חמש שנים אחרי שובנו מברזיל הוצעה לי שליחות חדשה - והפעם מטעם שני ארגונים: ארגון "בני עקיבא" הציע לי לשמש שליח מרכזי של התנועה בקנדה; וועד הידידים של אוניברסיטת "בר אילן" הציע לי לשמש נציגם בקנדה. קיבלנו את הצעתם והחלטנו לצאת לשליחות. אסתר היתה אז בחודשי הריונה האחרונים עם אלי.
לידתו של בן-הזקונים
קיבלנו דירה באזור טוב בעיר מונטריאול, וכחודשיים אחרי שהגענו לקנדה, בי"א בתשרי תשכ"ו למחרת יום הכיפורים (7.10.1965), נולד בננו אלישע= אמיר (אלי). אלישע נקרא על שם דודה של אסתר, אחי אמה, שנספה בשואה.
בערב חג הסוכות נתבקשתי במפתיע על=ידי הנהלת בית הכנסת של קהילת "עדת ישראל", שם נהגתי להתפלל, לעבור לפני התיבה, שכן החזן, שהיה אמור להתפלל, חלה באופן פתאומי ונבצר ממנו למלא את תפקידו. לכָבוד היה לי הדבר והסכמתי לבקשתם. במוצאי החג פנו אלי אנשי הנהלת בית=הכנסת וביקשו שאנקוב סכום עבור התפילה. סירבתי מיד. "אני כאן כשליח 'בני עקיבא' ושל אוניברסיטת 'בר אילן', והם משלמים לי משכורת. אינני מוכן לקחת אף לא דולר אחד מהקהילה", אמרתי. אנשי הנהלת בית=הכנסת לא האמינו למשמע אוזניהם: כל שנה הם שילמו טבין ותקילין לחזן - והנה מגיע חזן, שעשה את תפקידו נאמנה, ומסרב לקבל תשלום?! הם עשו ניסיון נוסף לשכנע אותי לקבל תמורה עבור "עבודתי", אך משהבינו שאני נחוש בדעתי, הניחו לי.
בחול=המועד סוכות חגגנו את ברית המילה לבננו אלישע. אנשי הקהילה הפתיעו אותי והציעו לנו לערוך את הברית בסוכה הגדולה של בית=הכנסת. הם דאגו לכיבוד עשיר על חשבונם, והזמינו את כל השליחים, את אנשי השגרירות הישראלית, ובראשם השגריר אריה ארוך, ואת אנשי הקהילה.
השגריר נשא ברכה ואמר: "לא כל שליח מרים את כבוד ישראל, אך עומד לפנינו שליח, אשר סירב לקבל תמורה נאה מאוד מהקהילה המכובדת הזו עבור תפקיד שביצע, שלא נכלל במסגרת שליחותו. יש אנשים, שבשבילם הכסף לא יענה את הכול. הקהילה ידעה להוקיר את המחווה שעשה שמואל גור ומצאה דרך אחרת להודות לו על כך".
הסנדק בבריתו של אלישע היה הרב הִירשְפּרוּנְג, הרב הראשי של יהודי קנדה. הרב הירשפרונג בירך את הרך הנולד שיעשה חיל ויצליח בכל מעשה ידיו - ואכן, ברוך השם, הברכה שלו מתקיימת יפה מאוד: היום משמש אלישע כנציג הפדרציה הציונית של ניו=יורק בארץ, הוא נשוי ואב לארבעה, וברוך השם מצליח מאוד בתפקידו.
קיבלנו דירה באזור טוב בעיר מונטריאול, וכחודשיים אחרי שהגענו לקנדה, בי"א בתשרי תשכ"ו למחרת יום הכיפורים (7.10.1965), נולד בננו אלישע= אמיר (אלי). אלישע נקרא על שם דודה של אסתר, אחי אמה, שנספה בשואה.
בערב חג הסוכות נתבקשתי במפתיע על=ידי הנהלת בית הכנסת של קהילת "עדת ישראל", שם נהגתי להתפלל, לעבור לפני התיבה, שכן החזן, שהיה אמור להתפלל, חלה באופן פתאומי ונבצר ממנו למלא את תפקידו. לכָבוד היה לי הדבר והסכמתי לבקשתם. במוצאי החג פנו אלי אנשי הנהלת בית=הכנסת וביקשו שאנקוב סכום עבור התפילה. סירבתי מיד. "אני כאן כשליח 'בני עקיבא' ושל אוניברסיטת 'בר אילן', והם משלמים לי משכורת. אינני מוכן לקחת אף לא דולר אחד מהקהילה", אמרתי. אנשי הנהלת בית=הכנסת לא האמינו למשמע אוזניהם: כל שנה הם שילמו טבין ותקילין לחזן - והנה מגיע חזן, שעשה את תפקידו נאמנה, ומסרב לקבל תשלום?! הם עשו ניסיון נוסף לשכנע אותי לקבל תמורה עבור "עבודתי", אך משהבינו שאני נחוש בדעתי, הניחו לי.
