שמואל: טיולי שורשים למחוזות רחוקים עם בני המשפחה
שמואל: בשנת 2006 הצעתי לארבעת ילדיי עם בנות זוגם וחתני לצאת אתי לטיול שורשים בפולין.
אסתר סירבה להצטרף אלינו, כי לפולין היא לא נוסעת.
אסתר: התמונה, בה נתקלתי בילדותי - בה רואים נאצי משליך תינוק יהודי מבעד לחלון לשלג הקפוא, אשר גרמה לי בשעתו להתרגשות רבה - המשיכה ללוות אותי כל השנים, ורישומה התעצם כאשר הפכתי לאמא. כאשר הייתי אמא צעירה, רדפו אותי סיוטים בלילות - אף שלא הייתי בשואה, וגם הוריי לא. הייתי חולמת שאני נתקלת בנאצים כל הזמן. למשל: חלמתי שאני הולכת בשבת בבוקר עם הילדים הלבושים בבגדי שבת לקראת שמואל, השב מבית=הכנסת, ופתאום מגיעים נאצים עם כלבים ורובים ומתנפלים עלינו, ובתוך כל המהומה הילדים נעלמים ואינני מוצאת אותם. בחלום אחר מצאתי את עצמי בקרון רכבת סגור, ופעם אף חלמתי שאני נמצאת בתוך תא גזים בדרך להשמדה. החלומות ה"מסויטים" הללו העירו אותי באמצע הלילה, אך שכנעתי את עצמי להתאמץ להירדם שוב, כדי שאוכל למחרת בבוקר להתייצב לפני הכיתה. שמואל לא הבין למה החלומות הללו תוקפים אותי. "מה יש לך עם השואה?" הוא היה אומר לי, "את בכלל לא היית שם! אני עברתי את השואה!". אמרתי לו: "תראה, שמואל, בשבילך השואה היא לוח ענק שחור משחור, אך באמצעו יש נקודת אור - אומנם קטנה כסיכה, אך דרכה ניצלת.
לי יש לוח שחור גדול בלי נקודת האור הזו, כי לא חוויתי 'הצלה' או 'הישרדות'". סיפור השואה של קרובי משפחתי (סבא וסבתא, דודי ודודותיי מצד אמו ואבי ואחרים), ושל יהודים שלא הכרתי חדור עמוק בלבי ומלווה אותי כל החיים. אפילו פרט קטן, כמו אריזת מוצרי איפור לקראת טיול של כמה ימים, גורם לי לחשוב על כל אותן נשים, שגורשו מבתיהן ולא רק שלא ארזו מוצרי איפור לעצמן, אלא אף לא עלה בידן לקחת עמן רבע ביסקוויט לילד שלהן.
כאשר עלה רעיון מסע השורשים המשפחתי, אמרתי לשמואל: "האם אוכל להכיל את מה שעברו שישה מיליון היהודים במשך שש שנות המלחמה? אני מסתכלת על התמונה של משפחת אמי, שצולמה בווארשה בשנת 1934, ערב פרידתנו מהם, וחושבת על כל המשפחה הנפלאה והתינוקות המתוקים: מה עבר עליהם בגטו וארשה? ומי יודע מה היה בסופו של כל אחד מהם? איך ומתי? השואה נמצאת אפוא בלבי כל השנים, אז מה יש לי לנסוע לפולין?" שמואל הבין ללבי ולא לחץ עלי.
שמואל: למרות כל מה שעברתי רציתי לנסוע לפולין, כדי להראות לילדיי את מקום הולדתי; שיחושו את העיירה, בה גדלתי לפני המלחמה, ואת שורשי משפחתם בדרך חווייתית.
רעיון מסע השורשים קרם עור וגידים בעקבות מסע שורשים אישי, שעברתי בעצמי בשנת 1992 כחבר במשלחת "נסיונית" בת ארבעים איש - אנשי חינוך, אקדמיה והיסטוריונים - שארגן משרד החינוך, וביניהם מנהלי בתי=ספר ומפקחים של המשרד. באותה תקופה טרם נסעו בני הנוער לפולין בארגון בתי=הספר, אלא התחילו לנסוע קבוצות מצומצמות של בני נוער בארגונן של תנועות הנוער כמו "דרור" ו"בני עקיבא". אחת ממטרות המשלחת היתה לבדוק אם מסעות כאלה מתאימים לבני הנוער. חלק גדול מהחברים במשלחת היו ניצולי שואה. כאשר הוצע לי להשתתף במשלחת, התלבטתי מאוד. פחדתי שמא השנאה לפולנים והכאב הפנימי - אחרי כל מה שעבר עלי ועל משפחתי - לא יאפשרו לי לבחון את הדברים "בראש פתוח", אך בסופו של דבר נתתי את הסכמתי להצטרף. באותו מסע בן עשרת הימים ביקרנו בווארשה, בקראקוב ובכל מחנות ההשמדה. באוטובוס, בדרכנו לבית=הקברות בווארשה, אמרנו תהילים, ובפרט את הפסוק הידוע, שנראה מתאים מאין כמוהו: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע, כי אתה עמדי", אותו שרנו.
בבית=הקברות סיפר לנו קרל, אחד מחברי המשלחת, שבזמן המלחמה, בהיותו ילד, הוא התגורר בבית=הקברות הזה בתוך אחד הקברים. בשעות היום היה מכוסה בעפר, ובלילה יצא לחפש אוכל להחיות את נפשו, וכך ניצל.
פולין עדיין היתה קומוניסטית, ובכל מקום שרר עוני רב. כשנוכחנו בכך, השתלטה עלינו תחושת הנקמה - גם אם לא רצינו בכך. בין חברי המשלחת היה גם גיסי לוי, בעלה של ציונה, שהיה מורה. מראש החלטנו לשלב במסע הזה ביקור אצל הדודות ובנות=הדודות של אסתר וציונה, הגרות בווארשה. הצטיידנו בשתי מזוודות אוכל, כי ידענו שגם הן ומשפחותיהן סובלות ממחסור כמו מרבית האזרחים. מחווה זו שלנו ריגשה אותן מאוד. לא היה להן במה לכבד אותנו, אך דודהּ של אסתר הצליח למצוא לנו כמה מצות, ובהן כיבדו אותנו עם כוס תה.
המדריך שלנו בטיול היה טוביה שוורץ, שעבד אז במחלקת התרבות והנוער של משרד החינוך (לימים נהיה למדריך טיולי שורשים לבני נוער ולמשפחות שחפצו בטיולי שורשים, ואליו גם חברתי בשנים האחרונות בארגון פסטיבלי היידיש).
את רגע נחיתת המטוס על אדמת פולין אינני יכול לשכוח. כאשר הודיע לנו הטייס שהמטוס עומד לנחות, חשתי שפעימות לבי הולכות ומתגברות. מול עיניי ראיתי שוב את תמונת איש הגסטאפו הדוקר אותי, ואל אוזניי הגיע רעש האופנועים של הגרמנים, אשר ליוו אותנו ברגע הגירוש מהעיר; ראיתי את תחנות הרכבת בדרך לסיביר ואת העד, המספר על הרגע בו הובלו אמי ואחיותיי להשמדה. כל כך חיה היתה התמונה בעיניי, שחשתי כאילו אני ממש חוזר לאותה תקופה אפלה. ואז התחלפו לפתע רגשות הכאב והפחד בגאווה ותחושת נקמה, על שלמרות הכול, על אפם ועל חמתם של הגרמנים ושל הפולנים משתפי הפעולה, נשארתי בחיים.
זמן=מה אחרי שנחתנו, כאשר הסתובבנו ברחוב, הלכו תחושות אלה והתחזקו. בעוברנו ברחוב במהלך הימים הבאים, חשתי תחושה של נקמה מהולה בגאווה על שזכיתי כאזרח מדינת ישראל להלך חופשי בין הפולנים בלא פחד.
בסוף כל יום טיול התכנסנו למפגש מסכם. במהלך המסע לפולין נפגשנו עם הנערים והנערות, נציגי תנועות הנוער. הם "נדבקו אלינו", מנפנפים דגל ישראל גדול, בעת הביקור במחנות, ושרים בקול גדול: "עם ישראל חי". בביקור במחנה ההשמדה במיידאנק ניצבתי מול גל האפר הגדול של היהודים, שנשרפו כאן לפני חמישים שנה, והבחנתי בנערה תימנייה לידי. אין שום סיכוי שמישהו מבני משפחתה נספה בשואה או חווה את השואה, אבל הנה היא נושאת את דגל ישראל, מנופפת בו ובוכה: "למה זה הגיע להם?!" היא זועקת, ובכיָהּ קורע את הלבבות. אני מחבק אותה ומנסה לנחם.
ליד המשרפות במחנה אחר אני רואה קבוצת בני נוער עם הדגל, עומדים דום לזכר הנספים ועורכים טקס זיכרון משלהם. היתה זו חוויה מיוחדת לראות את בני הנוער הללו נכנסים לעוצמת "חוויית השואה". בערבי הסיכום ביטאתי את דעתי הנחרצת - שעל משרד החינוך לדאוג להבאתם של בני הנוער לכאן. "אין כמו עוצמת החוויה של מי שביקר כאן", אמרתי, "אם נערה תימנייה, שאיש מבני משפחתה לא חווה את מוראות השואה, יכולה להגיב בפרץ רגשות כזה, וכן כל חבריה - שומה עלינו לדאוג להביא לכאן כמה שיותר בני נוער, כדי להעביר אליהם את 'חוויית השואה' בצורה הטובה ביותר".
במהלך הנסיעות הארוכות באוטובוס סיפרתי לחברי המשלחת את סיפור ההישרדות שלי בתקופת המלחמה, גם לימדתי אותם ניגון של השיר "מוישל'ה". במשך הימים הבאים נהיה ניגון זה מעין "המנון" של הטיול שלנו.
