ההיכרות בין אסתר לשמואל

אסתר: את שמואל ראיתי בפעם הראשונה במוצאי שבת במסגרת פעילות תרבות של "המשמרת הצעירה" של "הפועל המזרחי" בבית "הפועל המזרחי" ברחוב אחד העם 108. בקומה העליונה של הבית היה אולם גדול, ובו התקיימה פעילות של צעירים וצעירות, בוגרי "בני עקיבא", במסגרת שכונתה "המשמרת הצעירה". הפעילות התקיימה בעיקר במוצאי שבתות, ויצאו משם הרבה זוגות...
הייתי חברת הנהלת המשמרת הצעירה ויו"ר ועדת תרבות. ישבנו, כל חברי ההנהלה, ליד שולחן ה"נשיאות" באולם הגדול, ועל הספסלים ממולנו ישבו צעירים וצעירות. אני מסתכלת סביבי ומבחינה בבחור צעיר ורזה כמו חוט, את פניו מעטר שפם ובלורית שערו מתנפנפת, לבוש מכנסי גברדין וחולצה בהירה, ומעליה בטלדרס (ז'קט ספורטיבי) חורפי , שיושב על הספסל בקצה השמאלי של האולם. 'הוא נראה לא רע', אני חושבת לעצמי, 'יש לו פנים לא רעות בכלל'. הבחור הזכיר לי בחור אחר שהכרתי, אריה שמו, ולרגע התלבטתי אם זה אריה או לא; אך אחרי מבט נוסף שנתתי בבחור הבנתי שהבחור הרזה הוא מישהו אחר.
שמואל: אסתר לבשה סוודר סגול וחצאית פסים כחולה, ולרגליה נעלה נעליים שחורות, שאחד מעקביהן היה עקום קצת. שֹערה היה קצר. לא יכולתי להסיר את עיניי מפניה היפות. היו לה עיניים בוערות ושובבות, והן כבשו את לבי מיד. היא הביטה ישירות לתוך עיניי, והייתי נבוך.
בעצם הייתי כבר "תפוס": היתה לי חברה, שושנה גרייפנר שמה; אבל מהרגע שיצאתי מאולם "המשמרת הצעירה" לא יכולתי להפסיק לחשוב על אסתר, ולא התלבטתי הרבה אם להפסיק את מערכת היחסים עם שושנה.
אסתר: כעבור כמה ימים פנה אלי מאיר שפירא, רכז המשמרת הצעירה, וביקש שאתחיל לתכנן מסיבת פורים לקראת החג העומד בפתח. קיימנו ישיבת הנהלה וזרקנו לאוויר הצעות שונות.
"אני מכיר בחור שמשחק ומביים הצגות", אמר אחד מחברי ההנהלה. סיכמנו להזמין את הבחור לישיבת ועידת התרבות הקרובה ולבדוק אם יוכל לעזור לנו לארגן מסיבה מוצלחת בפורים.
מגיע מועד הישיבה, ואני רואה את שמואל - הבחור הרזה ממוצאי שבת - נכנס ומתחיל להציג את עצמו ואת יכולותיו. הוא מצחיק אותנו בבדיחות ומציג בפנינו כמה קטעי פנטומימה כמו תפירת כפתור ותעלולים נוספים. אנחנו מתגלגלים מצחוק ומחליטים לעבוד אתו. שמואל הציע להביא למסיבה אמן בשם ברנשטיין, ואני קובעת עם שמואל פגישה כדי ללכת יחד לפגוש את האמן. התחלנו לדבר; השעות נקפו, ושנינו לא שמנו לב לזמן שחולף. דיברנו ודיברנו, ואנחנו ממשיכים לדבר עד היום...
שמואל: אסתר כבשה את לבי, והיה לי ברור שאותה אני רוצה. אסתר היתה "צברית" (או כמעט צברית, אך נחשבה לצברית, כי בביתה דיברו עברית, וזו היתה שפת האם שלה), ואני, שכל כך רציתי להיות ישראלי ולהתנתק מדמות העולה החדש שבי, נמשכתי אליה כמו דבורה לצוף. בסופו של דבר הלכתי בעקבות הלב ונפרדתי משושנה. לימים היא נישאה לאיש בשם אלטמן והקימה משפחה, ועד היום אנחנו בקשר וידידים טובים.
