ההכרזה על סיום המלחמה
ביום 8 במאי 1945 הסתיימה המלחמה. הייתי בבית=הספר, כשנכנסה המנהלת לכיתה והודיעה לנו על כך. היתה זו הפעם הראשונה זה שש שנים שאכלתי ממתקים: בבית=הספר חילקו לנו סוכריות על מקל, סופגנייה מתוקה ומעדן חלב מתוק. בדרך ראיתי אנשים רוקדים ברחובות, כי השמחה הדביקה את כולם. חזרתי הביתה שמח, אך מהר מאוד הובילה שמחת הרגע למחשבות לעתיד: מה יקרה אתנו? האם נמצא את אמא והאחיות? חיכינו לרגע בו נפגוש אותן.
מיד אחרי ההכרזה על סיום המלחמה כינס נציג העירייה במועדון הקומוניסטי את כל היהודים, שקיבלו תעודת זהות זמנית עם כניסתם לעיר, בה צוינה אזרחותם הפולנית. באותו אולם כינסו את היהודים מפעם לפעם למתן הודעות שונות: הודעות על נצחונות הרוסים בחבלי ארץ שונים, הנחיות שונות לפליטים היהודים (שנקרא: בֶּזֶ'נְצִי – פליטים,ברוסית) ועוד. מודעות על התכנסויות אלה נתלו בכל רחבי העיר, והיהודים חויבו להגיע לשם.
באותה התכנסות אחרי תום המלחמה הודיעו ליהודים, שעומדת להיחתם עסקה בין וַנְדָה וָסִילֶבְסְקָה, נציגת העם הפולני במוסקבה, לסטלין, ולפיה יוכלו הפליטים היהודים לחזור לפולין. אבל עברו חודשים רבים - ועדיין לא ידענו מתי תתבצע העסקה ומתי נשוב הביתה לפולין. החודשים התארכו, וקיבלנו הודעה סופית על ארגון חזרתנו לפולין רק כעבור למעלה משנה מתום המלחמה.
אחרי כמה שנים, בהן לא הורגשה בגלוי אנטישמיות מצד הרוסים, היא פרצה מחדש עם תום המלחמה. הרוסים - חלקם שבו מהקרבות פצועים וחבולים - היו מתוסכלים ממצבם ומהמצב הכלכלי הקשה וכילו את זעמם ביהודים, שרבים מהם עסקו במסחר. את כעסם ושנאתם ליהודים הם העבירו לדור הצעיר, שֶקַל "לחמם" אותו, וכנופיות של צעירים ובני נוער היו מתנפלים חדשים לבקרים על היהודים, שודדים ומכים אותם.
יום אחד, בדרכי ברחוב עם אבא כשאנו מבוססים בשלג, נתקלנו גם אנו בנערי הכנופיות הללו. כמה נערים חמומי מוח התנפלו עליו, משכו בזקנו, הכו אותו מכות חזקות, בעטו בו וקראו לעברו: "זִ'ידוֹבְסקַיָיה מוֹרדָה!" (פרצוף יהודי!). אחד הנערים קרא לעבר חברו, שהכה את אבא: "פָּאצָ'ה עוד מכות! עוד מכות!". כך ידעתי את שמו, ונצרתי אותו בלבי. עמדתי שם חסר אונים - ילד בן 12 וחצי - ולא ידעתי איך להגן על אבא. התחלתי לצעוק, והצעירים נבהלו וברחו. גררתי את אבא החבול לביתנו והחלטתי לפנות מיד למפקד בית=ההארחה, בו השתכנו הרוסים שהביאו את התבואה למחסני החירום. הוא גר בשכנות אלינו ובסמוך לבית ההארחה הזה. אותו מפקד ראה באבא "איש קדוש" וכיבד אותו מאוד. קיוויתי שאם אספר לו על המקרה, אולי אצליח למנוע מקרים דומים בעתיד. ידעתי שאמצא אצלו אוזן קשבת.
נכנסתי לביתו מבוהל כהוגן, והמפקד שאל אותי: "מה קרה?" סיפרתי לו על התנפלותם של הנערים על אבא.
"אני רוצה לעזור לך; אתה יודע שאני מאוד מכבד ומוקיר את אביך, אבל איך אוכל לעזור אם לא אדע במי מדובר?". "אני יודע שם אחד", אמרתי, "שמעתי שאחד הנערים קרא בשמו שוב ושוב. שמו: פאצ'ה". "פאצ'ה?" אמר המפקד, "אני מכיר אותו. הוא חוּליגַן גדול! אדאג שהוא יבוא על עונשו". ואכן, כעבור שבוע ימים קיבל אבא הזמנה לבית=משפט, והתלוויתי אליו לשם. מפקד בית=ההארחה הכניס לאולם את פאצ'ה כשידיו אזוקות. היו שם שלושה שופטים, ואחד מהם, שניהל את המשפט, שאל את אבא: "האם יכול אתה לזהות מי הכה אותך?". "זה הוא!" אמר אבא והצביע על פאצ'ה. השופט לא הסתפק בכך ושאל גם אותי: "סמואל, האם אתה מזהה את הבחור כאותו צעיר שהכה את אביך?". "כן", אמרתי מיד, והשופט ביקש שאתאר את השתלשלות העניינים. בתום המשפט קיבל ה"שֵייגֶץ" הצעיר הזה שלוש שנות מאסר. מצד אחד שמחנו על התוצאות, אך מצד שני פחדנו שמא חבריו יתנקמו בנו. המפקד עשה הכול כדי להגן עלינו ושמר עלינו כעל בבת=עינו עד ליום שיצאנו מהעיר. "בוודאי הוא ממוצא יהודי", אמר אבא שדי התפלא על יחסו המיוחד של המפקד אליו, "אך אולי הוא פוחד לגלות זאת".