חזרתי הביתה נרגש כולי, עמוס בקלטות שצילמתי והקלטתי מחוויות המסע ועם החלטה: להביא לכאן יום אחד את הילדים – בתנאי, כמובן, שמצבי הבריאותי והכלכלי יאפשר זאת.
כאשר התחילו תלמידי התיכון לצאת לפולין, וביניהם גם נכדותיי, מימנתי את נסיעתן של רֵעוּת (בתו של בני ואמם של שלושה מניניי), של שחר (בתה של נאוָה), ושל עינת (בתו של רוני). שלושתן כתבו לנו את רושמיהן במכתבים מרגשים כאשר היו על אדמת פולין. את מכתבה של רעות קיבלנו כאשר היינו בשליחות בוונצואלה. היא כתבה אותו כאשר ישבה באושוויץ על אבן ליד האנדרטה וקראה פרקי תהילים. במכתבה תיארה איך זולגות עיניה דמעות בזמן כתיבת המכתב. אנחנו ישבנו בוונצואלה, ודמעותיה - בהן חשנו למרות המרחק - דבקו גם בנו, והדמעות החלו לזלוג על לחיינו כאילו מעצמן.
עברו שנים. הילדים, ששמעו את חוויותיי מאותו מסע, התחילו ללחוץ עלי כדי לצאת אתי לפולין לטיול שורשים משפחתי. לא שכחתי את ההחלטה שגמלה בלבי אז, עם שובי ממסע השורשים במשלחת המנהלים, אך התחלתי לחשוש: הייתי מבוגר ב=14 שנים מאותו מסע ראשון, וחששתי שלא אעמוד בכך מבחינה בריאותית. בעזרתו של טוביה, שגם הפעם שימש לנו כמדריך, החלטתי בסופו של דבר להגשים את החלטתי ואת רצונם של ילדיי. טוביה שכר לנו מיניבוס ל=19 איש, שכללו את ארבעת ילדיי, בנות=זוגם וחתני; ותשעה אנשים נוספים - בניהם או נכדיהם של בני העירה סאנוק. לא הכרתי אותם קודם, אך ההיכרות נעשתה במהלך הנסיעות הארוכות במיניבוס, בהן סיפר כל אחד את סיפור ההישרדות של בני משפחתו במהלך המלחמה.
ביקשתי מטוביה לדאוג למלונות בדרגת תיירות טובה, וכמובן מימנתי את הטיול לכל בני משפחתי. בטיול זה שילבנו ביקורים בגטאות ובמחנות השמדה שונים עם מסע השורשים האישי שלי. התחלנו בעיירת הולדתי סאנוק, שם המתין לנו פולני גוי, חסיד אומות העולם, שהציל ארבע משפחות יהודים בתקופת המלחמה. כאשר תכננתי את המסע, פנו אלי מכרים מכפר=סבא - נכדים לאחת המשפחות שהציל אותו חסיד אומות העולם - מסרו לי את כתובתו, ביקשו שאבקר אצלו, וגם שלחו עבורו תשורה כספית נאה. המדריכה הפולנייה בווארשה סייעה לנו ליצור עמו קשר, ואכן הוא המתין לנו בביתו. אותו פולני גם מילא את בקשתי ועזר לי, באמצעות בתו, להוציא את תעודת הלידה המקורית שלי. כאשר החנינו את האוטובוס ליד ביתו, יצאו לקראתנו הפולני, אשתו ובתו. היא הגיעה מרחוק במיוחד לפגוש אותנו וכבר בכניסה לביתם הגישה לי את תעודת הלידה שלי.
הפולני סיפר לנו, שבעת המלחמה היה רק בן 16, ובעצם אביו - הוא שהציל את היהודים. לשם כך חיסל אביו את דיר החזירים שלו, ומעל גגו ערך גינת ירק. בתוך דיר החזירים בנה דירה בת שני חדרים, ובה החביא את ארבעת זוגות היהודים (עדיין לא היו להם ילדים), שהיו שכנים ותיקים ואהובים, כי רצה להציל אותם מציפורני הנאצים. השכנים הגויים, שלא ידעו דבר, התפלאו מדוע מחסל השכן את דיר החזירים שלו, אך לא עלה בדעתם שבתוכו שיכן יהודים. הוא סיכן את חייו במשך ארבע שנות המלחמה וטיפל בהם במסירות נפש, אף דאג להם לשתי מערכות כלים, ואִפשר לנשים להשתמש במטבח הפרטי שלו בשעות הלילה. בנו בן ה=16 עבד ועזר לכלכל את שמונת הפיות הנוספים שהצטרפו למשפחה.
אחרי הביקור בביתו לקח אותנו הפולני לבית=הקברות. השער היה נעול, כי השומר היה בחופשה, ובני וחתני קפצו מעל הגדר (אותה גדר, שלפני עשרים שנה תרמנו, אלה מבני העיר שנותרו בחיים כסף להקמתה) אך מצאו את המצבות הרוסות, כולל מצבות סבתי ובני משפחתי. לא ניתן היה לזהות אף מצבה. איזה כאב לב!
משם המשכנו לבית ילדותי ברחוב יַגֶלוֹנְסְקָה 19. הלכנו לאורך כל הרחוב, ממספר 1. כל הבתים נראו חדשים או לפחות משופצים, ולא זיהיתי אף בית. אך כאשר התקרבנו ל"רִינֶק" (מרכז העיירה), התרגשתי לראות שבית=הכנסת של חסידי בּוֹיַאן-רוּז'ין (הקלוֹיז), בו התפללנו, עוד עומד על תלו ומשמש כיום כספרייה (היום לא גר אף יהודי בסאנוק). כאשר נכנסנו, הבחנתי בהתרגשות במגן דוד שעל ארון הקודש הישן. גם החנויות שליד בית=הכנסת, שחלקן היו שייכות לסבא שלי, עומדות שם, בצורתן הישנה, כמעט ללא שינוי, אחרי שנים כה רבות. היה זה יום ראשון, השמש קפחה על ראשינו והחום היה בשיאו. תזמורת ניגנה ברחובות והחתן יאיר, שהוא צלם מקצועי, לא הפסיק לצלם. הוא צילם את כל הטיול. המשכנו ללכת וככל שהתקרבנו למספר 19, חשתי את פעימות ליבי וקיוויתי לראות סוף סוף את בית ילדותי. הגענו למספר 17, ולידו, בבית שאמור היה להיות מס' 19, ראינו במקום בית, מגרש חניה גדול. מה רבה היתה אכזבתי ואכזבת בני משפחתי! גם את הבית של סבא שלי לא מצאנו.
מסאנוק המשכנו ללסקו, מקום מגורי סבי מצד אבי. גם כאן מצאנו את בית=הכנסת עומד על תילו, והאכסדרא שלו משמשת היום כחנות מזכרות. עמדנו שם, לא רחוק מהמזכרות, שעיקרן פסלונים, צלבים ואביזרי דת נוצריים והתפללנו מנחה, ואני מחניק את הגוש בגרון, מנסה להתעלם מחילול הקודש, ומתפלל בכוונה. מזווית העין אני מביט לעבר מקום מושבו של סבא, ורואה אותו מתנדנד ומתפלל בכוונה ולרגע אני שוב ילד קטן, ואינני יודע מה קורה סביבי. אני יושב על הכסא לבדי, ובצד השני יושבים ילדי ובנות זוגם. אני מנסה להתבודד עם עצמי ועם זיכרונותיי, וכל רגע ניגש אלי אחד הילדים לשאול לשלומי, חושש מהתפרצות של רגשות. "אבא אתה מרגיש טוב?" שואל אותי אלי ומחזיר אותי למציאות. לפתע אני מבחין בלוח זיכרון גדול, התלוי על הקיר מנגד, שעליו חרוטים שמותיהם של דודי שכונה: "רבינו אברהם גראניק", אשתו ושמונת ילדיו, בין שלושת אלפי שמות יהודי העיר שנספו בשואה, והתרגשות רבה אוחזת בי ובבני משפחתי.
לאורך כל המסע, הרגשתי טוב והולכתי את הקבוצה, בסיועו של טוביה, בנחישות ובמרץ בלתי נדלה. כאשר צלצלנו בערב לאסתר אמרו לה הילדים: "אנחנו לא מכירים את אבא. הוא מתנהג כמו אריה..."
המסע היה מרגש מאוד, והמחיש לבני משפחתי את אשר עברתי בשנות המלחמה, וגם קרב אותם לבני המשפחה שנספו בשואה ולא זכו להכירם. הילדים הביעו את תודתם על ההזדמנות שנתתי להם להיחשף לחוויה המסעירה והמרגשת, באמצעות מכתבים שכתבו לי.
קטעים ממכתבה של נאווה:
בס"ד, תשס"ז. אבי היקר,
שנים שרציתי לנסוע לפולין, מן דחף כזה, לראות, לחוש לנשום את האוויר שפעם נשמו אנשים שבעצם כל כך קרובים לי, שלא הכרתי מעולם. אולי דרך זה חשבתי שאצליח להאמין שהזוועות האלה שעליהם שמעתי כל חיי אכן נכונים, אכן קרו, אכן בני אדם עוללו כאלה דברים לבני אנוש אחרים.
רציתי לרקום צבע ומראות לסיפורים שסיפרת לי כל החיים. לראות במו עיני את הרחובות שבהם הילכו קרוביי, את הבתים בהם גרו, לשמוע את צלילי השפה בה דיברו האנשים שחיו איתם.
כי הסיפורים שלך תמיד רגשו אתי, הדהימו אותי. האמנתי בהם בכל מאודי אך יחד עם זה מאוד התקשיתי גם להאמין.
הזיכרונות אצלך חרוטים בזיכרון ובנשמה............
... בני אדם מהלכים על רגבי אדמה המסתירים בתוכם שלדי אדם ואבני זיכרון בהם חרוטים שמות נרצחים מונחות לצד עוברי אורח אדישים. העיניים מסרבות להאמין והלב כואב ומסרב גם הוא. ושוב עולה בי אותה השאלה המרעישה – למה? ואין תשובה... שמחתי על כך שיכולנו כמשפחה לנסוע, להלך איתך כאדם מבוגר, בתור ילדיך במקומות הארורים הללו ולחוש המשכיות ולא חידלון בלבד, באותה עת גם לחשוב על ילדינו בארץ שממשיכים את שהיה......