בחול=המועד סוכות חגגנו את ברית המילה לבננו אלישע. אנשי הקהילה הפתיעו אותי והציעו לנו לערוך את הברית בסוכה הגדולה של בית=הכנסת. הם דאגו לכיבוד עשיר על חשבונם, והזמינו את כל השליחים, את אנשי השגרירות הישראלית, ובראשם השגריר אריה ארוך, ואת אנשי הקהילה.
השגריר נשא ברכה ואמר: "לא כל שליח מרים את כבוד ישראל, אך עומד לפנינו שליח, אשר סירב לקבל תמורה נאה מאוד מהקהילה המכובדת הזו עבור תפקיד שביצע, שלא נכלל במסגרת שליחותו. יש אנשים, שבשבילם הכסף לא יענה את הכול. הקהילה ידעה להוקיר את המחווה שעשה שמואל גור ומצאה דרך אחרת להודות לו על כך".
הסנדק בבריתו של אלישע היה הרב הִירשְפּרוּנְג, הרב הראשי של יהודי קנדה. הרב הירשפרונג בירך את הרך הנולד שיעשה חיל ויצליח בכל מעשה ידיו - ואכן, ברוך השם, הברכה שלו מתקיימת יפה מאוד: היום משמש אלישע כנציג הפדרציה הציונית של ניו=יורק בארץ, הוא נשוי ואב לארבעה, וברוך השם מצליח מאוד בתפקידו.
עבודה ונסיעות
עם תום חופשת הלידה מצאה אסתר עבודה כמחנכת ומורה לעברית ומקרא בבית=הספר התיכון היהודי הדתי "עדת ישראל" במונטריאול, בו למדו בנים ובנות.
במשך ימות השנה, למעט חגים, הייתי נוסע ממקום למקום, לרוב בטיסה, ונותן הרצאות על אוניברסיטת "בר אילן" בפני הקהילות השונות בתאריכים שתואמו מראש עם ראשי הקהילה. אני עצמי לא עסקתי בגיוס כספים, אך הייתי מכין את הרקע למתרימים שהגיעו אחריי.
ההרצאות ניתנו באולמות של בתי=הכנסת השונים, ובהן הצעתי למשפחות לשלוח את ילדיהם ללמוד שנה אחת לניסיון באוניברסיטה במימון משרד הקליטה. היה זה פרויקט מיוחד, שמטרתו למשוך צעירים יהודים ארצה, בתקווה שבהמשך יעלו לארץ.
מסלול נסיעותיי היה ארוך ומתיש, אך מלא סיפוק. בין השאר ביקרתי בקהילות אֶדְמוֹנְטוֹן, רִיגַ'יינָה, טוֹרוֹנטוֹ, וַנְקוּבֶר ועוד. הגעתי כמעט לכל עיר, בה היתה קהילה יהודית. אנשי הקהילה היו מקבלים אותי בשדה התעופה ודואגים לי גם למלון. בגלל המרחקים שהיתי בדרך כלל יומיים בכל מקום. להרצאות הגיעו בעיקר הורי התלמידים שלמדו בבית=ספר תיכון, שילדיהם היוו את קהל היעד לפרויקט המיוחד של האוניברסיטה, וכן אנשי "בני עקיבא", שהרי פורסם בקהילה שאני גם נציגם. הצלחתי למשוך סטודנטים רבים לפרויקט, וכאות הוקרה קיבלתי מאוניברסיטת "בר אילן", עם שובי ארצה, שלוש שנות לימודים חינם. ואכן, ניצלתי זאת ולמדתי באוניברסיטה במחלקה לחינוך. במהלך שהותי בקנדה חידש עיתון הצופה את תעודת העיתונאי שלי, ובין השאר סקרתי את התערוכה העולמית במונטריאול ("אקספו 67").
עם תום חופשת הלידה מצאה אסתר עבודה כמחנכת ומורה לעברית ומקרא בבית=הספר התיכון היהודי הדתי "עדת ישראל" במונטריאול, בו למדו בנים ובנות.
במשך ימות השנה, למעט חגים, הייתי נוסע ממקום למקום, לרוב בטיסה, ונותן הרצאות על אוניברסיטת "בר אילן" בפני הקהילות השונות בתאריכים שתואמו מראש עם ראשי הקהילה. אני עצמי לא עסקתי בגיוס כספים, אך הייתי מכין את הרקע למתרימים שהגיעו אחריי.
ההרצאות ניתנו באולמות של בתי=הכנסת השונים, ובהן הצעתי למשפחות לשלוח את ילדיהם ללמוד שנה אחת לניסיון באוניברסיטה במימון משרד הקליטה. היה זה פרויקט מיוחד, שמטרתו למשוך צעירים יהודים ארצה, בתקווה שבהמשך יעלו לארץ.
