה ופמלייתה, תהיה כשרה. נראיתי אז קצת אחרת מהיום: הייתי עטור זקן, ואת הכיפה מראשי לא הסרתי אף לרגע.<br /></div></span><br /><span style="font-family:arial;"><p align="justify"><br /></span><br /></p><span style="font-family:arial;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5305843222050215906" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 266px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SaIkTIQ3l-I/AAAAAAAABBk/pa-tnn8fFrU/s400/Gur43.JPG" border="0" /></span> <span style="font-family:arial;"><span style="font-size:85%;">ביקור גולדה מאיר בברזיל, מימין לשמאל: העיתונאים שמואל גור ומולאור משה, נשיא ברזיל, ג'סולינו קוביצקי, השגריר אריה ארוך ורעייתו</span>.</span><br /><br /><br /><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><br /><div><span style="font-family:arial;">אנחנו מגיעים לארמון הנשיא. הנשיא יוצא לקראתנו, ובמפתיע ניגש אלי, מציץ בכיפה שעל ראשי, אשר כנראה הזכירה לו את כיסוי הראש שהכמרים נהגו לחבוש לראשיהם, ושואל אותי בפורטוגזית: "מדוע זה חובש אדוני כיפה על ראשו?" ואני משיב לו מיד בפורטוגזית בלי להתבלבל: "אני אדם דתי, והכיפה הזו שלראשי מזכירה לי בכל רגע שיש אלוהים מעלי".<br />הנשיא הקתולי התרגש מאוד והתלהב מעצם הרעיון, שאדם עושה לעצמו סימן המזכיר לו תמיד שיש אלוהים מעליו. לרגע נזכרתי אז בהפלגה שלנו לברזיל, בה נתקלנו בכמרים רבים שנסעו מאיטליה לברזיל, וכולם חבשו לראשיהם כיפות גדולות בשלל צבעים: אדומות, שחורות או כחולות. בוקר אחד, בשובי מהברֵכה, לבוש בגד ים והכיפה לראשי, פנה אלי אחד הכמרים ושאל: "מאיזו כנסייה אתה?" והתפלא לשמוע שאני יהודי...<br />גולדה התעניינה בעבודתנו כשליחים, אף היתה אורחת כבוד בבית=הספר שלנו. אסתר ואני היינו אחראים לאירוח שלה באופן אישי, וערכנו לה קבלת פנים מכובדת בחצר בית=הספר, שכללה מפגש עם צוות המורים ועם הילדים. רוני, בננו השני בן השלוש, הציץ בגברת המוזרה ובחן לעומק את תווי פניה הלא=מוּכּרות, ובתמימות של ילדים קטנים שאל בקול רם: "אמא, למה יש לדודה הזאת אף כל כך גדול?" וטרם שהיה בידינו סיפק להַסוֹת אותו או להתנצל בשמו, פנתה אליו גולדה ואמרה: "ילד חמוד שלי, מפני שכך אלוהים ברא אותי".<br /></span><br /></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>הסמינרים למורים ומשפחותיהם בפּוֹסוֹס דֶה קַלְדוֹס<br /></strong>כמה פעמים בשנה קיימנו סמינרים בימי ראשון בתוך העיר למורים היהודים מארבעת בתי=הספר היהודיים שבעיר, שלימדו עברית ומקצועות יהדות. מורים אלה היו בני המקום, והכשרתם היחידה היתה שנת לימוד במכון "גולד" בישראל.<br />אחת לשנה, בחופשת הקיץ, קיימנו "סמינר גדול" מרוכז. בשיתוף חבריי, שליחי החינוך הישראלים, נטלתי חלק דומיננטי בארגון הסמינרים הללו, אליהם הגיעו מורים יהודים מכל בתי=הספר בריו דה ז'נרו עם משפחותיהם. הסמינרים המרוכזים הללו מומנו על=ידי הסוכנות והתקיימו במלון של יהודי חרדי בשם גַנְץ באתר הנופש פוסוס דה קלדוס (מעיינות חמים). אתר זה מרוחק מריו דה ז'נרו שש שעות נסיעה ברכב, אך ניתן היה להגיע אליו גם בטיסה בת שעה.<br />בתוכניות הסמינר שולבו לימודים ונופש למורים ומשפחותיהם, ועם שליחי חינוך ישראלים נוספים העברנו שם, אסתר ואני, הרצאות בנושאים שונים, הקשורים בהיסטוריה של מדינת ישראל וארץ=ישראל. כן שולבו בסמינר מופעים ואירועי תרבות מיוחדים. כאחד המארגנים העיקריים של הסמינר הייתי טס לאתר הנופש כמה ימים לפני פתיחתו, כדי לדאוג לסידורים הלוגיסטיים.<br />במהלך השנתיים של שהותנו בברזיל הייתי שותף לארגון שני סמינרים. באחד הסמינרים הללו קרתה לנו תקלה, שגרמה לאסתר ולמשפחה מתח רב וחרדה. כאשר הגעתי לשדה התעופה בדרכי לטיסה לאתר הנופש כדי לארגן את הסמינר, גיליתי שאיחרתי לטיסה. לא התרגשתי והמתנתי למטוס הבא, שעמד להמריא כעבור שעה. כשהגעתי לאתר הנופש, ראיתי התקהלות של אנשים. לשאלתי נאמר לי שלמטוס שיצא לפניי קרתה תקלה: הוא התרסק, וכל נוסעיו נהרגו. החסרתי פעימה. ריחמתי על הנוסעים המסכנים שנהרגו ואמרתי לעצמי: 'איזה נס קרה לי!' מיד חשבתי על אסתר - הידיעה על התרסקות המטוס, בו הייתי אמור להמריא, בוודאי כבר הגיעה לאוזניה - ולא ידעתי איך להודיע לה שאני חי ושלם. ניסיתי לטלפן ללאה, אך לא היתה תשובה. שיערתי שלאה ודאי כבר שמעה את הידיעה על התרסקות המטוס ברדיו ונמצאת כבר בדרכה לאסתר. מכיוון שלנו עוד לא היה טלפון בבית, חזרתי מיד לשדה התעופה וטסתי בחזרה הביתה במטוס בו הגעתי, כי ידעתי אילו שעות של חרדה עוברות על אסתר ורציתי לקצר אותן. הגעתי הביתה, ומצאתי את אסתר ולאה בוכות. אסתר חיבקה ונישקה אותי, לא האמינה למראה עיניה, והסתכלה עלי כמו על אחד שחזר מהעולם הבא... שנינו לא יכולנו לעצור את הדמעות.<br /><strong></strong></span></div><br /><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>אורי - סיפורו של ילד חילוני שנשבה...</strong><br />חלק מתפקידנו כשליחים היה קשר עם תנועת "בני עקיבא", שפעלה בתוך מבנה בית=הספר, והיינו שותפים אתם למסיבות ולאירועים שונים. בוגרי התנועה נסעו לשנת הכשרה בקיבוצים בארץ: יבנה ולביא. היינו בקשר גם עם השליחים מתנועות אחרות: "דרור" ו"השומר הצעיר".<br />אחד השליחים מ"השומר הצעיר" היה חבר קיבוץ רוחמה, חַרְנַש שמו. את בנו הצעיר, שהיה בן 11 רשם לבית=הספר "לסינג"; ואת הבת, שהיתה נערה צעירה, לבית=ספר אמריקני. הבן, אורי, היה מורגל בקיבוצו לבית=ספר פתוח, שם קראו למורה בשמו הפרטי, ולא הסתגל לבית=הספר, בו שררו כללי התנהגות אחרים, ובנוסף לכול התנהלו חלק מהלימודים ביידיש למורת רוחו. יום אחד הגיע אלי לבית=הספר השליח חרנש וביקש לראותני.<br />הוא סיפר לי שבנו אורי לא הסתגל ל"לסינג" וביקש שאקבלו לבית=הספר שלי. הבהרתי לו שבית=הספר הזה דתי, שהילדים בו מחויבים לחבוש כיפה, ושכל בוקר נפתח בתפילה - והרי בנו לא מורגל בזאת! "מה אעשה?" אמר לי חרנש, "הבן שלי – הוא רוצה לעבור ללמוד כאן. הוא יודע שמדובר בבית=ספר דתי - ובכל זאת מתעקש. ואיזו בררה יש לי? הרי ב'לסינג' הוא לא יכול להמשיך ללמוד!".<br />הסכמתי לקבלו לשיחה. הילד למד אז בכיתה ה' ועשה רושם של ילד חכם היודע מה שהוא רוצה. אחרי שיחת היכרות קיבלתי אותו לבית=הספר. הסברתי לאבא שאנחנו לא עושים כאן שום תעמולה לדת ולא מחזירים בתשובה, וכי התנהלות הילדים כאן טבעית לחלוטין. הצמדתי את אורי לילד טוב שיישב לידו בכיתה. כעבור תקופה קצרה נקלט אורי בבית=הספר. הוא אהב את המסגרת והשקיע את כולו, ולא גרם לבעיות התנהגות.<br />אסתר: יום אחד קיבלתי טלפון מאמו של אורי. היא תיארה באוזניי את השינוי שחל בילד: קודם כול הוא התחיל להסתובב בבית עם כיפה והתעלם מתגובתם של חבריו וחבריהם של הוריו, אנשי "השומר הצעיר". אמו התביישה ולא ידעה מה לעשות אתו. אחר כך דרש ממנה להחליף את כל הכלים במטבח ולהכשירו. אמו לא רצתה שבנה יימנע מלאכול בבית, ולכן התייעצה אתי לגבי הכשרת המטבח והיכן ניתן להשיג אוכל כשר.<br />שמואל: הילד נמשך ללימודי הדת, וממש הפך להיות דתי, היחיד במשפחתו.<br />בריו דה ז'נרו חווינו עוד חוויות רבות ומגוונות. כאשר הגיע אורח חשוב מהארץ, הוזמנו מפעם לפעם למסיבות קוקטייל בשגרירות, עם כל השליחים. אחת המסיבות היתה לכבוד ביקורו של שר הבריאות ברזילי. פנה אליו אותו חרנש בתלונה שכאילו הפכתי את בנו לדתי. "יש לך מזל גדול", ענה לו השר ברזילי, איש מפ"ם, "מאוכל כשר אף אחד עוד לא קלקל את הקיבה; ואם הילד אוהב את זה, אל תעמוד בדרכו"; והוסיף: "אני עצמי בא מבית חסידי, ומה שלמדתי מבית אבא לא אשכח לעולם"; ובכך השתיק את חרנש הנבוך...<br />כעבור שנים, כאשר הגעתי ארצה בתוך תקופת שליחותי השנייה, בקנדה, כדי לראיין מורים לבתי=הספר היהודיים שם, פגשתי במשרדי הסוכנות היהודית בירושלים, שם התקיימו הראיונות, את חרנש, אביו של אורי. הוא שמח והתרגש לראותני. "איזה מזל שבדיוק פגשתי אותך היום!" אמר, "אורי שלי מתחתן בעוד כמה ימים בקיבוץ רוחמה, ואתה חייב להגיע לחתונה. אורי יהיה מאושר. יש הסעה מהיכל התרבות בתל=אביב, ואני באופן אישי אדאג לך לאוכל כשר". הוא הוסיף וסיפר לי שאורי הוא קצין בצנחנים; אומנם לא נשאר דתי, אך משהו נשאר בו מאותה תקופה, והוא מעניק לחייליו הדתיים יחס מיוחד. לצערי לא יכולתי להשתתף בחתונה, כי הגעתי לארץ בשליחות והיתה לי תוכנית עמוסה.<br />כעבור שנים רבות נוספות, כאשר הגעתי ארצה בתקופת שליחותי באנגליה לראיין מורים, פגשתי שוב את חרנש במשרדי הסוכנות. היתה זו תקופה קצרה אחרי מלחמת יום הכיפורים, וחרנש היה שבר כלי. הוא בכה וסיפר לי שאורי נפל במלחמה. "כל חייו כבחור צעיר נשארה בלבו של אורי האמונה", גילה לי. כאבתי את כאבו.<br />אסתר: בין השליחים מכל קצות הקשת הפוליטית נוצרה אחווה מיוחדת, בהיותנו ישראלים בארץ זרה ורחוקים מהבית. הישראליות איחדה אותנו יותר משהפרידו ההבדלים בהשקפות הפוליטיות והדתיות שלנו.<br /><strong></strong></span></div><br /><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>ביקורו של האלוף הרב גורן<br /></strong>שמואל: בתוקף היותי כתב הצופה - נוסף להיותי שליח - הייתי מעורב במרבית הביקורים של אורחים חשובים שהגיעו מהארץ לברזיל. בין השאר זכור לי היטב ביקורו של האלוף הרב גורן, שהיה אז הרב הראשי לצה"ל. מטרת ביקורו של הרב גורן היתה לעשות מגבית למען מדינת ישראל. קיבלתי את פניו של הרב גורן בשדה התעופה וליוויתי אותו בפגישותיו. פגישתו הראשונה היתה עם אלוף יהודי בצבא ברזיל, בן לדורות של ס"ט (ספרדים טהורים ממגורשי ספרד) מצד אמו. האלוף היהודי הוזמן לאספה של יהודי ריו. האירוע התקיים באולם ענק, והשתתפו בו אלפי יהודים. אני מניח שבאותו הערב הצלחנו לאסוף סכום יפה למען המדינה.<br />באותה אספה ביקש הרב גורן לסגור את דלתות האולם. חשבנו שאולי ניתנה הוראה זו מסיבות בטחוניות, אך במשך ארוחת הערב, בה דיבר הרב גורן עם עשירי העיר בשפה השגורה על פיהם - יידיש, הסביר שביקש לסגור את דלתות האולם הגדול כדי ש"אף אחד לא ייצא מכאן בלי לתרום למגבית..."<br />אחרי האספה התקיימה פגישה בין הרב גורן לרב יעקב פִּינְק, הרב הראשי של ברזיל,<br />שילדיו למדו בבית=הספר שלנו. היינו מבאי ביתו של הרב פינק, והוזמנו אליו בשבתות רבות ובחגים. אשתו, הרבנית יהודית, היתה מעורבת בכל ענייני הקהילה ואימצה אותנו ואת גיסי וגיסתי ממש כבני משפחה. לימים עלה הרב פינק לארץ והתיישב בחיפה, שם שימש כאב=בית=דין.<br /><strong></strong></span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>אחרי תפיסת אייכמן</strong><br />יום אחד קיבלתי הודעה לבית=הספר, שעלי להגיע לשדה התעופה לקבל את פניו של אבא אבן, שגרירנו באו"ם. הוא הגיע מארגנטינה, שם השתתף בחגיגות לציון 500 שנה ליהדות ארגנטינה. עמדתי שם בין כל העיתונאים לקבל את פניו. אבא אבן ירד מהמטוס, ולא ידענו שבאותה שעה ממש ישב בבטן המטוס אייכמן, ולצדו אנשי "המוסד" שתפסו אותו, והם בדרכם לארץ למשפט המפורסם שיתרחש בהמשך. זאת נודע לנו רק כעבור כמה ימים.<br />עם פרסום הידיעה בעיתונות המקומית על תפיסתו של אייכמן החל לשטוף את המדינה גל של אנטישמיות. ידוע שגם בברזיל הסתתרו נאצים, כי נמצאו שם אנשים שהסכימו לתת להם את חסותם. זמן קצר אחרי חטיפתו של אייכמן נסענו לסאן פאולו לחופשה עם הילדים. כשהגענו למקום, התחלנו לחפש חדר באחד מבתי=המלון. עברנו ממלון למלון, אבל בכל אחד מהם אמרו לי שהתפוסה מלאה ואין מקום. הדבר עורר את חשדי, ולכן הצעתי שאסתר תיכנס לבדה ותבדוק אם אכן אין במלון מקום. ואכן, כאשר נכנסה אסתר לאחד מבתי=המלון, בו נאמר לי שהתפוסה מלאה, נמצא לה מקום. אמרתי לאסתר: "זה הזקן. הוא מסגיר את יהדותי, והאנטישמיות חוגגת עכשיו".<br />יום אחד הלכתי ברחוב כדרכי, חבוש מגבעת (בּוֹרְזֶלִינוֹ). נטפלו אלי כמה צעירים, משכו בזקני, טלטלו אותי וצעקו: "הייל היטלר!" פתאום חזרו אלי גילויי האנטישמיות שחוויתי כילד וכנער ברוסיה. עד תפיסתו של אייכמן לא נתקלתי בגילויי אנטישמיות; בלי לחשוב פעמיים נכנסתי למספרה הקרובה וגילחתי את הזקן.<br />כאשר נכנסתי הביתה, הביטה בי אסתר רגע, ובשנייה הראשונה לא זיהתה אותי... ואז סיפרתי לה את שאירע ופרקתי את סערת הרגשות בה נמצאתי.<br /><strong></strong></span></div><br /><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>ינואר-פברואר: חודשי הקיץ בברזיל<br /></strong>לימודי העברית והיהדות התקיימו בחלק מחודשי הקיץ. הלימודים הכלליים הופסקו בתקופת הקיץ לחודשיים וחצי, ואילו אנו קיבלנו חופשה בת חודש ימים בלבד, כי הקהילה דרשה שנמשיך ללמד, כדי שהילדים יישארו במסגרת כמה שיותר זמן.