בית הכנסת הגדול (בית המדרש) ברחוב ul.Mickiewicza בסאנוקמשפחת המוצא מצד אמא
מוצאה של אמי טְשַארְנֶע מהעיר סָאנוֹק, על שם הנהר העובר בשוליה. כ-20% מתושבי העיר היו יהודים: כ-5,000 יהודים מתוך כ-25 אלף תושבים). היתה זו עיר תעשייה. מבין היהודים היו חסידים, למדנים, אך גם אנשי מעשה, וביניהם בעלי מלאכה שונים. חלק מהיהודים היו אמידים מאוד, והיו בה חיי תרבות עשירים. בקרבה פעלו תנועות ציוניות: "דרור", "מזרחי" ו"אגודת ישראל". העיר התהדרה בכמה בתי=כנסת, וביניהם בתי-כנסת של החסידויות השונות, בית-הכנסת המרכזי ובית-כנסת לבעלי מלאכה. אמי, בתם של פנחס אהרון (סבי, שאת סיפור פטירתו המרגש תיארתי בפתח ספרי ) ואיטה סלומון, היתה הבכורה בין 13 ילדים. שמונה מתוכם (כל הבנים) נפטרו בצעירותם במגפת דיפטֶריה נוראה שפשתה באזור.
משפחתה היתה אמידה מאוד: אביה היה בעל רשת חנויות בגדים ומוצרי סדקית. הם התגוררו בבית גדול מאוד, מעין חווה, ולו חצר ענקית, ובה גן של עצי פרי ובעלי=חיים, ביניהם תרנגולות ואווזים, שהסתובבו בה באופן חופשי.
בית הכנסת בלסקו. צילום: צביקה שורצמן, 2007
משפחת המוצא מצד אבא
אבי, הרב יצחק גראניק, היה רב ונצר למשפחת רבנים מדורי-דורות. הוא יליד גליציה, מהעיר לסקו, הבן השלישי והצעיר ביותר מהאישה השלישית של סבא, רב לֵייבִּיש (אריה) עַקִיבַאס. הוא התאלמן משתי נשותיו הראשונות, ואת השלישית, סִילְקָה, הסבתא שלי, שהיתה אלמנה בת 32 ואם לבן, נשא לאישה בהיותו בן 65. מוצאה של סבתא מהעיר פְּשֶמִיש. היו לסבי ילדים משתי נשותיו הראשונות, אך אינני יודע מי שרד מהם (חלק מהם נפטרו ממחלות שונות), אף אינני יודע את שמותיהם. כאשר נולד אבי, היה סבא בן 69. הוא האריך ימים עד גיל 93, אך מותו לא היה מוות טבעי: הוא נרצח על-ידי קוזק כאשר עבר ברחוב בשובו מהמקווה: הקוזק רכב על סוס, נתקל בו ברחוב, הכה אותו בעורף והרגוֹ במקום. אבא היה אז עלם צעיר, אחרי חתונתו, ואביו עוד זכה להכניסו לחופה בהיותו בן תשעים. לאבי היו אח ואחות מאמו סילקה, המבוגרים ממנו. אחותו מרים נישאה לר' יצחק לנדאו מהעיר טרנפול, שעסק במסחר בדים, עברה לגור שם, ונולדו להם ארבעה ילדים. הם התחנכו בתנועת הנוער בח"ד (ברית חלוצים דתיים), עלו ארצה בשנות השלושים והתגוררו בחיפה. הבנים יוסף ומשה שינו את שמם למַרמוּר. הבן יוסף מרמור היה ראש המכס בחיפה, והבן משה מרמור, עסק במסחר. הבת חנה נישאה לפרופסור אליעזר בן-ארצי, שלימד בגימנסיה "ביאליק", והבת מינה נישאה לבנקאי משה שועלי.
עלייתם ארצה לפני המלחמה הצילה את חייהם, ואילו דודתי, אחות אבי, מרים ובעלה יצחק לנדאו, נשארו בטרנפול ונספו בשואה. דודי, אחי אבי, הרב אברהם גראניק, ירש את מקומו של סבי על כס הרבנות כרַבָּה של העיר לסקו. נולדו לו תשעה ילדים, והוא וכל משפחתו נספו בשואה - למעט בת אחת, רגינה, שברחה לרוסיה בתקופת המלחמה, וכך ניצלה. אחרי המלחמה היא היגרה לארצות=הברית ונפטרה שם בגיל מבוגר.