מסלול נסיעותיי היה ארוך ומתיש, אך מלא סיפוק. בין השאר ביקרתי בקהילות אֶדְמוֹנְטוֹן, רִיגַ'יינָה, טוֹרוֹנטוֹ, וַנְקוּבֶר ועוד. הגעתי כמעט לכל עיר, בה היתה קהילה יהודית. אנשי הקהילה היו מקבלים אותי בשדה התעופה ודואגים לי גם למלון. בגלל המרחקים שהיתי בדרך כלל יומיים בכל מקום. להרצאות הגיעו בעיקר הורי התלמידים שלמדו בבית=ספר תיכון, שילדיהם היוו את קהל היעד לפרויקט המיוחד של האוניברסיטה, וכן אנשי "בני עקיבא", שהרי פורסם בקהילה שאני גם נציגם. הצלחתי למשוך סטודנטים רבים לפרויקט, וכאות הוקרה קיבלתי מאוניברסיטת "בר אילן", עם שובי ארצה, שלוש שנות לימודים חינם. ואכן, ניצלתי זאת ולמדתי באוניברסיטה במחלקה לחינוך. במהלך שהותי בקנדה חידש עיתון הצופה את תעודת העיתונאי שלי, ובין השאר סקרתי את התערוכה העולמית במונטריאול ("אקספו 67").
מחנות הקיץ של "בני עקיבא"
במשך השנתיים שעשיתי בשליחות בקנדה מילאתי מגוון תפקידים. בין השאר ניהלתי עם אסתר את מחנות הקיץ של "בני עקיבא", שהתקיימו באתר הנופש אֶנִיסְמוֹר על שפת אגם אניסמור. סייעו בידינו שליחים נוספים, שהיו באותו הזמן בשליחות בקנדה, וביניהם הזוג עמיצור וציונה שלסקי, והמדריכים המקומיים, אשר קיבלו מאתנו הדרכה במחנה הכנה. מחנות הקיץ הללו התקיימו במשך שני חודשי הקיץ בשני מחזורים בני ארבעה שבועות, והיו מיועדים לילדים יהודים שומרי מסורת מקנדה ומארצות=הברית, בגילים עשר 16-10. בכל מחזור השתתפו 360 ילדים. כל שנה נבחר נושא לקייטנה. כך, לדוגמה, היה נושא הקייטנה הראשונה שניהלתי "ארץ=ישראל בהתהוותה", וכל פעילויות המחנה היו סביב הנושא הזה.
במשך השנתיים שעשיתי בשליחות בקנדה מילאתי מגוון תפקידים. בין השאר ניהלתי עם אסתר את מחנות הקיץ של "בני עקיבא", שהתקיימו באתר הנופש אֶנִיסְמוֹר על שפת אגם אניסמור. סייעו בידינו שליחים נוספים, שהיו באותו הזמן בשליחות בקנדה, וביניהם הזוג עמיצור וציונה שלסקי, והמדריכים המקומיים, אשר קיבלו מאתנו הדרכה במחנה הכנה. מחנות הקיץ הללו התקיימו במשך שני חודשי הקיץ בשני מחזורים בני ארבעה שבועות, והיו מיועדים לילדים יהודים שומרי מסורת מקנדה ומארצות=הברית, בגילים עשר 16-10. בכל מחזור השתתפו 360 ילדים. כל שנה נבחר נושא לקייטנה. כך, לדוגמה, היה נושא הקייטנה הראשונה שניהלתי "ארץ=ישראל בהתהוותה", וכל פעילויות המחנה היו סביב הנושא הזה.
בני חוזר ארצה בגפו
לבני מלאו 12 שנה, והוא עמד לפני סיום כיתה ז' (בשעתו קפץ כיתה), שבקנדה משמעו סיום בית=הספר היסודי. אף=על=פי שהשתלב יפה בלימודים, אף זכה למדליות על הצטיינותו, חשבנו שעקב גילו הצעיר לא מתאים שכבר יעבור ללמוד בתיכון. בהתייעצות משפחתית החלטנו שיחזור לארץ, ימשיך ללמוד בכיתה ח', ובאותה עת יגור אצל סבא וסבתא, הוריה של אסתר. ואכן, הוא נסע לסבא וסבתא, גר אצלם והשתלב בכיתתו הקודמת בבני=ברק.
לבני מלאו 12 שנה, והוא עמד לפני סיום כיתה ז' (בשעתו קפץ כיתה), שבקנדה משמעו סיום בית=הספר היסודי. אף=על=פי שהשתלב יפה בלימודים, אף זכה למדליות על הצטיינותו, חשבנו שעקב גילו הצעיר לא מתאים שכבר יעבור ללמוד בתיכון. בהתייעצות משפחתית החלטנו שיחזור לארץ, ימשיך ללמוד בכיתה ח', ובאותה עת יגור אצל סבא וסבתא, הוריה של אסתר. ואכן, הוא נסע לסבא וסבתא, גר אצלם והשתלב בכיתתו הקודמת בבני=ברק.
אני משתלב במונטריאול בהוראה בהתנדבות
התבקשתי על=ידי אנשי הקהילה לשמש תקופה זמנית מורה למקצועות הלכה וציונות באותו בית=ספר תיכון בו לימדה אסתר, כי היו חסרים להם מורים. נעתרתי לבקשתם מתוך התחשבות במצוקת החסר במורים, ולימדתי שם כמה שעות - אף שההוראה לא היתה בהגדרת התפקיד שלי לא עלה על דעתי לדרוש תשלום כלשהו.