<br />חום ינואר=פברואר היה בלתי נסבל. לא היו מזגנים לא בבית=הספר ולא בבית. מעט המאווררים שהיו ושעבדו ללא הפסקה כמעט שלא הועילו. כדי להתגבר על החום והלחות הקשים מנשוא היינו תולים סדינים רטובים על החלונות להצן במקצת את החום הנורא.<br />אסתר: אני זוכרת שבת אחת, כאשר גרנו עוד אצל לאה בטיז'וקה. הזמנו אלינו כמה מורים והרצינו בפניהם. החום היה כל כך נורא, שבמשך הביקור נכנסו כמעט כולם, זה אחר זה, להתקלח במים קרים; וכאשר נטלו את המגבת להתנגב, היא היתה חמה כאילו יצאה זה עתה מהמעגילה.<br />בצד החום הנורא והלחות הגבוהה ירד גשם לעתים קרובות כאופייני לאקלים הטרופי.<br />שמואל היה לוקח את הילדים לים, ולעתים בזמן ששהו במים היה יורד עליהם גשם שוטף...<br />שמואל: חוץ מאשר לחוף הים טיילנו עם הילדים בכל הזדמנות בכל רחבי העיר הגדולה.<br />כעבור שנתיים, בקיץ 1960, חזרנו הביתה.</span><br /><br /><br /></div><br /><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"></div></span><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5305844479473298466" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 277px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SaIlcUh5LCI/AAAAAAAABBs/pp097-IgCY8/s400/Gur44.JPG" border="0" /> <span style="font-family:arial;font-size:85%;">תעודת עיתונאי הצופה של שמואל בברזיל</span><br /><br /><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5305844955757617522" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 273px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SaIl4C07IXI/AAAAAAAABB0/tOUnMBgHWq4/s400/Gur45.JPG" border="0" /></p><br /><p><span style="font-family:arial;font-size:85%;">הזמנה לקוקטייל עם שרת החוץ גולדה מאיר</span></p><br /><br /><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5305845396225898034" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 255px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SaImRrsvtjI/AAAAAAAABB8/Zp-I9nVq3as/s400/Gur46.JPG" border="0" /></p><br /><p><span style="font-family:arial;font-size:85%;">שמואל (מימין) עם הרב גורן, משמאל השגריר דותן וה"נציג המלווה".</span></p><span style="font-family:arial;font-size:85%;"><br /><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5305846001781622866" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 269px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SaIm07keyFI/AAAAAAAABCE/aFoOLdkIWyU/s400/Gur47.JPG" border="0" /></span></p> <span style="font-family:arial;font-size:85%;">במסיבת יום העצמאות תש"ך (1960) למדינת ישראל בבית השגריר בברזיל.<br />משמאל לימין: הסופרת ימימה אבידר טשרנוביץ, שמואל, לאה (אחותה של אסתר) אשת השגריר תקוע, השגריר יוסף תקוע, אסתר, ישראל רביב (בעלה של לאה).</span><br /><span style="font-family:arial;font-size:85%;"><br /></span><span style="font-family:arial;font-size:85%;"><br /><p><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5305847033122541394" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 291px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SaInw9nUT1I/AAAAAAAABCM/Z5Rt4t7_5cc/s400/Gur48.JPG" border="0" /></span></p><span style="font-family:arial;font-size:85%;">שמואל ואסתר באונייה "קבו סן ויסנטה" בנשף "חציית קו המשווה" בהפלגה חזרה מברזיל.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-7742458582960918012?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-62390230387843022652009-01-14T18:44:00.000-08:002009-01-14T18:46:52.485-08:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>שמואל</strong>: שבנו לדירתנו ברחוב השל"ה בתל=אביב. חזרתי ללמד בשכונת התקווה בכיתות ז'-ח'; והמשכתי גם במשרה הנוספת כרכז חברתי. רכשתי לי "טוּס טוּס" כדי לחסוך את זמן הנסיעות ולאפשר לי לעבוד בשתי המשרות<br /><strong>אסתר: אני חוזרת ללמד בבית=הספר "דיזנגוף" ומשנה תפקיד<br /></strong>מר טברסקי, מנהל בית=הספר "דיזנגוף", בו עבדתי שלוש שנים טרם צאתנו לשליחות כמחנכת כיתה א', קיבל אותי בחזרה לעבודה, והפעם הציע לי ללמד בכיתה ד'. הוא הודיע לי מראש שאמשיך עם הכיתה הזו גם לכיתה ה'. הצעתו נראתה לי הגיונית, כי בשנה הראשונה עובר זמן עד שמכירים את התלמידות, ולכן קצב הלימודים אטי יותר; אך בשנה השנייה ניתן להתחיל ללמוד ולהתקדם מתחילת השנה.<br />אהבתי את העבודה עם הבנות ונהניתי ללמד אותן. הן התקדמו יפה - גם הבנות החלשות, להן נתתי שיעורים פרטיים בביתי בהתנדבות כדי שידביקו את רמת הכיתה.<br />השנתיים, שהבטיח לי המנהל, עמדו להסתיים, אך לא רציתי להיפרד מהן. ידעתי שגם הבנות חשות כך כלפיי, כי נוצרה בינינו אהבה גדולה. את רוב שעות היום בילינו ביחד. נוסף להיותי מחנכת הכיתה לימדתי אותן את כל המקצועות - למעט אנגלית והתעמלות. לא הייתי מחנכת שגרתית, והשתדלתי לקיים עם הבנות פעילויות שונות, שחיבבו עליהן את חומר הלימוד. למשל: ביום שמש חורפי הוצאנו כסאות לרחבת בית=הספר ולמדנו בשמש הנעימה והמלטפת. בשעות הלימודים הוצאתי אותן לסיורים וטיולים בסביבה, ובשבתות הזמנתי את בנות הכיתה אלי הביתה לסעודה שלישית.<br />אני זוכרת את התחושה שאפפה אותי יום אחד. היה זה בכיתה ה', בשנתי השנייה כמחנכת הכיתה. עמדתי שעונה על הקיר האחורי של הכיתה, וצפיתי מאחור בבנות העומדות ומתפללות שמונה=עשרה בריכוז ובכוונה. ממקום עמידתי צפיתי בגבותיהם המתנדנדים, עיניי נחו על העורף הילדותי הטהור והתמים, ודמעות ירדו על לחיי.<br />בסוף השנה השנייה ביקש ממני המנהל להמשיך עם הבנות שנה נוספת. חשבתי שהוא צודק: אני אמשיך ללמד אותן גם בכיתה ו', וכשתעלינה לכיתה ז', ייתן להן מורה אחרת לכיתות ז'-ח', כפי שלימדתי בעצמי בבית=הספר רמב"ם, וכפי שהיה מקובל באותם ימים. בסופו של דבר לימדתי את הבנות עד סוף כיתה ח', ובסך הכול חמש שנים - למעט שלושה חודשים של חופשת לידה.<br />בל' בחשוון תשכ"ג (27.11.1962 ) נולדה בתנו נאוָה=טשארנע, שנקראה על שם אמו של שמואל, זכרה לברכה. הרעיון של השם נאוָה הגיע מהפסוק "שחורה אני ונאווה" בשיר השירים. שם אמו, טשארנע, פירושו ברוסית: שחורה; ומכיוון שחשבנו שאין זה נכון לתת שם גלותי כזה לילדה צברית, החלטנו להעניק לבתנו את שמה, נאוָה, שנגזר מתוך הפסוק הנ"ל. נאוה היתה השלישית במשפחה והבת הראשונה אחרי שני בנים. כאשר חזר שמואל בלילה הביתה מבית=החולים, הוא עשה "חגיגה גדולה", שר ורקד עם בנימין ורוני, ששמחו על האחות שנולדה להם.<br />כמה ימים לפני סיום כיתה ח' קיימתי שיחה עם התלמידות - מעין הכנה לתיכון. רוב הבנות נרשמו לתיכון "צייטלין", שם למדו תלמידים ותלמידות מכל העיר בכיתות נפרדות. באותה שיחה אמרתי להן:" אתן יוצאות עכשיו מהחממה של בית=הספר שלנו לבית ספר חדש. תפגושנה בו תלמידות מכל קצווי העיר, ויהיו לכן מורים רבים למקצועות שונים". ראיתי שהבנות הקשיבו רוב קשב והמשכתי: "כל השנים הייתן רגילות ללמוד את כל המקצועות רק עם מורה אחת - אתי, והתרגלתן לשיטת הלימוד שלי. המעבר לשיטת לימוד אחרת לא יהיה קל, אך אני מבקשת, לטובתכן, שלא תעשו השוואות ביני לבין מורים אחרים; ועליכן להתרגל לכל מורה ולשיטות ההוראה שלו במקצוע שהוא מלמד". הבנות הנהנו בראשן, וקיוויתי שהן תיישמנה את העצה הזאת.<br />סוף שנת הלימודים. הבנות מתרגשות לקראת הופעתן בהצגה במסיבת הסיום של סוף כיתה ח', הנערכת בבית ציוני אמריקה. האולם מוצף אורחים: הבנות והוריהן, אנשי משרד החינוך וצוות בית=הספר, והמנהל בראשו. מגיע תורי לשאת נאום פרידה. ליד "שולחן הנשיאות", על הבמה, יושב המנהל, לידו חלק מצוות המורים, וביניהם גם המורה, שלימדה אותי בבית=הספר הזה מכיתה ב' עד כיתה ח'. אני עומדת שם זקופה, כשבטני ה"הריונית" (הייתי בהיריון עם אלי) מזדקרת לפנים, וחושבת בלבי: 'אני סיימתי את המחזור הראשון של בית=הספר כתלמידה - ועכשיו אני עומדת להוציא את המחזור העשרים'. התרגשות רבה אופפת אותי. אני מנסה לפתוח את פי, אך המילים נעתקות. גרוני נחנק מהתרגשות, והדמעות זולגות מעצמן. אני מדברת אל הבנות, אך קולי רועד והמילים מעורבבות בבכי. היה לי הרבה מה לומר להן ולא רציתי להפסיק. כך דיברתי ובכיתי כשעה...<br />באותו קיץ נסענו לשליחות בקנדה. לא עבר זמן רב, והוצפתי במכתבים מהבנות. בת אחת, עופרה, כתבה לי: "המורה, לא עזר מה שאמרת: כל אימת שהופיעה מורה חדשה בדלת, אמרתי לעצמי: 'היא תהיה כמו אסתר גור - או לא?'. לא יכולתי להימנע מההשוואה הזאת".<br />כאשר חזרנו מקנדה כעבור שנתיים, הזמנו את הבנות בחנוכה ל"ערב לביבות", וכך כל שנה עד שהתחתנו. הן ,כמובן, הזמינו אותי לחתונות שלהן (עד היום אני בקשר עם כמה מבנות הכיתה, ועופרה היא אחת מהן).<br />כעבור שלושים שנה, בשנת 1995, צלצלה אלי עופרה וביקשה שאפגש עם אחת מבנות הכיתה, הדסה, החיה בארצות=הברית והגיעה הנה לביקור. "הדסה אמרה שהיא חייבת לפגוש אותך", אמרה לי עופרה, "היא אמרה שלא תחזור לאמריקה בלי לראות אותך". שמחתי מאוד והזמנתי אותן לביתי במוצאי שבת לשעה תשע בערב. "אומנם רק חזרנו מחו"ל ואנחנו עוד לא כל כך מאורגנים", אמרתי לה, "אך לקפה ועוגה אוכל לדאוג".<br />מוצאי שבת, שמונה בערב. דופקים על הדלת. אני תמהה: 'מי זה יכול להיות? הרי עופרה והדסה אמורות להגיע רק בתשע בערב!' נכנסת יעל, תלמידתי לשעבר. ואני חשה תימהון מהול בשמחה. "יעל, מה את עושה פה?" וממשיכה: "איזה מזל שבאת דווקא היום! הדסה ועופרה בדרך לכאן!" לא עוברות חמש דקות ומגיעה בת נוספת; ובטרם אני קולטת שארגנו לי כאן מסיבת הפתעה, אני רואה את שמואל עומד עם המצלמה ('מתי הוא הספיק להיכנס לחדר השני לקחת מצלמה?') ומצלם את פניי המופתעות והשמחות. הסתבר לי שמסיבת ההפתעה הזו אורגנה בתיאום עם שמואל, כולל הכיבוד (הבנות חילקו אותו ביניהן), מאחורי גבי... בתמונות מורגשת היטב האהבה והשמחה בחיבוקים ובנשיקות.<br />המסיבה נחגגה עד השעות הקטנות של הלילה, ובה העלינו זכרונות מהימים ההם. בין השאר הזכירו לי הבנות את השבתות, בהן הזמנתי אותן לביתנו לסעודה שלישית.<br />אחת הבנות הזכירה לי את השיחה, שקיימתי אתן בימים האחרונים של שנת הלימודים, והתנצלה בשם כל הבנות - באיחור של שלושים שנה... - על שהן לא היו מסוגלות להימנע מהשוואה ביני לבין המורים בתיכון. "את לימדת אותנו לחשוב", אמרה, "ולא סתם לקלוט חומר יבש, ללמוד אותו ואחר כך 'לפלוט' אותו, כפי שעשו חלק מהמורים בתיכון". הן סיפרו שבתפקידיהן השונים במשך השנים ראו בי דמות להזדהות. זמן קצר אחרי שובה של הדסה, תלמידתי לשעבר, לארצות=הברית, היא שלחה לי איגרת ברכה לכבוד חנוכה, ובה הביעה את התרגשותה מפגישת הכיתה שהתקיימה בביתי; וברוח הדברים שנאמרו באותה פגישה כתבה לי: <em>"תודה רבה על התמונות ועל הפגישה, שהיתה באמת מרגשת מעל ומעבר. ההשפעה שהיתה לך על חיי רבה מאוד. תמיד אני גאה לציין שהיתה לי אותה מורה מכיתה ה' עד ח'. אני חושבת שיש דברים די דומים בין שתינו שרק היום, כאדם מבוגר, אני רואה".</em><br /><strong>שמואל</strong>: בשנת 1963 עברנו דירה לבני=ברק, כי הדירה ברחוב השל"ה בתל=אביב נעשתה קטנה עלינו - היינו כבר משפחה בת חמש נפשות - וחיפשנו דירה גדולה יותר. הדיור בתל=אביב התייקר מאוד, והיה ברור לנו שנצטרך לחפש דירה בעיר אחרת בגוש דן. אחרי חיפושים רבים קנינו דירה ברחוב הרב קוק. הוריה של אסתר מכרו את דירתם בקריית שלום ורכשו דירה בבית דירות סמוך לשלנו. היתה זו דירה נוחה למדי, בת שלושה חדרים.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-6239023038784302265?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-54257805678865659132009-01-14T18:26:00.000-08:002009-01-14T18:31:02.697-08:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;">חמש שנים אחרי שובנו מברזיל הוצעה לי שליחות חדשה - והפעם מטעם שני ארגונים: ארגון "בני עקיבא" הציע לי לשמש שליח מרכזי של התנועה בקנדה; וועד הידידים של אוניברסיטת "בר אילן" הציע לי לשמש נציגם בקנדה. קיבלנו את הצעתם והחלטנו לצאת לשליחות. אסתר היתה אז בחודשי הריונה האחרונים עם אלי. <br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>לידתו של בן-הזקונים<br /></strong>קיבלנו דירה באזור טוב בעיר מונטריאול, וכחודשיים אחרי שהגענו לקנדה, בי"א בתשרי תשכ"ו למחרת יום הכיפורים (7.10.1965), נולד בננו אלישע= אמיר (אלי). אלישע נקרא על שם דודה של אסתר, אחי אמה, שנספה בשואה.