אני מקווה שילדי יוכלו גם לאהוב באשר הם, עד כמה שיוכלו ושימשיכו להאמין. חבל שהאהבה לא השמיעה את קולה אז...
באהבה רבה ותודה רבה על הכל, מנאוה ויאיר.
דניאלה, לא היתה מסוגלת להגיב. שנתיים היא נצרה את תחושותיה הקשות בליבה, כתוצאה מהביקור בפולין, עד התקופה האחרונה, בה כתבה לנו ושילבה במכתבה, את תחושותיה הקשות בתקופת ההתנתקות, עת התנדבה לשהות בגוש קטיף. להלן קטעים ממכתבה:
בס"ד, יום חמישי 31 יולי 2008
לסבא שמואל!
אתה שאזרת עוז כשזימנת אותנו זוגות זוגות, ילדיך כלותיך וחתנך אל גיא ההריגה. אל מחוזות ילדותך האבודה אדמת פולין – זעקי ארץ ארורה – מהרגע בו דרכה רגלינו בזו הארץ בערה כף רגלינו – מאפר מתינו הרבים.... היאך היינו לחרפה???
במסע זה סבא שמואל – הייתי כצל עובר, הייתי מכונסת כבמין בועה, ניסיתי לשרוד את המסע, זה היה החופש הראשון לאחר החופש הנורא – שבו גורשתי מגוש קטיף. והצלקת רק הלכה ונפערה ..... היום לאחר כשנתיים אני רוצה לומר לך סבא תודה, באופן אישי שהובלת אותי לתוך מסע מטיל אימה זה, על אף שהייתי על סף טשטוש מוחין כמעט ללא הכרה חלחלה לתודעתי הידיעה שאכן הנורא מכל קרה במציאות.. .שבאמת באמת היה דבר כזה נורא שנקרא אושוויץ, שאנשים אמיתיים חיו שם וחוו רגע אחר רגע קור, רעב, פחד, השפלה, בדידות , חולי, יאוש, ומוות . אך הדבר המפתיע מכל בעבורנו היא שהיו אנשים אשר חוו את אותם חוויות נוראיות והרסניות ובחרו אחרת, לדעת שגם במקום תופת זה – נותרה לאנשים החירות והבחירה באיך לחיות את הרגע הבא. בקדושה או בזילות, בקמצנות או בנדיבות בדיכאון מר או באופטימיות, בייאוש או בתקווה. .....בהדרגה חלחלה לתודעתי ההבנה שאת הקלפים שחולקו לך לא ניתן לשנות אך בידי האדם לשנות את אופן המשחק בהם. את כל זאת למדתי ממך סבא. זהו השיעור הגדול שלקחתי ממסע מתיש וכבד זה יצאתי ממנו מחוזקת ומועצמת וחזרה למסע, להפתעתי הרבה גם בני אישי היה במצב דומה לי, ישבנו באחרי האוטובוס כשתי גוויות נטולות חיים, חסרי הבעה, משותקים מלדבר ולהביע להתחבר וליצור קשר עם השותפים למסע דבר שאינו כ"כ אופייני לנו. ואתה סבא היית כולך פליאה איך זה שמבין כל ילדיך, בנך הבכור שותק? רק עכשיו לאחר כשנתיים ימים. הרגשתי שאני חשה שאני יכולה לתמלל ולנסח במילים משהו מרגשותיי ... קינאתי בשאר השותפים למסע שיכלו כ"כ מהר להתנסח ולתקשר עם שאר הנוסעים. כעסת סבא עלי ועל בני שלא מיהרנו לכתוב רשמים מן המסע. אך מבחינתי הייתי כמו בשאול תחתיות הכול געש ורחש בתוכי בעוצמה כל כך גדולה הייתי כמשותקת כאילמת מול הגל הפנימי שאיים עליי להתנפץ בעוצמה בפניי... וכך נגררתי לאורך כל המסע הזה אחריך, אל מחוזות ילדותך. אל סאנוק עירך בתקווה לפגוש סימני חיים שאך מה מרה היתה האכזבה. כי המספרים דילגו על מספר ביתך כאילו בלעה אותה האדמה. עם זאת לראות במציאות את נהר הסאן המפורסם כפי שציירתי לי אותו בדמיוני (ע"פ סיפוריך) העיר את חושיי המצועפים...
אני יכולה לומר כי צמחתי מהשבר הנורא. כאשר אתה סבא ואחרים כמותך הייתם לנו לסמל ומופת.... מה שממשיך להפליא הוא מה תעצומות הנפש שגייסת ע"מ לשוב אל החיים אל השמחה והחדווה שבהם. לקדש את החיים ולא את המוות. שאלות רבות הדהדו בתוכי, מה הזין אותך כל השנים? איך מצאת כוחות לכל פועלך הרבים בארץ ובחו"ל? איך המשכת לצחוק ולהצחיק לבדר ולשמח אחרים גם כאשר מתי מספר נותרו מבני משפחתך? איך? איך? זו התמיהה הגדולה על האדם ותעצומות נפשו ועם שאלה גדולה זו ועם החיפוש הנואש אחר התשובות , עם זה אני הולכת אל ילדי(שהם נכדיך), נכדי(שהם ניניך), ואל עצמי. תודה סבא, אוהבת דניאלה גור, כלתך.
שמואל: בשנת 2006 הצעתי לארבעת ילדיי עם בנות זוגם וחתני לצאת אתי לטיול שורשים בפולין.
אסתר סירבה להצטרף אלינו, כי לפולין היא לא נוסעת.
אסתר: התמונה, בה נתקלתי בילדותי - בה רואים נאצי משליך תינוק יהודי מבעד לחלון לשלג הקפוא, אשר גרמה לי בשעתו להתרגשות רבה - המשיכה ללוות אותי כל השנים, ורישומה התעצם כאשר הפכתי לאמא. כאשר הייתי אמא צעירה, רדפו אותי סיוטים בלילות - אף שלא הייתי בשואה, וגם הוריי לא. הייתי חולמת שאני נתקלת בנאצים כל הזמן. למשל: חלמתי שאני הולכת בשבת בבוקר עם הילדים הלבושים בבגדי שבת לקראת שמואל, השב מבית=הכנסת, ופתאום מגיעים נאצים עם כלבים ורובים ומתנפלים עלינו, ובתוך כל המהומה הילדים נעלמים ואינני מוצאת אותם. בחלום אחר מצאתי את עצמי בקרון רכבת סגור, ופעם אף חלמתי שאני נמצאת בתוך תא גזים בדרך להשמדה. החלומות ה"מסויטים" הללו העירו אותי באמצע הלילה, אך שכנעתי את עצמי להתאמץ להירדם שוב, כדי שאוכל למחרת בבוקר להתייצב לפני הכיתה. שמואל לא הבין למה החלומות הללו תוקפים אותי. "מה יש לך עם השואה?" הוא היה אומר לי, "את בכלל לא היית שם! אני עברתי את השואה!". אמרתי לו: "תראה, שמואל, בשבילך השואה היא לוח ענק שחור משחור, אך באמצעו יש נקודת אור - אומנם קטנה כסיכה, אך דרכה ניצלת.
לי יש לוח שחור גדול בלי נקודת האור הזו, כי לא חוויתי 'הצלה' או 'הישרדות'". סיפור השואה של קרובי משפחתי (סבא וסבתא, דודי ודודותיי מצד אמו ואבי ואחרים), ושל יהודים שלא הכרתי חדור עמוק בלבי ומלווה אותי כל החיים. אפילו פרט קטן, כמו אריזת מוצרי איפור לקראת טיול של כמה ימים, גורם לי לחשוב על כל אותן נשים, שגורשו מבתיהן ולא רק שלא ארזו מוצרי איפור לעצמן, אלא אף לא עלה בידן לקחת עמן רבע ביסקוויט לילד שלהן.
כאשר עלה רעיון מסע השורשים המשפחתי, אמרתי לשמואל: "האם אוכל להכיל את מה שעברו שישה מיליון היהודים במשך שש שנות המלחמה? אני מסתכלת על התמונה של משפחת אמי, שצולמה בווארשה בשנת 1934, ערב פרידתנו מהם, וחושבת על כל המשפחה הנפלאה והתינוקות המתוקים: מה עבר עליהם בגטו וארשה? ומי יודע מה היה בסופו של כל אחד מהם? איך ומתי? השואה נמצאת אפוא בלבי כל השנים, אז מה יש לי לנסוע לפולין?" שמואל הבין ללבי ולא לחץ עלי.
שמואל: למרות כל מה שעברתי רציתי לנסוע לפולין, כדי להראות לילדיי את מקום הולדתי; שיחושו את העיירה, בה גדלתי לפני המלחמה, ואת שורשי משפחתם בדרך חווייתית.
רעיון מסע השורשים קרם עור וגידים בעקבות מסע שורשים אישי, שעברתי בעצמי בשנת 1992 כחבר במשלחת "נסיונית" בת ארבעים איש - אנשי חינוך, אקדמיה והיסטוריונים - שארגן משרד החינוך, וביניהם מנהלי בתי=ספר ומפקחים של המשרד. באותה תקופה טרם נסעו בני הנוער לפולין בארגון בתי=הספר, אלא התחילו לנסוע קבוצות מצומצמות של בני נוער בארגונן של תנועות הנוער כמו "דרור" ו"בני עקיבא". אחת ממטרות המשלחת היתה לבדוק אם מסעות כאלה מתאימים לבני הנוער. חלק גדול מהחברים במשלחת היו ניצולי שואה. כאשר הוצע לי להשתתף במשלחת, התלבטתי מאוד. פחדתי שמא השנאה לפולנים והכאב הפנימי - אחרי כל מה שעבר עלי ועל משפחתי - לא יאפשרו לי לבחון את הדברים "בראש פתוח", אך בסופו של דבר נתתי את הסכמתי להצטרף. באותו מסע בן עשרת הימים ביקרנו בווארשה, בקראקוב ובכל מחנות ההשמדה. באוטובוס, בדרכנו לבית=הקברות בווארשה, אמרנו תהילים, ובפרט את הפסוק הידוע, שנראה מתאים מאין כמוהו: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע, כי אתה עמדי", אותו שרנו.
