שמואל: התנאים שהצבתי לוועד הקהילה במנצ'סטר
בשנה החמישית לשובנו מהשליחות בקנדה קיבלנו הצעה מד"ר חמיאל, מנהל המחלקה לחינוך ותרבות תורנית בגולה בסוכנות היהודית, לצאת לשליחות נוספת, והפעם לאנגליה. הוא סיפר שהגיעה אליו בקשה מהקהילה היהודית במנצ'סטר לקבל זוג מורים לבית=הספר היהודי בקהילה מרשת "קינג דייויד", שאחד מהם יהיה מסוגל לקחת על עצמו גם את ניהול לימודי היהדות בבית=הספר לכל השכבות - מגיל הגן ועד סוף התיכון - במקום המנהל הקיים, שהקהילה לא היתה מרוצה מתפקודו. ד"ר חמיאל זכר שבשעתו מילאתי תפקיד דומה בברזיל בהצלחה מרובה. "ראש עיריית מנצ'סטר, היהודי פְרֶד בַּלְקוֹם - שבמקרה הוא גם חבר בוועד המנהל של הורי בית=הספר - נמצא כאן בביקור בארץ", אמר לי ד"ר חמיאל, "הוא ציוני גדול, ואני מציע שתיפגשו אתו שניכם. הוא מתאכסן במלון 'דניאל' בהרצליה, סיפרתי לו עליך ועל אסתר, והוא מעוניין לפגוש אתכם".
הסכמתי לבדוק את הנושא. צלצלתי למר בלקום, קבענו פגישה, ונסענו אליו, אסתר ואני למלון. להפתעתנו מצאנו שם כמה מראיינים מלבדו, שביקשו לבדוק את התאמתנו לתפקיד, כולל ידיעת אנגלית. אחרי הראיונות הוא הודיע לנו שלמחרת נקבל תשובה. מצדי אמרתי לו, שאם אקבל תשובה חיובית, אתקשה להחליט אם לקבל את המשרה הנכבדה בטרם אראה את המקום והתנאים. "No problem", ענה לי מר בלקום, ולהפתעתי הציע לי בו=במקום לשלוח לי כרטיס טיסה לאנגליה – כמובן, בכפוף להסכמת ה=Board (מועצת המנהלים של הורי התלמידים), המונה 31 חברים. כעבור כמה שבועות הודיעו לנו שהתקבלנו לעבודה - אני כמנהל, ואסתר כמורה - ובמקביל קיבלתי את כרטיס הטיסה שהובטח לי.
בשלב הבדיקה החלטתי לנסוע לאנגליה לבדי. בביקור בבית=הספר ראיתי שם את צוות המורים הלא=מיומן, והבחנתי ברמתם הנמוכה בעברית וביהדות. צפיתי בשיטת הלימוד בתורה - תרגום מילולי של כל פסוק לאנגלית, שהניבה תוצאות גרועות. לא רק שהילדים לא הבינו עברית - אלא כלל לא הבינו את התפילה שהתפללו.
בעקבות הביקור, הצבתי להנהלה ארבעה תנאים בטרם אסכים לקבל את המשרה:
1. עצמאות מוחלטת בקביעת תוכניות הלימוד בתחום היהדות, עליו אהיה מופקד.
2. קבלת חמישה זוגות שליחים נוספים מהארץ: שני זוגות לגני הילדים, שניים לבית=הספר היסודי, וזוג שליחים אחד לבית=הספר התיכון.
3. מינוי נציגים מיוחדים מתוך ה=Board לנושא לימודי היהדות.
4. לחייב את הבנים לחבוש כיפות בשעת לימודי היהדות, וכן להתפלל קטעים חשובים מתפילת השחר (לא את כל התפילה, כפי שמקובל בבתי=ספר דתיים), ולגבי בני=המצווה - גם הנחת תפילין.
לשמחתי קיבל ה=Board את כל ארבעת התנאים, ולכן החלטנו, אסתר ואני, להיענות לאתגר ולקבל את השליחות. נציגי ה=Board, שלקחו לאחריותם את תחום היהדות, היו ג'אן פידלֶר, הנרי פֶפֶר, ומוריס בַּרְטֶל . במהלך השליחות היו לנו אנשים אלה לעזר רב.
בשנה החמישית לשובנו מהשליחות בקנדה קיבלנו הצעה מד"ר חמיאל, מנהל המחלקה לחינוך ותרבות תורנית בגולה בסוכנות היהודית, לצאת לשליחות נוספת, והפעם לאנגליה. הוא סיפר שהגיעה אליו בקשה מהקהילה היהודית במנצ'סטר לקבל זוג מורים לבית=הספר היהודי בקהילה מרשת "קינג דייויד", שאחד מהם יהיה מסוגל לקחת על עצמו גם את ניהול לימודי היהדות בבית=הספר לכל השכבות - מגיל הגן ועד סוף התיכון - במקום המנהל הקיים, שהקהילה לא היתה מרוצה מתפקודו. ד"ר חמיאל זכר שבשעתו מילאתי תפקיד דומה בברזיל בהצלחה מרובה. "ראש עיריית מנצ'סטר, היהודי פְרֶד בַּלְקוֹם - שבמקרה הוא גם חבר בוועד המנהל של הורי בית=הספר - נמצא כאן בביקור בארץ", אמר לי ד"ר חמיאל, "הוא ציוני גדול, ואני מציע שתיפגשו אתו שניכם. הוא מתאכסן במלון 'דניאל' בהרצליה, סיפרתי לו עליך ועל אסתר, והוא מעוניין לפגוש אתכם".
הסכמתי לבדוק את הנושא. צלצלתי למר בלקום, קבענו פגישה, ונסענו אליו, אסתר ואני למלון. להפתעתנו מצאנו שם כמה מראיינים מלבדו, שביקשו לבדוק את התאמתנו לתפקיד, כולל ידיעת אנגלית. אחרי הראיונות הוא הודיע לנו שלמחרת נקבל תשובה. מצדי אמרתי לו, שאם אקבל תשובה חיובית, אתקשה להחליט אם לקבל את המשרה הנכבדה בטרם אראה את המקום והתנאים. "No problem", ענה לי מר בלקום, ולהפתעתי הציע לי בו=במקום לשלוח לי כרטיס טיסה לאנגליה – כמובן, בכפוף להסכמת ה=Board (מועצת המנהלים של הורי התלמידים), המונה 31 חברים. כעבור כמה שבועות הודיעו לנו שהתקבלנו לעבודה - אני כמנהל, ואסתר כמורה - ובמקביל קיבלתי את כרטיס הטיסה שהובטח לי.
בשלב הבדיקה החלטתי לנסוע לאנגליה לבדי. בביקור בבית=הספר ראיתי שם את צוות המורים הלא=מיומן, והבחנתי ברמתם הנמוכה בעברית וביהדות. צפיתי בשיטת הלימוד בתורה - תרגום מילולי של כל פסוק לאנגלית, שהניבה תוצאות גרועות. לא רק שהילדים לא הבינו עברית - אלא כלל לא הבינו את התפילה שהתפללו.
בעקבות הביקור, הצבתי להנהלה ארבעה תנאים בטרם אסכים לקבל את המשרה:
1. עצמאות מוחלטת בקביעת תוכניות הלימוד בתחום היהדות, עליו אהיה מופקד.
2. קבלת חמישה זוגות שליחים נוספים מהארץ: שני זוגות לגני הילדים, שניים לבית=הספר היסודי, וזוג שליחים אחד לבית=הספר התיכון.
3. מינוי נציגים מיוחדים מתוך ה=Board לנושא לימודי היהדות.
4. לחייב את הבנים לחבוש כיפות בשעת לימודי היהדות, וכן להתפלל קטעים חשובים מתפילת השחר (לא את כל התפילה, כפי שמקובל בבתי=ספר דתיים), ולגבי בני=המצווה - גם הנחת תפילין.
לשמחתי קיבל ה=Board את כל ארבעת התנאים, ולכן החלטנו, אסתר ואני, להיענות לאתגר ולקבל את השליחות. נציגי ה=Board, שלקחו לאחריותם את תחום היהדות, היו ג'אן פידלֶר, הנרי פֶפֶר, ומוריס בַּרְטֶל . במהלך השליחות היו לנו אנשים אלה לעזר רב.
התחלת השליחות באנגליה
אסתר: התחלנו להתארגן לשנתיים של שליחות באנגליה. בני, בננו הבכור, לא היה יכול להצטרף, כיוון שעמד לעלות לכיתה י"ב בתיכון, ולא רצינו לעכב לו את בחינות הבגרות. הוא הבין, לא התעקש לבוא אתנו, וגם הפעם, כמו בשנה שגר אצלם בשובו מקנדה, עבר לגור אצל הוריי, והיתה ביניהם הרמוניה מלאה. הוא המשיך ללמוד בכיתה י"ב בנחלים, ויצאנו אפוא לשליחות רק עם שלושה ילדים: רוני, נאוָה ואלי.
אוכלוסיית בית=הספר "קינג דייויד" היתה מורכבת מילדים יהודים לא דתיים, אך הוריהם רצו שבמהלך לימודיהם ירכשו ילדיהם מושגים וערכים מתוך המסורת היהודית.
בית=הספר היהודי השני היה דתי יסודי לבנים ולבנות – "ג'ואיש בְּרוֹטוֹן", ובו למדו מכיתות גן הילדים עד כיתה ו'. אחר כך הפרידו בין בנים לבנות: הבנות למדו בבית=הספר "ג'ואיש היי" לבנות, והבנים – ב"גואיש קְרֶמֶר" לבנים – שניהם בתי=ספר חרדיים. לא היה בית=ספר דתי רגיל, מהסוג המתון יותר כמו של "המזרחי".