<br />בערב חג הסוכות נתבקשתי במפתיע על=ידי הנהלת בית הכנסת של קהילת "עדת ישראל", שם נהגתי להתפלל, לעבור לפני התיבה, שכן החזן, שהיה אמור להתפלל, חלה באופן פתאומי ונבצר ממנו למלא את תפקידו. לכָבוד היה לי הדבר והסכמתי לבקשתם. במוצאי החג פנו אלי אנשי הנהלת בית=הכנסת וביקשו שאנקוב סכום עבור התפילה. סירבתי מיד. "אני כאן כשליח 'בני עקיבא' ושל אוניברסיטת 'בר אילן', והם משלמים לי משכורת. אינני מוכן לקחת אף לא דולר אחד מהקהילה", אמרתי. אנשי הנהלת בית=הכנסת לא האמינו למשמע אוזניהם: כל שנה הם שילמו טבין ותקילין לחזן - והנה מגיע חזן, שעשה את תפקידו נאמנה, ומסרב לקבל תשלום?! הם עשו ניסיון נוסף לשכנע אותי לקבל תמורה עבור "עבודתי", אך משהבינו שאני נחוש בדעתי, הניחו לי.<br />בחול=המועד סוכות חגגנו את ברית המילה לבננו אלישע. אנשי הקהילה הפתיעו אותי והציעו לנו לערוך את הברית בסוכה הגדולה של בית=הכנסת. הם דאגו לכיבוד עשיר על חשבונם, והזמינו את כל השליחים, את אנשי השגרירות הישראלית, ובראשם השגריר אריה ארוך, ואת אנשי הקהילה.<br />השגריר נשא ברכה ואמר: "לא כל שליח מרים את כבוד ישראל, אך עומד לפנינו שליח, אשר סירב לקבל תמורה נאה מאוד מהקהילה המכובדת הזו עבור תפקיד שביצע, שלא נכלל במסגרת שליחותו. יש אנשים, שבשבילם הכסף לא יענה את הכול. הקהילה ידעה להוקיר את המחווה שעשה שמואל גור ומצאה דרך אחרת להודות לו על כך".<br />הסנדק בבריתו של אלישע היה הרב הִירשְפּרוּנְג, הרב הראשי של יהודי קנדה. הרב הירשפרונג בירך את הרך הנולד שיעשה חיל ויצליח בכל מעשה ידיו - ואכן, ברוך השם, הברכה שלו מתקיימת יפה מאוד: היום משמש אלישע כנציג הפדרציה הציונית של ניו=יורק בארץ, הוא נשוי ואב לארבעה, וברוך השם מצליח מאוד בתפקידו.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>עבודה ונסיעות</strong><br />עם תום חופשת הלידה מצאה אסתר עבודה כמחנכת ומורה לעברית ומקרא בבית=הספר התיכון היהודי הדתי "עדת ישראל" במונטריאול, בו למדו בנים ובנות.<br />במשך ימות השנה, למעט חגים, הייתי נוסע ממקום למקום, לרוב בטיסה, ונותן הרצאות על אוניברסיטת "בר אילן" בפני הקהילות השונות בתאריכים שתואמו מראש עם ראשי הקהילה. אני עצמי לא עסקתי בגיוס כספים, אך הייתי מכין את הרקע למתרימים שהגיעו אחריי.<br />ההרצאות ניתנו באולמות של בתי=הכנסת השונים, ובהן הצעתי למשפחות לשלוח את ילדיהם ללמוד שנה אחת לניסיון באוניברסיטה במימון משרד הקליטה. היה זה פרויקט מיוחד, שמטרתו למשוך צעירים יהודים ארצה, בתקווה שבהמשך יעלו לארץ.<br />מסלול נסיעותיי היה ארוך ומתיש, אך מלא סיפוק. בין השאר ביקרתי בקהילות אֶדְמוֹנְטוֹן, רִיגַ'יינָה, טוֹרוֹנטוֹ, וַנְקוּבֶר ועוד. הגעתי כמעט לכל עיר, בה היתה קהילה יהודית. אנשי הקהילה היו מקבלים אותי בשדה התעופה ודואגים לי גם למלון. בגלל המרחקים שהיתי בדרך כלל יומיים בכל מקום. להרצאות הגיעו בעיקר הורי התלמידים שלמדו בבית=ספר תיכון, שילדיהם היוו את קהל היעד לפרויקט המיוחד של האוניברסיטה, וכן אנשי "בני עקיבא", שהרי פורסם בקהילה שאני גם נציגם. הצלחתי למשוך סטודנטים רבים לפרויקט, וכאות הוקרה קיבלתי מאוניברסיטת "בר אילן", עם שובי ארצה, שלוש שנות לימודים חינם. ואכן, ניצלתי זאת ולמדתי באוניברסיטה במחלקה לחינוך. במהלך שהותי בקנדה חידש עיתון הצופה את תעודת העיתונאי שלי, ובין השאר סקרתי את התערוכה העולמית במונטריאול ("אקספו 67").<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>מחנות הקיץ של "בני עקיבא"<br /></strong>במשך השנתיים שעשיתי בשליחות בקנדה מילאתי מגוון תפקידים. בין השאר ניהלתי עם אסתר את מחנות הקיץ של "בני עקיבא", שהתקיימו באתר הנופש אֶנִיסְמוֹר על שפת אגם אניסמור. סייעו בידינו שליחים נוספים, שהיו באותו הזמן בשליחות בקנדה, וביניהם הזוג עמיצור וציונה שלסקי, והמדריכים המקומיים, אשר קיבלו מאתנו הדרכה במחנה הכנה. מחנות הקיץ הללו התקיימו במשך שני חודשי הקיץ בשני מחזורים בני ארבעה שבועות, והיו מיועדים לילדים יהודים שומרי מסורת מקנדה ומארצות=הברית, בגילים עשר 16-10. בכל מחזור השתתפו 360 ילדים. כל שנה נבחר נושא לקייטנה. כך, לדוגמה, היה נושא הקייטנה הראשונה שניהלתי "ארץ=ישראל בהתהוותה", וכל פעילויות המחנה היו סביב הנושא הזה.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>בני חוזר ארצה בגפו</strong><br />לבני מלאו 12 שנה, והוא עמד לפני סיום כיתה ז' (בשעתו קפץ כיתה), שבקנדה משמעו סיום בית=הספר היסודי. אף=על=פי שהשתלב יפה בלימודים, אף זכה למדליות על הצטיינותו, חשבנו שעקב גילו הצעיר לא מתאים שכבר יעבור ללמוד בתיכון. בהתייעצות משפחתית החלטנו שיחזור לארץ, ימשיך ללמוד בכיתה ח', ובאותה עת יגור אצל סבא וסבתא, הוריה של אסתר. ואכן, הוא נסע לסבא וסבתא, גר אצלם והשתלב בכיתתו הקודמת בבני=ברק.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>אני משתלב במונטריאול בהוראה בהתנדבות<br /></strong>התבקשתי על=ידי אנשי הקהילה לשמש תקופה זמנית מורה למקצועות הלכה וציונות באותו בית=ספר תיכון בו לימדה אסתר, כי היו חסרים להם מורים. נעתרתי לבקשתם מתוך התחשבות במצוקת החסר במורים, ולימדתי שם כמה שעות - אף שההוראה לא היתה בהגדרת התפקיד שלי לא עלה על דעתי לדרוש תשלום כלשהו.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>ביקורו של הנשיא שזר ערב מלחמת ששת הימים</strong><br />מאי 1967. המתח ששרר בארץ בתקופת ההמתנה, לפני מלחמת ששת הימים, הגיע גם אלינו.<br />בימי המתח האלה קיבלתי פנייה מהמחלקה לתרבות תורנית של הסוכנות לארח את הנשיא זלמן שזר שעמד להגיע למונטריאול כדי לגייס כספים למען המדינה.<br />הנשיא הוזמן לכינוס גדול של עשירי היהודים בקנדה, שהתקיים בחופשת סופשבוע במלון "קווין אליזבת" ברחוב סנט קתרין. אנשי השגרירות דאגו לכל הלוגיסטיקה, ואני, כנציג "בני עקיבא", נתבקשתי על=ידי אנשי המחלקה לתרבות תורנית לנהל את כל השבת מבחינה דתית: לדאוג לתפילות, לשיעורים, זמירות וכדומה. אלף איש, מעשירי הקהילות היהודיות בקנדה, התארחו במלון באותה השבת. נעזרתי בכמה חברים, בוגרי "בני עקיבא", בארגון החלק הדתי. קיבלנו כמה חדרים במלון והתכוננו לתפקיד. הגענו למלון (אסתר נשארה בבית עם שלושת הילדים), וקיבלתי חדר סמוך לחדרו של הנשיא שזר. אנשי הקהילה סייעו בהפקת האירוע החשוב: הם דאגו לאוכל כשר, הביאו ספר תורה, ודאגו לאולם במלון שישמש כבית=כנסת. אני עברתי לפני התיבה בכל התפילות. בכל פעם שנפגשנו דיבר אתי הנשיא שזר בפשטות כדבֵּר איש אל רעהו. הוא היה מאוד לבבי והביע בפניי את התרגשותו מאווירת השבת המיוחדת. "רב שמואל", הוא אמר, "התפילה שלך חיממה את נשמתי ואת לבי, וחזרתי לימים שהיינו צעירים. היתה זו בשבילי חוויה לראות את ההתלהבות, בה שרו פאר הנוער הזה, שאתה מנחה אותם. לא אשכח ימים רבים את השבת הנפלאה הזו".<br />ארגנתי שהנשיא יקבל עלייה לתורה ומפטיר. בהפטרה באותה השבת נאמר באחד הפסוקים: "והעיר נִתנה ביד כַּשְֹדים", והנשיא, שלבקשתו נתן שיעור אחר הצהריים בין מנחה לערבית, השתמש בפסוק הזה בשיעור שנתן: הוא הסביר שגם היום נתונה ארץ=ישראל בידי כשדים הרוצים להשמיד אותנו. עיקר השיעור שנתן עסק במשנה, ובו דיבר על חשיבותה של ארץ=ישראל, וכך שנה: "אדם בישראל ההולך בדרך ורואה אילן נאה ופרח נאה - מצווה עליו לברך ברכה, שהרי הם חלק מארץ=ישראל". בשיעור, וגם בהרצאה שנשא מאוחר יותר, תיבל הנשיא את דבריו ביידיש לשמחת הנוכחים, שאצל רובם היתה שפה זו שגורה היטב.<br />באותה השבת, שהתנהלה על=פי ההלכה, לא השתמשו במיקרופונים. הנשיא שזר היה מודע לכך, אך קצת מודאג. "רב שמואל", שאל אותי בהעיפו מבט על האולם הגדול וכמות האנשים שהיו בו, "איך ישמעו אותי?". "כבוד הנשיא", השבתי לו, "עם קול כמו שלך לא תזדקק למיקרופון. אני בטוח שישמעו אותך היטב". בהרצאה שנשא הנשיא, בה תיאר את המצב הקשה בארץ ואת המתח מהמלחמה הצפויה, הוא אכן נשמע היטב. וכך פתח את ההרצאה:<br /><em>"Ladies and Gentlemen, It is Shabes, and there is no microphone, so I'll be the microphone to speak to you, and I am sure that you will listen very carefully, because it's very important". (גבירותיי ורבותיי, היום שבת, ואין אפשרות להשתמש במיקרופונים. לכן אני עצמי אהיה המיקרופון, בו אדבר אליכם, ואני משוכנע שתקשיבו היטב, כי הדברים שאני עומד לומר הם חשובים מאוד).<br /></em>למחרת, ביום ראשון בצהריים, ארגנו בתי=הספר היהודיים בקנדה מפגש מיוחד של תלמידים עם הנשיא. היה זה במסגרת תערוכת "אקספו 67" העולמית שהתקיימה במונטריאול, והמפגש התקיים בביתן הישראלי המפואר של התערוכה. הנשיא ישב על הבמה מוקף בשומרי ראש קנדים גבוהי קומה בתלבושת האדומה המסורתית שלהם, ולצדו גם מזכירתו, שגריר ישראל ואני - שמואל הקטן. היו שם אלפי תלמידים. הנשיא התקבל בהתלהבות ובמחיאות כפיים סוערות על=ידי הילדים ומלוויהם. הוא נעמד ופנה אל קהל שומעיו הצעיר בנאום מרגש בעברית, שיצא מהלב: "ילדים יהודים חביבים ונחמדים", פתח ואמר, "בשבילי זו חוויה..." והוא מנסה להתעלם מהמזכירה, שמנסה "לדחוף לו" נאום מוכן. "כבוד הנשיא, יש לי בשבילך נאום מוכן", היא לוחשת לו – אך הוא ממשיך: "זה יום גדול היום, שהחיינו וקיימנו והגענו ליום הזה - לראות נוער יהודי יקר..." והמזכירה נועצת את מרפקה בגופו בעדינות וממשיכה ללחוש באוזנו: "אבל כבוד הנשיא, הרי יש לי בשבילך נאום מוכן!" הנשיא לא יכול להמשיך להתעלם ממנה, והוא עונה לה בלחישה רועמת, המגיעה גם לאוזנינו, היושבים על הבמה לצדו: "אבל מרים", הוא אומר לה, "את רוצה שאני אקרא מהנייר – ואילו אני מדבר מהלב".<br />במוצאי אותו יום ראשון קיבל הנשיא מברק שאחותו נפטרה, ולכן נאלץ לקצר את ביקורו ולשוב ארצה. למרות הידיעה המרה שקיבל הוא נשאר בקבלת הפנים ליהודי הקהילה, שהתקיימה באותו המלון בו נערכה השבת המיוחדת. אנשים עמדו בתור כדי לגשת אליו וללחוץ את ידו, ושומרי הראש של הנשיא האיצו באנשים להזדרז ולזוז ממקומם מיד לאחר כך. גם אסתר ואני עמדנו בתור, כמו כולם, וכאשר הגיע תורנו והתקרבנו לנשיא, הוא פנה לשומרי הראש שלו ולא הניח להם לזרז אותנו. "רגע", אמר לשומרי הראש, "עם האנשים האלה אני צריך לדבר".<br />אסתר: הנשיא פני אלי ואמר: "אני מוכרח להגיד לך שאת השבת הזו, שבעלך שמואל ניהל כאן - עם התפילות, הדבר תורה והזמירות בשעת הסעודות - אני לא אשכח עד יום מותי".<br />שמואל: למחרת טס הנשיא ארצה לשבת "שבעה" על אחותו, ואנחנו נשארנו בקנדה עוד שלושה חודשים, עד אמצע חודש אוגוסט, אחרי שישה שבועות של מחנה הקיץ השני שניהלתי.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>מלחמת ששת הימים פורצת - ואנו בקנדה הרחוקה</strong><br />עם סיומה של מלחמת ששת הימים שרתה שמחה רבה בקרב יהודי קנדה על הניצחון הגדול, ומעמדנו כיהודים וכישראלים במדינה היה גבוה מאין כמוהו.<br />אסתר: בעת תקופת ההמתנה הארוכה טרם פרוץ מלחמת ששת הימים היינו מרותקים לטלוויזיה. זו העבירה אלינו באמצעות כתבי תחנות השידור השונות בעולם את הנעשה בארץ ובמדינות הערביות המקיפות אותה ואת ההכנות למלחמה, שעמדה לפרוץ בכל רגע. ערב אחד, כאשר צפינו בחדשות מהארץ, הבחנו לפתע בבני שלנו, הממלא שקי חול עם בני כיתתו בבני=ברק.... איזו התרגשות אחזה בנו!<br />המלחמה פרצה ביום שני, 5.6.1967. ביום רביעי באותו שבוע אמרתי לרוני: "היום אתה חופשי מלימודים, אז מה דעתך שנקפוץ לבקר בתערוכה העולמית 'אקספו 67'?" רוני שמח, ויצאנו לדרך באוטובוס, כשאלי רתום אלי במנשא לתינוקות, ואני נושאת בידי רדיו גדול (כי טרנזיסטור לא היה אז) וצמודה לחדשות מהארץ. אנחנו יושבים באוטובוס; רוני חובש כיפה, ומיד יודעים כל הנוסעים שאנחנו ישראלים ושולחים לעברנו מבטי הערצה. בשטח התערוכה אנחנו עומדים בתור בין הקהל הרב כדי להיכנס לביתן מסוים, אוזניית הרדיו צמודה לאוזני, ואני מקשיבה לחדשות מהארץ (באותו יום הגענו כמעט עד דמשק). מהרדיו מגיעות החדשות על כיבוש ירושלים המזרחית והכותל המערבי, ואני מאזינה לברכת "שהחיינו" של הרב גורן ולתקיעת השופר מפיו. לבי מתרונן, ובמעומעם אני חשה את מרפקו של רוני במותני. שוב ושוב הוא נועץ את מרפקו בי, ואני לא מבינה מה הוא מנסה להגיד לי. אני מהסה אותו על שהוא מפריע לי להקשיב לרגע הגדול והמרגש, המגיע אלינו מהכותל בירושלים. "די, די!" אני צועקת על רוני, "אתה מפריע לי לשמוע את התקיעות מהכותל המערבי!" ורוני עונה לי: "יופי, כולם פה שומעים את התקיעות מהרדיו שלך!" ורק אז אני מבינה שנעצתי את האוזנייה בחור הלא נכון....<br />שמואל: זמן קצר לפני שהתחלנו לארוז את חפצינו בדרך לארץ הוצע לי לנהל את בית=הספר היהודי "תלמוד תורה" בוונקובר לפחות לשנת לימודים אחת; אבל חשבנו שלמען הילדים עדיף לחזור ארצה, ולכן סירבתי להצעתם.