ביום 8 במאי 1945 הסתיימה המלחמה. הייתי בבית=הספר, כשנכנסה המנהלת לכיתה והודיעה לנו על כך. היתה זו הפעם הראשונה זה שש שנים שאכלתי ממתקים: בבית=הספר חילקו לנו סוכריות על מקל, סופגנייה מתוקה ומעדן חלב מתוק. בדרך ראיתי אנשים רוקדים ברחובות, כי השמחה הדביקה את כולם. חזרתי הביתה שמח, אך מהר מאוד הובילה שמחת הרגע למחשבות לעתיד: מה יקרה אתנו? האם נמצא את אמא והאחיות? חיכינו לרגע בו נפגוש אותן.
מיד אחרי ההכרזה על סיום המלחמה כינס נציג העירייה במועדון הקומוניסטי את כל היהודים, שקיבלו תעודת זהות זמנית עם כניסתם לעיר, בה צוינה אזרחותם הפולנית. באותו אולם כינסו את היהודים מפעם לפעם למתן הודעות שונות: הודעות על נצחונות הרוסים בחבלי ארץ שונים, הנחיות שונות לפליטים היהודים (שנקרא: בֶּזֶ'נְצִי – פליטים,ברוסית) ועוד. מודעות על התכנסויות אלה נתלו בכל רחבי העיר, והיהודים חויבו להגיע לשם.
באותה התכנסות אחרי תום המלחמה הודיעו ליהודים, שעומדת להיחתם עסקה בין וַנְדָה וָסִילֶבְסְקָה, נציגת העם הפולני במוסקבה, לסטלין, ולפיה יוכלו הפליטים היהודים לחזור לפולין. אבל עברו חודשים רבים - ועדיין לא ידענו מתי תתבצע העסקה ומתי נשוב הביתה לפולין. החודשים התארכו, וקיבלנו הודעה סופית על ארגון חזרתנו לפולין רק כעבור למעלה משנה מתום המלחמה.
אחרי כמה שנים, בהן לא הורגשה בגלוי אנטישמיות מצד הרוסים, היא פרצה מחדש עם תום המלחמה. הרוסים - חלקם שבו מהקרבות פצועים וחבולים - היו מתוסכלים ממצבם ומהמצב הכלכלי הקשה וכילו את זעמם ביהודים, שרבים מהם עסקו במסחר. את כעסם ושנאתם ליהודים הם העבירו לדור הצעיר, שֶקַל "לחמם" אותו, וכנופיות של צעירים ובני נוער היו מתנפלים חדשים לבקרים על היהודים, שודדים ומכים אותם.
יום אחד, בדרכי ברחוב עם אבא כשאנו מבוססים בשלג, נתקלנו גם אנו בנערי הכנופיות הללו. כמה נערים חמומי מוח התנפלו עליו, משכו בזקנו, הכו אותו מכות חזקות, בעטו בו וקראו לעברו: "זִ'ידוֹבְסקַיָיה מוֹרדָה!" (פרצוף יהודי!). אחד הנערים קרא לעבר חברו, שהכה את אבא: "פָּאצָ'ה עוד מכות! עוד מכות!". כך ידעתי את שמו, ונצרתי אותו בלבי. עמדתי שם חסר אונים - ילד בן 12 וחצי - ולא ידעתי איך להגן על אבא. התחלתי לצעוק, והצעירים נבהלו וברחו. גררתי את אבא החבול לביתנו והחלטתי לפנות מיד למפקד בית=ההארחה, בו השתכנו הרוסים שהביאו את התבואה למחסני החירום. הוא גר בשכנות אלינו ובסמוך לבית ההארחה הזה. אותו מפקד ראה באבא "איש קדוש" וכיבד אותו מאוד. קיוויתי שאם אספר לו על המקרה, אולי אצליח למנוע מקרים דומים בעתיד. ידעתי שאמצא אצלו אוזן קשבת.
נכנסתי לביתו מבוהל כהוגן, והמפקד שאל אותי: "מה קרה?" סיפרתי לו על התנפלותם של הנערים על אבא.
"אני רוצה לעזור לך; אתה יודע שאני מאוד מכבד ומוקיר את אביך, אבל איך אוכל לעזור אם לא אדע במי מדובר?". "אני יודע שם אחד", אמרתי, "שמעתי שאחד הנערים קרא בשמו שוב ושוב. שמו: פאצ'ה". "פאצ'ה?" אמר המפקד, "אני מכיר אותו. הוא חוּליגַן גדול! אדאג שהוא יבוא על עונשו". ואכן, כעבור שבוע ימים קיבל אבא הזמנה לבית=משפט, והתלוויתי אליו לשם. מפקד בית=ההארחה הכניס לאולם את פאצ'ה כשידיו אזוקות. היו שם שלושה שופטים, ואחד מהם, שניהל את המשפט, שאל את אבא: "האם יכול אתה לזהות מי הכה אותך?". "זה הוא!" אמר אבא והצביע על פאצ'ה. השופט לא הסתפק בכך ושאל גם אותי: "סמואל, האם אתה מזהה את הבחור כאותו צעיר שהכה את אביך?". "כן", אמרתי מיד, והשופט ביקש שאתאר את השתלשלות העניינים. בתום המשפט קיבל ה"שֵייגֶץ" הצעיר הזה שלוש שנות מאסר. מצד אחד שמחנו על התוצאות, אך מצד שני פחדנו שמא חבריו יתנקמו בנו. המפקד עשה הכול כדי להגן עלינו ושמר עלינו כעל בבת=עינו עד ליום שיצאנו מהעיר. "בוודאי הוא ממוצא יהודי", אמר אבא שדי התפלא על יחסו המיוחד של המפקד אליו, "אך אולי הוא פוחד לגלות זאת".
אני חוגג את היותי בר-מצווה
בכ"ט בשבט תש"ו (31.3.1946) מלאו לי 13 שנים. פרשת בר=המצווה שלי היתה פרשת תרומה. החורף היה בעיצומו. לכבוד הטקס חסכו אבא, סבתא, אחותי והדודות שלי מפיהם, וכל יום, במשך ארבעה שבועות, הניחו בצד כמה פרוסות לחם, לסעודת בר=המצווה. בקור הסיבירי נשמר הלחם היטב.