השידוך בין אבא לאמא
הסבים שלי, הן מצד אמא הן מצד אבא, השתייכו לחסידות רוּזִ'ין סָדִיגוֹרָה בּוֹיַאן, שבראשה עמד רבי ישראל מרוז'ין. כמקובל באותם הימים נעשו שידוכים בין חסידי אותה החסידות, כאשר נפגשו החסידים בחצרו של הרבי. חסידים=רבנים, שייעדו את ילדיהם ללימודים, נהגו לחפש לבניהם כלה ממשפחה אמידה, כדי שבניהם יוכלו להמשיך ללמוד ללא דאגות פרנסה בעודם נשענים כלכלית על חותניהם לעתיד. כך, כנראה, נולד השידוך בין הוריי, שהרי אבא היה למדן והתעתד להיות רב כאביו, ואמא השתייכה למשפחה אמידה מאוד. הזוג הצעיר קבע את משכנו בסנוק, מקום מגוריה של אמי, מהלך חצי שעת נסיעה בסוס ועגלה מהעיר לסקו, מקום מגורי אבי. בין שתי הערים הפריד נהר.
אומנם אבא היה בעל הסמכה לרבנות ובעל ידע רב, שקיבל באופן אישי מסבי הרב, אך הוא לא עשה את לימודו קרדום לחפור בו, אלא העדיף לעסוק במסחר. מבית אביו הרב למד אבא, שרבנים מצליחים בקושי רב לכלכל את בני משפחתם. אבא בא מבית עני וצנוע מאוד, בו אכלו רק שתי סעודות ביום, ועיקר מזונם היה מרק תפוחי אדמה ודג מלוח. כשנישא לאמא בחר אפוא לחבור לחותנו ולפרנס את משפחתו ממסחר. סבא הסכים ומינה אותו כמנהל רשת החנויות שלו, ואמא ואחיותיה ניהלו את החנויות עצמן ועסקו במסחר. אף שאבא לא עסק ברבנות כמקצוע, הקפיד על לימוד: כל בוקר אחרי התפילה העביר שיעור בבית חסידי בויאן, ושיעור נוסף היה מעביר בין מנחה למעריב לבעלי המלאכה, שלא הספיקו ללמוד. הוא אף הוזמן על=ידי ראשי הקהילה לבחון את התלמידים, הלומדים בתלמודי=תורה ובישיבות. בית הוריי בסנוק היה בית של תורה, דרך ארץ, אהבה ותומכי עניים.
הסבים שלי, הן מצד אמא הן מצד אבא, השתייכו לחסידות רוּזִ'ין סָדִיגוֹרָה בּוֹיַאן, שבראשה עמד רבי ישראל מרוז'ין. כמקובל באותם הימים נעשו שידוכים בין חסידי אותה החסידות, כאשר נפגשו החסידים בחצרו של הרבי. חסידים=רבנים, שייעדו את ילדיהם ללימודים, נהגו לחפש לבניהם כלה ממשפחה אמידה, כדי שבניהם יוכלו להמשיך ללמוד ללא דאגות פרנסה בעודם נשענים כלכלית על חותניהם לעתיד. כך, כנראה, נולד השידוך בין הוריי, שהרי אבא היה למדן והתעתד להיות רב כאביו, ואמא השתייכה למשפחה אמידה מאוד. הזוג הצעיר קבע את משכנו בסנוק, מקום מגוריה של אמי, מהלך חצי שעת נסיעה בסוס ועגלה מהעיר לסקו, מקום מגורי אבי. בין שתי הערים הפריד נהר.