<br />מכתב פרידה מרגש, שקטע ממנו יובא כאן, קיבלתי מהגב' מרים פליץ, נשיאת נשי "מזרחי" ו"הפועל המזרחי" בקנדה.<br /><em>ב"ה, ערב ראש חודש תמוז תשכ"ז<br />לכב' החבר ש. גור, נאה דורש ומקיים, רב פעלים, המארגן והמנהל של "בני עקיבא" בעירנו ובכל קנדה, השלום והברכה!<br />צר לנו מאוד להיפרד ממך, חבר יקר. במשך שנות מגוריך אתנו נתחבבת על כולנו ועל כל מכיריך במסירותך לעבודתנו בעד החוט המשולש, שלעולם לא ינתק: הארץ, העם והתורה. אתה הפחת חיים בנוער שלנו באישיותך המלבבת... שימשת להם דוגמה... עלה והצלח! צאתכם לשלום! מרים פליץ, נשיאת נשי "מזרחי" ו"הפועל המזרחי".<br /></em><br /><strong>חזרה ארצה<br /></strong>בדרך חזרה ארצה נכונה לנו הפתעה: הסוכנות נתנה למשפחתנו כרטיסים להפלגה באוניית הפאר "שלום". האונייה היתה אמורה להפליג מניו=יורק, ולכן טסנו לשם, התארחנו כמה ימים אצל אחותי וחיכינו להפלגה. חיים הרצוג, שבאותה תקופה היה "המסביר הלאומי" של ישראל (ולימים נשיא מדינת ישראל), והשר לשעבר דב יוסף היו שכנינו להפלגה. לעתים קרובות ישבנו זה לצד זה על הסיפון ודיברנו בינינו. הנשיא הרצוג השתתף בתפילה כל בוקר.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-5425780567886565913?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-46744901942045157712009-01-14T18:24:00.000-08:002009-01-14T18:25:37.741-08:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>שמואל: אני מקבל משרת מנהל בבית=הספר "מורשה" ברמת=גן</strong><br /> עם הגיעי ארצה בקיץ 1967 הוצעה לי משרת ניהול בבית=הספר "מורשה" בשכונת "נווה יהושע" ברמת=גן, שהוקם שנים אחדות קודם לכן כדי להקל על העומס בתלמידים של בית=הספר הדתי היחיד באותם ימים - בית=ספר הרוא"ה. הייתי אמור למלא את מקומו של המנהל הקודם, משה וַפְנִי, שנעדר ממלחמת ששת הימים ועדיין לא היה ידוע מה עלה בגורלו. היו לו הורים, אחות, אישה ושלושה ילדים. משהגעתי לבית=הספר, זכיתי לקבלת פנים עצובה מצוות המורים ומהתלמידים. וופני היה מנהל טוב ואהוב הן על המורים הן על התלמידים והוריהם.<br />היתה זו שנה קשה לכולנו. הצוות והתלמידים התקשו לקבל אותי והתגעגעו למנהל הקודם.<br />הבנתי ללבם והתייחסתי להסתייגויות שלהם בעדינות ועם הרבה רגש ודיפלומטיה.<br />כאשר התברר שמשה וופני איננו עוד בין החיים, הצעתי למשפחה ולכל הנוגעים בדבר להסב את שמו של בית=הספר מ"מורשה" - ל"מורשת משה" על שמו. פעלתי בכל לבי אצל מקבלי ההחלטות להוציא רעיון קריאת זה, מהכוח אל הפועל, וגם הקמתי ספרייה על שמו בתוך בית=הספר. משהצלחתי בכך, קיימנו טקס מיוחד ומכובד מאוד, אליו הוזמנו - נוסף לצוות בית=הספר, התלמידים והוריהם - גם אנשי משרד הביטחון ומשרד החינוך וחברים וקרובי משפחה של המנהל שנפל על משמרתו. זה המעט שיכולנו לעשות עבורו ועבור משפחתו.<br />המשפחה, צוות המורים וההורים לא ידעו איך להודות לי. אחרי הטקס הרגשתי שהצוות מתחיל להתחבר אלי, והניהול נעשה קל יותר. היה זה בית=ספר קטן יחסית לזה שבשכונת התקווה: היו בו רק כ=300 תלמידים.<br /><br /><strong>אסתר: אני מקבלת משרה חדשה בבית=הספר "הראל" ברמת=גן<br /></strong>טרם צאתנו לקנדה ביקשתי - וקיבלתי פיצויים. היו לי מאחוריי 15 שנות ותק, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לקבל סכום נאה של כסף בהזדמנות של לידת הילד הרביעי (שאולי יהיה האחרון).<br />לפי חוקי משרד החינוך יכולתי לחזור לעבודה רק אחרי שלוש שנים. שנתיים מתוך השלוש הייתי בקנדה, וכך נותרה לי שנה אחת לשבת בבית וליהנות מהטיפול באלי, שהיה רק בן שנתיים. לקראת תום השנה השלישית פניתי למפקחת הדסה ליפשיץ במשרד החינוך ובדקתי מה יש לה להציע לי. עם שובנו מקנדה השתנה המצב בארץ מבחינת מקומות עבודה למורים: ממצב של מחסור משווע בכוח הוראה - למצב של עודף מורים. "אני מאוד רוצה אותך במערכת", אמרה לי המפקחת, "אך בשלב זה כמעט אין לי מה להציע לך, כי כל משרות ההוראה תפוסות". המשרה היחידה שיכלה להציע לי היתה מורה בכיתה של חינוך מיוחד בבית=הספר "הראל", בשכונת רמת שיקמה ברמת=גן בניהולו של מוטק'ה כץ. הדסה אמרה שעם הניסיון שלי אצליח ללמד בחינוך המיוחד - אף שלא היתה לי הכשרה לכך. היא הציעה לי להתחיל עם הכיתה הזו עד שתתפנה משרה "רגילה", ואז אהיה חלק מצוות בית=הספר. היתה זו החלטה קשה לקבל כיתה כזו, אך בלית בררה הסכמתי - ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת. 18 תלמידים היו בכיתה, והיא מוקמה בצריף בחצר בית=הספר, מחוץ למתחם הכיתות הרגילות, מחשש שהתלמידים יפריעו לתלמידים האחרים ללמוד. רוב הילדים בכיתה היו בני עשר, אך היו שם גם ילדים מבוגרים יותר.<br />נכנסתי לכיתה - וחשכו עיניי: היו אלה ילדים קשים במיוחד, ולא הצלחתי להשתלט עליהם. עמדתי שם לבדי, ללא סייעת. רבים מהילדים היו חסרי קשב וריכוז ולא קיבלו "רִיטָלִין" (אז עוד לא היה מוּכּר). נאלצתי להתמודד אתם לבדי, ללא עזרה משום גורם, והייתי חוזרת הביתה "גמורה" לחלוטין. יום אחד, בעומדי בתחנת האוטובוס בדרך הביתה, גמלה בלבי החלטה לעזוב הכול ולהחזיר את ה"פיקדון" למפקחת. עמדתי בתחנה עשר דקות, מחכה לאוטובוס שייקחני ישר למשרד החינוך במקום לנסוע הביתה, אך עד שהגיע האוטובוס שיניתי את החלטתי. במשך עשר דקות התדיינתי שם ביני לבין עצמי אם להמשיך או לעזוב. בסופו של דבר אמרתי לעצמי: 'יופי, אסתר! כשנותנים לך עבודה בבית=הספר "דיזנגוף", שבו אוכלוסייה מעולה, את לוקחת אותה בשתי ידיים; גם ברמב"ם, כאשר היו לך תלמידות טובות למדי, היית "גיבורה גדולה"; אך כאשר נותנים לך עבודה קשה, את נשברת?' ובו=ברגע גמלה בלבי החלטה להיענות לאתגר, ובמקום לנסוע למשרד החינוך נסעתי הביתה. לימדתי בכיתה הזו עד סוף השנה, ובשנה שלאחריה קיבלתי לחנך כיתה ה' רגילה בבית=הספר "הראל".</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-4674490194204515771?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-73331924230479955472009-01-14T18:14:00.000-08:002009-01-14T18:23:09.260-08:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>שמואל: התנאים שהצבתי לוועד הקהילה במנצ'סטר<br /></strong>בשנה החמישית לשובנו מהשליחות בקנדה קיבלנו הצעה מד"ר חמיאל, מנהל המחלקה לחינוך ותרבות תורנית בגולה בסוכנות היהודית, לצאת לשליחות נוספת, והפעם לאנגליה. הוא סיפר שהגיעה אליו בקשה מהקהילה היהודית במנצ'סטר לקבל זוג מורים לבית=הספר היהודי בקהילה מרשת "קינג דייויד", שאחד מהם יהיה מסוגל לקחת על עצמו גם את ניהול לימודי היהדות בבית=הספר לכל השכבות - מגיל הגן ועד סוף התיכון - במקום המנהל הקיים, שהקהילה לא היתה מרוצה מתפקודו. ד"ר חמיאל זכר שבשעתו מילאתי תפקיד דומה בברזיל בהצלחה מרובה. "ראש עיריית מנצ'סטר, היהודי פְרֶד בַּלְקוֹם - שבמקרה הוא גם חבר בוועד המנהל של הורי בית=הספר - נמצא כאן בביקור בארץ", אמר לי ד"ר חמיאל, "הוא ציוני גדול, ואני מציע שתיפגשו אתו שניכם. הוא מתאכסן במלון 'דניאל' בהרצליה, סיפרתי לו עליך ועל אסתר, והוא מעוניין לפגוש אתכם".<br />הסכמתי לבדוק את הנושא. צלצלתי למר בלקום, קבענו פגישה, ונסענו אליו, אסתר ואני למלון. להפתעתנו מצאנו שם כמה מראיינים מלבדו, שביקשו לבדוק את התאמתנו לתפקיד, כולל ידיעת אנגלית. אחרי הראיונות הוא הודיע לנו שלמחרת נקבל תשובה. מצדי אמרתי לו, שאם אקבל תשובה חיובית, אתקשה להחליט אם לקבל את המשרה הנכבדה בטרם אראה את המקום והתנאים. "No problem", ענה לי מר בלקום, ולהפתעתי הציע לי בו=במקום לשלוח לי כרטיס טיסה לאנגליה – כמובן, בכפוף להסכמת ה=Board (מועצת המנהלים של הורי התלמידים), המונה 31 חברים. כעבור כמה שבועות הודיעו לנו שהתקבלנו לעבודה - אני כמנהל, ואסתר כמורה - ובמקביל קיבלתי את כרטיס הטיסה שהובטח לי.<br />בשלב הבדיקה החלטתי לנסוע לאנגליה לבדי. בביקור בבית=הספר ראיתי שם את צוות המורים הלא=מיומן, והבחנתי ברמתם הנמוכה בעברית וביהדות. צפיתי בשיטת הלימוד בתורה - תרגום מילולי של כל פסוק לאנגלית, שהניבה תוצאות גרועות. לא רק שהילדים לא הבינו עברית - אלא כלל לא הבינו את התפילה שהתפללו.<br />בעקבות הביקור, הצבתי להנהלה ארבעה תנאים בטרם אסכים לקבל את המשרה:<br />1. עצמאות מוחלטת בקביעת תוכניות הלימוד בתחום היהדות, עליו אהיה מופקד.<br />2. קבלת חמישה זוגות שליחים נוספים מהארץ: שני זוגות לגני הילדים, שניים לבית=הספר היסודי, וזוג שליחים אחד לבית=הספר התיכון.<br />3. מינוי נציגים מיוחדים מתוך ה=Board לנושא לימודי היהדות.<br />4. לחייב את הבנים לחבוש כיפות בשעת לימודי היהדות, וכן להתפלל קטעים חשובים מתפילת השחר (לא את כל התפילה, כפי שמקובל בבתי=ספר דתיים), ולגבי בני=המצווה - גם הנחת תפילין.<br />לשמחתי קיבל ה=Board את כל ארבעת התנאים, ולכן החלטנו, אסתר ואני, להיענות לאתגר ולקבל את השליחות. נציגי ה=Board, שלקחו לאחריותם את תחום היהדות, היו ג'אן פידלֶר, הנרי פֶפֶר, ומוריס בַּרְטֶל . במהלך השליחות היו לנו אנשים אלה לעזר רב.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>התחלת השליחות באנגליה</strong><br />אסתר: התחלנו להתארגן לשנתיים של שליחות באנגליה. בני, בננו הבכור, לא היה יכול להצטרף, כיוון שעמד לעלות לכיתה י"ב בתיכון, ולא רצינו לעכב לו את בחינות הבגרות. הוא הבין, לא התעקש לבוא אתנו, וגם הפעם, כמו בשנה שגר אצלם בשובו מקנדה, עבר לגור אצל הוריי, והיתה ביניהם הרמוניה מלאה. הוא המשיך ללמוד בכיתה י"ב בנחלים, ויצאנו אפוא לשליחות רק עם שלושה ילדים: רוני, נאוָה ואלי.<br />אוכלוסיית בית=הספר "קינג דייויד" היתה מורכבת מילדים יהודים לא דתיים, אך הוריהם רצו שבמהלך לימודיהם ירכשו ילדיהם מושגים וערכים מתוך המסורת היהודית.<br />בית=הספר היהודי השני היה דתי יסודי לבנים ולבנות – "ג'ואיש בְּרוֹטוֹן", ובו למדו מכיתות גן הילדים עד כיתה ו'. אחר כך הפרידו בין בנים לבנות: הבנות למדו בבית=הספר "ג'ואיש היי" לבנות, והבנים – ב"גואיש קְרֶמֶר" לבנים – שניהם בתי=ספר חרדיים. לא היה בית=ספר דתי רגיל, מהסוג המתון יותר כמו של "המזרחי".<br />שמואל: בבית=הספר שלנו היו 1,600 תלמידים: מגיל הגן ועד סוף התיכון. היה זה קמפוס גדול למדי. הסוכנות היהודית היתה שותפה במימון משרת השליחים: הם מימנו את הוצאות הנסיעה הלוך ושוב, את זכויות הפנסיה שלהם, וסכום כסף נוסף הוקצב לבית=הספר. אסתר ואני קיבלנו את משכורתנו מהסוכנות היהודית, כי לא רצינו להיות תלויים ב=Board , אלא רצינו להיות מסוגלים לקבל החלטות באופן עצמאי, בלי לחץ מה=Board. נוסף לתפקיד מנהל לימודי היהדות בתוך "קינג דייויד" מוניתי, לבקשתי, על=ידי המחלקה לתרבות תורנית של הסוכנות היהודית גם לתפקיד מנהל המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בצפון אנגליה - אזור בו כלולות קהילות ליברפול, לידס, גלזגו ועוד. את הבקשה למינוי הזה - שאושרה על=ידי הסוכנות - הגשתי למחלקה לתרבות תורנית כדי לחזק את מעמדי בקרב קהילת מנצ'סטר.<br />במסגרת תפקידי זה ארגנתי במנצ'סטר שני סמינרים למורים. הם נועדו גם למורים ללימודי היהדות מחוץ לאנגליה, מאירופה. לסמינרים האלה הגיעו מרצים מהארץ, והמורים העבירו זה לזה שיטות לימוד שונות כהפריה הדדית ודנו בבעיות שונות. אסתר העבירה שם שיעור לדוגמה בכיתה של השיטה שבנתה ללימוד תורה בעברית, ואחר כך הסבירה את עקרונות השיטה ואת דרכי יישומה.<br />במסגרת תפקידי זה ערכתי סיורים רבים בבתי=הספר היהודיים באירופה - בפריס, שטרסבורג, באזל ציריך שבשוויץ, הולנד ובדנמרק - כדי לעמוד מקרוב על דרכי ההוראה בבתי=ספר אלה בהשוואה למה שעשינו בבתי=הספר במנצ'סטר. בנוסף לתפקידי זה המשכתי גם הפעם, כמו בשליחויות הקודמות שלי בחו"ל, לשמש ככתב הצופה, ושלחתי לארץ כתבות בנושאים שונים.<br />למרות המינוי לצפון אנגליה, השקעתי את עיקר עבודתי בבית=הספר במנצ'סטר. כעבור זמן קצר לבואנו מונתה אסתר לתפקיד מנהלת לימודי היהדות בבית=הספר היסודי (ה"ג'וניור" - מגיל שבע עד 11) שבתוך בית=הספר המורחב, והדריכה באופן אישי את המורים לעברית ותורה בחומר הלימודים שכל מורה לימד בכיתתו.<br />במסגרת הניהול קיימתי במשך השבוע ישיבות צוות לקבוצות שונות של מורות או גננות, לפי גיל הילדים, ואחת לחודש הוזמנתי לישיבת ה=Board לדיווח בהתקדמות לימודי היהדות, עליהם הייתי מופקד, ולדיון בבעיות שונות ונושאים שונים, כולל ענייני תקציב. הייתי בקשר עם הרב הראשי של אנגליה, הרב עמנואל יעקובוביץ', ומפעם לפעם ארגנתי ""Dinner - ארוחת ערב לגיוס כספים לתחום לימודי היהדות בבית=הספר בהשתתפות הרב הראשי, חזן (פעם הגיע במיוחד מהארץ החזן משה שטרן), ושגריר ישראל בלונדון.