התבקשתי על=ידי אנשי הקהילה לשמש תקופה זמנית מורה למקצועות הלכה וציונות באותו בית=ספר תיכון בו לימדה אסתר, כי היו חסרים להם מורים. נעתרתי לבקשתם מתוך התחשבות במצוקת החסר במורים, ולימדתי שם כמה שעות - אף שההוראה לא היתה בהגדרת התפקיד שלי לא עלה על דעתי לדרוש תשלום כלשהו.
ביקורו של הנשיא שזר ערב מלחמת ששת הימים
מאי 1967. המתח ששרר בארץ בתקופת ההמתנה, לפני מלחמת ששת הימים, הגיע גם אלינו.
בימי המתח האלה קיבלתי פנייה מהמחלקה לתרבות תורנית של הסוכנות לארח את הנשיא זלמן שזר שעמד להגיע למונטריאול כדי לגייס כספים למען המדינה.
הנשיא הוזמן לכינוס גדול של עשירי היהודים בקנדה, שהתקיים בחופשת סופשבוע במלון "קווין אליזבת" ברחוב סנט קתרין. אנשי השגרירות דאגו לכל הלוגיסטיקה, ואני, כנציג "בני עקיבא", נתבקשתי על=ידי אנשי המחלקה לתרבות תורנית לנהל את כל השבת מבחינה דתית: לדאוג לתפילות, לשיעורים, זמירות וכדומה. אלף איש, מעשירי הקהילות היהודיות בקנדה, התארחו במלון באותה השבת. נעזרתי בכמה חברים, בוגרי "בני עקיבא", בארגון החלק הדתי. קיבלנו כמה חדרים במלון והתכוננו לתפקיד. הגענו למלון (אסתר נשארה בבית עם שלושת הילדים), וקיבלתי חדר סמוך לחדרו של הנשיא שזר. אנשי הקהילה סייעו בהפקת האירוע החשוב: הם דאגו לאוכל כשר, הביאו ספר תורה, ודאגו לאולם במלון שישמש כבית=כנסת. אני עברתי לפני התיבה בכל התפילות. בכל פעם שנפגשנו דיבר אתי הנשיא שזר בפשטות כדבֵּר איש אל רעהו. הוא היה מאוד לבבי והביע בפניי את התרגשותו מאווירת השבת המיוחדת. "רב שמואל", הוא אמר, "התפילה שלך חיממה את נשמתי ואת לבי, וחזרתי לימים שהיינו צעירים. היתה זו בשבילי חוויה לראות את ההתלהבות, בה שרו פאר הנוער הזה, שאתה מנחה אותם. לא אשכח ימים רבים את השבת הנפלאה הזו".
ארגנתי שהנשיא יקבל עלייה לתורה ומפטיר. בהפטרה באותה השבת נאמר באחד הפסוקים: "והעיר נִתנה ביד כַּשְֹדים", והנשיא, שלבקשתו נתן שיעור אחר הצהריים בין מנחה לערבית, השתמש בפסוק הזה בשיעור שנתן: הוא הסביר שגם היום נתונה ארץ=ישראל בידי כשדים הרוצים להשמיד אותנו. עיקר השיעור שנתן עסק במשנה, ובו דיבר על חשיבותה של ארץ=ישראל, וכך שנה: "אדם בישראל ההולך בדרך ורואה אילן נאה ופרח נאה - מצווה עליו לברך ברכה, שהרי הם חלק מארץ=ישראל". בשיעור, וגם בהרצאה שנשא מאוחר יותר, תיבל הנשיא את דבריו ביידיש לשמחת הנוכחים, שאצל רובם היתה שפה זו שגורה היטב.
באותה השבת, שהתנהלה על=פי ההלכה, לא השתמשו במיקרופונים. הנשיא שזר היה מודע לכך, אך קצת מודאג. "רב שמואל", שאל אותי בהעיפו מבט על האולם הגדול וכמות האנשים שהיו בו, "איך ישמעו אותי?". "כבוד הנשיא", השבתי לו, "עם קול כמו שלך לא תזדקק למיקרופון. אני בטוח שישמעו אותך היטב". בהרצאה שנשא הנשיא, בה תיאר את המצב הקשה בארץ ואת המתח מהמלחמה הצפויה, הוא אכן נשמע היטב. וכך פתח את ההרצאה:
"Ladies and Gentlemen, It is Shabes, and there is no microphone, so I'll be the microphone to speak to you, and I am sure that you will listen very carefully, because it's very important". (גבירותיי ורבותיי, היום שבת, ואין אפשרות להשתמש במיקרופונים. לכן אני עצמי אהיה המיקרופון, בו אדבר אליכם, ואני משוכנע שתקשיבו היטב, כי הדברים שאני עומד לומר הם חשובים מאוד).
