בבית-העולים "רמה" ברחובות
נחתנו בשלום ביום שני, כ"ז באדר תש"ט (28.3.1949), בשעה 12.00 בצהריים.
כשירדנו מכבש המטוס בלוד, השתטח אבא על האספלט, נשק את האדמה ובירך בלהט: "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". לא הכרתי את המנהג הזה ושאלתי את אבא מה הוא עושה. "אנחנו בארץ=ישראל, בן יקר שלי", אמר, "הגענו לארץ הקודש, אליה כמהו, השתוקקו והתפללו דורות של יהודים"; וראיתי שהוא מזיל דמעה. אבא הדביק אותי בהתרגשותו. עד סוף ימיו היה אבא ציוני אדוק. פעם הציעו לו לשמש כרב בפְלֶדְבּוּש שבניו=יורק, אך הוא ענה למציעים: "אני גלות שנייה לא עושה. הספיקה לי הגלות הארוכה שלי בטרם עליתי לארץ". כעבור שנים נסע אבא לארצות=הברית לחתונת נכדתו הראשונה, בתה של איידל, ומשם כתב לי: "אני לא מבין מה אנשים מחפשים כאן, בארצות=הברית. בעיניי עלה אחד בשדרות רוטשילד בתל=אביב שווה יותר מכל הבניינים הגבוהים באמריקה."ומה רואים כאן, באמריקה?" הוסיף במכתבו, "בתים גדולים וגויים גדולים". כאשר שב ארצה אמר: "מה יש ליהודים כמונו לחפש באמריקה?! אנשים שם רצים כל הזמן אחרי הדולר הירוק".
נכנסנו לשדה התעופה הקטן. עבר שם תימני כהה עור, שירד מהמטוס שהביא אותו מתימן, לבוש שמלת פסים, ראשו עטור פאות ארוכות, ושאל בעברית אם מישהו ראה את חפציו. הביט בו אבא ולא האמין למראה עיניו: "תראה, תראה מה שרואים כאן בארץ=ישראל!" אמר לי בחצי חיוך, "ערבי עם פאות שמדבר עברית..."
אוטובוס קטן העביר אותנו לבית=העולים "רמה" ברחובות. היה זה חודש מרץ, והפרדסים עמדו במלוא פריחתם. ריח הפריחה המשכר הכה באפינו.
פקיד הסוכנות בבית=העולים נתן לנו כסף להוצאות המחיה הראשונות: שתי לירות שטרלינג לנפש (בסך הכול ארבע לירות שטרלינג לשנינו), שתי שמיכות ומסטינגים ממתכת, מחולקים לשלושה תאים, בהם נאכל את ארוחת הצהריים שלנו, שנקבל מהמסעדה שבמחנה. הפנו אותנו למקום המגורים שלנו - אוהל שמספרו כך וכך. למחרת בבוקר קיבלנו ארוחת בוקר: קצת גבינה, סרדין קטן, חצי עגבנייה, חצי מלפפון וכמה כדורים שחורים, שנראו כמו שזיפים מצומקים. כאשר הכנסתי את ה"שזיף" לפי, מצפה לטעם מתוק, גיליתי שטעמו חמוץ. כך ערכתי היכרות ראשונה עם אחד המאכלים הישראליים הפופולריים ביותר: הזיתים. נלוו לארוחה כמה פרוסות לחם. היתה זו ארוחת הבוקר הישראלית הראשונה שטעמנו בחיינו.
אבא הסתכל סביבו וראה לפניו יהודים מכל העולם - קיבוץ גלויות אמיתי - ונפעם איך לנגד עיניו ממש התקיים הפסוק "ושבו בנים לגבולם". הוא סקר את המחנה, הביט באוהלים ואמר: "אנחנו לא נשארים כאן". הוא תכנן להגיע לתל=אביב, שם התגורר בן=דודו יעקב לייבוביץ', לבקר אותו ולבקש שיסייע לנו למצוא דיור מחוץ לבית=העולים. אני, שדיברתי עברית היטב (אם כי מליצית במקצת...) שימשתי לו לפה, ופניתי לאחד מאנשי המנהלה בבית=העולים: "הנני חפץ לנסוע לתל=אביב", ושאלתי איך מגיעים לשם. האיש ההמום הביט בי ושאל: "מאיפה העברית היפה שלך?". עניתי לו: "למדתי בתיכון 'הרצל' בברלין". "אז אתה ממש מבין ומדבר עברית?" שאל. "כן", עניתי לו, "אני מדבר עברית צחה". את ידיעת העברית שלי אני חייב למורה הוותיקה והידועה שולמית קְליבַנוֹף", שהיתה בין המורים שנשלחו מארץ=ישראל לברלין להקנות לנו, ילדי הפליטים היהודים, את השפה העברית.
נחתנו בשלום ביום שני, כ"ז באדר תש"ט (28.3.1949), בשעה 12.00 בצהריים.
כשירדנו מכבש המטוס בלוד, השתטח אבא על האספלט, נשק את האדמה ובירך בלהט: "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". לא הכרתי את המנהג הזה ושאלתי את אבא מה הוא עושה. "אנחנו בארץ=ישראל, בן יקר שלי", אמר, "הגענו לארץ הקודש, אליה כמהו, השתוקקו והתפללו דורות של יהודים"; וראיתי שהוא מזיל דמעה. אבא הדביק אותי בהתרגשותו. עד סוף ימיו היה אבא ציוני אדוק. פעם הציעו לו לשמש כרב בפְלֶדְבּוּש שבניו=יורק, אך הוא ענה למציעים: "אני גלות שנייה לא עושה. הספיקה לי הגלות הארוכה שלי בטרם עליתי לארץ". כעבור שנים נסע אבא לארצות=הברית לחתונת נכדתו הראשונה, בתה של איידל, ומשם כתב לי: "אני לא מבין מה אנשים מחפשים כאן, בארצות=הברית. בעיניי עלה אחד בשדרות רוטשילד בתל=אביב שווה יותר מכל הבניינים הגבוהים באמריקה."ומה רואים כאן, באמריקה?" הוסיף במכתבו, "בתים גדולים וגויים גדולים". כאשר שב ארצה אמר: "מה יש ליהודים כמונו לחפש באמריקה?! אנשים שם רצים כל הזמן אחרי הדולר הירוק".
נכנסנו לשדה התעופה הקטן. עבר שם תימני כהה עור, שירד מהמטוס שהביא אותו מתימן, לבוש שמלת פסים, ראשו עטור פאות ארוכות, ושאל בעברית אם מישהו ראה את חפציו. הביט בו אבא ולא האמין למראה עיניו: "תראה, תראה מה שרואים כאן בארץ=ישראל!" אמר לי בחצי חיוך, "ערבי עם פאות שמדבר עברית..."
אוטובוס קטן העביר אותנו לבית=העולים "רמה" ברחובות. היה זה חודש מרץ, והפרדסים עמדו במלוא פריחתם. ריח הפריחה המשכר הכה באפינו.
פקיד הסוכנות בבית=העולים נתן לנו כסף להוצאות המחיה הראשונות: שתי לירות שטרלינג לנפש (בסך הכול ארבע לירות שטרלינג לשנינו), שתי שמיכות ומסטינגים ממתכת, מחולקים לשלושה תאים, בהם נאכל את ארוחת הצהריים שלנו, שנקבל מהמסעדה שבמחנה. הפנו אותנו למקום המגורים שלנו - אוהל שמספרו כך וכך. למחרת בבוקר קיבלנו ארוחת בוקר: קצת גבינה, סרדין קטן, חצי עגבנייה, חצי מלפפון וכמה כדורים שחורים, שנראו כמו שזיפים מצומקים. כאשר הכנסתי את ה"שזיף" לפי, מצפה לטעם מתוק, גיליתי שטעמו חמוץ. כך ערכתי היכרות ראשונה עם אחד המאכלים הישראליים הפופולריים ביותר: הזיתים. נלוו לארוחה כמה פרוסות לחם. היתה זו ארוחת הבוקר הישראלית הראשונה שטעמנו בחיינו.
אבא הסתכל סביבו וראה לפניו יהודים מכל העולם - קיבוץ גלויות אמיתי - ונפעם איך לנגד עיניו ממש התקיים הפסוק "ושבו בנים לגבולם". הוא סקר את המחנה, הביט באוהלים ואמר: "אנחנו לא נשארים כאן". הוא תכנן להגיע לתל=אביב, שם התגורר בן=דודו יעקב לייבוביץ', לבקר אותו ולבקש שיסייע לנו למצוא דיור מחוץ לבית=העולים. אני, שדיברתי עברית היטב (אם כי מליצית במקצת...) שימשתי לו לפה, ופניתי לאחד מאנשי המנהלה בבית=העולים: "הנני חפץ לנסוע לתל=אביב", ושאלתי איך מגיעים לשם. האיש ההמום הביט בי ושאל: "מאיפה העברית היפה שלך?". עניתי לו: "למדתי בתיכון 'הרצל' בברלין". "אז אתה ממש מבין ומדבר עברית?" שאל. "כן", עניתי לו, "אני מדבר עברית צחה". את ידיעת העברית שלי אני חייב למורה הוותיקה והידועה שולמית קְליבַנוֹף", שהיתה בין המורים שנשלחו מארץ=ישראל לברלין להקנות לנו, ילדי הפליטים היהודים, את השפה העברית.
שובו של הבן/האח האובד
נסענו באוטובוס לרחובות, ומשם לתל=אביב. הגענו לביתו של בן=דודו של אבא בתל=אביב, ברחוב מלצ'ט 45 א'. על הדלת היה תלוי שלט ברור: יעקב לייבוביץ'. דפקנו על הדלת. פתח אותה יעקב - מופתע אך שמח. "איצ'ה!" חיבק את אבא, ואחר כך אותי. "הגעתם בזמן", אמר, "לֵייבִּיש בדרך לכאן, לחתונה של חנה אחותי". אבא חשב שלא שמע טוב. "לייביש? הבן שלי?". "כן", אמר יעקב, "הוא קיבל ערב חופשי מהצבא כדי להשתתף בחתונה".
עד רגע זה לא קיבלנו מאחי אריה לייביש אות חיים. לא ידענו אם הוא חי או מת, ובהיותנו בגרמניה אבא כבר הספיד אותו. ההפתעה היתה מוחלטת, ואבא לא ידע את נפשו. "הוא חי! הוא חי!" קרא וקפץ משמחה. יעקב סיפר לנו, שלייביש משמש בתפקיד מפקד מחנה 80 - מחנה צבאי בפרדס=חנה, ונמצא בקשר אתו ועם הקרובים בחיפה. לא עברו כמה שעות, וראינו ג'יפ מגיח מקצה הרחוב ועוצר ליד הבית. אריה ירד ממנו, לבוש מכנסיים קצרים, כומתה לראשו. אבא חיבק אותו ולא היה מסוגל לעצור את בכיו. "בני, אתה חי! אתה חי!". גם אני התנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות. התיישבנו על כוס תה ועוגיות, ואריה סיפר לנו בקצרה את הקורות אותו מהיום בו נפרדנו ברוסיה, כאשר אריה גויס לצבא הרוסי.
עם חבריו, שגויסו אתו, נשלח אריה לעבוד במכרה פחם. משראה אריה את המקום, הבין מהר מאוד שאם יישאר שם - לא ישרוד, ולכן ערק מהצבא. הוא הגיע לעיר אחרת ומצא עבודה כמחלק דואר. משם מצא את דרכו לצבא הפולני, ועמו הגיע לעיר שלנו, סאנוק, בשלהי המלחמה. משהגיע לשם והבין שכל יהודי העיר נשלחו להשמדה, החליט לנקום את נקמת משפחתנו והרג גוי פולני, שהיה בין המלשינים לנאצים. אף שהיה חייל שהשתייך לצבא הפולני, חשש שיתפסו אותו, ולכן ביקש שיזייפו לו תעודה אחרת. יהודי מומחה זייף לו תעודה, והוא ערק מהצבא וברח לצ'כיה. שם פגש יהודי מארץ=ישראל, נציג של "עלייה ב", וזה איתר בקרב חיילי הבריגדה ששהו בצ'כיה קרוב משפחה שלנו, משה שועלי, שעלה ארצה עם משפחתו לפני המלחמה וגר בחיפה. הלה הכניס אותו לרשימת חיילי הבריגדה, ואריה השליך את התעודה המזויפת, חזר לשמו המקורי ונסע עם חיילי הבריגדה לאלכסנדריה. משם הגיע ברכבת לרחובות, יצר קשר עם קרובי המשפחה שלנו בחיפה, והם קלטו אותו. עם הקמת המדינה התגייס לצה"ל. הקשבנו לסיפורו המופלא של אריה, ואני נמלאתי הערצה לאחי הגדול, שהצליח לשרוד את כל התלאות שעבר ולהישאר בחיים.