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>התנגדויות ההורים למהפך שעשינו בבית=הספר</strong><br />בתקופה הראשונה לשליחותנו נתקלתי בהתנגדויות רבות. היו הורים שכעסו על "הכפייה הדתית", שכביכול אני כופה על תלמידי בית=הספר, עקב החובה לחבוש כיפה בשעת לימודי היהדות או התפילה הקצרה בבוקר ("אֶסֶמְבְּלִי"- התכנסות לתפילה), כמקובל בבתי=ספר רבים באנגליה. היו הורים שחששו שלימודי היהדות, שקיבלו עתה מעמד חדש ומשמעותי, ותוספת השעות יבואו על חשבון לימודי החול עם הקטנת שעות הלימוד של המקצועות הכללים ורמתם תיפגע. קודם למדו הילדים עברית שעה אחת בשבוע – אבל עתה עברו ללימוד שעה עברית מדי יום.<br />הורים מסוימים תקפו אותי באמצעות מאמרים בעיתונות היהודית המקומית (במנצ'סטר יצאו לאור שלושה עיתונים יהודיים: Jewish Gazet, Jewish Telegraph) ו=Cronicle Jewish). במאמר אחד, שכותרתו היתה: Too much Hebrew"" (יותר מדי אנגלית), תקף אותי הכותב, K.D. PUPULS, על הקדשת שעתיים בבוקר ללימודי היהדות. הוא ציין שכמובן אין בו ובחבריו, הורי התלמידים, דבר נגד לימודי היהדות בבית=ספר יהודי; אך אם בגללם מוותרים על שעה מתמטיקה או מקצועות מדעיים אחרים, זה יותר מדי.<br />בעקבות המאמר התכנסה אספת חירום של מאות הורים. אחד ההורים, ד"ר קפלן, רופא במקצועו, קם על רגליו ואמר: "מר גור, אינני רוצה שבני יהיה רבי כשיגדל", והלין על כמות השעות הרבות ללימוד עברית, הנלמדות כיום בבית=הספר. קיבלתי רשות מיו"ר האספה לענות לו ועניתי לו כך: "ד"ר קפלן, אני יכול להבטיח לך, שבנך לא רק לא יהיה רבי - אלא גם לא שַמָש או גבאי בבית=כנסת; כי כמות העברית ולימודי היהדות שאנו מלמדים כאן היא בסיסית ביותר, כדי שכל ילד יבין מה המשמעות של היותו יהודי. הם לומדים כאן מהו הסידור, ומה משמעויותיהם של חגי ישראל; הם לומדים על קיומה של מדינת ישראל ומשמעותה ליהודים. אלפי אנשים, לא רק יהודים, לומדים עברית בכל העולם! בכל אוניברסיטה משמשת היום עברית כשפת לימוד מוּכּרת. לעניות דעתי, בבית=ספר גדול כמו שלנו, בו לומדים 1,600 תלמידים יהודים, כמות שעות העברית איננה מספיקה, אך הקצבנו לתלמידים את הכמות שיכולנו להקציב במגבלות הקיימות, ולא מעבר לכך".<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>מהתנגדות - להערכה</strong><br />אספת ההורים הזו והמאמרים מלאי ההערכה, שהופיעו בעיתונות בעקבותיה, פוררו את מרבית התנגדויות ההורים, והתחלנו לקבל שבחים. כל תקופת ההתנגדויות לא נבהלתי, לא נכנסתי ללחץ, ולא עשיתי שינויים בתוכנית הלימודים - אך חיפשתי דרכים להגיע ללבם של ההורים מבלי להתעמת אתם. כל חג חגגנו, הילדים וההורים, בפאר והדר בצוותא. ההורים לא היו מורגלים בחגיגות הללו והתחילו להתלהב, כי ראו שילדיהם מתחילים להבין עברית, גם לדבר קצת עברית, ואף מסוגלים להציג בעברית, וחלק גדול מהם היו מרוצים. בעיתונות המשיכו להופיע מאמרים חיוביים ומלאי שבח כלפי המהפך שעשיתי בבית=הספר. אחד המאמרים הללו, שכותרתו היתה "A Modern 'miracle'" (נס מודרני), הופיע בחודש מרץ 1972 בעיתון ג'ואיש גאזט במנצ'סטר. הוא פתח במשפט: "האם נוכל להעניק לילדינו חינוך יהודי דתי בסיסי, כולל ידיעה של עברית מדוברת מודרנית, בחמש או שש שעות שבועיות של לימוד עברית?". המאמר ענה בחיוב על שאלה זו והציג אותי ואת נסיוני הרב בשליחויות הקודמות. הוא תיאר את הנעשה בבית=הספר כ"נס מודרני", וניסה להסביר את "סוד הנס" במנהל ובקבוצת המורים המיומנת שהגיעה אתו מישראל. בין השאר ציין כותב המאמר שהשיטה החדשה, שהובאה על=ידינו לבית=הספר, עוררה בתלמידים התלהבות - בניגוד לשיטה הישנה, ש"הרגה את התשוקה הטבעית ללמידה", כפי שהתבטא.<br />אסתר: אני מפתחת שיטת לימוד חדשה ללימוד תורה בעברית.<br />כשהגעתי לבית=הספר וצפיתי בשיטת הלימוד המקובלת שם, לא הייתי מרוצה - בלשון המעטה. המורים לימדו תורה בשיטת התרגום, כלומר הפסוקים תורגמו לאנגלית במלואם, וכך לא הבינו הילדים את תרגומה של כל מילה - אלא רק את הרעיון הכללי של הפסוק, ולימוד התורה נעשה בעצם באנגלית. שיטה זו לא נראתה לי כלל. חשבתי: 'מדוע לא לנצל את העברית של התורה ללימוד עברית מודרנית מדוברת, ולחזקהּ באמצעות העברית בתנ"ך?'<br />כך בניתי שיטת לימוד חדשה, בה ניצלתי את המילים מהתורה ללימוד עברית. פירקתי את המילים, הגעתי עם התלמידים לשורשיהן ופיתחתי משפחות מילים. למשל: המילה בראשית -השורש שלה: ראש. דרך המילים מהתורה לימדתי אותם גם מושגים בעברית. למשל: שמים וארץ - דוגמה לניגודים; או ערב – ערבים - דוגמה ליחיד ורבים, וכדומה. הקניתי להם כלים להבין את שפת התורה בעברית. למשל: בפעלים בתורה מופיעה בדרך כלל ו' ההיפוך, ההופכת את הפועל מעבר לעתיד, ואם נסיר אותה - נקבל פועל רגיל בעבר שניתן להבינו. למשל: וישב –ישב; ויקרא – קרא; ויתן - נתן, וכדומה. כך התחילו התלמידים בהדרגה לדבר יותר עברית בשיעורי התורה ופחות אנגלית.<br />את השיטה שפיתחתי לא שמרתי לעצמי, אלא העברתי אותה הלאה למורים השליחים שלימדו אתנו בבית=הספר, וגם הם החלו ליישם אותה בהדרגה בכיתות בהם לימדו תורה.<br />כעבור תקופה קצרה התפרסם מאמר בחוברת שנתית של השליחים מכל אירופה, ובו תוארה השיטה הזו. מאמר זה הועבר לידיעת שליחי החינוך מהארץ, הפרוסים בכל העולם.<br />שמואל: הרחוב, שבו שכן בית=הספר שלנו, כונה "הווילֶג'", והיתה בו שורת חנויות של יהודים. ניתן היה להשיג שם בשר כשר אצל הקצב היהודי, ואוכל כשר אחר בחנויות השונות. יום אחד נכנסתי לבית=המרקחת ברחוב - גם הוא בבעלותו של יהודי - וביקשתי לקנות משהו. היה זה לפני חג הפסח, והרוקח, שהכיר אותי, אמר לי: "אני ממש לא מאמין למה שמתרחש פה: התלמידים מבית=הספר שלך מגיעים אלי ומבקשים לקנות משחת שיניים כשרה לפסח!" זו דוגמה אחת קטנה להשפעה שהיתה לנו על התלמידים.<br />בשליחות באנגליה השתמשתי בכישוריי להפיק הצגות, ונעזרתי במדיה זו ככלי לימודי וחינוכי. רבות מההצגות לא רק הפקתי וביימתי, אלא כתבתי בעצמי.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>אסתר: הארכת השליחות</strong><br />כעבור שנתיים לשליחותנו, בקיץ 1973, ביקרנו בארץ. בעצם היינו אמורים לסיים את השליחות שלנו, שתוכננה לשנתיים, עם השליחים האחרים שעבדו כמורים אצלנו בבית=הספר; אך נתבקשנו על=ידי ה=Board להאריך את שליחותנו - והסכמנו. ערב אחד ביקר אצלנו אחד מחברי ההנהלה וראה ששמואל ואני מכינים חומר כלשהו לבית=הספר. הוא הביט בעבודתנו ולא האמין למראה עיניו. "מורים עובדים גם בבית בשביל בית=הספר?!" שאל אותנו והביע את תמיהתו.<br />הארכנו את שליחותנו לשנתיים נוספות, אחרי שהוועד התחייב לשלם עבורנו את תשלומי מס ההכנסה לממשלת אנגליה לשנתיים הבאות (מס הכנסה באנגליה הוא מהגבוהים בעולם, ופטורים ממנו עובדים זרים רק בשנתיים הראשונות לשהייתם באנגליה), וכן לממן לנו טיסות לארץ פעמיים בשנה: בחופשת חג המולד ובקיץ.<br />בתום ארבע שנים, משביקשו שוב שנאריך אותה, נענינו להאריך את השליחות בשנה אחת בלבד. למרות בקשות חברי ההנהלה לא הסכמנו בתום אותה שנה להישאר באנגליה בשום אופן, כי כבר רצינו לחזור לארץ. בביקורינו בארץ פעמיים בשנה הרגשנו שנעשינו "אנגלים" בהתנהגותנו ובהתייחסותנו לדברים בחיי היומיום בארץ. התחילה להפריע לנו התנהגותם הרעשנית של הישראלים, הפריע לנו שהישראלים ממששים את הלחם בידיים... נבהלנו מהשינוי שחל בנו, והחלטנו שהגיעה העת לחזור הביתה.<br /><br /><br /><strong>נס תפילת הדרך בסקוטלנד</strong><br />בשנת 1974 בא בנימין, בננו הבכור, שקיבל חופשה מהצבא, לביקור באנגליה. רוני החליט לחזור לארץ ולהתגייס (אף שקיבל מלגה ללמוד באוניברסיטה על הצטיינותו בלימודים בתיכון. הוא אמר, בתרגום חופשי מאנגלית: "אני חייב קודם כול ללכת ולמלא את חובתי למדינתי"); אך לפני שחזר לארץ החלטנו לטייל יחד אתם באנגליה ובסקוטלנד - מה גם שבאותו זמן הגיעה אלינו לביקור שולה מאירוביץ, בתו של דודי משה, אחיו של אבי, וכך היינו שבעה בני משפחה.<br />נסענו בשירות האוטובוסים הרגיל ממנצ'סטר לאדינבורו, שם תכננו לקחת כל יום באוטובוס מיוחד טיול למקום אחר בסביבה. לקחנו אתנו אוכל לכל המשפחה לכל היום. באדינבורו הזמנו חדרים אצל יהודיה מקומית, שכמובן ניהלה מטבח כשר.<br />היה יום שמש נהדר ונדיר, ומצב רוחנו היה מרומם, לבושים בבגדי ספורט ומאושרים התמקמנו בצדו הימני של האוטובוס: אני על=יד החלון, ולידי נאוה, מאחוריי שמואל שהחזיק משום=מה את אלי על ברכיו, לידו ישבה שולה, ומאחור ישבו בנימין ורוני. כידוע, הנסיעה בכבישי אנגליה היא בצד שמאל, לכן יושב הנהג בצד הימני של האוטובוס - הצד הפונה אל הנתיב ממול, כדי שאם ירצה לעקוף, יוכל לראות אם הדרך פנויה. נסענו צפונה לאורך כל הכפרים והעיירות. בדרך עצרנו פעם או פעמיים לשתייה ושירותים ושמנו לב שהנהג לא חסך מעצמו ושתה הרבה בקבוקי בירה - דבר שהדאיג אותנו באופן אינסטינקטיבי, כי חששנו שמא ישתכר, חס וחלילה.<br />בחצי הדרך, בערך על=יד העיר קרלייל, התחיל השטח להיות הררי. האוטובוס עולה הרים ויורד בקעות. גם הכביש כבר לא רחב כמו בדרך הראשית. משני צדי הכביש היתה צמחיה. אנו לא יודעים אם זרעו שם משהו אך זה היה נראה כמו עשב בגובה הכביש. בסוף התברר שזו היתה צמחייה בגובה של חצי מטר לפחות. בינתיים הייתי עייפה ועצמתי עיניים. פקחתי את עיניי וראיתי מהחלון נוף מרהיב. אמרתי לכולם: "תראו איזה עמק נפלא!" באותו רגע החליט הנהג שלנו לעקוף רכב ארוך שנסע לפניו. כולנו היינו מתוחים ועקבנו אחרי המהלך שלו. מרוב סקרנות נעמדו בנימין ורוני והחזיקו בלולאות שהשתלשלו מהתקרה, ושמואל קפץ והגן בגופו על אלי הקטן. הנהג סטה ימינה וחרג קצת משולי הכביש - ודאי חשב שהוא נכנס לשדה בגובה הכביש - אך החליק לעומק של החצי מטר, הידרדר במורד מרחק מסוים על גלגליו הימניים ונעצר על צדו הימני, כלומר אנחנו היינו על האדמה, וכל האנשים מצדו השמאלי של האוטובוס נפלו עלינו. רגעי ההידרדרות נראו בעינינו כנצח, וחשבנו כבר על הסוף. החלון שישבתי לידו התפוצץ ונפצעתי בידי הימנית. הנס היה שהאוטובוס נפל במרחק של כמטר ממדרגה במורד. לו היה נופל מטר רחוק יותר, לא היה מנוס מהידרדרות אל התהום. מאחר שהאוטובוס נפל על צדו, נעשה הרווח שבין המושבים למדף המזוודות הדרך היחידה לצאת. לא היה אפשר לצאת דרך הדלת, כי היא היתה עכשיו במקום הגג. הראשונים שהתעשתו מן המצב היו בנימין ורוני. הם צעדו לאחורי האוטובוס ויצאו דרך החלון האחורי שנשבר מהנפילה. מיד ראינו שהאוטובוס הרג בנפילתו כבש שהיה בשדה, ואלי מיד אמר שזה הקורבן בשבילנו. הבנים חזרו לתוך האוטובוס והתחילו לעזור לאנשים לצאת. ה ם הוציאו את כריות המושבים והושיבו עליהם את הנוסעים, אספו את התיקים, המשקפיים והשיניים התותבות שהתעופפו מסביב. בנימין ורוני היו חובשי הכיפות היחידים שעמרו על הרגליים. הנוסעים נפצעו פצעים די חיצוניים. אף אחד מבני המשפחה שלנו לא נפצע, וזה היה הנס הנוסף. נהגים שעברו בדרך הזעיקו אמבולנסים, ואלה לקחו את הפצועים ובני משפחותיהם לבתי=החולים הקרובים. ניגשנו למשפחה אחת שחכתה לפינויה לשאול לשלומם, והאישה הגויה אמרה לנו (בתרגום חופשי): "אנחנו לא יודעים מי אתם, רואים שאתם לא אנגלים; אבל מי שלא תהיו שיברך אתכם האלהים על העזרה שהגשתם לכולם. ראינו שהתפללתם כשהתחלנו לנסוע; מה היתה התפילה?" שמואל הסביר להם את מהות תפילת הדרך, ואנחנו בטוחים שזה מה שהציל אותנו.<br />אוטובוס מיוחד לקח אותנו לאדינבורו. הגענו למשפחה שאצלה התארחנו, ולמחרת, יום שני בשבוע, רצנו כולנו לבית=הכנסת הגדול באדינבורו לברך ברכת "הגומל".<br /><br /><br /><br /><br /><strong>מלחמתו של בני להתגייס לחיל קרבי ופרוץ מלחמת יום הכיפורים</strong><br />אסתר: בביקורנו בארץ בקיץ 1973 כבר למד בני בישיבת "כרם ביבנה" במסגרת תוכנית ה"הסדר", המשלבת לימודים בישיבה עם צבא במתכונת מיוחדת. ראיתי שהוא קצת מדוכא ופניו לא כתמול שלשום, וניסיתי לבדוק אתו מה מציק לו. אחרי שלחצתי עליו הסכים לספר לי, שבמהלך הבדיקות לקראת גיוסו לצבא נמצא שאין הוא מתאים לחיל קרבי. החלטת הצבא להעניק לו כ"ל (כושר לקוי) הציקה לו מאוד, כי היה חשוב לו להתגייס לחיל קרבי. ברגע הראשון<br />שמחתי בלבי על כך וחשבתי: 'אני בדרך חזרה לאנגליה, רחוקה מהבן שלי, וכאמא עדיף לי שלא יהיה קרבי'; אך במחשבה שנייה התחלתי לדאוג. אמרתי לעצמי: 'מה יש לבן שלי שאין לו כושר מלא? האם הוא חולה?' החלטתי לברר זאת, ובלי לשתף את בני לקחתי אתי את הפנקס, בו צוינו מגבלותיו בקודים צבאיים, והבאתי אותו לעיונו של חבר שלנו, אברהם מליס (ז"ל), שידע לפענח את הקודים הללו. אברהם עיין בפנקס ואמר לי: "קוד אחד מציין שהוא מרכיב משקפיים; הקוד השני מציין שיש לו "רגל שטוחה" (פלטפוס); והקוד השלישי מציין שיש לו צלקת בגוף".