למחרת, ביום ראשון בצהריים, ארגנו בתי=הספר היהודיים בקנדה מפגש מיוחד של תלמידים עם הנשיא. היה זה במסגרת תערוכת "אקספו 67" העולמית שהתקיימה במונטריאול, והמפגש התקיים בביתן הישראלי המפואר של התערוכה. הנשיא ישב על הבמה מוקף בשומרי ראש קנדים גבוהי קומה בתלבושת האדומה המסורתית שלהם, ולצדו גם מזכירתו, שגריר ישראל ואני - שמואל הקטן. היו שם אלפי תלמידים. הנשיא התקבל בהתלהבות ובמחיאות כפיים סוערות על=ידי הילדים ומלוויהם. הוא נעמד ופנה אל קהל שומעיו הצעיר בנאום מרגש בעברית, שיצא מהלב: "ילדים יהודים חביבים ונחמדים", פתח ואמר, "בשבילי זו חוויה..." והוא מנסה להתעלם מהמזכירה, שמנסה "לדחוף לו" נאום מוכן. "כבוד הנשיא, יש לי בשבילך נאום מוכן", היא לוחשת לו – אך הוא ממשיך: "זה יום גדול היום, שהחיינו וקיימנו והגענו ליום הזה - לראות נוער יהודי יקר..." והמזכירה נועצת את מרפקה בגופו בעדינות וממשיכה ללחוש באוזנו: "אבל כבוד הנשיא, הרי יש לי בשבילך נאום מוכן!" הנשיא לא יכול להמשיך להתעלם ממנה, והוא עונה לה בלחישה רועמת, המגיעה גם לאוזנינו, היושבים על הבמה לצדו: "אבל מרים", הוא אומר לה, "את רוצה שאני אקרא מהנייר – ואילו אני מדבר מהלב".
במוצאי אותו יום ראשון קיבל הנשיא מברק שאחותו נפטרה, ולכן נאלץ לקצר את ביקורו ולשוב ארצה. למרות הידיעה המרה שקיבל הוא נשאר בקבלת הפנים ליהודי הקהילה, שהתקיימה באותו המלון בו נערכה השבת המיוחדת. אנשים עמדו בתור כדי לגשת אליו וללחוץ את ידו, ושומרי הראש של הנשיא האיצו באנשים להזדרז ולזוז ממקומם מיד לאחר כך. גם אסתר ואני עמדנו בתור, כמו כולם, וכאשר הגיע תורנו והתקרבנו לנשיא, הוא פנה לשומרי הראש שלו ולא הניח להם לזרז אותנו. "רגע", אמר לשומרי הראש, "עם האנשים האלה אני צריך לדבר".
אסתר: הנשיא פני אלי ואמר: "אני מוכרח להגיד לך שאת השבת הזו, שבעלך שמואל ניהל כאן - עם התפילות, הדבר תורה והזמירות בשעת הסעודות - אני לא אשכח עד יום מותי".
שמואל: למחרת טס הנשיא ארצה לשבת "שבעה" על אחותו, ואנחנו נשארנו בקנדה עוד שלושה חודשים, עד אמצע חודש אוגוסט, אחרי שישה שבועות של מחנה הקיץ השני שניהלתי.
מאי 1967. המתח ששרר בארץ בתקופת ההמתנה, לפני מלחמת ששת הימים, הגיע גם אלינו.
בימי המתח האלה קיבלתי פנייה מהמחלקה לתרבות תורנית של הסוכנות לארח את הנשיא זלמן שזר שעמד להגיע למונטריאול כדי לגייס כספים למען המדינה.
הנשיא הוזמן לכינוס גדול של עשירי היהודים בקנדה, שהתקיים בחופשת סופשבוע במלון "קווין אליזבת" ברחוב סנט קתרין. אנשי השגרירות דאגו לכל הלוגיסטיקה, ואני, כנציג "בני עקיבא", נתבקשתי על=ידי אנשי המחלקה לתרבות תורנית לנהל את כל השבת מבחינה דתית: לדאוג לתפילות, לשיעורים, זמירות וכדומה. אלף איש, מעשירי הקהילות היהודיות בקנדה, התארחו במלון באותה השבת. נעזרתי בכמה חברים, בוגרי "בני עקיבא", בארגון החלק הדתי. קיבלנו כמה חדרים במלון והתכוננו לתפקיד. הגענו למלון (אסתר נשארה בבית עם שלושת הילדים), וקיבלתי חדר סמוך לחדרו של הנשיא שזר. אנשי הקהילה סייעו בהפקת האירוע החשוב: הם דאגו לאוכל כשר, הביאו ספר תורה, ודאגו לאולם במלון שישמש כבית=כנסת. אני עברתי לפני התיבה בכל התפילות. בכל פעם שנפגשנו דיבר אתי הנשיא שזר בפשטות כדבֵּר איש אל רעהו. הוא היה מאוד לבבי והביע בפניי את התרגשותו מאווירת השבת המיוחדת. "רב שמואל", הוא אמר, "התפילה שלך חיממה את נשמתי ואת לבי, וחזרתי לימים שהיינו צעירים. היתה זו בשבילי חוויה לראות את ההתלהבות, בה שרו פאר הנוער הזה, שאתה מנחה אותם. לא אשכח ימים רבים את השבת הנפלאה הזו".
