אחרית דבר

שמואל: חיינו ברוסיה שש שנים ובזכות הרוסים נצלנו. הם הגלו אותנו לארצם מהארץ בה חיינו מאות בשנים- פולין. חיינו באקלים קשה ובתנאי מחיה לא פשוטים, אך הרוסים דאגו לנו למחיה מינימאלית. בזכות גירושנו מפולין לרוסיה, נשארנו בחיים. הרוסים רצו להעניש אותנו ומהקב"ה יצא, שבמעשה זה הם הצילו אותנו. הצלת היהודים מזכירה לי את סיפורו של יוסף הצדיק, ברגע בו התוודה בפני אחיו כי אחיהם הוא. הם הביעו את צערם על שגירשו אותו בנערותו, אך הוא הרגיע אותם ואמר שכל מהלך הדברים כוון "מלמעלה" , על=ידי אלוהים. "אתם חשבתם עלי רעה, ואלוהים חשבה לטובה" (בראשית פרשת ויחי , פרק מ"ט, פסוק כ'). בכוונתו, ש"המעשה הרע" שעשו לו התהפך לטובה. הוא הגיע למעמד בכיר במצריים וזכה להציל את אחיו ומשפחותיהם מחרפת רעב.
הרוסים לא התכוונו להציל את היהודים בכוונה תחילה, אך מעשיהם כוונו מלמעלה, על=ידי הקב"ה. כך יצא שהם הושיעו יהודים רבים מבני עמנו.

מה נותר ממשפחתי המורחבת כיום?
אחי אריה, שעבד בתפקיד בכיר במוסד, נפטר לפני שנתיים, בגיל 80. הוא הותיר אחיו אישה חנה, ושלושה ילדים:נעמי, רות ויהודה, ונכדים. אחותי איידל קריימאן,חיה עד היום בארצות הברית (היא בת שמונים ושתיים). יש לה ארבעה ילדים: טשארנע, ברל, פינחס אהרון ומשה. וכן: נכדים רבים ונינים. בני הדודים שלי, ילדי דודתי,אחות אבי, מרים לנדאו, לבית גראניק, נפטרו לפני שנים רבות בחיפה ומכל משפחתם נותרה כיום רק בת דודה שנייה אחת.
מאחיותיה של אמי, חייקה ופרימט, חיים היום ילדיה של פרימט: משה רבהון ואשתו זהבה, ולהם חמישה ילדים ונכדים. והבת איטה גנץ עם בעלה משה, ולהם שלוש בנות.

שמואל: "האני מאמין " שלי כאיש חינוך.
בחרתי בחינוך כדרך חיים וכשליחות, בעיקר כלקח מהשואה. אחרי שהצורר הנאצי הכחיד מליון וחצי ילדים יהודים, רק בגלל שנולדו יהודים. לא בחרתי לא במסחר, לא במשפטים ולא בראיית חשבון, למרות שהייתי מוכשר למקצועות הללו, כי אחת ממטרות חיי היתה: לקחת על עצמי את תפקיד המחנך ולהעביר את הלקח הזה מדור לדור, כדי שסיפור השואה ורציחת ילדים יהודים, על לא עוול בכפם לא יחזור על עצמו. קיבלתי על עצמי שליחות, להחדיר את היהדות והציונות ללבם, למחשבתם ולהתנהגותם של רבים מילדי ישראל ובני משפחותיהם.
בתפקידי כמורה ומחנך, התקדמתי בסולם הדרגות, ממחנך כתה, למנהל בית ספר ועד מנהל מחלקת חינוך בעיר איכותית כמו רעננה. ובכל תפקיד אותו מלאתי עמדה נגד עיניי השליחות הזו.
אומנם הלימודים, והעלאת רמת הלימודים בבית=הספר תמיד היו חשובים בעיניי, אך לא פחות חשובים מהם הערכים. אני מאמין שעל מחנך טוב ללמד את הילד להיות אזרח מועיל, שידע להושיט עזרה לזולת, בשעת הצורך ויגלה אכפתיות לזולת.

אסתר ואני מקבלים (בהפרש של שמונה שנים), את אות "יקיר החינוך הדתי".
