משפחת המוצא מצד אמא
אמא, פסיה ויטלזון, היתה בתם של אסתר שֵיינְדְל (בת שרגא) ובנימין זאב (בן אלישע) ויטלזון. היתה זו משפחה ברוכת נפשות בת תשעה ילדים: שמונה בנות ובן אחד. משפחתה היתה דתית חרדית ולא ציונית.
השם ויטלזון - מקורו משֵם המקובל ר' חיים וִיטַאל, תלמידו של האר"י הקדוש, אשר העלה על הכתב את תורת האר"י.
אמי היתה בת הדור ה=13 שלו, ומכאן שניניי הם כבר הדור 17.
משפחתה של אמא התגוררה בווארשה שבפולין. לסבי מצד אמי, בנימין זאב, היה אטליז, והוא פרנס את משפחתו בכבוד. כל יום חמישי היתה סבתא אסתר מבשלת כמויות גדולות של מזון, בעיקר סוגי בשר ועוף, ומחלקת לעניים לכבוד שבת.
חמש מאחיותיה של אמא היו נשואות ולהן ילדים, אחת מאורסת ואח. כולם נספו בשואה - פרט לאחות אחת, דינה, שברחה עם החבר היהודי הקומוניסטי שלה, מיכאל גרינברג, לרוסיה וניצלה. עם פרוץ המלחמה הודיעה דינה לאביה שהיא מתכוונת לברוח לרוסיה עם החבר שלה וביקשה את ברכתו - גם לברוח עם החבר וגם לקחת עמה את האח הקטן אלישע בתקווה להציל גם אותו; אבל אביה לא רק שלא נתן את ברכתו לבריחה, אלא אף סגר אותה בבית שלושה ימים. בסוף התרצה והסכים לבריחתה לרוסיה עם החבר, אך לגבי אלישע לא הסכים בשום אופן שתיקח אותו עמה: "את רוצה לקחת אתך את הבן יוֹחִיד שלי, היחידי שיוכל לומר עלי קדיש?!" (וביידיש: די ווילסט מיר נֶעמֶען מיין אֵיינצִיקְן קַדִיש?). תגובה זו היתה אופיינית ליהודים, כי רבים מהם נשארו דבוקים למשפחותיהם עם פרוץ המלחמה ולא עזבו. החלטה זו שלהם - להישאר או לברוח - חרצה את גורלם לחיים או למוות. דינה, שהעזה לברוח, אכן ניצלה, אבל אלישע נספה בשואה. אחרי המלחמה חזרו דינה ובן=זוגה מיכאל גרינברג לווארשה. מיכאל, שבעת המלחמה התגייס לצבא הרוסי ונלחם בגבורה, חזר כשהוא עוטר מדליות רבות, ביניהן מדליה של גיבור סטלינגרד.
בווארשה העדיפו דודתי ודודי להתחזות לגרמנים (לשם המשפחה שלהם, גרינברג, היה צליל גרמני), כי ככל ששנאו הפולנים את הגרמנים שפלשו לארצם - יותר שנאו את היהודים.
בשנת 1956, בתקופת שלטונו של גומולקה, ראש ממשלת פולין שהיה ידוע כאוהד יהודים, קיבל דודי תפקיד בכיר בממשלתו ונעשה שר המסחר והתעשייה של פולין. הדודה דינה הגיעה אז לביקור ראשון בארץ עם בתה אסתר בת העשר. לפני שחזרה לפולין העמסנו עליה בגדים ומזון, כי באותה תקופה היה העוני בפולין נורא. משחזרה לפולין, שכנעה את בעלה לעלות לארץ - ואז מיד פוטר מתפקידו, ולא נותרו להם אפשרויות כספיות לעלות. גם הוריי לא יכלו לעזור להם. ב=1981 ביקרה כאן דודתי שוב, וגם הפעם דאגו הוריי לשלוח אתה מכל טוב.
במשך השנים נתמנה דודי לתפקיד מנהל המכון היהודי בפולין, שם רוכזו מסמכים רבים מהשואה בתוך שלוש חביות – הן "החביות של רינגלבוים". בתוקף תפקידו זה הגיע לארץ ב=1991 למפגש עם אנשי "יד ושם" במסגרת חילופי מידע בין המכון הווארשאי ל"יד ושם" בישראל.
שתי בנותיה של הדודה דינה, אסתר וגיטה=יַדְוִויגָה, חיות עד עצם היום הזה בווארשה. כיום אסתר היא רופאה, וידוויגה היא עורכת=דין. מסיבות שונות נשואות שתיהן לגויים, ומכאן המסקנה: מה שלא עשה היטלר ימ"ש ליהודים - עשו היהודים לעצמם: בנה של האחת ובתה של השנייה הם עדיין יהודים, אך מה יהיה בדור הבא? מלבדם ומלבד אמי לא נשאר זכר למשפחת ויטלזון.
אני מבקשת להזכיר כאן את שמות בני משפחתה של אמא, שנספו בשואה, על פי רשימה שהיא עצמה הכינה, בכתב ידה.
אביה בנימין זאב בן אלישע.
אחותה מירב גיטל, בעלה אברהם זעליג בן יצחק מאיר, וילדיה: יצחק מאיר, רחל, אלישע,
בת שבע, חיים ואסתר.
