שמואל: שבנו לדירתנו ברחוב השל"ה בתל=אביב. חזרתי ללמד בשכונת התקווה בכיתות ז'-ח'; והמשכתי גם במשרה הנוספת כרכז חברתי. רכשתי לי "טוּס טוּס" כדי לחסוך את זמן הנסיעות ולאפשר לי לעבוד בשתי המשרות
אסתר: אני חוזרת ללמד בבית=הספר "דיזנגוף" ומשנה תפקיד
מר טברסקי, מנהל בית=הספר "דיזנגוף", בו עבדתי שלוש שנים טרם צאתנו לשליחות כמחנכת כיתה א', קיבל אותי בחזרה לעבודה, והפעם הציע לי ללמד בכיתה ד'. הוא הודיע לי מראש שאמשיך עם הכיתה הזו גם לכיתה ה'. הצעתו נראתה לי הגיונית, כי בשנה הראשונה עובר זמן עד שמכירים את התלמידות, ולכן קצב הלימודים אטי יותר; אך בשנה השנייה ניתן להתחיל ללמוד ולהתקדם מתחילת השנה.
אהבתי את העבודה עם הבנות ונהניתי ללמד אותן. הן התקדמו יפה - גם הבנות החלשות, להן נתתי שיעורים פרטיים בביתי בהתנדבות כדי שידביקו את רמת הכיתה.
השנתיים, שהבטיח לי המנהל, עמדו להסתיים, אך לא רציתי להיפרד מהן. ידעתי שגם הבנות חשות כך כלפיי, כי נוצרה בינינו אהבה גדולה. את רוב שעות היום בילינו ביחד. נוסף להיותי מחנכת הכיתה לימדתי אותן את כל המקצועות - למעט אנגלית והתעמלות. לא הייתי מחנכת שגרתית, והשתדלתי לקיים עם הבנות פעילויות שונות, שחיבבו עליהן את חומר הלימוד. למשל: ביום שמש חורפי הוצאנו כסאות לרחבת בית=הספר ולמדנו בשמש הנעימה והמלטפת. בשעות הלימודים הוצאתי אותן לסיורים וטיולים בסביבה, ובשבתות הזמנתי את בנות הכיתה אלי הביתה לסעודה שלישית.
אני זוכרת את התחושה שאפפה אותי יום אחד. היה זה בכיתה ה', בשנתי השנייה כמחנכת הכיתה. עמדתי שעונה על הקיר האחורי של הכיתה, וצפיתי מאחור בבנות העומדות ומתפללות שמונה=עשרה בריכוז ובכוונה. ממקום עמידתי צפיתי בגבותיהם המתנדנדים, עיניי נחו על העורף הילדותי הטהור והתמים, ודמעות ירדו על לחיי.
בסוף השנה השנייה ביקש ממני המנהל להמשיך עם הבנות שנה נוספת. חשבתי שהוא צודק: אני אמשיך ללמד אותן גם בכיתה ו', וכשתעלינה לכיתה ז', ייתן להן מורה אחרת לכיתות ז'-ח', כפי שלימדתי בעצמי בבית=הספר רמב"ם, וכפי שהיה מקובל באותם ימים. בסופו של דבר לימדתי את הבנות עד סוף כיתה ח', ובסך הכול חמש שנים - למעט שלושה חודשים של חופשת לידה.
בל' בחשוון תשכ"ג (27.11.1962 ) נולדה בתנו נאוָה=טשארנע, שנקראה על שם אמו של שמואל, זכרה לברכה. הרעיון של השם נאוָה הגיע מהפסוק "שחורה אני ונאווה" בשיר השירים. שם אמו, טשארנע, פירושו ברוסית: שחורה; ומכיוון שחשבנו שאין זה נכון לתת שם גלותי כזה לילדה צברית, החלטנו להעניק לבתנו את שמה, נאוָה, שנגזר מתוך הפסוק הנ"ל. נאוה היתה השלישית במשפחה והבת הראשונה אחרי שני בנים. כאשר חזר שמואל בלילה הביתה מבית=החולים, הוא עשה "חגיגה גדולה", שר ורקד עם בנימין ורוני, ששמחו על האחות שנולדה להם.
