שמואל: כשחזרנו עם אבא לארץ מאנגליה, הוא חזר תחילה לביתו ברח' רש"י בתל=אביב; אך מהר מאוד הבנתי שבגילו המתקדם, קרוב ל=86, לא יוכל להישאר לבד. עוד בהיותי באנגליה הזעקתי אפוא את אחותי מארצות=הברית, אחי כבר היה בארץ, וקיימנו התייעצות נוספת. שוב העלו אחי ואחותי את הרעיון של בית=אבות, ושוב נזעקתי. "על גופתי", אמרתי והודעתי שאני לוקח את אבא אלי הביתה.
אסתר: חזרנו לביתנו בבני=ברק ל"בית ריק" - ללא מצרכי מזון. בנימין זאב, בננו הבכור, עמד להתחתן, ואף שהיינו עסוקים מאוד בהכנות לחתונה, העברנו את אבא לביתנו כעבור זמן קצר. הוא לא היה מסוגל להשתתף בחתונה, אך לפניה ערכנו בביתנו "שבת חתן" ליותר משלושים איש. אבא של שמואל היה ערני וצלול לגמרי ושמח להשתתף לפחות בשמחה זו. הוא ישב בראש השולחן ורווה נחת מהחתן הצעיר.
חתונתם של בני ודניאלה אשתו התקיימה בחיפה על המדשאה בחצר ביתו של הרב פינק, אותו הכרנו מברזיל. למעשה היתה החתונה אמורה להתקיים ב"היכל הפאר" בתל=אביב, אך היא הועתקה לבית פרטי בחיפה, כיוון שאביה של דניאלה, דוד טולדנו (הוא היה מזכיר קופת חולים וגם מוהל) נהרג בתאונת אופנוע כמה חודשים קודם החתונה: הוא נסע לבקר תינוק שמל יום קודם לכן, ובעוברו בצומת נדרס על=ידי נהג משאית.
עקב כך החלטנו לוותר על רצוננו לחגוג את חתונת בננו הבכור בנימין באולם מפואר, ומצאנו תחליף נאות. גם התחשבנו באמה של דניאלה, שגרה בקריית ים, קרוב לחיפה.
בחתונה השתתפו כ=160 איש. הגיעו קרובי משפחה משני הצדדים, כמה חברים של בני מישיבת "כרם ביבנה" וחברות של דניאלה, שלמדו אתה במכללה בירושלים. הצעירים השתדלו לעשות שמח, אך כמובן לא הושמעה שום מוסיקה.
במהלך השבוע שאחרי החתונה קיימנו באחד הערבים מסיבת שבע ברכות לזוג הצעיר בהשתתפות חברינו מתל=אביב ובני=ברק (כשישים איש). המסיבה התקיימה בגג של דירת חברינו, הזוג אתי ואיציק ניר, בבני=ברק, שבשמחה "הפקיעו" את גג ביתם לכבוד האירוע.
שמואל: אסתר טיפלה באבא במסירות נפש ובאהבה רבה, ורק על כך מגיע לה מקום ליד כיסא הכבוד. אבא היה צלול עד הרגע האחרון. טיפלנו בו שנינו ללא מטפלת. רחצתי אותו, האכלנו אותו, ונתנו לו את כל הטיפול לו היה זקוק. באותה תקופה עוד לא היה קיים החוק, שאִפשר לקבל מטפלת זרה מביטוח לאומי ("חוק סיעוד").
אלי, בננו הצעיר, ישן ליד סבא - שמא יזדקק לעזרה כלשהי באמצע הלילה. בינו לבין אבא היה קשר מיוחד. אבא לא אהב להטריח, ולכן כמעט לא ניצל אפשרות זו ולא העירו.
בבוקר האחרון לחייו הוא עוד למד עם אלי ועזר לו להתכונן לבחינה בתלמוד. גם נאוָה היתה בבית, כי היתה זו תקופת בחינות, והיא למדה למבחן במתמטיקה. אסתר לא לימדה באותו בוקר והיתה גם היא בבית.