אחותה יונה טובה, בעלה מאיר בן בָּאשָא וילדיה: בָּאשָא ואסתר
אחותה שרה ובעלה שמחה בּונִים.
אחותה אַיידְל עדינה ובנה אברהם בן יצחק.
אחותה אִיטָה ובעלה יעקב בן שמואל ובנה שמואל.
אחותה זיסעל; אחיה היחיד אלישע (שברח במלחמה לסין עם בחורי ישיבת מיר, אך נפטר שם).
ובנוסף היה לה אח, שנפטר בילדותו: שרגא.
היום, בשנת תשס"ח, מונה משפחתנו המורחבת (צאצאיי וצאצאי אחי ושתי אחיותיי) 123 נפש, ובנוסף 29 בני=זוג שהצטרפו למשפחה. בסך הכול מונה משפחת מאירוביץ' המורחבת (כולל בני=הזוג) כיום 152 נפשות, ועוד היד נטויה... כמה היינו מונים אלמלא השואה? ומה הפסיד עם ישראל מצאצאיהם האפשריים של ששת המיליונים שנספו בשואה?
כמו אחותה הצעירה ממנה, איטה, קיבלה אמא השכלה יהודית רחבה. היא למדה בסמינר "בית=יעקב", במחזור הראשון של המייסדת, שרה שְנִירֶר - החלוצה בתחום החינוך הדתי=חרדי לבנות (שהיה רעיון מהפכני בתקופה ההיא). עם תום לימודיה, עבדה כמורה ברשת "בית=יעקב" למקצועות עברית ותנ"ך.
אמא, פסיה ויטלזון, היתה בתם של אסתר שֵיינְדְל (בת שרגא) ובנימין זאב (בן אלישע) ויטלזון. היתה זו משפחה ברוכת נפשות בת תשעה ילדים: שמונה בנות ובן אחד. משפחתה היתה דתית חרדית ולא ציונית.
השם ויטלזון - מקורו משֵם המקובל ר' חיים וִיטַאל, תלמידו של האר"י הקדוש, אשר העלה על הכתב את תורת האר"י.
אמי היתה בת הדור ה=13 שלו, ומכאן שניניי הם כבר הדור 17.
משפחתה של אמא התגוררה בווארשה שבפולין. לסבי מצד אמי, בנימין זאב, היה אטליז, והוא פרנס את משפחתו בכבוד. כל יום חמישי היתה סבתא אסתר מבשלת כמויות גדולות של מזון, בעיקר סוגי בשר ועוף, ומחלקת לעניים לכבוד שבת.
חמש מאחיותיה של אמא היו נשואות ולהן ילדים, אחת מאורסת ואח. כולם נספו בשואה - פרט לאחות אחת, דינה, שברחה עם החבר היהודי הקומוניסטי שלה, מיכאל גרינברג, לרוסיה וניצלה. עם פרוץ המלחמה הודיעה דינה לאביה שהיא מתכוונת לברוח לרוסיה עם החבר שלה וביקשה את ברכתו - גם לברוח עם החבר וגם לקחת עמה את האח הקטן אלישע בתקווה להציל גם אותו; אבל אביה לא רק שלא נתן את ברכתו לבריחה, אלא אף סגר אותה בבית שלושה ימים. בסוף התרצה והסכים לבריחתה לרוסיה עם החבר, אך לגבי אלישע לא הסכים בשום אופן שתיקח אותו עמה: "את רוצה לקחת אתך את הבן יוֹחִיד שלי, היחידי שיוכל לומר עלי קדיש?!" (וביידיש: די ווילסט מיר נֶעמֶען מיין אֵיינצִיקְן קַדִיש?). תגובה זו היתה אופיינית ליהודים, כי רבים מהם נשארו דבוקים למשפחותיהם עם פרוץ המלחמה ולא עזבו. החלטה זו שלהם - להישאר או לברוח - חרצה את גורלם לחיים או למוות. דינה, שהעזה לברוח, אכן ניצלה, אבל אלישע נספה בשואה. אחרי המלחמה חזרו דינה ובן=זוגה מיכאל גרינברג לווארשה. מיכאל, שבעת המלחמה התגייס לצבא הרוסי ונלחם בגבורה, חזר כשהוא עוטר מדליות רבות, ביניהן מדליה של גיבור סטלינגרד.
בווארשה העדיפו דודתי ודודי להתחזות לגרמנים (לשם המשפחה שלהם, גרינברג, היה צליל גרמני), כי ככל ששנאו הפולנים את הגרמנים שפלשו לארצם - יותר שנאו את היהודים.
בשנת 1956, בתקופת שלטונו של גומולקה, ראש ממשלת פולין שהיה ידוע כאוהד יהודים, קיבל דודי תפקיד בכיר בממשלתו ונעשה שר המסחר והתעשייה של פולין. הדודה דינה הגיעה אז לביקור ראשון בארץ עם בתה אסתר בת העשר. לפני שחזרה לפולין העמסנו עליה בגדים ומזון, כי באותה תקופה היה העוני בפולין נורא. משחזרה לפולין, שכנעה את בעלה לעלות לארץ - ואז מיד פוטר מתפקידו, ולא נותרו להם אפשרויות כספיות לעלות. גם הוריי לא יכלו לעזור להם. ב=1981 ביקרה כאן דודתי שוב, וגם הפעם דאגו הוריי לשלוח אתה מכל טוב.