מהר מאוד הבין אבא שאריה כבר לא דתי: הוא הסיר את הכובע וחילל שבת. אבא כאב זאת, אך לא אמר כלום ולא בא אליו בטענות. הוא הבין שהנסיבות והגלגולים שעבר הקשו עליו להמשיך לשמור שבת ולהישאר דתי.
לימים, עם שחרורו מהצבא, התגייס אריה לשב"כ. בגיל 24 נשא לאישה את חנה לבית ראנד, שהיתה אז נערה צעירה ועבדה כפקידה בבנק, אותה הכיר דרך קשריו עם הבנק. הם קבעו את משכנם בפרדס=חנה, ומפעם לפעם נסעו לשליחויות בעולם.
אבא התייעץ עם אריה, שכבר היה "ותיק" בארץ (הוא עלה ארצה כארבע שנים לפנינו), לגבי מקום מגורים. אריה הציע ש"נתפוס לנו" "רכוש נטוש" - בתים של ערבים שברחו במלחמת השחרור. הוא הציע לקחת אותנו לאזור חסן בק ביפו, הקרוב לגבול עם תל=אביב, שם נלחם בשעתו, כי ידוע לו שיש שם בתים שטרם נתפסו. עוד באותו יום העלה אותי על הג'יפ להציץ הצצה ראשונית בבתים אלה. הגענו לגוש 7006, דירה מס' 12. היתה זו דירת חדר עם שירותים ומקלחת בחצר, וסביבנו שכנים - יהודים מכל העולם. המקום נראה לי סביר. ליתר ביטחון השארתי שם תיק קטן כדי להבטיח שהדירה תישאר שלנו."אנחנו צריכים למהר לחתונה", אמר לי אריה, "אבל מחר בבוקר אביא לכאן את אבא. אתם לא תישארו בבית=העולים". באותו ערב התחתנה חנה לייבוביץ', בת=דודתו של אבא ואחותו של יעקב, עם חיים ברל.
למחרת הסיע אריה את אבא בג'יפ לראות את הדירה. דירת החדר נראתה מוזנחת, אך אבא הבין שאין לנו הרבה אפשרויות, ועדיפה דירה מוזנחת על פני חיים באוהל בבית=עולים. הוא הנהן בראשו, והתחלנו לארגן את מעברנו לשם. אבא השיג צבּע, שסייד את הדירה המוזנחת בסיד לבן, וכאשר העברנו אליה את מיטלטלנו כעבור מספר ימים, נראתה הדירה מסבירת פנים.
קיבלנו מהסוכנות שתי מיטות ברזל ומזרני קש, ולקחנו את השמיכות שקיבלנו בבית=העולים.
ארזנו את מעט המיטלטלים שלנו - ארבעה תיקי עור, שהבאנו מגרמניה בהמלצת בן=הדוד מחיפה (הוא כתב לנו שהעור הוא אחד המוצרים החסרים בארץ), שהכילו בגדים ומעט כלי מטבח כמו מקצפה ידנית לעוגות (גם את כלי המטבח סחבנו מגרמניה בהמלצת אותו בן=דוד) - ונכנסנו לגור בדירה. היה לנו קצת כסף, וגם המשפחה דאגה לנו. אריה קיבל מהצבא תלושים עבורנו לארוחות במסעדה הצבאית ברחוב בן=יהודה ודאג להביא לנו משם ארוחת צהריים.
בשכונת חסן בק
כמה ימים אחרי שהגענו ארצה הלכתי להנהלה הארצית של תנועת "בני עקיבא" בתל=אביב, ברח' אחד העם 108, בתקווה שייענו לבקשתי להשתלב בפעילות כלשהי בתנועה. כבר הייתי נער בן 16, וקיוויתי להשתלב בתנועה כמדריך. את פניי קיבלו כמה מראשי התנועה והציגו את עצמם: יוסקה שפירא, אהרון לנגרמן, רפי אילן ויצחק לב (לימים נעשו הנ"ל מפורסמים בקרב הציונות הדתית). "שלום, חברים! השם עמכם!" בירכתי אותם לשלום בברכה המסורתית של התנועה. "מי אתה?" שואל אותי יוסקה שפירא. "אני עולה חדש", אני עונה לו. "וכמה שנים אתה בארץ?" שואל אותי רפי אילן. "בדיוק שלושה ימים", אני עונה לו בעברית צחה ומפתיע את כולם...
נותן בי יוסקה שפירא מבט ממושך, סוקר את גופי הצנום וממשיך לשאול: "איפה אתה גר?".
"אני לא גר", אני עונה לו בביטחון, "אני בבית=העולים 'רמה'", לקול צחוקם של כל הארבעה
(עד היום הם מזכירים לי את הסיפור הזה...). בהמשך הוסב שמו של בית=העולים ל"מעברה" מלשון מַעֲבָר.
עוד טרם שטחתי את בקשתי לפניהם - וכבר הציעו לי להיות מדריך. ראו לפניהם נער בוגר ונמרץ, דובר עברית ויידיש - בדיוק האדם המתאים לקליטת העולים החדשים.
הציעו לי להדריך קבוצת עולים חדשים במחנה "בני עקיבא", שאמור להתקיים בקיץ בהרצליה ג'. שמחתי והסכמתי מיד. הם התנו את התחלת ההדרכה בהשתתפות בסמינר למדריכים דתיים בירושלים. קיבלתי מיד את הצעתם ונרשמתי לסמינר, שאמור היה להתחיל כעבור חודשיים.
עד צאתי לסמינר בירושלים לקחתי אחריות לקן הקטן שבנינו, אבא ואני. ניקיתי את הבית ובישלתי. לאבא סידרו מיד עבודה כרב, והוא היה אחראי לצורכי הדת בבתי=העולים, ובעיקר בבית=העולים הגדול בחולון, כולל השגחת כשרות. את משכורתו קיבל מהסוכנות היהודית, אך זו לא הספיקה לצורכי המשפחה, והייתי צריך למצוא עבודה כדי להשלים הכנסה. עבדתי במגוון עבודות, ולא בחלתי בכל מה שהוצע לי - כמו עבודה בבית=חרושת למיטות, במכולת - ובשעות הערב למדתי. רציתי ללמוד מקצוע, והציעו לי ללמוד קורס בפקידות. נרשמתי, התחלתי ללמוד, והשלמתי שנת לימודים אחת. הלימודים כללו גם קצרנות והנהלת חשבונות. בבוקר המשכתי לעבוד כרגיל.
נסענו באוטובוס לרחובות, ומשם לתל=אביב. הגענו לביתו של בן=דודו של אבא בתל=אביב, ברחוב מלצ'ט 45 א'. על הדלת היה תלוי שלט ברור: יעקב לייבוביץ'. דפקנו על הדלת. פתח אותה יעקב - מופתע אך שמח. "איצ'ה!" חיבק את אבא, ואחר כך אותי. "הגעתם בזמן", אמר, "לֵייבִּיש בדרך לכאן, לחתונה של חנה אחותי". אבא חשב שלא שמע טוב. "לייביש? הבן שלי?". "כן", אמר יעקב, "הוא קיבל ערב חופשי מהצבא כדי להשתתף בחתונה".
עד רגע זה לא קיבלנו מאחי אריה לייביש אות חיים. לא ידענו אם הוא חי או מת, ובהיותנו בגרמניה אבא כבר הספיד אותו. ההפתעה היתה מוחלטת, ואבא לא ידע את נפשו. "הוא חי! הוא חי!" קרא וקפץ משמחה. יעקב סיפר לנו, שלייביש משמש בתפקיד מפקד מחנה 80 - מחנה צבאי בפרדס=חנה, ונמצא בקשר אתו ועם הקרובים בחיפה. לא עברו כמה שעות, וראינו ג'יפ מגיח מקצה הרחוב ועוצר ליד הבית. אריה ירד ממנו, לבוש מכנסיים קצרים, כומתה לראשו. אבא חיבק אותו ולא היה מסוגל לעצור את בכיו. "בני, אתה חי! אתה חי!". גם אני התנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות. התיישבנו על כוס תה ועוגיות, ואריה סיפר לנו בקצרה את הקורות אותו מהיום בו נפרדנו ברוסיה, כאשר אריה גויס לצבא הרוסי.
עם חבריו, שגויסו אתו, נשלח אריה לעבוד במכרה פחם. משראה אריה את המקום, הבין מהר מאוד שאם יישאר שם - לא ישרוד, ולכן ערק מהצבא. הוא הגיע לעיר אחרת ומצא עבודה כמחלק דואר. משם מצא את דרכו לצבא הפולני, ועמו הגיע לעיר שלנו, סאנוק, בשלהי המלחמה. משהגיע לשם והבין שכל יהודי העיר נשלחו להשמדה, החליט לנקום את נקמת משפחתנו והרג גוי פולני, שהיה בין המלשינים לנאצים. אף שהיה חייל שהשתייך לצבא הפולני, חשש שיתפסו אותו, ולכן ביקש שיזייפו לו תעודה אחרת. יהודי מומחה זייף לו תעודה, והוא ערק מהצבא וברח לצ'כיה. שם פגש יהודי מארץ=ישראל, נציג של "עלייה ב", וזה איתר בקרב חיילי הבריגדה ששהו בצ'כיה קרוב משפחה שלנו, משה שועלי, שעלה ארצה עם משפחתו לפני המלחמה וגר בחיפה. הלה הכניס אותו לרשימת חיילי הבריגדה, ואריה השליך את התעודה המזויפת, חזר לשמו המקורי ונסע עם חיילי הבריגדה לאלכסנדריה. משם הגיע ברכבת לרחובות, יצר קשר עם קרובי המשפחה שלנו בחיפה, והם קלטו אותו. עם הקמת המדינה התגייס לצה"ל. הקשבנו לסיפורו המופלא של אריה, ואני נמלאתי הערצה לאחי הגדול, שהצליח לשרוד את כל התלאות שעבר ולהישאר בחיים.
מהר מאוד הבין אבא שאריה כבר לא דתי: הוא הסיר את הכובע וחילל שבת. אבא כאב זאת, אך לא אמר כלום ולא בא אליו בטענות. הוא הבין שהנסיבות והגלגולים שעבר הקשו עליו להמשיך לשמור שבת ולהישאר דתי.
לימים, עם שחרורו מהצבא, התגייס אריה לשב"כ. בגיל 24 נשא לאישה את חנה לבית ראנד, שהיתה אז נערה צעירה ועבדה כפקידה בבנק, אותה הכיר דרך קשריו עם הבנק. הם קבעו את משכנם בפרדס=חנה, ומפעם לפעם נסעו לשליחויות בעולם.
אבא התייעץ עם אריה, שכבר היה "ותיק" בארץ (הוא עלה ארצה כארבע שנים לפנינו), לגבי מקום מגורים. אריה הציע ש"נתפוס לנו" "רכוש נטוש" - בתים של ערבים שברחו במלחמת השחרור. הוא הציע לקחת אותנו לאזור חסן בק ביפו, הקרוב לגבול עם תל=אביב, שם נלחם בשעתו, כי ידוע לו שיש שם בתים שטרם נתפסו. עוד באותו יום העלה אותי על הג'יפ להציץ הצצה ראשונית בבתים אלה. הגענו לגוש 7006, דירה מס' 12. היתה זו דירת חדר עם שירותים ומקלחת בחצר, וסביבנו שכנים - יהודים מכל העולם. המקום נראה לי סביר. ליתר ביטחון השארתי שם תיק קטן כדי להבטיח שהדירה תישאר שלנו."אנחנו צריכים למהר לחתונה", אמר לי אריה, "אבל מחר בבוקר אביא לכאן את אבא. אתם לא תישארו בבית=העולים". באותו ערב התחתנה חנה לייבוביץ', בת=דודתו של אבא ואחותו של יעקב, עם חיים ברל.