אבא לימד אותי את הפרשה שלי, וכחודש לפני היותי בר=מצווה נתן לי במתנה את התפילין של סבא פנחס אהרון ז"ל, שנפטר לידי במחנה העבודה בסיביר. תפילין אלה קיבל סבא במתנה בהיותו בר=מצווה, והן עברו מדור לדור. אבא שמר אותן כל השנים וחיכה בסבלנות ליום, בו יזכה לראות אותי מניח אותן. (אני משתמש בהן עד עצם היום הזה. פעמיים בשנה הן עוברות בדיקה אצל סופר סת"ם, וזה מביע כל פעם מחדש את התפעלותו מכתב היד המיוחד ומכושר ההישרדות שלהן. סופר הסת"ם, שבדק את התפילין לאחרונה, צילם את כתב היד ושומרו בדיסק, כדי להראות לדורות הבאים איך כתבו פעם תפילין). התחלתי להניח תפילין כחודש ימים לפני היותי בר=מצווה. אבא לימד אותי זאת, וסבתא היתה משגיחה שאכן אניח אותן (כי אבא יצא לעבודה השכם בבוקר).
ביום רביעי בבוקר השכם, עם עלות השחר, התאספו בביתנו בחשאי יהודים מכל הסביבה. שני אנשים תצפתו בחצר, לוודא שאין אנשי נקו"ד בסביבה, כי תפילה בצוותא היוותה בבחינת עברה על החוק). אבא העיר אותי מוקדם. היה עדיין חושך, הבית חומם, התפללנו והנחתי את התפילין. לא היה לנו ספר תורה (כל השנים שהיינו ברוסיה חיינו ללא ספר תורה), ולכן לא יכולתי לעלות לתורה, אך קראתי מתוך החומש בפרשה שלי, פרשת תרומה, בטעמים שלמדתי מאבא, כמו קריאה מתוך ספר התורה עצמו. אמרתי גם את ברכות ההפטרה באותו ניגון שאומרים בעומדנו לפני ספר התורה. אחר כך התכבדו האורחים בסעודת מצווה. מבעוד יום בישלו הדודות שלי את תפוחי האדמה הקפואים, ומהעמילן ששָלוּ מתוכם הכינו מעין דייסה. סבתא הכינה מרק תפוחי אדמה ובצל, וכל אורח קיבל בצד הארוחה שתי פרוסות לחם! המשתתפים נטלו ידיים, בירכו "המוציא" וסעדו את לבם בסעודת המצווה בתיאבון גדול. בעיצומה של הארוחה העמיד אותי אבא על כיסא, ונשאתי דרשה ביידיש על פרשת תרומה, שאבא עזר לי להכין קודם, ובה ציטטתי פסוקים רבים בעל פה.
רק החלו ניצני הבוקר לעלות - והאורחים יצאו מהבית בחשאי ומיהרו איש-איש לעבודתו. משהלכו האורחים, אמרה לי סבתא: "זכות גדולה נפלה בחלקך, שמיל נכדי היקר: אתה מניח את התפילין של סבא ז"ל, אשר שימשו אותו מיום היותו בר-מצווה. אלה תפילין מיוחדות, כי כתב אותן אחד הסופרים הנודעים מעיר נוֹבוֹטָנֶעץ" (עיר שהתברכה בסופרי סת"ם רבים ונודעים) . היא היתה נרגשת מאוד, והתרגשותה הדביקה גם אותי. הבוקר עלה, ראיתי שהשעה שמונה מתקרבת, וסבתא ממשיכה לדבר. "סבתא, אני צריך ללכת לבית-הספר", אמרתי לה. "איך האב זיי אין דרֶערט!" (שילכו לעזאזל!), אמרה סבתא, "היום אתה בר-מצווה! היום לא תלך לבית-הספר". סבתא ידעה שחובה ללכת לבית-הספר כל יום, אבל לקחה על עצמה את האחריות שאשאר בבית ביום חגי, כי רצתה שארגיש כמו כל ילד בר-מצווה ביום המיוחד הזה שלו - ולא אקלקל אותו בחולין של בית-הספר, כאילו אנו חיים בתנאים נורמליים ואין מלחמה בעולם.
משחזר אבא מהעבודה ושמע שלא הלכתי לבית-הספר חשש מאוד; אך למחרת אמרתי למורה שהייתי חולה, והיא ענתה לי: "תהיה בריא!" ובזה הסתיים העניין.
בחודש יוני 1946 כינסו אותנו שוב באולם האספות של המועדון הקומוניסטי, והודיעו לנו שיום שובנו הביתה הגיע. חילקו לנו "פְּרוֹפּוּסְק" (תעודות מעבר, מעין "רשיונות עזיבה" שהתירו לנו לעזוב את רוסיה ולחזור לפולין), ואמרו לנו להתחיל לארגן את מיטלטלינו לקראת היציאה בחזרה לפולין. מנהל האספה הכריז שעגלות יאספו אותנו מהבית לתחנת הרכבת בעיר בַּרְנָאוּל, ומשם נמשיך הלאה לכיוון פולין. התארגנו - אבא, אחותי ואני, ועמנו שתי הדודות - לנסיעה הארוכה הביתה, וחשבתי על החברים שרכשתי לי בשנות ילדותי ברוסיה (אתם אנחנו בקשר עד עצם היום הזה), וביניהם דב בסכס, יהושע גולדפינגר, ירמיהו ויינריך, ובן-ציון לנגלטל.
ארזנו את מיטלטלינו ויצאנו לדרך.
הנסיעה בחזרה לפולין
כמו שהובטח, המתינו לנו העגלות ליד הבית והביאו אותנו לתחנת הרכבת בברנאול. נסענו ברכבת לנוֹבוֹסִיבִּירְסְק, שם החלפנו לרכבת שנסעה לשְצֶ'צִ'ין שבפולין (אותה רכבת קיבלה שם סמלי מאוד: "רכבת השלום"). שישה שבועות נמשכה הנסיעה הזו. הרכבת שהחזירה אותנו לפולין היתה רכבת בהמות - כמו אותה רכבת שהסיעה אותנו לרוסיה שש שנים לפני כן - אך קיבלנו מזון משופר. ברכבת היה מטבח, בו בישלו מרק תפוחי אדמה, וקיבלנו לבן ופיתות. כל משפחה קיבלה "פָּאיוֹק" (מנה) של מוצרי מזון. אף שלא היינו רעבים ממש, המשיכה תחושת הרעב התמידית ללוות אותנו. שש שנים לא טעמנו בשר או דגים, אלא ניזונו בעיקר מסלק, כרוב, תפוחי אדמה ולחם.
