סיפורם של אסתר ושמואל גור הוא סיפור של זוג אנשי חינוך, שנפגשו במקרה בתל=אביב של ראשית שנות החמישים. היא צעירה נמרצת, "כמעט צברית", שעלתה ארצה עם הוריה הציוניים בשנת 1934, בגיל שלוש - והוא צעיר פליט שואה, שאיבד את אמו ושתי אחיותיו במלחמה בגיל חמש ונשלח עם אביו, אחיו ואחותו והורי אמו לסיביר ברוסיה. שם עברה עליו ילדותו במשך שש שנות המלחמה. רישומה של תקופה זו נותן בו את אותותיו לכל אורך חייו. הוא בוחר לעסוק בחינוך, פוגש את בחירת לבו, הדוברת עברית רהוטה צברית, ובני הזוג מתאהבים זה בזה. הם מקבלים את ברכתו של ה"חזון איש" לנישואיהם ויוצאים לחיים משותפים, כאשר בשניהם בוערת תחושת השליחות הציונית העמוקה. הם עובדים במסגרות החינוך בארץ, תחילה כמורים ואחר כך כמנהלים, ובמהלך שנות חייהם, תוך כדי שהם מגדלים ארבעה ילדים לתפארת, הם נוסעים לארבע שליחויות חינוכיות בבתי=ספר יהודיים בעולם, וזורעים בילדים אלה את אהבת היהדות, העם והארץ. עשייתם הרבה בתחום החינוך הדתי מזכה את שניהם באות "יקיר החינוך הדתי". משפחתם מתרחבת, והם זוכים לנכדים ונינים, כשהם ממשיכים בעשייה התנדבותית למען הזולת, ומעל לכול אוהבים ותומכים זה בזה כמו "שיר לשניים".