סיפורים שכתבה אסתר

משוגעת בלב
גברת, את לשבת על ספסל רק קצת, אחרֵי, את ללכת לבּיְתָה שלך. יש לך ביתה שלך, את ללכת לישון, אני לישון פה על ספסל, אני לא הביתה, אין לי הביתה, יש לי דברים שלי פה בסלים. אני לישון על ספסל. { מוציאה תמונה של ילד } את רואה, אני לא ללכת לביתה בגלל זה הילד שלי, עכשיו אין לי הילד שלי, הכביש לקח הילד שלי. אני לבכות כל היום: "חיים, חיים בוא לביתה". בעל שלי אומר: "די, מספיק לבכות אחרי שנה, אין לנו ילד, אין, לא צריך, הוא לא יבוא מן קבר לבית". אני לא לשמוע, אני רוצה ילד שלי. אני לבכות, אני לא לעשות כלום רק לבכות. בעל שלי אומר: "את משוגע, את משוגע". למה אני משוגע? אני רוצה זה ילד שלי. היה ילד טוב. אני כל היום עושה דברים בשביל ילד שלי. אני אין זמן ללכת לאולפן לומד עברית טוב, סליחה עברית שלי לא טוב. אני לבשלת אוכל טוב בשביל ילד שלי, הוא לא להיות רעב כמו אני במחנות של היטלר ימח שמו, אני עושה מיטה נקי לא כמו אני היה במחנות עם כינים ומלוכלך. אני לתת לילד שלי שמיכה חם לא כמו אני במחנות קר מאוד בלי שמיכה. בעל שלי לא בבית הוא ללכת לעבודה שלו, הוא ללכת שותה בירה, הוא לשחק קלפים עם חברים שלו, אני בביתה עם ילד שלי, צריך שומר על ילד שלי, שֵם שלו חיים כמו אבא שלי, אבא שלי ח'יים, לא חיי'ם, הוא מת, במחנה של היטלר ימח שמו. גם ילד שלי ח'יים, לא חיי'ם, הוא מת, כביש לקח אותו. ילד שלי רוצה לשחק עם חברים שלו בפארק, אני לפחד אולי ילד שלי נופל, אולי ילד שלי מקבל מכות מילד רע. טוב, אני להבין: ילד קטן צריך משחק עם חברים שלו, אבל אחרי הוא ללכת לשחק עם חברים שלו, אני לבוא בשקט בשקט לפארק בשביל לשמור על ילד שלי, ילד שלי לא לראות אני, הוא ליתביש מחברים שלו. אמא של חברים שלו לא לשמור על ילד שלה בפארק. אני לעמוד אחרי עץ. גדול, אני לראות ילד שלי שמח משחק עם חברים שלו גם אני שמח… יום אחד אני צריך פיפי, אני ללכת לבית שלי עושה פיפי, אחרֵי, אני ללכת עוד פעם לפארק, אני רואה ילדים לא לשחק, ילדים בכביש, גם אני לבוא לראות אוטו בכביש, מה… מה… אני לראות… ילד שלי, חיים שלי לשכב בכביש, אני לשאול ילדים: "למה ילדים פה בכביש? למה ילדים לא לשחק בפארק?". ילדים אומר: "כדור הולך בכביש, גם חיים הולך בכביש לקחת כדור, לבוא אוטו לא לראות חיים לרוץ בכביש, אוטו לתת מכה לחיים, חיים ליפול בכביש". עכשיו בא משטרה בא אמבולנס לוקח חיים ואני לבית-חולים. רופא אומר: "גברת לחכות". אני לחכות, בא רופא אומר: "חיים מת". אני לצעוק חזק חזק: "לא רוצה חיים מת, לא רוצה חיים מת". ככה לקח כביש חיים שלי, ילד שלי. אני לא יודע כלום, אני כל היום רק לצעוק: "חיים שלי ילד שלי, בוא חביתה שלי, אני לעשות אוכל לילד שלי, אני לעשות נקי לילד שלי, אני לעשות חם לילד שלי". בעל שלי אומר: "את משוגע, את משוגע, הראש שלך משוגע". גברת אני לא משוגע בראש אני משוגע בלב!!!!!!!