בתחנות שבדרך שמענו לראשונה על ההשמדה ההמונית ועל גודל הזוועות. חיילים יהודים רוסים, שעלו לרכבת בתחנות השונות, ברוסיה, אוקראינה ופולין, סיפרו לנו מה אירע ליהודים בשנות המלחמה. בשש שנות המלחמה ברוסיה לא ידענו דבר על ההשמדה ההמונית של היהודים, כי העיתונות דיווחה רק על מצב הקרבות.
בתחנת הרכבת בעיר בֶּרנוֹבִיץ' שבפולין - "עיר ואם בישראל", בה היתה ישיבה מפוארת של רבי אלחנן וָסֶרמַן (לימים נקראה על שמו הישיבה יוניברסיטי בניו=יורק) - עלו קצינים רוסים יהודים והכריזו ביידיש: "יידין, אַ גוּטֶען טאג! מדַארף דא מַאכֶען א לוויה" (יהודים, יום טוב! אנו צריכים לערוך כאן הלוויה). הם סיפרו לנו שבאזור התחנה יש "קבר פתוח" - תעלה ארוכה ובה שלדים, ספרי תורה וחפצים אישיים שונים של יהודים. אבא ירד מיד מהרכבת, ואתו ירדנו כולנו כדי להביא יהודים אלה למנוחת עולמים. כמעט כל היהודים נענו לקריאה המרגשת וירדו מהרכבת להשתתף בהלוויה. אני זוכר את הצעקות הרמות ואת הבכי קורע הלב של קהל המלווים, המזועזעים מהמראה הקשה של שלדי הגופות, אשר היו מושלכות בתעלה הצרה. ביניהם יכולנו לזהות חפצים אישיים, כמו משקפיים, בובה של ילדה קטנה, קופסות טבק ועוד. כולם עסקו במלאכת הקודש הזו: אספו חלקי עצמות - גם מהרחוב - וריכזו את כולן בקבר אחים.
אחרי ההלוויה התעצם גל השמועות על גורל היהודים ביתר שאת. המשכנו בדרכנו והגענו לעיר קלצה יום אחד אחרי הפוגרום הידוע והנורא, בו נרצחו ארבעים יהודים, שהגיעו ברכבת לקֶלְצֶה לפנינו. אותם יהודים שרדו את המלחמה - אך בסופה נרצחו על=ידי בני ארצם הפולנים, שהחליטו לסיים את מה שהנאצים לא הספיקו. כשירדנו בקלצה טרם נקברו הגופות, והשתתפנו בהלוויה ההמונית, בה נקברו כולם בקבר אחים בבית=הקברות היהודי של העיר. כך הבנו שלמרות סיומה של המלחמה טרם פסה האנטישמיות מהעולם. הייתי אז רק בן 13 - וכבר חוויתי על בשרי את הכאב הנורא שחוו בני עמי.
מקלצה נסעה הרכבת לעיר בְּרִיסְק לִיטוֹבְסְק. הרכבת עצרה שם, אך לא הניחו לנו לרדת: קצינים רוסים יהודים עלו על הרכבת ועברו בין הקרונות להזהיר אותנו, שקבוצות פולנים מסתובבות באזור ומחפשות יהודים להתעלל בהם. היה חשש כבד שעומד להתבצע פוגרום נוסף, ולכן נשארו הקצינים ברכבת עד סוף הנסיעה כדי להגן עלינו.
כמו שהובטח, המתינו לנו העגלות ליד הבית והביאו אותנו לתחנת הרכבת בברנאול. נסענו ברכבת לנוֹבוֹסִיבִּירְסְק, שם החלפנו לרכבת שנסעה לשְצֶ'צִ'ין שבפולין (אותה רכבת קיבלה שם סמלי מאוד: "רכבת השלום"). שישה שבועות נמשכה הנסיעה הזו. הרכבת שהחזירה אותנו לפולין היתה רכבת בהמות - כמו אותה רכבת שהסיעה אותנו לרוסיה שש שנים לפני כן - אך קיבלנו מזון משופר. ברכבת היה מטבח, בו בישלו מרק תפוחי אדמה, וקיבלנו לבן ופיתות. כל משפחה קיבלה "פָּאיוֹק" (מנה) של מוצרי מזון. אף שלא היינו רעבים ממש, המשיכה תחושת הרעב התמידית ללוות אותנו. שש שנים לא טעמנו בשר או דגים, אלא ניזונו בעיקר מסלק, כרוב, תפוחי אדמה ולחם.
בתחנות שבדרך שמענו לראשונה על ההשמדה ההמונית ועל גודל הזוועות. חיילים יהודים רוסים, שעלו לרכבת בתחנות השונות, ברוסיה, אוקראינה ופולין, סיפרו לנו מה אירע ליהודים בשנות המלחמה. בשש שנות המלחמה ברוסיה לא ידענו דבר על ההשמדה ההמונית של היהודים, כי העיתונות דיווחה רק על מצב הקרבות.