אסתר: הובלתי את אבא של שמואל לשירותים והחזרתי אותו למיטה, כאשר אני תומכת בו בבתי=השחי, והוא התיישב עליה. היטבתי את הכר למראשותיו והרמתי לו את הרגליים על המיטה. כאשר שבתי והבטתי בו, ראיתי שעיניו נעצמות והוא מכחכח בגרונו. עודדתי אותו להמשיך לכחכח כדי לשפר את הנשימה, אך מיד הבנתי שהיה זה חרחור - ולא כחכוח. לפתע הבחנתי שהוא לא נושם והבנתי מיד שנפח את נשמתו. התחלתי לצרוח בהיסטריה. בימים האחרונים כבר הכנתי את הילדים שסבא הזקן והחולה עלול למות בבית בכל יום, ושכולנו צריכים להתכונן לכך מבחינה נפשית; אך ברגע האמת התמוטטתי אני עצמי ופרצתי בבכי ובצעקות היסטריות. איבדתי את העשתונות, ואפילו דפקתי את הראש בקיר. נאוָה הסתכלה עלי ואמרה: "תראי מה שאת עושה, אמא! לנו אמרת שאנו צריכים להיות מוכנים נפשית. לדבר ידעת יפה מאוד - ותראי מה שקורה אתך!". השתדלתי "לתפוס את עצמי", אך היה לי קשה. אינני זוכרת מי מאתנו טלפן לשמואל למשרד להודיע לו את הבשורה המרה.
שמואל: אחד העובדים במשרד הודיע לי שטלפנו מהבית, ושעלי להגיע הביתה מיד, כי אבא לא מרגיש טוב. נכנסתי למכונית ה= N.S.U.1000 הקטנה שלי וטסתי הביתה ממשרדי "עליית הנוער" ברחוב קפלן בתל=אביב לביתי בבני=ברק. לבי ניבא לי רעות. עוד בהתקרבי לבית ראיתי התקבצות של אנשים בכניסה לבניין, ואז הבנתי שאבא איננו.
עוד בחייו דאג אבא לרכוש חלקת קבר בחלקת החסידים בהר הזיתים בירושלים לו ולרעייתו. הוא עשה זאת מיד עם שחרור ההר אחרי מלחמת ששת הימים.
טרם שהובא לקבורה ערכתי התכנסות לכבודו בישיבה הגדולה "בית ישראל" של חסידות בּויַאן בירושלים, שאבא נמנה עם שורותיה. מאות חסידים עשו מעגל מסביב לאלונקה שעליה היה מונח. מישהו מהחסידים הכריז ברמקול :"מי שלא טבל לא ייגש למיטה". החסידים דאגו גם לטוהרה, וכמנהג חסידי ירושלים טבלו אותו במקווה. אף שהיה מת, נחשב לקדוש, ומי שלא טבל במקווה הוזהר אפוא מלהתקרב אליו. פתאום גרר אותי אחד החסידים והוביל אותי לאבא, הסיר את קצה הסדין מעל ראשו, נתן בידי חופן אפר, והורה לי לפזר על ראשו של אבא כמנהג חסידי ירושלים. לא הייתי מסוגל לעמוד בכך והתעלפתי. עוד טרם התאוששתי מעלפוני אמרו החסידים שאסור לנו, בניו של אבא (נוסף לנשים), להיות נוכחים בקבורה, שכן גם זה מנהג בין החסידים (ולא רק של חסידי ירושלים): נשים ובניו של הנפטר רשאים להתקרב אל הקבר רק אחרי הורדת הגופה. בלית בררה נשמענו למנהג וקרבנו לקבר להניח עליו אבן ולומר "קדיש" רק אחרי שאבא הורד לבור וכוסה בעפר. אלפים רבים ליוו את אבא בדרכו האחרונה וביכו את מותו.
(כל שבת, כאשר אני שר את הזמירות באותו ניגון שאבא היה שר, אני מרגיש שאני מנציח את זכרו; וכשאני מבקר אצל ילדי ומאזין לזמירות שהם שרים עם נשיהם וילדיהם, גם הם באותו הניגון, אני יודע שאבא ממשיך להתקיים בקרבנו וזכרו לא ימוש לעד.)
אלי, בננו הצעיר, שלמד עם סבא תלמוד כמה שעות לפני פטירתו, שומר עד היום בביתו את הכיפה השחורה של סבו ואת הגַרְטֶל (חגורה מיוחדת שלובשים החסידים על ה"קָפּוֹטָה" - מעין חלוק. הגרטל מפריד בין החלק העליון והתחתון של הגוף). היה ביניהם קשר מיוחד.
שלושים שנה עברו מיום פטירתו של אבא - ואני, אסתר וילדינו עדיין מתגעגעים אליו.