בשנת תש"ס (2000), קיבלתי את אות יקיר החינוך הדתי. הוועדה מצאה לנכון, שאני ראוי לקבלת הפרס, אחרי שקיבלה מכתבים ממליצים רבים, וביניהם ראש עיריית רעננה, מר זאב ביילסקי, אשר כתב מכתב ארוך ומפורט. השנה (תשס"ח-2008), קיבלה גם אסתר את אות יקירת החינוך הדתי, ובחוברת מיוחדת שצורפה לפרס פרטו חברי וועדת הפרס את נימוקיהם.

גלגולו של ספר התורה.
כשנכנסו הגרמנים לעיר לסקו, בשלב מאוחר יותר, זמן מה אחרי שעזבנו את העיר בדרכנו לסיביר, הצליח דודי, הרב אברהם גראניק להציל ברגע האחרון את ספר התורה, אשר נכתב בשעתו לכבודו, עם כניסתו לכהונת רב העיר, אך את עצמו, אשתו ושמונה מתשעת ילדיו הוא לא הצליח להציל. דודי ביקש משכן גוי בשם ולדק, לשמור אצלו את ספר התורה, עד יעבור זעם. כדי להבטיח שספר התורה אכן ישמר הוא אמר לו:" אם אתה תשמור על ספר התורה הזה, ותעביר אותו חזרה לבן משפחתי, בתקווה שמישהו ממנה יישאר בחיים, אחרי המלחמה, אני מבטיח לך אריכות ימים". הגוי, שכיבד מאוד את דודי הרב, והאמין שברכתו תגן עליו, עשה כמצוותו. הוא הכניס את ספר התורה לארון ברזל, והחביא אותו בתוך אורוות סוסים, עד גמר המלחמה. מיד עם סיום המלחמה, הוא התעניין בג'וינט, אם נותר מישהו בשם גראניק בחיים. הג'ויינט איתר את אבי, הרב יצחק גראניק, שבדיוק התמנה לרבה של ברלין אחרי המלחמה. הגוי עבר מלסקו לשצ'צ'ין ומשם לברלין ושם פנה למפקדה האמריקאית והודיע להם שספר התורה בידו, וביקש לברר האם רבינו גראניק, הוא אכן קרוב משפחתו של הרב אברהם גראניק שהפקיד בידיו את ספר התורה לפני המלחמה. אבא קיבל טלפון מהמפקדה בו סופר לו הסיפור המופלא. המפקדה שלחה ג'יפ להביאו לשם ולחזות במו עיניו בפלא הזה. נכנס אבא למפקדה וראה שם את הגוי. "רבינו יצחק, אני מחזיר לך את ספר התורה שאחיך רבינו אברהם הפקיד בידי לפני המלחמה, ובכך אני משלים את המשימה שהטיל עלי. אני שמח שעמדתי בה והצלחתי לשמור עליו כל שנות המלחמה". אבא ראה את ספר התורה הזה, ודמעות זלגו מעיניו. כל הפקידים והחיילים שצפו במחזה התרגשו יחד אתו. היה זה ספר התורה הראשון שהגיע למחנה העקורים בברלין, בו שרת אבא כרב. לימים העלינו אותו ארצה, הוא הוכנס לבית=הכנסת של חסידות רוז'ין בתל אביב, בו התפלל אבא, וכאשר אבא נפטר, העברתי אותו לבני=ברק, לבית=הכנסת בו התפללתי, ספר התורה נדד אתי לבית=כנסת ביל"ו ברעננה, ומשם למשכנו הקבוע בעיר מודיעין, שם גר אלי, בני הצעיר. תרמתי אותו לבית=הכנסת שלו שזה עתה נבנה, והיה לי כבוד גדול לתרום את ספר התורה הראשון לבית=הכנסת המעורב "אחדות ישראל", בו מתפללים ספרדים ואשכנזים- לכבוד אחדות העם. גם באי בית=הכנסת מצידם, ערכו משתה גדול לכבוד הכנסת ספר התורה המיוחד הזה, שעבר תיקונים ושימור ומשמש עד היום את המתפללים שם.