בבית=הקברות סיפר לנו קרל, אחד מחברי המשלחת, שבזמן המלחמה, בהיותו ילד, הוא התגורר בבית=הקברות הזה בתוך אחד הקברים. בשעות היום היה מכוסה בעפר, ובלילה יצא לחפש אוכל להחיות את נפשו, וכך ניצל.
פולין עדיין היתה קומוניסטית, ובכל מקום שרר עוני רב. כשנוכחנו בכך, השתלטה עלינו תחושת הנקמה - גם אם לא רצינו בכך. בין חברי המשלחת היה גם גיסי לוי, בעלה של ציונה, שהיה מורה. מראש החלטנו לשלב במסע הזה ביקור אצל הדודות ובנות=הדודות של אסתר וציונה, הגרות בווארשה. הצטיידנו בשתי מזוודות אוכל, כי ידענו שגם הן ומשפחותיהן סובלות ממחסור כמו מרבית האזרחים. מחווה זו שלנו ריגשה אותן מאוד. לא היה להן במה לכבד אותנו, אך דודהּ של אסתר הצליח למצוא לנו כמה מצות, ובהן כיבדו אותנו עם כוס תה.
המדריך שלנו בטיול היה טוביה שוורץ, שעבד אז במחלקת התרבות והנוער של משרד החינוך (לימים נהיה למדריך טיולי שורשים לבני נוער ולמשפחות שחפצו בטיולי שורשים, ואליו גם חברתי בשנים האחרונות בארגון פסטיבלי היידיש).
את רגע נחיתת המטוס על אדמת פולין אינני יכול לשכוח. כאשר הודיע לנו הטייס שהמטוס עומד לנחות, חשתי שפעימות לבי הולכות ומתגברות. מול עיניי ראיתי שוב את תמונת איש הגסטאפו הדוקר אותי, ואל אוזניי הגיע רעש האופנועים של הגרמנים, אשר ליוו אותנו ברגע הגירוש מהעיר; ראיתי את תחנות הרכבת בדרך לסיביר ואת העד, המספר על הרגע בו הובלו אמי ואחיותיי להשמדה. כל כך חיה היתה התמונה בעיניי, שחשתי כאילו אני ממש חוזר לאותה תקופה אפלה. ואז התחלפו לפתע רגשות הכאב והפחד בגאווה ותחושת נקמה, על שלמרות הכול, על אפם ועל חמתם של הגרמנים ושל הפולנים משתפי הפעולה, נשארתי בחיים.
זמן=מה אחרי שנחתנו, כאשר הסתובבנו ברחוב, הלכו תחושות אלה והתחזקו. בעוברנו ברחוב במהלך הימים הבאים, חשתי תחושה של נקמה מהולה בגאווה על שזכיתי כאזרח מדינת ישראל להלך חופשי בין הפולנים בלא פחד.
בסוף כל יום טיול התכנסנו למפגש מסכם. במהלך המסע לפולין נפגשנו עם הנערים והנערות, נציגי תנועות הנוער. הם "נדבקו אלינו", מנפנפים דגל ישראל גדול, בעת הביקור במחנות, ושרים בקול גדול: "עם ישראל חי". בביקור במחנה ההשמדה במיידאנק ניצבתי מול גל האפר הגדול של היהודים, שנשרפו כאן לפני חמישים שנה, והבחנתי בנערה תימנייה לידי. אין שום סיכוי שמישהו מבני משפחתה נספה בשואה או חווה את השואה, אבל הנה היא נושאת את דגל ישראל, מנופפת בו ובוכה: "למה זה הגיע להם?!" היא זועקת, ובכיָהּ קורע את הלבבות. אני מחבק אותה ומנסה לנחם.
ליד המשרפות במחנה אחר אני רואה קבוצת בני נוער עם הדגל, עומדים דום לזכר הנספים ועורכים טקס זיכרון משלהם. היתה זו חוויה מיוחדת לראות את בני הנוער הללו נכנסים לעוצמת "חוויית השואה". בערבי הסיכום ביטאתי את דעתי הנחרצת - שעל משרד החינוך לדאוג להבאתם של בני הנוער לכאן. "אין כמו עוצמת החוויה של מי שביקר כאן", אמרתי, "אם נערה תימנייה, שאיש מבני משפחתה לא חווה את מוראות השואה, יכולה להגיב בפרץ רגשות כזה, וכן כל חבריה - שומה עלינו לדאוג להביא לכאן כמה שיותר בני נוער, כדי להעביר אליהם את 'חוויית השואה' בצורה הטובה ביותר".
במהלך הנסיעות הארוכות באוטובוס סיפרתי לחברי המשלחת את סיפור ההישרדות שלי בתקופת המלחמה, גם לימדתי אותם ניגון של השיר "מוישל'ה". במשך הימים הבאים נהיה ניגון זה מעין "המנון" של הטיול שלנו.
חזרתי הביתה נרגש כולי, עמוס בקלטות שצילמתי והקלטתי מחוויות המסע ועם החלטה: להביא לכאן יום אחד את הילדים – בתנאי, כמובן, שמצבי הבריאותי והכלכלי יאפשר זאת.
כאשר התחילו תלמידי התיכון לצאת לפולין, וביניהם גם נכדותיי, מימנתי את נסיעתן של רֵעוּת (בתו של בני ואמם של שלושה מניניי), של שחר (בתה של נאוָה), ושל עינת (בתו של רוני). שלושתן כתבו לנו את רושמיהן במכתבים מרגשים כאשר היו על אדמת פולין. את מכתבה של רעות קיבלנו כאשר היינו בשליחות בוונצואלה. היא כתבה אותו כאשר ישבה באושוויץ על אבן ליד האנדרטה וקראה פרקי תהילים. במכתבה תיארה איך זולגות עיניה דמעות בזמן כתיבת המכתב. אנחנו ישבנו בוונצואלה, ודמעותיה - בהן חשנו למרות המרחק - דבקו גם בנו, והדמעות החלו לזלוג על לחיינו כאילו מעצמן.
עברו שנים. הילדים, ששמעו את חוויותיי מאותו מסע, התחילו ללחוץ עלי כדי לצאת אתי לפולין לטיול שורשים משפחתי. לא שכחתי את ההחלטה שגמלה בלבי אז, עם שובי ממסע השורשים במשלחת המנהלים, אך התחלתי לחשוש: הייתי מבוגר ב=14 שנים מאותו מסע ראשון, וחששתי שלא אעמוד בכך מבחינה בריאותית. בעזרתו של טוביה, שגם הפעם שימש לנו כמדריך, החלטתי בסופו של דבר להגשים את החלטתי ואת רצונם של ילדיי. טוביה שכר לנו מיניבוס ל=19 איש, שכללו את ארבעת ילדיי, בנות=זוגם וחתני; ותשעה אנשים נוספים - בניהם או נכדיהם של בני העירה סאנוק. לא הכרתי אותם קודם, אך ההיכרות נעשתה במהלך הנסיעות הארוכות במיניבוס, בהן סיפר כל אחד את סיפור ההישרדות של בני משפחתו במהלך המלחמה.
ביקשתי מטוביה לדאוג למלונות בדרגת תיירות טובה, וכמובן מימנתי את הטיול לכל בני משפחתי. בטיול זה שילבנו ביקורים בגטאות ובמחנות השמדה שונים עם מסע השורשים האישי שלי. התחלנו בעיירת הולדתי סאנוק, שם המתין לנו פולני גוי, חסיד אומות העולם, שהציל ארבע משפחות יהודים בתקופת המלחמה. כאשר תכננתי את המסע, פנו אלי מכרים מכפר=סבא - נכדים לאחת המשפחות שהציל אותו חסיד אומות העולם - מסרו לי את כתובתו, ביקשו שאבקר אצלו, וגם שלחו עבורו תשורה כספית נאה. המדריכה הפולנייה בווארשה סייעה לנו ליצור עמו קשר, ואכן הוא המתין לנו בביתו. אותו פולני גם מילא את בקשתי ועזר לי, באמצעות בתו, להוציא את תעודת הלידה המקורית שלי. כאשר החנינו את האוטובוס ליד ביתו, יצאו לקראתנו הפולני, אשתו ובתו. היא הגיעה מרחוק במיוחד לפגוש אותנו וכבר בכניסה לביתם הגישה לי את תעודת הלידה שלי.
הפולני סיפר לנו, שבעת המלחמה היה רק בן 16, ובעצם אביו - הוא שהציל את היהודים. לשם כך חיסל אביו את דיר החזירים שלו, ומעל גגו ערך גינת ירק. בתוך דיר החזירים בנה דירה בת שני חדרים, ובה החביא את ארבעת זוגות היהודים (עדיין לא היו להם ילדים), שהיו שכנים ותיקים ואהובים, כי רצה להציל אותם מציפורני הנאצים. השכנים הגויים, שלא ידעו דבר, התפלאו מדוע מחסל השכן את דיר החזירים שלו, אך לא עלה בדעתם שבתוכו שיכן יהודים. הוא סיכן את חייו במשך ארבע שנות המלחמה וטיפל בהם במסירות נפש, אף דאג להם לשתי מערכות כלים, ואִפשר לנשים להשתמש במטבח הפרטי שלו בשעות הלילה. בנו בן ה=16 עבד ועזר לכלכל את שמונת הפיות הנוספים שהצטרפו למשפחה.
