השליחות בברזיל

שמואל: בשנת 1958 הגשנו בקשה לצאת לשליחות חינוכית בחו"ל מטעם המחלקה לחינוך ותרבות תורנית בגולה של הסוכנות היהודית. עשינו זאת בעקבות צאתם לשליחות של לאה, אחותה הצעירה של אסתר, ובעלה ישראל רַבְצִ'נְסְקִי (לימים הם שינו את שמם לרביב), שהיה מורה גם הוא (שתי אחיותיה של אסתר, לאה וציונה, עבדו כמורות בבית=ספר "עמיאל" אתי).
הם יצאו לשליחות בריו דה זֶ'נֶרוֹ שבברזיל בסוף שנת 1957 לתחילת שנת הלימודים (במדינות שבחלקו הדרומי של כדור הארץ היא מתחילה בתחילת חודש פברואר, בתום הקיץ), ושובצו בבית=הספר היהודי "תלמוד תורה". הם כתבו לנו שהם מרוצים מאוד והציעו לנו להצטרף אליהם, כי חסר שם עוד כוח הוראה מישראל. הוזמנו לראיונות בסוכנות, ולבסוף התקבלנו לשליחות בבית=הספר "בר אילן" בריו דה ז'נרו: אני - לתפקיד מנהל לימודי היהדות והעברית, בנוסף לתפקיד מורה ומחנך כיתה, ואסתר - לתפקיד מורה.