דודי הרב אברהם גראניק, אשתו ושמונה מתשעת ילדיו, נשלחו לגטו זסלוו ומשם למשרפות בבלזץ, שם נספו. בית=הכנסת בלסקו עומד עד היום על תילו, ובאחד מקירותיו תלוי לוח זיכרון עם שמות יהודי לסקו שנספו בשואה, וביניהם דודי ובני משפחתו, אותו לוח אשר גיליתי בהתרגשות, בטיול השורשים שערכתי עם בני משפחתי.
באתר "דתי נט" באינטרנט, כתב אביעד טאוב, חברו של אלי, שהתרשם מסיפור ספר התורה שהתגלגל למודיעין, בתאריך 8.5.07, כתבה ארוכה ומרגשת על גלגולו של ספר התורה,על סמך הסיפור שסיפרנו לעיל, בתוספת תמונות של הרב גראניק, דודו של שמואל, של שנינו (כמכניסי ספר התורה), ושל בית=הכנסת בלסקו, העומד עד היום על תילו.
תמונות מתוך הכתבה באתר:
הרב אברהם גראניק




בית הכנסת בעיר לינסק (לסקו)

משפחת השיעור
כאשר עברנו לבני=ברק (בו זמנית עם ההורים של אסתר ואחותה ציונה), בשנת 1964, הצטרפתי למניין בחדר האוכל של בית=ספר "משואות", כי לא מצאתי בית=כנסת מתאים לי, יותר קרוב לביתי. במקרה יצא שכמה חברים מתל=אביב עברו לבני=ברק ביחד אתנו. הצעתי לאותם חברים שנתחיל לקיים שיעורי גמרא מדי שבוע, ו"נידבתי" את "השווער" (החותן) שלי (אבא של אסתר), שהיה תלמיד חכם, כמגיד (מעביר) השיעור, למרות שטרם דיברתי אתו. למחרת שיחתי עם החברים ניגשתי לחמי, לו קראתי "אבא", ושטחתי בפניו את בקשתי. חמי, שכונה בפי חבריי: "השווער של גור", הסכים מיד. היה לו ניסיון רב בהנחיית שיעורי גמרא בשטיבל שלו והוא שמח לעזור לי להוציא את יוזמתי מהכוח אל הפועל. סוכם ש"השיעור" יתקיים בימי שני בערב. למפגש הראשון, שהתקיים בביתי, הגיעו ארבעה חברים: גבי מי זהב, מאיר שנקר,שמאי עציון וגרשון הרטוב. בשיעור הראשון למדנו מסכת ביצה בגמרא. החברים נהנו מאוד ובמשך הזמן, יצא שמעו של "השיעור" בכל הסביבה עד שהקבוצה תפחה ל 18 איש והוחלט לא להוסיף עוד חברים וכן שהמפגשים יתקיימו כל פעם בבית של חבר אחר. כאשר הבינו הנשים שתשארנה כל יום שני לבד בבית, הן החליטו להצטרף למפגשים. הן מתכנסות לשיחה חברתית באחד החדרים ובסיום הלימוד, מצטרפות לגברים לקפה ועוגה. יש הזדמנויות של שיעור "חגיגי" כאשר יש אירוע משמח באחת המשפחות, שלכבודו מקיימים "שיעור חגיגי", ומתירים אז למארח להגיש כיבוד מעבר לקפה ועוגה.
"משפחת השיעור" נפגשת מדי יום שני עד עצם היום הזה, זה כבר ארבעים וארבע שנים! (החברים הקפידו כל השנים לפנות את הערב, מכל עיסוק, למרות שחלקם עבדו בתפקידים בכירים והיו עסוקים מאד).