אסתר: אנחנו, "הצברים" לא אהבנו את העולים החדשים. היינו צעירים ולא חשבנו כלל מה עבר עליהם בשואה. הם נראו שונים מאתנו. המראה שלהם היה "זלמני" במכנסיהם הקצרים, שאורכם הגיע עד הברך (הצברים לבשו מכנסיים קצרים ממש, ועוד קיפלו אותם כך שקצות הכיסים הציצו החוצה), הם לבשו גרביים - גם בקיץ - בתוך הסנדלים, ולראשם חבשו מין כובע מצחייה משונה, ולא "בֶּרֶט" (סוג של כובע שלבשו הבנים באותה התקופה), כמו חברינו הצברים. שמואל הטעה אותי. הוא נראה ממש כמו צבר. בחוש המשחק שלו הוא ידע לחקות ולהשתלב. הסתכל מימינו ומשמאלו, ראה איך מתלבשים הנערים בישראל וחיקה אותם. הוא לבש מכנסיים קצרים, כששולי הכיסים מציצים בתחתיתם, נעל סנדלים ללא גרביים, ולראשו חבש ברט על קצה הפדחת, כדי להבליט את בלורית השֹער (קראנו לה "לוֹק" – תלתל, ביידיש) שהציצה מתחת, כמו אצל חבריו ילידי הארץ. הוא דיבר עברית רהוטה, וכך נפלתי בפח...
שמואל: נפגשנו לעתים קרובות, ולעתים יצאנו לקולנוע. הקשר בינינו התהדק, והאהבה פרחה.
יום אחד שאלה אותי אסתר מדוע לא שירתתי בצבא, וסיפרתי לה שנדחיתי כמה פעמים בגלל תת=משקל ולא ידעתי שבאותו זמן כבר חקר על אודותיי אביה, שהיה מנהל לשכת הגיוס בתל=אביב, וידע שנדחיתי. ההורים התחילו לשכנע אותה שאני לא בשבילה, ולהם טיעונים רבים: קודם כול לא עשיתי צבא, ולכן מי יודע מאיזו מחלה אני סובל; שנית, אני עולה חדש; ושלישית, צעיר מאוד בגיל (הייתי רק בן 19 וחצי...).
כעבור כמה חודשים חשבנו שהגיע הזמן שאכיר את משפחתה. אסתר כבר הכירה את אבי ואת מנצ'ה, כי היתה מגיעה לביתנו מפעם לפעם. הגעתי לביתה של אסתר ברחוב הירקון 297 וירדתי אתה במדרגות לדירה ששכנה במרתף, וחלונותיה היו קרובים לגובה התקרה. באותה דירה גרו שלוש משפחות, והן חלקו שירותים ומקלחת משותפים, אך לכל משפחה היה מטבח נפרד. אסתר והוריה קיבלו שני חדרים, וחשבתי בלבי: 'ככה גרה משפחה ותיקה בארץ, שנמצאת כאן כבר 18 שנים – ואילו אנחנו, העולים החדשים, גרים בתנאים טובים יותר', אך לא אמרתי לאסתר דבר. הוריה של אסתר קיבלו אותי יפה, ואמה הכינה לכבודי עוגת "לֶקַח" לבנה. הם הושיבו אותי ליד השולחן וחיכו שאטעם מהעוגה. הבטתי באביה עטור הזקן, חסיד גור, ובאמה שחבשה כיסוי ראש לראשה, וראיתי שהם עוקבים אחרי וחושבים בלבם: 'הוא יעשה ברכה - או לא יעשה ברכה?'. בירכתי "בורא מיני מזונות", וידעתי שאת המבחן הראשון עברתי.
אסתר: כאשר ראו הוריי את שמואל לראשונה, הם הזדעזעו ממבנה גופו הרזה. אולי חשבו ש"שחפן מהשואה" עומד בפניהם... אך במשך הערב, בשיחה ליד השולחן, הוא כבש את לבם ביכולת הדיבור שלו - אותה יכולת אשר כבשה גם את לבי בראשית היכרותנו.
"פה מפיק מרגליות", אמרו כששאלתי אותם למחרת איזה רושם הוא עשה עליהם.
כאשר הבינו הוריי שהקשר בינינו רציני ובכוונתנו להינשא, הם נלחצו קצת בגין מראהו השדוף של שמואל. רב היה חששם שמא מקננת בו איזו מחלה מסתורית, ולכן הלכו להתייעץ עם ה"חזון איש".