שמואל: בבית=הספר שלנו היו 1,600 תלמידים: מגיל הגן ועד סוף התיכון. היה זה קמפוס גדול למדי. הסוכנות היהודית היתה שותפה במימון משרת השליחים: הם מימנו את הוצאות הנסיעה הלוך ושוב, את זכויות הפנסיה שלהם, וסכום כסף נוסף הוקצב לבית=הספר. אסתר ואני קיבלנו את משכורתנו מהסוכנות היהודית, כי לא רצינו להיות תלויים ב=Board , אלא רצינו להיות מסוגלים לקבל החלטות באופן עצמאי, בלי לחץ מה=Board. נוסף לתפקיד מנהל לימודי היהדות בתוך "קינג דייויד" מוניתי, לבקשתי, על=ידי המחלקה לתרבות תורנית של הסוכנות היהודית גם לתפקיד מנהל המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בצפון אנגליה - אזור בו כלולות קהילות ליברפול, לידס, גלזגו ועוד. את הבקשה למינוי הזה - שאושרה על=ידי הסוכנות - הגשתי למחלקה לתרבות תורנית כדי לחזק את מעמדי בקרב קהילת מנצ'סטר.
במסגרת תפקידי זה ארגנתי במנצ'סטר שני סמינרים למורים. הם נועדו גם למורים ללימודי היהדות מחוץ לאנגליה, מאירופה. לסמינרים האלה הגיעו מרצים מהארץ, והמורים העבירו זה לזה שיטות לימוד שונות כהפריה הדדית ודנו בבעיות שונות. אסתר העבירה שם שיעור לדוגמה בכיתה של השיטה שבנתה ללימוד תורה בעברית, ואחר כך הסבירה את עקרונות השיטה ואת דרכי יישומה.
במסגרת תפקידי זה ערכתי סיורים רבים בבתי=הספר היהודיים באירופה - בפריס, שטרסבורג, באזל ציריך שבשוויץ, הולנד ובדנמרק - כדי לעמוד מקרוב על דרכי ההוראה בבתי=ספר אלה בהשוואה למה שעשינו בבתי=הספר במנצ'סטר. בנוסף לתפקידי זה המשכתי גם הפעם, כמו בשליחויות הקודמות שלי בחו"ל, לשמש ככתב הצופה, ושלחתי לארץ כתבות בנושאים שונים.
למרות המינוי לצפון אנגליה, השקעתי את עיקר עבודתי בבית=הספר במנצ'סטר. כעבור זמן קצר לבואנו מונתה אסתר לתפקיד מנהלת לימודי היהדות בבית=הספר היסודי (ה"ג'וניור" - מגיל שבע עד 11) שבתוך בית=הספר המורחב, והדריכה באופן אישי את המורים לעברית ותורה בחומר הלימודים שכל מורה לימד בכיתתו.
במסגרת הניהול קיימתי במשך השבוע ישיבות צוות לקבוצות שונות של מורות או גננות, לפי גיל הילדים, ואחת לחודש הוזמנתי לישיבת ה=Board לדיווח בהתקדמות לימודי היהדות, עליהם הייתי מופקד, ולדיון בבעיות שונות ונושאים שונים, כולל ענייני תקציב. הייתי בקשר עם הרב הראשי של אנגליה, הרב עמנואל יעקובוביץ', ומפעם לפעם ארגנתי ""Dinner - ארוחת ערב לגיוס כספים לתחום לימודי היהדות בבית=הספר בהשתתפות הרב הראשי, חזן (פעם הגיע במיוחד מהארץ החזן משה שטרן), ושגריר ישראל בלונדון.
אסתר: התחלנו להתארגן לשנתיים של שליחות באנגליה. בני, בננו הבכור, לא היה יכול להצטרף, כיוון שעמד לעלות לכיתה י"ב בתיכון, ולא רצינו לעכב לו את בחינות הבגרות. הוא הבין, לא התעקש לבוא אתנו, וגם הפעם, כמו בשנה שגר אצלם בשובו מקנדה, עבר לגור אצל הוריי, והיתה ביניהם הרמוניה מלאה. הוא המשיך ללמוד בכיתה י"ב בנחלים, ויצאנו אפוא לשליחות רק עם שלושה ילדים: רוני, נאוָה ואלי.
אוכלוסיית בית=הספר "קינג דייויד" היתה מורכבת מילדים יהודים לא דתיים, אך הוריהם רצו שבמהלך לימודיהם ירכשו ילדיהם מושגים וערכים מתוך המסורת היהודית.
בית=הספר היהודי השני היה דתי יסודי לבנים ולבנות – "ג'ואיש בְּרוֹטוֹן", ובו למדו מכיתות גן הילדים עד כיתה ו'. אחר כך הפרידו בין בנים לבנות: הבנות למדו בבית=הספר "ג'ואיש היי" לבנות, והבנים – ב"גואיש קְרֶמֶר" לבנים – שניהם בתי=ספר חרדיים. לא היה בית=ספר דתי רגיל, מהסוג המתון יותר כמו של "המזרחי".
שמואל: בבית=הספר שלנו היו 1,600 תלמידים: מגיל הגן ועד סוף התיכון. היה זה קמפוס גדול למדי. הסוכנות היהודית היתה שותפה במימון משרת השליחים: הם מימנו את הוצאות הנסיעה הלוך ושוב, את זכויות הפנסיה שלהם, וסכום כסף נוסף הוקצב לבית=הספר. אסתר ואני קיבלנו את משכורתנו מהסוכנות היהודית, כי לא רצינו להיות תלויים ב=Board , אלא רצינו להיות מסוגלים לקבל החלטות באופן עצמאי, בלי לחץ מה=Board. נוסף לתפקיד מנהל לימודי היהדות בתוך "קינג דייויד" מוניתי, לבקשתי, על=ידי המחלקה לתרבות תורנית של הסוכנות היהודית גם לתפקיד מנהל המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בצפון אנגליה - אזור בו כלולות קהילות ליברפול, לידס, גלזגו ועוד. את הבקשה למינוי הזה - שאושרה על=ידי הסוכנות - הגשתי למחלקה לתרבות תורנית כדי לחזק את מעמדי בקרב קהילת מנצ'סטר.
במסגרת תפקידי זה ארגנתי במנצ'סטר שני סמינרים למורים. הם נועדו גם למורים ללימודי היהדות מחוץ לאנגליה, מאירופה. לסמינרים האלה הגיעו מרצים מהארץ, והמורים העבירו זה לזה שיטות לימוד שונות כהפריה הדדית ודנו בבעיות שונות. אסתר העבירה שם שיעור לדוגמה בכיתה של השיטה שבנתה ללימוד תורה בעברית, ואחר כך הסבירה את עקרונות השיטה ואת דרכי יישומה.
במסגרת תפקידי זה ערכתי סיורים רבים בבתי=הספר היהודיים באירופה - בפריס, שטרסבורג, באזל ציריך שבשוויץ, הולנד ובדנמרק - כדי לעמוד מקרוב על דרכי ההוראה בבתי=ספר אלה בהשוואה למה שעשינו בבתי=הספר במנצ'סטר. בנוסף לתפקידי זה המשכתי גם הפעם, כמו בשליחויות הקודמות שלי בחו"ל, לשמש ככתב הצופה, ושלחתי לארץ כתבות בנושאים שונים.
למרות המינוי לצפון אנגליה, השקעתי את עיקר עבודתי בבית=הספר במנצ'סטר. כעבור זמן קצר לבואנו מונתה אסתר לתפקיד מנהלת לימודי היהדות בבית=הספר היסודי (ה"ג'וניור" - מגיל שבע עד 11) שבתוך בית=הספר המורחב, והדריכה באופן אישי את המורים לעברית ותורה בחומר הלימודים שכל מורה לימד בכיתתו.
במסגרת הניהול קיימתי במשך השבוע ישיבות צוות לקבוצות שונות של מורות או גננות, לפי גיל הילדים, ואחת לחודש הוזמנתי לישיבת ה=Board לדיווח בהתקדמות לימודי היהדות, עליהם הייתי מופקד, ולדיון בבעיות שונות ונושאים שונים, כולל ענייני תקציב. הייתי בקשר עם הרב הראשי של אנגליה, הרב עמנואל יעקובוביץ', ומפעם לפעם ארגנתי ""Dinner - ארוחת ערב לגיוס כספים לתחום לימודי היהדות בבית=הספר בהשתתפות הרב הראשי, חזן (פעם הגיע במיוחד מהארץ החזן משה שטרן), ושגריר ישראל בלונדון.
התנגדויות ההורים למהפך שעשינו בבית=הספר
בתקופה הראשונה לשליחותנו נתקלתי בהתנגדויות רבות. היו הורים שכעסו על "הכפייה הדתית", שכביכול אני כופה על תלמידי בית=הספר, עקב החובה לחבוש כיפה בשעת לימודי היהדות או התפילה הקצרה בבוקר ("אֶסֶמְבְּלִי"- התכנסות לתפילה), כמקובל בבתי=ספר רבים באנגליה. היו הורים שחששו שלימודי היהדות, שקיבלו עתה מעמד חדש ומשמעותי, ותוספת השעות יבואו על חשבון לימודי החול עם הקטנת שעות הלימוד של המקצועות הכללים ורמתם תיפגע. קודם למדו הילדים עברית שעה אחת בשבוע – אבל עתה עברו ללימוד שעה עברית מדי יום.
הורים מסוימים תקפו אותי באמצעות מאמרים בעיתונות היהודית המקומית (במנצ'סטר יצאו לאור שלושה עיתונים יהודיים: Jewish Gazet, Jewish Telegraph) ו=Cronicle Jewish). במאמר אחד, שכותרתו היתה: Too much Hebrew"" (יותר מדי אנגלית), תקף אותי הכותב, K.D. PUPULS, על הקדשת שעתיים בבוקר ללימודי היהדות. הוא ציין שכמובן אין בו ובחבריו, הורי התלמידים, דבר נגד לימודי היהדות בבית=ספר יהודי; אך אם בגללם מוותרים על שעה מתמטיקה או מקצועות מדעיים אחרים, זה יותר מדי.