ארגנתי שהנשיא יקבל עלייה לתורה ומפטיר. בהפטרה באותה השבת נאמר באחד הפסוקים: "והעיר נִתנה ביד כַּשְֹדים", והנשיא, שלבקשתו נתן שיעור אחר הצהריים בין מנחה לערבית, השתמש בפסוק הזה בשיעור שנתן: הוא הסביר שגם היום נתונה ארץ=ישראל בידי כשדים הרוצים להשמיד אותנו. עיקר השיעור שנתן עסק במשנה, ובו דיבר על חשיבותה של ארץ=ישראל, וכך שנה: "אדם בישראל ההולך בדרך ורואה אילן נאה ופרח נאה - מצווה עליו לברך ברכה, שהרי הם חלק מארץ=ישראל". בשיעור, וגם בהרצאה שנשא מאוחר יותר, תיבל הנשיא את דבריו ביידיש לשמחת הנוכחים, שאצל רובם היתה שפה זו שגורה היטב.
באותה השבת, שהתנהלה על=פי ההלכה, לא השתמשו במיקרופונים. הנשיא שזר היה מודע לכך, אך קצת מודאג. "רב שמואל", שאל אותי בהעיפו מבט על האולם הגדול וכמות האנשים שהיו בו, "איך ישמעו אותי?". "כבוד הנשיא", השבתי לו, "עם קול כמו שלך לא תזדקק למיקרופון. אני בטוח שישמעו אותך היטב". בהרצאה שנשא הנשיא, בה תיאר את המצב הקשה בארץ ואת המתח מהמלחמה הצפויה, הוא אכן נשמע היטב. וכך פתח את ההרצאה:
"Ladies and Gentlemen, It is Shabes, and there is no microphone, so I'll be the microphone to speak to you, and I am sure that you will listen very carefully, because it's very important". (גבירותיי ורבותיי, היום שבת, ואין אפשרות להשתמש במיקרופונים. לכן אני עצמי אהיה המיקרופון, בו אדבר אליכם, ואני משוכנע שתקשיבו היטב, כי הדברים שאני עומד לומר הם חשובים מאוד).
למחרת, ביום ראשון בצהריים, ארגנו בתי=הספר היהודיים בקנדה מפגש מיוחד של תלמידים עם הנשיא. היה זה במסגרת תערוכת "אקספו 67" העולמית שהתקיימה במונטריאול, והמפגש התקיים בביתן הישראלי המפואר של התערוכה. הנשיא ישב על הבמה מוקף בשומרי ראש קנדים גבוהי קומה בתלבושת האדומה המסורתית שלהם, ולצדו גם מזכירתו, שגריר ישראל ואני - שמואל הקטן. היו שם אלפי תלמידים. הנשיא התקבל בהתלהבות ובמחיאות כפיים סוערות על=ידי הילדים ומלוויהם. הוא נעמד ופנה אל קהל שומעיו הצעיר בנאום מרגש בעברית, שיצא מהלב: "ילדים יהודים חביבים ונחמדים", פתח ואמר, "בשבילי זו חוויה..." והוא מנסה להתעלם מהמזכירה, שמנסה "לדחוף לו" נאום מוכן. "כבוד הנשיא, יש לי בשבילך נאום מוכן", היא לוחשת לו – אך הוא ממשיך: "זה יום גדול היום, שהחיינו וקיימנו והגענו ליום הזה - לראות נוער יהודי יקר..." והמזכירה נועצת את מרפקה בגופו בעדינות וממשיכה ללחוש באוזנו: "אבל כבוד הנשיא, הרי יש לי בשבילך נאום מוכן!" הנשיא לא יכול להמשיך להתעלם ממנה, והוא עונה לה בלחישה רועמת, המגיעה גם לאוזנינו, היושבים על הבמה לצדו: "אבל מרים", הוא אומר לה, "את רוצה שאני אקרא מהנייר – ואילו אני מדבר מהלב".
במוצאי אותו יום ראשון קיבל הנשיא מברק שאחותו נפטרה, ולכן נאלץ לקצר את ביקורו ולשוב ארצה. למרות הידיעה המרה שקיבל הוא נשאר בקבלת הפנים ליהודי הקהילה, שהתקיימה באותו המלון בו נערכה השבת המיוחדת. אנשים עמדו בתור כדי לגשת אליו וללחוץ את ידו, ושומרי הראש של הנשיא האיצו באנשים להזדרז ולזוז ממקומם מיד לאחר כך. גם אסתר ואני עמדנו בתור, כמו כולם, וכאשר הגיע תורנו והתקרבנו לנשיא, הוא פנה לשומרי הראש שלו ולא הניח להם לזרז אותנו. "רגע", אמר לשומרי הראש, "עם האנשים האלה אני צריך לדבר".