בדרך לברזיל, שמואל ואסתר עם הילדים בפיאצה ונציה ברומא, 1.8.1958



בנאפולי, על רקע האונייה "ברטן" בהפלגה לברזיל, 7.8.1958

ההפלגה
יצאנו לדרך עם שני ילדים קטנים, בני שלוש וחצי ושנתיים וחצי, באונייה "ארצה".
במשך שלושים שנה שימשה אונייה זו כאוניית מלחמה ועשתה את מלאכתה נאמנה, אך עם ה"וותק" שלה היתה אוניית נוסעים גרועה. הנסיעה לברזיל עברה באיטליה וארכה שישה ימים. צעירים רבים, משוחררי צה"ל, גדשו את האונייה בדרך לטיול ראשון בעולם בהפלגה שהיתה כנראה זולה. גם הנהלת הסוכנות, שבאותה עת טרם מימנה טיסות לשליחים, ניצלה את מחירי ההפלגה הזולים ורכשה לנו כרטיסים באונייה זו.
באונייה "ארצה" הגיעו לארץ עולים רבים מאיטליה. אלה הגיעו אליה מפולין ורומניה ורוכזו בה בדרכם ארצה. בשובה מהארץ לאיטליה לקראת סיבובי הפלגה נוספים אפשרה האונייה לישראלים להפליג לטיול בעולם במחיר מוזל; אבל הצפיפות באונייה היתה קשה מנשוא. קיבלנו תא קטן לארבעתנו, ורוב הלילות ישנו על הסיפון מפאת החום הכבד ששרר בתא.
לגנואה הגענו בלילה, אור ליום שישי, שם קיבל את פנינו אחי אריה, שעבד אז ב"מוסד" בנאפולי. במסגרת עבודתו היה אחראי לארגון קבוצות העולים הרבים, שרוכזו בעיר לקראת עלייתם ארצה, ולהבאתם לארץ. אחי ליוה אותנו ברכבת הלילה לרומא, לשם הגענו ביום שישי בבוקר. היתה לנו כתובת של מסעדה כשרה, אך משהגענו אליה רעבים, קיבל את פנינו שלט גדול: "המסעדה סגורה מפאת פטירתו של בעל הבית". היינו אמורים לשהות באיטליה שבוע ימים עד ההפלגה לברזיל, ולא ידענו לאן לפנות. בעצת אחי המשכנו דרומה ברכבת לנאפולי, והוא דאג לשכן אותנו במלון, בו רוכזו משפחות העולים שהמתינו לעלייתם ארצה. אחי היה צמוד אלינו, ואף טייל אתנו בסביבה: לעיר פומפיי ולמערה הכחולה.
כעבור שבוע ימים עלינו על האונייה "בְּרִיטַן" בדרכנו לברזיל. היתה זו אוניית פאר צרפתית בת שש קומות. האונייה היתה אמורה לעצור במרסיי שבצרפת, ושם התכוונו לקנות אוכל כשר בכסף שקיבלנו מהסוכנות, כי באונייה לא היה אוכל כשר. היינו אמורים לעגון בעיר ביום שישי בבוקר, אך בליל חמישי התחילה סערה גדולה בים, והיא עיכבה את כניסת האונייה לנמל ביממה. הגענו אפוא לנמל מרסיי בשבת בבוקר, ובגלל קדושת השבת לא יכולתי לרדת מהאונייה ולקנות אוכל כשר.
בשבת אחר הצהריים עזבה האונייה את הנמל - ואמתחתנו ריקה...לא ידענו מה לעשות. עמדו לפנינו שבועיים של הפלגה - ומה נאכל? שטחנו את בעיתנו בפני רב=החובל, והוא עזר לנו להכין רשימת מוצרי מזון שמותר לנו לאכול, וביניהם סרדינים, פירות וירקות, ביצים קשות ותפוחי אדמה. הוא אמר לנו שהלחם שאוכלים באונייה לא נאפה על בסיס שומן חזיר, וכך נוכל לאוכלו. בלית ברירה הסתפקנו בתפריט הדל הזה. הקפטן דאג לנו לצלחות חדשות, ובהן אכלנו. כך ישבנו ליד השולחן בחדר האוכל של האונייה המפוארת, כשכל האורחים סועדים את לבם בכל טוב שנמנע מאתנו, כי חלילה לא עלה על דעתנו להתחיל פתאום לאכול טרף. ישב לידינו בשולחן יהודי עשיר מוונצואלה. הוא לא הקפיד על כשרות, ולבו נכמר על ילדינו הרכים, וכאשר הסבנו את עינינו, היה "דוחף להם" כמה כפות מרק ירקות וכיוצא בזה מעדנים...
השבועיים הללו, בהם קרקרה בטננו מרעב, החזירו אותי למעלה מעשר שנים אחורה - לרוסיה של שנות המלחמה, בהן היה הרעב לחם חוקנו; אך לא הנחתי למחשבות מהעבר להקדיר את רוחי ואת רוחה של אסתר, וייחלנו ליום בו נעגון בברזיל.
למרות כל רצוני לא סייעה המחשבה החיובית, בה ניסיתי להיאחז בכוח, לגופי הרזה, שידע שנות רעב בעבר, ובמשך שבועיים של ההפלגה הלכתי ונחלשתי – עד כדי כך שכאשר עגנה האונייה בנמל ריו דה ז'נרו, לא הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים והורידו אותי על אלונקה. מרחוק ראינו את לאה, אחותה של אסתר, שהגיעה לנמל עם בעלה ישראל להקביל את פנינו, ושמענו אותה צועקת לעברנו: "יש מרק! יש אוכל!" כנראה גם היא ובעלה עברו "מסע ייסורים" דומה בדרכם לברזיל חצי שנה לפנינו.... הם לקחו אותנו לביתם עד שנתארגן ונמצא דירה. היה זה חודש אוגוסט, בעיצומה של שנת הלימודים בברזיל.