בעקבות המאמר התכנסה אספת חירום של מאות הורים. אחד ההורים, ד"ר קפלן, רופא במקצועו, קם על רגליו ואמר: "מר גור, אינני רוצה שבני יהיה רבי כשיגדל", והלין על כמות השעות הרבות ללימוד עברית, הנלמדות כיום בבית=הספר. קיבלתי רשות מיו"ר האספה לענות לו ועניתי לו כך: "ד"ר קפלן, אני יכול להבטיח לך, שבנך לא רק לא יהיה רבי - אלא גם לא שַמָש או גבאי בבית=כנסת; כי כמות העברית ולימודי היהדות שאנו מלמדים כאן היא בסיסית ביותר, כדי שכל ילד יבין מה המשמעות של היותו יהודי. הם לומדים כאן מהו הסידור, ומה משמעויותיהם של חגי ישראל; הם לומדים על קיומה של מדינת ישראל ומשמעותה ליהודים. אלפי אנשים, לא רק יהודים, לומדים עברית בכל העולם! בכל אוניברסיטה משמשת היום עברית כשפת לימוד מוּכּרת. לעניות דעתי, בבית=ספר גדול כמו שלנו, בו לומדים 1,600 תלמידים יהודים, כמות שעות העברית איננה מספיקה, אך הקצבנו לתלמידים את הכמות שיכולנו להקציב במגבלות הקיימות, ולא מעבר לכך".
בתקופה הראשונה לשליחותנו נתקלתי בהתנגדויות רבות. היו הורים שכעסו על "הכפייה הדתית", שכביכול אני כופה על תלמידי בית=הספר, עקב החובה לחבוש כיפה בשעת לימודי היהדות או התפילה הקצרה בבוקר ("אֶסֶמְבְּלִי"- התכנסות לתפילה), כמקובל בבתי=ספר רבים באנגליה. היו הורים שחששו שלימודי היהדות, שקיבלו עתה מעמד חדש ומשמעותי, ותוספת השעות יבואו על חשבון לימודי החול עם הקטנת שעות הלימוד של המקצועות הכללים ורמתם תיפגע. קודם למדו הילדים עברית שעה אחת בשבוע – אבל עתה עברו ללימוד שעה עברית מדי יום.
הורים מסוימים תקפו אותי באמצעות מאמרים בעיתונות היהודית המקומית (במנצ'סטר יצאו לאור שלושה עיתונים יהודיים: Jewish Gazet, Jewish Telegraph) ו=Cronicle Jewish). במאמר אחד, שכותרתו היתה: Too much Hebrew"" (יותר מדי אנגלית), תקף אותי הכותב, K.D. PUPULS, על הקדשת שעתיים בבוקר ללימודי היהדות. הוא ציין שכמובן אין בו ובחבריו, הורי התלמידים, דבר נגד לימודי היהדות בבית=ספר יהודי; אך אם בגללם מוותרים על שעה מתמטיקה או מקצועות מדעיים אחרים, זה יותר מדי.
בעקבות המאמר התכנסה אספת חירום של מאות הורים. אחד ההורים, ד"ר קפלן, רופא במקצועו, קם על רגליו ואמר: "מר גור, אינני רוצה שבני יהיה רבי כשיגדל", והלין על כמות השעות הרבות ללימוד עברית, הנלמדות כיום בבית=הספר. קיבלתי רשות מיו"ר האספה לענות לו ועניתי לו כך: "ד"ר קפלן, אני יכול להבטיח לך, שבנך לא רק לא יהיה רבי - אלא גם לא שַמָש או גבאי בבית=כנסת; כי כמות העברית ולימודי היהדות שאנו מלמדים כאן היא בסיסית ביותר, כדי שכל ילד יבין מה המשמעות של היותו יהודי. הם לומדים כאן מהו הסידור, ומה משמעויותיהם של חגי ישראל; הם לומדים על קיומה של מדינת ישראל ומשמעותה ליהודים. אלפי אנשים, לא רק יהודים, לומדים עברית בכל העולם! בכל אוניברסיטה משמשת היום עברית כשפת לימוד מוּכּרת. לעניות דעתי, בבית=ספר גדול כמו שלנו, בו לומדים 1,600 תלמידים יהודים, כמות שעות העברית איננה מספיקה, אך הקצבנו לתלמידים את הכמות שיכולנו להקציב במגבלות הקיימות, ולא מעבר לכך".
מהתנגדות - להערכה
אספת ההורים הזו והמאמרים מלאי ההערכה, שהופיעו בעיתונות בעקבותיה, פוררו את מרבית התנגדויות ההורים, והתחלנו לקבל שבחים. כל תקופת ההתנגדויות לא נבהלתי, לא נכנסתי ללחץ, ולא עשיתי שינויים בתוכנית הלימודים - אך חיפשתי דרכים להגיע ללבם של ההורים מבלי להתעמת אתם. כל חג חגגנו, הילדים וההורים, בפאר והדר בצוותא. ההורים לא היו מורגלים בחגיגות הללו והתחילו להתלהב, כי ראו שילדיהם מתחילים להבין עברית, גם לדבר קצת עברית, ואף מסוגלים להציג בעברית, וחלק גדול מהם היו מרוצים. בעיתונות המשיכו להופיע מאמרים חיוביים ומלאי שבח כלפי המהפך שעשיתי בבית=הספר. אחד המאמרים הללו, שכותרתו היתה "A Modern 'miracle'" (נס מודרני), הופיע בחודש מרץ 1972 בעיתון ג'ואיש גאזט במנצ'סטר. הוא פתח במשפט: "האם נוכל להעניק לילדינו חינוך יהודי דתי בסיסי, כולל ידיעה של עברית מדוברת מודרנית, בחמש או שש שעות שבועיות של לימוד עברית?". המאמר ענה בחיוב על שאלה זו והציג אותי ואת נסיוני הרב בשליחויות הקודמות. הוא תיאר את הנעשה בבית=הספר כ"נס מודרני", וניסה להסביר את "סוד הנס" במנהל ובקבוצת המורים המיומנת שהגיעה אתו מישראל. בין השאר ציין כותב המאמר שהשיטה החדשה, שהובאה על=ידינו לבית=הספר, עוררה בתלמידים התלהבות - בניגוד לשיטה הישנה, ש"הרגה את התשוקה הטבעית ללמידה", כפי שהתבטא.
אסתר: אני מפתחת שיטת לימוד חדשה ללימוד תורה בעברית.
כשהגעתי לבית=הספר וצפיתי בשיטת הלימוד המקובלת שם, לא הייתי מרוצה - בלשון המעטה. המורים לימדו תורה בשיטת התרגום, כלומר הפסוקים תורגמו לאנגלית במלואם, וכך לא הבינו הילדים את תרגומה של כל מילה - אלא רק את הרעיון הכללי של הפסוק, ולימוד התורה נעשה בעצם באנגלית. שיטה זו לא נראתה לי כלל. חשבתי: 'מדוע לא לנצל את העברית של התורה ללימוד עברית מודרנית מדוברת, ולחזקהּ באמצעות העברית בתנ"ך?'
כך בניתי שיטת לימוד חדשה, בה ניצלתי את המילים מהתורה ללימוד עברית. פירקתי את המילים, הגעתי עם התלמידים לשורשיהן ופיתחתי משפחות מילים. למשל: המילה בראשית -השורש שלה: ראש. דרך המילים מהתורה לימדתי אותם גם מושגים בעברית. למשל: שמים וארץ - דוגמה לניגודים; או ערב – ערבים - דוגמה ליחיד ורבים, וכדומה. הקניתי להם כלים להבין את שפת התורה בעברית. למשל: בפעלים בתורה מופיעה בדרך כלל ו' ההיפוך, ההופכת את הפועל מעבר לעתיד, ואם נסיר אותה - נקבל פועל רגיל בעבר שניתן להבינו. למשל: וישב –ישב; ויקרא – קרא; ויתן - נתן, וכדומה. כך התחילו התלמידים בהדרגה לדבר יותר עברית בשיעורי התורה ופחות אנגלית.
את השיטה שפיתחתי לא שמרתי לעצמי, אלא העברתי אותה הלאה למורים השליחים שלימדו אתנו בבית=הספר, וגם הם החלו ליישם אותה בהדרגה בכיתות בהם לימדו תורה.
כעבור תקופה קצרה התפרסם מאמר בחוברת שנתית של השליחים מכל אירופה, ובו תוארה השיטה הזו. מאמר זה הועבר לידיעת שליחי החינוך מהארץ, הפרוסים בכל העולם.
שמואל: הרחוב, שבו שכן בית=הספר שלנו, כונה "הווילֶג'", והיתה בו שורת חנויות של יהודים. ניתן היה להשיג שם בשר כשר אצל הקצב היהודי, ואוכל כשר אחר בחנויות השונות. יום אחד נכנסתי לבית=המרקחת ברחוב - גם הוא בבעלותו של יהודי - וביקשתי לקנות משהו. היה זה לפני חג הפסח, והרוקח, שהכיר אותי, אמר לי: "אני ממש לא מאמין למה שמתרחש פה: התלמידים מבית=הספר שלך מגיעים אלי ומבקשים לקנות משחת שיניים כשרה לפסח!" זו דוגמה אחת קטנה להשפעה שהיתה לנו על התלמידים.
בשליחות באנגליה השתמשתי בכישוריי להפיק הצגות, ונעזרתי במדיה זו ככלי לימודי וחינוכי. רבות מההצגות לא רק הפקתי וביימתי, אלא כתבתי בעצמי.
אספת ההורים הזו והמאמרים מלאי ההערכה, שהופיעו בעיתונות בעקבותיה, פוררו את מרבית התנגדויות ההורים, והתחלנו לקבל שבחים. כל תקופת ההתנגדויות לא נבהלתי, לא נכנסתי ללחץ, ולא עשיתי שינויים בתוכנית הלימודים - אך חיפשתי דרכים להגיע ללבם של ההורים מבלי להתעמת אתם. כל חג חגגנו, הילדים וההורים, בפאר והדר בצוותא. ההורים לא היו מורגלים בחגיגות הללו והתחילו להתלהב, כי ראו שילדיהם מתחילים להבין עברית, גם לדבר קצת עברית, ואף מסוגלים להציג בעברית, וחלק גדול מהם היו מרוצים. בעיתונות המשיכו להופיע מאמרים חיוביים ומלאי שבח כלפי המהפך שעשיתי בבית=הספר. אחד המאמרים הללו, שכותרתו היתה "A Modern 'miracle'" (נס מודרני), הופיע בחודש מרץ 1972 בעיתון ג'ואיש גאזט במנצ'סטר. הוא פתח במשפט: "האם נוכל להעניק לילדינו חינוך יהודי דתי בסיסי, כולל ידיעה של עברית מדוברת מודרנית, בחמש או שש שעות שבועיות של לימוד עברית?". המאמר ענה בחיוב על שאלה זו והציג אותי ואת נסיוני הרב בשליחויות הקודמות. הוא תיאר את הנעשה בבית=הספר כ"נס מודרני", וניסה להסביר את "סוד הנס" במנהל ובקבוצת המורים המיומנת שהגיעה אתו מישראל. בין השאר ציין כותב המאמר שהשיטה החדשה, שהובאה על=ידינו לבית=הספר, עוררה בתלמידים התלהבות - בניגוד לשיטה הישנה, ש"הרגה את התשוקה הטבעית ללמידה", כפי שהתבטא.