אחרי הביקור בביתו לקח אותנו הפולני לבית=הקברות. השער היה נעול, כי השומר היה בחופשה, ובני וחתני קפצו מעל הגדר (אותה גדר, שלפני עשרים שנה תרמנו, אלה מבני העיר שנותרו בחיים כסף להקמתה) אך מצאו את המצבות הרוסות, כולל מצבות סבתי ובני משפחתי. לא ניתן היה לזהות אף מצבה. איזה כאב לב!
משם המשכנו לבית ילדותי ברחוב יַגֶלוֹנְסְקָה 19. הלכנו לאורך כל הרחוב, ממספר 1. כל הבתים נראו חדשים או לפחות משופצים, ולא זיהיתי אף בית. אך כאשר התקרבנו ל"רִינֶק" (מרכז העיירה), התרגשתי לראות שבית=הכנסת של חסידי בּוֹיַאן-רוּז'ין (הקלוֹיז), בו התפללנו, עוד עומד על תלו ומשמש כיום כספרייה (היום לא גר אף יהודי בסאנוק). כאשר נכנסנו, הבחנתי בהתרגשות במגן דוד שעל ארון הקודש הישן. גם החנויות שליד בית=הכנסת, שחלקן היו שייכות לסבא שלי, עומדות שם, בצורתן הישנה, כמעט ללא שינוי, אחרי שנים כה רבות. היה זה יום ראשון, השמש קפחה על ראשינו והחום היה בשיאו. תזמורת ניגנה ברחובות והחתן יאיר, שהוא צלם מקצועי, לא הפסיק לצלם. הוא צילם את כל הטיול. המשכנו ללכת וככל שהתקרבנו למספר 19, חשתי את פעימות ליבי וקיוויתי לראות סוף סוף את בית ילדותי. הגענו למספר 17, ולידו, בבית שאמור היה להיות מס' 19, ראינו במקום בית, מגרש חניה גדול. מה רבה היתה אכזבתי ואכזבת בני משפחתי! גם את הבית של סבא שלי לא מצאנו.
מסאנוק המשכנו ללסקו, מקום מגורי סבי מצד אבי. גם כאן מצאנו את בית=הכנסת עומד על תילו, והאכסדרא שלו משמשת היום כחנות מזכרות. עמדנו שם, לא רחוק מהמזכרות, שעיקרן פסלונים, צלבים ואביזרי דת נוצריים והתפללנו מנחה, ואני מחניק את הגוש בגרון, מנסה להתעלם מחילול הקודש, ומתפלל בכוונה. מזווית העין אני מביט לעבר מקום מושבו של סבא, ורואה אותו מתנדנד ומתפלל בכוונה ולרגע אני שוב ילד קטן, ואינני יודע מה קורה סביבי. אני יושב על הכסא לבדי, ובצד השני יושבים ילדי ובנות זוגם. אני מנסה להתבודד עם עצמי ועם זיכרונותיי, וכל רגע ניגש אלי אחד הילדים לשאול לשלומי, חושש מהתפרצות של רגשות. "אבא אתה מרגיש טוב?" שואל אותי אלי ומחזיר אותי למציאות. לפתע אני מבחין בלוח זיכרון גדול, התלוי על הקיר מנגד, שעליו חרוטים שמותיהם של דודי שכונה: "רבינו אברהם גראניק", אשתו ושמונת ילדיו, בין שלושת אלפי שמות יהודי העיר שנספו בשואה, והתרגשות רבה אוחזת בי ובבני משפחתי.
לאורך כל המסע, הרגשתי טוב והולכתי את הקבוצה, בסיועו של טוביה, בנחישות ובמרץ בלתי נדלה. כאשר צלצלנו בערב לאסתר אמרו לה הילדים: "אנחנו לא מכירים את אבא. הוא מתנהג כמו אריה..."
המסע היה מרגש מאוד, והמחיש לבני משפחתי את אשר עברתי בשנות המלחמה, וגם קרב אותם לבני המשפחה שנספו בשואה ולא זכו להכירם. הילדים הביעו את תודתם על ההזדמנות שנתתי להם להיחשף לחוויה המסעירה והמרגשת, באמצעות מכתבים שכתבו לי.
קטעים ממכתבה של נאווה:
בס"ד, תשס"ז. אבי היקר,
שנים שרציתי לנסוע לפולין, מן דחף כזה, לראות, לחוש לנשום את האוויר שפעם נשמו אנשים שבעצם כל כך קרובים לי, שלא הכרתי מעולם. אולי דרך זה חשבתי שאצליח להאמין שהזוועות האלה שעליהם שמעתי כל חיי אכן נכונים, אכן קרו, אכן בני אדם עוללו כאלה דברים לבני אנוש אחרים.
רציתי לרקום צבע ומראות לסיפורים שסיפרת לי כל החיים. לראות במו עיני את הרחובות שבהם הילכו קרוביי, את הבתים בהם גרו, לשמוע את צלילי השפה בה דיברו האנשים שחיו איתם.
כי הסיפורים שלך תמיד רגשו אתי, הדהימו אותי. האמנתי בהם בכל מאודי אך יחד עם זה מאוד התקשיתי גם להאמין.
הזיכרונות אצלך חרוטים בזיכרון ובנשמה............
... בני אדם מהלכים על רגבי אדמה המסתירים בתוכם שלדי אדם ואבני זיכרון בהם חרוטים שמות נרצחים מונחות לצד עוברי אורח אדישים. העיניים מסרבות להאמין והלב כואב ומסרב גם הוא. ושוב עולה בי אותה השאלה המרעישה – למה? ואין תשובה... שמחתי על כך שיכולנו כמשפחה לנסוע, להלך איתך כאדם מבוגר, בתור ילדיך במקומות הארורים הללו ולחוש המשכיות ולא חידלון בלבד, באותה עת גם לחשוב על ילדינו בארץ שממשיכים את שהיה......
אני מקווה שילדי יוכלו גם לאהוב באשר הם, עד כמה שיוכלו ושימשיכו להאמין. חבל שהאהבה לא השמיעה את קולה אז...
באהבה רבה ותודה רבה על הכל, מנאוה ויאיר.
דניאלה, לא היתה מסוגלת להגיב. שנתיים היא נצרה את תחושותיה הקשות בליבה, כתוצאה מהביקור בפולין, עד התקופה האחרונה, בה כתבה לנו ושילבה במכתבה, את תחושותיה הקשות בתקופת ההתנתקות, עת התנדבה לשהות בגוש קטיף. להלן קטעים ממכתבה:
בס"ד, יום חמישי 31 יולי 2008
לסבא שמואל!
אתה שאזרת עוז כשזימנת אותנו זוגות זוגות, ילדיך כלותיך וחתנך אל גיא ההריגה. אל מחוזות ילדותך האבודה אדמת פולין – זעקי ארץ ארורה – מהרגע בו דרכה רגלינו בזו הארץ בערה כף רגלינו – מאפר מתינו הרבים.... היאך היינו לחרפה???
במסע זה סבא שמואל – הייתי כצל עובר, הייתי מכונסת כבמין בועה, ניסיתי לשרוד את המסע, זה היה החופש הראשון לאחר החופש הנורא – שבו גורשתי מגוש קטיף. והצלקת רק הלכה ונפערה ..... היום לאחר כשנתיים אני רוצה לומר לך סבא תודה, באופן אישי שהובלת אותי לתוך מסע מטיל אימה זה, על אף שהייתי על סף טשטוש מוחין כמעט ללא הכרה חלחלה לתודעתי הידיעה שאכן הנורא מכל קרה במציאות.. .שבאמת באמת היה דבר כזה נורא שנקרא אושוויץ, שאנשים אמיתיים חיו שם וחוו רגע אחר רגע קור, רעב, פחד, השפלה, בדידות , חולי, יאוש, ומוות . אך הדבר המפתיע מכל בעבורנו היא שהיו אנשים אשר חוו את אותם חוויות נוראיות והרסניות ובחרו אחרת, לדעת שגם במקום תופת זה – נותרה לאנשים החירות והבחירה באיך לחיות את הרגע הבא. בקדושה או בזילות, בקמצנות או בנדיבות בדיכאון מר או באופטימיות, בייאוש או בתקווה. .....בהדרגה חלחלה לתודעתי ההבנה שאת הקלפים שחולקו לך לא ניתן לשנות אך בידי האדם לשנות את אופן המשחק בהם. את כל זאת למדתי ממך סבא. זהו השיעור הגדול שלקחתי ממסע מתיש וכבד זה יצאתי ממנו מחוזקת ומועצמת וחזרה למסע, להפתעתי הרבה גם בני אישי היה במצב דומה לי, ישבנו באחרי האוטובוס כשתי גוויות נטולות חיים, חסרי הבעה, משותקים מלדבר ולהביע להתחבר וליצור קשר עם השותפים למסע דבר שאינו כ"כ אופייני לנו. ואתה סבא היית כולך פליאה איך זה שמבין כל ילדיך, בנך הבכור שותק? רק עכשיו לאחר כשנתיים ימים. הרגשתי שאני חשה שאני יכולה לתמלל ולנסח במילים משהו מרגשותיי ... קינאתי בשאר השותפים למסע שיכלו כ"כ מהר להתנסח ולתקשר עם שאר הנוסעים. כעסת סבא עלי ועל בני שלא מיהרנו לכתוב רשמים מן המסע. אך מבחינתי הייתי כמו בשאול תחתיות הכול געש ורחש בתוכי בעוצמה כל כך גדולה הייתי כמשותקת כאילמת מול הגל הפנימי שאיים עליי להתנפץ בעוצמה בפניי... וכך נגררתי לאורך כל המסע הזה אחריך, אל מחוזות ילדותך. אל סאנוק עירך בתקווה לפגוש סימני חיים שאך מה מרה היתה האכזבה. כי המספרים דילגו על מספר ביתך כאילו בלעה אותה האדמה. עם זאת לראות במציאות את נהר הסאן המפורסם כפי שציירתי לי אותו בדמיוני (ע"פ סיפוריך) העיר את חושיי המצועפים...