כמה ימים לפני סיום כיתה ח' קיימתי שיחה עם התלמידות - מעין הכנה לתיכון. רוב הבנות נרשמו לתיכון "צייטלין", שם למדו תלמידים ותלמידות מכל העיר בכיתות נפרדות. באותה שיחה אמרתי להן:" אתן יוצאות עכשיו מהחממה של בית=הספר שלנו לבית ספר חדש. תפגושנה בו תלמידות מכל קצווי העיר, ויהיו לכן מורים רבים למקצועות שונים". ראיתי שהבנות הקשיבו רוב קשב והמשכתי: "כל השנים הייתן רגילות ללמוד את כל המקצועות רק עם מורה אחת - אתי, והתרגלתן לשיטת הלימוד שלי. המעבר לשיטת לימוד אחרת לא יהיה קל, אך אני מבקשת, לטובתכן, שלא תעשו השוואות ביני לבין מורים אחרים; ועליכן להתרגל לכל מורה ולשיטות ההוראה שלו במקצוע שהוא מלמד". הבנות הנהנו בראשן, וקיוויתי שהן תיישמנה את העצה הזאת.
סוף שנת הלימודים. הבנות מתרגשות לקראת הופעתן בהצגה במסיבת הסיום של סוף כיתה ח', הנערכת בבית ציוני אמריקה. האולם מוצף אורחים: הבנות והוריהן, אנשי משרד החינוך וצוות בית=הספר, והמנהל בראשו. מגיע תורי לשאת נאום פרידה. ליד "שולחן הנשיאות", על הבמה, יושב המנהל, לידו חלק מצוות המורים, וביניהם גם המורה, שלימדה אותי בבית=הספר הזה מכיתה ב' עד כיתה ח'. אני עומדת שם זקופה, כשבטני ה"הריונית" (הייתי בהיריון עם אלי) מזדקרת לפנים, וחושבת בלבי: 'אני סיימתי את המחזור הראשון של בית=הספר כתלמידה - ועכשיו אני עומדת להוציא את המחזור העשרים'. התרגשות רבה אופפת אותי. אני מנסה לפתוח את פי, אך המילים נעתקות. גרוני נחנק מהתרגשות, והדמעות זולגות מעצמן. אני מדברת אל הבנות, אך קולי רועד והמילים מעורבבות בבכי. היה לי הרבה מה לומר להן ולא רציתי להפסיק. כך דיברתי ובכיתי כשעה...
באותו קיץ נסענו לשליחות בקנדה. לא עבר זמן רב, והוצפתי במכתבים מהבנות. בת אחת, עופרה, כתבה לי: "המורה, לא עזר מה שאמרת: כל אימת שהופיעה מורה חדשה בדלת, אמרתי לעצמי: 'היא תהיה כמו אסתר גור - או לא?'. לא יכולתי להימנע מההשוואה הזאת".
כאשר חזרנו מקנדה כעבור שנתיים, הזמנו את הבנות בחנוכה ל"ערב לביבות", וכך כל שנה עד שהתחתנו. הן ,כמובן, הזמינו אותי לחתונות שלהן (עד היום אני בקשר עם כמה מבנות הכיתה, ועופרה היא אחת מהן).
כעבור שלושים שנה, בשנת 1995, צלצלה אלי עופרה וביקשה שאפגש עם אחת מבנות הכיתה, הדסה, החיה בארצות=הברית והגיעה הנה לביקור. "הדסה אמרה שהיא חייבת לפגוש אותך", אמרה לי עופרה, "היא אמרה שלא תחזור לאמריקה בלי לראות אותך". שמחתי מאוד והזמנתי אותן לביתי במוצאי שבת לשעה תשע בערב. "אומנם רק חזרנו מחו"ל ואנחנו עוד לא כל כך מאורגנים", אמרתי לה, "אך לקפה ועוגה אוכל לדאוג".
מוצאי שבת, שמונה בערב. דופקים על הדלת. אני תמהה: 'מי זה יכול להיות? הרי עופרה והדסה אמורות להגיע רק בתשע בערב!' נכנסת יעל, תלמידתי לשעבר. ואני חשה תימהון מהול בשמחה. "יעל, מה את עושה פה?" וממשיכה: "איזה מזל שבאת דווקא היום! הדסה ועופרה בדרך לכאן!" לא עוברות חמש דקות ומגיעה בת נוספת; ובטרם אני קולטת שארגנו לי כאן מסיבת הפתעה, אני רואה את שמואל עומד עם המצלמה ('מתי הוא הספיק להיכנס לחדר השני לקחת מצלמה?') ומצלם את פניי המופתעות והשמחות. הסתבר לי שמסיבת ההפתעה הזו אורגנה בתיאום עם שמואל, כולל הכיבוד (הבנות חילקו אותו ביניהן), מאחורי גבי... בתמונות מורגשת היטב האהבה והשמחה בחיבוקים ובנשיקות.