<br />היו לבני שתי צלקות בגופו: האחת - מניתוח אפנדציט שעבר; והאחרת - מכלב שנשך אותו ברגל בילדותו. לא עשיתי דבר בעקבות קבלת האינפורמציה הזאת, ובסך=הכול הייתי רגועה, שכן התברר לי שלבן שלי אין שום מחלה רצינית... אבל מאוחר יותר הסתבר לנו שבני חשב ופעל אחרת.<br />במהלך מלחמת יום הכיפורים, שפרצה כחודשיים אחרי ביקורנו בארץ, קיבלנו מבני מכתב, וכתובת השולח ציינה דואר צבאי שמספרו כך וכך. במכתבו התנצל מראש על פעולה שעשה, שאולי לא תשמח אותנו; והוסיף שלוּ היה מקבל פרופיל קרבי מלכתחילה, לא היה צריך לעשות את כל הפעולה הזו. במכתבו סיפר שערב פרוץ המלחמה נשלחו הוא וחבריו מהישיבה לנהל את התפילות במוצבי צה"ל בתעלה. מאחר שפרצה המלחמה, לא חזרו הבחורים לישיבה, כיוון שבשעת מלחמה בחורי הישיבה, המצויים בתוכנית המיוחדת של ה"הסדר", הם קודם כול חיילים בצבא הגנה לישראל. התפקיד שהוטל על בני וחבריו היה להעמיס נשק על משאיות בדרך לסיני. "לא יכולתי לשאת את המחשבה", כתב לנו בני במכתבו, "שאני מעמיס נשק - ומישהו אחר עושה את העבודה האמיתית". הוא לא נתן לתחושותיו אלה לדכא אותו, אלא החליט לעשות מעשה: הוא ביקש דיון חוזר בוועדה הרפואית בעניין הכושר הבריאותי שלו, בתקווה שיצליח לשכנעה לאשר לו שירות ביחידה קרבית. הוועדה המליצה שיוכל לשמש כנהג טנק, כי המגבלות שלו, שצוינו בקודים, לא אמורות להפריע בתפקיד זה. "בעיית הראייה לא חשובה לנהג טנק, כי נהג הטנק מסתכל בפריסקופ", הוסבר לו על=ידי חברי הוועדה, "הפלטפוס לא חשוב - כי נהג טנק יושב; וכך גם הצלקת לא חשובה". בני היה מאושר לשמע החלטת הוועדה וכתב לנו במכתבו: "המחשבה שאם אהיה נהג טנק, ולמדינת ישראל יהיה עוד רבע טנק, לא נתנה לי מנוח". וסיים בדברי הרמב"ם: "ואפילו הרמב"ם, בהלכות מלכים, אומר שמי שיוצא למלחמה ואין בלבו פחד והוא בוטח בקב"ה שננצח, מובטח לו שלא יקרה לו שום דבר ועוד יזכה לשכר מרובה". המכתב הזה לא הפתיע אותנו. מבחינה אידיאולוגית היתה התנהגותו של בני, שגדל בבית ציוני שורשי, חדור אהבת המולדת, צפויה מראש. הוא פשוט המשיך את שרשרת הדורות, אך עשה צעד אחד קדימה - כמו בניו, שבבוא זמנם התגייסו לצה"ל ושירתו ביחידות מובחרות: "מגלן" ו"אגוז" ב"גולני". גם הם עשו צעד נוסף קדימה יחסית לאביהם.<br />מכתבו זה של בני - הראשון בסדרת המכתבים ששלח לנו משירותו במלחמה - עורר בנו רגשות רבים. מצד אחד היינו גאים בו, אך מצד שני חששנו, כמובן, ודאגנו לו. במכתביו היו תיאורים ציוריים של החיים בצבא – כמו, למשל, איך חיממו את האוכל בשבת: הכניסו את קופסת השימורים לתוך החול הלוהט בסיני...<br />בטנק שלו הוא צלח את התעלה עם חבריו ליחידה, ושהה תקופה מסוימת באפריקה.<br />שמואל: כחודש וחצי אחרי פרוץ המלחמה, עם הפסקת האש הראשונה, הגעתי ארצה לראות מה קורה עם הבן. חבר שלנו, נתן נהוראי (ז"ל), שהיה מזכיר ארגון המורים הדתיים, קיים לכבודי מפגש עם חברים בביתו. שמחתי לפגוש חברים ותיקים, אבל היה משהו באוויר שגרם לי לחשוש. ראיתי שמתלחשים סביבי וכאילו מנסים להסתיר ממני משהו. למחרת הלכתי לקצין העיר, כי כבר זמן=מה שלא קיבלנו מבני אות חיים, וביקשתי שיעזור לי לחפש את בני גור. ראיתי שהוא מהסס, ומשלחצתי עליו, אמר שברשימות שלו מופיע חיל נעדר בשם זה. החסרתי פעימה; אך עוד טרם הספקתי לברר את העניין, קיבלתי טלפון מחבר של הרב נפתלי טרופ, שחיפש אותי. את אנחת הרווחה הזו ואת הפחד, שחוויתי בדקות של אי=הידיעה, לא אשכח לעולם. בסופו של דבר הסתבר לי שבפרסום השם בעיתון חלה טעות דפוס: במקום צור נכתב גור. מיד נסעתי לפגוש את בני, שכבר המתין לי בבית של סבא וסבתא שלו. חיבקתי ונישקתי אותו והדמעות זלגו מעיניי. בני סיפר לי שהוא נמצא בקילומטר ה=101, ובעצב הוסיף שאיבד 11 חברים שלו מהישיבה. הוא קיבל חופשה, כי נפגע בשמיעתו כמו כל נהגי הטנקים, המקשיבים לקשר בין צוותי הטנקים וחשופים לרעש הנורא הנשמע בקשר.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>השליחות בתקופת המלחמה<br /></strong>שמואל: באותו יום הכיפורים, בשבת, התפללתי עם כל השליחים בבית=הכנסת הרומני באזור מגורינו. בהפסקה, בין מוסף למנחה, יצאנו הביתה למנוחה קצרה. ביציאה מבית=הכנסת קיבלו את פנינו כותרות העיתונים בקיוסקים הסמוכים לבית=הכנסת, שהוציאו מהדורה מיוחדת והכריזו: "Israel was attacked by Egypt and Syria" (ישראל הותקפה על=ידי מצרים וסוריה). חזרתי לבית=הכנסת וסיפרתי למתפללים את החדשות. מיד למחרת התארגנו הגברים המורים לחזור ארצה כדי להתגייס למילואים. הם טסו ללונדון על חשבונם, אך צה"ל לא אפשר להם להתגייס. בינתיים עברו נשותיהם, שנשארו במנצ'סטר עם ילדיהן הקטנים, לגור בביתנו, כי פחדו להישאר בביתן לבדן בעת שבעליהן משרתים בחזית. למחרת חזרו המורים הצעירים לחיק משפחותיהם, מתוסכלים ומאוכזבים מאוד. מורים אלה, שכולם שירתו בצבא, חלקם בתפקידים קרביים, קיוו לתרום את חלקם למדינה לעת כזו - ומה רבה היתה אכזבתם!<br />בתוך הקהילה התארגנו קבוצות תמיכה והתחילו לאסוף כספים למען ישראל.<br />סיפרנו לילדים על המלחמה שפרצה וכמו כולם התעדכנו מחדשות ה=B.B.C., ומטלפונים ומכתבים שקיבלנו ממשפחותינו בארץ.<br />במהלך המלחמה ארגנתי בעזרת צוות המורים משלוח חבילות ומכתבים, שכתבו הילדים לחיילי צה"ל בחזית, ועל כך התפרסמה ידיעה קצרה אוהדת מאוד בעיתונות היהודית. ארגנו ערבים מיוחדים עם ההורים, וכן כתבתי מחזה בעברית - שתורגם גם לאנגלית - עם אחת המורות השליחות שלנו, ציפי עדי (כיום תושבת אלקנה). המחזה נפתח בתמונת בית=כנסת, בו מתבצעת קריאת התורה, כאשר לפתע נכנסים אנשי צבא לגייס את המתפללים בעוד טליתותיהם עדיין על גופם. בתמונה השנייה נפרד האב החייל מאשתו ומהילדים, ומכאן ואילך מתואר מצב המלחמה מנקודת מבט של הילדים, שאביהם מגויס, וילדים אחרים המנסים לעזור: הם שואלים אם האם, שבעלה בחזית, זקוקה לעזרה בקניות או במשלוח דואר וכדומה. באמצעות המחזה הזה חוו הילדים והוריהם את תחושת המלחמה. המחזה ריגש מאוד את כל הנוכחים, ורבים מהם הזילו דמעות והזדהו עם המצב בישראל.<br />זמן קצר אחרי המלחמה הגיע יום אחד ראש ישיבת "כרם ביבנה", הרב גולדליכט, לביקור באנגליה לפגישה עם אנשי הסניף האנגלי של אגודת הידידים של הישיבה כדי לגייס כספים לישיבה. כמובן, השתתפנו באותה פגישה. הרב גולדליכט הביא עמו צרור מכתבים של תלמידיו המגויסים, שבהם הציגו לו שאלות הלכתיות להתנהגות בקרב בכלל ובשבת בפרט. בין השאר קרא לפניהם שאלות ששאל בני שלנו, בהציגו אותנו לפני האנשים המכובדים: "הנה, יושבים כאן לפניכם הוריו של אותו חייל".<br />אחרי מלחמת יום הכיפורים הזמין ראש העיר היהודי של מנצ'סטר, מר פרד בלקום, את הרב הראשי לישראל, הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, לביקור בעיר. אירחנו את הרב ואת רעייתו מרגלית (ז"ל) בבית=הספר וגם בביתנו.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>מנצ'ה הולכת לעולמה<br />שמואל</strong>: בחודש מרץ 1976, כמה חודשים לפני תום השליחות, קיבלתי ידיעה מאבא שמנצ'ה, אמי החורגת, קיבלה דום לב ונפטרה. היא היתה חולה במשך שנים בדלקת מפרקים, אך הצליחה לתפקד. מותה בא לנו בהפתעה. טסתי מיד ארצה, והגעתי מיד אחרי ההלוויה, כשאבא ובנותיה של מנצ'ה עוד ישבו "שבעה". גם אחי הגיע משליחותו בפינלנד, ואחותי הגיעה מארצות=הברית. ישבנו שלושתנו וטיכסנו עצה מה לעשות עם אבא, שהיה כבר בן 85. אחי ואחותי העלו את הרעיון להכניסו לבית אבות. "אבא שלי לא ייכנס לבית אבות!" נזעקתי, "הוא נוסע אתי לאנגליה". באותה עת היה רוני חייל. הוא קיבל חופשה מהצבא ועזר להטיסו לאנגליה, בהיותו לצדי כל הזמן. אבא התקבל בכבוד מלכים בבית=הכנסת של מנצ'סטר וגר אתנו, אך לצערי קיבל כמה התקפות לב ואף אושפז בבית=חולים. נסענו לבקר אותו כל יום, ואסתר הביאה לו אוכל כשר. גם כששב הביתה מבית=החולים דאגנו להביא אחות הביתה, כדי שתסעד אותו בשעות שאסתר ואני עבדנו. כעבור כמה חודשים שבנו כולנו ארצה.<br />אסתר: התייעצנו עם הרופא אם יהיה מסוגל לעמוד בטיסה לארץ. הרופא נתן את אישורו, אך בכל זאת חששנו. בטיסה הושבנו את אבא של שמואל בין שנינו ליתר ביטחון. ספרנו את השעות וחיכינו לרגע שננחת בשלום. עם הנחיתה המתין לנו אריה עם אמבולנס, והעביר את אבא לביתו ברחוב רש"י. איידל, אחותו של שמואל, כבר הגיעה מאמריקה ונשארה אתו, אך היא לא היתה מסוגלת לטפל בו לבד. לכן הצענו ששניהם יעברו להתגורר בביתנו בבני=ברק - אף שעבדתי אז במשרה מלאה בבית=הספר "עוזיאל".<br /></div><strong></strong></span><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>תום השליחות</strong><br />שמואל: היתה לנו תחושה טובה שהצלחנו להעביר לילדים ולהוריהם את אהבת ארץ=ישראל. הערבים המיוחדים, שקיימנו סביב יום עצמאות, יום ירושלים ועוד, חלחלו לתוך נשמתם, ולבם נפתח למדינת ישראל. רבים מהם המירו את חופשות הקיץ המסורתיות באירופה בטיול לישראל, ורבים החליטו לעלות לארץ. כאשר אנו פוגשים את בוגרי בית=הספר שלנו החיים כיום בארץ (חלק מהם עלו עם בגרותם, ואחרים עלו כילדים עם משפחותיהם), תחושת הסיפוק מופלאה.<br />אסתר: לקראת עזיבתנו קיימה הקהילה לכבודנו מסיבת פרידה גדולה, ונציגי הקהילה העניקו לנו מתנה: פרוכת, ששמנו מתנוסס עליה, שתפאר את ארון הקודש שבו ספר התורה, אשר הכנסנו לבית=הספר בתחילת שליחותנו (עד היום הפרוכת נמצאת שם). אנשי הקהילה הבינו שאת הפרוכת לא ניקח אתנו, כלומר שהמתנה תישאר שם, ולפיכך צילמו את הפרוכת, מסגרו אותה במסגרת יפה והוסיפו הקדשה. כך משהו ממנה נמצא אצלנו... צילום הפרוכת וההקדשה תלויים בביתנו על קיר מרכזי בסלון הבית.<br /><strong>שמואל:</strong> נפרדנו מוועד בית=הספר, כשבידינו מכתב המלצה חם החתום על=ידי הי"ור, D. RONALD. בין השאר הוא כתב: <em>"מר גור ואשתו היוו כח דינמי במערכת והעלו את רמת לימודי היהדות באופן שישפיעו על ילדי בית=הספר לכל ימי חייהם".</em></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-7333192423047995547?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-64001302811682303622009-01-14T18:09:00.000-08:002009-01-14T18:12:00.485-08:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>שמואל כמפקח ב"עליית הנוער": 1977-1976</strong><br />כאשר חזרתי לארץ, ניסיתי למצוא תפקיד קצת פחות תובעני, אחרי שבמשך חמש שנים ניהלתי את תחום לימודי היהדות בבית=ספר גדול מאוד באנגליה, והייתי ממונה על עשרות מורים.<br />רציתי שינוי. כאשר התחלתי לעבוד כמפקח, לא הייתי מודע לנסיעות הרבות הכרוכות בתפקיד בכל רחבי הארץ, שהכבידו עלי מאוד. במהלך עבודתי זו נחשפתי למגוון מסגרות החינוך הדתיות של "עליית הנוער". ברבות מהן התחנכו תלמידים קשים ממשפחות מצוקה, ולעתים קרובות לא נתנו המורים מענה לצורכיהם.<br />במקומות המרוחקים – למשל, בצפון הארץ - היה קשה למצוא מורים טובים, שיצליחו לעמוד באתגר של התמודדות עם ילדים אלה.<br />בביקוריי במוסדות הללו נפגשתי עם מורים ומדריכים, הקשבתי לקשייהם ולטענותיהם, אך הרגשתי שאינני יכול כמעט לעזור להם: לא היתה לי השפעה של ממש ביצירת שינויים מהותיים, כי הללו היו כרוכים בהשקעות תקציביות. הייתי מתוסכל מאוד, ולכן לקראת שנת הלימודים הבאה הודעתי ל"עליית הנוער" שאני עוזב את תפקידי וחוזר להוראה.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>אסתר כמנהלת בית-הספר "שלום" </strong><br />בשנה הראשונה לשובנו מאנגליה עבדתי כמורה בבית=הספר "עוזיאל" בבני=ברק. כבר במהלך השנה הזו חיפשו לי במשרד החינוך משרת ניהול לאור נסיוני בניהול בית=ספר באנגליה, שם ניהלתי את תחום לימודי היהדות בבית=הספר היסודי. המפקחת הציעה לי לנהל את בית=הספר "שלום" לטעוני טיפוח בשכונת עמידר ברמת=גן. בשכונה זו חיה אוכלוסייה מעורבת של דתיים, משפחות מצוקה וכנופיות פושעים ידועות; אך לשמחתי ילדיהם של אלה האחרונים לא למדו אצלנו, בבית=הספר הדתי.<br />בית=הספר "שלום" מנה כ=300 תלמידים בכיתות א'-ח', ובו למדו בנים ובנות באותה הכיתה.<br />90% מהילדים היו ממוצא תימני. המפקחת היתה שושנה רוזן - חברה שלי עוד מתקופת התיכון, כשלמדנו יחד. כעבור כחודש וחצי מתחילת שנת הלימודים היא הגיעה לביקור בבית=הספר. אחרי שסיירה בו, שוחחה עם מורים ותלמידים והתרשמה מתפקודו, נכנסה לחדרי והתוודתה בפניי: "תאמיני לי, אסתר, הצעתי לך את בית=הספר הזה בכאב לב, כי חשבתי לעצמי: 'איך נתתי לחברה שלי בית=ספר כל כך קשה!' אבל היום אני שמחה לראות שאת מסתדרת, ובית=הספר מנוהל היטב". אכן, קיבלתי מחמאות מהמפקחת, אך היו לי בבית=הספר התמודדויות לא קלות – למשל: יום אחד התפרע ילד אחד ובעט בבטנה של אחת המורות, שהיתה בהיריון.