שמואל: אני מקבל משרת מנהל בבית=הספר "מורשה" ברמת=גן
עם הגיעי ארצה בקיץ 1967 הוצעה לי משרת ניהול בבית=הספר "מורשה" בשכונת "נווה יהושע" ברמת=גן, שהוקם שנים אחדות קודם לכן כדי להקל על העומס בתלמידים של בית=הספר הדתי היחיד באותם ימים - בית=ספר הרוא"ה. הייתי אמור למלא את מקומו של המנהל הקודם, משה וַפְנִי, שנעדר ממלחמת ששת הימים ועדיין לא היה ידוע מה עלה בגורלו. היו לו הורים, אחות, אישה ושלושה ילדים. משהגעתי לבית=הספר, זכיתי לקבלת פנים עצובה מצוות המורים ומהתלמידים. וופני היה מנהל טוב ואהוב הן על המורים הן על התלמידים והוריהם.
היתה זו שנה קשה לכולנו. הצוות והתלמידים התקשו לקבל אותי והתגעגעו למנהל הקודם.
הבנתי ללבם והתייחסתי להסתייגויות שלהם בעדינות ועם הרבה רגש ודיפלומטיה.
כאשר התברר שמשה וופני איננו עוד בין החיים, הצעתי למשפחה ולכל הנוגעים בדבר להסב את שמו של בית=הספר מ"מורשה" - ל"מורשת משה" על שמו. פעלתי בכל לבי אצל מקבלי ההחלטות להוציא רעיון קריאת זה, מהכוח אל הפועל, וגם הקמתי ספרייה על שמו בתוך בית=הספר. משהצלחתי בכך, קיימנו טקס מיוחד ומכובד מאוד, אליו הוזמנו - נוסף לצוות בית=הספר, התלמידים והוריהם - גם אנשי משרד הביטחון ומשרד החינוך וחברים וקרובי משפחה של המנהל שנפל על משמרתו. זה המעט שיכולנו לעשות עבורו ועבור משפחתו.
המשפחה, צוות המורים וההורים לא ידעו איך להודות לי. אחרי הטקס הרגשתי שהצוות מתחיל להתחבר אלי, והניהול נעשה קל יותר. היה זה בית=ספר קטן יחסית לזה שבשכונת התקווה: היו בו רק כ=300 תלמידים.
אסתר: אני מקבלת משרה חדשה בבית=הספר "הראל" ברמת=גן
טרם צאתנו לקנדה ביקשתי - וקיבלתי פיצויים. היו לי מאחוריי 15 שנות ותק, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לקבל סכום נאה של כסף בהזדמנות של לידת הילד הרביעי (שאולי יהיה האחרון).
לפי חוקי משרד החינוך יכולתי לחזור לעבודה רק אחרי שלוש שנים. שנתיים מתוך השלוש הייתי בקנדה, וכך נותרה לי שנה אחת לשבת בבית וליהנות מהטיפול באלי, שהיה רק בן שנתיים. לקראת תום השנה השלישית פניתי למפקחת הדסה ליפשיץ במשרד החינוך ובדקתי מה יש לה להציע לי. עם שובנו מקנדה השתנה המצב בארץ מבחינת מקומות עבודה למורים: ממצב של מחסור משווע בכוח הוראה - למצב של עודף מורים. "אני מאוד רוצה אותך במערכת", אמרה לי המפקחת, "אך בשלב זה כמעט אין לי מה להציע לך, כי כל משרות ההוראה תפוסות". המשרה היחידה שיכלה להציע לי היתה מורה בכיתה של חינוך מיוחד בבית=הספר "הראל", בשכונת רמת שיקמה ברמת=גן בניהולו של מוטק'ה כץ. הדסה אמרה שעם הניסיון שלי אצליח ללמד בחינוך המיוחד - אף שלא היתה לי הכשרה לכך. היא הציעה לי להתחיל עם הכיתה הזו עד שתתפנה משרה "רגילה", ואז אהיה חלק מצוות בית=הספר. היתה זו החלטה קשה לקבל כיתה כזו, אך בלית בררה הסכמתי - ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת. 18 תלמידים היו בכיתה, והיא מוקמה בצריף בחצר בית=הספר, מחוץ למתחם הכיתות הרגילות, מחשש שהתלמידים יפריעו לתלמידים האחרים ללמוד. רוב הילדים בכיתה היו בני עשר, אך היו שם גם ילדים מבוגרים יותר.