המסיבה נחגגה עד השעות הקטנות של הלילה, ובה העלינו זכרונות מהימים ההם. בין השאר הזכירו לי הבנות את השבתות, בהן הזמנתי אותן לביתנו לסעודה שלישית.
אחת הבנות הזכירה לי את השיחה, שקיימתי אתן בימים האחרונים של שנת הלימודים, והתנצלה בשם כל הבנות - באיחור של שלושים שנה... - על שהן לא היו מסוגלות להימנע מהשוואה ביני לבין המורים בתיכון. "את לימדת אותנו לחשוב", אמרה, "ולא סתם לקלוט חומר יבש, ללמוד אותו ואחר כך 'לפלוט' אותו, כפי שעשו חלק מהמורים בתיכון". הן סיפרו שבתפקידיהן השונים במשך השנים ראו בי דמות להזדהות. זמן קצר אחרי שובה של הדסה, תלמידתי לשעבר, לארצות=הברית, היא שלחה לי איגרת ברכה לכבוד חנוכה, ובה הביעה את התרגשותה מפגישת הכיתה שהתקיימה בביתי; וברוח הדברים שנאמרו באותה פגישה כתבה לי: "תודה רבה על התמונות ועל הפגישה, שהיתה באמת מרגשת מעל ומעבר. ההשפעה שהיתה לך על חיי רבה מאוד. תמיד אני גאה לציין שהיתה לי אותה מורה מכיתה ה' עד ח'. אני חושבת שיש דברים די דומים בין שתינו שרק היום, כאדם מבוגר, אני רואה".
שמואל: בשנת 1963 עברנו דירה לבני=ברק, כי הדירה ברחוב השל"ה בתל=אביב נעשתה קטנה עלינו - היינו כבר משפחה בת חמש נפשות - וחיפשנו דירה גדולה יותר. הדיור בתל=אביב התייקר מאוד, והיה ברור לנו שנצטרך לחפש דירה בעיר אחרת בגוש דן. אחרי חיפושים רבים קנינו דירה ברחוב הרב קוק. הוריה של אסתר מכרו את דירתם בקריית שלום ורכשו דירה בבית דירות סמוך לשלנו. היתה זו דירה נוחה למדי, בת שלושה חדרים.
אסתר: אני חוזרת ללמד בבית=הספר "דיזנגוף" ומשנה תפקיד
מר טברסקי, מנהל בית=הספר "דיזנגוף", בו עבדתי שלוש שנים טרם צאתנו לשליחות כמחנכת כיתה א', קיבל אותי בחזרה לעבודה, והפעם הציע לי ללמד בכיתה ד'. הוא הודיע לי מראש שאמשיך עם הכיתה הזו גם לכיתה ה'. הצעתו נראתה לי הגיונית, כי בשנה הראשונה עובר זמן עד שמכירים את התלמידות, ולכן קצב הלימודים אטי יותר; אך בשנה השנייה ניתן להתחיל ללמוד ולהתקדם מתחילת השנה.
אהבתי את העבודה עם הבנות ונהניתי ללמד אותן. הן התקדמו יפה - גם הבנות החלשות, להן נתתי שיעורים פרטיים בביתי בהתנדבות כדי שידביקו את רמת הכיתה.
השנתיים, שהבטיח לי המנהל, עמדו להסתיים, אך לא רציתי להיפרד מהן. ידעתי שגם הבנות חשות כך כלפיי, כי נוצרה בינינו אהבה גדולה. את רוב שעות היום בילינו ביחד. נוסף להיותי מחנכת הכיתה לימדתי אותן את כל המקצועות - למעט אנגלית והתעמלות. לא הייתי מחנכת שגרתית, והשתדלתי לקיים עם הבנות פעילויות שונות, שחיבבו עליהן את חומר הלימוד. למשל: ביום שמש חורפי הוצאנו כסאות לרחבת בית=הספר ולמדנו בשמש הנעימה והמלטפת. בשעות הלימודים הוצאתי אותן לסיורים וטיולים בסביבה, ובשבתות הזמנתי את בנות הכיתה אלי הביתה לסעודה שלישית.