בתחנת הרכבת בעיר בֶּרנוֹבִיץ' שבפולין - "עיר ואם בישראל", בה היתה ישיבה מפוארת של רבי אלחנן וָסֶרמַן (לימים נקראה על שמו הישיבה יוניברסיטי בניו=יורק) - עלו קצינים רוסים יהודים והכריזו ביידיש: "יידין, אַ גוּטֶען טאג! מדַארף דא מַאכֶען א לוויה" (יהודים, יום טוב! אנו צריכים לערוך כאן הלוויה). הם סיפרו לנו שבאזור התחנה יש "קבר פתוח" - תעלה ארוכה ובה שלדים, ספרי תורה וחפצים אישיים שונים של יהודים. אבא ירד מיד מהרכבת, ואתו ירדנו כולנו כדי להביא יהודים אלה למנוחת עולמים. כמעט כל היהודים נענו לקריאה המרגשת וירדו מהרכבת להשתתף בהלוויה. אני זוכר את הצעקות הרמות ואת הבכי קורע הלב של קהל המלווים, המזועזעים מהמראה הקשה של שלדי הגופות, אשר היו מושלכות בתעלה הצרה. ביניהם יכולנו לזהות חפצים אישיים, כמו משקפיים, בובה של ילדה קטנה, קופסות טבק ועוד. כולם עסקו במלאכת הקודש הזו: אספו חלקי עצמות - גם מהרחוב - וריכזו את כולן בקבר אחים.
אחרי ההלוויה התעצם גל השמועות על גורל היהודים ביתר שאת. המשכנו בדרכנו והגענו לעיר קלצה יום אחד אחרי הפוגרום הידוע והנורא, בו נרצחו ארבעים יהודים, שהגיעו ברכבת לקֶלְצֶה לפנינו. אותם יהודים שרדו את המלחמה - אך בסופה נרצחו על=ידי בני ארצם הפולנים, שהחליטו לסיים את מה שהנאצים לא הספיקו. כשירדנו בקלצה טרם נקברו הגופות, והשתתפנו בהלוויה ההמונית, בה נקברו כולם בקבר אחים בבית=הקברות היהודי של העיר. כך הבנו שלמרות סיומה של המלחמה טרם פסה האנטישמיות מהעולם. הייתי אז רק בן 13 - וכבר חוויתי על בשרי את הכאב הנורא שחוו בני עמי.
מקלצה נסעה הרכבת לעיר בְּרִיסְק לִיטוֹבְסְק. הרכבת עצרה שם, אך לא הניחו לנו לרדת: קצינים רוסים יהודים עלו על הרכבת ועברו בין הקרונות להזהיר אותנו, שקבוצות פולנים מסתובבות באזור ומחפשות יהודים להתעלל בהם. היה חשש כבד שעומד להתבצע פוגרום נוסף, ולכן נשארו הקצינים ברכבת עד סוף הנסיעה כדי להגן עלינו.
הידיעה המרה על סופם של אמא ושאר בני המשפחה
התקרבנו לתחנה האחרונה: העיר שצ'צ'ין היתה עיר נמל על גבול פולין=גרמניה. עדיין היתה בנו תקווה קלושה למצוא את אמא והאחיות שלי, אולם תקווה זו נגוזה ככל ששמענו עוד סיפורים על ההשמדה ההמונית, והתחיל לקנן בלבנו החשש ששוב לא נראה אותן. כאשר חיינו בטייגה, ביער, התכתבנו עם אמא בקביעות. המכתבים ממנה הגיעו באופן סדיר למדי, עד אשר פרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה. מאז שפרצה המלחמה ועם מעברנו לעיר קמין לא קיבלנו ממנה שום מכתב ולא אות חיים. באחד המכתבים שלה כתבה אמא לאבא:
"איצ'ה, איך וֵייס נִישט וֶער סְוֶועט וֶועמֶען מקנא זַיְין (אנחנו לא יודעים מי יקנא במי). כנראה שכבר אז, בראשית המלחמה, היו לה חששות שלא תינצל בעקבות מה שהנאצים עוללו ליהודים.
הגענו לתחנה האחרונה של הרכבת בשצ'צ'ין, שם קיבלו את פנינו נציגים מטעם ה"ג'וינט" ו"הִיאַס" (הארגונים היהודיים הידועים מארצות=הברית). נכנסנו למשרדי ועד הקהילה והתחלנו לעיין ברשימות, התלויות על לוח המודעות והמסודרות לפי ערים, בהן צוין לאן נשלחו היהודים מהערים השונות בראשית המלחמה. נציג הקהילה היהודית וקצין אמריקני עמדו שם לרשות הפליטים, המחפשים את קרוביהם, וסייעו להם להתמצא בסבך הרשימות. גילינו שיהודי סאנוק רוכזו בגטו זַסְלָבָה, ומשם נשלחו למחנה ההשמדה בֶּלזֶץ.
עדויות שונות החלו לזרום למשרדי הקהילה, וביניהן סיפורים שונים על גורלם של משפחות שלמות. אחד העדים סיפר שאמא ואחיותיי התחבאו בבונקר אצל גוי אחד (כנראה שילמו לו כסף רב) במשך תקופה מסוימת. בגלל הקור הנורא, שהקפיא את המים בברזים, יצאה לאה'לה, אחותי הבכורה, החוצה לחפש מקור מים. היא יצאה - אך לא שבה לבונקר (מאוחר יותר הסתבר שאיש גסטאפו ניסה להתעסק אתה, כי היתה בחורה יפה ומושכת; לאה'לה חבטה בו, והוא הרגהּ במקום). משראתה אמא שלאה'לה לא חוזרת לבונקר, המשיך אותו עד לספר, יצאה החוצה לחפש אחריה, וכך גילו אנשי הגסטאפו את הבונקר בו התחבאו ושלחו את כולם לגטו, ואחר כך להשמדה. עד אחד, שבדרך נס שרד ממחנה ההשמדה הזה, סיפר שהמחנה הושמד כולו בראש השנה שנת 1943, ושבמו עיניו ראה את אמא, את אחיותיי ואת הדודות שלי ובני משפחותיהן מובלים להשמדה. לא ידענו לאיזו עדות להאמין, אך דבר אחד ידענו: אמא, אחיותיי, דודותיי ובני משפחותיהן כבר אינם בין החיים. עתה הבנו שלא נותרה לנו שום תקווה. "זהו זה", אמר אבא ונאנח, "עכשיו אנחנו יודעים סופית: טשארנע ואחיותיה פייגה, רוחל, עם כל בני משפחתה, וגם בלומה והבנות שלי רייזל ולאה'לה, אינם בין החיים". הוא הביט בי ובאיידל וליטף את ראשי, נאנח אנחה גדולה, קרע קריעה, ואנחנו אחריו. סבתא בכתה: "אוי! הבנות שלי! הנכדות והנכדים שלי!" פרץ דמעות שטף גם אותי. כבר הייתי נער בר=מצווה, אך לא יכולתי לעצור את הבכי. החזקתי בידה של איידל אחותי, ואבא חיבק אותנו וניסה להרגיע. זכרונה של אמא לא מש ממני כל השנים; את דמותה האצילית אני נושא בלבי עד עצם היום הזה, וכאב אובדנה ממשיך ללוותני. באותו רגע הכריז אבא על היום הראשון של ראש השנה כיום פטירתן, וכך קבענו לנו את יום היארצייט של אמא ז"ל ושל כל בני משפחתי ז"ל שנספו בשואה.