אני יכולה לומר כי צמחתי מהשבר הנורא. כאשר אתה סבא ואחרים כמותך הייתם לנו לסמל ומופת.... מה שממשיך להפליא הוא מה תעצומות הנפש שגייסת ע"מ לשוב אל החיים אל השמחה והחדווה שבהם. לקדש את החיים ולא את המוות. שאלות רבות הדהדו בתוכי, מה הזין אותך כל השנים? איך מצאת כוחות לכל פועלך הרבים בארץ ובחו"ל? איך המשכת לצחוק ולהצחיק לבדר ולשמח אחרים גם כאשר מתי מספר נותרו מבני משפחתך? איך? איך? זו התמיהה הגדולה על האדם ותעצומות נפשו ועם שאלה גדולה זו ועם החיפוש הנואש אחר התשובות , עם זה אני הולכת אל ילדי(שהם נכדיך), נכדי(שהם ניניך), ואל עצמי. תודה סבא, אוהבת דניאלה גור, כלתך.
יום הולדת 75 לשמואל ומסיבת 55 שנות נישואין לשנינו.
בפברואר 2008, הזמנו את כל הילדים הנכדים והנינים לשבת בבית מלון בניר עציון, לכבוד יום הולדתי השבעים וחמישה ומלאת חמישים וחמש שנות נישואין לשנינו.
הילדים הכינו תוכנית עשירה, שכללה שירים, משחקים וברכות. ואף הנפיקו "עיתון" מיוחד לכבוד האירוע. אסתר כתבה לי ברכה מיוחדת, בחרוזים, אותה קראה בפני בני המשפחה, (קטעים ממנה יובאו כאן), ואני השבתי בברכה משלי.
בפברואר 2008, הזמנו את כל הילדים הנכדים והנינים לשבת בבית מלון בניר עציון, לכבוד יום הולדתי השבעים וחמישה ומלאת חמישים וחמש שנות נישואין לשנינו.
הילדים הכינו תוכנית עשירה, שכללה שירים, משחקים וברכות. ואף הנפיקו "עיתון" מיוחד לכבוד האירוע. אסתר כתבה לי ברכה מיוחדת, בחרוזים, אותה קראה בפני בני המשפחה, (קטעים ממנה יובאו כאן), ואני השבתי בברכה משלי.
מאסתר: לשמואל בן ה- 75
הכרתי אותך כשהיית תינוק ממש,החיים אתך היו מתובלים בדבש,
היום אתה כבר ילד גדול, ומעשיך רב לך בכל.
אתה יודע פנים להאיר, לכל תושב ברעננה העיר,
מילה טובה להגיד לכל תלמיד,בחיוך רחב ושמח תמיד.
ללכת אתך ברחוב אי אפשר,כל שתי פסיעות אתה נעצר:
פה תלמיד,שם הורה, הנה גננת והנה מורה,
כולם שמחים בך לפגוש,אתה פנומן ביחסי אנוש:
לעובד הניקיון על שכם טפיחה, לראש העיר איחולים וברכה,
להורי התלמידים מילים טובות, לתלמידים הבוגרים סיפורים וזיכרונות.
מורים ומורות,מנהלים ומנהלות,כולם לך יביעו תודה על העזרה והתמיכה.
..........הורי היו לך מיד לאב ואם, גם אתה החזרת להם אהבה.
טיפלת בהם בכבוד ובמסירות,גילית המון הבנה ואחריות.
במיוחד התנהגת כבן בשנותיהם האחרונות,כשכולנו טיפלנו בהם, האח והאחיות.
כל מאמץ מצידך לא חסכת,תפקידים רבים על עצמך לקחת,
במיוחד אציין את התמדתך לקחת את אבא לבית=הכנסת וחזרה.
לאביך, סבא איצ'לה שאהבנו מאוד, הצטיינת בלה אוהב ויחס כבוד.
אליו נסענו כמה פעמים בשבוע,למרות המאמץ והזמן, באופן קבוע.
העמסנו את הילדים על הווספה עם הסירה, וישר לרחוב רש"י, שם היתה הדירה.
...........אביך היה איתנו עד סוף ימיו,איש מיוחד,יקר מפז וזהב,
יהי זכרו ברוך לעולמי עולמים, חבל דאבדין ולא משתכחין!!!
עכשיו נספר על ימים רחוקים, כשאכלנו חומוס במקום דגים,
אתה עבדת בשלוש משרות, גם אני נתתי את כל הכוחות.
בני ורוני נולדו במרתף צר, רצינו לצאת מן המיצר,
יצאת מההוראה וקנינו מכבסה, ובאמת קצת השתפרה הפרנסה.
שנינו יחד משכנו בעול, קנינו דירת שני חדרים והול.
ואז יצאנו לשליחות ראשונה, ולא ידענו שזו לא תהיה האחרונה.
אחריך ללכת הייתי מוכנה, גם למדבר ולארץ לא זרועה.
כך הגענו לארץ ברזיל,הרחוקה מכאן אלפי מיל. (* וכאן תיארה אסתר מקצת הרפתקאותינו בשליחויות השונות)..........עד אשר אמרת נגמר, מעכשיו בארץ אני נשאר.
כעת אנו מסתפקים בחיים שאננים: מבקרים את הילדים,הנכדים והנינים.
להיות סבא רבא לנינים זה אושר גדול: יש מהם הרבה נחת ואין כל עול.
העול היחיד שאנו שומרים בהקפדה, לכל יום הולדת לתת מתנה.
רק על דבר אחד אנו מצטערים, שבל רחבי הארץ הם מפוזרים,
ואנו כבר סבנו ובאנו בימים, וקשה לנו להיטלטל בדרכים.
.... בשעת הדלקת נרות בערב שבת, אברך את הבנים ואת הבת
ואתאמץ מאוד לפי הסדר להזכירם, לא לשכוח את הגדול לפני הקטן.
שלוש פעמים בשבוע למכון כושר, גם זה מוסיף קצת אושר.
להצגות תיאטרון יש לנו מנוי, ממש אין רגע פנוי.
קורסים, שיעורים והרצאות, מהכל אפשר ליהנות.
חברים יש לנו מאוד הרבה, אתם נבלה וגם נהנה.
ימיך שמואל מלאים בפעילות, מלבד ענייני הבית, עוסק בהתנדבות......
תודה לך שמואל מכל הלב, על שאתה בעל מסור ואוהב.
עוזר בכל מה שאפשר, אתה שר החוץ הפנים והאוצר.
בעריכת קניות אתה מומחה, אם אתה רוצה או לא רוצה.
דואג לסדר הכל בחריצות, בטוב טעם, בחוכמה ובזריזות.
תודה על החיים המעניינים שהיו לי אתך, על היותך אב טוב לשלושת בניך ובתך.
לשלוש כלותיך אתה חם חם. ולחתן חותן גם.
אתה משוגע באהבתך לנכדים, מפנק אותם במתנות וממתקים.
במיוחד אתה נהדר ביחסיך עם הקטנים, אותם משעשע ועושה להם קסמים.
מהמצח מפיל את המשקפיים, והם צוחקים עד לב שמים.
תודה על זה שבחברה אתה תמיד מצחיק, ובכל שיחה גוועת מדליק את הזיק.
חוש ההומור שלך ידוע לכל, בבדיחות ובסיפורים אתה גדול.
לכל מתחכם אתה מכניס גול, בשבתות, בחגים וגם בימי חול.
יש בך המון חן ושיק, בשבילי אתה הגבר הכי מדליק...חשיק.
תמשיך שמואל להיות מה שאתה, אתה נפלא וזו לא המעטה.
ייתן לנו השם אריכות ימים, בבריאות טובה, נחת ונעימים,
לראות עוד הרבה שמחות, בכל אחת מהמשפחות.
ואנחנו נמשיך להיות חברים, באהבה גדולה עד מאה ועשרים.
הכרתי אותך כשהיית תינוק ממש,החיים אתך היו מתובלים בדבש,
היום אתה כבר ילד גדול, ומעשיך רב לך בכל.
אתה יודע פנים להאיר, לכל תושב ברעננה העיר,
מילה טובה להגיד לכל תלמיד,בחיוך רחב ושמח תמיד.
ללכת אתך ברחוב אי אפשר,כל שתי פסיעות אתה נעצר:
פה תלמיד,שם הורה, הנה גננת והנה מורה,
כולם שמחים בך לפגוש,אתה פנומן ביחסי אנוש:
לעובד הניקיון על שכם טפיחה, לראש העיר איחולים וברכה,
להורי התלמידים מילים טובות, לתלמידים הבוגרים סיפורים וזיכרונות.
מורים ומורות,מנהלים ומנהלות,כולם לך יביעו תודה על העזרה והתמיכה.
..........הורי היו לך מיד לאב ואם, גם אתה החזרת להם אהבה.
טיפלת בהם בכבוד ובמסירות,גילית המון הבנה ואחריות.
במיוחד התנהגת כבן בשנותיהם האחרונות,כשכולנו טיפלנו בהם, האח והאחיות.
כל מאמץ מצידך לא חסכת,תפקידים רבים על עצמך לקחת,
במיוחד אציין את התמדתך לקחת את אבא לבית=הכנסת וחזרה.
לאביך, סבא איצ'לה שאהבנו מאוד, הצטיינת בלה אוהב ויחס כבוד.
אליו נסענו כמה פעמים בשבוע,למרות המאמץ והזמן, באופן קבוע.
העמסנו את הילדים על הווספה עם הסירה, וישר לרחוב רש"י, שם היתה הדירה.
...........אביך היה איתנו עד סוף ימיו,איש מיוחד,יקר מפז וזהב,
יהי זכרו ברוך לעולמי עולמים, חבל דאבדין ולא משתכחין!!!
עכשיו נספר על ימים רחוקים, כשאכלנו חומוס במקום דגים,
אתה עבדת בשלוש משרות, גם אני נתתי את כל הכוחות.
בני ורוני נולדו במרתף צר, רצינו לצאת מן המיצר,
יצאת מההוראה וקנינו מכבסה, ובאמת קצת השתפרה הפרנסה.