אסתר: אני מפתחת שיטת לימוד חדשה ללימוד תורה בעברית.
כשהגעתי לבית=הספר וצפיתי בשיטת הלימוד המקובלת שם, לא הייתי מרוצה - בלשון המעטה. המורים לימדו תורה בשיטת התרגום, כלומר הפסוקים תורגמו לאנגלית במלואם, וכך לא הבינו הילדים את תרגומה של כל מילה - אלא רק את הרעיון הכללי של הפסוק, ולימוד התורה נעשה בעצם באנגלית. שיטה זו לא נראתה לי כלל. חשבתי: 'מדוע לא לנצל את העברית של התורה ללימוד עברית מודרנית מדוברת, ולחזקהּ באמצעות העברית בתנ"ך?'
כך בניתי שיטת לימוד חדשה, בה ניצלתי את המילים מהתורה ללימוד עברית. פירקתי את המילים, הגעתי עם התלמידים לשורשיהן ופיתחתי משפחות מילים. למשל: המילה בראשית -השורש שלה: ראש. דרך המילים מהתורה לימדתי אותם גם מושגים בעברית. למשל: שמים וארץ - דוגמה לניגודים; או ערב – ערבים - דוגמה ליחיד ורבים, וכדומה. הקניתי להם כלים להבין את שפת התורה בעברית. למשל: בפעלים בתורה מופיעה בדרך כלל ו' ההיפוך, ההופכת את הפועל מעבר לעתיד, ואם נסיר אותה - נקבל פועל רגיל בעבר שניתן להבינו. למשל: וישב –ישב; ויקרא – קרא; ויתן - נתן, וכדומה. כך התחילו התלמידים בהדרגה לדבר יותר עברית בשיעורי התורה ופחות אנגלית.
את השיטה שפיתחתי לא שמרתי לעצמי, אלא העברתי אותה הלאה למורים השליחים שלימדו אתנו בבית=הספר, וגם הם החלו ליישם אותה בהדרגה בכיתות בהם לימדו תורה.
כעבור תקופה קצרה התפרסם מאמר בחוברת שנתית של השליחים מכל אירופה, ובו תוארה השיטה הזו. מאמר זה הועבר לידיעת שליחי החינוך מהארץ, הפרוסים בכל העולם.
שמואל: הרחוב, שבו שכן בית=הספר שלנו, כונה "הווילֶג'", והיתה בו שורת חנויות של יהודים. ניתן היה להשיג שם בשר כשר אצל הקצב היהודי, ואוכל כשר אחר בחנויות השונות. יום אחד נכנסתי לבית=המרקחת ברחוב - גם הוא בבעלותו של יהודי - וביקשתי לקנות משהו. היה זה לפני חג הפסח, והרוקח, שהכיר אותי, אמר לי: "אני ממש לא מאמין למה שמתרחש פה: התלמידים מבית=הספר שלך מגיעים אלי ומבקשים לקנות משחת שיניים כשרה לפסח!" זו דוגמה אחת קטנה להשפעה שהיתה לנו על התלמידים.
בשליחות באנגליה השתמשתי בכישוריי להפיק הצגות, ונעזרתי במדיה זו ככלי לימודי וחינוכי. רבות מההצגות לא רק הפקתי וביימתי, אלא כתבתי בעצמי.
אסתר: הארכת השליחות
כעבור שנתיים לשליחותנו, בקיץ 1973, ביקרנו בארץ. בעצם היינו אמורים לסיים את השליחות שלנו, שתוכננה לשנתיים, עם השליחים האחרים שעבדו כמורים אצלנו בבית=הספר; אך נתבקשנו על=ידי ה=Board להאריך את שליחותנו - והסכמנו. ערב אחד ביקר אצלנו אחד מחברי ההנהלה וראה ששמואל ואני מכינים חומר כלשהו לבית=הספר. הוא הביט בעבודתנו ולא האמין למראה עיניו. "מורים עובדים גם בבית בשביל בית=הספר?!" שאל אותנו והביע את תמיהתו.
הארכנו את שליחותנו לשנתיים נוספות, אחרי שהוועד התחייב לשלם עבורנו את תשלומי מס ההכנסה לממשלת אנגליה לשנתיים הבאות (מס הכנסה באנגליה הוא מהגבוהים בעולם, ופטורים ממנו עובדים זרים רק בשנתיים הראשונות לשהייתם באנגליה), וכן לממן לנו טיסות לארץ פעמיים בשנה: בחופשת חג המולד ובקיץ.
בתום ארבע שנים, משביקשו שוב שנאריך אותה, נענינו להאריך את השליחות בשנה אחת בלבד. למרות בקשות חברי ההנהלה לא הסכמנו בתום אותה שנה להישאר באנגליה בשום אופן, כי כבר רצינו לחזור לארץ. בביקורינו בארץ פעמיים בשנה הרגשנו שנעשינו "אנגלים" בהתנהגותנו ובהתייחסותנו לדברים בחיי היומיום בארץ. התחילה להפריע לנו התנהגותם הרעשנית של הישראלים, הפריע לנו שהישראלים ממששים את הלחם בידיים... נבהלנו מהשינוי שחל בנו, והחלטנו שהגיעה העת לחזור הביתה.
נס תפילת הדרך בסקוטלנד
בשנת 1974 בא בנימין, בננו הבכור, שקיבל חופשה מהצבא, לביקור באנגליה. רוני החליט לחזור לארץ ולהתגייס (אף שקיבל מלגה ללמוד באוניברסיטה על הצטיינותו בלימודים בתיכון. הוא אמר, בתרגום חופשי מאנגלית: "אני חייב קודם כול ללכת ולמלא את חובתי למדינתי"); אך לפני שחזר לארץ החלטנו לטייל יחד אתם באנגליה ובסקוטלנד - מה גם שבאותו זמן הגיעה אלינו לביקור שולה מאירוביץ, בתו של דודי משה, אחיו של אבי, וכך היינו שבעה בני משפחה.
נסענו בשירות האוטובוסים הרגיל ממנצ'סטר לאדינבורו, שם תכננו לקחת כל יום באוטובוס מיוחד טיול למקום אחר בסביבה. לקחנו אתנו אוכל לכל המשפחה לכל היום. באדינבורו הזמנו חדרים אצל יהודיה מקומית, שכמובן ניהלה מטבח כשר.
היה יום שמש נהדר ונדיר, ומצב רוחנו היה מרומם, לבושים בבגדי ספורט ומאושרים התמקמנו בצדו הימני של האוטובוס: אני על=יד החלון, ולידי נאוה, מאחוריי שמואל שהחזיק משום=מה את אלי על ברכיו, לידו ישבה שולה, ומאחור ישבו בנימין ורוני. כידוע, הנסיעה בכבישי אנגליה היא בצד שמאל, לכן יושב הנהג בצד הימני של האוטובוס - הצד הפונה אל הנתיב ממול, כדי שאם ירצה לעקוף, יוכל לראות אם הדרך פנויה. נסענו צפונה לאורך כל הכפרים והעיירות. בדרך עצרנו פעם או פעמיים לשתייה ושירותים ושמנו לב שהנהג לא חסך מעצמו ושתה הרבה בקבוקי בירה - דבר שהדאיג אותנו באופן אינסטינקטיבי, כי חששנו שמא ישתכר, חס וחלילה.
בחצי הדרך, בערך על=יד העיר קרלייל, התחיל השטח להיות הררי. האוטובוס עולה הרים ויורד בקעות. גם הכביש כבר לא רחב כמו בדרך הראשית. משני צדי הכביש היתה צמחיה. אנו לא יודעים אם זרעו שם משהו אך זה היה נראה כמו עשב בגובה הכביש. בסוף התברר שזו היתה צמחייה בגובה של חצי מטר לפחות. בינתיים הייתי עייפה ועצמתי עיניים. פקחתי את עיניי וראיתי מהחלון נוף מרהיב. אמרתי לכולם: "תראו איזה עמק נפלא!" באותו רגע החליט הנהג שלנו לעקוף רכב ארוך שנסע לפניו. כולנו היינו מתוחים ועקבנו אחרי המהלך שלו. מרוב סקרנות נעמדו בנימין ורוני והחזיקו בלולאות שהשתלשלו מהתקרה, ושמואל קפץ והגן בגופו על אלי הקטן. הנהג סטה ימינה וחרג קצת משולי הכביש - ודאי חשב שהוא נכנס לשדה בגובה הכביש - אך החליק לעומק של החצי מטר, הידרדר במורד מרחק מסוים על גלגליו הימניים ונעצר על צדו הימני, כלומר אנחנו היינו על האדמה, וכל האנשים מצדו השמאלי של האוטובוס נפלו עלינו. רגעי ההידרדרות נראו בעינינו כנצח, וחשבנו כבר על הסוף. החלון שישבתי לידו התפוצץ ונפצעתי בידי הימנית. הנס היה שהאוטובוס נפל במרחק של כמטר ממדרגה במורד. לו היה נופל מטר רחוק יותר, לא היה מנוס מהידרדרות אל התהום. מאחר שהאוטובוס נפל על צדו, נעשה הרווח שבין המושבים למדף המזוודות הדרך היחידה לצאת. לא היה אפשר לצאת דרך הדלת, כי היא היתה עכשיו במקום הגג. הראשונים שהתעשתו מן המצב היו בנימין ורוני. הם צעדו לאחורי האוטובוס ויצאו דרך החלון האחורי שנשבר מהנפילה. מיד ראינו שהאוטובוס הרג בנפילתו כבש שהיה בשדה, ואלי מיד אמר שזה הקורבן בשבילנו. הבנים חזרו לתוך האוטובוס והתחילו לעזור לאנשים לצאת. ה ם הוציאו את כריות המושבים והושיבו עליהם את הנוסעים, אספו את התיקים, המשקפיים והשיניים התותבות שהתעופפו מסביב. בנימין ורוני היו חובשי הכיפות היחידים שעמרו על הרגליים. הנוסעים נפצעו פצעים די חיצוניים. אף אחד מבני המשפחה שלנו לא נפצע, וזה היה הנס הנוסף. נהגים שעברו בדרך הזעיקו אמבולנסים, ואלה לקחו את הפצועים ובני משפחותיהם לבתי=החולים הקרובים. ניגשנו למשפחה אחת שחכתה לפינויה לשאול לשלומם, והאישה הגויה אמרה לנו (בתרגום חופשי): "אנחנו לא יודעים מי אתם, רואים שאתם לא אנגלים; אבל מי שלא תהיו שיברך אתכם האלהים על העזרה שהגשתם לכולם. ראינו שהתפללתם כשהתחלנו לנסוע; מה היתה התפילה?" שמואל הסביר להם את מהות תפילת הדרך, ואנחנו בטוחים שזה מה שהציל אותנו.