במשך השנים נתמנה דודי לתפקיד מנהל המכון היהודי בפולין, שם רוכזו מסמכים רבים מהשואה בתוך שלוש חביות – הן "החביות של רינגלבוים". בתוקף תפקידו זה הגיע לארץ ב=1991 למפגש עם אנשי "יד ושם" במסגרת חילופי מידע בין המכון הווארשאי ל"יד ושם" בישראל.
שתי בנותיה של הדודה דינה, אסתר וגיטה=יַדְוִויגָה, חיות עד עצם היום הזה בווארשה. כיום אסתר היא רופאה, וידוויגה היא עורכת=דין. מסיבות שונות נשואות שתיהן לגויים, ומכאן המסקנה: מה שלא עשה היטלר ימ"ש ליהודים - עשו היהודים לעצמם: בנה של האחת ובתה של השנייה הם עדיין יהודים, אך מה יהיה בדור הבא? מלבדם ומלבד אמי לא נשאר זכר למשפחת ויטלזון.
אני מבקשת להזכיר כאן את שמות בני משפחתה של אמא, שנספו בשואה, על פי רשימה שהיא עצמה הכינה, בכתב ידה.
אביה בנימין זאב בן אלישע.
אחותה מירב גיטל, בעלה אברהם זעליג בן יצחק מאיר, וילדיה: יצחק מאיר, רחל, אלישע,
בת שבע, חיים ואסתר.
אחותה יונה טובה, בעלה מאיר בן בָּאשָא וילדיה: בָּאשָא ואסתר
אחותה שרה ובעלה שמחה בּונִים.
אחותה אַיידְל עדינה ובנה אברהם בן יצחק.
אחותה אִיטָה ובעלה יעקב בן שמואל ובנה שמואל.
אחותה זיסעל; אחיה היחיד אלישע (שברח במלחמה לסין עם בחורי ישיבת מיר, אך נפטר שם).
ובנוסף היה לה אח, שנפטר בילדותו: שרגא.
היום, בשנת תשס"ח, מונה משפחתנו המורחבת (צאצאיי וצאצאי אחי ושתי אחיותיי) 123 נפש, ובנוסף 29 בני=זוג שהצטרפו למשפחה. בסך הכול מונה משפחת מאירוביץ' המורחבת (כולל בני=הזוג) כיום 152 נפשות, ועוד היד נטויה... כמה היינו מונים אלמלא השואה? ומה הפסיד עם ישראל מצאצאיהם האפשריים של ששת המיליונים שנספו בשואה?
כמו אחותה הצעירה ממנה, איטה, קיבלה אמא השכלה יהודית רחבה. היא למדה בסמינר "בית=יעקב", במחזור הראשון של המייסדת, שרה שְנִירֶר - החלוצה בתחום החינוך הדתי=חרדי לבנות (שהיה רעיון מהפכני בתקופה ההיא). עם תום לימודיה, עבדה כמורה ברשת "בית=יעקב" למקצועות עברית ותנ"ך.
משפחת המוצא מצד אבא
אבא, אברהם יצחק מאירוביץ', בנם של שלמה מאיר ובלהה מאירוביץ (בת לאה) - משפחה דתית חרדית בווארשה (הם התגוררו ברחוב מִילָא 44), התחיל את דרכו הלימודית, כמו כל ילדי היהודים הדתיים, במסגרת ה"חדר". אחר כך עבר לישיבה של נערים ברחוב פרֶנצֶ'סקָנָה 26, ומשם לישיבה גבוהה בווארשה ברחוב גֶנְשָה 45. במשך שנות לימודיו בישיבה הצטרף לחסידות גור. למרות היותו חרדי לא מנע הרבי מגור מחסידיו לעלות לארץ=ישראל, ולא היה נגד הציונות והשיבה לארץ כמו רבנים חרדים רבים, שלא רצו "לדחוק את הקץ", אלא העדיפו להמתין בגלות לבואו של משיח ולְבוא הגאולה. פרנסתו של סבא שלמה מאיר לא היתה מצויה (לא ידוע לי במה עסק, כי אבא לא דיבר על כך), ולכן ניסה את מזלו בראשית המאה באמריקה, אך חזר משם במפח נפש. "זה לא מקום ליהודים דתיים", אמר לאשתו ולילדיו, "יהודים לא יכולים לחיות שם". פסיקתו זו חרצה את גורלו וגורל משפחתו, ורובם נספו בשואה.
במשפחתו של אבא היו שלוש בנות ושני בנים. שלוש הבנות נספו בשואה, אבל אבא ואחיו משה, שעלו ארצה (אבא ב=1934, ואחיו, הצעיר ממנו בחמש שנים – ב=1936), ניצלו.
מלבדם אין זכר למשפחת מאירוביץ'.
בארץ התחתן משה עם זהבה ונולדו לו שתי בנות. בת אחת נקראת שולמית (היא נותרה ברווקותה עד עצם היום הזה) על שם סבא שלמה, והבת השנייה - בלהה, על שם סבתא. לימים נישאה לגיל פֶּקָץ' ונולדו להם שלושה ילדים: נדב, נטע ואפרת (הנשואה לשחר וייס ואם לבת: עדן).