החודשים הראשונים
למחרת באנו לביקור בבית=הספר, בו היינו אמורים לעשות את שליחותנו – בית=הספר "בר אילן". הוא שכן ברובע העשיר של ריו דה ז'נרו, רובע קוֹפָּקָבָּנָה, בו גרו עשירים גויים ויהודים כאחד.
אחוז היהודים ברובע זה גבוה יחסית למספרם באוכלוסיית העיר.
היה זה בית=ספר חדש יחסית והתפתח כ"בית=ספר צומח", ולמדו שם מגיל הגן, שלוש. כאשר הגענו לשכונה, הכיתה הגבוהה ביותר היתה כיתה ה'. "בר אילן" היה אחד מארבעת בתי=הספר היהודיים בריו דה ז'נרו, והיה שונה משלושת האחרים מבחינת ההתייחסות לדת. הוא הוגדר כמסורתי=דתי, והתלמידים הבנים חויבו לחבוש כיפה, ללבוש טלית קטן מתחת לבגדיהם ולהתפלל כל בוקר. הורי התלמידים היו בחלקם דתיים ובחלקם שומרי מסורת, שאומנם לא הקפידו על מצוות הדת במלואן - אך חשוב היה להם שילדיהם יקבלו חינוך מסורתי=דתי. בית=הספר השני, "תלמוד תורה", בו לימדו לאה וישראל, הוגדר כדתי ושכן ברובע טִיז'וּקָה, שם התגוררו לאה וישראל. הורי התלמידים בו היו כולם דתיים, אך לא היה שוני מהותי בינו לבין "בר אילן" מבחינת הרמה הדתית – פרט לכך שב"תלמוד תורה" לימדו יותר שעות שבועיות של לימודי קודש. בבתי=הספר הללו למדו באותה הכיתה יחד בנים ובנות. שני בתי=הספר האחרים הוגדרו כחילוניים. האחד נקרא "לֶסִינג", והאחר – "ביאליק". לימדו שם עברית (ב"לסינג" למדו רבים מבני משפחות שהשתייכו לתנועת ה"בּוּנד", ולכן לימדו בו גם יידיש, בנוסף לעברית). בבתי=הספר הללו לא לימדו מקצועות יהדות, אך הקנו לילדים מושגים של מסורת, חגים וכדומה.
המחלקה לחינוך ותרבות תורנית של הסוכנות היהודית היתה ממונה עלינו, וממנה קיבלנו את משכורותינו.
הקליטה לא היתה קלה. היתה זו לנו הפעם הראשונה שראינו גורדי שחקים ענקיים, וחשנו על בשרנו מה זו עיר גדולה באמת. בהשוואה לתל=אביב של שנת 1958 היה השוני עצום. וכמובן, היה הקושי בהבנת השפה הפורטוגזית. הילדים נכנסו לגן בלי להבין אף מילה בשפה זו, אך הגננות ידעו קצת עברית, ועובדה זו הקלה על קליטתם.
"בר אילן" היה רחוק מאוד מרובע טיז'וקה, בו התגוררנו בתקופה הראשונה בביתם של לאה וישראל. כל בוקר נסענו לשם באוטובוס, והיינו צריכים לצאת מהבית מוקדם בבוקר.
ועד בית=הספר סייע לנו בחיפוש דירה, ובסופו של דבר נמצאה לנו דירה באותו רחוב בו נמצא בית=הספר - רח' פּוֹמְפֶּאוֹ לוֹרֶרוֹ, מהלך כמה דקות הליכה ממנו. קיבלנו דירה גדולה ויפה בקומה חמישית בבית דירות חדש, והיתה לנו עוזרת צמודה שנקראה בפורטוגזית "אֶמְפְּרֶגָדָה". היא ניהלה את משק הבית וטיפלה בילדים, והיה לה חדר נפרד וכניסה נפרדת.
הילדים נכנסו לגן הילדים בתוך בית=הספר, ועובדה זו הקלה עלינו מאוד. היינו יוצאים אתם יחד מהבית בבוקר, מכניסים אותם לגני הילדים ומחזירים אותם הביתה עם תום הלימודים. למדו שם ביום לימודים ארוך - עד השעה ארבע.
מורי בית=הספר נחלקו לשניים: המורים שלימדו מקצועות כלליים היו פורטוגזים ולא יהודים, ומעליהם היתה מנהלת לתחום הלימודים הכלליים; ואילו המורים למקצועות העברית והיהדות, שהיו באחריותי (עיקר תפקידי היה לנהל את התחום הזה - בנוסף להיותי מחנך כיתה ה'), היו מורים יהודים בני המקום, שלמדו שנה אחת בסמינר בארץ. אנחנו היינו אחד משני זוגות הישראלים היחידים בבית=הספר. הזוג השני היה הדסה ועמינדב בן שחר. בקהילה פגשנו עוד ישראלים, שמילאו תפקידים שונים, והיינו בקשרים טובים עם השגריר הישראלי, יוסף תקוע. זה שמע על כישוריי בארגון אירועים והפקת הצגות, ורתם אותנו לארגון חגיגות ומסיבות בחגים לקהילה היהודית.
את השפה הפורטוגזית - שפה פונטית קלה יחסית - קלטנו די מהר, אם כי בבית=הספר כמעט לא השתמשנו בה, כי להורי התלמידים היה חשוב שנדבר עם הילדים עברית. הורים אלה שילמו כסף רב עבור לימודי ילדיהם בבית=הספר הזה, והוועד שלהם היה מאוד ציוני. חיזקנו את הקו הציוני הזה: "דחסנו" לילדים האלה ציונות ככל יכולתנו, הן במסגרת השיעורים הן במסגרת הפעילות התרבותית, הלא=פורמלית. ערכנו אתם הצגות וחידונים בעלי תכנים ציוניים ומסר ציוני מובהק. שיתפתי את הילדים והוריהם בסיפור האישי שלי בתקופת השואה מתוך הנחה, ששמיעת סיפור ההישרדות האישי שלי תדגיש להם את חשיבות הציונות וקיומה של מדינת ישראל. ואכן, תלמידים רבים שלנו הגשימו את הציונות הלכה למעשה ועלו ארצה (עד היום אני פוגש רבים מהם בארץ ומרגיש תחושת סיפוק מופלאה, כאשר הם אומרים שיש לנו חלק בעלייתם ארצה בזכות אהבת ארץ=ישראל שהקנינו להם. כך גם לגבי תלמידים בוגרי בית=הספר משליחותי באנגליה).
אסתר היתה דמות מרכזית בבית=הספר, וכעבור זמן קצר היא נהייתה מדריכה פדגוגית למורים. תפקיד זה ביצעה בנוסף להיותה מורה לכיתות א'-ב'.