נכנסתי לכיתה - וחשכו עיניי: היו אלה ילדים קשים במיוחד, ולא הצלחתי להשתלט עליהם. עמדתי שם לבדי, ללא סייעת. רבים מהילדים היו חסרי קשב וריכוז ולא קיבלו "רִיטָלִין" (אז עוד לא היה מוּכּר). נאלצתי להתמודד אתם לבדי, ללא עזרה משום גורם, והייתי חוזרת הביתה "גמורה" לחלוטין. יום אחד, בעומדי בתחנת האוטובוס בדרך הביתה, גמלה בלבי החלטה לעזוב הכול ולהחזיר את ה"פיקדון" למפקחת. עמדתי בתחנה עשר דקות, מחכה לאוטובוס שייקחני ישר למשרד החינוך במקום לנסוע הביתה, אך עד שהגיע האוטובוס שיניתי את החלטתי. במשך עשר דקות התדיינתי שם ביני לבין עצמי אם להמשיך או לעזוב. בסופו של דבר אמרתי לעצמי: 'יופי, אסתר! כשנותנים לך עבודה בבית=הספר "דיזנגוף", שבו אוכלוסייה מעולה, את לוקחת אותה בשתי ידיים; גם ברמב"ם, כאשר היו לך תלמידות טובות למדי, היית "גיבורה גדולה"; אך כאשר נותנים לך עבודה קשה, את נשברת?' ובו=ברגע גמלה בלבי החלטה להיענות לאתגר, ובמקום לנסוע למשרד החינוך נסעתי הביתה. לימדתי בכיתה הזו עד סוף השנה, ובשנה שלאחריה קיבלתי לחנך כיתה ה' רגילה בבית=הספר "הראל".
עם הגיעי ארצה בקיץ 1967 הוצעה לי משרת ניהול בבית=הספר "מורשה" בשכונת "נווה יהושע" ברמת=גן, שהוקם שנים אחדות קודם לכן כדי להקל על העומס בתלמידים של בית=הספר הדתי היחיד באותם ימים - בית=ספר הרוא"ה. הייתי אמור למלא את מקומו של המנהל הקודם, משה וַפְנִי, שנעדר ממלחמת ששת הימים ועדיין לא היה ידוע מה עלה בגורלו. היו לו הורים, אחות, אישה ושלושה ילדים. משהגעתי לבית=הספר, זכיתי לקבלת פנים עצובה מצוות המורים ומהתלמידים. וופני היה מנהל טוב ואהוב הן על המורים הן על התלמידים והוריהם.
היתה זו שנה קשה לכולנו. הצוות והתלמידים התקשו לקבל אותי והתגעגעו למנהל הקודם.
הבנתי ללבם והתייחסתי להסתייגויות שלהם בעדינות ועם הרבה רגש ודיפלומטיה.
כאשר התברר שמשה וופני איננו עוד בין החיים, הצעתי למשפחה ולכל הנוגעים בדבר להסב את שמו של בית=הספר מ"מורשה" - ל"מורשת משה" על שמו. פעלתי בכל לבי אצל מקבלי ההחלטות להוציא רעיון קריאת זה, מהכוח אל הפועל, וגם הקמתי ספרייה על שמו בתוך בית=הספר. משהצלחתי בכך, קיימנו טקס מיוחד ומכובד מאוד, אליו הוזמנו - נוסף לצוות בית=הספר, התלמידים והוריהם - גם אנשי משרד הביטחון ומשרד החינוך וחברים וקרובי משפחה של המנהל שנפל על משמרתו. זה המעט שיכולנו לעשות עבורו ועבור משפחתו.