אסתר: הנשיא פני אלי ואמר: "אני מוכרח להגיד לך שאת השבת הזו, שבעלך שמואל ניהל כאן - עם התפילות, הדבר תורה והזמירות בשעת הסעודות - אני לא אשכח עד יום מותי".
שמואל: למחרת טס הנשיא ארצה לשבת "שבעה" על אחותו, ואנחנו נשארנו בקנדה עוד שלושה חודשים, עד אמצע חודש אוגוסט, אחרי שישה שבועות של מחנה הקיץ השני שניהלתי.
מלחמת ששת הימים פורצת - ואנו בקנדה הרחוקה
עם סיומה של מלחמת ששת הימים שרתה שמחה רבה בקרב יהודי קנדה על הניצחון הגדול, ומעמדנו כיהודים וכישראלים במדינה היה גבוה מאין כמוהו.
אסתר: בעת תקופת ההמתנה הארוכה טרם פרוץ מלחמת ששת הימים היינו מרותקים לטלוויזיה. זו העבירה אלינו באמצעות כתבי תחנות השידור השונות בעולם את הנעשה בארץ ובמדינות הערביות המקיפות אותה ואת ההכנות למלחמה, שעמדה לפרוץ בכל רגע. ערב אחד, כאשר צפינו בחדשות מהארץ, הבחנו לפתע בבני שלנו, הממלא שקי חול עם בני כיתתו בבני=ברק.... איזו התרגשות אחזה בנו!
המלחמה פרצה ביום שני, 5.6.1967. ביום רביעי באותו שבוע אמרתי לרוני: "היום אתה חופשי מלימודים, אז מה דעתך שנקפוץ לבקר בתערוכה העולמית 'אקספו 67'?" רוני שמח, ויצאנו לדרך באוטובוס, כשאלי רתום אלי במנשא לתינוקות, ואני נושאת בידי רדיו גדול (כי טרנזיסטור לא היה אז) וצמודה לחדשות מהארץ. אנחנו יושבים באוטובוס; רוני חובש כיפה, ומיד יודעים כל הנוסעים שאנחנו ישראלים ושולחים לעברנו מבטי הערצה. בשטח התערוכה אנחנו עומדים בתור בין הקהל הרב כדי להיכנס לביתן מסוים, אוזניית הרדיו צמודה לאוזני, ואני מקשיבה לחדשות מהארץ (באותו יום הגענו כמעט עד דמשק). מהרדיו מגיעות החדשות על כיבוש ירושלים המזרחית והכותל המערבי, ואני מאזינה לברכת "שהחיינו" של הרב גורן ולתקיעת השופר מפיו. לבי מתרונן, ובמעומעם אני חשה את מרפקו של רוני במותני. שוב ושוב הוא נועץ את מרפקו בי, ואני לא מבינה מה הוא מנסה להגיד לי. אני מהסה אותו על שהוא מפריע לי להקשיב לרגע הגדול והמרגש, המגיע אלינו מהכותל בירושלים. "די, די!" אני צועקת על רוני, "אתה מפריע לי לשמוע את התקיעות מהכותל המערבי!" ורוני עונה לי: "יופי, כולם פה שומעים את התקיעות מהרדיו שלך!" ורק אז אני מבינה שנעצתי את האוזנייה בחור הלא נכון....
שמואל: זמן קצר לפני שהתחלנו לארוז את חפצינו בדרך לארץ הוצע לי לנהל את בית=הספר היהודי "תלמוד תורה" בוונקובר לפחות לשנת לימודים אחת; אבל חשבנו שלמען הילדים עדיף לחזור ארצה, ולכן סירבתי להצעתם.
מכתב פרידה מרגש, שקטע ממנו יובא כאן, קיבלתי מהגב' מרים פליץ, נשיאת נשי "מזרחי" ו"הפועל המזרחי" בקנדה.
ב"ה, ערב ראש חודש תמוז תשכ"ז
לכב' החבר ש. גור, נאה דורש ומקיים, רב פעלים, המארגן והמנהל של "בני עקיבא" בעירנו ובכל קנדה, השלום והברכה!
צר לנו מאוד להיפרד ממך, חבר יקר. במשך שנות מגוריך אתנו נתחבבת על כולנו ועל כל מכיריך במסירותך לעבודתנו בעד החוט המשולש, שלעולם לא ינתק: הארץ, העם והתורה. אתה הפחת חיים בנוער שלנו באישיותך המלבבת... שימשת להם דוגמה... עלה והצלח! צאתכם לשלום! מרים פליץ, נשיאת נשי "מזרחי" ו"הפועל המזרחי".
חזרה ארצה
בדרך חזרה ארצה נכונה לנו הפתעה: הסוכנות נתנה למשפחתנו כרטיסים להפלגה באוניית הפאר "שלום". האונייה היתה אמורה להפליג מניו=יורק, ולכן טסנו לשם, התארחנו כמה ימים אצל אחותי וחיכינו להפלגה. חיים הרצוג, שבאותה תקופה היה "המסביר הלאומי" של ישראל (ולימים נשיא מדינת ישראל), והשר לשעבר דב יוסף היו שכנינו להפלגה. לעתים קרובות ישבנו זה לצד זה על הסיפון ודיברנו בינינו. הנשיא הרצוג השתתף בתפילה כל בוקר.