בשנות העשרים המאוחרות התנהלו חיי הקהילה היהודית בווארשה כמעט על מי מנוחות - על אף מגוון הזרמים, הדעות וההשתייכויות הרעיוניות. ביניהם נמנתה קהילת חסידי גור, בה מכתיבות המסורת והמצוות כל צעד בחיים ללא שום התלבטות.
אבא, אברהם יצחק מאירוביץ', בנם של שלמה מאיר ובלהה מאירוביץ (בת לאה) - משפחה דתית חרדית בווארשה (הם התגוררו ברחוב מִילָא 44), התחיל את דרכו הלימודית, כמו כל ילדי היהודים הדתיים, במסגרת ה"חדר". אחר כך עבר לישיבה של נערים ברחוב פרֶנצֶ'סקָנָה 26, ומשם לישיבה גבוהה בווארשה ברחוב גֶנְשָה 45. במשך שנות לימודיו בישיבה הצטרף לחסידות גור. למרות היותו חרדי לא מנע הרבי מגור מחסידיו לעלות לארץ=ישראל, ולא היה נגד הציונות והשיבה לארץ כמו רבנים חרדים רבים, שלא רצו "לדחוק את הקץ", אלא העדיפו להמתין בגלות לבואו של משיח ולְבוא הגאולה. פרנסתו של סבא שלמה מאיר לא היתה מצויה (לא ידוע לי במה עסק, כי אבא לא דיבר על כך), ולכן ניסה את מזלו בראשית המאה באמריקה, אך חזר משם במפח נפש. "זה לא מקום ליהודים דתיים", אמר לאשתו ולילדיו, "יהודים לא יכולים לחיות שם". פסיקתו זו חרצה את גורלו וגורל משפחתו, ורובם נספו בשואה.
במשפחתו של אבא היו שלוש בנות ושני בנים. שלוש הבנות נספו בשואה, אבל אבא ואחיו משה, שעלו ארצה (אבא ב=1934, ואחיו, הצעיר ממנו בחמש שנים – ב=1936), ניצלו.
מלבדם אין זכר למשפחת מאירוביץ'.
בארץ התחתן משה עם זהבה ונולדו לו שתי בנות. בת אחת נקראת שולמית (היא נותרה ברווקותה עד עצם היום הזה) על שם סבא שלמה, והבת השנייה - בלהה, על שם סבתא. לימים נישאה לגיל פֶּקָץ' ונולדו להם שלושה ילדים: נדב, נטע ואפרת (הנשואה לשחר וייס ואם לבת: עדן).
בשנות העשרים המאוחרות התנהלו חיי הקהילה היהודית בווארשה כמעט על מי מנוחות - על אף מגוון הזרמים, הדעות וההשתייכויות הרעיוניות. ביניהם נמנתה קהילת חסידי גור, בה מכתיבות המסורת והמצוות כל צעד בחיים ללא שום התלבטות.
השידוך בין אבא לאמא
אבא השתדך לאמא על=ידי רבו, שהיה דוד של אמי. הרב ראה בו עילוי וחיפש לו משפחה דתית מכובדת, שתוכל לכלכלו ולאפשר לו להמשיך ללמוד. פסיה ויטלזון התאימה מאוד הן מבחינת השכלתה; הן מבחינת מוצא משפחתה המכובד (דודהּ היה ראש המתיבתא בישיבה); הן מבחינת עושרה של המשפחה, שיאפשר לבחור הצעיר להמשיך בלימודיו בישיבה ללא דאגות פרנסה בסיוע חותנו לעתיד.
לאחר שנים רבות סיפר אבא לילדים איך פרחה האהבה משידוך זה - ממש זוג מן השמים. בלבו קיננה דאגה אחת: הוא חשש שמא לא יבוא הקשר לידי מימוש בגלל משאת נפשו וערגתו לארץ=ישראל, שהיו גדולות כגודל האהבה.
אבא היה ציוני "בלי מרכאות". הוא לא השתייך לתנועה ציונית כלשהי, אך כל חייו שאף להגיע ולהתיישב בארץ=ישראל. שלוש פעמים ביום התפלל: "ותחזינה עינינו בשובך לציון" - והתכוון לכל מילה ומילה מתפילה זו. לימים סיפר לנו: "פחדתי להעלות לפני אמא את השאלה, שריחפה כל הזמן על דל שפתותי; פחדתי לאבד אותה, אם תשובתה תהיה שלילית. סביר היה להניח שהיא תהיה כזו בגלל החינוך והרקע החרדי שלה. יום אחד אזרתי אומץ ושאלתי אותה בעדינות, בלי לחץ, אך בפיק ברכיים: 'האם תסכימי ביום מן הימים... אינני קובע זמן... כשהשעה תהיה כשרה לכך... האם תסכימי לעזוב את ארץ הגויים, את חברותייך ואת משפחתך ולבוא אתי להתיישב בארץ המובטחת, ארץ=ישראל?..' למרבה תדהמתי", המשיך אבא לספר, "היתה תשובתה: '…מעניין… הרי זהו חלום הסתרים שלי - לעלות לארץ=ישראל - אך לא העזתי לגלותו לאיש, וגדולה היתה חרדתי שחיי יעברו עלי מבלי להגשימו. עכשיו אני יודעת שדרך אחת נועדה לשנינו יחד'", סיים אבא את דבריו.