אני לשים בבית שלי תמונה של ילד שלי, בסלון תמונה של ילד שלי, בקיר תמונה של ילד שלי,במיטה תמונה של ילד שלי, אני רק לראות תמונה של ילד שלי, אני רק לבכות כל היום. בעל שלי אומר: "לא צריך תמונה של ילד בסלון, לא צריך תמונה של ילד בקיר. לוקח כל תמונות עושה באש. אני לוקח תמונה זה שׂם בלב. בעל שלי אומר: "איפה אוכל?" אני אומר: "אין חיים אין אוכל". בעל שלי אומר: "למה מליכלוך כל הבית?" אני אומר: "אין חיים לא צריך נקי". בעל שלי אומר: "אני לוקח אַתְּ לבית חולים של משוגעים, אולי שם לסדר טוב ראש שלך". אני אומר: "לא צריך בית חולים של משוגע בראש, צריך בית חולים של משוגע בלב". הוא לוקח אני לבית חולים של משוגע בראש. אני בלילה לוקח דברים שלי, אחות לא לראות, אני ללכת ברחוב. אני לפחדת ללכת לביתה שלי, בעל שלי אומר עוד פעם משוגע בראש, בעל שלי לקחת אני עוד פעם לבית חולים.
עכשיו אני ללכת ברחוב, אני לראות כל היום תמונה של ילד שלי, תמונה שלא הלך באש. אני לא בית, אני לא מיטה, אני לישון פה על ספסל, אני רוצה למות כמו ילד שלי….
אני רוצה שוכב בקבר כמו ילד שלי…..

סן סימון שבט תשמ"ז.
מה קרה לסן סימון? שאלה זו ניקרה במוחי מפעם לפעם במשך למעלה משלושים שנה. יתר עוצמה ותוקף היתה לתעלומה מאז הרביתי לבוא ולהשתלם במסגרת קורס השתלמות למנהלי בתי ספר, בבית=הספר לעובדי הוראה בכירים, אשר בחוות הנוער הציוני, הממוקמת בקרבת מקום.
כדרכם של "אנשים עסוקים מאד", נקרעתי מעיסוקיי ועבודתי במישור החוף ועליתי ירושלימה לשבוע או מספר ימים של השתלמות. נבלעתי בין כתלי בית=הספר ובניני החווה, ועם סיום "ההתרעננות" שוב הופ! למכונית והביתה להמשיך ולשאת בעול.
אומנם כן, כאשר חברתי גאולה נהגה במכונית, תרו עיניי בין רחובות קטמון, שמא אגלה את צריח המנזר, או זכר לגן המקיף אותו כפי שנשמר בזיכרוני מאז המחצית הראשונה של שנות החמישים, אך מעבר לזה, לא עשיתי מאמצים נוספים. איתרע מזלי ובהשתלמות הקודמת, כאשר הקבוצה עלתה לגבעת המנזר לצורך לימוד מסוים, חליתי ולא יכולתי להשתתף. היום, במשימת לימוד נוספת על הגבעה, באה לי ההזדמנות משמים לספק את סקרנותי ולגלות מה קרה לסן סימון?
את חטאי אני מזכירה היום. מעולם לא יצא לי לקרוא על הקרב הקשה והמרתק שנערך במלחמת השחרור על המנזר, הממוקם בעמדת מפתח לכיבוש קטמון, שפירושו היה שחרור ירושלים החדשה. אולי אז, בשנות החמישים, שמעתי את הסיפורים ונשכחו ממני, כי מחשבותיי היו נתונות יותר לבעלי הטרי, שבחברתו ביקרתי במקום. כמו שקורה לרבים וטובים כך קרה לי גם היום: מה שונה המציאות מהזיכרון המרשים אותו נשאתי בליבי. עכשיו רק הפסטורליה נשארה... אז היתה זו כנסיה "אדירה". יצר ההרפתקנות והסקרנות בשנות העשרים המוקדמות, דחפו אנשים דתיים כמונו לבקר במקום אסור ככנסיה. ההווי במנזר היה זר ומוזר לנו. האפלולית,השקט, המבנה הארכיטקטוני המשונה. בתל אביב, שממנה מעטנו לצאת, לא ראינו לא מנזרים ולא מסגדים. כאן אני זוכרת חלונות צבעוניים קבועים בגובה רב, והמון פריטים יוצאי דופן לגבי, ערוכים באולם על מדפים לאורך הקירות ועל שולחנות. ואכן בספר של אריה חשביה "הקרב על המנזר", המוקדש כולו לפרשה מופלאה זו, מצאתי אישור לזיכרוני בתיאור כלי הזכוכית המיוחדים שמילאו את האולם.