בינתיים אנשים התפזרו ועברו לגור במקומות שונים ברחבי הארץ (שבעה זוגות גרים ברעננה), אך למרות שכולנו התבגרנו, והנסיעה לפעמים קשה עלינו, אנו ממשיכים לנסוע לבתי חברינו ולא מוותרים על אף שיעור. במשך הזמן התרחבו הפגישות לאורך השנה. אנו מקיימים מסיבות בחגים: חנוכה, פורים, יום עצמאות ויום ירושלים), נהגנו לנסוע לטיולים בחול המועד סוכות ופסח (כשהילדים היו קטנים, צרפנו אותם), כאשר חברתנו שרה לוי ז"ל הדריכה את הטיול. וחגגנו בר מצוות לילדנו, ושבע ברכות לבנים ובנות של חברי השיעור שהתחתנו. אנו מזמינים אלה את אלה לאירועים משפחתיים (הקמנו קופה מיוחדת למתנות, נוסף לקופת גמ"ח לנזקקים). אחת לשנה אנו חוגגים את סיום השנה בסופשבוע בבית מלון, ובמשך השבת, בכל אחת משלושת הסעודות, מציינים ימי הולדת לשלושה חברים, שחוגגים יום הולדת "עגול" (עשור), בסמוך לתאריך. כל משפחה מקבלת מקופת השיעור מתנה סמלית לכל זוג (כמו: נטלה, או מפית לחלות עם ציון:"משפחת השיעור" וכד'). השנה קיימנו שבת שנתית יוצאת דופן ברעננה עצמה, כיוון שאחד החברים חולה וזקוק למיטתו בבית . לכבודו, התכנסו כל החברים ברעננה, ואנחנו ,שבע המשפחות הגרות בעיר, ארחנו את המשפחות האחרות בביתנו במשך השבת, את הארוחות, שהזמנו בקייטרינג (כל השנים בכל האירועים בישלנו לבד את האוכל), אכלנו בביתה המרווח של משפחת וול. זו רק דוגמא אחת לכך שבשעת צרה, חברנו תומכים מאוד זה בזה, לפעמים אף יותר ממשפחה אמיתית. ואכן במשך השנים הדבקנו לקבוצה שלנו את הכינוי: "משפחת השיעור".
חותני ז"ל, הנחה את השיעור במשך 17 שנים, עד שחלה ונפטר. כאשר ראיתי שהוא כבר לא מסוגל להמשיך ללמד, הצעתי לו להעביר את השרביט למישהו אחר, כך שיסיים בדיוק אחרי 17 שנים ("טוב" בגימטריה). החליף אותו דוד פרידמן, מנכ"ל בנק לאומי לשעבר, הממשיך להנחות את השיעור עד היום.
יום אחד, במלאת שלושים שנה "לשיעור", הצעתי לקיים כנס של החברים עם משפחותיהם, ילדיהם ונכדיהם. ואכן קיימנו כנס של "משפחת השיעור לדורותיו". כאשר כל משפחה דאגה להביא חלק מהכיבוד וגם הגישה תוכנית אומנותית.... הכנס היה עבורנו, וגם עבור ילדינו, חוויה יוצאת דופן.
במשך השנים, נפטרו, לצערנו, חמישה מהחברים, אך אלמנותיהם ממשיכות להגיע למפגשי הקבוצה, אף מארחות את החברים בביתן, כאשר מגיע תורן, וזוכות מאיתנו לכל תמיכה אפשרית. חברינו שנפטרו הם: נחום נוגה ז"ל, גרשון תמיר ז"ל, משה שמיר ז"ל, מאיר שנקר ז"ל וחיים גלבר ז"ל.
נפטרה גם חברה אחת,שרה לוי ז"ל (אשת אברהם לוי יבל"א), שהיתה בעלת כישרונות רבים וידע רב בתנ"ך, בהיסטוריה וידיעת הארץ.
כאבנו והזדהינו עם שניים מחברינו ששכלו את ילדיהם (אחד במהלך שירותו הצבאי והשני בפיגוע חבלני), על מזבח העם והארץ. אריה ובינה צימרמן, ששכלו את בנם יעקב הי"ד ודוד אליעזר פרידמן (מנחה השיעור), ורעייתו שולמית, ששכלו את בנם אהרל'ה הי"ד.
אך ברוך השם, זכינו לחגוג שמחות רבות ביחד עם חברינו במשפחת השיעור.
אסתר: יש לי קלסר שלם, שמתויקות בו כל הברכות שכתבו החברים זה לזה במשך השמחות שעברנו ביחד, הן הברכות האישיות והן הברכות שנכתבו והוקראו לחברים בשבתות המשותפות.