לאבא היתה אישיות מיוחדת במינה. הוא היה אוהב ישראל, סובלני, מתון, אוהב ילדים, מסור למשפחה, טוב לב מאין כמוהו, חייכן ובעל חוש הומור בלתי רגיל. הוא קיבל באהבה את כל החוויות שעבר בחיים - גם את הקשות ביותר - ומעולם לא התלונן. הוא לא התערב בחיינו למעט בנושא אחד: הוא ביקש שנימנע מלהכות את ילדינו - גם אם יתנהגו לא בצורה נאותה. פעם אחת כעסתי מאוד על בנימין בכורי, שהיה ילד שובב מאוד, וסטרתי לו כאשר רב עם אחיו הצעיר. הייתי אז הורה צעיר מאוד וחסר ניסיון, ולפעמים עשיתי טעויות בשיטת החינוך שלי. אבא היה נוכח באותו מעמד, הביט במחזה הזה ולא אמר מילה; אך כעבור כמה ימים קיבלנו ממנו גלויה בדואר, ובה הביע את רחשי לבו על שיטת הענישה שלי. הוא לא רצה להתערב בנוכחות הילד כדי לא לפגוע בסמכותי כהורה:
אסתר: חזרנו לביתנו בבני=ברק ל"בית ריק" - ללא מצרכי מזון. בנימין זאב, בננו הבכור, עמד להתחתן, ואף שהיינו עסוקים מאוד בהכנות לחתונה, העברנו את אבא לביתנו כעבור זמן קצר. הוא לא היה מסוגל להשתתף בחתונה, אך לפניה ערכנו בביתנו "שבת חתן" ליותר משלושים איש. אבא של שמואל היה ערני וצלול לגמרי ושמח להשתתף לפחות בשמחה זו. הוא ישב בראש השולחן ורווה נחת מהחתן הצעיר.
חתונתם של בני ודניאלה אשתו התקיימה בחיפה על המדשאה בחצר ביתו של הרב פינק, אותו הכרנו מברזיל. למעשה היתה החתונה אמורה להתקיים ב"היכל הפאר" בתל=אביב, אך היא הועתקה לבית פרטי בחיפה, כיוון שאביה של דניאלה, דוד טולדנו (הוא היה מזכיר קופת חולים וגם מוהל) נהרג בתאונת אופנוע כמה חודשים קודם החתונה: הוא נסע לבקר תינוק שמל יום קודם לכן, ובעוברו בצומת נדרס על=ידי נהג משאית.
עקב כך החלטנו לוותר על רצוננו לחגוג את חתונת בננו הבכור בנימין באולם מפואר, ומצאנו תחליף נאות. גם התחשבנו באמה של דניאלה, שגרה בקריית ים, קרוב לחיפה.
בחתונה השתתפו כ=160 איש. הגיעו קרובי משפחה משני הצדדים, כמה חברים של בני מישיבת "כרם ביבנה" וחברות של דניאלה, שלמדו אתה במכללה בירושלים. הצעירים השתדלו לעשות שמח, אך כמובן לא הושמעה שום מוסיקה.
במהלך השבוע שאחרי החתונה קיימנו באחד הערבים מסיבת שבע ברכות לזוג הצעיר בהשתתפות חברינו מתל=אביב ובני=ברק (כשישים איש). המסיבה התקיימה בגג של דירת חברינו, הזוג אתי ואיציק ניר, בבני=ברק, שבשמחה "הפקיעו" את גג ביתם לכבוד האירוע.
שמואל: אסתר טיפלה באבא במסירות נפש ובאהבה רבה, ורק על כך מגיע לה מקום ליד כיסא הכבוד. אבא היה צלול עד הרגע האחרון. טיפלנו בו שנינו ללא מטפלת. רחצתי אותו, האכלנו אותו, ונתנו לו את כל הטיפול לו היה זקוק. באותה תקופה עוד לא היה קיים החוק, שאִפשר לקבל מטפלת זרה מביטוח לאומי ("חוק סיעוד").
אלי, בננו הצעיר, ישן ליד סבא - שמא יזדקק לעזרה כלשהי באמצע הלילה. בינו לבין אבא היה קשר מיוחד. אבא לא אהב להטריח, ולכן כמעט לא ניצל אפשרות זו ולא העירו.
בבוקר האחרון לחייו הוא עוד למד עם אלי ועזר לו להתכונן לבחינה בתלמוד. גם נאוָה היתה בבית, כי היתה זו תקופת בחינות, והיא למדה למבחן במתמטיקה. אסתר לא לימדה באותו בוקר והיתה גם היא בבית.