כשבגרנו האצנו באבא לכתוב את זכרונותיו, והוא ניאות לכתוב שני עמודים בכתב ידו, והם שמורים עמנו עד היום.
כשבגרתי מספיק כדי להבין את הסיפור הזה – כמובן, הוא חזר על עצמו פעמים רבות - שאלתי את אבא מנין שאב את הדחף והשאיפה לעלות לארץ=ישראל, שבהחלט לא היתה נחלתם של בני חוגו החרדים. בתשובתו סיפר לי, שבהיותו ילד כבן תשע חטף מכות הגונות מילדים גויים כשהיה בדרכו אל ה"חדר". אז נשבע בלבו שברגע שהדבר יהיה אפשרי עבורו, יעזוב את המקום, בו חיים היהודים בפחד מתמיד כאזרחים מדרגה שנייה.
תקופת האירוסין התארכה בגלל מחלת סבתי אסתר, אם אמי. לאחר פטירתה ולאחר תקופת האבל החליטו הוריי להתחתן ולעלות מיד ארצה. החתונה נערכה בט"ו בתמוז תר"ץ (1930), אך רצה הגורל והם התעכבו בפולין עוד ארבע שנים.
במוצאי שבת אחת, סמוך לתאריך הנסיעה, ערכו המשפחות והחברים מסיבת פרידה, וההתרגשות היתה גדולה. לא מעטים קינאו בסתר לבם בזוג הנועז ונפרדו מהם בשעה מאוחרת.
אבא השתדך לאמא על=ידי רבו, שהיה דוד של אמי. הרב ראה בו עילוי וחיפש לו משפחה דתית מכובדת, שתוכל לכלכלו ולאפשר לו להמשיך ללמוד. פסיה ויטלזון התאימה מאוד הן מבחינת השכלתה; הן מבחינת מוצא משפחתה המכובד (דודהּ היה ראש המתיבתא בישיבה); הן מבחינת עושרה של המשפחה, שיאפשר לבחור הצעיר להמשיך בלימודיו בישיבה ללא דאגות פרנסה בסיוע חותנו לעתיד.
לאחר שנים רבות סיפר אבא לילדים איך פרחה האהבה משידוך זה - ממש זוג מן השמים. בלבו קיננה דאגה אחת: הוא חשש שמא לא יבוא הקשר לידי מימוש בגלל משאת נפשו וערגתו לארץ=ישראל, שהיו גדולות כגודל האהבה.
אבא היה ציוני "בלי מרכאות". הוא לא השתייך לתנועה ציונית כלשהי, אך כל חייו שאף להגיע ולהתיישב בארץ=ישראל. שלוש פעמים ביום התפלל: "ותחזינה עינינו בשובך לציון" - והתכוון לכל מילה ומילה מתפילה זו. לימים סיפר לנו: "פחדתי להעלות לפני אמא את השאלה, שריחפה כל הזמן על דל שפתותי; פחדתי לאבד אותה, אם תשובתה תהיה שלילית. סביר היה להניח שהיא תהיה כזו בגלל החינוך והרקע החרדי שלה. יום אחד אזרתי אומץ ושאלתי אותה בעדינות, בלי לחץ, אך בפיק ברכיים: 'האם תסכימי ביום מן הימים... אינני קובע זמן... כשהשעה תהיה כשרה לכך... האם תסכימי לעזוב את ארץ הגויים, את חברותייך ואת משפחתך ולבוא אתי להתיישב בארץ המובטחת, ארץ=ישראל?..' למרבה תדהמתי", המשיך אבא לספר, "היתה תשובתה: '…מעניין… הרי זהו חלום הסתרים שלי - לעלות לארץ=ישראל - אך לא העזתי לגלותו לאיש, וגדולה היתה חרדתי שחיי יעברו עלי מבלי להגשימו. עכשיו אני יודעת שדרך אחת נועדה לשנינו יחד'", סיים אבא את דבריו.
כשבגרנו האצנו באבא לכתוב את זכרונותיו, והוא ניאות לכתוב שני עמודים בכתב ידו, והם שמורים עמנו עד היום.
כשבגרתי מספיק כדי להבין את הסיפור הזה – כמובן, הוא חזר על עצמו פעמים רבות - שאלתי את אבא מנין שאב את הדחף והשאיפה לעלות לארץ=ישראל, שבהחלט לא היתה נחלתם של בני חוגו החרדים. בתשובתו סיפר לי, שבהיותו ילד כבן תשע חטף מכות הגונות מילדים גויים כשהיה בדרכו אל ה"חדר". אז נשבע בלבו שברגע שהדבר יהיה אפשרי עבורו, יעזוב את המקום, בו חיים היהודים בפחד מתמיד כאזרחים מדרגה שנייה.