למחרת הסיע אריה את אבא בג'יפ לראות את הדירה. דירת החדר נראתה מוזנחת, אך אבא הבין שאין לנו הרבה אפשרויות, ועדיפה דירה מוזנחת על פני חיים באוהל בבית=עולים. הוא הנהן בראשו, והתחלנו לארגן את מעברנו לשם. אבא השיג צבּע, שסייד את הדירה המוזנחת בסיד לבן, וכאשר העברנו אליה את מיטלטלנו כעבור מספר ימים, נראתה הדירה מסבירת פנים.
קיבלנו מהסוכנות שתי מיטות ברזל ומזרני קש, ולקחנו את השמיכות שקיבלנו בבית=העולים.
ארזנו את מעט המיטלטלים שלנו - ארבעה תיקי עור, שהבאנו מגרמניה בהמלצת בן=הדוד מחיפה (הוא כתב לנו שהעור הוא אחד המוצרים החסרים בארץ), שהכילו בגדים ומעט כלי מטבח כמו מקצפה ידנית לעוגות (גם את כלי המטבח סחבנו מגרמניה בהמלצת אותו בן=דוד) - ונכנסנו לגור בדירה. היה לנו קצת כסף, וגם המשפחה דאגה לנו. אריה קיבל מהצבא תלושים עבורנו לארוחות במסעדה הצבאית ברחוב בן=יהודה ודאג להביא לנו משם ארוחת צהריים.
בשכונת חסן בק
כמה ימים אחרי שהגענו ארצה הלכתי להנהלה הארצית של תנועת "בני עקיבא" בתל=אביב, ברח' אחד העם 108, בתקווה שייענו לבקשתי להשתלב בפעילות כלשהי בתנועה. כבר הייתי נער בן 16, וקיוויתי להשתלב בתנועה כמדריך. את פניי קיבלו כמה מראשי התנועה והציגו את עצמם: יוסקה שפירא, אהרון לנגרמן, רפי אילן ויצחק לב (לימים נעשו הנ"ל מפורסמים בקרב הציונות הדתית). "שלום, חברים! השם עמכם!" בירכתי אותם לשלום בברכה המסורתית של התנועה. "מי אתה?" שואל אותי יוסקה שפירא. "אני עולה חדש", אני עונה לו. "וכמה שנים אתה בארץ?" שואל אותי רפי אילן. "בדיוק שלושה ימים", אני עונה לו בעברית צחה ומפתיע את כולם...
נותן בי יוסקה שפירא מבט ממושך, סוקר את גופי הצנום וממשיך לשאול: "איפה אתה גר?".
"אני לא גר", אני עונה לו בביטחון, "אני בבית=העולים 'רמה'", לקול צחוקם של כל הארבעה
(עד היום הם מזכירים לי את הסיפור הזה...). בהמשך הוסב שמו של בית=העולים ל"מעברה" מלשון מַעֲבָר.
עוד טרם שטחתי את בקשתי לפניהם - וכבר הציעו לי להיות מדריך. ראו לפניהם נער בוגר ונמרץ, דובר עברית ויידיש - בדיוק האדם המתאים לקליטת העולים החדשים.
הציעו לי להדריך קבוצת עולים חדשים במחנה "בני עקיבא", שאמור להתקיים בקיץ בהרצליה ג'. שמחתי והסכמתי מיד. הם התנו את התחלת ההדרכה בהשתתפות בסמינר למדריכים דתיים בירושלים. קיבלתי מיד את הצעתם ונרשמתי לסמינר, שאמור היה להתחיל כעבור חודשיים.
עד צאתי לסמינר בירושלים לקחתי אחריות לקן הקטן שבנינו, אבא ואני. ניקיתי את הבית ובישלתי. לאבא סידרו מיד עבודה כרב, והוא היה אחראי לצורכי הדת בבתי=העולים, ובעיקר בבית=העולים הגדול בחולון, כולל השגחת כשרות. את משכורתו קיבל מהסוכנות היהודית, אך זו לא הספיקה לצורכי המשפחה, והייתי צריך למצוא עבודה כדי להשלים הכנסה. עבדתי במגוון עבודות, ולא בחלתי בכל מה שהוצע לי - כמו עבודה בבית=חרושת למיטות, במכולת - ובשעות הערב למדתי. רציתי ללמוד מקצוע, והציעו לי ללמוד קורס בפקידות. נרשמתי, התחלתי ללמוד, והשלמתי שנת לימודים אחת. הלימודים כללו גם קצרנות והנהלת חשבונות. בבוקר המשכתי לעבוד כרגיל.
אבא נישא בשנית
זמן קצר אחרינו הגיעה ארצה בת=דודתו של אבא, מַנְצֶ'ה (מרים בַּרְט, בת אחות אמו), שאיבדה את בעלה בתקופת המלחמה ברוסיה (הוא מת מטיפוס בבוכרה, שם שהו בתקופת המלחמה). היתה זו אותה "דודה", ששלחה לי בשעתו אפרסקים לסיביר, כדי שאוכל למכור אותם בשוק ולהרוויח כמה רובלים. היו לה שלוש בנות, ושתיים מהן היו נשואות. בתה הבכורה, חנה קאופמן, שכבר היתה אם לשלוש בנות, עלתה ארצה לפניה וגרה ברחוב מודיליאני בתל=אביב (כיום היא מתגוררת ברעננה עם בעלה, ויש לה שלוש בנות, נשואות ובעלות משפחות, הגרות גם הן בעיר. הבנות הן יונה אלבוים, פנינה אסטרייכר וצביה זאבי, ואתן אני נמצא בקשר). שתי בנותיה האחרות של מנצ'ה עלו ארצה אתה. אחת מהן, בלומה, היתה נשואה (לימים ילדה בת יחידה, והיא עצמה נפטרה בארץ בגיל צעיר). השנייה, רינה, היתה כבת גילי (היא מתגוררת היום עם משפחתה בקליבלנד שבארצות=הברית). עם בואה ארצה הציעו חנה ורינה למנצ'ה להתגורר בשלב ראשון בביתה של חנה. ערב אחד, זמן קצר אחרי שהגיעה ארצה עם בנותיה, הזמינה אותנו חנה לביתה לפגוש את אמהּ ואחותה. שמחתי לפגוש את הדודה, שעזרה לי בזמנים קשים. היא היתה נחמדה, ובינה לאבא נוצר קשר טוב. זמן קצר אחרי שנפגשתי עמה עלה במוחי רעיון: לשדך בינה לבין אבא. מנצ'ה היתה עקרת בית טובה ובישלה היטב. ידעתי שאני עומד לצאת לסמינר לחודשיים, וחשבתי בלבי: 'איך יסתדר אבא לבדו? הרי אני החזקתי את כל הבית, בישלתי וניקיתי!' התחלתי אפוא בעדינות ובהדרגה לדבר אתו על הרעיון. במקביל שוחחתי על כך עם חנה, והיא התלהבה מההצעה. בהתחלה הביע אבא התנגדות: קרוב לעשר שנים הוא חי בגפו והיה לו קשה להחליט על שינוי; אך אני המשכתי לדבר על לבו וגם עודדתי את מנצ'ה בכיוון זה! בסופו של דבר הצלחתי: הזוג החליט להינשא, ומנצ'ה ובתה רינה עברו לגור בביתנו ביפו ליד חסן בק. מאוחר יותר עברנו שלושתנו לדירה שכורה ברח' שבזי (בחורף היא הוצפה ונהרסה כליל), ומשם לרח' בוסתנאי 21. 28 שנים חיו אבא ומנצ'ה יחד עד שנפטרה לפניו, מדום לב בשנת 1976, כאשר היינו בשליחות באנגליה.
זמן קצר אחרינו הגיעה ארצה בת=דודתו של אבא, מַנְצֶ'ה (מרים בַּרְט, בת אחות אמו), שאיבדה את בעלה בתקופת המלחמה ברוסיה (הוא מת מטיפוס בבוכרה, שם שהו בתקופת המלחמה). היתה זו אותה "דודה", ששלחה לי בשעתו אפרסקים לסיביר, כדי שאוכל למכור אותם בשוק ולהרוויח כמה רובלים. היו לה שלוש בנות, ושתיים מהן היו נשואות. בתה הבכורה, חנה קאופמן, שכבר היתה אם לשלוש בנות, עלתה ארצה לפניה וגרה ברחוב מודיליאני בתל=אביב (כיום היא מתגוררת ברעננה עם בעלה, ויש לה שלוש בנות, נשואות ובעלות משפחות, הגרות גם הן בעיר. הבנות הן יונה אלבוים, פנינה אסטרייכר וצביה זאבי, ואתן אני נמצא בקשר). שתי בנותיה האחרות של מנצ'ה עלו ארצה אתה. אחת מהן, בלומה, היתה נשואה (לימים ילדה בת יחידה, והיא עצמה נפטרה בארץ בגיל צעיר). השנייה, רינה, היתה כבת גילי (היא מתגוררת היום עם משפחתה בקליבלנד שבארצות=הברית). עם בואה ארצה הציעו חנה ורינה למנצ'ה להתגורר בשלב ראשון בביתה של חנה. ערב אחד, זמן קצר אחרי שהגיעה ארצה עם בנותיה, הזמינה אותנו חנה לביתה לפגוש את אמהּ ואחותה. שמחתי לפגוש את הדודה, שעזרה לי בזמנים קשים. היא היתה נחמדה, ובינה לאבא נוצר קשר טוב. זמן קצר אחרי שנפגשתי עמה עלה במוחי רעיון: לשדך בינה לבין אבא. מנצ'ה היתה עקרת בית טובה ובישלה היטב. ידעתי שאני עומד לצאת לסמינר לחודשיים, וחשבתי בלבי: 'איך יסתדר אבא לבדו? הרי אני החזקתי את כל הבית, בישלתי וניקיתי!' התחלתי אפוא בעדינות ובהדרגה לדבר אתו על הרעיון. במקביל שוחחתי על כך עם חנה, והיא התלהבה מההצעה. בהתחלה הביע אבא התנגדות: קרוב לעשר שנים הוא חי בגפו והיה לו קשה להחליט על שינוי; אך אני המשכתי לדבר על לבו וגם עודדתי את מנצ'ה בכיוון זה! בסופו של דבר הצלחתי: הזוג החליט להינשא, ומנצ'ה ובתה רינה עברו לגור בביתנו ביפו ליד חסן בק. מאוחר יותר עברנו שלושתנו לדירה שכורה ברח' שבזי (בחורף היא הוצפה ונהרסה כליל), ומשם לרח' בוסתנאי 21. 28 שנים חיו אבא ומנצ'ה יחד עד שנפטרה לפניו, מדום לב בשנת 1976, כאשר היינו בשליחות באנגליה.
סמינר הדרכה בירושלים
בחודש יוני 1949 התחלתי ללמוד בסמינר ההדרכה, שהתקיים בבית=הספר "שפיצר" בשכונת הבוכרים בירושלים בתנאי פנימייה. את הארוחות אכלנו במסעדה של "הפועל המזרחי" ברחוב כורש תמורת תלושים שקיבלנו מהמארגנים.
הסמינר נמשך חודשיים ימים, וכל משתתפיו היו עולים חדשים בני גילי. לימדו אותנו עברית שני מורים מעולים: ראומה אלדר ואחיה משה חובב (לימים התפרסמו כקרייני רדיו מעולים ב"קול ישראל"). בין המורים היו גם פרופסור מרדכי אליאב ונחמה לייבוביץ', שלימדה אותנו תנ"ך, פרופסור בן=שושן וד"ר חיים חמיאל. למדנו שמונה עד תשע שעות ביום. מקצועות הלימוד בסמינר היו מגוונים. בנוסף לעברית למדנו היסטוריה, תורה ומקצועות נוספים.