אסתר: הובלתי את אבא של שמואל לשירותים והחזרתי אותו למיטה, כאשר אני תומכת בו בבתי=השחי, והוא התיישב עליה. היטבתי את הכר למראשותיו והרמתי לו את הרגליים על המיטה. כאשר שבתי והבטתי בו, ראיתי שעיניו נעצמות והוא מכחכח בגרונו. עודדתי אותו להמשיך לכחכח כדי לשפר את הנשימה, אך מיד הבנתי שהיה זה חרחור - ולא כחכוח. לפתע הבחנתי שהוא לא נושם והבנתי מיד שנפח את נשמתו. התחלתי לצרוח בהיסטריה. בימים האחרונים כבר הכנתי את הילדים שסבא הזקן והחולה עלול למות בבית בכל יום, ושכולנו צריכים להתכונן לכך מבחינה נפשית; אך ברגע האמת התמוטטתי אני עצמי ופרצתי בבכי ובצעקות היסטריות. איבדתי את העשתונות, ואפילו דפקתי את הראש בקיר. נאוָה הסתכלה עלי ואמרה: "תראי מה שאת עושה, אמא! לנו אמרת שאנו צריכים להיות מוכנים נפשית. לדבר ידעת יפה מאוד - ותראי מה שקורה אתך!". השתדלתי "לתפוס את עצמי", אך היה לי קשה. אינני זוכרת מי מאתנו טלפן לשמואל למשרד להודיע לו את הבשורה המרה.
שמואל: אחד העובדים במשרד הודיע לי שטלפנו מהבית, ושעלי להגיע הביתה מיד, כי אבא לא מרגיש טוב. נכנסתי למכונית ה= N.S.U.1000 הקטנה שלי וטסתי הביתה ממשרדי "עליית הנוער" ברחוב קפלן בתל=אביב לביתי בבני=ברק. לבי ניבא לי רעות. עוד בהתקרבי לבית ראיתי התקבצות של אנשים בכניסה לבניין, ואז הבנתי שאבא איננו.
עוד בחייו דאג אבא לרכוש חלקת קבר בחלקת החסידים בהר הזיתים בירושלים לו ולרעייתו. הוא עשה זאת מיד עם שחרור ההר אחרי מלחמת ששת הימים.
טרם שהובא לקבורה ערכתי התכנסות לכבודו בישיבה הגדולה "בית ישראל" של חסידות בּויַאן בירושלים, שאבא נמנה עם שורותיה. מאות חסידים עשו מעגל מסביב לאלונקה שעליה היה מונח. מישהו מהחסידים הכריז ברמקול :"מי שלא טבל לא ייגש למיטה". החסידים דאגו גם לטוהרה, וכמנהג חסידי ירושלים טבלו אותו במקווה. אף שהיה מת, נחשב לקדוש, ומי שלא טבל במקווה הוזהר אפוא מלהתקרב אליו. פתאום גרר אותי אחד החסידים והוביל אותי לאבא, הסיר את קצה הסדין מעל ראשו, נתן בידי חופן אפר, והורה לי לפזר על ראשו של אבא כמנהג חסידי ירושלים. לא הייתי מסוגל לעמוד בכך והתעלפתי. עוד טרם התאוששתי מעלפוני אמרו החסידים שאסור לנו, בניו של אבא (נוסף לנשים), להיות נוכחים בקבורה, שכן גם זה מנהג בין החסידים (ולא רק של חסידי ירושלים): נשים ובניו של הנפטר רשאים להתקרב אל הקבר רק אחרי הורדת הגופה. בלית בררה נשמענו למנהג וקרבנו לקבר להניח עליו אבן ולומר "קדיש" רק אחרי שאבא הורד לבור וכוסה בעפר. אלפים רבים ליוו את אבא בדרכו האחרונה וביכו את מותו.
(כל שבת, כאשר אני שר את הזמירות באותו ניגון שאבא היה שר, אני מרגיש שאני מנציח את זכרו; וכשאני מבקר אצל ילדי ומאזין לזמירות שהם שרים עם נשיהם וילדיהם, גם הם באותו הניגון, אני יודע שאבא ממשיך להתקיים בקרבנו וזכרו לא ימוש לעד.)
אלי, בננו הצעיר, שלמד עם סבא תלמוד כמה שעות לפני פטירתו, שומר עד היום בביתו את הכיפה השחורה של סבו ואת הגַרְטֶל (חגורה מיוחדת שלובשים החסידים על ה"קָפּוֹטָה" - מעין חלוק. הגרטל מפריד בין החלק העליון והתחתון של הגוף). היה ביניהם קשר מיוחד.
שלושים שנה עברו מיום פטירתו של אבא - ואני, אסתר וילדינו עדיין מתגעגעים אליו.