משהבנתי סופית שאמא ואחיותיי לא תחזורנה עוד, חשבתי לעצמי: איך לקח הקב"ה את אמא אליו?! את אמא הצדקת, שמעולם לא עשתה רע לאיש, עזרה לחלשים ונזקקים - אבל את עצמה לא הושיעה?! נלחמתי בהרהורים אלו שחלפו במוחי, שאולי היה בהם משהו מהרהורי כפירה.
בקיבוץ החילוני בשצ'צ'ין
נשארנו לבד: אבא, איידל, אני וסבתא איטה - וכמובן שתי הדודות, אחיותיה של אמא: חיה ופרימעט. לא ידענו מה קורה עם אחי אריה; קיווינו שהוא בחיים, אך לא ידענו זאת בוודאות.
נרשמנו בקהילה בשצ'צ'ין, שם התארגנו קבוצות לעלייה בלתי לגאלית לארץ. כן התארגנו שם בתי=ילדים, שנקראו "קיבוץ", מתנועות שונות. משגילו בקהילה את אבא, שמחו שנמצא רב בין הפליטים והחליטו להפנותו למקום בו נזקקו לו ביותר: למרכז הפליטים הגדול של היהודים ששרדו אשר הוקם בברלין. אבא הסכים שיכניסו אותנו באופן זמני ל"קיבוצים" הללו, עד שתוסדר העברתנו לברלין. ה"קיבוצים" הללו היו בעצם בתי=יתומים, שכן מרבית הילדים שם איבדו את הוריהם במלחמה. את איידל ואותי הכניסו לקיבוץ חילוני מתנועת "איחוד", כי הקיבוץ הדתי דרש הרבה כסף, ואבא היה מרושש לגמרי, אחרי שנגנב כל רכושו עלי אדמות.
וזה סיפור המעשה: לאבא היה אוצר של עשרה מטבעות זהב, אותו הביא עמו מפולין, ועליו הצליח לשמור כל השנים ששהינו ברוסיה. הוא שמר אותם בתוך חור בקת העץ של גרזן, אותו סתם בסבון. הגרזן הזה לא מש ממנו כל השנים, אך כאשר הגענו לשצ'צין, החליט שהגיעה השעה להיפטר מהמטבעות הללו ולהמירם במטבע הפולני זְלוֹטֶס. היו יהודים שסחרו במטבעות זהב, ואבא שלח אליהם את איידל אחותי. הוא חשש להופיע בסביבתם בעצמו, כיוון שחשב שכאשר יראו יהודי כמוהו בעל הדרת פנים וזקן, ינסו לרמות אותו.
איידל יצאה לבצע את המשימה בשליחות אבא - אך חזרה בידיים ריקות: נוכל אחד לקח ממנה את המטבעות - אך לא נתן לה זלוטס תמורתם. איידל חזרה הביתה בוכייה, ולאבא נשבר הלב, אך הוא לא כעס עליה. בלית בררה התחיל להתרגל לרעיון שנותרנו חסרי פרוטה, ואין עוד אוצר חבוי שניתן לסמוך עליו. אבא סיפר את סיפור הגנבה לאנשי ועד הקהילה, וסיפורו זירז את ההחלטה לשלוח אותו לברלין - ובהמשך גם אותנו - "כי שם אין רעב".
צוותי המדריכים והילדים בקיבוץ היו חילוניים לגמרי. יתרה מזו; הם ממש התנגדו לכל סממן דתי - אולי בהשפעת הזוועות שעברו במחנות, שעוררו בהם שאלות ותהיות לגבי קיומו של אלוהים; אבל למרות כל מה שעברנו, ואף שאיבדנו את אמא שלנו, את שתי אחיותינו ועוד קרובי משפחה – המשכנו, אחותי ואני, להאמין בקב"ה ולקיים את המצוות ככל יכולתנו. המשכתי לחבוש כובע, והשתדלתי להתעלם מצחוקם ומלעגם של הילדים. לא פעם צבעו אותי הילדים בשנתי, והייתי מתעורר לצחוקם, מבויש ומתאמץ לכבוש את בכיי. בחדר האוכל הגישו אוכל לא כשר, ולכן אכלנו מעט מאוד - רק מה שהיה מותר - ונותרנו רעבים. סירבנו לגעת בבשר חזיר; כל שנות שהייתנו ברוסיה לא נטמאנו, והמשכנו בכך גם בקיבוץ היהודי=חילוני. כל ימות השבוע התנהלו באותו אופן, ולא ידענו מתי שבת ומתי חג. היה לי קשה להתמודד עם ההווי החילוני, ה"אנטי=יהודי", הזר לי. מהגויים לא ציפיתי למשהו אחר - אבל מאחיי היהודים?
התגעגענו לאבא וגם כעסנו עליו. לא הבנו איך הסכים להעביר אותנו לקיבוץ חילוני אנטי=דתי (באותה עת לא הבנו שהקיבוץ הדתי עלה כסף). היינו הילדים הדתיים היחידים שם.
כשהגיע אבא לברלין, ביקש מהג'וינט שיצרפו אותנו לקבוצת הילדים הראשונה שהוברחה לגרמניה, ואכן כך היה: אחרי חודשיים של סבל בקיבוץ החילוני העבירו אותנו לגרמניה, והתאחדנו עם אבא.