בסמינר שולבו טיולים רבים בכל רחבי הארץ כחלק מתוכנית הלימודים. היה חשוב למארגני הסמינר שנכיר את ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארץ=ישראל לא רק בתיאוריה, אלא גם דרך טיולים רגליים.
במשך שני חודשי הלימוד נשארנו בירושלים, גם בשבתות. בתקופת הלימודים הגיע אבא כמה פעמים לבקר אותי. התקיימו גם ערבי הורים, ובהם השתתף.
עם סיום הלימודים בסמינר, בעיצומה של חופשת הקיץ בבתי=הספר, התייצבתי במשרדי "בני עקיבא". הורו לי להגיע לתחנת האיסוף במקום מסוים בתל=אביב, שם תמתין משאית, והיא תיקח אותי ושאר המדריכים וחלק מחניכי התנועה, שאמורים להשתתף במחנה בהרצליה ג'.
כאשר ירדנו מהמשאית בהרצליה, הסתכלתי סביבי. לא ראיתי שום מבנה, לא עץ ולא שיח. מדבר שממה. שאלתי את מפקד המחנה, אריה קרול: "איפה המחנה?". "מה זאת אומרת 'איפה המחנה'?" הביט בי וצחק, "אתה תקים אותו", והושיט לי מוטות ויריעות להקמת האוהלים.
היה חם מאוד - חודש אוגוסט בארץ=ישראל. לא הייתי מורגל באקלים הזה ולא התלבשתי בהתאם. דאגו לי למכנסי חאקי קצרים, ומישהו נתן לי כובע טמבל. הייתי צמא וחיפשתי מים, אך אמרו לי להמתין שיחברו את הצינורות.
תוך כמה ימים התחלתי להרגיש ישראלי לכל דבר: התלבשתי כמו הנערים הוותיקים בחולצת חאקי ומכנסי חאקי קצרים, ונעלתי סנדלים תנ"כיים בלי גרביים. היתה לי בלורית מתנפנפת, ודיברתי עברית רהוטה. כאשר הכרתי את אשתי לעתיד אסתר שלוש שנים אחרי עלייתי ארצה, היא לא האמינה לי שאני עולה חדש וחשבה שאני ותיק בארץ.
שיבצו אותי כמדריך בשבט "עציון", ובו 36 ילדים בגילים 14-12 - כולם עולים חדשים שלא דיברו מילה אחת עברית, רק יידיש. הם היו אמורים לשהות במחנה שבוע ימים. היתה זו קבוצת העולים היחידה בין הקבוצות במחנה, ואפשרו להם להשתתף בו ללא תשלום.
כל המדריכים ישנו באוהל אחד, וביניהם: חיים דרוקמן (לימים רב ידוע בציונות הדתית), יוסקה שפירא ואברהם פוייר. הייתי מדריך לא מנוסה והעולה החדש היחיד מבין המדריכים. למרות חששותיי התקבלתי על ידיהם במאור פנים, והם עזרו לי בכל בעיה שצצה.
התארגנו לערב הפתיחה, אליו הוזמנו אורחים חשובים, וביניהם שר העלייה והקליטה, משה שפירא. הכנו כתובת אש: "ברוכים הבאים למחנה מעפילים של 'בני עקיבא'". העמדנו את החניכים בחצי גורן, כשכל מדריך עומד בראש קבוצתו, ומולנו בערה כתובת האש הענקית. לפתע הכריז אריה קרול, מפקד המחנה, ברמקול: "המדריך שמואל גראניק מתבקש להגיע לכאן לפגוש את כבוד השר שפירא". לא הכינו אותי לזה והתרגשתי מאוד. התקרבתי לאזור כתובת האש, משם נוהל הטקס על=ידי אריה קרול, והוא הציג אותי בפני השר. "כבוד השר", פנה אליו ואמר, "אני מבקש להציג בפניך את המדריך החדש לנו, עולה חדש בעצמו, שעלה ארצה לפני כמה חודשים, והמדבר עברית על בוריָהּ". השר התעניין בי ובמשפחתי, סיפרתי לו שאבי רב, וניהלנו שיחה קצרה.
ההדרכה והשהייה במחנה "בני עקיבא" בהרצליה היוו חוויה משמעותית עבורי בדרך להתערותי בחיי הארץ.
בחודש יוני 1949 התחלתי ללמוד בסמינר ההדרכה, שהתקיים בבית=הספר "שפיצר" בשכונת הבוכרים בירושלים בתנאי פנימייה. את הארוחות אכלנו במסעדה של "הפועל המזרחי" ברחוב כורש תמורת תלושים שקיבלנו מהמארגנים.
הסמינר נמשך חודשיים ימים, וכל משתתפיו היו עולים חדשים בני גילי. לימדו אותנו עברית שני מורים מעולים: ראומה אלדר ואחיה משה חובב (לימים התפרסמו כקרייני רדיו מעולים ב"קול ישראל"). בין המורים היו גם פרופסור מרדכי אליאב ונחמה לייבוביץ', שלימדה אותנו תנ"ך, פרופסור בן=שושן וד"ר חיים חמיאל. למדנו שמונה עד תשע שעות ביום. מקצועות הלימוד בסמינר היו מגוונים. בנוסף לעברית למדנו היסטוריה, תורה ומקצועות נוספים.
בסמינר שולבו טיולים רבים בכל רחבי הארץ כחלק מתוכנית הלימודים. היה חשוב למארגני הסמינר שנכיר את ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארץ=ישראל לא רק בתיאוריה, אלא גם דרך טיולים רגליים.
במשך שני חודשי הלימוד נשארנו בירושלים, גם בשבתות. בתקופת הלימודים הגיע אבא כמה פעמים לבקר אותי. התקיימו גם ערבי הורים, ובהם השתתף.
עם סיום הלימודים בסמינר, בעיצומה של חופשת הקיץ בבתי=הספר, התייצבתי במשרדי "בני עקיבא". הורו לי להגיע לתחנת האיסוף במקום מסוים בתל=אביב, שם תמתין משאית, והיא תיקח אותי ושאר המדריכים וחלק מחניכי התנועה, שאמורים להשתתף במחנה בהרצליה ג'.
כאשר ירדנו מהמשאית בהרצליה, הסתכלתי סביבי. לא ראיתי שום מבנה, לא עץ ולא שיח. מדבר שממה. שאלתי את מפקד המחנה, אריה קרול: "איפה המחנה?". "מה זאת אומרת 'איפה המחנה'?" הביט בי וצחק, "אתה תקים אותו", והושיט לי מוטות ויריעות להקמת האוהלים.
היה חם מאוד - חודש אוגוסט בארץ=ישראל. לא הייתי מורגל באקלים הזה ולא התלבשתי בהתאם. דאגו לי למכנסי חאקי קצרים, ומישהו נתן לי כובע טמבל. הייתי צמא וחיפשתי מים, אך אמרו לי להמתין שיחברו את הצינורות.
תוך כמה ימים התחלתי להרגיש ישראלי לכל דבר: התלבשתי כמו הנערים הוותיקים בחולצת חאקי ומכנסי חאקי קצרים, ונעלתי סנדלים תנ"כיים בלי גרביים. היתה לי בלורית מתנפנפת, ודיברתי עברית רהוטה. כאשר הכרתי את אשתי לעתיד אסתר שלוש שנים אחרי עלייתי ארצה, היא לא האמינה לי שאני עולה חדש וחשבה שאני ותיק בארץ.
שיבצו אותי כמדריך בשבט "עציון", ובו 36 ילדים בגילים 14-12 - כולם עולים חדשים שלא דיברו מילה אחת עברית, רק יידיש. הם היו אמורים לשהות במחנה שבוע ימים. היתה זו קבוצת העולים היחידה בין הקבוצות במחנה, ואפשרו להם להשתתף בו ללא תשלום.
כל המדריכים ישנו באוהל אחד, וביניהם: חיים דרוקמן (לימים רב ידוע בציונות הדתית), יוסקה שפירא ואברהם פוייר. הייתי מדריך לא מנוסה והעולה החדש היחיד מבין המדריכים. למרות חששותיי התקבלתי על ידיהם במאור פנים, והם עזרו לי בכל בעיה שצצה.
התארגנו לערב הפתיחה, אליו הוזמנו אורחים חשובים, וביניהם שר העלייה והקליטה, משה שפירא. הכנו כתובת אש: "ברוכים הבאים למחנה מעפילים של 'בני עקיבא'". העמדנו את החניכים בחצי גורן, כשכל מדריך עומד בראש קבוצתו, ומולנו בערה כתובת האש הענקית. לפתע הכריז אריה קרול, מפקד המחנה, ברמקול: "המדריך שמואל גראניק מתבקש להגיע לכאן לפגוש את כבוד השר שפירא". לא הכינו אותי לזה והתרגשתי מאוד. התקרבתי לאזור כתובת האש, משם נוהל הטקס על=ידי אריה קרול, והוא הציג אותי בפני השר. "כבוד השר", פנה אליו ואמר, "אני מבקש להציג בפניך את המדריך החדש לנו, עולה חדש בעצמו, שעלה ארצה לפני כמה חודשים, והמדבר עברית על בוריָהּ". השר התעניין בי ובמשפחתי, סיפרתי לו שאבי רב, וניהלנו שיחה קצרה.
ההדרכה והשהייה במחנה "בני עקיבא" בהרצליה היוו חוויה משמעותית עבורי בדרך להתערותי בחיי הארץ.
ב"הנוער הדתי העובד והלומד"
כמה חודשים אחרי שובי הביתה ממחנה "בני עקיבא" בהרצליה, נודע לי שמחפשים עובד לארגון "הנוער הדתי העובד והלומד", שייתן אינפורמציה לנערים, חלקם עולים חדשים - על מקומות עבודה, וירכז את הפעילויות החברתיות והתרבותיות, כולל ארגון מחנות קיץ לנערים. הייתי נער בעצמי, בקושי בן 17 - ובכל זאת התקבלתי לעבודה לאור נסיוני בהדרכה, הסמינר שעברתי, קורס הפקידות ושליטתי בשפות יידיש ועברית. עבדתי שם כשנתיים.
יום אחד קיבלתי מכתב, בו הודיעו לי שנפתח קורס חדש למורים, המיועד לבוגרי הסמינר הראשון שבו השתתפתי. לא קיבלו לקורס המיועד את כל הבוגרים באופן אוטומטי, אלא היה עלינו לעבור מבחן קבלה בעברית ובמקצועות היהדות. היה זה קורס מזורז ואינטנסיבי, שאמור היה להתקיים במשך למעלה משנה. הסתבר לנו שהסמינר הראשון שעברנו היה בעצם שלב ראשון כחלק מהכשרתנו להוראה. באותה תקופה סבלה המדינה הצעירה ממחסור חמור במורים עקב גל העלייה הגדול, שהביא עמו ילדים רבים. לא היו אז סמינרים רבים למורים, וכדי להתגבר על המחסור הקימו קורסים מקוצרים, אך אינטנסיביים מבחינת חומר הלימודים, שהכשירו עשרות רבות של מורים לעתיד. עברתי את מבחן הקבלה והתחלתי ללמוד. הלימודים התקיימו בשעות הבוקר בתוך מבנה בית=ספר "זרובבל" בתל=אביב, ברח' מונטיפיורי פינת אלנבי. למדנו כל שעות היום, גם בחופשת הקיץ. דחסו לנו חומר של כמה שנות סמינר. בתום שנת הלימודים האינטנסיבית הזו קיבלתי תעודת מורה מוסמך.
כמה חודשים אחרי שובי הביתה ממחנה "בני עקיבא" בהרצליה, נודע לי שמחפשים עובד לארגון "הנוער הדתי העובד והלומד", שייתן אינפורמציה לנערים, חלקם עולים חדשים - על מקומות עבודה, וירכז את הפעילויות החברתיות והתרבותיות, כולל ארגון מחנות קיץ לנערים. הייתי נער בעצמי, בקושי בן 17 - ובכל זאת התקבלתי לעבודה לאור נסיוני בהדרכה, הסמינר שעברתי, קורס הפקידות ושליטתי בשפות יידיש ועברית. עבדתי שם כשנתיים.