אוטובוס מיוחד לקח אותנו לאדינבורו. הגענו למשפחה שאצלה התארחנו, ולמחרת, יום שני בשבוע, רצנו כולנו לבית=הכנסת הגדול באדינבורו לברך ברכת "הגומל".
מלחמתו של בני להתגייס לחיל קרבי ופרוץ מלחמת יום הכיפורים
אסתר: בביקורנו בארץ בקיץ 1973 כבר למד בני בישיבת "כרם ביבנה" במסגרת תוכנית ה"הסדר", המשלבת לימודים בישיבה עם צבא במתכונת מיוחדת. ראיתי שהוא קצת מדוכא ופניו לא כתמול שלשום, וניסיתי לבדוק אתו מה מציק לו. אחרי שלחצתי עליו הסכים לספר לי, שבמהלך הבדיקות לקראת גיוסו לצבא נמצא שאין הוא מתאים לחיל קרבי. החלטת הצבא להעניק לו כ"ל (כושר לקוי) הציקה לו מאוד, כי היה חשוב לו להתגייס לחיל קרבי. ברגע הראשון
שמחתי בלבי על כך וחשבתי: 'אני בדרך חזרה לאנגליה, רחוקה מהבן שלי, וכאמא עדיף לי שלא יהיה קרבי'; אך במחשבה שנייה התחלתי לדאוג. אמרתי לעצמי: 'מה יש לבן שלי שאין לו כושר מלא? האם הוא חולה?' החלטתי לברר זאת, ובלי לשתף את בני לקחתי אתי את הפנקס, בו צוינו מגבלותיו בקודים צבאיים, והבאתי אותו לעיונו של חבר שלנו, אברהם מליס (ז"ל), שידע לפענח את הקודים הללו. אברהם עיין בפנקס ואמר לי: "קוד אחד מציין שהוא מרכיב משקפיים; הקוד השני מציין שיש לו "רגל שטוחה" (פלטפוס); והקוד השלישי מציין שיש לו צלקת בגוף".
היו לבני שתי צלקות בגופו: האחת - מניתוח אפנדציט שעבר; והאחרת - מכלב שנשך אותו ברגל בילדותו. לא עשיתי דבר בעקבות קבלת האינפורמציה הזאת, ובסך=הכול הייתי רגועה, שכן התברר לי שלבן שלי אין שום מחלה רצינית... אבל מאוחר יותר הסתבר לנו שבני חשב ופעל אחרת.
במהלך מלחמת יום הכיפורים, שפרצה כחודשיים אחרי ביקורנו בארץ, קיבלנו מבני מכתב, וכתובת השולח ציינה דואר צבאי שמספרו כך וכך. במכתבו התנצל מראש על פעולה שעשה, שאולי לא תשמח אותנו; והוסיף שלוּ היה מקבל פרופיל קרבי מלכתחילה, לא היה צריך לעשות את כל הפעולה הזו. במכתבו סיפר שערב פרוץ המלחמה נשלחו הוא וחבריו מהישיבה לנהל את התפילות במוצבי צה"ל בתעלה. מאחר שפרצה המלחמה, לא חזרו הבחורים לישיבה, כיוון שבשעת מלחמה בחורי הישיבה, המצויים בתוכנית המיוחדת של ה"הסדר", הם קודם כול חיילים בצבא הגנה לישראל. התפקיד שהוטל על בני וחבריו היה להעמיס נשק על משאיות בדרך לסיני. "לא יכולתי לשאת את המחשבה", כתב לנו בני במכתבו, "שאני מעמיס נשק - ומישהו אחר עושה את העבודה האמיתית". הוא לא נתן לתחושותיו אלה לדכא אותו, אלא החליט לעשות מעשה: הוא ביקש דיון חוזר בוועדה הרפואית בעניין הכושר הבריאותי שלו, בתקווה שיצליח לשכנעה לאשר לו שירות ביחידה קרבית. הוועדה המליצה שיוכל לשמש כנהג טנק, כי המגבלות שלו, שצוינו בקודים, לא אמורות להפריע בתפקיד זה. "בעיית הראייה לא חשובה לנהג טנק, כי נהג הטנק מסתכל בפריסקופ", הוסבר לו על=ידי חברי הוועדה, "הפלטפוס לא חשוב - כי נהג טנק יושב; וכך גם הצלקת לא חשובה". בני היה מאושר לשמע החלטת הוועדה וכתב לנו במכתבו: "המחשבה שאם אהיה נהג טנק, ולמדינת ישראל יהיה עוד רבע טנק, לא נתנה לי מנוח". וסיים בדברי הרמב"ם: "ואפילו הרמב"ם, בהלכות מלכים, אומר שמי שיוצא למלחמה ואין בלבו פחד והוא בוטח בקב"ה שננצח, מובטח לו שלא יקרה לו שום דבר ועוד יזכה לשכר מרובה". המכתב הזה לא הפתיע אותנו. מבחינה אידיאולוגית היתה התנהגותו של בני, שגדל בבית ציוני שורשי, חדור אהבת המולדת, צפויה מראש. הוא פשוט המשיך את שרשרת הדורות, אך עשה צעד אחד קדימה - כמו בניו, שבבוא זמנם התגייסו לצה"ל ושירתו ביחידות מובחרות: "מגלן" ו"אגוז" ב"גולני". גם הם עשו צעד נוסף קדימה יחסית לאביהם.
מכתבו זה של בני - הראשון בסדרת המכתבים ששלח לנו משירותו במלחמה - עורר בנו רגשות רבים. מצד אחד היינו גאים בו, אך מצד שני חששנו, כמובן, ודאגנו לו. במכתביו היו תיאורים ציוריים של החיים בצבא – כמו, למשל, איך חיממו את האוכל בשבת: הכניסו את קופסת השימורים לתוך החול הלוהט בסיני...
בטנק שלו הוא צלח את התעלה עם חבריו ליחידה, ושהה תקופה מסוימת באפריקה.
שמואל: כחודש וחצי אחרי פרוץ המלחמה, עם הפסקת האש הראשונה, הגעתי ארצה לראות מה קורה עם הבן. חבר שלנו, נתן נהוראי (ז"ל), שהיה מזכיר ארגון המורים הדתיים, קיים לכבודי מפגש עם חברים בביתו. שמחתי לפגוש חברים ותיקים, אבל היה משהו באוויר שגרם לי לחשוש. ראיתי שמתלחשים סביבי וכאילו מנסים להסתיר ממני משהו. למחרת הלכתי לקצין העיר, כי כבר זמן=מה שלא קיבלנו מבני אות חיים, וביקשתי שיעזור לי לחפש את בני גור. ראיתי שהוא מהסס, ומשלחצתי עליו, אמר שברשימות שלו מופיע חיל נעדר בשם זה. החסרתי פעימה; אך עוד טרם הספקתי לברר את העניין, קיבלתי טלפון מחבר של הרב נפתלי טרופ, שחיפש אותי. את אנחת הרווחה הזו ואת הפחד, שחוויתי בדקות של אי=הידיעה, לא אשכח לעולם. בסופו של דבר הסתבר לי שבפרסום השם בעיתון חלה טעות דפוס: במקום צור נכתב גור. מיד נסעתי לפגוש את בני, שכבר המתין לי בבית של סבא וסבתא שלו. חיבקתי ונישקתי אותו והדמעות זלגו מעיניי. בני סיפר לי שהוא נמצא בקילומטר ה=101, ובעצב הוסיף שאיבד 11 חברים שלו מהישיבה. הוא קיבל חופשה, כי נפגע בשמיעתו כמו כל נהגי הטנקים, המקשיבים לקשר בין צוותי הטנקים וחשופים לרעש הנורא הנשמע בקשר.
כעבור שנתיים לשליחותנו, בקיץ 1973, ביקרנו בארץ. בעצם היינו אמורים לסיים את השליחות שלנו, שתוכננה לשנתיים, עם השליחים האחרים שעבדו כמורים אצלנו בבית=הספר; אך נתבקשנו על=ידי ה=Board להאריך את שליחותנו - והסכמנו. ערב אחד ביקר אצלנו אחד מחברי ההנהלה וראה ששמואל ואני מכינים חומר כלשהו לבית=הספר. הוא הביט בעבודתנו ולא האמין למראה עיניו. "מורים עובדים גם בבית בשביל בית=הספר?!" שאל אותנו והביע את תמיהתו.
הארכנו את שליחותנו לשנתיים נוספות, אחרי שהוועד התחייב לשלם עבורנו את תשלומי מס ההכנסה לממשלת אנגליה לשנתיים הבאות (מס הכנסה באנגליה הוא מהגבוהים בעולם, ופטורים ממנו עובדים זרים רק בשנתיים הראשונות לשהייתם באנגליה), וכן לממן לנו טיסות לארץ פעמיים בשנה: בחופשת חג המולד ובקיץ.