אני זוכרת את התחושה שאפפה אותי יום אחד. היה זה בכיתה ה', בשנתי השנייה כמחנכת הכיתה. עמדתי שעונה על הקיר האחורי של הכיתה, וצפיתי מאחור בבנות העומדות ומתפללות שמונה=עשרה בריכוז ובכוונה. ממקום עמידתי צפיתי בגבותיהם המתנדנדים, עיניי נחו על העורף הילדותי הטהור והתמים, ודמעות ירדו על לחיי.
בסוף השנה השנייה ביקש ממני המנהל להמשיך עם הבנות שנה נוספת. חשבתי שהוא צודק: אני אמשיך ללמד אותן גם בכיתה ו', וכשתעלינה לכיתה ז', ייתן להן מורה אחרת לכיתות ז'-ח', כפי שלימדתי בעצמי בבית=הספר רמב"ם, וכפי שהיה מקובל באותם ימים. בסופו של דבר לימדתי את הבנות עד סוף כיתה ח', ובסך הכול חמש שנים - למעט שלושה חודשים של חופשת לידה.
בל' בחשוון תשכ"ג (27.11.1962 ) נולדה בתנו נאוָה=טשארנע, שנקראה על שם אמו של שמואל, זכרה לברכה. הרעיון של השם נאוָה הגיע מהפסוק "שחורה אני ונאווה" בשיר השירים. שם אמו, טשארנע, פירושו ברוסית: שחורה; ומכיוון שחשבנו שאין זה נכון לתת שם גלותי כזה לילדה צברית, החלטנו להעניק לבתנו את שמה, נאוָה, שנגזר מתוך הפסוק הנ"ל. נאוה היתה השלישית במשפחה והבת הראשונה אחרי שני בנים. כאשר חזר שמואל בלילה הביתה מבית=החולים, הוא עשה "חגיגה גדולה", שר ורקד עם בנימין ורוני, ששמחו על האחות שנולדה להם.
כמה ימים לפני סיום כיתה ח' קיימתי שיחה עם התלמידות - מעין הכנה לתיכון. רוב הבנות נרשמו לתיכון "צייטלין", שם למדו תלמידים ותלמידות מכל העיר בכיתות נפרדות. באותה שיחה אמרתי להן:" אתן יוצאות עכשיו מהחממה של בית=הספר שלנו לבית ספר חדש. תפגושנה בו תלמידות מכל קצווי העיר, ויהיו לכן מורים רבים למקצועות שונים". ראיתי שהבנות הקשיבו רוב קשב והמשכתי: "כל השנים הייתן רגילות ללמוד את כל המקצועות רק עם מורה אחת - אתי, והתרגלתן לשיטת הלימוד שלי. המעבר לשיטת לימוד אחרת לא יהיה קל, אך אני מבקשת, לטובתכן, שלא תעשו השוואות ביני לבין מורים אחרים; ועליכן להתרגל לכל מורה ולשיטות ההוראה שלו במקצוע שהוא מלמד". הבנות הנהנו בראשן, וקיוויתי שהן תיישמנה את העצה הזאת.
סוף שנת הלימודים. הבנות מתרגשות לקראת הופעתן בהצגה במסיבת הסיום של סוף כיתה ח', הנערכת בבית ציוני אמריקה. האולם מוצף אורחים: הבנות והוריהן, אנשי משרד החינוך וצוות בית=הספר, והמנהל בראשו. מגיע תורי לשאת נאום פרידה. ליד "שולחן הנשיאות", על הבמה, יושב המנהל, לידו חלק מצוות המורים, וביניהם גם המורה, שלימדה אותי בבית=הספר הזה מכיתה ב' עד כיתה ח'. אני עומדת שם זקופה, כשבטני ה"הריונית" (הייתי בהיריון עם אלי) מזדקרת לפנים, וחושבת בלבי: 'אני סיימתי את המחזור הראשון של בית=הספר כתלמידה - ועכשיו אני עומדת להוציא את המחזור העשרים'. התרגשות רבה אופפת אותי. אני מנסה לפתוח את פי, אך המילים נעתקות. גרוני נחנק מהתרגשות, והדמעות זולגות מעצמן. אני מדברת אל הבנות, אך קולי רועד והמילים מעורבבות בבכי. היה לי הרבה מה לומר להן ולא רציתי להפסיק. כך דיברתי ובכיתי כשעה...
באותו קיץ נסענו לשליחות בקנדה. לא עבר זמן רב, והוצפתי במכתבים מהבנות. בת אחת, עופרה, כתבה לי: "המורה, לא עזר מה שאמרת: כל אימת שהופיעה מורה חדשה בדלת, אמרתי לעצמי: 'היא תהיה כמו אסתר גור - או לא?'. לא יכולתי להימנע מההשוואה הזאת".