יום אחד קיבלתי מכתב, בו הודיעו לי שנפתח קורס חדש למורים, המיועד לבוגרי הסמינר הראשון שבו השתתפתי. לא קיבלו לקורס המיועד את כל הבוגרים באופן אוטומטי, אלא היה עלינו לעבור מבחן קבלה בעברית ובמקצועות היהדות. היה זה קורס מזורז ואינטנסיבי, שאמור היה להתקיים במשך למעלה משנה. הסתבר לנו שהסמינר הראשון שעברנו היה בעצם שלב ראשון כחלק מהכשרתנו להוראה. באותה תקופה סבלה המדינה הצעירה ממחסור חמור במורים עקב גל העלייה הגדול, שהביא עמו ילדים רבים. לא היו אז סמינרים רבים למורים, וכדי להתגבר על המחסור הקימו קורסים מקוצרים, אך אינטנסיביים מבחינת חומר הלימודים, שהכשירו עשרות רבות של מורים לעתיד. עברתי את מבחן הקבלה והתחלתי ללמוד. הלימודים התקיימו בשעות הבוקר בתוך מבנה בית=ספר "זרובבל" בתל=אביב, ברח' מונטיפיורי פינת אלנבי. למדנו כל שעות היום, גם בחופשת הקיץ. דחסו לנו חומר של כמה שנות סמינר. בתום שנת הלימודים האינטנסיבית הזו קיבלתי תעודת מורה מוסמך.
קרירה מקצועית חדשה
בעוד צעירים אחרים שירתו בצבא, התחלתי אני קריירה חדשה כמורה בישראל בגיל צעיר מאוד. הייתי בן פחות מ=19 שנים ורציתי מאוד להתגייס, כמו כולם, אך הצבא דחה אותי בגלל תת=משקל: באותה תקופה היה משקלי 39 ק"ג בלבד!
המשרה הראשונה שלי היתה מורה ממלא מקום בכיתה ה' בבית=ספר "תחכמוני". אחר כך קיבלתי משרה קבועה בבית=ספר רש"י בשכונת עג'מי ביפו כמורה לכיתות ז'-ח'. כל התלמידים שם היו עולים חדשים. כעבור שנת לימודים התחלתי קריירה ארוכת שנים כמורה לכיתות ז'-ח' בבית=הספר הממלכתי=דתי לבנים "עמיאל" ברח' אצ"ל בשכונת התקווה. בבית=הספר הסמוך, ה ממלכתי=דתי לבנות "רמב"ם", לימדה רעייתי לעתיד אסתר בכיתות ז'-ח'.
בין שני בתי=הספר הפרידו גדר וחלקת אדמה, אותה עיבדו הילדים משני בתי=הספר כחלק משיעורי "חקלאות". בנוסף לאדמה שעיבדו חלקו שני בתי=הספר גם את המורה לחקלאות, מר נוימאייר, שלימד את הבנים והבנות כאחד בקבוצות נפרדות. גידלנו שם גזר, חסה, צנוניות, סלק ובצל, וכשהבשילו הירקות, היה המורה מחלק אותם לילדים ומאפשר להם לקחת הביתה ללא תשלום. היתה זו שמחה אמיתית לילדים, הן משום ששמחו לראות את פרי עמלם גדל ומבשיל הן משום שהביאו ירקות הביתה להוריהם וידעו שישמחו גם אותם.
יום אחד, כשהגיעה אסתר לבקר אותי בבית=הספר (אז כבר היינו חברים), ועברה דרך השדה המעובד, היא נתקעה ברגל אחת בבוץ הטובעני ולא היתה מסוגלת לשחרר את הנעל. תלמידותיה ידעו שאנחנו זוג, והן הזעיקו אותי להציל אותה...
"עמיאל" היה בית=ספר גדול מאוד, ובו 1,300 תלמידים מכיתה א' עד ח'. הם למדו בשתי משמרות, כי לא היו מספיק כיתות לימוד. בכל שכבה היו כשש כיתות, 44 עד 46 תלמידים בכיתה, וליד כל שולחן, שהיה מיועד לשניים, ישבו שלושה תלמידים. הילדים למדו בבית=הספר יום לימודים ארוך. אלה שלמדו במשמרת הבוקר נשארו בשעות אחר הצהריים במסגרת "חינוך משלים" שנקראה "בית=התלמיד", ובמסגרתו קיבלו התלמידים עזרה בהכנת שיעורי הבית וחוגי העשרה ויצירה. בית=התלמיד התקיים בצריפוני עץ זמניים בחצר. התלמידים שלמדו בכיתות בשעות אחר הצהריים, הגיעו לבית=התלמיד בשעות הבוקר, ובו קיבלו חוגי העשרה. כיתות הלימוד שכנו במבנה בן שלוש קומות. ילדים ממשפחות נזקקות קיבלו ארוחה חמה במסעדת בית=הספר באישור לשכת הסעד (לימים: מחלקת הרווחה) העירונית. הארוחות היו מגיעות ממטבח מרכזי של העירייה. היתה זו תקופת הצנע, והתפריט היה דל וכמעט ללא שום גיוון. היו מחלקים לילדים בקערות פח מצופות אמאיל פירה תפוחי אדמה ומרק גריסים דלוח. בשנים מאוחרות יותר נוספה גם פרוסת דג פילה. בדרך כלל היו המנות קצובות, אך הלחם היה ללא הגבלה והיווה את מרכז הארוחה. היו ילדים, שארוחת הצהריים שאכלו בבית=הספר היתה היחידה שאכלו במשך היום. פֵּרות וירקות היו יקרי המציאות, ומעטים הילדים שהביאו פרי לבית=הספר בנוסף לסנדוויץ' (ולעתים גם לא הביאו סנדוויץ').
רובם הגדול של התלמידים היו עולים חדשים מעדות המזרח, בודדים היו מרומניה.
מדי פעם ביקרתי בבתי הילדים, וכך יצרתי קשר בלתי אמצעי עם משפחותיהם. בביקורי הבית האלה ראיתי את התנאים הקשים, בהם חיו מרבית ילדי בית=הספר. הם גרו בדירות קטנות - גיבוב של אבן, עץ ופחונים - בתנאי תחזוקה קשים ובצפיפות דיור גדולה. פעם הגעתי לביקור אצל משפחה תימנית, בה היו לאב המשפחה שלוש נשים ו=15 ילדים. בפתח הבית פגשתי אותו, לבוש שמלת פסים וחובש כובע תימני, מעין "תרבוש" מיוחד, ומשני צדי ראשו מסתלסלות פאות ארוכות. הוא ישב בפנים שפופות ולא התייחס אלי. פנתה אלי אמו של הילד - אישה צעירה ונאה -סיפרה עד כמה בעלה מדוכא מאז שעלו ארצה, כי מעמדו נפגע מאוד. הוא לא מסוגל לעבוד, והילדים, שקלטו את השפה והתערו מהר מאוד בארץ החדשה - הם המנהלים את הבית.
לא פעם התברר לי שהתלמיד לא מקפיד להכין את שיעורי הבית שלו, כי אין לו פינה להכין אותם בבית בן חדר אחד ובו עשר נפשות; או שאין חשמל בבית, והוא צריך להכין את שיעוריו לאור הנר.
במצבים מסוימים חשתי צורך להתערב לטובת הילדים, שהוריהם העדיפו שייצאו לעבוד בגיל 14, בתום לימודיהם בבית=הספר היסודי, ולסייע בפרנסת המשפחה (ילד אחד כזה, ציון צדוק, עובד כיום לפרנסתו כר"מ, רב=מורה בישיבה, וכשאני פוגש בו לפעמים, הוא חוזר ואומר שבזכותי הגיע למה שהגיע). שיחות רבות קיימתי עם הורים כדי לשכנעם לאפשר לילדיהם להמשיך ללמוד. היו הורים, שהוציאו את ילדיהם לעבוד עוד קודם לכן - למרות חוק חינוך חובה עד כיתה ח' - או שהילדים עבדו בעבודות קשות, כמו סבלות בשוק או עבודה לא מקצועית בבניין, ובמקביל למדו. לפעמים הייתי מבחין בכמה תלמידים, שזמן קצר אחרי תחילת השיעור היו נרדמים. ראיתי איך עיניהם נעצמות בזמן שדיברתי, וראשם צונח אט=אט על השולחן. בבירור שערכתי אחר כך בחשאי הסתבר לי, שהילדים האלה יוצאים בבוקר השכם לעבודה ומסייעים בפרנסת המשפחה, וללימודים הם מגיעים אחרי כמה שעות עבודה מפרכות.
לימדנו בתנאים קשים ביותר. כל האחריות הלימודית והחינוכית נפלה על שכם המנהל וצוות המורים. התמודדנו עם כמות גדולה מאוד של תלמידים, עם בעיות קליטה וקשיי שפה, ללא שום עזרה של אנשי מקצוע אחרים, כמקובל היום - למעט אחות, שטיפלה בנושא הבריאות: כינמת וגזזת, ודאגה לחיסונים. לא היתה לנו מורה יועצת, פסיכולוגית או עובדת סוציאלית ושום כלי אחר, שהיום הם מובנים מאליהם, לאיתור מוקדם של בעיות אצל הילדים. כך לא איתרנו ילד חירש, כבד ראייה, מפגר או היפראקטיבי, וילדים בעלי מגוון בעיות שלא אותרו ישבו בכיתה בת 44 או 46 ילדים, והיינו צריכים להתמודד אתם ולדאוג שגם ילמדו משהו. את כל הבעיות היינו אפוא אמורים לפתור בעצמנו. הרגשתי שהייתי לא רק מורה, אלא לפעמים גם אבא, פסיכולוג, עובד סוציאלי, מורה יועץ פסיכולוג, ואפילו רופא.
לפעמים ראו בי גם הילדים עצמם דמות יחידה של מבוגר, היכולה לעזור להם בעת צרה.
היה לי תלמיד שקט בשם ראובן. בשבת אחת הגיע הילד לביתי שברחוב הירקון, בצפון העיר (אז כבר הייתי נשוי). משכונת התקווה, בה התגורר, היתה זו דרך ארוכה עד אלי, ובימי חול היינו נוסעים מביתנו לשם בשני אוטובוסים: קו 4 וקו 16.
חזרתי מבית=הכנסת וראיתי את ראובן עומד בפתח הבית. "ראובן, מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו. מעולם לא קרה שתלמיד הגיע אלי הביתה, ואינני יודע איך נודעה לו כתובתי. הנחתי שאם הילד הגיע לביתי הפרטי, ועוד בשבת ברגל, הוא נמצא כנראה בצרה. "אל תשאל מה קרה", אמר לי ראובן בקול בוכים, "אבא התרגז על אמא, הרביץ לה ונשך לה חתיכה מהאף, ואז מרוב בושה תלה את עצמו!" בִּכיוֹ גבר, ואני חיבקתי אותו ולא ידעתי כיצד לנחמו. ברגע של מצוקה אמיתית הוא פנה דווקא אלי, למחנך שלו, ולשם כך הלך קילומטרים רבים ברגל מביתו בשכונת התקווה לביתי. "והשכנים יודעים מה קרה?" שאלתי אותו. "כן", השיב, "כל השכונה יודעת, ואני מתבייש לחזור הביתה!". באותה השבת אירחתי אותו בביתי, האכלתי והשקיתי אותו, ורק במוצאי השבת החזרתי אותו הביתה. עזבתי את ביתו רק אחרי שווידאתי שבני המשפחה המורחבת, שדאגו לו מאוד, קלטו אותו והתייחסו אליו.
חלק גדול מהילדים בבית=הספר באו מתרבות ומנטליות שונות, ולהם כללי היגיינה אחרים משל התרבות המערבית. לקחנו על עצמנו ללמד את הילדים לא רק חומר לימודי, אלא גם כללי התנהגות והיגיינה של התרבות המערבית. לימדנו אותם להתלבש בצורה נאותה (לעתים קרובות הם הגיעו לבית=הספר בלבוש לא תואם לעונה), לצחצח שיניים ולגזוז ציפורניים. כל בוקר התבקשו הילדים לפרוס את כפות ידיהם לפנינו ולהראות שגזזו את הציפורניים. לא אחת ניסו להסתיר את ידיהם, כדי שלא נבחין בציפורניים השחורות והארוכות שלהם. כל ילד היה אמור להביא מפית, עליה הניח את הסנדוויץ' שהביא מהבית, ומגבת לנטילת ידיים. המורה היה עובר בין השורות ובודק אם הילד הביא מגבת, מפית וסנדוויץ' עטוף (לא בנייר עיתון), ואם ציפורניו גזוזות ונקיות, וכן אוזניו. את בדיקת הכינים השארנו לאחות.