תקופת האירוסין התארכה בגלל מחלת סבתי אסתר, אם אמי. לאחר פטירתה ולאחר תקופת האבל החליטו הוריי להתחתן ולעלות מיד ארצה. החתונה נערכה בט"ו בתמוז תר"ץ (1930), אך רצה הגורל והם התעכבו בפולין עוד ארבע שנים.
במוצאי שבת אחת, סמוך לתאריך הנסיעה, ערכו המשפחות והחברים מסיבת פרידה, וההתרגשות היתה גדולה. לא מעטים קינאו בסתר לבם בזוג הנועז ונפרדו מהם בשעה מאוחרת.
הייתי אמורה להיות "צברית"
ליל קיץ נעים ושקט. אבא ואמא, זוג צעיר ומאושר בדרך להגשמת חלום חייו, בדרכם הביתה ממסיבת הפרידה שערכו להם חבריהם. אין איש מלבדם ברחובות, אך לפתע, לא רחוק מביתם, מגיחה חבורת חוליגנים. הם סותמים את הפה של אמא, קושרים את ידיה לאחור ומשליכים אותה לחצר קרובה, ועל אבא הם מתנפלים, וסכין בידם. בראותו את הסכין מתנופפת מעל ראשו הספיק אבא להגן על הקרקפת בכף ידו הימנית, והסכין פילחה את גב כף היד (הצלקת נשארה עד סוף ימיו). למרבה המזל ולגודל הנס, באותה שנייה בה עומדת הסכין לפגוע בקרקפת עובר במקום סיור משטרתי. למראה השוטרים נפוצים החוליגנים לכל רוח, והוריי מובלים לבית=החולים.
אירוע זה עיכב את יציאתם של הוריי מפולין. הטיפול וההחלמה בביתהחולים ארכו זמן רב, ובינתיים ניסו הוריהם לדבר על לבם לגנוז את רעיון העלייה ארצה. הם הבטיחו להם שיעזרו להם "להסתדר בחיים" וקיוו שיישארו בפולין. לטענות בני משפחתו, שהתנגדו לעלייתו ארצה עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות, השיב אבא: "עדיף לי להתהלך יחף ורעב בחולות המדבר, אך בראש זקוף בגאווה וחופשי - מאשר להתהלך שֹבע ומפונק ברחובות וארשה, כשראשי כפוף ועיניי מתרוצצות בפחד לצדדים בחיפוש אחר צרה שתופיע לפתע..."
בינתיים, ב=1931, נולדתי אני (נקראתי אסתר על שם סבתי מצד אמי ז"ל), ואחרי 13 חודשים נולדה אחותי לאה (שנקראה על שם סבתו של אבי מצד אמו). אומרים שהייתי ילדה יפה.
כל קיץ נסעו הוריי עם כל המשפחה והמשרתות לאתר הנופש הידוע זָקוֹפָנָה שבדרום פולין, ליד הרי הטַטְרָה. באחת מחופשות הקיץ האלה הבחינה אמא, שאחת המשרתות מסתובבת בפנים נפולות. היא ניסתה שוב ושוב לברר אתה את הסיבה, ורק אחרי יומיים הצליחה לקבל ממנה תשובה. המשרתת הנאמנה סיפרה, שבמקרה הקשיבה לשיחתם של צעירים גויים באתר הנופש, ובה החליטו לחטוף אותי כי... "לא מגיע ליהודים שתהיה ביניהם ילדה כל כך יפה". הוריי החליטו לא לקחת סיכונים, ועוד באותו יום ארזו את חפציהם וחזרו לביתם בווארשה.
תארו לעצמכם שהייתי נחטפת וחיה היום כפולנייה אנטישמית...
יום אחד, כאשר הלכתי עם אמא ברחוב בווארשה, עצר אותה ברחוב צלם ושאל: "האם את מרשה לי לצלם את הילדה הזו?" כנראה מצאתי חן בעיניו, כי הוא הציע לצלם אותי ללא תמורה. אמא הסכימה, והצלם האלמוני הוביל אותנו לחנות הצילום שלו וצילם אותי בסדרת תמונות. יצאנו מהחנות, ובידינו שש תמונות בפוזות שונות (עד היום הן נמצאות אצלי). לימים ביקר בביתנו אדם ממוצא פולני. הראו לו את התמונות, והוא התפלא: "זו הבת שלכם? ראיתי את התמונות שלה בחלון ראווה בחנותו של צלם מלודז' כרֶקלָמָה (פרסומת) לחברת צילום!". כנראה עמדה תמונתי בחנויות צילום נוספות ברחבי פולין...
כך עברו להן ארבע שנים. לוּ התגשמה תוכניתם המקורית של הוריי לעלות לישראל מיד לאחר החתונה, היינו שתינו נולדות בארץ "צבריות" לכל דבר.
ליל קיץ נעים ושקט. אבא ואמא, זוג צעיר ומאושר בדרך להגשמת חלום חייו, בדרכם הביתה ממסיבת הפרידה שערכו להם חבריהם. אין איש מלבדם ברחובות, אך לפתע, לא רחוק מביתם, מגיחה חבורת חוליגנים. הם סותמים את הפה של אמא, קושרים את ידיה לאחור ומשליכים אותה לחצר קרובה, ועל אבא הם מתנפלים, וסכין בידם. בראותו את הסכין מתנופפת מעל ראשו הספיק אבא להגן על הקרקפת בכף ידו הימנית, והסכין פילחה את גב כף היד (הצלקת נשארה עד סוף ימיו). למרבה המזל ולגודל הנס, באותה שנייה בה עומדת הסכין לפגוע בקרקפת עובר במקום סיור משטרתי. למראה השוטרים נפוצים החוליגנים לכל רוח, והוריי מובלים לבית=החולים.