בתום ארבע שנים, משביקשו שוב שנאריך אותה, נענינו להאריך את השליחות בשנה אחת בלבד. למרות בקשות חברי ההנהלה לא הסכמנו בתום אותה שנה להישאר באנגליה בשום אופן, כי כבר רצינו לחזור לארץ. בביקורינו בארץ פעמיים בשנה הרגשנו שנעשינו "אנגלים" בהתנהגותנו ובהתייחסותנו לדברים בחיי היומיום בארץ. התחילה להפריע לנו התנהגותם הרעשנית של הישראלים, הפריע לנו שהישראלים ממששים את הלחם בידיים... נבהלנו מהשינוי שחל בנו, והחלטנו שהגיעה העת לחזור הביתה.
נס תפילת הדרך בסקוטלנד
בשנת 1974 בא בנימין, בננו הבכור, שקיבל חופשה מהצבא, לביקור באנגליה. רוני החליט לחזור לארץ ולהתגייס (אף שקיבל מלגה ללמוד באוניברסיטה על הצטיינותו בלימודים בתיכון. הוא אמר, בתרגום חופשי מאנגלית: "אני חייב קודם כול ללכת ולמלא את חובתי למדינתי"); אך לפני שחזר לארץ החלטנו לטייל יחד אתם באנגליה ובסקוטלנד - מה גם שבאותו זמן הגיעה אלינו לביקור שולה מאירוביץ, בתו של דודי משה, אחיו של אבי, וכך היינו שבעה בני משפחה.
נסענו בשירות האוטובוסים הרגיל ממנצ'סטר לאדינבורו, שם תכננו לקחת כל יום באוטובוס מיוחד טיול למקום אחר בסביבה. לקחנו אתנו אוכל לכל המשפחה לכל היום. באדינבורו הזמנו חדרים אצל יהודיה מקומית, שכמובן ניהלה מטבח כשר.
היה יום שמש נהדר ונדיר, ומצב רוחנו היה מרומם, לבושים בבגדי ספורט ומאושרים התמקמנו בצדו הימני של האוטובוס: אני על=יד החלון, ולידי נאוה, מאחוריי שמואל שהחזיק משום=מה את אלי על ברכיו, לידו ישבה שולה, ומאחור ישבו בנימין ורוני. כידוע, הנסיעה בכבישי אנגליה היא בצד שמאל, לכן יושב הנהג בצד הימני של האוטובוס - הצד הפונה אל הנתיב ממול, כדי שאם ירצה לעקוף, יוכל לראות אם הדרך פנויה. נסענו צפונה לאורך כל הכפרים והעיירות. בדרך עצרנו פעם או פעמיים לשתייה ושירותים ושמנו לב שהנהג לא חסך מעצמו ושתה הרבה בקבוקי בירה - דבר שהדאיג אותנו באופן אינסטינקטיבי, כי חששנו שמא ישתכר, חס וחלילה.
בחצי הדרך, בערך על=יד העיר קרלייל, התחיל השטח להיות הררי. האוטובוס עולה הרים ויורד בקעות. גם הכביש כבר לא רחב כמו בדרך הראשית. משני צדי הכביש היתה צמחיה. אנו לא יודעים אם זרעו שם משהו אך זה היה נראה כמו עשב בגובה הכביש. בסוף התברר שזו היתה צמחייה בגובה של חצי מטר לפחות. בינתיים הייתי עייפה ועצמתי עיניים. פקחתי את עיניי וראיתי מהחלון נוף מרהיב. אמרתי לכולם: "תראו איזה עמק נפלא!" באותו רגע החליט הנהג שלנו לעקוף רכב ארוך שנסע לפניו. כולנו היינו מתוחים ועקבנו אחרי המהלך שלו. מרוב סקרנות נעמדו בנימין ורוני והחזיקו בלולאות שהשתלשלו מהתקרה, ושמואל קפץ והגן בגופו על אלי הקטן. הנהג סטה ימינה וחרג קצת משולי הכביש - ודאי חשב שהוא נכנס לשדה בגובה הכביש - אך החליק לעומק של החצי מטר, הידרדר במורד מרחק מסוים על גלגליו הימניים ונעצר על צדו הימני, כלומר אנחנו היינו על האדמה, וכל האנשים מצדו השמאלי של האוטובוס נפלו עלינו. רגעי ההידרדרות נראו בעינינו כנצח, וחשבנו כבר על הסוף. החלון שישבתי לידו התפוצץ ונפצעתי בידי הימנית. הנס היה שהאוטובוס נפל במרחק של כמטר ממדרגה במורד. לו היה נופל מטר רחוק יותר, לא היה מנוס מהידרדרות אל התהום. מאחר שהאוטובוס נפל על צדו, נעשה הרווח שבין המושבים למדף המזוודות הדרך היחידה לצאת. לא היה אפשר לצאת דרך הדלת, כי היא היתה עכשיו במקום הגג. הראשונים שהתעשתו מן המצב היו בנימין ורוני. הם צעדו לאחורי האוטובוס ויצאו דרך החלון האחורי שנשבר מהנפילה. מיד ראינו שהאוטובוס הרג בנפילתו כבש שהיה בשדה, ואלי מיד אמר שזה הקורבן בשבילנו. הבנים חזרו לתוך האוטובוס והתחילו לעזור לאנשים לצאת. ה ם הוציאו את כריות המושבים והושיבו עליהם את הנוסעים, אספו את התיקים, המשקפיים והשיניים התותבות שהתעופפו מסביב. בנימין ורוני היו חובשי הכיפות היחידים שעמרו על הרגליים. הנוסעים נפצעו פצעים די חיצוניים. אף אחד מבני המשפחה שלנו לא נפצע, וזה היה הנס הנוסף. נהגים שעברו בדרך הזעיקו אמבולנסים, ואלה לקחו את הפצועים ובני משפחותיהם לבתי=החולים הקרובים. ניגשנו למשפחה אחת שחכתה לפינויה לשאול לשלומם, והאישה הגויה אמרה לנו (בתרגום חופשי): "אנחנו לא יודעים מי אתם, רואים שאתם לא אנגלים; אבל מי שלא תהיו שיברך אתכם האלהים על העזרה שהגשתם לכולם. ראינו שהתפללתם כשהתחלנו לנסוע; מה היתה התפילה?" שמואל הסביר להם את מהות תפילת הדרך, ואנחנו בטוחים שזה מה שהציל אותנו.
אוטובוס מיוחד לקח אותנו לאדינבורו. הגענו למשפחה שאצלה התארחנו, ולמחרת, יום שני בשבוע, רצנו כולנו לבית=הכנסת הגדול באדינבורו לברך ברכת "הגומל".
מלחמתו של בני להתגייס לחיל קרבי ופרוץ מלחמת יום הכיפורים
אסתר: בביקורנו בארץ בקיץ 1973 כבר למד בני בישיבת "כרם ביבנה" במסגרת תוכנית ה"הסדר", המשלבת לימודים בישיבה עם צבא במתכונת מיוחדת. ראיתי שהוא קצת מדוכא ופניו לא כתמול שלשום, וניסיתי לבדוק אתו מה מציק לו. אחרי שלחצתי עליו הסכים לספר לי, שבמהלך הבדיקות לקראת גיוסו לצבא נמצא שאין הוא מתאים לחיל קרבי. החלטת הצבא להעניק לו כ"ל (כושר לקוי) הציקה לו מאוד, כי היה חשוב לו להתגייס לחיל קרבי. ברגע הראשון
שמחתי בלבי על כך וחשבתי: 'אני בדרך חזרה לאנגליה, רחוקה מהבן שלי, וכאמא עדיף לי שלא יהיה קרבי'; אך במחשבה שנייה התחלתי לדאוג. אמרתי לעצמי: 'מה יש לבן שלי שאין לו כושר מלא? האם הוא חולה?' החלטתי לברר זאת, ובלי לשתף את בני לקחתי אתי את הפנקס, בו צוינו מגבלותיו בקודים צבאיים, והבאתי אותו לעיונו של חבר שלנו, אברהם מליס (ז"ל), שידע לפענח את הקודים הללו. אברהם עיין בפנקס ואמר לי: "קוד אחד מציין שהוא מרכיב משקפיים; הקוד השני מציין שיש לו "רגל שטוחה" (פלטפוס); והקוד השלישי מציין שיש לו צלקת בגוף".
היו לבני שתי צלקות בגופו: האחת - מניתוח אפנדציט שעבר; והאחרת - מכלב שנשך אותו ברגל בילדותו. לא עשיתי דבר בעקבות קבלת האינפורמציה הזאת, ובסך=הכול הייתי רגועה, שכן התברר לי שלבן שלי אין שום מחלה רצינית... אבל מאוחר יותר הסתבר לנו שבני חשב ופעל אחרת.