<br />רציתי להגן על המורה, אך הסתבכתי עם המשפחה, שנתנה גיבוי למעשיו של בנה.<br />עם כניסתי לבית=הספר ערכתי בו כמה שינויים. אחד מהם היה הכנסת לימודי אלקטרוניקה מכיתה א', ובכיתה ד' כבר בנו הילדים רדיו. את תוכנית האלקטרוניקה שיבצתי בבוקר, במסגרת שעות הלימודים הרגילות. היו לי מורים טובים שעזרו לי מאוד, ובלטה במיוחד מחנכת כיתה א', ורדה קופילוביץ (עד היום היא מתקשרת אחת לשנה, בערב ראש השנה, לאחל לי שנה טובה). היא התקשרה אלינו גם כאשר היינו בשליחות בוונצואלה.<br />באותה שנה התחילו להכניס מחשבים לבתי=הספר.<br />עמדתי על כך שגם בית=הספר שלנו יקבל מחשבים, כי היה לי ברור שלרוב ילדי בית=הספר - רבים מהם הגיעו ממשפחות מצוקה - לא יהיה מחשב בביתם. היה לי חשוב שיכירו את המחשב וילמדו אותו. ואכן, הצלחתי במשימתי והשגתי מחשבים לבית=הספר.<br />בתקופה זו הגיע למחלקת החינוך ברמת=גן מנהל חדש - בחור צעיר מארצות=הברית ולו מושגי חינוך אמריקניים. יום אחד התלונן באוזניי כי בעוברו על רשימות התלמידים, הבחין שבוגרי בית=הספר שלנו ממשיכים ללמוד בבתי=ספר מקצועיים, ולא בתיכונים עיוניים. הוא ניסה לברר אתי את התופעה כדי לשנות את המצב.<br />אמרתי לו: "תראה, בית=הספר הזה הוא בית ספר לטעוני טיפוח. בבית=ספר רגיל מתחילים הילדים בנקודת זינוק גבוהה למדי, וכשהם מסיימים את היסודי, הם יכולים להמשיך מיד לתיכון עיוני ללא שום קושי; אבל לתלמידים שלי, המגיעים ממשפחות מצוקה - נקודת הזינוק שלהם חמישים דרגות מתחת לזו של הילדים הרגילים, וכאשר הם מצליחים להגיע לבית=ספר מקצועי, הם עושים דרך ארוכה יותר מהילדים הרגילים. לכן אנחנו צריכים לשמוח שילדים אלה ממשיכים לבתי=ספר מקצועיים ולא מפסיקים ללמוד, כי כך לפחות הם לא נפלטים לרחוב" (באותה תקופה היה גיל חינוך חובה 14 שנים). והוספתי: "לדעתי - ואני בטוחה שגם לדעתך - חשוב יותר שילדים אלה יגדלו להיות אזרחים מועילים במדינה ולא יתדרדרו לפשע".<br />יד ימיני בבית=הספר היתה היועצת אסתר אורנבוך. עבדנו יד ביד, דנו בבעיות קשות של ילדים, והיא עזרה לי לפתור רבות מהן. כעבור שנים התמנתה אסתר למפקחת על כל המפקחים בחינוך הדתי ("מחמ"דית"). בהזדמנויות שונות היתה אומרת שבזכות עבודתה אתי ב"שלום" קיבלה את היסודות להבנה של חינוך והוראה. מצדי החזרתי לה, שבזכותה הצלחתי להתגבר על הבעיות הקשות של "שלום".<br />לפני כשנה צלצל אלי בנה וביקש שאכתוב ואשלח לו כמה מילים לכבוד יום הולדתה השישים של אמו. אחר כך התקשרה אסתר אלי ואמרה לי, שמכל הברכות שקיבלה היתה הברכה שלי המרגשת ביותר. הזמנתי אותה לביקור אצלנו, ודיברנו על עבודות שונות ותוכניות לימוד שכתבתי גם במהלך השליחויות השונות. אסתר התפעלה מאוד.<br />כעבור שנה הסתבר לי שהיא היתה בין הממליצים בפני משרד החינוך שאקבל את אות יקיר החינוך הדתי (אותו קיבלתי ב=12.12.2007).</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-6400130281168230362?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-43332478009905944452009-01-14T18:05:00.000-08:002009-01-14T18:57:50.732-08:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>שמואל:</strong> כשחזרנו עם אבא לארץ מאנגליה, הוא חזר תחילה לביתו ברח' רש"י בתל=אביב; אך מהר מאוד הבנתי שבגילו המתקדם, קרוב ל=86, לא יוכל להישאר לבד. עוד בהיותי באנגליה הזעקתי אפוא את אחותי מארצות=הברית, אחי כבר היה בארץ, וקיימנו התייעצות נוספת. שוב העלו אחי ואחותי את הרעיון של בית=אבות, ושוב נזעקתי. "על גופתי", אמרתי והודעתי שאני לוקח את אבא אלי הביתה.<br />אסתר: חזרנו לביתנו בבני=ברק ל"בית ריק" - ללא מצרכי מזון. בנימין זאב, בננו הבכור, עמד להתחתן, ואף שהיינו עסוקים מאוד בהכנות לחתונה, העברנו את אבא לביתנו כעבור זמן קצר. הוא לא היה מסוגל להשתתף בחתונה, אך לפניה ערכנו בביתנו "שבת חתן" ליותר משלושים איש. אבא של שמואל היה ערני וצלול לגמרי ושמח להשתתף לפחות בשמחה זו. הוא ישב בראש השולחן ורווה נחת מהחתן הצעיר.<br />חתונתם של בני ודניאלה אשתו התקיימה בחיפה על המדשאה בחצר ביתו של הרב פינק, אותו הכרנו מברזיל. למעשה היתה החתונה אמורה להתקיים ב"היכל הפאר" בתל=אביב, אך היא הועתקה לבית פרטי בחיפה, כיוון שאביה של דניאלה, דוד טולדנו (הוא היה מזכיר קופת חולים וגם מוהל) נהרג בתאונת אופנוע כמה חודשים קודם החתונה: הוא נסע לבקר תינוק שמל יום קודם לכן, ובעוברו בצומת נדרס על=ידי נהג משאית.<br />עקב כך החלטנו לוותר על רצוננו לחגוג את חתונת בננו הבכור בנימין באולם מפואר, ומצאנו תחליף נאות. גם התחשבנו באמה של דניאלה, שגרה בקריית ים, קרוב לחיפה.<br />בחתונה השתתפו כ=160 איש. הגיעו קרובי משפחה משני הצדדים, כמה חברים של בני מישיבת "כרם ביבנה" וחברות של דניאלה, שלמדו אתה במכללה בירושלים. הצעירים השתדלו לעשות שמח, אך כמובן לא הושמעה שום מוסיקה.<br />במהלך השבוע שאחרי החתונה קיימנו באחד הערבים מסיבת שבע ברכות לזוג הצעיר בהשתתפות חברינו מתל=אביב ובני=ברק (כשישים איש). המסיבה התקיימה בגג של דירת חברינו, הזוג אתי ואיציק ניר, בבני=ברק, שבשמחה "הפקיעו" את גג ביתם לכבוד האירוע.<br />שמואל: אסתר טיפלה באבא במסירות נפש ובאהבה רבה, ורק על כך מגיע לה מקום ליד כיסא הכבוד. אבא היה צלול עד הרגע האחרון. טיפלנו בו שנינו ללא מטפלת. רחצתי אותו, האכלנו אותו, ונתנו לו את כל הטיפול לו היה זקוק. באותה תקופה עוד לא היה קיים החוק, שאִפשר לקבל מטפלת זרה מביטוח לאומי ("חוק סיעוד").<br />אלי, בננו הצעיר, ישן ליד סבא - שמא יזדקק לעזרה כלשהי באמצע הלילה. בינו לבין אבא היה קשר מיוחד. אבא לא אהב להטריח, ולכן כמעט לא ניצל אפשרות זו ולא העירו.<br />בבוקר האחרון לחייו הוא עוד למד עם אלי ועזר לו להתכונן לבחינה בתלמוד. גם נאוָה היתה בבית, כי היתה זו תקופת בחינות, והיא למדה למבחן במתמטיקה. אסתר לא לימדה באותו בוקר והיתה גם היא בבית.<br />אסתר: הובלתי את אבא של שמואל לשירותים והחזרתי אותו למיטה, כאשר אני תומכת בו בבתי=השחי, והוא התיישב עליה. היטבתי את הכר למראשותיו והרמתי לו את הרגליים על המיטה. כאשר שבתי והבטתי בו, ראיתי שעיניו נעצמות והוא מכחכח בגרונו. עודדתי אותו להמשיך לכחכח כדי לשפר את הנשימה, אך מיד הבנתי שהיה זה חרחור - ולא כחכוח. לפתע הבחנתי שהוא לא נושם והבנתי מיד שנפח את נשמתו. התחלתי לצרוח בהיסטריה. בימים האחרונים כבר הכנתי את הילדים שסבא הזקן והחולה עלול למות בבית בכל יום, ושכולנו צריכים להתכונן לכך מבחינה נפשית; אך ברגע האמת התמוטטתי אני עצמי ופרצתי בבכי ובצעקות היסטריות. איבדתי את העשתונות, ואפילו דפקתי את הראש בקיר. נאוָה הסתכלה עלי ואמרה: "תראי מה שאת עושה, אמא! לנו אמרת שאנו צריכים להיות מוכנים נפשית. לדבר ידעת יפה מאוד - ותראי מה שקורה אתך!". השתדלתי "לתפוס את עצמי", אך היה לי קשה. אינני זוכרת מי מאתנו טלפן לשמואל למשרד להודיע לו את הבשורה המרה.<br />שמואל: אחד העובדים במשרד הודיע לי שטלפנו מהבית, ושעלי להגיע הביתה מיד, כי אבא לא מרגיש טוב. נכנסתי למכונית ה= N.S.U.1000 הקטנה שלי וטסתי הביתה ממשרדי "עליית הנוער" ברחוב קפלן בתל=אביב לביתי בבני=ברק. לבי ניבא לי רעות. עוד בהתקרבי לבית ראיתי התקבצות של אנשים בכניסה לבניין, ואז הבנתי שאבא איננו.<br />עוד בחייו דאג אבא לרכוש חלקת קבר בחלקת החסידים בהר הזיתים בירושלים לו ולרעייתו. הוא עשה זאת מיד עם שחרור ההר אחרי מלחמת ששת הימים.<br />טרם שהובא לקבורה ערכתי התכנסות לכבודו בישיבה הגדולה "בית ישראל" של חסידות בּויַאן בירושלים, שאבא נמנה עם שורותיה. מאות חסידים עשו מעגל מסביב לאלונקה שעליה היה מונח. מישהו מהחסידים הכריז ברמקול :"מי שלא טבל לא ייגש למיטה". החסידים דאגו גם לטוהרה, וכמנהג חסידי ירושלים טבלו אותו במקווה. אף שהיה מת, נחשב לקדוש, ומי שלא טבל במקווה הוזהר אפוא מלהתקרב אליו. פתאום גרר אותי אחד החסידים והוביל אותי לאבא, הסיר את קצה הסדין מעל ראשו, נתן בידי חופן אפר, והורה לי לפזר על ראשו של אבא כמנהג חסידי ירושלים. לא הייתי מסוגל לעמוד בכך והתעלפתי. עוד טרם התאוששתי מעלפוני אמרו החסידים שאסור לנו, בניו של אבא (נוסף לנשים), להיות נוכחים בקבורה, שכן גם זה מנהג בין החסידים (ולא רק של חסידי ירושלים): נשים ובניו של הנפטר רשאים להתקרב אל הקבר רק אחרי הורדת הגופה. בלית בררה נשמענו למנהג וקרבנו לקבר להניח עליו אבן ולומר "קדיש" רק אחרי שאבא הורד לבור וכוסה בעפר. אלפים רבים ליוו את אבא בדרכו האחרונה וביכו את מותו.<br />(כל שבת, כאשר אני שר את הזמירות באותו ניגון שאבא היה שר, אני מרגיש שאני מנציח את זכרו; וכשאני מבקר אצל ילדי ומאזין לזמירות שהם שרים עם נשיהם וילדיהם, גם הם באותו הניגון, אני יודע שאבא ממשיך להתקיים בקרבנו וזכרו לא ימוש לעד.)<br />אלי, בננו הצעיר, שלמד עם סבא תלמוד כמה שעות לפני פטירתו, שומר עד היום בביתו את הכיפה השחורה של סבו ואת הגַרְטֶל (חגורה מיוחדת שלובשים החסידים על ה"קָפּוֹטָה" - מעין חלוק. הגרטל מפריד בין החלק העליון והתחתון של הגוף). היה ביניהם קשר מיוחד.<br />שלושים שנה עברו מיום פטירתו של אבא - ואני, אסתר וילדינו עדיין מתגעגעים אליו.<br />לאבא היתה אישיות מיוחדת במינה. הוא היה אוהב ישראל, סובלני, מתון, אוהב ילדים, מסור למשפחה, טוב לב מאין כמוהו, חייכן ובעל חוש הומור בלתי רגיל. הוא קיבל באהבה את כל החוויות שעבר בחיים - גם את הקשות ביותר - ומעולם לא התלונן. הוא לא התערב בחיינו למעט בנושא אחד: הוא ביקש שנימנע מלהכות את ילדינו - גם אם יתנהגו לא בצורה נאותה. פעם אחת כעסתי מאוד על בנימין בכורי, שהיה ילד שובב מאוד, וסטרתי לו כאשר רב עם אחיו הצעיר. הייתי אז הורה צעיר מאוד וחסר ניסיון, ולפעמים עשיתי טעויות בשיטת החינוך שלי. אבא היה נוכח באותו מעמד, הביט במחזה הזה ולא אמר מילה; אך כעבור כמה ימים קיבלנו ממנו גלויה בדואר, ובה הביע את רחשי לבו על שיטת הענישה שלי. הוא לא רצה להתערב בנוכחות הילד כדי לא לפגוע בסמכותי כהורה:<br /></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><span style="font-family:arial;"><em>שלום לכם אסתר, ושמואל היקרים!<br />"...אבקשך, למען השם, לזכור את בקשתי שביקשתי ממך אתמול, שלא לנגוע בהם, אף באצבע קטנה, כי אינך אחראי למעשך בשעת רוגזך (ובזה תקיים כיבוד אב). תאמין לי כי באתי אתמול הביתה שבור ורצוץ אחרי הכעס שראיתי אצלך... ואבקש סליחה על המוסר שאני מטיח בך היום... אלפי נשיקות..."</em></span> </span></div><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><br />גם אל הילדים הוא פנה בגלויה זו: "אני מבקש מכם מאוד מאוד למען השם לא להרגיז את ההורים ולשמוע בקולם על כל מה שיאמרו לכם...". אבא אהב לטפל בילדים. כאשר בא לבקרנו, נהג להאכיל אותם ולשחק אתם, וגם הם אהבו כל רגע במחיצתו.<br />את אהבת האדם, הסובלנות והפתיחות של אבא, ניתן לראות גם בחייו האישיים. אחי אריה לא שמר מצוות, אבל אבא, שהיה איש דתי מאוד, מעולם לא העיר לו על כך, כי לא רצה להרחיקו ממנו ומהמשפחה. אחי העריך זאת מאוד וכיבד את אבא עד יומו האחרון. הוא ידע שכואב לאבא על שעזב את הדת, והעריך מאוד את העובדה שמעולם לא העיר לו על כך.<br />בניגוד למנהיגים הדתיים היום שהקצינו מאוד, היה אבא מתון. הוא דגל בשיטה להחמיר כלפי עצמך - ולהקל כשמדובר בזולת.<br />במלאת שבעה לפטירתו פרסם אביה של אסתר ידיעה קצרה בעיתון שערים תחת הכותרת: "זיכרון להולכים". ובין השאר כתב:<br /><em>"מלאו שבעה לפטירתו של מחותני הנכבד היקר באדם... הנפטר ז"ל היה בר=אוריין ומחשובי חסידי בוייאן. הרבה פעלים לתורה והרביץ תורה ברבים, הגיד שיעור כל ערב בשטיבעל של חסידי בויאן בתל=אביב. ...תמיד עסק בלימוד תורה, צנוע ועניו. היה דוגמא אישית. קידש שם שמים בהתנהגותו עם הבריות. נוח לבריות, עדין נפש, נעים שיחה. תענוג רוחני היה מנת חלקו של מי שהתרועע ונפגש עמו..."; ובצטטו קטע מהמשנה על שלושה כתרים, הדגיש את הקטע המציין ש"כתר שם טוב", בו נתברך אבא, "עולה על כולם". מכאן המשיך לספר על קורות חייו במלחמת העולם השנייה, הגלות בסיביר והתמנותו לרב ודיין בברלין שאחרי המלחמה "יחד עם הרב יעקב שלמה הכהן פרידמן מפ"ת שליט"א, שהספיד אותו נרגשות והזכיר שטיפלו יחד בשלושים אלף תיקים של בעיות שהתעוררו כתוצאה מהשואה, כגון: אלמנות וגרושות. השאיר אחריו דור ישרים יבורך. יהי זכרו ברוך. ת.נ.צ.ב.ה. אברהם יצחק מאירוביץ"</em><br />אסתר: בשבילי הוא היה אליהו הנביא.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7227994484337838397-4333247800990594445?l=gurse.