שנינו יחד משכנו בעול, קנינו דירת שני חדרים והול.
ואז יצאנו לשליחות ראשונה, ולא ידענו שזו לא תהיה האחרונה.
אחריך ללכת הייתי מוכנה, גם למדבר ולארץ לא זרועה.
כך הגענו לארץ ברזיל,הרחוקה מכאן אלפי מיל. (* וכאן תיארה אסתר מקצת הרפתקאותינו בשליחויות השונות)..........עד אשר אמרת נגמר, מעכשיו בארץ אני נשאר.
כעת אנו מסתפקים בחיים שאננים: מבקרים את הילדים,הנכדים והנינים.
להיות סבא רבא לנינים זה אושר גדול: יש מהם הרבה נחת ואין כל עול.
העול היחיד שאנו שומרים בהקפדה, לכל יום הולדת לתת מתנה.
רק על דבר אחד אנו מצטערים, שבל רחבי הארץ הם מפוזרים,
ואנו כבר סבנו ובאנו בימים, וקשה לנו להיטלטל בדרכים.
.... בשעת הדלקת נרות בערב שבת, אברך את הבנים ואת הבת
ואתאמץ מאוד לפי הסדר להזכירם, לא לשכוח את הגדול לפני הקטן.
שלוש פעמים בשבוע למכון כושר, גם זה מוסיף קצת אושר.
להצגות תיאטרון יש לנו מנוי, ממש אין רגע פנוי.
קורסים, שיעורים והרצאות, מהכל אפשר ליהנות.
חברים יש לנו מאוד הרבה, אתם נבלה וגם נהנה.
ימיך שמואל מלאים בפעילות, מלבד ענייני הבית, עוסק בהתנדבות......
תודה לך שמואל מכל הלב, על שאתה בעל מסור ואוהב.
עוזר בכל מה שאפשר, אתה שר החוץ הפנים והאוצר.
בעריכת קניות אתה מומחה, אם אתה רוצה או לא רוצה.
דואג לסדר הכל בחריצות, בטוב טעם, בחוכמה ובזריזות.
תודה על החיים המעניינים שהיו לי אתך, על היותך אב טוב לשלושת בניך ובתך.
לשלוש כלותיך אתה חם חם. ולחתן חותן גם.
אתה משוגע באהבתך לנכדים, מפנק אותם במתנות וממתקים.
במיוחד אתה נהדר ביחסיך עם הקטנים, אותם משעשע ועושה להם קסמים.
מהמצח מפיל את המשקפיים, והם צוחקים עד לב שמים.
תודה על זה שבחברה אתה תמיד מצחיק, ובכל שיחה גוועת מדליק את הזיק.
חוש ההומור שלך ידוע לכל, בבדיחות ובסיפורים אתה גדול.
לכל מתחכם אתה מכניס גול, בשבתות, בחגים וגם בימי חול.
יש בך המון חן ושיק, בשבילי אתה הגבר הכי מדליק...חשיק.
תמשיך שמואל להיות מה שאתה, אתה נפלא וזו לא המעטה.
ייתן לנו השם אריכות ימים, בבריאות טובה, נחת ונעימים,
לראות עוד הרבה שמחות, בכל אחת מהמשפחות.
ואנחנו נמשיך להיות חברים, באהבה גדולה עד מאה ועשרים.
דברים למשפחה משמואל ביום ההולדת 75
שבת שלום לילדים הנכדים והנינים.
בנימין ביקש ממני לכתוב כמה דברים למפגש זה. לי הרבה יותר קל ויותר נעים לדבר מהלב מאשר מהכתוב, אולם נעניתי לבקשתו ואני כותב דברים שגם הם יוצאים מהלב.
באירוע מיוחד זה חובה לברך שהחיינו. ההתכנסות המשפחתית עם כל הנמצאים כאן, מעוררים בי הרבה זיכרונות ורגשות. הכל חולף במוחי כמו סרט נע. אני לא מאמין לעצמי שאני בן 75, ושעברו 55 שנה מאז הנישואין. כידוע לכם, עברתי תקופות שונות בחיי. תקופות של אירועים ומאורעות המלווים אותי כל העת. אני מודה לקב"ה שזיכני לחיות אתכם את חווית ה"ביחד" עם הילדים הנכדים והנינים הנפלאים. וכמובן עם אמא , הסבתא והסבתא רבא הנפלאה.
בכל הזדמנות ובכל שמחה, אני חש צורך להיזכר ולהזכיר את ההורים שלנו: את סבא אברהם יצחק, סבא איצ'לה, סבתא פסהלה וסבתא טשארנע אמי, שלא זכיתי לחיות עימה, אלא עד גיל חמש. הם העניקו לנו את כל הטוב והערכים בכל שטחי החיים. הם היו הורים מיוחדים. מהם ינקנו את המיטב, והמכובד, וזאת השתדלנו להעביר לכם ילדים ונכדים. ואני מקווה שגם לנינים. אני שמח מאוד להיווכח ולהיות עד שאתם ממשיכים בדרכנו ובוודאי מוסיפים דברים יפים, שלנו לא היתה היכולת להעניק לכם. ואתם בחוכמתכם ובתבונתכם משקיעים את המירב בילדים. אני מוצא חובה נעימה להודות לכם על כל המאמצים כדי שהשבת הזאת תישאר חרותה על לוח לבנו להרבה שנים ותחרת גם בזיכרון הנכדים והנינים.
מחובתי להוסיף ולומר בפניכם בגלוי כי כל מה שהשגתי בשנות חיי נישואינו יש לזקוף לזכות אסתר היקרה והצדקת, אהובתי היפה, החברה המסורה והאוהבת , אמא הנפלאה והאוהבת,שידעה לנווט בהצלחה רבה את ספינת הנישואין שנישאה על גלים רבים. חכמתה,תבונתה, ואהבתה הרבה, עזרו לנו להתגבר על הרבה מכשולים כשהתמודדנו עם בעיות פרנסה, חינוך הילדים והשליחויות. התגברנו על כל הבעיות מתוך הבנה חברות וידידות. בזכותה הגעתי להיות מורה, מנהל בתי ספר, מפקח ומנהל המחלקה לחינוך ברעננה. הגדולה של אסתר, שהכירה נער עולה, שהתבגר טרם זמנו, עבר את מאורעות השואה והגלות, רעב,סבל,ויתמות, והיא הבינה אותי. את הקשיים והבעיות. היא ידעה להקשיב, להדריך בתבונה ובזכותה הצלחתי לחיות חים נורמאליים. את התארים האקדמיים השגתי מאוניברסיטת החיים. מניסיון החיים היומיומי ומהעידוד הרב מאמא. בשנות חיינו המשותפים השתדלנו תמיד למצוא את המשותף והמאחד, את החיובי והיפה. לא תמיד הסכמנו על כל נושא, אבל ידענו לוותר אחד לשני והאהבה בינינו כיסתה על כל אי ההבנות. ובהזדמנות זו שציינתי את היחסים ביני לבין אמא, אני מוצא לי חובה מיוחדת לציין שטיב החיים שלנו בגיל הזה, אליו הגענו, תלוי בכמה גורמים:1. הקב"ה שישמור עלינו מכל רע ובבריאות טובה. 2. יחס הילדים והנכדים אלינו, גילוי אכפתיות,אהבה, יחס ודאגה, גם כשאנו בריאים ובפרט אם לא נרגיש טוב חלילה. המרחק הגיאוגרפי בינינו יש לו משמעות רצינית. הרבה פעמים מתחשק לנו לראות את הילדים הנכדים והנינים, לאו דווקא באירועים אלא גם סתם כך, בימות החול, פעם לארוחת ערב או לכוס קפה, פשוט לראותכם. מי כמוכם יודע על זמנים קשים מאוד שעברנו כאשר היינו צריכים לדאוג ולטפל בהורינו לעת זקנתם, באבי יצחק ז"ל, שנפטר מיד אחרי נישואיו של בנימין, ואף אחד מהנכדים לא זכה להכירו. ובהוריה של אסתר, סבא אברהם יצחק וסבתא פסהלה, שאינם אתנו יותר מעשר שנים, ורק הנכדים הגדולים יכולים לזכור אותם. שנינו עבדנו קשה מאוד בניהול בתי ספר ולמרות העבודה והטרדה דאגנו לשלומם ורווחתם יום יום וממש רגע רגע, מתוך אהבה ויחס של כבוד ומסירות. לטיפול המסור בהורים היו כמובן שותפים לאה וישראל, ציונה ולוי ושלמה וצפורה. הסוד הגדול הוא ההבנה ההדדית בין הילדים של הורינו ובני זוגם והאהבה והכבוד שרחשנו אל הורינו. אני יודע בוודאות שלמרות הקשיים והמכאובים של הזקנה, חשו הורינו באושר כשראו כיצד הילדים מטפלים בהם. אני מתפלל שאווירה זו תשרור בין ילדינו לעת זקנתנו ומהדוגמא שלכם ילמדו גם הנכדים ועל זה נאמר:"למען יאריכון ימיך..."
אינני מתכוון לחזור על עצמי ולספר לכם את כל מה שעבר עלי ועל משפחתי בתקופת המלחמה. היתמות,הרעב,הפחד,חוסר הביטחון, הנדודים ועוד. כל סיפור חיי מוכר לכל הנוכחים כאן, פרט לנכדים הצעירים.אני רק מציין בפניכם שכל חיי מאז ועד היום עברו בניסים גדולים ועצומים: הנס שניצלתי מהמלחמה והגעתי למולדת. הנס שגם אבי ז"ל, האדם היקר, הצדיק והישר, שופע אהבה וכבוד לכל הסובבים אותו ניצל וזכיתי לחיות בצילו. הנס המיוחד שהכרתי את אהובתי אסתר. הנס הגדול שהחזון איש זצ"ל נתן להורים את ברכתו לנישואינו. והניסים הגדולים הנמצאים עמנו פה עתה ויושבים באולם הזה, אתם ילדים נכדים ונינים יקרים. מי היה מאמין שלנער פליט שואה, יהיה יום אחד את כל הרכוש הזה.