במהלך מלחמת יום הכיפורים, שפרצה כחודשיים אחרי ביקורנו בארץ, קיבלנו מבני מכתב, וכתובת השולח ציינה דואר צבאי שמספרו כך וכך. במכתבו התנצל מראש על פעולה שעשה, שאולי לא תשמח אותנו; והוסיף שלוּ היה מקבל פרופיל קרבי מלכתחילה, לא היה צריך לעשות את כל הפעולה הזו. במכתבו סיפר שערב פרוץ המלחמה נשלחו הוא וחבריו מהישיבה לנהל את התפילות במוצבי צה"ל בתעלה. מאחר שפרצה המלחמה, לא חזרו הבחורים לישיבה, כיוון שבשעת מלחמה בחורי הישיבה, המצויים בתוכנית המיוחדת של ה"הסדר", הם קודם כול חיילים בצבא הגנה לישראל. התפקיד שהוטל על בני וחבריו היה להעמיס נשק על משאיות בדרך לסיני. "לא יכולתי לשאת את המחשבה", כתב לנו בני במכתבו, "שאני מעמיס נשק - ומישהו אחר עושה את העבודה האמיתית". הוא לא נתן לתחושותיו אלה לדכא אותו, אלא החליט לעשות מעשה: הוא ביקש דיון חוזר בוועדה הרפואית בעניין הכושר הבריאותי שלו, בתקווה שיצליח לשכנעה לאשר לו שירות ביחידה קרבית. הוועדה המליצה שיוכל לשמש כנהג טנק, כי המגבלות שלו, שצוינו בקודים, לא אמורות להפריע בתפקיד זה. "בעיית הראייה לא חשובה לנהג טנק, כי נהג הטנק מסתכל בפריסקופ", הוסבר לו על=ידי חברי הוועדה, "הפלטפוס לא חשוב - כי נהג טנק יושב; וכך גם הצלקת לא חשובה". בני היה מאושר לשמע החלטת הוועדה וכתב לנו במכתבו: "המחשבה שאם אהיה נהג טנק, ולמדינת ישראל יהיה עוד רבע טנק, לא נתנה לי מנוח". וסיים בדברי הרמב"ם: "ואפילו הרמב"ם, בהלכות מלכים, אומר שמי שיוצא למלחמה ואין בלבו פחד והוא בוטח בקב"ה שננצח, מובטח לו שלא יקרה לו שום דבר ועוד יזכה לשכר מרובה". המכתב הזה לא הפתיע אותנו. מבחינה אידיאולוגית היתה התנהגותו של בני, שגדל בבית ציוני שורשי, חדור אהבת המולדת, צפויה מראש. הוא פשוט המשיך את שרשרת הדורות, אך עשה צעד אחד קדימה - כמו בניו, שבבוא זמנם התגייסו לצה"ל ושירתו ביחידות מובחרות: "מגלן" ו"אגוז" ב"גולני". גם הם עשו צעד נוסף קדימה יחסית לאביהם.
מכתבו זה של בני - הראשון בסדרת המכתבים ששלח לנו משירותו במלחמה - עורר בנו רגשות רבים. מצד אחד היינו גאים בו, אך מצד שני חששנו, כמובן, ודאגנו לו. במכתביו היו תיאורים ציוריים של החיים בצבא – כמו, למשל, איך חיממו את האוכל בשבת: הכניסו את קופסת השימורים לתוך החול הלוהט בסיני...
בטנק שלו הוא צלח את התעלה עם חבריו ליחידה, ושהה תקופה מסוימת באפריקה.
שמואל: כחודש וחצי אחרי פרוץ המלחמה, עם הפסקת האש הראשונה, הגעתי ארצה לראות מה קורה עם הבן. חבר שלנו, נתן נהוראי (ז"ל), שהיה מזכיר ארגון המורים הדתיים, קיים לכבודי מפגש עם חברים בביתו. שמחתי לפגוש חברים ותיקים, אבל היה משהו באוויר שגרם לי לחשוש. ראיתי שמתלחשים סביבי וכאילו מנסים להסתיר ממני משהו. למחרת הלכתי לקצין העיר, כי כבר זמן=מה שלא קיבלנו מבני אות חיים, וביקשתי שיעזור לי לחפש את בני גור. ראיתי שהוא מהסס, ומשלחצתי עליו, אמר שברשימות שלו מופיע חיל נעדר בשם זה. החסרתי פעימה; אך עוד טרם הספקתי לברר את העניין, קיבלתי טלפון מחבר של הרב נפתלי טרופ, שחיפש אותי. את אנחת הרווחה הזו ואת הפחד, שחוויתי בדקות של אי=הידיעה, לא אשכח לעולם. בסופו של דבר הסתבר לי שבפרסום השם בעיתון חלה טעות דפוס: במקום צור נכתב גור. מיד נסעתי לפגוש את בני, שכבר המתין לי בבית של סבא וסבתא שלו. חיבקתי ונישקתי אותו והדמעות זלגו מעיניי. בני סיפר לי שהוא נמצא בקילומטר ה=101, ובעצב הוסיף שאיבד 11 חברים שלו מהישיבה. הוא קיבל חופשה, כי נפגע בשמיעתו כמו כל נהגי הטנקים, המקשיבים לקשר בין צוותי הטנקים וחשופים לרעש הנורא הנשמע בקשר.
השליחות בתקופת המלחמה
שמואל: באותו יום הכיפורים, בשבת, התפללתי עם כל השליחים בבית=הכנסת הרומני באזור מגורינו. בהפסקה, בין מוסף למנחה, יצאנו הביתה למנוחה קצרה. ביציאה מבית=הכנסת קיבלו את פנינו כותרות העיתונים בקיוסקים הסמוכים לבית=הכנסת, שהוציאו מהדורה מיוחדת והכריזו: "Israel was attacked by Egypt and Syria" (ישראל הותקפה על=ידי מצרים וסוריה). חזרתי לבית=הכנסת וסיפרתי למתפללים את החדשות. מיד למחרת התארגנו הגברים המורים לחזור ארצה כדי להתגייס למילואים. הם טסו ללונדון על חשבונם, אך צה"ל לא אפשר להם להתגייס. בינתיים עברו נשותיהם, שנשארו במנצ'סטר עם ילדיהן הקטנים, לגור בביתנו, כי פחדו להישאר בביתן לבדן בעת שבעליהן משרתים בחזית. למחרת חזרו המורים הצעירים לחיק משפחותיהם, מתוסכלים ומאוכזבים מאוד. מורים אלה, שכולם שירתו בצבא, חלקם בתפקידים קרביים, קיוו לתרום את חלקם למדינה לעת כזו - ומה רבה היתה אכזבתם!
בתוך הקהילה התארגנו קבוצות תמיכה והתחילו לאסוף כספים למען ישראל.
סיפרנו לילדים על המלחמה שפרצה וכמו כולם התעדכנו מחדשות ה=B.B.C., ומטלפונים ומכתבים שקיבלנו ממשפחותינו בארץ.
במהלך המלחמה ארגנתי בעזרת צוות המורים משלוח חבילות ומכתבים, שכתבו הילדים לחיילי צה"ל בחזית, ועל כך התפרסמה ידיעה קצרה אוהדת מאוד בעיתונות היהודית. ארגנו ערבים מיוחדים עם ההורים, וכן כתבתי מחזה בעברית - שתורגם גם לאנגלית - עם אחת המורות השליחות שלנו, ציפי עדי (כיום תושבת אלקנה). המחזה נפתח בתמונת בית=כנסת, בו מתבצעת קריאת התורה, כאשר לפתע נכנסים אנשי צבא לגייס את המתפללים בעוד טליתותיהם עדיין על גופם. בתמונה השנייה נפרד האב החייל מאשתו ומהילדים, ומכאן ואילך מתואר מצב המלחמה מנקודת מבט של הילדים, שאביהם מגויס, וילדים אחרים המנסים לעזור: הם שואלים אם האם, שבעלה בחזית, זקוקה לעזרה בקניות או במשלוח דואר וכדומה. באמצעות המחזה הזה חוו הילדים והוריהם את תחושת המלחמה. המחזה ריגש מאוד את כל הנוכחים, ורבים מהם הזילו דמעות והזדהו עם המצב בישראל.
זמן קצר אחרי המלחמה הגיע יום אחד ראש ישיבת "כרם ביבנה", הרב גולדליכט, לביקור באנגליה לפגישה עם אנשי הסניף האנגלי של אגודת הידידים של הישיבה כדי לגייס כספים לישיבה. כמובן, השתתפנו באותה פגישה. הרב גולדליכט הביא עמו צרור מכתבים של תלמידיו המגויסים, שבהם הציגו לו שאלות הלכתיות להתנהגות בקרב בכלל ובשבת בפרט. בין השאר קרא לפניהם שאלות ששאל בני שלנו, בהציגו אותנו לפני האנשים המכובדים: "הנה, יושבים כאן לפניכם הוריו של אותו חייל".
אחרי מלחמת יום הכיפורים הזמין ראש העיר היהודי של מנצ'סטר, מר פרד בלקום, את הרב הראשי לישראל, הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, לביקור בעיר. אירחנו את הרב ואת רעייתו מרגלית (ז"ל) בבית=הספר וגם בביתנו.
שמואל: באותו יום הכיפורים, בשבת, התפללתי עם כל השליחים בבית=הכנסת הרומני באזור מגורינו. בהפסקה, בין מוסף למנחה, יצאנו הביתה למנוחה קצרה. ביציאה מבית=הכנסת קיבלו את פנינו כותרות העיתונים בקיוסקים הסמוכים לבית=הכנסת, שהוציאו מהדורה מיוחדת והכריזו: "Israel was attacked by Egypt and Syria" (ישראל הותקפה על=ידי מצרים וסוריה). חזרתי לבית=הכנסת וסיפרתי למתפללים את החדשות. מיד למחרת התארגנו הגברים המורים לחזור ארצה כדי להתגייס למילואים. הם טסו ללונדון על חשבונם, אך צה"ל לא אפשר להם להתגייס. בינתיים עברו נשותיהם, שנשארו במנצ'סטר עם ילדיהן הקטנים, לגור בביתנו, כי פחדו להישאר בביתן לבדן בעת שבעליהן משרתים בחזית. למחרת חזרו המורים הצעירים לחיק משפחותיהם, מתוסכלים ומאוכזבים מאוד. מורים אלה, שכולם שירתו בצבא, חלקם בתפקידים קרביים, קיוו לתרום את חלקם למדינה לעת כזו - ומה רבה היתה אכזבתם!
בתוך הקהילה התארגנו קבוצות תמיכה והתחילו לאסוף כספים למען ישראל.
סיפרנו לילדים על המלחמה שפרצה וכמו כולם התעדכנו מחדשות ה=B.B.C., ומטלפונים ומכתבים שקיבלנו ממשפחותינו בארץ.