מלווה את גולדה מאיר
יום אחד התקשרו אלי מעיתון הצופה וביקשו ממני לשמש ככתב העיתון בברזיל. נעתרתי לבקשת העורך, כי התפקיד נראה לי מעניין, גם קיוויתי שלא תהיה לי יותר מדי עבודה ככתב, ושאצליח לשלב את העבודה העיתונאית עם עבודתי כמנהל למקצועות העברית והיהדות.
שלחו לי אפוא מהארץ תעודת עיתונאי, כדי שאוכל להציגה בשעת הצורך.
כעבור זמן קצר הודיעו לי מהמערכת, שעלי לסקר את ביקורה של גולדה מאיר, שהיתה אז שרת החוץ והגיעה לביקור בברזיל. ביקשו שאתלווה אליה בכל הביקור עם שני שליחים נוספים (שליח העלייה ושליח המגבית), שקיבלו גם הם מינוי של כתבים: האחד - של עיתון מעריב, והאחר - של עיתון הארץ. הנהלת בית=הספר אישרה לי ללא בעיות חופשה לתקופת ביקורה, כעשרה ימים, שכלל גם ביקור בבית=הספר שלנו, כי בחירתי לאחד המלווים לשרת החוץ של ישראל נחשבה בעיני ההנהלה לכבוד גדול. הייתי צמוד לגולדה במשך כל עשרת ימי הביקור, ובין השאר התלוויתי אליה בביקורה אצל נשיא ברזיל, גֶ'סוֹלִינוֹ קוּבִּיצֶ'קִי, שהיה ממוצא פולני. הוא היה ידוע כאוהד יהודים ודאג שהארוחה, אליה הזמין את גולדה ופמלייתה, תהיה כשרה. נראיתי אז קצת אחרת מהיום: הייתי עטור זקן, ואת הכיפה מראשי לא הסרתי אף לרגע.



ביקור גולדה מאיר בברזיל, מימין לשמאל: העיתונאים שמואל גור ומולאור משה, נשיא ברזיל, ג'סולינו קוביצקי, השגריר אריה ארוך ורעייתו.



אנחנו מגיעים לארמון הנשיא. הנשיא יוצא לקראתנו, ובמפתיע ניגש אלי, מציץ בכיפה שעל ראשי, אשר כנראה הזכירה לו את כיסוי הראש שהכמרים נהגו לחבוש לראשיהם, ושואל אותי בפורטוגזית: "מדוע זה חובש אדוני כיפה על ראשו?" ואני משיב לו מיד בפורטוגזית בלי להתבלבל: "אני אדם דתי, והכיפה הזו שלראשי מזכירה לי בכל רגע שיש אלוהים מעלי".
הנשיא הקתולי התרגש מאוד והתלהב מעצם הרעיון, שאדם עושה לעצמו סימן המזכיר לו תמיד שיש אלוהים מעליו. לרגע נזכרתי אז בהפלגה שלנו לברזיל, בה נתקלנו בכמרים רבים שנסעו מאיטליה לברזיל, וכולם חבשו לראשיהם כיפות גדולות בשלל צבעים: אדומות, שחורות או כחולות. בוקר אחד, בשובי מהברֵכה, לבוש בגד ים והכיפה לראשי, פנה אלי אחד הכמרים ושאל: "מאיזו כנסייה אתה?" והתפלא לשמוע שאני יהודי...
גולדה התעניינה בעבודתנו כשליחים, אף היתה אורחת כבוד בבית=הספר שלנו. אסתר ואני היינו אחראים לאירוח שלה באופן אישי, וערכנו לה קבלת פנים מכובדת בחצר בית=הספר, שכללה מפגש עם צוות המורים ועם הילדים. רוני, בננו השני בן השלוש, הציץ בגברת המוזרה ובחן לעומק את תווי פניה הלא=מוּכּרות, ובתמימות של ילדים קטנים שאל בקול רם: "אמא, למה יש לדודה הזאת אף כל כך גדול?" וטרם שהיה בידינו סיפק להַסוֹת אותו או להתנצל בשמו, פנתה אליו גולדה ואמרה: "ילד חמוד שלי, מפני שכך אלוהים ברא אותי".