אומנם אבא היה בעל הסמכה לרבנות ובעל ידע רב, שקיבל באופן אישי מסבי הרב, אך הוא לא עשה את לימודו קרדום לחפור בו, אלא העדיף לעסוק במסחר. מבית אביו הרב למד אבא, שרבנים מצליחים בקושי רב לכלכל את בני משפחתם. אבא בא מבית עני וצנוע מאוד, בו אכלו רק שתי סעודות ביום, ועיקר מזונם היה מרק תפוחי אדמה ודג מלוח. כשנישא לאמא בחר אפוא לחבור לחותנו ולפרנס את משפחתו ממסחר. סבא הסכים ומינה אותו כמנהל רשת החנויות שלו, ואמא ואחיותיה ניהלו את החנויות עצמן ועסקו במסחר. אף שאבא לא עסק ברבנות כמקצוע, הקפיד על לימוד: כל בוקר אחרי התפילה העביר שיעור בבית חסידי בויאן, ושיעור נוסף היה מעביר בין מנחה למעריב לבעלי המלאכה, שלא הספיקו ללמוד. הוא אף הוזמן על=ידי ראשי הקהילה לבחון את התלמידים, הלומדים בתלמודי=תורה ובישיבות. בית הוריי בסנוק היה בית של תורה, דרך ארץ, אהבה ותומכי עניים.
לידת הילדים
הייתי הילד החמישי במשפחה, בן הזקונים. אומנם להוריי נולדו שישה ילדים, אך הבן הבכור נפטר בינקותו מ"מוות בעריסה" עוד טרם טקס ברית המילה וטרם נקבע לו שם בישראל. אחריו נולדו: רֵייזְל, לאה, אריה ואַיידְל. אני נולדתי חמש שנים אחריה.
השם המלא שניתן לי עם לידתי, בכ"ט בשבט תרצ"ג (25.2.1933 ), היה שְמִיל הִירְש (שמואל צבי), על שם אחיה של סבתי מצד אמי, איטה סלומון. נולדתי בבית בליל שבת פרשת תרומה. לידתי היתה בבחינת נס, כיוון שבהיות אמי בחודש התשיעי להריונה, נשבר הכיסא עליו עמדה, והיא נפלה. במשך כמה שבועות, עד הלידה, לא היה ברור מה יהיה גורלו של העוּבּר, וכל בני המשפחה היו במתח, ובפרט אמא. רופא המשפחה שלנו, ד"ר רִימֶער, טיפל בה כל תקופת ההיריון. בליל שבת, כאשר תקפו אותה צירים, הזעיק אבא את ד"ר רמר ליילד אותה, וכאשר הגחתי לאוויר העולם, אמר הרופא לאמא:"טשארנע, די האסט א גֶעזוּנד קינד". (יש לך ילד בריא).
כבן=זקונים הייתי קשור מאוד לאמא, והיא אהבה אותי מאוד. הוקפתי אהבה מכל הצדדים. גם אחיותיי הגדולות פינקו אותי ועזרו לאמא לטפל בי, וכמובן גם אבא לא חסך את אהבתו ממני.
משסיים אחי אריה את לימודי ה"חדר" שלו בגיל 14, ועמד להיכנס לישיבה, החליט אבא להקים עבורו ועבור חבריו ישיבה בעיר שלנו, כדי שלא יצטרך לגלות למקום תורה, והיא נבנתה בצמוד לבית=הכנסת של החסידות שלנו.
גרנו בבית גדול בעל חצר גדולה, מרוהט יפה. בארונות הזכוכית בלטו ביופיָם אביזרי היודאיקה הרבים, העשויים כסף טהור, שחלקם הובאו אלינו מביתה של סילקה, סבתא מצד אבא, שעברה לגור בביתנו עם הירצחו של סבא לייביש (אותו לא הכרתי כלל).
היו לנו שתי משרתות "שיקסֶעס" (גויות), והן דיברו אתי פולנית. מאחר שהן טיפלו בי ואת רוב זמני ביליתי אתן, דיברתי רק פולנית עד שהגעתי ל"חדר".
הייתי הילד החמישי במשפחה, בן הזקונים. אומנם להוריי נולדו שישה ילדים, אך הבן הבכור נפטר בינקותו מ"מוות בעריסה" עוד טרם טקס ברית המילה וטרם נקבע לו שם בישראל. אחריו נולדו: רֵייזְל, לאה, אריה ואַיידְל. אני נולדתי חמש שנים אחריה.