במהלך המלחמה ארגנתי בעזרת צוות המורים משלוח חבילות ומכתבים, שכתבו הילדים לחיילי צה"ל בחזית, ועל כך התפרסמה ידיעה קצרה אוהדת מאוד בעיתונות היהודית. ארגנו ערבים מיוחדים עם ההורים, וכן כתבתי מחזה בעברית - שתורגם גם לאנגלית - עם אחת המורות השליחות שלנו, ציפי עדי (כיום תושבת אלקנה). המחזה נפתח בתמונת בית=כנסת, בו מתבצעת קריאת התורה, כאשר לפתע נכנסים אנשי צבא לגייס את המתפללים בעוד טליתותיהם עדיין על גופם. בתמונה השנייה נפרד האב החייל מאשתו ומהילדים, ומכאן ואילך מתואר מצב המלחמה מנקודת מבט של הילדים, שאביהם מגויס, וילדים אחרים המנסים לעזור: הם שואלים אם האם, שבעלה בחזית, זקוקה לעזרה בקניות או במשלוח דואר וכדומה. באמצעות המחזה הזה חוו הילדים והוריהם את תחושת המלחמה. המחזה ריגש מאוד את כל הנוכחים, ורבים מהם הזילו דמעות והזדהו עם המצב בישראל.
זמן קצר אחרי המלחמה הגיע יום אחד ראש ישיבת "כרם ביבנה", הרב גולדליכט, לביקור באנגליה לפגישה עם אנשי הסניף האנגלי של אגודת הידידים של הישיבה כדי לגייס כספים לישיבה. כמובן, השתתפנו באותה פגישה. הרב גולדליכט הביא עמו צרור מכתבים של תלמידיו המגויסים, שבהם הציגו לו שאלות הלכתיות להתנהגות בקרב בכלל ובשבת בפרט. בין השאר קרא לפניהם שאלות ששאל בני שלנו, בהציגו אותנו לפני האנשים המכובדים: "הנה, יושבים כאן לפניכם הוריו של אותו חייל".
אחרי מלחמת יום הכיפורים הזמין ראש העיר היהודי של מנצ'סטר, מר פרד בלקום, את הרב הראשי לישראל, הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, לביקור בעיר. אירחנו את הרב ואת רעייתו מרגלית (ז"ל) בבית=הספר וגם בביתנו.
מנצ'ה הולכת לעולמה
שמואל: בחודש מרץ 1976, כמה חודשים לפני תום השליחות, קיבלתי ידיעה מאבא שמנצ'ה, אמי החורגת, קיבלה דום לב ונפטרה. היא היתה חולה במשך שנים בדלקת מפרקים, אך הצליחה לתפקד. מותה בא לנו בהפתעה. טסתי מיד ארצה, והגעתי מיד אחרי ההלוויה, כשאבא ובנותיה של מנצ'ה עוד ישבו "שבעה". גם אחי הגיע משליחותו בפינלנד, ואחותי הגיעה מארצות=הברית. ישבנו שלושתנו וטיכסנו עצה מה לעשות עם אבא, שהיה כבר בן 85. אחי ואחותי העלו את הרעיון להכניסו לבית אבות. "אבא שלי לא ייכנס לבית אבות!" נזעקתי, "הוא נוסע אתי לאנגליה". באותה עת היה רוני חייל. הוא קיבל חופשה מהצבא ועזר להטיסו לאנגליה, בהיותו לצדי כל הזמן. אבא התקבל בכבוד מלכים בבית=הכנסת של מנצ'סטר וגר אתנו, אך לצערי קיבל כמה התקפות לב ואף אושפז בבית=חולים. נסענו לבקר אותו כל יום, ואסתר הביאה לו אוכל כשר. גם כששב הביתה מבית=החולים דאגנו להביא אחות הביתה, כדי שתסעד אותו בשעות שאסתר ואני עבדנו. כעבור כמה חודשים שבנו כולנו ארצה.
אסתר: התייעצנו עם הרופא אם יהיה מסוגל לעמוד בטיסה לארץ. הרופא נתן את אישורו, אך בכל זאת חששנו. בטיסה הושבנו את אבא של שמואל בין שנינו ליתר ביטחון. ספרנו את השעות וחיכינו לרגע שננחת בשלום. עם הנחיתה המתין לנו אריה עם אמבולנס, והעביר את אבא לביתו ברחוב רש"י. איידל, אחותו של שמואל, כבר הגיעה מאמריקה ונשארה אתו, אך היא לא היתה מסוגלת לטפל בו לבד. לכן הצענו ששניהם יעברו להתגורר בביתנו בבני=ברק - אף שעבדתי אז במשרה מלאה בבית=הספר "עוזיאל".
שמואל: בחודש מרץ 1976, כמה חודשים לפני תום השליחות, קיבלתי ידיעה מאבא שמנצ'ה, אמי החורגת, קיבלה דום לב ונפטרה. היא היתה חולה במשך שנים בדלקת מפרקים, אך הצליחה לתפקד. מותה בא לנו בהפתעה. טסתי מיד ארצה, והגעתי מיד אחרי ההלוויה, כשאבא ובנותיה של מנצ'ה עוד ישבו "שבעה". גם אחי הגיע משליחותו בפינלנד, ואחותי הגיעה מארצות=הברית. ישבנו שלושתנו וטיכסנו עצה מה לעשות עם אבא, שהיה כבר בן 85. אחי ואחותי העלו את הרעיון להכניסו לבית אבות. "אבא שלי לא ייכנס לבית אבות!" נזעקתי, "הוא נוסע אתי לאנגליה". באותה עת היה רוני חייל. הוא קיבל חופשה מהצבא ועזר להטיסו לאנגליה, בהיותו לצדי כל הזמן. אבא התקבל בכבוד מלכים בבית=הכנסת של מנצ'סטר וגר אתנו, אך לצערי קיבל כמה התקפות לב ואף אושפז בבית=חולים. נסענו לבקר אותו כל יום, ואסתר הביאה לו אוכל כשר. גם כששב הביתה מבית=החולים דאגנו להביא אחות הביתה, כדי שתסעד אותו בשעות שאסתר ואני עבדנו. כעבור כמה חודשים שבנו כולנו ארצה.
אסתר: התייעצנו עם הרופא אם יהיה מסוגל לעמוד בטיסה לארץ. הרופא נתן את אישורו, אך בכל זאת חששנו. בטיסה הושבנו את אבא של שמואל בין שנינו ליתר ביטחון. ספרנו את השעות וחיכינו לרגע שננחת בשלום. עם הנחיתה המתין לנו אריה עם אמבולנס, והעביר את אבא לביתו ברחוב רש"י. איידל, אחותו של שמואל, כבר הגיעה מאמריקה ונשארה אתו, אך היא לא היתה מסוגלת לטפל בו לבד. לכן הצענו ששניהם יעברו להתגורר בביתנו בבני=ברק - אף שעבדתי אז במשרה מלאה בבית=הספר "עוזיאל".
תום השליחות
שמואל: היתה לנו תחושה טובה שהצלחנו להעביר לילדים ולהוריהם את אהבת ארץ=ישראל. הערבים המיוחדים, שקיימנו סביב יום עצמאות, יום ירושלים ועוד, חלחלו לתוך נשמתם, ולבם נפתח למדינת ישראל. רבים מהם המירו את חופשות הקיץ המסורתיות באירופה בטיול לישראל, ורבים החליטו לעלות לארץ. כאשר אנו פוגשים את בוגרי בית=הספר שלנו החיים כיום בארץ (חלק מהם עלו עם בגרותם, ואחרים עלו כילדים עם משפחותיהם), תחושת הסיפוק מופלאה.
אסתר: לקראת עזיבתנו קיימה הקהילה לכבודנו מסיבת פרידה גדולה, ונציגי הקהילה העניקו לנו מתנה: פרוכת, ששמנו מתנוסס עליה, שתפאר את ארון הקודש שבו ספר התורה, אשר הכנסנו לבית=הספר בתחילת שליחותנו (עד היום הפרוכת נמצאת שם). אנשי הקהילה הבינו שאת הפרוכת לא ניקח אתנו, כלומר שהמתנה תישאר שם, ולפיכך צילמו את הפרוכת, מסגרו אותה במסגרת יפה והוסיפו הקדשה. כך משהו ממנה נמצא אצלנו... צילום הפרוכת וההקדשה תלויים בביתנו על קיר מרכזי בסלון הבית.
שמואל: נפרדנו מוועד בית=הספר, כשבידינו מכתב המלצה חם החתום על=ידי הי"ור, D. RONALD. בין השאר הוא כתב: "מר גור ואשתו היוו כח דינמי במערכת והעלו את רמת לימודי היהדות באופן שישפיעו על ילדי בית=הספר לכל ימי חייהם".
שמואל: היתה לנו תחושה טובה שהצלחנו להעביר לילדים ולהוריהם את אהבת ארץ=ישראל. הערבים המיוחדים, שקיימנו סביב יום עצמאות, יום ירושלים ועוד, חלחלו לתוך נשמתם, ולבם נפתח למדינת ישראל. רבים מהם המירו את חופשות הקיץ המסורתיות באירופה בטיול לישראל, ורבים החליטו לעלות לארץ. כאשר אנו פוגשים את בוגרי בית=הספר שלנו החיים כיום בארץ (חלק מהם עלו עם בגרותם, ואחרים עלו כילדים עם משפחותיהם), תחושת הסיפוק מופלאה.
אסתר: לקראת עזיבתנו קיימה הקהילה לכבודנו מסיבת פרידה גדולה, ונציגי הקהילה העניקו לנו מתנה: פרוכת, ששמנו מתנוסס עליה, שתפאר את ארון הקודש שבו ספר התורה, אשר הכנסנו לבית=הספר בתחילת שליחותנו (עד היום הפרוכת נמצאת שם). אנשי הקהילה הבינו שאת הפרוכת לא ניקח אתנו, כלומר שהמתנה תישאר שם, ולפיכך צילמו את הפרוכת, מסגרו אותה במסגרת יפה והוסיפו הקדשה. כך משהו ממנה נמצא אצלנו... צילום הפרוכת וההקדשה תלויים בביתנו על קיר מרכזי בסלון הבית.
שמואל: נפרדנו מוועד בית=הספר, כשבידינו מכתב המלצה חם החתום על=ידי הי"ור, D. RONALD. בין השאר הוא כתב: "מר גור ואשתו היוו כח דינמי במערכת והעלו את רמת לימודי היהדות באופן שישפיעו על ילדי בית=הספר לכל ימי חייהם".