ילדים רבים הגיעו לבית=הספר כאשר שֹערם שורץ כינים, ורבים מהם סבלו מגזזת (מחלת עור הנגרמת מחוסר היגיינה). לימדנו אותם גם לצחצח נעליים, לאכול בישיבה על כיסא ליד שולחן ולהשתמש בסכו"ם (ברבים מהבתים נהגו בני המשפחה לאכול בצוותא, כשהם ישובים סביב קערת אוכל ענקית על הרצפה ונוטלים את המזון בידיהם).
ילדים רבים סבלו ממחסור. היו שהגיעו יום אחרי יום ללא סנדוויץ' והמציאו תירוצים שונים, אבל הבנו שפשוט לא היה להם מספיק אוכל בבית. היו שהגיעו לבית=הספר לבושים בבגדים בלויים, ובחורף - ללא בגדים חמים, אף ללא גרביים. לא פעם באו ילדים בנעליים שחלקן הקדמי נקטם כדי לאפשר מקום לרגל הצומחת, כי ההורים לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש נעליים שנה אחרי שנה לילדיהם שגדלו. השגנו לילדים אלה תרומת בגדים ונעליים מצפון תל=אביב דרך בתי=הספר. הזמנו את ההורים לבחור בגדים לילדיהם, והם לא ידעו איך להודות לנו. המחסור גרם למכת גנבות: הם גנבו זה מזה מחברות וציוד לימודי. אומנם מחברות וספרים קיבלו הילדים מהעירייה, אך צורכי כתיבה, עפרונות וקלמרים, היו צריכים לרכוש בעצמם.
היה חשוב לי להקנות לילדים - מעבר לחינוך הבסיסי - גם תרבות שלא הכירו מהבית. לשם כך לקחתי אותם, בין השאר, לטיולים ולהצגות ב"הבימה". לילדים מסוימים היתה זו הפעם הראשונה שיצאו מגבולות השכונה, הגיעו לצפון תל=אביב וראו הצגה. הם עבדו קשה ימים רבים מראש כדי לממן זאת. ו"הבימה" נרתמה לכך ונתנה הנחות לתלמידים הנזקקים.
פעם ערכנו ביקור בבית=הספר "מוריה", שהיה בית=ספר "על טוהרת האשכנזים". קיבל אותנו סגן המנהל, שנרב (לימים היה למנהל), הציץ בילדים הגדולים, שנראו כתלמידי תיכון, ומצא לנכון לדבר עמם דווקא על נושא המשמעת. בין השאר סיפר להם שפעם, בהיותו תלמיד בפרנקפורט, ולא התנהג כיאות, הורה לו המורה להגיע למחרת בשעה מסוימת לקבל ממנו עונש. הוא התייצב בפניו בדיוק בשעה שהתבקש, קיבל סטירת לחי - ונשלח לביתו. משיצאנו מבית=הספר ה"אשכנזי" הרשו לעצמם התלמידים לצחוק אתי ולגחך על שיטת הענישה המשונה ביותר...
גיל הילדים בכיתה לא היה אחיד. רבים מהם לא למדו בארצות מוצאם בצורה מסודרת, ולכן נאלצו לשבת בכיתה נמוכה לגילם כדי להשלים את החומר הלימודי. לעתים קרה שלימדנו - אני ואסתר - ילדים גדולים, הן בגיל והן בממדים, שהיו צעירים מאתנו בחמש שנים בלבד...
חלק מהתלמידים ה"גדולים" הללו, שהיו ממש בתחילת גיל ההתבגרות שלהם, היו מאוד מפותחים מבחינה מינית, וכבר היו להם צרכים משלהם שלא השכילו להסתירם. יום אחד ראיתי את אחד התלמידים, נער בשם אברהם, מראה לחבריו בכיתה תמונות שהיו ברשותו. ביקשתי שיעביר אלי את התמונות; ראיתי שהוא מהסס, אך התעקשתי. משקיבלתי אותן לידיי, ראיתי שאלה תמונות פורנוגרפיות. אברהם היה בחור שקט, אך לא למד כלום. החלטתי לשים קץ למשחק בתמונות האלה ואמרתי לו: "אני מחרים את התמונות שלך, ואחזיר אותן רק לאבא שלך". הילד ניסה למחות, וראיתי את הפחד בעיניו. כמה ימים אחר כך התקיימה אספת ההורים החצי=שנתית. מגיע האב, יהודי גדל מידות, ושואל על בנו. אני מחליט לפתוח בדרך חיובית: "יש לך ילד חכם", אני אומר לו, "הוא מבין ובוגר, אבל חבל שהוא לא לומד". "מה הוא עושה? למה הוא לא לומד?" שואל האב. אני פותח את המגרה ומראה לו את התמונות, מצפה ומקווה שהאב ייצא מכאן ויטיף מוסר לבנו. מביט האב בתמונות הפורנוגרפיות ומתחיל לחייך, והחיוך מתפשט לצחוק רם של שביעות רצון. "וואלה, גבר הבן שלי!" הוא אומר וצוחק, "לא ידעתי שיש לי גבר בבית!".
אני המום מהתגובה שלו, לא יודע כיצד להגיב, ומחליט לנסות להתחבר לסגנונו. "בטח גבר הבן שלך!" אני אומר לו, "אמרתי לך שהוא גבר וגם חכם, אבל הוא בא לבית=הספר כדי ללמוד - ולא לשחק בתמונות". "כן, כן", אומר האב, מנסה למצוא חן בעיניי, "נתת לו כמה סטירות?". "לא", אני עונה לו, "אני לא מכה את התלמידים שלי". "אוי, אתם האשכנזים!" אומר לי האב, "אתם לא יודעים איך לחנך. אצלנו בבית אם הבן שלי היה מראה לי את התמונות, אדון גור, הייתי שם לו סטירה על הפרצוף - אפילו שכאן אני ככה צוחק אתך על זה שהבן שלי נהיה גבר". עוד אני מנסה לעכל את דבריו של האב, והוא יוצא החוצה וקורא לבנו. "אברם, איפה אתה? תיכנס בפנים!" נכנס הבן, פניו חוורות ומבוהלות. אני קורא לו: "בוא אלי", והילד מתקרב. אני מניח יד על כתפו ומנסה להרגיעו. האב מסתייג מהגישה הסובלנית שלי ומנסה להרים את קולו, אך אני מסמן לו שזה בסדר. "הוא ילד חכם", אני אומר לו, "אני בטוח שמעכשיו הוא יעזוב את התמונות ויתחיל ללמוד".
מאז הפגישה הזו זנח הילד את התמונות - לפחות במסגרת הכיתה - והתחיל ללמוד.
גישה סובלנית ואבהית כזו נקטתי לגבי כל התלמידים וקצרתי הצלחות לא קטנות. כעבור שנים, אחרי ששבתי משליחותי באנגליה, ערכו לי תלמידי בית=הספר "עמיאל", שבגרו בינתיים, מסיבת הוקרה, בה הגישו לי מגן הוקרה מיוחד. במסיבה ציינו את היחס המיוחד והסובלני שלי כלפיהם, שעזר להם להתגבר על הקשיים ולהתקדם בלימודים.
למרות מספר התלמידים הגדול הצלחתי ללמד אותם. לא היו לנו הרבה בעיות משמעת, כי הילדים למדו מהוריהם שמורה הוא אדם חשוב, אדם "קדוש", ויש להישמע למוצא פיו. הבוקר התחיל במסדר: הילדים עמדו בשורות, מסודרים בזוגות לפי כיתות. בחלק מימות השבוע הייתי אני מנחה את המסדר כחלק מתפקידי כרכז חברתי בבית=הספר. בימים שהמורה להתעמלות היה נוכח, היה הוא מנחה את מסדר הבוקר ומשלב בו תרגילי סדר. כך עמדו כל בוקר מאות תלמידים במסדר ולא הוציאו הגה. בסיומו הם נכנסו לכיתות בשקט ובסדר מופתי. משהגיעו התלמידים לפתח כיתתם, הם המתינו למורה שיפתח את הדלת. אז נכנסו לכיתה ונשארו לעמוד ליד מקומות הישיבה הקבועים שלהם, עד שהמורה נכנס לכיתה בעצמו, אחרי אחרון התלמידים, וסימן להם לשבת. בימינו אולי יישמע נוהג זה משונה ואפילו מצחיק, אך מטרת המסדר היתה לחנך את הילדים למשמעת ולסדר.
כאשר נתקלתי לפעמים בבעיית משמעת, די היה שאומר לתלמיד להביא את אביו לשיחה אתי - ומיד ראיתי את הפחד בעיניו. האיום להזמין את האב לשיחה היה בדרך כלל פותר את הבעיה, כי הילד פחד מהמכות שהוא עתיד לחטוף מאביו, ולכן התאמץ וחזר לעצמו.
לעתים נקטנו עונשים שונים. היו גם מורים שהכו את התלמידים. לא היה אז שום חוק, כזה הקיים היום, ו"עונש גופני" היה לגיטימי גם בעיני התלמידים וגם בעיני הוריהם, כי הם נקטו אותן שיטות חינוך. רובנו היינו מורים צעירים וחסרי ניסיון, ולא קיבלנו שום הדרכה לגבי הרקע השונה ממנו הגיעו התלמידים. כל מורה היה צריך אפוא להפעיל המון אינטואיציה כדי לשרוד בכיתה בת 46 תלמידים וגם ללמד משהו. אני נקטתי בשיטה קצת שונה: העדפתי להימנע מעונשים, ולהעניק לתלמידים חיזוקים חיוביים. הייתי מעין "חבר" לתלמידים. משנכנסתי לכיתה וראיתי שהם לא שקטים, שאלתי אותם: "מה אתם רוצים לעשות היום?". בדרך כלל לא אחרה התשובה לבוא, ורובם השיבו לי במקהלה: "לשחק כדורגל!" לא התווכחתי אתם, יצאתי אתם לחצר עם כדור, ואפשרתי להם לשחק כדורגל במשך עשר דקות.
משחזרנו לכיתה אחרי שהוציאו את המרץ שלהם במשחק, הייתי מצליח לנהל שיעור כמו שצריך.
קיבלתי גיבוי מלא מהמנהל ל"שיטת הלימוד" שלי. לפעמים הייתי מתחיל שיעור עם במילתא דבדיחותא, ובאווירה נינוחה זו, אחרי ששחררו צחוק בריא, היו בדרך כלל מסוגלים להתחיל להתרכז בחומר הלימוד.
עבדתי בשלוש משרות. נוסף להוראה עבדתי בשעות אחר הצהריים כמדריך בחינוך המשלים בבית=הספר; וגם העברתי חוגים דרמטיים בבתי=הספר "עמיאל" ו"בר=אילן" בצפון תל=אביב.
שיאם של החוגים הדרמטיים היה הצגות שהועלו בחגים בבמויי בפני תלמידי בתי=הספר, המורים והורי התלמידים. הצגות החוג הדרמטי של "עמיאל" התקיימו באולם הקולנוע בשכונת התקווה, ושל "בר=אילן" - בבית ציוני אמריקה. אהבתי מאוד לביים הצגות ולהפעיל את הילדים בתחום שתמיד היה אהוב עלי. הרי את אהבת המשחק גיליתי עוד בהיותי נער צעיר במחנה שלאכטענזה בברלין! במשך השנים נודע שמי בקרב מחנכי בתי=הספר הדתיים כמחנך שיודע להפיק הצגות, וכך פנה אלי יום אחד מנחם לאבל, מנהל בית=ספר דתי חדש, בית=ספר "אלומות", בשכונת רמת אביב. הוא ראה שאין מספיק נרשמים לכיתות א' (בשכונה הזו היו רוב התושבים חילוניים), ולכן ביקש שאביים הצגה כדי למשוך את ההורים הדתיים לרשום את ילדיהם לבית=הספר שלו. ביימתי אפוא הצגה עם תלמידי בתי הספר, והיא הוצגה באולם הקולנוע הגדול שבשכונה. היה זה סיפור הצלחה, ומנהל בית=הספר הודה לי במכתב (השמור עמי עד היום), בו ציין שבזכותי הצליח לפתוח מחזור נוסף של כיתות א'. היתה זו ההצגה האישה ומשפטה עם הרוח, ובבימויה נעזרתי במורה למוזיקה ובמורה למחול. חודשים רבים דיברו עליה בשכונה.