הסמינרים למורים ומשפחותיהם בפּוֹסוֹס דֶה קַלְדוֹס
כמה פעמים בשנה קיימנו סמינרים בימי ראשון בתוך העיר למורים היהודים מארבעת בתי=הספר היהודיים שבעיר, שלימדו עברית ומקצועות יהדות. מורים אלה היו בני המקום, והכשרתם היחידה היתה שנת לימוד במכון "גולד" בישראל.
אחת לשנה, בחופשת הקיץ, קיימנו "סמינר גדול" מרוכז. בשיתוף חבריי, שליחי החינוך הישראלים, נטלתי חלק דומיננטי בארגון הסמינרים הללו, אליהם הגיעו מורים יהודים מכל בתי=הספר בריו דה ז'נרו עם משפחותיהם. הסמינרים המרוכזים הללו מומנו על=ידי הסוכנות והתקיימו במלון של יהודי חרדי בשם גַנְץ באתר הנופש פוסוס דה קלדוס (מעיינות חמים). אתר זה מרוחק מריו דה ז'נרו שש שעות נסיעה ברכב, אך ניתן היה להגיע אליו גם בטיסה בת שעה.
בתוכניות הסמינר שולבו לימודים ונופש למורים ומשפחותיהם, ועם שליחי חינוך ישראלים נוספים העברנו שם, אסתר ואני, הרצאות בנושאים שונים, הקשורים בהיסטוריה של מדינת ישראל וארץ=ישראל. כן שולבו בסמינר מופעים ואירועי תרבות מיוחדים. כאחד המארגנים העיקריים של הסמינר הייתי טס לאתר הנופש כמה ימים לפני פתיחתו, כדי לדאוג לסידורים הלוגיסטיים.
במהלך השנתיים של שהותנו בברזיל הייתי שותף לארגון שני סמינרים. באחד הסמינרים הללו קרתה לנו תקלה, שגרמה לאסתר ולמשפחה מתח רב וחרדה. כאשר הגעתי לשדה התעופה בדרכי לטיסה לאתר הנופש כדי לארגן את הסמינר, גיליתי שאיחרתי לטיסה. לא התרגשתי והמתנתי למטוס הבא, שעמד להמריא כעבור שעה. כשהגעתי לאתר הנופש, ראיתי התקהלות של אנשים. לשאלתי נאמר לי שלמטוס שיצא לפניי קרתה תקלה: הוא התרסק, וכל נוסעיו נהרגו. החסרתי פעימה. ריחמתי על הנוסעים המסכנים שנהרגו ואמרתי לעצמי: 'איזה נס קרה לי!' מיד חשבתי על אסתר - הידיעה על התרסקות המטוס, בו הייתי אמור להמריא, בוודאי כבר הגיעה לאוזניה - ולא ידעתי איך להודיע לה שאני חי ושלם. ניסיתי לטלפן ללאה, אך לא היתה תשובה. שיערתי שלאה ודאי כבר שמעה את הידיעה על התרסקות המטוס ברדיו ונמצאת כבר בדרכה לאסתר. מכיוון שלנו עוד לא היה טלפון בבית, חזרתי מיד לשדה התעופה וטסתי בחזרה הביתה במטוס בו הגעתי, כי ידעתי אילו שעות של חרדה עוברות על אסתר ורציתי לקצר אותן. הגעתי הביתה, ומצאתי את אסתר ולאה בוכות. אסתר חיבקה ונישקה אותי, לא האמינה למראה עיניה, והסתכלה עלי כמו על אחד שחזר מהעולם הבא... שנינו לא יכולנו לעצור את הדמעות.