הבוקר עליתי משער החווה דרך בית האבות למרומי הגבעה. החיפושים נחסכו לי בעזרת הדרכתו של הלל, שגדל כילד בקטמון ומכיר בה כל פינה והיום הוא מנהל בית=ספר. כן, הבניין על כיפתו עדיין קיימים אך מה נמוך הוא הבניין! אין פאר ואין הדר. גדר, שאיננה זכורה לי מהימים ההם, מקיפה את המנזר. חיפשתי דרך להיכנס. כל השערים נעולים כדרך מקומות שהעניין בהם נשאר לקומץ אנשים. השטח שמחוץ לגדר טופח והפך לגן נעים ובו דשאים,עצים,ספסלים ואתר הנצחה. שבילים סלולים, ועל מצבת אבן כתובת המספרת שההשקעה לפיתוח המקום נתרמה על=ידי יהודים טובים מאמריקה. הקפתי את הגדר, גיליתי בחצר המנזר שני בתים הנראים כמגורים לאנשים פרטיים. ניסיתי לפתוח את השער לאחד מהם למרות ששלט מעליו הכריז שהשטח פרטי והכניסה לזרים אסורה. בפתח הבית טיפלנ אישה צעירה בשני פעוטים. על שאלותיי ענתה בחיך מנומס. על פי עצתה, צלצלתי בפעמון שבכניסה לבניין המנזר. הצלצולים, שגם מבחוץ נשמעו צורמים, לא הביאו את הכומר אל הפתח. המנזר עצמו, על תכולתו המסתורית, נשאר נעול בפני עד רגע זה.... האישה הסבירה אח"כ שאולי הכומר הלך, עלי לנסות שוב. יש טלפון, אך היא אינה יודעת את מספרו. גם אני לא מצאתי בספר הטלפונים. מתשובותיה למדתי שהכנסייה עדיין פעילה, ומתקיימות בה תפילות בימי ראשון ובחגים. הקהילה היוונית די גדולה, להערכתה גם הפעמונים עדיין מצלצלים בימי ראשון. האישה הזו נולדה,גדלה ולמדה בארץ בבית=ספר של יהודים. גם בעלה. לא ידעה להגיד כמה דורות היא חיה כאן עם משפחתה. טוב להם כאן יותר מאשר בקפריסין. זהו בערך.
בפעם הבאה, אי"ה, כאשר אבוא להשתלמות, אקדים לבוא בשעה שמונה בבוקר ואנסה להצטרף אל המתפללים. כנראה ששלושים וחמש השנים האחרונות, לא ציננו אצלי את יצר ההרפתקנות והסקרנות...
אחרית דבר: עברו 15 שנים נוספות. אני חיה עם "בעלי הטרי" כבר חמישים שנה. יש לנו ברוך השם, 13 נכדים, כן ירבו, ונין. כשאני כותבת את הדברים במחשב אני מבטיחה לעצמי ש"בהזדמנות הקרובה" אברר שוב מה קרה לסן סימון? תשס"ח- עברו עוד חמש שנים. אנחנו נשואים לפי החשבון- 55 שנים. מספר הנכדים לא השתנה, אבל יש לנו ב"ה, כבר שישה נינים. לצערי, לא נוצרה "הזדמנות קרובה" ואינני יודעת מה קורה היום בסן סימון.