השם המלא שניתן לי עם לידתי, בכ"ט בשבט תרצ"ג (25.2.1933 ), היה שְמִיל הִירְש (שמואל צבי), על שם אחיה של סבתי מצד אמי, איטה סלומון. נולדתי בבית בליל שבת פרשת תרומה. לידתי היתה בבחינת נס, כיוון שבהיות אמי בחודש התשיעי להריונה, נשבר הכיסא עליו עמדה, והיא נפלה. במשך כמה שבועות, עד הלידה, לא היה ברור מה יהיה גורלו של העוּבּר, וכל בני המשפחה היו במתח, ובפרט אמא. רופא המשפחה שלנו, ד"ר רִימֶער, טיפל בה כל תקופת ההיריון. בליל שבת, כאשר תקפו אותה צירים, הזעיק אבא את ד"ר רמר ליילד אותה, וכאשר הגחתי לאוויר העולם, אמר הרופא לאמא:"טשארנע, די האסט א גֶעזוּנד קינד". (יש לך ילד בריא).
כבן=זקונים הייתי קשור מאוד לאמא, והיא אהבה אותי מאוד. הוקפתי אהבה מכל הצדדים. גם אחיותיי הגדולות פינקו אותי ועזרו לאמא לטפל בי, וכמובן גם אבא לא חסך את אהבתו ממני.
משסיים אחי אריה את לימודי ה"חדר" שלו בגיל 14, ועמד להיכנס לישיבה, החליט אבא להקים עבורו ועבור חבריו ישיבה בעיר שלנו, כדי שלא יצטרך לגלות למקום תורה, והיא נבנתה בצמוד לבית=הכנסת של החסידות שלנו.
גרנו בבית גדול בעל חצר גדולה, מרוהט יפה. בארונות הזכוכית בלטו ביופיָם אביזרי היודאיקה הרבים, העשויים כסף טהור, שחלקם הובאו אלינו מביתה של סילקה, סבתא מצד אבא, שעברה לגור בביתנו עם הירצחו של סבא לייביש (אותו לא הכרתי כלל).
היו לנו שתי משרתות "שיקסֶעס" (גויות), והן דיברו אתי פולנית. מאחר שהן טיפלו בי ואת רוב זמני ביליתי אתן, דיברתי רק פולנית עד שהגעתי ל"חדר".
"תמונת מחזור" תרצ"ו מה'חדר' בסאנוקאוסף משפחת לפלשטיל
הלימודים ב"חדר"
כמו אחי, התחלתי את לימודי ב"חדר" בגיל שלוש. ביום הראשון ללימודים קישטו אותי בתכשיטי כסף וזהב, עשו לי "חַלַקָה" (תספורת ראשונה), וכפי שהתבקשתי אמרתי בקול רם: "מודה אני, אלוהי נשמה"; ומיד אחרי כן דיקלמתי בעל=פה את כל אותיות האלף=בית. בגיל חמש, כאשר התחלתי ללמוד חומש, היתה חגיגה לכל בני משפחתי, והיא לוּותה ב"סעודת מצווה" גדולה. החומש הראשון שלמדתי היה ספר ויקרא. כיוון שבספר זה מדברים על תורת הקורבנות ועל טוהרה - והרי הילדים הקטנים הם טהורים וקדושים! - נהגו להתחיל בספר הזה, אף שהיה קשה להבנה. אני זוכר שאמא היתה לוקחת אותי בידה ומלווה אותי ל"חדר" כל בוקר בדרכה לחנות. ה"חדר" התנהל בתוך ביתו של המלמד, ובצהריים, בדרכה הביתה, היתה אוספת אותי משם. סבתא סילקה היתה מקבלת אותנו עם ארוחה חמה, ואחריה, נהגה לשבת אתי, להשלים לי את סיפורי פרשת השבוע, ולבדוק אם יודע אני להתפלל ולומר את הברכות כפי שצריך. גם אמא תרמה את חלקה לחינוך הדתי שלנו: ליד מיטתו של כל ילד במשפחה היה מונח כלי לנטילת ידיים, ואמא הקפידה שנאמר "מודה אני" בבוקר, אחרי שנת הלילה, מיד אחרי שנטלנו ידיים. כן הקפידה לומר אתנו קריאת שמע על המיטה לפני השינה.