"אין לכם מה לחשוש", אמר להם, "אם הבחור דתי מבית דתי, ובני=הזוג אוהבים זה את זה - תנו את ברכתכם". וכך היה.
שמואל: אסתר עשתה רושם מצוין על אבא ועל מנצ'ה, אך אבא היה מוטרד מכך שאני מתכונן להינשא בגיל כל כך צעיר. "מה אתה ממהר?" שאל אותי, "אתה הרי עוד לא בן עשרים, ועוד לא הסתדרת בחיים! אנחנו עדיין עולים חדשים, עוד לא התאקלמנו ולא צברנו רכוש. איך אוכל לעזור לך?". אך ככל שלמד להכיר את אסתר, הוא ממש "התאהב בה" ושינה את דיבורו לגמרי. "זאת בחורה יוצאת מהכלל בכל המובנים", אמר.
אחרי שהחלטתי שאסתר היא "האחת" בשבילי וההורים משני הצדדים נתנו את אישורם, עדיין רציתי לשמוע את חוות דעתם של חבריי מ"בני עקיבא" בברלין, שעלו ארצה אתי.
אסתר: הבילוי בימים ההם היה "מחלקת המדידות". ומה "מדדו" הצעירים? את רחוב אלנבי, בו התהלכו הלוך ושוב. רחוב אלנבי היה עשיר בחנויות ובתי=קפה, אך אנחנו, בוגרי "בני עקיבא", לא נכנסנו אליהם. במוצאי שבת אחת טיילתי עם שמואל ברחוב אלנבי, והנה פגשנו את יהושע, חברו של שמואל. "תכיר, זו החברה שלי", אומר לו שמואל. "נעים מאוד", אומר יהושע ומציג את עצמו. אנחנו מדברים קצת, ואני רואה שיהושע בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. אנחנו ממשיכים ללכת עוד כמה מטרים - ופוגשים חבר שני. "הו, שלום דב! מה נשמע? תכיר את אסתר, החברה שלי", אומר שמואל ומציג בפניי את חברו דב. אנחנו מדברים קצת, גם דב לא מסיר עיניו ממני, ונפרדים. הולכים עוד חמישים מטר - ופוגשים חבר שלישי. "הו ירמיהו, מה שלומך? תכיר את אסתר, החברה שלי". ביני לביני אני מתחילה לתהות: 'איך זה שאני, תל=אביבית ותיקה, אינני פוגשת חברים כל יום באלנבי - ושמואל, העולה החדש, מכיר כל כך הרבה חברים כאן?!' בסופו של דבר התוודה שמואל בפניי, שמראש העמיד את חבריו לאורך הרחוב וביקש שיתרשמו ממני ויחוו את דעתם לבחירתו...
שמואל: החברים התרשמו מאוד ממראהּ של אסתר ומאישיותה. "היא חתיכה לא נורמלית", אמר לי אחד מהם, אך הוסיף מה שכנראה חשבו גם האחרים, אך לא העזו לומר: "אבל כאשר אתה עומד מאחוריה, לא רואים אותך". בכך הצביע על ההבדל בממדי הגוף שלנו. אסתר לא היתה רזונת, אך אני הייתי רזה מאוד. הערה זו של חבריי לא שינתה את בחירתי באסתר...
כאשר החלטנו סופית להינשא, ביקשתי מאבא שיזמין את הוריה של אסתר לפגישת היכרות, ואז נקבע תאריך לאירוסין. כך הגיעו הוריה של אסתר לביתנו. מנצ'ה הכינה כיבוד יפה, וראיתי מיד שאבא של אסתר התרשם מאוד מאבא, ולא פלא: אבא היה בעל הדרת פנים, שלא ניתן להתעלם ממנה.
קבעו מועד לאירוסין: ראש חודש חשוון תשי"ג. חברים של הוריה של אסתר, הזוג גולדברג (הוריה של השופטת דבורה ברלינר), התנדבו לערוך את מסיבת האירוסין בביתם, כי בבית הוריה לא היה מקום אפילו למניין אנשים. היתה זו מסיבת אירוסין יפה ומכובדת. נוסף לבני משפחה משני הצדדים הגיעו למסיבה גם חברים שלנו וחברים של ההורים, וכמה רבנים כיבדו אותנו בנוכחותם. נכתבו תנאים ונשברה צלחת, והחתונה נקבעה לח' באדר.

אסתר ושמואל בתקופת החברות, 1953.

אסתר ושמואל ביום האירוסין