בחודשיים הללו החזקנו מעמד בזכות אחת המדריכות בשם שולמית דורצ'ין. היא ריחמה עלינו והתייחסה אלינו יפה. משראתה את סבלנו, דאגה שנצטרף למשלוח הראשון של שישים הילדים שהועברו במשאית לגרמניה. היה זה בליל שבת בסוף אוגוסט 1946. לימים נודע לי שהמדריכה טובת הלב הזו נפלה בקרב בגוש עציון במלחמת השחרור.
העברתנו לברלין נעשתה בחשאי בסיוע אנשי "עלייה ב". דחסו אותנו, שישים ילדים, למשאית קטנה שהכילה כעשרים או שלושים מקומות ישיבה. יצאנו לדרך בליל שבת, וכעבור כברת דרך נעצרה המשאית בטבורו של יער עבות. המלווים, מאנשי "עלייה ב", הורו לנו להתפזר ולמצוא לנו מקומות מסתור, כי אנשי משמר הגבול הרוסים מסתובבים באזור, והיה חשש שניתפס. פחדנו פחד מוות, והיו בינינו ילדים שאף "עשו במכנסיים" מרוב פחד. גם אני ואחותי פחדנו כמו כולם, ולא ידענו מה יהיה אתנו. מה יקרה אם ניתפס? מה יעשו לנו? האם יכניסו אותנו לבית=סוהר? האם ירביצו לנו? איידל ואני מצאנו לנו מסתור בתוך שוחה קטנה בין העצים. היה שקט. דממה. האזנו לאוושת צמרות העצים, שנעו קלות ברוח הקרירה. בתוך השקט הזה שמענו את שיחתם של אנשי "עלייה ב" עם אנשי המשמר הרוסים. הבנו שהם מנהלים משא ומתן על גובה השוחד כדי שיאפשרו לנו להמשיך במסע. לבסוף נמסרו כמה שעוני זהב לאנשי המשמר תמורת הסכמתם לאפשר לנו להמשיך לנסוע, העלו אותנו שוב למשאית, ונשמנו לרווחה.
אחותי לא היתה מסוגלת להשתחרר מהפחד והיתה בהלם. פניה וידיה התעוותו, ואנשי הצוות לא ידעו כיצד לטפל בה. הם ניסו לעסות את פניה וידיה - תחילה בעדינות ואחר כך בחוזקה - אבל איידל בכתה מכאב, ואני צרחתי ובכיתי אתה. לא הבנתי מה קרה לה, וחששתי שמצבה קשה והיא עלולה למות. והרי לא היה לי איש מלבדה! בסופו של דבר, אחרי כמה עיסויים חזקים וכמה לגימות מים היא חזרה לעצמה, ושנינו נרגענו.
בשבת לפנות בוקר הגענו לחלק הצרפתי של ברלין (אחרי המלחמה היתה ברלין מחולקת בין ארבעה אזורי כיבוש בחסות המדינות ארצות=הברית, ברית=המועצות, אנגליה וצרפת).
הרב שקיבל את פנינו סיפר לנו, שאבא מוּנָה לרב של ברלין, אך הוא מתגורר בחלק האמריקני. הוא הבטיח שיביא אותנו אליו עם צאת השבת, ואכן קיים את הבטחתו: כמה דקות אחרי צאת השבת הוא הגיע בתוך ג'יפ אמריקני, עם נהג, וללא עיכובים נוספים יצאנו לדרך לכיוון מקום מגוריו של אבא.
נשארנו לבד: אבא, איידל, אני וסבתא איטה - וכמובן שתי הדודות, אחיותיה של אמא: חיה ופרימעט. לא ידענו מה קורה עם אחי אריה; קיווינו שהוא בחיים, אך לא ידענו זאת בוודאות.
נרשמנו בקהילה בשצ'צ'ין, שם התארגנו קבוצות לעלייה בלתי לגאלית לארץ. כן התארגנו שם בתי=ילדים, שנקראו "קיבוץ", מתנועות שונות. משגילו בקהילה את אבא, שמחו שנמצא רב בין הפליטים והחליטו להפנותו למקום בו נזקקו לו ביותר: למרכז הפליטים הגדול של היהודים ששרדו אשר הוקם בברלין. אבא הסכים שיכניסו אותנו באופן זמני ל"קיבוצים" הללו, עד שתוסדר העברתנו לברלין. ה"קיבוצים" הללו היו בעצם בתי=יתומים, שכן מרבית הילדים שם איבדו את הוריהם במלחמה. את איידל ואותי הכניסו לקיבוץ חילוני מתנועת "איחוד", כי הקיבוץ הדתי דרש הרבה כסף, ואבא היה מרושש לגמרי, אחרי שנגנב כל רכושו עלי אדמות.
וזה סיפור המעשה: לאבא היה אוצר של עשרה מטבעות זהב, אותו הביא עמו מפולין, ועליו הצליח לשמור כל השנים ששהינו ברוסיה. הוא שמר אותם בתוך חור בקת העץ של גרזן, אותו סתם בסבון. הגרזן הזה לא מש ממנו כל השנים, אך כאשר הגענו לשצ'צין, החליט שהגיעה השעה להיפטר מהמטבעות הללו ולהמירם במטבע הפולני זְלוֹטֶס. היו יהודים שסחרו במטבעות זהב, ואבא שלח אליהם את איידל אחותי. הוא חשש להופיע בסביבתם בעצמו, כיוון שחשב שכאשר יראו יהודי כמוהו בעל הדרת פנים וזקן, ינסו לרמות אותו.
איידל יצאה לבצע את המשימה בשליחות אבא - אך חזרה בידיים ריקות: נוכל אחד לקח ממנה את המטבעות - אך לא נתן לה זלוטס תמורתם. איידל חזרה הביתה בוכייה, ולאבא נשבר הלב, אך הוא לא כעס עליה. בלית בררה התחיל להתרגל לרעיון שנותרנו חסרי פרוטה, ואין עוד אוצר חבוי שניתן לסמוך עליו. אבא סיפר את סיפור הגנבה לאנשי ועד הקהילה, וסיפורו זירז את ההחלטה לשלוח אותו לברלין - ובהמשך גם אותנו - "כי שם אין רעב".