בעוד צעירים אחרים שירתו בצבא, התחלתי אני קריירה חדשה כמורה בישראל בגיל צעיר מאוד. הייתי בן פחות מ=19 שנים ורציתי מאוד להתגייס, כמו כולם, אך הצבא דחה אותי בגלל תת=משקל: באותה תקופה היה משקלי 39 ק"ג בלבד!
המשרה הראשונה שלי היתה מורה ממלא מקום בכיתה ה' בבית=ספר "תחכמוני". אחר כך קיבלתי משרה קבועה בבית=ספר רש"י בשכונת עג'מי ביפו כמורה לכיתות ז'-ח'. כל התלמידים שם היו עולים חדשים. כעבור שנת לימודים התחלתי קריירה ארוכת שנים כמורה לכיתות ז'-ח' בבית=הספר הממלכתי=דתי לבנים "עמיאל" ברח' אצ"ל בשכונת התקווה. בבית=הספר הסמוך, ה ממלכתי=דתי לבנות "רמב"ם", לימדה רעייתי לעתיד אסתר בכיתות ז'-ח'.
בין שני בתי=הספר הפרידו גדר וחלקת אדמה, אותה עיבדו הילדים משני בתי=הספר כחלק משיעורי "חקלאות". בנוסף לאדמה שעיבדו חלקו שני בתי=הספר גם את המורה לחקלאות, מר נוימאייר, שלימד את הבנים והבנות כאחד בקבוצות נפרדות. גידלנו שם גזר, חסה, צנוניות, סלק ובצל, וכשהבשילו הירקות, היה המורה מחלק אותם לילדים ומאפשר להם לקחת הביתה ללא תשלום. היתה זו שמחה אמיתית לילדים, הן משום ששמחו לראות את פרי עמלם גדל ומבשיל הן משום שהביאו ירקות הביתה להוריהם וידעו שישמחו גם אותם.
יום אחד, כשהגיעה אסתר לבקר אותי בבית=הספר (אז כבר היינו חברים), ועברה דרך השדה המעובד, היא נתקעה ברגל אחת בבוץ הטובעני ולא היתה מסוגלת לשחרר את הנעל. תלמידותיה ידעו שאנחנו זוג, והן הזעיקו אותי להציל אותה...
"עמיאל" היה בית=ספר גדול מאוד, ובו 1,300 תלמידים מכיתה א' עד ח'. הם למדו בשתי משמרות, כי לא היו מספיק כיתות לימוד. בכל שכבה היו כשש כיתות, 44 עד 46 תלמידים בכיתה, וליד כל שולחן, שהיה מיועד לשניים, ישבו שלושה תלמידים. הילדים למדו בבית=הספר יום לימודים ארוך. אלה שלמדו במשמרת הבוקר נשארו בשעות אחר הצהריים במסגרת "חינוך משלים" שנקראה "בית=התלמיד", ובמסגרתו קיבלו התלמידים עזרה בהכנת שיעורי הבית וחוגי העשרה ויצירה. בית=התלמיד התקיים בצריפוני עץ זמניים בחצר. התלמידים שלמדו בכיתות בשעות אחר הצהריים, הגיעו לבית=התלמיד בשעות הבוקר, ובו קיבלו חוגי העשרה. כיתות הלימוד שכנו במבנה בן שלוש קומות. ילדים ממשפחות נזקקות קיבלו ארוחה חמה במסעדת בית=הספר באישור לשכת הסעד (לימים: מחלקת הרווחה) העירונית. הארוחות היו מגיעות ממטבח מרכזי של העירייה. היתה זו תקופת הצנע, והתפריט היה דל וכמעט ללא שום גיוון. היו מחלקים לילדים בקערות פח מצופות אמאיל פירה תפוחי אדמה ומרק גריסים דלוח. בשנים מאוחרות יותר נוספה גם פרוסת דג פילה. בדרך כלל היו המנות קצובות, אך הלחם היה ללא הגבלה והיווה את מרכז הארוחה. היו ילדים, שארוחת הצהריים שאכלו בבית=הספר היתה היחידה שאכלו במשך היום. פֵּרות וירקות היו יקרי המציאות, ומעטים הילדים שהביאו פרי לבית=הספר בנוסף לסנדוויץ' (ולעתים גם לא הביאו סנדוויץ').
רובם הגדול של התלמידים היו עולים חדשים מעדות המזרח, בודדים היו מרומניה.
מדי פעם ביקרתי בבתי הילדים, וכך יצרתי קשר בלתי אמצעי עם משפחותיהם. בביקורי הבית האלה ראיתי את התנאים הקשים, בהם חיו מרבית ילדי בית=הספר. הם גרו בדירות קטנות - גיבוב של אבן, עץ ופחונים - בתנאי תחזוקה קשים ובצפיפות דיור גדולה. פעם הגעתי לביקור אצל משפחה תימנית, בה היו לאב המשפחה שלוש נשים ו=15 ילדים. בפתח הבית פגשתי אותו, לבוש שמלת פסים וחובש כובע תימני, מעין "תרבוש" מיוחד, ומשני צדי ראשו מסתלסלות פאות ארוכות. הוא ישב בפנים שפופות ולא התייחס אלי. פנתה אלי אמו של הילד - אישה צעירה ונאה -סיפרה עד כמה בעלה מדוכא מאז שעלו ארצה, כי מעמדו נפגע מאוד. הוא לא מסוגל לעבוד, והילדים, שקלטו את השפה והתערו מהר מאוד בארץ החדשה - הם המנהלים את הבית.
לא פעם התברר לי שהתלמיד לא מקפיד להכין את שיעורי הבית שלו, כי אין לו פינה להכין אותם בבית בן חדר אחד ובו עשר נפשות; או שאין חשמל בבית, והוא צריך להכין את שיעוריו לאור הנר.
במצבים מסוימים חשתי צורך להתערב לטובת הילדים, שהוריהם העדיפו שייצאו לעבוד בגיל 14, בתום לימודיהם בבית=הספר היסודי, ולסייע בפרנסת המשפחה (ילד אחד כזה, ציון צדוק, עובד כיום לפרנסתו כר"מ, רב=מורה בישיבה, וכשאני פוגש בו לפעמים, הוא חוזר ואומר שבזכותי הגיע למה שהגיע). שיחות רבות קיימתי עם הורים כדי לשכנעם לאפשר לילדיהם להמשיך ללמוד. היו הורים, שהוציאו את ילדיהם לעבוד עוד קודם לכן - למרות חוק חינוך חובה עד כיתה ח' - או שהילדים עבדו בעבודות קשות, כמו סבלות בשוק או עבודה לא מקצועית בבניין, ובמקביל למדו. לפעמים הייתי מבחין בכמה תלמידים, שזמן קצר אחרי תחילת השיעור היו נרדמים. ראיתי איך עיניהם נעצמות בזמן שדיברתי, וראשם צונח אט=אט על השולחן. בבירור שערכתי אחר כך בחשאי הסתבר לי, שהילדים האלה יוצאים בבוקר השכם לעבודה ומסייעים בפרנסת המשפחה, וללימודים הם מגיעים אחרי כמה שעות עבודה מפרכות.
לימדנו בתנאים קשים ביותר. כל האחריות הלימודית והחינוכית נפלה על שכם המנהל וצוות המורים. התמודדנו עם כמות גדולה מאוד של תלמידים, עם בעיות קליטה וקשיי שפה, ללא שום עזרה של אנשי מקצוע אחרים, כמקובל היום - למעט אחות, שטיפלה בנושא הבריאות: כינמת וגזזת, ודאגה לחיסונים. לא היתה לנו מורה יועצת, פסיכולוגית או עובדת סוציאלית ושום כלי אחר, שהיום הם מובנים מאליהם, לאיתור מוקדם של בעיות אצל הילדים. כך לא איתרנו ילד חירש, כבד ראייה, מפגר או היפראקטיבי, וילדים בעלי מגוון בעיות שלא אותרו ישבו בכיתה בת 44 או 46 ילדים, והיינו צריכים להתמודד אתם ולדאוג שגם ילמדו משהו. את כל הבעיות היינו אפוא אמורים לפתור בעצמנו. הרגשתי שהייתי לא רק מורה, אלא לפעמים גם אבא, פסיכולוג, עובד סוציאלי, מורה יועץ פסיכולוג, ואפילו רופא.
לפעמים ראו בי גם הילדים עצמם דמות יחידה של מבוגר, היכולה לעזור להם בעת צרה.
היה לי תלמיד שקט בשם ראובן. בשבת אחת הגיע הילד לביתי שברחוב הירקון, בצפון העיר (אז כבר הייתי נשוי). משכונת התקווה, בה התגורר, היתה זו דרך ארוכה עד אלי, ובימי חול היינו נוסעים מביתנו לשם בשני אוטובוסים: קו 4 וקו 16.
חזרתי מבית=הכנסת וראיתי את ראובן עומד בפתח הבית. "ראובן, מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו. מעולם לא קרה שתלמיד הגיע אלי הביתה, ואינני יודע איך נודעה לו כתובתי. הנחתי שאם הילד הגיע לביתי הפרטי, ועוד בשבת ברגל, הוא נמצא כנראה בצרה. "אל תשאל מה קרה", אמר לי ראובן בקול בוכים, "אבא התרגז על אמא, הרביץ לה ונשך לה חתיכה מהאף, ואז מרוב בושה תלה את עצמו!" בִּכיוֹ גבר, ואני חיבקתי אותו ולא ידעתי כיצד לנחמו. ברגע של מצוקה אמיתית הוא פנה דווקא אלי, למחנך שלו, ולשם כך הלך קילומטרים רבים ברגל מביתו בשכונת התקווה לביתי. "והשכנים יודעים מה קרה?" שאלתי אותו. "כן", השיב, "כל השכונה יודעת, ואני מתבייש לחזור הביתה!". באותה השבת אירחתי אותו בביתי, האכלתי והשקיתי אותו, ורק במוצאי השבת החזרתי אותו הביתה. עזבתי את ביתו רק אחרי שווידאתי שבני המשפחה המורחבת, שדאגו לו מאוד, קלטו אותו והתייחסו אליו.
חלק גדול מהילדים בבית=הספר באו מתרבות ומנטליות שונות, ולהם כללי היגיינה אחרים משל התרבות המערבית. לקחנו על עצמנו ללמד את הילדים לא רק חומר לימודי, אלא גם כללי התנהגות והיגיינה של התרבות המערבית. לימדנו אותם להתלבש בצורה נאותה (לעתים קרובות הם הגיעו לבית=הספר בלבוש לא תואם לעונה), לצחצח שיניים ולגזוז ציפורניים. כל בוקר התבקשו הילדים לפרוס את כפות ידיהם לפנינו ולהראות שגזזו את הציפורניים. לא אחת ניסו להסתיר את ידיהם, כדי שלא נבחין בציפורניים השחורות והארוכות שלהם. כל ילד היה אמור להביא מפית, עליה הניח את הסנדוויץ' שהביא מהבית, ומגבת לנטילת ידיים. המורה היה עובר בין השורות ובודק אם הילד הביא מגבת, מפית וסנדוויץ' עטוף (לא בנייר עיתון), ואם ציפורניו גזוזות ונקיות, וכן אוזניו. את בדיקת הכינים השארנו לאחות.