אירוע זה עיכב את יציאתם של הוריי מפולין. הטיפול וההחלמה בביתהחולים ארכו זמן רב, ובינתיים ניסו הוריהם לדבר על לבם לגנוז את רעיון העלייה ארצה. הם הבטיחו להם שיעזרו להם "להסתדר בחיים" וקיוו שיישארו בפולין. לטענות בני משפחתו, שהתנגדו לעלייתו ארצה עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות, השיב אבא: "עדיף לי להתהלך יחף ורעב בחולות המדבר, אך בראש זקוף בגאווה וחופשי - מאשר להתהלך שֹבע ומפונק ברחובות וארשה, כשראשי כפוף ועיניי מתרוצצות בפחד לצדדים בחיפוש אחר צרה שתופיע לפתע..."
בינתיים, ב=1931, נולדתי אני (נקראתי אסתר על שם סבתי מצד אמי ז"ל), ואחרי 13 חודשים נולדה אחותי לאה (שנקראה על שם סבתו של אבי מצד אמו). אומרים שהייתי ילדה יפה.
כל קיץ נסעו הוריי עם כל המשפחה והמשרתות לאתר הנופש הידוע זָקוֹפָנָה שבדרום פולין, ליד הרי הטַטְרָה. באחת מחופשות הקיץ האלה הבחינה אמא, שאחת המשרתות מסתובבת בפנים נפולות. היא ניסתה שוב ושוב לברר אתה את הסיבה, ורק אחרי יומיים הצליחה לקבל ממנה תשובה. המשרתת הנאמנה סיפרה, שבמקרה הקשיבה לשיחתם של צעירים גויים באתר הנופש, ובה החליטו לחטוף אותי כי... "לא מגיע ליהודים שתהיה ביניהם ילדה כל כך יפה". הוריי החליטו לא לקחת סיכונים, ועוד באותו יום ארזו את חפציהם וחזרו לביתם בווארשה.
תארו לעצמכם שהייתי נחטפת וחיה היום כפולנייה אנטישמית...
יום אחד, כאשר הלכתי עם אמא ברחוב בווארשה, עצר אותה ברחוב צלם ושאל: "האם את מרשה לי לצלם את הילדה הזו?" כנראה מצאתי חן בעיניו, כי הוא הציע לצלם אותי ללא תמורה. אמא הסכימה, והצלם האלמוני הוביל אותנו לחנות הצילום שלו וצילם אותי בסדרת תמונות. יצאנו מהחנות, ובידינו שש תמונות בפוזות שונות (עד היום הן נמצאות אצלי). לימים ביקר בביתנו אדם ממוצא פולני. הראו לו את התמונות, והוא התפלא: "זו הבת שלכם? ראיתי את התמונות שלה בחלון ראווה בחנותו של צלם מלודז' כרֶקלָמָה (פרסומת) לחברת צילום!". כנראה עמדה תמונתי בחנויות צילום נוספות ברחבי פולין...
כך עברו להן ארבע שנים. לוּ התגשמה תוכניתם המקורית של הוריי לעלות לישראל מיד לאחר החתונה, היינו שתינו נולדות בארץ "צבריות" לכל דבר.
העלייה ארצה: 1934
בשנת 1934 נשבו רוחות זועמות באירופה. כבר לא היה אפשר, אף אסור היה לעכב את היציאה - אך להשיג סרטפיקטים היה משימה קשה למדי. בסופו של דבר הגיעו הוריי להסכם עם התנועה הציונית "פועלי אגודת ישראל", האחראית לרשת "בית=יעקב": תמורת ויתורם על חובהּ של הרשת לאמא, שם עבדה כמורה - עבור משכורות שלא שולמו במשך שלוש שנות עבודה - הם ידאגו להשיג להם ולבנותיהם סרטפיקטים מתוך המכסה שהוקצבה לתנועה.
עם קבלת הסרטפיקטים יצאו אבא ואמא לדרך עם שתי בנותיהן הקטנות, עוזבים מאחור את משפחותיהם הגדולות.
לקראת נסיעתנו לארץ התאספה משפחת אמי לצילום משפחתי למזכרת. עד עצם היום הזה תלויה תמונה זו על=יד מיטתי. אני הולכת לישון בלילה, קמה בבוקר, מתבוננת בפנים היפות הנשקפות אלי מן התמונה, וחושבת: מה עלה בגורלו של כל אחד מהם? איך נלכדו בגטו וארשה? איזה סבל עבר עליהם עד שנספו? מי יודע איפה ואיך…?
כאשר אני יושבת ליד השולחן בביתי ואוכלת מכל טוב, או אפילו נוגסת בדבר מאכל כלשהו, אני לא יכולה שלא לחשוב על משפחות סבי וסבתי והדודים שלי; וחושבת מה לא היה למי, ואיזה רעב הם סבלו עד שנספו בשואה.