בשנת הארבעים לשיעור, הוצאנו חוברת מיוחדת, שכל אחד מהחברים כתב בה על:"השיעור שלי". שמואל: לפני ארבע שנים, בנם של משפחת פריימן, הפיק סרט על הקבוצה שלנו שנקרא:"ארבעים שנה למשפחת השיעור". אני שואל את עצמי כל השנים, מה סוד קיומה הממושך של הקבוצה שלנו? הרי הקבוצה מורכבת מאנשים כל כך שונים, בעלי אופי שונה, בעלי מקצועות מגוונים וממגוון מעמדות. ואני מנסה לענות כאן על שאלה מעניינת זו. אני סבור שסוד קיומה של "משפחת השיעור" הוא: ענווה וחברות. חברי הקבוצה מקפידים לא להבליט את מעמדם או עושרם. בקבוצה כולנו שווים, ואיש לא מנסה להתנשא על חבריו. אנו נמנעים מרכילות או מגילויי קנאה. נבנתה בינינו חברות אמיתית.
השפעת שנות השליחות עלינו ועל ילדינו
אסתר:

היום, במבט לאחור, הילדים שלנו מאוד מעריכים את השליחויות שעשינו, גם משום שהם מבינים שהמטרה החשובה שעמדה לפנינו היתה חינוך ילדי ישראל. וגם משום שהם מודעים לכך שהם הרוויחו את הידע בשפה האנגלית וגם הועשרו באופן כללי. אספר כאן מעשה שקרה עם בני, שיבהיר זאת: בעת שהייתנו בקנדה, אירחנו לשבת בצהריים את הזוג בית אריה מהסוכנות, שהגיעו לביקור בקנדה והתאכסנו במלון. מר בית אריה חזר הביתה עם שמואל מבית הכנסת ועל בני, בן האחת עשרה, הטלנו ללוות את אשתו מבית המלון לביתנו. משנכנסה גב' בית אריה הביתה, היא פרשה את ידיה ולא הפסיקה להביע את התלהבותה מבני. "איזה ילד יש לכם!" היא אמרה "וכמה ידע יש לו! כל הדרך מהמלון, הוא לא הפסיק לדבר ולספר לי על קנדה, על מונטריאול ועל היהודים. וגם תאר בפני בפרוטרוט את השליחות שאתם מבצעים כאן. הסתכלתי על הילד הקטן ההולך לצידי ולא האמנתי שכל הידע הזה יוצא מפיו. (*בנימין היה נמוך בגיל הזה). עוד לא ראיתי דבר כזה!"
נאווה "הפסידה" בארץ, לימודים בכיתות ד',ה',ו',ז', ח'. אני משתמשת במונח "הפסידה", למרות שהיא הרוויחה את הידע באנגלית, כי היה עליה להשלים את הפער הלימודי שנוצר בכמה מקצועות בבית=הספר, וכן, היה לה חסר ב"שנות 'בני עקיבא'" בארץ, ועל כך היא קצת "קיטרה" בשעתו, אך היום היא רואה את הדברים אחרת, כמו שאר ילדינו.
שמואל: היו לנו מספר מטרות כאשר החלטנו לצאת לשליחויות. המטרה הראשונה והעיקרית שלנו היתה, עם כל הצניעות: לשרת את המדינה ואת העם היהודי, כאנשים החדורים באהבת העם והארץ. היה לנו סיפוק רב מכך שחינכנו אלפי ילדים יהודיים ברחבי העולם, לאהבת העם והארץ ולאהבת השם. זרענו את היחס והאהבה לעם ישראל וכיבוד מסורת ישראל. על כל אלה זכינו להרבה הערכה והערצה מאותן קהילות שבהן שירתנו כשליחי המדינה.
בבתי=ספר יהודיים יומיים רבים משמשות תוכניות הלימודים שחיברנו לילדי הגולה, כתוכניות יסוד ללימוד העברית ולימוד התנ"ך. שליחים רבים שיצאו לשליחויות לארצות שונות נעזרו בתוכניות הלימוד שחיברנו ושמענו מהם עד כמה הן עזרו להם בתחילת דרכם בשליחות.
לאסתר זכות גדולה בהכשרת צוותי מורים ושליחים בבתי=הספר בגולה, בזכות כישרונה המיוחד לחבר תוכניות לימוד מתאימות ובהדרכת המורים השליחים והמקומיים בארצות שונות.