ילדים רבים הגיעו לבית=הספר כאשר שֹערם שורץ כינים, ורבים מהם סבלו מגזזת (מחלת עור הנגרמת מחוסר היגיינה). לימדנו אותם גם לצחצח נעליים, לאכול בישיבה על כיסא ליד שולחן ולהשתמש בסכו"ם (ברבים מהבתים נהגו בני המשפחה לאכול בצוותא, כשהם ישובים סביב קערת אוכל ענקית על הרצפה ונוטלים את המזון בידיהם).
ילדים רבים סבלו ממחסור. היו שהגיעו יום אחרי יום ללא סנדוויץ' והמציאו תירוצים שונים, אבל הבנו שפשוט לא היה להם מספיק אוכל בבית. היו שהגיעו לבית=הספר לבושים בבגדים בלויים, ובחורף - ללא בגדים חמים, אף ללא גרביים. לא פעם באו ילדים בנעליים שחלקן הקדמי נקטם כדי לאפשר מקום לרגל הצומחת, כי ההורים לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש נעליים שנה אחרי שנה לילדיהם שגדלו. השגנו לילדים אלה תרומת בגדים ונעליים מצפון תל=אביב דרך בתי=הספר. הזמנו את ההורים לבחור בגדים לילדיהם, והם לא ידעו איך להודות לנו. המחסור גרם למכת גנבות: הם גנבו זה מזה מחברות וציוד לימודי. אומנם מחברות וספרים קיבלו הילדים מהעירייה, אך צורכי כתיבה, עפרונות וקלמרים, היו צריכים לרכוש בעצמם.
היה חשוב לי להקנות לילדים - מעבר לחינוך הבסיסי - גם תרבות שלא הכירו מהבית. לשם כך לקחתי אותם, בין השאר, לטיולים ולהצגות ב"הבימה". לילדים מסוימים היתה זו הפעם הראשונה שיצאו מגבולות השכונה, הגיעו לצפון תל=אביב וראו הצגה. הם עבדו קשה ימים רבים מראש כדי לממן זאת. ו"הבימה" נרתמה לכך ונתנה הנחות לתלמידים הנזקקים.
פעם ערכנו ביקור בבית=הספר "מוריה", שהיה בית=ספר "על טוהרת האשכנזים". קיבל אותנו סגן המנהל, שנרב (לימים היה למנהל), הציץ בילדים הגדולים, שנראו כתלמידי תיכון, ומצא לנכון לדבר עמם דווקא על נושא המשמעת. בין השאר סיפר להם שפעם, בהיותו תלמיד בפרנקפורט, ולא התנהג כיאות, הורה לו המורה להגיע למחרת בשעה מסוימת לקבל ממנו עונש. הוא התייצב בפניו בדיוק בשעה שהתבקש, קיבל סטירת לחי - ונשלח לביתו. משיצאנו מבית=הספר ה"אשכנזי" הרשו לעצמם התלמידים לצחוק אתי ולגחך על שיטת הענישה המשונה ביותר...
גיל הילדים בכיתה לא היה אחיד. רבים מהם לא למדו בארצות מוצאם בצורה מסודרת, ולכן נאלצו לשבת בכיתה נמוכה לגילם כדי להשלים את החומר הלימודי. לעתים קרה שלימדנו - אני ואסתר - ילדים גדולים, הן בגיל והן בממדים, שהיו צעירים מאתנו בחמש שנים בלבד...
חלק מהתלמידים ה"גדולים" הללו, שהיו ממש בתחילת גיל ההתבגרות שלהם, היו מאוד מפותחים מבחינה מינית, וכבר היו להם צרכים משלהם שלא השכילו להסתירם. יום אחד ראיתי את אחד התלמידים, נער בשם אברהם, מראה לחבריו בכיתה תמונות שהיו ברשותו. ביקשתי שיעביר אלי את התמונות; ראיתי שהוא מהסס, אך התעקשתי. משקיבלתי אותן לידיי, ראיתי שאלה תמונות פורנוגרפיות. אברהם היה בחור שקט, אך לא למד כלום. החלטתי לשים קץ למשחק בתמונות האלה ואמרתי לו: "אני מחרים את התמונות שלך, ואחזיר אותן רק לאבא שלך". הילד ניסה למחות, וראיתי את הפחד בעיניו. כמה ימים אחר כך התקיימה אספת ההורים החצי=שנתית. מגיע האב, יהודי גדל מידות, ושואל על בנו. אני מחליט לפתוח בדרך חיובית: "יש לך ילד חכם", אני אומר לו, "הוא מבין ובוגר, אבל חבל שהוא לא לומד". "מה הוא עושה? למה הוא לא לומד?" שואל האב. אני פותח את המגרה ומראה לו את התמונות, מצפה ומקווה שהאב ייצא מכאן ויטיף מוסר לבנו. מביט האב בתמונות הפורנוגרפיות ומתחיל לחייך, והחיוך מתפשט לצחוק רם של שביעות רצון. "וואלה, גבר הבן שלי!" הוא אומר וצוחק, "לא ידעתי שיש לי גבר בבית!".
אני המום מהתגובה שלו, לא יודע כיצד להגיב, ומחליט לנסות להתחבר לסגנונו. "בטח גבר הבן שלך!" אני אומר לו, "אמרתי לך שהוא גבר וגם חכם, אבל הוא בא לבית=הספר כדי ללמוד - ולא לשחק בתמונות". "כן, כן", אומר האב, מנסה למצוא חן בעיניי, "נתת לו כמה סטירות?". "לא", אני עונה לו, "אני לא מכה את התלמידים שלי". "אוי, אתם האשכנזים!" אומר לי האב, "אתם לא יודעים איך לחנך. אצלנו בבית אם הבן שלי היה מראה לי את התמונות, אדון גור, הייתי שם לו סטירה על הפרצוף - אפילו שכאן אני ככה צוחק אתך על זה שהבן שלי נהיה גבר". עוד אני מנסה לעכל את דבריו של האב, והוא יוצא החוצה וקורא לבנו. "אברם, איפה אתה? תיכנס בפנים!" נכנס הבן, פניו חוורות ומבוהלות. אני קורא לו: "בוא אלי", והילד מתקרב. אני מניח יד על כתפו ומנסה להרגיעו. האב מסתייג מהגישה הסובלנית שלי ומנסה להרים את קולו, אך אני מסמן לו שזה בסדר. "הוא ילד חכם", אני אומר לו, "אני בטוח שמעכשיו הוא יעזוב את התמונות ויתחיל ללמוד".
מאז הפגישה הזו זנח הילד את התמונות - לפחות במסגרת הכיתה - והתחיל ללמוד.
גישה סובלנית ואבהית כזו נקטתי לגבי כל התלמידים וקצרתי הצלחות לא קטנות. כעבור שנים, אחרי ששבתי משליחותי באנגליה, ערכו לי תלמידי בית=הספר "עמיאל", שבגרו בינתיים, מסיבת הוקרה, בה הגישו לי מגן הוקרה מיוחד. במסיבה ציינו את היחס המיוחד והסובלני שלי כלפיהם, שעזר להם להתגבר על הקשיים ולהתקדם בלימודים.
למרות מספר התלמידים הגדול הצלחתי ללמד אותם. לא היו לנו הרבה בעיות משמעת, כי הילדים למדו מהוריהם שמורה הוא אדם חשוב, אדם "קדוש", ויש להישמע למוצא פיו. הבוקר התחיל במסדר: הילדים עמדו בשורות, מסודרים בזוגות לפי כיתות. בחלק מימות השבוע הייתי אני מנחה את המסדר כחלק מתפקידי כרכז חברתי בבית=הספר. בימים שהמורה להתעמלות היה נוכח, היה הוא מנחה את מסדר הבוקר ומשלב בו תרגילי סדר. כך עמדו כל בוקר מאות תלמידים במסדר ולא הוציאו הגה. בסיומו הם נכנסו לכיתות בשקט ובסדר מופתי. משהגיעו התלמידים לפתח כיתתם, הם המתינו למורה שיפתח את הדלת. אז נכנסו לכיתה ונשארו לעמוד ליד מקומות הישיבה הקבועים שלהם, עד שהמורה נכנס לכיתה בעצמו, אחרי אחרון התלמידים, וסימן להם לשבת. בימינו אולי יישמע נוהג זה משונה ואפילו מצחיק, אך מטרת המסדר היתה לחנך את הילדים למשמעת ולסדר.
כאשר נתקלתי לפעמים בבעיית משמעת, די היה שאומר לתלמיד להביא את אביו לשיחה אתי - ומיד ראיתי את הפחד בעיניו. האיום להזמין את האב לשיחה היה בדרך כלל פותר את הבעיה, כי הילד פחד מהמכות שהוא עתיד לחטוף מאביו, ולכן התאמץ וחזר לעצמו.
לעתים נקטנו עונשים שונים. היו גם מורים שהכו את התלמידים. לא היה אז שום חוק, כזה הקיים היום, ו"עונש גופני" היה לגיטימי גם בעיני התלמידים וגם בעיני הוריהם, כי הם נקטו אותן שיטות חינוך. רובנו היינו מורים צעירים וחסרי ניסיון, ולא קיבלנו שום הדרכה לגבי הרקע השונה ממנו הגיעו התלמידים. כל מורה היה צריך אפוא להפעיל המון אינטואיציה כדי לשרוד בכיתה בת 46 תלמידים וגם ללמד משהו. אני נקטתי בשיטה קצת שונה: העדפתי להימנע מעונשים, ולהעניק לתלמידים חיזוקים חיוביים. הייתי מעין "חבר" לתלמידים. משנכנסתי לכיתה וראיתי שהם לא שקטים, שאלתי אותם: "מה אתם רוצים לעשות היום?". בדרך כלל לא אחרה התשובה לבוא, ורובם השיבו לי במקהלה: "לשחק כדורגל!" לא התווכחתי אתם, יצאתי אתם לחצר עם כדור, ואפשרתי להם לשחק כדורגל במשך עשר דקות.
משחזרנו לכיתה אחרי שהוציאו את המרץ שלהם במשחק, הייתי מצליח לנהל שיעור כמו שצריך.
קיבלתי גיבוי מלא מהמנהל ל"שיטת הלימוד" שלי. לפעמים הייתי מתחיל שיעור עם במילתא דבדיחותא, ובאווירה נינוחה זו, אחרי ששחררו צחוק בריא, היו בדרך כלל מסוגלים להתחיל להתרכז בחומר הלימוד.
עבדתי בשלוש משרות. נוסף להוראה עבדתי בשעות אחר הצהריים כמדריך בחינוך המשלים בבית=הספר; וגם העברתי חוגים דרמטיים בבתי=הספר "עמיאל" ו"בר=אילן" בצפון תל=אביב.
שיאם של החוגים הדרמטיים היה הצגות שהועלו בחגים בבמויי בפני תלמידי בתי=הספר, המורים והורי התלמידים. הצגות החוג הדרמטי של "עמיאל" התקיימו באולם הקולנוע בשכונת התקווה, ושל "בר=אילן" - בבית ציוני אמריקה. אהבתי מאוד לביים הצגות ולהפעיל את הילדים בתחום שתמיד היה אהוב עלי. הרי את אהבת המשחק גיליתי עוד בהיותי נער צעיר במחנה שלאכטענזה בברלין! במשך השנים נודע שמי בקרב מחנכי בתי=הספר הדתיים כמחנך שיודע להפיק הצגות, וכך פנה אלי יום אחד מנחם לאבל, מנהל בית=ספר דתי חדש, בית=ספר "אלומות", בשכונת רמת אביב. הוא ראה שאין מספיק נרשמים לכיתות א' (בשכונה הזו היו רוב התושבים חילוניים), ולכן ביקש שאביים הצגה כדי למשוך את ההורים הדתיים לרשום את ילדיהם לבית=הספר שלו. ביימתי אפוא הצגה עם תלמידי בתי הספר, והיא הוצגה באולם הקולנוע הגדול שבשכונה. היה זה סיפור הצלחה, ומנהל בית=הספר הודה לי במכתב (השמור עמי עד היום), בו ציין שבזכותי הצליח לפתוח מחזור נוסף של כיתות א'. היתה זו ההצגה האישה ומשפטה עם הרוח, ובבימויה נעזרתי במורה למוזיקה ובמורה למחול. חודשים רבים דיברו עליה בשכונה.