הוריי יצאו אפוא לדרך אתנו, שתי בנותיהן הקטנות. למרות היותי פחות מבת שלוש עומד זכרון הנסיעה הזו לנגד עיניי ברור וחי: ארבעתנו נמצאים בתא רכבת צר, ואחותי ואני יושבות על ברכיהם של אבא ואמא. הרכבת זזה לאטה ועוזבת את הרציף, אשר עליו צובאים מאות יהודים שבאו להיפרד - כנראה היו ברכבת עוד נוסעים לארץ=ישראל. ההמונים מנופפים בידיהם לשלום ובוכים. ברכבת נסענו עד טריאסט, ומשם הפלגנו באונייה לארץ=ישראל. תמונה נוספת זכורה לי מאותו מסע: אנחנו על האונייה, אני חולה ומתביישת, כאשר מודדים לי את החום במפשעה - לא בבית-השחי או בפה…
עד עצם היום הזה מתנועעים בזכרוני גלי הים רחוק למטה, מתחת לסולם המדרגות המתנדנד, התלוי מעבר לדופן האונייה עם הגיעה למחוז חפצה ועגינתה מול חופי יפו. הסולם הוריד אותנו לסירה, וזו הביאה אותנו אל החוף.
בשנת 1934 נשבו רוחות זועמות באירופה. כבר לא היה אפשר, אף אסור היה לעכב את היציאה - אך להשיג סרטפיקטים היה משימה קשה למדי. בסופו של דבר הגיעו הוריי להסכם עם התנועה הציונית "פועלי אגודת ישראל", האחראית לרשת "בית=יעקב": תמורת ויתורם על חובהּ של הרשת לאמא, שם עבדה כמורה - עבור משכורות שלא שולמו במשך שלוש שנות עבודה - הם ידאגו להשיג להם ולבנותיהם סרטפיקטים מתוך המכסה שהוקצבה לתנועה.
עם קבלת הסרטפיקטים יצאו אבא ואמא לדרך עם שתי בנותיהן הקטנות, עוזבים מאחור את משפחותיהם הגדולות.
לקראת נסיעתנו לארץ התאספה משפחת אמי לצילום משפחתי למזכרת. עד עצם היום הזה תלויה תמונה זו על=יד מיטתי. אני הולכת לישון בלילה, קמה בבוקר, מתבוננת בפנים היפות הנשקפות אלי מן התמונה, וחושבת: מה עלה בגורלו של כל אחד מהם? איך נלכדו בגטו וארשה? איזה סבל עבר עליהם עד שנספו? מי יודע איפה ואיך…?
כאשר אני יושבת ליד השולחן בביתי ואוכלת מכל טוב, או אפילו נוגסת בדבר מאכל כלשהו, אני לא יכולה שלא לחשוב על משפחות סבי וסבתי והדודים שלי; וחושבת מה לא היה למי, ואיזה רעב הם סבלו עד שנספו בשואה.
הוריי יצאו אפוא לדרך אתנו, שתי בנותיהן הקטנות. למרות היותי פחות מבת שלוש עומד זכרון הנסיעה הזו לנגד עיניי ברור וחי: ארבעתנו נמצאים בתא רכבת צר, ואחותי ואני יושבות על ברכיהם של אבא ואמא. הרכבת זזה לאטה ועוזבת את הרציף, אשר עליו צובאים מאות יהודים שבאו להיפרד - כנראה היו ברכבת עוד נוסעים לארץ=ישראל. ההמונים מנופפים בידיהם לשלום ובוכים. ברכבת נסענו עד טריאסט, ומשם הפלגנו באונייה לארץ=ישראל. תמונה נוספת זכורה לי מאותו מסע: אנחנו על האונייה, אני חולה ומתביישת, כאשר מודדים לי את החום במפשעה - לא בבית-השחי או בפה…
עד עצם היום הזה מתנועעים בזכרוני גלי הים רחוק למטה, מתחת לסולם המדרגות המתנדנד, התלוי מעבר לדופן האונייה עם הגיעה למחוז חפצה ועגינתה מול חופי יפו. הסולם הוריד אותנו לסירה, וזו הביאה אותנו אל החוף.
אסתר בגיל שנתיים (זו התמונה שצילם הצלם ש"תפס" אותו עם אמו ברחוב).
סבתא אסתר ויטלזון (אם אמה של אסתר) שעל שמה היא נקראת.
אסתר: משפחת ויטלזון המורחבת - תמונת פרידה שצולמה ערב עלייתנו ארצה, 1934.
אני יושבת למטה שנייה משמאל, לצידי אחותי לאה ומאחורינו ההורים. יושבים למטה (משמאל לימין): אלישע (חמישי), אח של אמא, שעל שמו נקרא בננו, דינה (עומדת שלישית משמאל), אחותה של אמא - היחידה שניצלה.
משמאל לאמא יושב אביה - סבי בנימין זאב, שבני הבכור נקרא על שמו. משמאלו אשתו השנייה, שאפילו איני יודעת את שמה.
כל בני המשפחה המופיעים בתמונה נספו בשואה.
סבא שלמה מאיר מאירוביץ (אב אביה של אסתר), שעל שמו נקרא אחיה.