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7227994484337838397.post-26191778955308579922009-01-14T18:02:00.000-08:002009-01-14T18:04:48.929-08:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>מכרזי הניהול לבתי=הספר בבת=ים ורעננה<br /></strong>כאשר עזבתי את תפקידי כמפקח מטעם "עליית הנוער", הוצע לי לענות על מכרז לניהול בית=ספר גדול בבת=ים, ובו 36 כיתות. נעניתי, וכעבור תקופה קצרה הודיעו לי שזכיתי במכרז וקיבלתי את התפקיד. כדרכי לא הסכמתי לקבל את הניהול ללא ביקור מוקדם במקום. משהגעתי לבית=הספר לביקור היכרות, חשכו עיניי: תלמידים התפרעו בחצר, והמורות ישבו בחדר מורים בקבוצות נפרדות, לפי כיתות. לא היתה אווירת גיבוש בצוות. שוחחתי עם שתי סגניות המנהל, והשיחה אתן לא שיפרה את הרגשתי.<br />ביקשתי להגיע למסיבת הסיום של כיתות ח'. כאשר הגעתי לשם, שוב חשכו עיניי: הילדים התפרעו, והמורים לא הצליחו להשתלט עליהם. התלמידים זרקו כסאות זה על זה, כמה תלמידים הסירו את הכיפות מראשיהם והשליכו אותן ארצה, ועשו כמעט ככל העולה על רוחם. הביקור במסיבת הסיום היה "הקש ששבר את גב הגמל" והחלטתי להודיע למשרד החינוך על פרישתי מהמשרה.<br />כאשר הגעתי למשרד החינוך, ראיתי שמופיע שם מכרז חדש לניהול בית=הספר "יבנה" ברעננה. התייעצתי עם חברה שלנו שגרה בעיר, שושנה פריימן, שעבדה ב"יבנה"; ומששמעה שאני שוקל לענות למכרז לניהול בית=הספר, דחקה בי לקבל את המשרה. ילדיה למדו בבית=הספר הזה, והיא היתה חברה בוועד ההורים (לימים התחתן אחיין של בעלה עם בתנו נאוָה, ושמה היום פריימן). ביקרתי בבית=הספר; הוא נראה עלוב למדי וקטן: 231 תלמידים בלבד בכיתות א'-ו' - אך דווקא עובדה זו מצאה חן בעיניי, כי בבית=ספר כזה יש יותר סיכוי לפתח ולעשות שינויים. גם חשבתי בלבי: "רעננה לא כל כך רחוקה מבני=ברק" (בהמשך עברנו לגור ברעננה).<br />באותו ביקור ברעננה הפגישה אותי שושנה עם חברים נוספים מוועד ההורים, וניהלתי אתם שיחה מעניינת. "יבנה" היה בית=הספר היסודי הדתי היחיד בעיר, והסתבר לי באותה שיחה עם חברי הוועד, שמשום רמתו הנמוכה לומדים רבים מילדי העיר הדתיים בבתי=ספר ממלכתיים. שיחתם הציתה בי את תחושת האתגר, לה הייתי זקוק כדי לקבל החלטה.<br />חזרתי למשרד החינוך והודעתי שאני מעוניין לענות למכרז. הגעתי לשם "בדקה התשעים", כי הסתבר שהמכרז עמד לצאת לפועל באותו יום עצמו, בו הגעתי למשרד החינוך, שעות אחדות משעת הגעתי. "אבל יש לנו כבר חמישה מועמדים", אמר לי המפקח פינחס ירון, ועם זאת הסכים להכניס אותי למכרז ברגע האחרון. מילאתי את המסמכים והמתנתי. בהמתיני שם ראיתי לפתע את צבי קניג, שהכרתי היטב גם ממפלגת המפד"ל, בה היינו שנינו חברים, וגם כקולגה בעבר, כאשר שנינו היינו מנהלי בתי=ספר. קניג היה חבר בוועדת המכרז עם נציגי חינוך ממ"ד אחרים מטעם אגף החינוך בעיריית רעננה. משראה אותי, ממש התנפל עלי מרוב שמחה ואמר לי בהחלטיות: "שמואל, אני רוצה אותך בתפקיד". נכנסתי למכרז, ועמדתי שם מול כל המפקחים ומקבלי ההחלטות. אחד המפקחים הביע את פליאתו שוויתרתי על בית=ספר גדול בן 36 כיתות לטובת בית=ספר קטן. "גודלו של בית=הספר איננו משמעותי להחלטתי", עניתי לו, "אני מחפש אתגר ורוצה לבנות משהו בעצמי".<br />הודיעו לי שיידונו ברשימת המועמדים ואקבל תשובה; וכעבור שלוש שעות בלבד הודיעו לי שקיבלתי את המשרה.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>השנים הראשונות<br /></strong>בשנתיים הראשונות התמודדתי עם המורות הוותיקות, שמטבע הדברים התקשו לקבל מנהל חדש שהגיע לבית=הספר ובידיו תוכנית יעדים מאורגנת. הייתי צריך לפטר חלק מהן, כיוון שלא התאימו לתפקיד, וזה לא היה פשוט כלל ועיקר, כי היו אלה מורות ותיקות.<br />בתקופה הראשונה רק צפיתי בהתנהלות העניינים בטרם הנהגתי שינויים. שמתי לב שהשעה היא לא שעה: הילדים מאחרים להגיע לבית=הספר בבוקר, ובצהריים הם משתחררים לפני הזמן. אחת המורות - רבנית ומחנכת של כיתות ה'-ו'. פנתה אלי יום אחד וביקשה חופשה בת שבוע עד עשרה ימים בגין סיבות בריאותיות. לטענתה לא הרגישה טוב והיתה אמורה לעבור בדיקות מקיפות. איחלתי לה רפואה שלמה ושלחתי אותה לדרכה. כעבור שלושה ימים סיפרה לי אחת האמהות לילד עולה מאנגליה, שיומיים קודם לכן ראתה את הרבנית, המחנכת של בתה, בלונדון. המקרה עורר בי כעס ובושה, ועוד באותו היום צלצלתי למפקח על בית=הספר, סיפרתי לו על התרמית, והודעתי לו שאני מפטר את המורה ללא דיחוי. המפקח ניסה לומר כמה מילים להגנתה, אבל הודעתי לו חד=משמעית: "מחנכת שאינה דוברת אמת לא יכולה להמשיך ולחנך תחת הנהלתי", והמפקח, כמובן, נתן לי גיבוי. במקביל סיפרתי את סיפור המעשה לנציגי הסתדרות המורים והודעתי להם שאני עומד לדרוש את פיטוריה. כאשר שבה הרבנית מ"חופשת המחלה" שלה ושאלתי לשלומה, ענתה לי שתצטרך להמשיך לקבל טיפול (ובכך בנתה שקר על שקר). אמרתי לה: "ב'מרקס אנד ספנסר' מקבלים טיפול?" והיא היתה בשוק. אז הודעתי לה שאני מבקש את פיטוריה ללא דיחוי. לא עזרו לה הבכיות והאיום שתפנה להסתדרות המורים (עמם הן כבר דיברתי). המעשה הזה עורר אי=נעימות ורעש גדול בצוות המורים, אך ביקשתי מהם שיודיעו לי בכנות על כל בעיה או שמחה שלהם, הדורשת את היעדרותם מבית=הספר, והבטחתי להם שאשתדל להתחשב בהם ולהיענות לבקשתם ככל שניתן - אך לא אקבל בשום אופן אי=אמירת אמת. "האמינות והיושר צריכים להיות בראש העדיפויות אצל כל אדם", אמרתי להם, "ובפרט אצל המחנך". מרגע זה הרגשתי שמעמדי בקרב המורים שודרג באופן משמעותי, ויחסי האמון בינינו קיבלו בסיס איתן והמשיכו להתקיים במשך כל שנות עבודתי כמנהל שם.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>ניהול על פי ערכים<br /></strong>אחד הכללים הראשונים שיזמתי בבית=הספר היה לתת כבוד לתלמידים. אמרתי למורים שאם יתנו כבוד לתלמידים, הם יקבלו מהם בחזרה כפל כפליים. דרשתי תשומת לב לתלמיד החלש, למתקשה בלימודים; ביקשתי מהמורים לפתוח צוהר לעתיד בפני הילדים החלשים, שאלוהים לא חנן אותם בבינה יתרה, ולתת כבוד להורים: להתייחס לבקשותיהם, להיות להם אוזן קשבת מתוך יחס אוהד והבנה לפי הכלל "מענה רך - ישיב חימה, ודבר עצב - יעלה אף" (דיבור רך ירגיע את הכעס, ודיבור כועס רק יגביר אותו) - פסוק שאימצתי לי מתוך ספר משלי (פרק ט"ו פסוק א), שכתב שלמה המלך הנודע בכינויו "החכם מכל אדם".<br />במהלך כהונתי היו בבית=הספר שש כיתות של חינוך מיוחד - כל כיתה ולה הצרכים המיוחדים שלה. לא נרתעתי מכך; להפך, שמחתי שיכולתי לעזור לילדים אלה, שגורלם לא שפר עליהם.<br />ההורים והילדים של החינוך המיוחד ראו בי לא רק מנהל, אלא גם "אב" דואג בגלל היחס האבהי המיוחד שגיליתי כלפיהם. הכרתי כל ילד בשמו הפרטי, וכן עודכנתי על=ידי המורים לגבי מצבו ומהלך התקדמותו של כל אחד בלימודים: באיזה מקצוע הוא מתקדם, באיזה מקצוע מתקשה, ומה העזרה שהילד מקבל.<br />לא רק לילדים אלה הענקתי יחס חם ואוהד, אלא גם לשאר ילדי בית=הספר. בימי שישי הייתי עומד בשער ונפרד אישית מהילדים בברכת "שבת שלום!" ו"דרישת שלום למשפחות!" (עד היום אני פוגש תלמידים לשעבר, המזכירים לי זאת ומציינים ש"הדברים הקטנים" והייחודיים האלה נחרתו בזיכרונם).<br />הנהגתי בבית=הספר מגוון פעילויות ערכיות, כמו מתן יחס לכל עני ואביון, מתן בסתר, צדקה, עזרה לעניים, קופת צדקה, משלוח מנות בפורים, "קמחא דפסחא" (תרומת מזון או תלושי מזון לפסח) ופינה של ביגוד "יד שנייה". ההורים הוזמנו להגיע לבית=הספר לבחור בגדים לילדיהם כאשר בית=הספר סגור, כדי לא לבייש אותם.<br /> הנהגנו גם ביקורי חולים בין הילדים. אם נעדר ילד שלושה ימים רצופים, הייתי גם אני, באופן אישי - בנוסף למחנכת ולמזכירה - מצלצל למשפחה ושואל לשלומו. אם קרה שילד נפצע בבית=הספר, לפעמים לקחתי אותו בעצמי לקבלת טיפול רפואי. פעם נפצע ילד ששיחק בבית=הספר אחרי שעות הלימודים. הוא ניסה לטפס על השער, וזיז מתכת נתקע בבטנו. צעקותיו חדרו לתוך משרדי. במקום להזמין אמבולנס או להעביר את האחריות לטיפולו על הוריו, לא לחשוב פעמיים ולקחתי את הילד במכוניתי לבית=החולים. נשארתי אתו שם עד תום הטיפול, והחזרתי אותי לבית הוריו, אפילו המתנתי שם קמעא עד ששבו מעבודתם.<br />החינוך בבית=הספר "יבנה" הושתת על שלושה ערכים מרכזיים עליהם הקפדנו להלכה ולמעשה: * אמונה בקדוש=ברוך=הוא, יראת שמים ואהבת התורה. * אהבת ארץ=ישראל. * כיבוד הזולת (מבוגר וילד). המשפט "ואהבת לרעך כמוך" לא היה סתם אמירה, אלא ערך חשוב, ואותו הדגשנו שוב ושוב באוזני התלמידים.<br />ילדים מסוימים בבית=הספר היו רגילים לשלוח יד ברכוש לא להם. כדי להילחם בתופעה זו העמדנו בכל פרוזדור ובכל קומה ארגז מיוחד, ועליו השלט "השבת אבֵדה". כך היתה הזדמנות לכל ילד, שברשותו חפץ שאינו שייך לו, להשיב את הגנבה בלי שאיש ירגיש בכך.<br />המורה היה אומר לילדי כיתתו: " לילד פלוני חסר קלמר או פריט ביגוד כלשהו". מעולם לא אמרנו: "נגנב לו..." וכך עזרנו לעורר את מצפונם של הילדים, לחנכם ללכת בדרך הישר בלי לבייש אותם. מדי יום ספגו הילדים בבית=הספר את ערך הנתינה ואת החינוך לערכים.<br /><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><strong>העולים החדשים<br /></strong>במהלך שנות כהונתי כמנהלו קלט בית=הספר "יבנה" עולים רבים, בעיקר מארצות=הברית, קנדה ואנגליה, וכן מאמריקה הדרומית. היתה אף שנה בה קלטנו קבוצת עולים מאיראן, שעלו ארצה אחרי נפילתו של השאח. מרכז הקליטה ברעננה היווה בסיס ראשוני לעולים בעיר. עולים רבים הגיעו דווקא לרעננה בגלל היכרות אישית אתי בתקופת השליחויות שלי בחו"ל: הם העדיפו שילדיהם ילמדו בבית=ספר שמנהלו מוּכּר להם, אותו למדו להוקיר בארץ מוצאם.<br />בבית=הספר נערכנו לקליטת העולים הרבים והכנו תוכנית מיוחדת לקליטתם. היינו חלוצים בתחום, ומכל הארץ הגיעו אלינו אנשי חינוך ללמוד את הנושא. הם ביקשו לדעת איך מתמודדים עם קליטת העולים, איך בכלל ניגשים לילד העולה, איך מערבים את הוריהם של ילדי העולים בחיי בית=הספר. פעם בשנה, בט"ו בשבט - בנוסף לאירוע של "סדר ט"ו בשבט" שערכנו - הזמנו את הורי הילדים העולים לטעת עצים עם ילדיהם בחצר בית=הספר. גם היום, כאשר אני עובר ליד בית=הספר ומביט בברושים הגבוהים ובעצים האחרים, אני נזכר בסיפורים העומדים מאחורי נטיעתם. יש עצים רבים, וכל עץ יכול לספר סיפור מיוחד. מאחורי עץ אחד יש לעתים סיפור של שלושה דורות: סבא וסבתא,שבאו לבקר ממקום מושבם בחו"ל, ההורים והילדים. לא אחת אני שומע מאדם, שהיה פעם תלמיד עולה, שכאשר הוא עובר עם בני משפחתו ליד העץ שנטע, הוא מראה להם את העץ שנטע במו=ידיו עם הוריו - סבא וסבתא שלהם.<br />ארגון ויצ"ו ומשרד החינוך קיימו תחרות בין בתי=הספר קולטי העלייה. חמש פעמים הוזמנו על=ידי הנשיא לקבלת פרס הצטיינות על קליטת עלייה. קבלת הפנים היתה באולם שגאל בכנסת. בפעם הרביעית אמר לי הנשיא הרצוג: "מר גור, אולי כבר תישאר לשנה הבאה, כי אני רואה שכל שנה אתה פה...". כל שנה הכיל בית=הספר עשרות רבות של תלמידים עולים, שהיוו בין 15%-10% אחוז מכלל התלמידים. מיניתי מורה מיוחדת לריכוז נושא העולים, אביבה קניג, ומורות נוספות סייעו בידה ולימדו את העולים באופן ישיר. גם שני סגניי - אברהם לוי, שהיה בעל ניסיון בשליחויות והכיר מקרוב את המנטליות של הילדים העולים, ומירי גרוסמן היועצת - נטלו חלק פעיל בקליטתם. מירי, תושבת רעננה, היתה עצמה "עולה חדשה" יחסית, שעלתה ארצה מארצות=הברית כמה שנים לפני בואי לבית=הספר. לדבריה, היא עברה לגור ברעננה מעיר אחרת באזור ורשמה את ילדיה ל"יבנה", אחרי שעברה יום אחד ליד בית=הספר ביום גשום מאוד וראתה אותי מכניס כמה ילדים למכוניתי, ועוטף אותם בדרכנו למכונית ביריעות ניילון, כדי שלא יירטבו.<br />"'מנהל כזה, אני רוצה לילדים שלי', חשבתי בלבי אז", אמרה לי מירי, "וכך הגעתי לגור ברעננה ורשמתי את ילדיי לבית=הספר הזה".<br />בשלב ראשון מיפינו את התלמידים בהתאם למסגרת החינוכית שבה למדו בארצות מוצאם. היו תלמידים שלמדו בבתי=ספר יהודיים יומיים, ולהם בעלי ידע לא רע בעברית ובלימודי היהדות. תלמידים אלה למדו בכיתות הרגילות והוצאו משיעורי העברית לקבלת שיעורים פרטניים לחיזוק. לעומתם היו ילדים שהגיעו מעיירות קטנות באנגליה או מארצות אחרות, כמו ניו=זילנד, שמעולם לא למדו בבית=ספר יהודי, ואפילו לא בבית=ספר של יום ראשון (Sunday School), בו קיבלו הילדים יסודות ראשונים בעברית וביהדות. ילדים אלה היו זקוקים במיוחד ללימוד אישי וליחס אישי. לכן הצמדנו לכל ילד עולה שניים=שלושה חברים ישראלים בני גילם, ואלה סייעו להם בקליטה החברתית. הם לקחו אותם ל"בני עקיבא", הזמינו אותם לבתיהם וכדומה.<br /> כדי שהילדים ישתלבו בכיתה, נתנו להם תפקידים שונים וגם שיתפנו אותם בהצגות.<br />בנוסף לטיפול הישיר בילדים העולים הכנו את כל תלמידי בית=הספר לקליטת העולים. קיימנו אירועים חברתיים שו