כאשר חזרנו מקנדה כעבור שנתיים, הזמנו את הבנות בחנוכה ל"ערב לביבות", וכך כל שנה עד שהתחתנו. הן ,כמובן, הזמינו אותי לחתונות שלהן (עד היום אני בקשר עם כמה מבנות הכיתה, ועופרה היא אחת מהן).
כעבור שלושים שנה, בשנת 1995, צלצלה אלי עופרה וביקשה שאפגש עם אחת מבנות הכיתה, הדסה, החיה בארצות=הברית והגיעה הנה לביקור. "הדסה אמרה שהיא חייבת לפגוש אותך", אמרה לי עופרה, "היא אמרה שלא תחזור לאמריקה בלי לראות אותך". שמחתי מאוד והזמנתי אותן לביתי במוצאי שבת לשעה תשע בערב. "אומנם רק חזרנו מחו"ל ואנחנו עוד לא כל כך מאורגנים", אמרתי לה, "אך לקפה ועוגה אוכל לדאוג".
מוצאי שבת, שמונה בערב. דופקים על הדלת. אני תמהה: 'מי זה יכול להיות? הרי עופרה והדסה אמורות להגיע רק בתשע בערב!' נכנסת יעל, תלמידתי לשעבר. ואני חשה תימהון מהול בשמחה. "יעל, מה את עושה פה?" וממשיכה: "איזה מזל שבאת דווקא היום! הדסה ועופרה בדרך לכאן!" לא עוברות חמש דקות ומגיעה בת נוספת; ובטרם אני קולטת שארגנו לי כאן מסיבת הפתעה, אני רואה את שמואל עומד עם המצלמה ('מתי הוא הספיק להיכנס לחדר השני לקחת מצלמה?') ומצלם את פניי המופתעות והשמחות. הסתבר לי שמסיבת ההפתעה הזו אורגנה בתיאום עם שמואל, כולל הכיבוד (הבנות חילקו אותו ביניהן), מאחורי גבי... בתמונות מורגשת היטב האהבה והשמחה בחיבוקים ובנשיקות.
המסיבה נחגגה עד השעות הקטנות של הלילה, ובה העלינו זכרונות מהימים ההם. בין השאר הזכירו לי הבנות את השבתות, בהן הזמנתי אותן לביתנו לסעודה שלישית.
אחת הבנות הזכירה לי את השיחה, שקיימתי אתן בימים האחרונים של שנת הלימודים, והתנצלה בשם כל הבנות - באיחור של שלושים שנה... - על שהן לא היו מסוגלות להימנע מהשוואה ביני לבין המורים בתיכון. "את לימדת אותנו לחשוב", אמרה, "ולא סתם לקלוט חומר יבש, ללמוד אותו ואחר כך 'לפלוט' אותו, כפי שעשו חלק מהמורים בתיכון". הן סיפרו שבתפקידיהן השונים במשך השנים ראו בי דמות להזדהות. זמן קצר אחרי שובה של הדסה, תלמידתי לשעבר, לארצות=הברית, היא שלחה לי איגרת ברכה לכבוד חנוכה, ובה הביעה את התרגשותה מפגישת הכיתה שהתקיימה בביתי; וברוח הדברים שנאמרו באותה פגישה כתבה לי: "תודה רבה על התמונות ועל הפגישה, שהיתה באמת מרגשת מעל ומעבר. ההשפעה שהיתה לך על חיי רבה מאוד. תמיד אני גאה לציין שהיתה לי אותה מורה מכיתה ה' עד ח'. אני חושבת שיש דברים די דומים בין שתינו שרק היום, כאדם מבוגר, אני רואה".
שמואל: בשנת 1963 עברנו דירה לבני=ברק, כי הדירה ברחוב השל"ה בתל=אביב נעשתה קטנה עלינו - היינו כבר משפחה בת חמש נפשות - וחיפשנו דירה גדולה יותר. הדיור בתל=אביב התייקר מאוד, והיה ברור לנו שנצטרך לחפש דירה בעיר אחרת בגוש דן. אחרי חיפושים רבים קנינו דירה ברחוב הרב קוק. הוריה של אסתר מכרו את דירתם בקריית שלום ורכשו דירה בבית דירות סמוך לשלנו. היתה זו דירה נוחה למדי, בת שלושה חדרים.