עם סיומה של מלחמת ששת הימים שרתה שמחה רבה בקרב יהודי קנדה על הניצחון הגדול, ומעמדנו כיהודים וכישראלים במדינה היה גבוה מאין כמוהו.
אסתר: בעת תקופת ההמתנה הארוכה טרם פרוץ מלחמת ששת הימים היינו מרותקים לטלוויזיה. זו העבירה אלינו באמצעות כתבי תחנות השידור השונות בעולם את הנעשה בארץ ובמדינות הערביות המקיפות אותה ואת ההכנות למלחמה, שעמדה לפרוץ בכל רגע. ערב אחד, כאשר צפינו בחדשות מהארץ, הבחנו לפתע בבני שלנו, הממלא שקי חול עם בני כיתתו בבני=ברק.... איזו התרגשות אחזה בנו!
המלחמה פרצה ביום שני, 5.6.1967. ביום רביעי באותו שבוע אמרתי לרוני: "היום אתה חופשי מלימודים, אז מה דעתך שנקפוץ לבקר בתערוכה העולמית 'אקספו 67'?" רוני שמח, ויצאנו לדרך באוטובוס, כשאלי רתום אלי במנשא לתינוקות, ואני נושאת בידי רדיו גדול (כי טרנזיסטור לא היה אז) וצמודה לחדשות מהארץ. אנחנו יושבים באוטובוס; רוני חובש כיפה, ומיד יודעים כל הנוסעים שאנחנו ישראלים ושולחים לעברנו מבטי הערצה. בשטח התערוכה אנחנו עומדים בתור בין הקהל הרב כדי להיכנס לביתן מסוים, אוזניית הרדיו צמודה לאוזני, ואני מקשיבה לחדשות מהארץ (באותו יום הגענו כמעט עד דמשק). מהרדיו מגיעות החדשות על כיבוש ירושלים המזרחית והכותל המערבי, ואני מאזינה לברכת "שהחיינו" של הרב גורן ולתקיעת השופר מפיו. לבי מתרונן, ובמעומעם אני חשה את מרפקו של רוני במותני. שוב ושוב הוא נועץ את מרפקו בי, ואני לא מבינה מה הוא מנסה להגיד לי. אני מהסה אותו על שהוא מפריע לי להקשיב לרגע הגדול והמרגש, המגיע אלינו מהכותל בירושלים. "די, די!" אני צועקת על רוני, "אתה מפריע לי לשמוע את התקיעות מהכותל המערבי!" ורוני עונה לי: "יופי, כולם פה שומעים את התקיעות מהרדיו שלך!" ורק אז אני מבינה שנעצתי את האוזנייה בחור הלא נכון....
שמואל: זמן קצר לפני שהתחלנו לארוז את חפצינו בדרך לארץ הוצע לי לנהל את בית=הספר היהודי "תלמוד תורה" בוונקובר לפחות לשנת לימודים אחת; אבל חשבנו שלמען הילדים עדיף לחזור ארצה, ולכן סירבתי להצעתם.
מכתב פרידה מרגש, שקטע ממנו יובא כאן, קיבלתי מהגב' מרים פליץ, נשיאת נשי "מזרחי" ו"הפועל המזרחי" בקנדה.
ב"ה, ערב ראש חודש תמוז תשכ"ז
לכב' החבר ש. גור, נאה דורש ומקיים, רב פעלים, המארגן והמנהל של "בני עקיבא" בעירנו ובכל קנדה, השלום והברכה!
צר לנו מאוד להיפרד ממך, חבר יקר. במשך שנות מגוריך אתנו נתחבבת על כולנו ועל כל מכיריך במסירותך לעבודתנו בעד החוט המשולש, שלעולם לא ינתק: הארץ, העם והתורה. אתה הפחת חיים בנוער שלנו באישיותך המלבבת... שימשת להם דוגמה... עלה והצלח! צאתכם לשלום! מרים פליץ, נשיאת נשי "מזרחי" ו"הפועל המזרחי".
חזרה ארצה
בדרך חזרה ארצה נכונה לנו הפתעה: הסוכנות נתנה למשפחתנו כרטיסים להפלגה באוניית הפאר "שלום". האונייה היתה אמורה להפליג מניו=יורק, ולכן טסנו לשם, התארחנו כמה ימים אצל אחותי וחיכינו להפלגה. חיים הרצוג, שבאותה תקופה היה "המסביר הלאומי" של ישראל (ולימים נשיא מדינת ישראל), והשר לשעבר דב יוסף היו שכנינו להפלגה. לעתים קרובות ישבנו זה לצד זה על הסיפון ודיברנו בינינו. הנשיא הרצוג השתתף בתפילה כל בוקר.