כמו אחי, התחלתי את לימודי ב"חדר" בגיל שלוש. ביום הראשון ללימודים קישטו אותי בתכשיטי כסף וזהב, עשו לי "חַלַקָה" (תספורת ראשונה), וכפי שהתבקשתי אמרתי בקול רם: "מודה אני, אלוהי נשמה"; ומיד אחרי כן דיקלמתי בעל=פה את כל אותיות האלף=בית. בגיל חמש, כאשר התחלתי ללמוד חומש, היתה חגיגה לכל בני משפחתי, והיא לוּותה ב"סעודת מצווה" גדולה. החומש הראשון שלמדתי היה ספר ויקרא. כיוון שבספר זה מדברים על תורת הקורבנות ועל טוהרה - והרי הילדים הקטנים הם טהורים וקדושים! - נהגו להתחיל בספר הזה, אף שהיה קשה להבנה. אני זוכר שאמא היתה לוקחת אותי בידה ומלווה אותי ל"חדר" כל בוקר בדרכה לחנות. ה"חדר" התנהל בתוך ביתו של המלמד, ובצהריים, בדרכה הביתה, היתה אוספת אותי משם. סבתא סילקה היתה מקבלת אותנו עם ארוחה חמה, ואחריה, נהגה לשבת אתי, להשלים לי את סיפורי פרשת השבוע, ולבדוק אם יודע אני להתפלל ולומר את הברכות כפי שצריך. גם אמא תרמה את חלקה לחינוך הדתי שלנו: ליד מיטתו של כל ילד במשפחה היה מונח כלי לנטילת ידיים, ואמא הקפידה שנאמר "מודה אני" בבוקר, אחרי שנת הלילה, מיד אחרי שנטלנו ידיים. כן הקפידה לומר אתנו קריאת שמע על המיטה לפני השינה.
בני המשפחה והיחסים בתוך המשפחה
סבתא סילקה היתה חלק מנוף ילדותי. מאחר שאמא היתה טרודה בעסקי המשפחה לצד אבי, ניהלה סבתא סילקה את משק הבית שלנו ודאגה לחינוכנו בחיי יומיום. סבתא אהבה לקרוא; מדי יום קראה עיתונים וגם ספרים בשפה הפולנית. היא נפטרה בשנת 1938, בהיותה בת 86, והיא צלולה עד הרגע האחרון. כשהגיע הרב לבקרה, לאחר ששמע שהיא חשה ברע, אמרה לו בשלוות נפש: "כבוד הרב, אנא, התחל לומר אתי וידוי, כיוון שבעוד עשרים דקות תצא נשמתי" - וכך היה. הייתי בסך הכול בן חמש כשסבתא סילקה נפטרה, אך אני זוכר אותה היטב. סבתא גרה עמנו 21 שנה עד פטירתה. בנה מנישואיה הראשונים, אלתר הורוביץ, היה לנו מעין "אח חורג". הוא גר עם משפחתו לא רחוק מאתנו, בעיר פשמיש, והגיע להלוויה. השתתפו בה כל ילדיה: דודי, אח אבי, הרב אברהם גראניק, דודתי מרים שהגיעה מטרנפול, וכמובן אבי, ואליהם הצטרפו מאות מיהודי סנוק.
היינו גם קשורים מאוד לסבא וסבתא מצד אמא. ביתם שכן קרוב לביתנו - מהלך עשר דקות הליכה ברגל. ב"בית החווה" הענק שלהם היו נפגשים בשבתות וחגים כל בני המשפחה: אחיותיה של אמא - פַייגֶה רוּחְל, בלומה, חיה ופרימעט - עם משפחותיהן. הביקורים הללו אצל סבא וסבתא זכורים לי כחוויית ילדות מופלאה. סביב שולחן השבת היינו שרים זמירות עם בני=הדודים, ילדיה של הדודה רוחל; ובשעות אחר הצהריים, אחרי שקראנו עם סבא בפרקי אבות, היינו מתכנסים בחדר האוכל הגדול, וסבתא היתה מגישה לנו "שַאבֶּעס אויפס" (פירות שבת) מפרי גינתם. היו שם דובדבנים ואפרסקים ושאר פירות העונה, עסיסיים וטעימים במיוחד.