אורי - סיפורו של ילד חילוני שנשבה...
חלק מתפקידנו כשליחים היה קשר עם תנועת "בני עקיבא", שפעלה בתוך מבנה בית=הספר, והיינו שותפים אתם למסיבות ולאירועים שונים. בוגרי התנועה נסעו לשנת הכשרה בקיבוצים בארץ: יבנה ולביא. היינו בקשר גם עם השליחים מתנועות אחרות: "דרור" ו"השומר הצעיר".
אחד השליחים מ"השומר הצעיר" היה חבר קיבוץ רוחמה, חַרְנַש שמו. את בנו הצעיר, שהיה בן 11 רשם לבית=הספר "לסינג"; ואת הבת, שהיתה נערה צעירה, לבית=ספר אמריקני. הבן, אורי, היה מורגל בקיבוצו לבית=ספר פתוח, שם קראו למורה בשמו הפרטי, ולא הסתגל לבית=הספר, בו שררו כללי התנהגות אחרים, ובנוסף לכול התנהלו חלק מהלימודים ביידיש למורת רוחו. יום אחד הגיע אלי לבית=הספר השליח חרנש וביקש לראותני.
הוא סיפר לי שבנו אורי לא הסתגל ל"לסינג" וביקש שאקבלו לבית=הספר שלי. הבהרתי לו שבית=הספר הזה דתי, שהילדים בו מחויבים לחבוש כיפה, ושכל בוקר נפתח בתפילה - והרי בנו לא מורגל בזאת! "מה אעשה?" אמר לי חרנש, "הבן שלי – הוא רוצה לעבור ללמוד כאן. הוא יודע שמדובר בבית=ספר דתי - ובכל זאת מתעקש. ואיזו בררה יש לי? הרי ב'לסינג' הוא לא יכול להמשיך ללמוד!".
הסכמתי לקבלו לשיחה. הילד למד אז בכיתה ה' ועשה רושם של ילד חכם היודע מה שהוא רוצה. אחרי שיחת היכרות קיבלתי אותו לבית=הספר. הסברתי לאבא שאנחנו לא עושים כאן שום תעמולה לדת ולא מחזירים בתשובה, וכי התנהלות הילדים כאן טבעית לחלוטין. הצמדתי את אורי לילד טוב שיישב לידו בכיתה. כעבור תקופה קצרה נקלט אורי בבית=הספר. הוא אהב את המסגרת והשקיע את כולו, ולא גרם לבעיות התנהגות.
אסתר: יום אחד קיבלתי טלפון מאמו של אורי. היא תיארה באוזניי את השינוי שחל בילד: קודם כול הוא התחיל להסתובב בבית עם כיפה והתעלם מתגובתם של חבריו וחבריהם של הוריו, אנשי "השומר הצעיר". אמו התביישה ולא ידעה מה לעשות אתו. אחר כך דרש ממנה להחליף את כל הכלים במטבח ולהכשירו. אמו לא רצתה שבנה יימנע מלאכול בבית, ולכן התייעצה אתי לגבי הכשרת המטבח והיכן ניתן להשיג אוכל כשר.
שמואל: הילד נמשך ללימודי הדת, וממש הפך להיות דתי, היחיד במשפחתו.
בריו דה ז'נרו חווינו עוד חוויות רבות ומגוונות. כאשר הגיע אורח חשוב מהארץ, הוזמנו מפעם לפעם למסיבות קוקטייל בשגרירות, עם כל השליחים. אחת המסיבות היתה לכבוד ביקורו של שר הבריאות ברזילי. פנה אליו אותו חרנש בתלונה שכאילו הפכתי את בנו לדתי. "יש לך מזל גדול", ענה לו השר ברזילי, איש מפ"ם, "מאוכל כשר אף אחד עוד לא קלקל את הקיבה; ואם הילד אוהב את זה, אל תעמוד בדרכו"; והוסיף: "אני עצמי בא מבית חסידי, ומה שלמדתי מבית אבא לא אשכח לעולם"; ובכך השתיק את חרנש הנבוך...
כעבור שנים, כאשר הגעתי ארצה בתוך תקופת שליחותי השנייה, בקנדה, כדי לראיין מורים לבתי=הספר היהודיים שם, פגשתי במשרדי הסוכנות היהודית בירושלים, שם התקיימו הראיונות, את חרנש, אביו של אורי. הוא שמח והתרגש לראותני. "איזה מזל שבדיוק פגשתי אותך היום!" אמר, "אורי שלי מתחתן בעוד כמה ימים בקיבוץ רוחמה, ואתה חייב להגיע לחתונה. אורי יהיה מאושר. יש הסעה מהיכל התרבות בתל=אביב, ואני באופן אישי אדאג לך לאוכל כשר". הוא הוסיף וסיפר לי שאורי הוא קצין בצנחנים; אומנם לא נשאר דתי, אך משהו נשאר בו מאותה תקופה, והוא מעניק לחייליו הדתיים יחס מיוחד. לצערי לא יכולתי להשתתף בחתונה, כי הגעתי לארץ בשליחות והיתה לי תוכנית עמוסה.
כעבור שנים רבות נוספות, כאשר הגעתי ארצה בתקופת שליחותי באנגליה לראיין מורים, פגשתי שוב את חרנש במשרדי הסוכנות. היתה זו תקופה קצרה אחרי מלחמת יום הכיפורים, וחרנש היה שבר כלי. הוא בכה וסיפר לי שאורי נפל במלחמה. "כל חייו כבחור צעיר נשארה בלבו של אורי האמונה", גילה לי. כאבתי את כאבו.
אסתר: בין השליחים מכל קצות הקשת הפוליטית נוצרה אחווה מיוחדת, בהיותנו ישראלים בארץ זרה ורחוקים מהבית. הישראליות איחדה אותנו יותר משהפרידו ההבדלים בהשקפות הפוליטיות והדתיות שלנו.