המשפחה, צוות המורים וההורים לא ידעו איך להודות לי. אחרי הטקס הרגשתי שהצוות מתחיל להתחבר אלי, והניהול נעשה קל יותר. היה זה בית=ספר קטן יחסית לזה שבשכונת התקווה: היו בו רק כ=300 תלמידים.
אסתר: אני מקבלת משרה חדשה בבית=הספר "הראל" ברמת=גן
טרם צאתנו לקנדה ביקשתי - וקיבלתי פיצויים. היו לי מאחוריי 15 שנות ותק, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לקבל סכום נאה של כסף בהזדמנות של לידת הילד הרביעי (שאולי יהיה האחרון).
לפי חוקי משרד החינוך יכולתי לחזור לעבודה רק אחרי שלוש שנים. שנתיים מתוך השלוש הייתי בקנדה, וכך נותרה לי שנה אחת לשבת בבית וליהנות מהטיפול באלי, שהיה רק בן שנתיים. לקראת תום השנה השלישית פניתי למפקחת הדסה ליפשיץ במשרד החינוך ובדקתי מה יש לה להציע לי. עם שובנו מקנדה השתנה המצב בארץ מבחינת מקומות עבודה למורים: ממצב של מחסור משווע בכוח הוראה - למצב של עודף מורים. "אני מאוד רוצה אותך במערכת", אמרה לי המפקחת, "אך בשלב זה כמעט אין לי מה להציע לך, כי כל משרות ההוראה תפוסות". המשרה היחידה שיכלה להציע לי היתה מורה בכיתה של חינוך מיוחד בבית=הספר "הראל", בשכונת רמת שיקמה ברמת=גן בניהולו של מוטק'ה כץ. הדסה אמרה שעם הניסיון שלי אצליח ללמד בחינוך המיוחד - אף שלא היתה לי הכשרה לכך. היא הציעה לי להתחיל עם הכיתה הזו עד שתתפנה משרה "רגילה", ואז אהיה חלק מצוות בית=הספר. היתה זו החלטה קשה לקבל כיתה כזו, אך בלית בררה הסכמתי - ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת. 18 תלמידים היו בכיתה, והיא מוקמה בצריף בחצר בית=הספר, מחוץ למתחם הכיתות הרגילות, מחשש שהתלמידים יפריעו לתלמידים האחרים ללמוד. רוב הילדים בכיתה היו בני עשר, אך היו שם גם ילדים מבוגרים יותר.
נכנסתי לכיתה - וחשכו עיניי: היו אלה ילדים קשים במיוחד, ולא הצלחתי להשתלט עליהם. עמדתי שם לבדי, ללא סייעת. רבים מהילדים היו חסרי קשב וריכוז ולא קיבלו "רִיטָלִין" (אז עוד לא היה מוּכּר). נאלצתי להתמודד אתם לבדי, ללא עזרה משום גורם, והייתי חוזרת הביתה "גמורה" לחלוטין. יום אחד, בעומדי בתחנת האוטובוס בדרך הביתה, גמלה בלבי החלטה לעזוב הכול ולהחזיר את ה"פיקדון" למפקחת. עמדתי בתחנה עשר דקות, מחכה לאוטובוס שייקחני ישר למשרד החינוך במקום לנסוע הביתה, אך עד שהגיע האוטובוס שיניתי את החלטתי. במשך עשר דקות התדיינתי שם ביני לבין עצמי אם להמשיך או לעזוב. בסופו של דבר אמרתי לעצמי: 'יופי, אסתר! כשנותנים לך עבודה בבית=הספר "דיזנגוף", שבו אוכלוסייה מעולה, את לוקחת אותה בשתי ידיים; גם ברמב"ם, כאשר היו לך תלמידות טובות למדי, היית "גיבורה גדולה"; אך כאשר נותנים לך עבודה קשה, את נשברת?' ובו=ברגע גמלה בלבי החלטה להיענות לאתגר, ובמקום לנסוע למשרד החינוך נסעתי הביתה. לימדתי בכיתה הזו עד סוף השנה, ובשנה שלאחריה קיבלתי לחנך כיתה ה' רגילה בבית=הספר "הראל".