לאבא היתה אישיות מיוחדת במינה. הוא היה אוהב ישראל, סובלני, מתון, אוהב ילדים, מסור למשפחה, טוב לב מאין כמוהו, חייכן ובעל חוש הומור בלתי רגיל. הוא קיבל באהבה את כל החוויות שעבר בחיים - גם את הקשות ביותר - ומעולם לא התלונן. הוא לא התערב בחיינו למעט בנושא אחד: הוא ביקש שנימנע מלהכות את ילדינו - גם אם יתנהגו לא בצורה נאותה. פעם אחת כעסתי מאוד על בנימין בכורי, שהיה ילד שובב מאוד, וסטרתי לו כאשר רב עם אחיו הצעיר. הייתי אז הורה צעיר מאוד וחסר ניסיון, ולפעמים עשיתי טעויות בשיטת החינוך שלי. אבא היה נוכח באותו מעמד, הביט במחזה הזה ולא אמר מילה; אך כעבור כמה ימים קיבלנו ממנו גלויה בדואר, ובה הביע את רחשי לבו על שיטת הענישה שלי. הוא לא רצה להתערב בנוכחות הילד כדי לא לפגוע בסמכותי כהורה:
שלום לכם אסתר, ושמואל היקרים!
"...אבקשך, למען השם, לזכור את בקשתי שביקשתי ממך אתמול, שלא לנגוע בהם, אף באצבע קטנה, כי אינך אחראי למעשך בשעת רוגזך (ובזה תקיים כיבוד אב). תאמין לי כי באתי אתמול הביתה שבור ורצוץ אחרי הכעס שראיתי אצלך... ואבקש סליחה על המוסר שאני מטיח בך היום... אלפי נשיקות..."
"...אבקשך, למען השם, לזכור את בקשתי שביקשתי ממך אתמול, שלא לנגוע בהם, אף באצבע קטנה, כי אינך אחראי למעשך בשעת רוגזך (ובזה תקיים כיבוד אב). תאמין לי כי באתי אתמול הביתה שבור ורצוץ אחרי הכעס שראיתי אצלך... ואבקש סליחה על המוסר שאני מטיח בך היום... אלפי נשיקות..."
גם אל הילדים הוא פנה בגלויה זו: "אני מבקש מכם מאוד מאוד למען השם לא להרגיז את ההורים ולשמוע בקולם על כל מה שיאמרו לכם...". אבא אהב לטפל בילדים. כאשר בא לבקרנו, נהג להאכיל אותם ולשחק אתם, וגם הם אהבו כל רגע במחיצתו.
את אהבת האדם, הסובלנות והפתיחות של אבא, ניתן לראות גם בחייו האישיים. אחי אריה לא שמר מצוות, אבל אבא, שהיה איש דתי מאוד, מעולם לא העיר לו על כך, כי לא רצה להרחיקו ממנו ומהמשפחה. אחי העריך זאת מאוד וכיבד את אבא עד יומו האחרון. הוא ידע שכואב לאבא על שעזב את הדת, והעריך מאוד את העובדה שמעולם לא העיר לו על כך.
בניגוד למנהיגים הדתיים היום שהקצינו מאוד, היה אבא מתון. הוא דגל בשיטה להחמיר כלפי עצמך - ולהקל כשמדובר בזולת.
במלאת שבעה לפטירתו פרסם אביה של אסתר ידיעה קצרה בעיתון שערים תחת הכותרת: "זיכרון להולכים". ובין השאר כתב:
"מלאו שבעה לפטירתו של מחותני הנכבד היקר באדם... הנפטר ז"ל היה בר=אוריין ומחשובי חסידי בוייאן. הרבה פעלים לתורה והרביץ תורה ברבים, הגיד שיעור כל ערב בשטיבעל של חסידי בויאן בתל=אביב. ...תמיד עסק בלימוד תורה, צנוע ועניו. היה דוגמא אישית. קידש שם שמים בהתנהגותו עם הבריות. נוח לבריות, עדין נפש, נעים שיחה. תענוג רוחני היה מנת חלקו של מי שהתרועע ונפגש עמו..."; ובצטטו קטע מהמשנה על שלושה כתרים, הדגיש את הקטע המציין ש"כתר שם טוב", בו נתברך אבא, "עולה על כולם". מכאן המשיך לספר על קורות חייו במלחמת העולם השנייה, הגלות בסיביר והתמנותו לרב ודיין בברלין שאחרי המלחמה "יחד עם הרב יעקב שלמה הכהן פרידמן מפ"ת שליט"א, שהספיד אותו נרגשות והזכיר שטיפלו יחד בשלושים אלף תיקים של בעיות שהתעוררו כתוצאה מהשואה, כגון: אלמנות וגרושות. השאיר אחריו דור ישרים יבורך. יהי זכרו ברוך. ת.נ.צ.ב.ה. אברהם יצחק מאירוביץ"
אסתר: בשבילי הוא היה אליהו הנביא.