ביקורו של האלוף הרב גורן
שמואל: בתוקף היותי כתב הצופה - נוסף להיותי שליח - הייתי מעורב במרבית הביקורים של אורחים חשובים שהגיעו מהארץ לברזיל. בין השאר זכור לי היטב ביקורו של האלוף הרב גורן, שהיה אז הרב הראשי לצה"ל. מטרת ביקורו של הרב גורן היתה לעשות מגבית למען מדינת ישראל. קיבלתי את פניו של הרב גורן בשדה התעופה וליוויתי אותו בפגישותיו. פגישתו הראשונה היתה עם אלוף יהודי בצבא ברזיל, בן לדורות של ס"ט (ספרדים טהורים ממגורשי ספרד) מצד אמו. האלוף היהודי הוזמן לאספה של יהודי ריו. האירוע התקיים באולם ענק, והשתתפו בו אלפי יהודים. אני מניח שבאותו הערב הצלחנו לאסוף סכום יפה למען המדינה.
באותה אספה ביקש הרב גורן לסגור את דלתות האולם. חשבנו שאולי ניתנה הוראה זו מסיבות בטחוניות, אך במשך ארוחת הערב, בה דיבר הרב גורן עם עשירי העיר בשפה השגורה על פיהם - יידיש, הסביר שביקש לסגור את דלתות האולם הגדול כדי ש"אף אחד לא ייצא מכאן בלי לתרום למגבית..."
אחרי האספה התקיימה פגישה בין הרב גורן לרב יעקב פִּינְק, הרב הראשי של ברזיל,
שילדיו למדו בבית=הספר שלנו. היינו מבאי ביתו של הרב פינק, והוזמנו אליו בשבתות רבות ובחגים. אשתו, הרבנית יהודית, היתה מעורבת בכל ענייני הקהילה ואימצה אותנו ואת גיסי וגיסתי ממש כבני משפחה. לימים עלה הרב פינק לארץ והתיישב בחיפה, שם שימש כאב=בית=דין.