האהבה בין אבא לאמא היתה גלויה לעין. אבא הרב, בעל הדרת הפנים, היה מביט לעברה במבט אוהב, ואש יקדה כאשר הצטלבו מבטיהם. כשהיתה מגישה לו את ארוחת הבוקר, היה מניח את ידו על כתפה לאות תודה. לא אחת הביאה לו אמא לחנות ארוחה חמה – אף שהיתה עסוקה מאוד ועבדה קשה בניהול עסקי המשפחה.
מעולם לא רבו ההורים ביניהם או הרימו את קולם - לא ביניהם ולא על הילדים. אם מישהו מהילדים לא התנהג כיאות, הם הסתפקו במבט נוזף לעברו - והבעיה נפתרה. היתה זו תופעה יוצאת דופן באותם ימים, שכן דרך שגרה הכו אז הורים את ילדיהם מפעם לפעם. האהבה בין אבא לאמא הקרינה על יחסי האהבה בין הילדים; מודל האהבה הזה הוא נר לרגליי עד עצם היום הזה, והשתדלתי ליישמו בחיי המשפחה שהקמתי.
אמי טשארנע היתה צדקת ממש. יומיים בשבוע, בימים רביעי וחמישי, היתה מקדישה לבישול כמויות גדולות של מזון, ואותו סחבה במו=ידיה, בעזרת אחיותיי וחברות, וחילקה ביום שישי לבתי עניים. כאשר שמעה על חולה, היתה בודקת איך אפשר לסייע לו. מעולם לא יצאה מפיה מילה של רכילות. יחסה של אמא לחמותה, סבתא סילקה, היה סמל ודוגמה ליחסי כלה וחמות. לפעמים היתה אמה, סבתא איטה, מקניטה אותה ואומרת לה: "הרי יש לך השְוויגֶער (חָמוֹת) שלך - אז בשביל מה את זקוקה לאמא שלך?!" אמא שפעה טוב לב, אותו חלקה בכמויות עם כל אדם,
והשם "טשארנע" נישא בפי כול בסאנוק כשם נרדף לעזרה לזולת.
אמי דאגה לחינוכנו - ובפרט לחינוכן של הבנות במשפחה - ורשמה את אחיותיי לגימנסיה פולנית. שלושתן למדו והתקדמו, ואמא דאגה שתירשמנה לספרייה ותקראנה ספרים. אף שאבא סמך על אמא בנקודה זו, ביקש לבדוק מפעם לפעם מה הן קוראות, ואם הן קוראות ספרים ראויים; אך אמא היתה אומרת לו: "אִיצֶ'ה, די קענסט זיך פַארלאזֶען אוף מיר" (אתה יכול לסמוך עלי).
אמא רצתה גם לרשום את אחי אריה לגימנסיה פולנית כדי שירכוש השכלה כללית, אך אבא לא היה מוכן לכך, ואמא ויתרה לו בנקודה זו.
כחלק מההווי המשפחתי הקפידו ההורים שנאכל יחד את כל הארוחות, שלוש פעמים ביום - גם את ארוחת הבוקר. אבא רצה ללמד אותנו "דרך ארץ" (כלשונו) בכל תחומי החיים, ובין השאר הקפיד שנאכל בנועם. "אין אוכלים אכילה גסה", היה אבא אומר. לאבא היה מקום קבוע ליד השולחן, ואיש מבני המשפחה לא הֵעז לשבת במקומו.כל האידיליה המשפחתית הזו באה אל קצה עם פרוץ המלחמה.
שמואל: הורי ומשפחתי שצולמו לפני הולדתי. מימין לשמאל: אחי אריה, אבי, אמי, סבתא סילקה (אם אבי), אחיותיי (מהגדולה לקטנה): רייזל, לאה ואידל, 1931.
שמואל: אמי ומשפחתה בסאנוק. יושבות למטה שלוש אחיותיי (מימין לשמאל): רייזל ולאה (שנספו בשואה) ואידל, במרכז: סבא פנחס אהרון וסבתא איטה. אמא יושבת ליד סבא, 1930.
שמואל בגיל 3 - לפני החלקה
אמא טשארנע