אתם מעניקים לנו הרבה נחת וגאווה. הרבה אהבה יש לנו אליכם. מי כמוכם יודעים שכל מה שיש לנו השגנו בעשרים אצבעות של אמא ושלי. כל מה שעשינו למענכם, אולי לא מספיק, ואולי לא תמיד לשביעות רצונכם, אבל תמיד מלב אוהב ומסור. איננו מושלמים. ייתכן שיכולנו לעשות יותר, אבל התוצאה שבפנינו מרנינה את הלב: לראות ילדים ונכדים יפים,מאושרים,ומצליחים כל אחד בדרכו. לראות את האהבה והאושר במשפחות, זהו הסיפוק הגדול ביותר עבורנו. אני תפילה לקב"ה, שנזכה להרבה שמחות משותפות ושלא נצטרך להטריח אתכם בביקורי חולים ובטיפול בהורים זקנים. אך רצוי שעל סדר היום ובלוח הזמנים שלכם יהיה רשום ביקור הורים, לא רק בטלפון, אלא שנתראה מפעם לפעם פנים אל פנים. ואם הקב"ה ייתן לנו עוד שנים של בריאות וחיים, הרי אתם אלה שצריכים לעשות מאמצים לשמור על קשר ושהמרחק הגיאוגרפי לא יהווה גורם מרחיק, אכן זה לא קל, אך כדאי. וכך תחזקו אותנו ברצון לחיות וליהנות מכם כל יום וכל שעה.שנחגוג יחד הרבה שמחות מתוך אהבה, אחווה ורעות עד מאה ועשרים. כה לחי!
שבת שלום לילדים הנכדים והנינים.
בנימין ביקש ממני לכתוב כמה דברים למפגש זה. לי הרבה יותר קל ויותר נעים לדבר מהלב מאשר מהכתוב, אולם נעניתי לבקשתו ואני כותב דברים שגם הם יוצאים מהלב.
באירוע מיוחד זה חובה לברך שהחיינו. ההתכנסות המשפחתית עם כל הנמצאים כאן, מעוררים בי הרבה זיכרונות ורגשות. הכל חולף במוחי כמו סרט נע. אני לא מאמין לעצמי שאני בן 75, ושעברו 55 שנה מאז הנישואין. כידוע לכם, עברתי תקופות שונות בחיי. תקופות של אירועים ומאורעות המלווים אותי כל העת. אני מודה לקב"ה שזיכני לחיות אתכם את חווית ה"ביחד" עם הילדים הנכדים והנינים הנפלאים. וכמובן עם אמא , הסבתא והסבתא רבא הנפלאה.
בכל הזדמנות ובכל שמחה, אני חש צורך להיזכר ולהזכיר את ההורים שלנו: את סבא אברהם יצחק, סבא איצ'לה, סבתא פסהלה וסבתא טשארנע אמי, שלא זכיתי לחיות עימה, אלא עד גיל חמש. הם העניקו לנו את כל הטוב והערכים בכל שטחי החיים. הם היו הורים מיוחדים. מהם ינקנו את המיטב, והמכובד, וזאת השתדלנו להעביר לכם ילדים ונכדים. ואני מקווה שגם לנינים. אני שמח מאוד להיווכח ולהיות עד שאתם ממשיכים בדרכנו ובוודאי מוסיפים דברים יפים, שלנו לא היתה היכולת להעניק לכם. ואתם בחוכמתכם ובתבונתכם משקיעים את המירב בילדים. אני מוצא חובה נעימה להודות לכם על כל המאמצים כדי שהשבת הזאת תישאר חרותה על לוח לבנו להרבה שנים ותחרת גם בזיכרון הנכדים והנינים.
מחובתי להוסיף ולומר בפניכם בגלוי כי כל מה שהשגתי בשנות חיי נישואינו יש לזקוף לזכות אסתר היקרה והצדקת, אהובתי היפה, החברה המסורה והאוהבת , אמא הנפלאה והאוהבת,שידעה לנווט בהצלחה רבה את ספינת הנישואין שנישאה על גלים רבים. חכמתה,תבונתה, ואהבתה הרבה, עזרו לנו להתגבר על הרבה מכשולים כשהתמודדנו עם בעיות פרנסה, חינוך הילדים והשליחויות. התגברנו על כל הבעיות מתוך הבנה חברות וידידות. בזכותה הגעתי להיות מורה, מנהל בתי ספר, מפקח ומנהל המחלקה לחינוך ברעננה. הגדולה של אסתר, שהכירה נער עולה, שהתבגר טרם זמנו, עבר את מאורעות השואה והגלות, רעב,סבל,ויתמות, והיא הבינה אותי. את הקשיים והבעיות. היא ידעה להקשיב, להדריך בתבונה ובזכותה הצלחתי לחיות חים נורמאליים. את התארים האקדמיים השגתי מאוניברסיטת החיים. מניסיון החיים היומיומי ומהעידוד הרב מאמא. בשנות חיינו המשותפים השתדלנו תמיד למצוא את המשותף והמאחד, את החיובי והיפה. לא תמיד הסכמנו על כל נושא, אבל ידענו לוותר אחד לשני והאהבה בינינו כיסתה על כל אי ההבנות. ובהזדמנות זו שציינתי את היחסים ביני לבין אמא, אני מוצא לי חובה מיוחדת לציין שטיב החיים שלנו בגיל הזה, אליו הגענו, תלוי בכמה גורמים:1. הקב"ה שישמור עלינו מכל רע ובבריאות טובה. 2. יחס הילדים והנכדים אלינו, גילוי אכפתיות,אהבה, יחס ודאגה, גם כשאנו בריאים ובפרט אם לא נרגיש טוב חלילה. המרחק הגיאוגרפי בינינו יש לו משמעות רצינית. הרבה פעמים מתחשק לנו לראות את הילדים הנכדים והנינים, לאו דווקא באירועים אלא גם סתם כך, בימות החול, פעם לארוחת ערב או לכוס קפה, פשוט לראותכם. מי כמוכם יודע על זמנים קשים מאוד שעברנו כאשר היינו צריכים לדאוג ולטפל בהורינו לעת זקנתם, באבי יצחק ז"ל, שנפטר מיד אחרי נישואיו של בנימין, ואף אחד מהנכדים לא זכה להכירו. ובהוריה של אסתר, סבא אברהם יצחק וסבתא פסהלה, שאינם אתנו יותר מעשר שנים, ורק הנכדים הגדולים יכולים לזכור אותם. שנינו עבדנו קשה מאוד בניהול בתי ספר ולמרות העבודה והטרדה דאגנו לשלומם ורווחתם יום יום וממש רגע רגע, מתוך אהבה ויחס של כבוד ומסירות. לטיפול המסור בהורים היו כמובן שותפים לאה וישראל, ציונה ולוי ושלמה וצפורה. הסוד הגדול הוא ההבנה ההדדית בין הילדים של הורינו ובני זוגם והאהבה והכבוד שרחשנו אל הורינו. אני יודע בוודאות שלמרות הקשיים והמכאובים של הזקנה, חשו הורינו באושר כשראו כיצד הילדים מטפלים בהם. אני מתפלל שאווירה זו תשרור בין ילדינו לעת זקנתנו ומהדוגמא שלכם ילמדו גם הנכדים ועל זה נאמר:"למען יאריכון ימיך..."
אינני מתכוון לחזור על עצמי ולספר לכם את כל מה שעבר עלי ועל משפחתי בתקופת המלחמה. היתמות,הרעב,הפחד,חוסר הביטחון, הנדודים ועוד. כל סיפור חיי מוכר לכל הנוכחים כאן, פרט לנכדים הצעירים.אני רק מציין בפניכם שכל חיי מאז ועד היום עברו בניסים גדולים ועצומים: הנס שניצלתי מהמלחמה והגעתי למולדת. הנס שגם אבי ז"ל, האדם היקר, הצדיק והישר, שופע אהבה וכבוד לכל הסובבים אותו ניצל וזכיתי לחיות בצילו. הנס המיוחד שהכרתי את אהובתי אסתר. הנס הגדול שהחזון איש זצ"ל נתן להורים את ברכתו לנישואינו. והניסים הגדולים הנמצאים עמנו פה עתה ויושבים באולם הזה, אתם ילדים נכדים ונינים יקרים. מי היה מאמין שלנער פליט שואה, יהיה יום אחד את כל הרכוש הזה.
אתם מעניקים לנו הרבה נחת וגאווה. הרבה אהבה יש לנו אליכם. מי כמוכם יודעים שכל מה שיש לנו השגנו בעשרים אצבעות של אמא ושלי. כל מה שעשינו למענכם, אולי לא מספיק, ואולי לא תמיד לשביעות רצונכם, אבל תמיד מלב אוהב ומסור. איננו מושלמים. ייתכן שיכולנו לעשות יותר, אבל התוצאה שבפנינו מרנינה את הלב: לראות ילדים ונכדים יפים,מאושרים,ומצליחים כל אחד בדרכו. לראות את האהבה והאושר במשפחות, זהו הסיפוק הגדול ביותר עבורנו. אני תפילה לקב"ה, שנזכה להרבה שמחות משותפות ושלא נצטרך להטריח אתכם בביקורי חולים ובטיפול בהורים זקנים. אך רצוי שעל סדר היום ובלוח הזמנים שלכם יהיה רשום ביקור הורים, לא רק בטלפון, אלא שנתראה מפעם לפעם פנים אל פנים. ואם הקב"ה ייתן לנו עוד שנים של בריאות וחיים, הרי אתם אלה שצריכים לעשות מאמצים לשמור על קשר ושהמרחק הגיאוגרפי לא יהווה גורם מרחיק, אכן זה לא קל, אך כדאי. וכך תחזקו אותנו ברצון לחיות וליהנות מכם כל יום וכל שעה.שנחגוג יחד הרבה שמחות מתוך אהבה, אחווה ורעות עד מאה ועשרים. כה לחי!