אחרי תפיסת אייכמן
יום אחד קיבלתי הודעה לבית=הספר, שעלי להגיע לשדה התעופה לקבל את פניו של אבא אבן, שגרירנו באו"ם. הוא הגיע מארגנטינה, שם השתתף בחגיגות לציון 500 שנה ליהדות ארגנטינה. עמדתי שם בין כל העיתונאים לקבל את פניו. אבא אבן ירד מהמטוס, ולא ידענו שבאותה שעה ממש ישב בבטן המטוס אייכמן, ולצדו אנשי "המוסד" שתפסו אותו, והם בדרכם לארץ למשפט המפורסם שיתרחש בהמשך. זאת נודע לנו רק כעבור כמה ימים.
עם פרסום הידיעה בעיתונות המקומית על תפיסתו של אייכמן החל לשטוף את המדינה גל של אנטישמיות. ידוע שגם בברזיל הסתתרו נאצים, כי נמצאו שם אנשים שהסכימו לתת להם את חסותם. זמן קצר אחרי חטיפתו של אייכמן נסענו לסאן פאולו לחופשה עם הילדים. כשהגענו למקום, התחלנו לחפש חדר באחד מבתי=המלון. עברנו ממלון למלון, אבל בכל אחד מהם אמרו לי שהתפוסה מלאה ואין מקום. הדבר עורר את חשדי, ולכן הצעתי שאסתר תיכנס לבדה ותבדוק אם אכן אין במלון מקום. ואכן, כאשר נכנסה אסתר לאחד מבתי=המלון, בו נאמר לי שהתפוסה מלאה, נמצא לה מקום. אמרתי לאסתר: "זה הזקן. הוא מסגיר את יהדותי, והאנטישמיות חוגגת עכשיו".
יום אחד הלכתי ברחוב כדרכי, חבוש מגבעת (בּוֹרְזֶלִינוֹ). נטפלו אלי כמה צעירים, משכו בזקני, טלטלו אותי וצעקו: "הייל היטלר!" פתאום חזרו אלי גילויי האנטישמיות שחוויתי כילד וכנער ברוסיה. עד תפיסתו של אייכמן לא נתקלתי בגילויי אנטישמיות; בלי לחשוב פעמיים נכנסתי למספרה הקרובה וגילחתי את הזקן.
כאשר נכנסתי הביתה, הביטה בי אסתר רגע, ובשנייה הראשונה לא זיהתה אותי... ואז סיפרתי לה את שאירע ופרקתי את סערת הרגשות בה נמצאתי.



ינואר-פברואר: חודשי הקיץ בברזיל
לימודי העברית והיהדות התקיימו בחלק מחודשי הקיץ. הלימודים הכלליים הופסקו בתקופת הקיץ לחודשיים וחצי, ואילו אנו קיבלנו חופשה בת חודש ימים בלבד, כי הקהילה דרשה שנמשיך ללמד, כדי שהילדים יישארו במסגרת כמה שיותר זמן.
חום ינואר=פברואר היה בלתי נסבל. לא היו מזגנים לא בבית=הספר ולא בבית. מעט המאווררים שהיו ושעבדו ללא הפסקה כמעט שלא הועילו. כדי להתגבר על החום והלחות הקשים מנשוא היינו תולים סדינים רטובים על החלונות להצן במקצת את החום הנורא.
אסתר: אני זוכרת שבת אחת, כאשר גרנו עוד אצל לאה בטיז'וקה. הזמנו אלינו כמה מורים והרצינו בפניהם. החום היה כל כך נורא, שבמשך הביקור נכנסו כמעט כולם, זה אחר זה, להתקלח במים קרים; וכאשר נטלו את המגבת להתנגב, היא היתה חמה כאילו יצאה זה עתה מהמעגילה.
בצד החום הנורא והלחות הגבוהה ירד גשם לעתים קרובות כאופייני לאקלים הטרופי.
שמואל היה לוקח את הילדים לים, ולעתים בזמן ששהו במים היה יורד עליהם גשם שוטף...
שמואל: חוץ מאשר לחוף הים טיילנו עם הילדים בכל הזדמנות בכל רחבי העיר הגדולה.
כעבור שנתיים, בקיץ 1960, חזרנו הביתה.




תעודת עיתונאי הצופה של שמואל בברזיל


הזמנה לקוקטייל עם שרת החוץ גולדה מאיר




שמואל (מימין) עם הרב גורן, משמאל השגריר דותן וה"נציג המלווה".


במסיבת יום העצמאות תש"ך (1960) למדינת ישראל בבית השגריר בברזיל.
משמאל לימין: הסופרת ימימה אבידר טשרנוביץ, שמואל, לאה (אחותה של אסתר) אשת השגריר תקוע, השגריר יוסף תקוע, אסתר, ישראל רביב (בעלה של לאה).




שמואל ואסתר באונייה "קבו סן ויסנטה" בנשף "חציית קו המשווה" בהפלגה חזרה מברזיל.