המטרה השנייה: לשפר את מצבנו הכלכלי. היינו במצב כלכלי קשה מאוד, ולא יכולנו להסתמך כלל על הורינו אלא רק על "עשרים האצבעות" שלנו. המטרה השלישית: להכיר ולראות את העולם, כי לא האמנו שתהיה לנו אפשרות כספית לממן טיולים בחו"ל. בתקופת השליחויות טיילנו גם בארצות סקנדינביה: שוודיה,דנמרק,פינלנד ונורבגיה. היתה זו הזמנות מצוינת לשלב עבודה והנאה מהעולם הרחב והרחבת אופקים, גם לילדים וגם לנו.באותה עת, לא השקענו מחשבה מעמיקה איך משפיעות השליחויות על הילדים בהווה. אלא בעיקר חשבנו על עתידם שמשמעותו: שיפור מצבנו הכלכלי, שיאפשר לנו לעזור לילדים בעתיד, וגם חשבנו על כך שבמהלך השליחויות הם ירחיבו אופקים וירכשו את השפה האנגלית, החשובה מאוד בימינו אלה. יתכן שהילדים הרגישו לפעמים חסכים חברתיים, בשעת השליחויות. גם לנו לא היה קל. התנתקנו ממשפחותינו בארץ, נאלצנו כל פעם להסתגל מחדש לחברה אחרת ולאנשים אחרים ועבדנו קשה מאוד, אך בסופו של דבר הילדים נהנו מהשיפור במצבנו הכלכלי. יכולנו להרשות לעצמנו לגור בדירה גדולה יותר, לממן להם לימודים בישיבות "בני עקיבא", ובאוניברסיטאות ולחיות ברווחה.
הם ידעו להעריך את ידיעת השפה האנגלית, בפרט כאשר הגיעו לאוניברסיטה והשתלטו בקלות על הביבליוגרפיה באנגלית, שלא כמו חבריהם שנאלצו לחפש תרגומים.
אסתר: השנים ששהינו באנגליה השפיעו מאוד על הילדים. הם הפנימו את הנימוסים האנגליים, וכאשר שבו ארצה אחרי חמש שנים חבריהם קראו להם:"חנונים". אומנם באותה עת הם נפגעו קצת, אך עד עצם היום הזה, הם מנומסים ועדינים מאוד. כאשר חזרנו ארצה היה אלי בן אחת עשרה. פעם הוא היה ילד שובב מאוד, אך אחרי חמש שנים באווירה של נימוסים אנגליים, התפלאו חברינו כאשר ראו אותו עוזר לזקנה עם הסלים לעבור את הכביש או קם לזקן באוטובוס.
בעל המכולת סיפר לנו שאלי ביקש לעטוף לו את הלחם, כי הוא לא רצה לגעת בו בידיים.
יום אחד ראיתי שאלי אוסף כרטיסי אוטובוס וכאשר שאלתי אותו למה הוא עושה זאת, האם הוא מקבל ממישהו חזרה הוצאות נסיעה? והוא אמר: "אז מה את רוצה, שאזרוק אותם ברחוב?" (כנראה שברחובות בני=ברק לא היו פחים). הילדים שלנו הקפידו להגיד "תודה" ו"בבקשה", ועשו זאת באופן אוטומטי. אנחנו התגאינו בילדים שהתנהגו בנימוס ועודדנו אותם להתעלם מהקנטות חבריהם.
המסר שלנו לדורות הבאים
שמואל
: לסיום ספר המשפחה אני רוצה להעביר לילדי, נכדי, ול"דורות הבאים" מסר:
א. היו רגישים לזולת- מה ששנוא עליך- אל תעשה לחברך.
ב. הסתפקות במועט- שלא תקפצו מעבר ליכולתכם ואל תכנסו לחובות. חיו כפי יכולתכם. הראו לילדיכם שניתן לחיות בענווה.
ג. ומעל הכל: בססו את חייכם על ההלכה היהודית ועל שלושה דברים: על התורה (יראת שמים, דרך ארץ והסתפקות במועט), על העבודה ועל גמילות חסדים (התחשבות בזולת, מתן יחס לזולת, והזדהות עם כאבו של האחר). "לעולם יהא אדם ירא שמים" (קודם אדם ורק אחר כך ירא שמים) .
אסתר: אין לי מה להוסיף. אני אחרי שמואל תמיד ומסכימה עם כל מילה.