צוותי המדריכים והילדים בקיבוץ היו חילוניים לגמרי. יתרה מזו; הם ממש התנגדו לכל סממן דתי - אולי בהשפעת הזוועות שעברו במחנות, שעוררו בהם שאלות ותהיות לגבי קיומו של אלוהים; אבל למרות כל מה שעברנו, ואף שאיבדנו את אמא שלנו, את שתי אחיותינו ועוד קרובי משפחה – המשכנו, אחותי ואני, להאמין בקב"ה ולקיים את המצוות ככל יכולתנו. המשכתי לחבוש כובע, והשתדלתי להתעלם מצחוקם ומלעגם של הילדים. לא פעם צבעו אותי הילדים בשנתי, והייתי מתעורר לצחוקם, מבויש ומתאמץ לכבוש את בכיי. בחדר האוכל הגישו אוכל לא כשר, ולכן אכלנו מעט מאוד - רק מה שהיה מותר - ונותרנו רעבים. סירבנו לגעת בבשר חזיר; כל שנות שהייתנו ברוסיה לא נטמאנו, והמשכנו בכך גם בקיבוץ היהודי=חילוני. כל ימות השבוע התנהלו באותו אופן, ולא ידענו מתי שבת ומתי חג. היה לי קשה להתמודד עם ההווי החילוני, ה"אנטי=יהודי", הזר לי. מהגויים לא ציפיתי למשהו אחר - אבל מאחיי היהודים?
התגעגענו לאבא וגם כעסנו עליו. לא הבנו איך הסכים להעביר אותנו לקיבוץ חילוני אנטי=דתי (באותה עת לא הבנו שהקיבוץ הדתי עלה כסף). היינו הילדים הדתיים היחידים שם.
כשהגיע אבא לברלין, ביקש מהג'וינט שיצרפו אותנו לקבוצת הילדים הראשונה שהוברחה לגרמניה, ואכן כך היה: אחרי חודשיים של סבל בקיבוץ החילוני העבירו אותנו לגרמניה, והתאחדנו עם אבא.
בחודשיים הללו החזקנו מעמד בזכות אחת המדריכות בשם שולמית דורצ'ין. היא ריחמה עלינו והתייחסה אלינו יפה. משראתה את סבלנו, דאגה שנצטרף למשלוח הראשון של שישים הילדים שהועברו במשאית לגרמניה. היה זה בליל שבת בסוף אוגוסט 1946. לימים נודע לי שהמדריכה טובת הלב הזו נפלה בקרב בגוש עציון במלחמת השחרור.
העברתנו לברלין נעשתה בחשאי בסיוע אנשי "עלייה ב". דחסו אותנו, שישים ילדים, למשאית קטנה שהכילה כעשרים או שלושים מקומות ישיבה. יצאנו לדרך בליל שבת, וכעבור כברת דרך נעצרה המשאית בטבורו של יער עבות. המלווים, מאנשי "עלייה ב", הורו לנו להתפזר ולמצוא לנו מקומות מסתור, כי אנשי משמר הגבול הרוסים מסתובבים באזור, והיה חשש שניתפס. פחדנו פחד מוות, והיו בינינו ילדים שאף "עשו במכנסיים" מרוב פחד. גם אני ואחותי פחדנו כמו כולם, ולא ידענו מה יהיה אתנו. מה יקרה אם ניתפס? מה יעשו לנו? האם יכניסו אותנו לבית=סוהר? האם ירביצו לנו? איידל ואני מצאנו לנו מסתור בתוך שוחה קטנה בין העצים. היה שקט. דממה. האזנו לאוושת צמרות העצים, שנעו קלות ברוח הקרירה. בתוך השקט הזה שמענו את שיחתם של אנשי "עלייה ב" עם אנשי המשמר הרוסים. הבנו שהם מנהלים משא ומתן על גובה השוחד כדי שיאפשרו לנו להמשיך במסע. לבסוף נמסרו כמה שעוני זהב לאנשי המשמר תמורת הסכמתם לאפשר לנו להמשיך לנסוע, העלו אותנו שוב למשאית, ונשמנו לרווחה.
אחותי לא היתה מסוגלת להשתחרר מהפחד והיתה בהלם. פניה וידיה התעוותו, ואנשי הצוות לא ידעו כיצד לטפל בה. הם ניסו לעסות את פניה וידיה - תחילה בעדינות ואחר כך בחוזקה - אבל איידל בכתה מכאב, ואני צרחתי ובכיתי אתה. לא הבנתי מה קרה לה, וחששתי שמצבה קשה והיא עלולה למות. והרי לא היה לי איש מלבדה! בסופו של דבר, אחרי כמה עיסויים חזקים וכמה לגימות מים היא חזרה לעצמה, ושנינו נרגענו.
בשבת לפנות בוקר הגענו לחלק הצרפתי של ברלין (אחרי המלחמה היתה ברלין מחולקת בין ארבעה אזורי כיבוש בחסות המדינות ארצות=הברית, ברית=המועצות, אנגליה וצרפת).
הרב שקיבל את פנינו סיפר לנו, שאבא מוּנָה לרב של ברלין, אך הוא מתגורר בחלק האמריקני. הוא הבטיח שיביא אותנו אליו עם צאת השבת, ואכן קיים את הבטחתו: כמה דקות אחרי צאת השבת הוא הגיע בתוך ג'יפ אמריקני, עם נהג, וללא עיכובים נוספים יצאנו לדרך לכיוון מקום מגוריו של אבא.
אנו מתאחדים עם אבא בברלין
את רגע המפגש עם אבא לא אשכח לעולם. אחותי ואני נפלנו לזרועותיו, ושלושתנו בכינו. אבא נישק וחיבק ולא היה מסוגל להרפות. אולי חשש ששוב לא יזכה לראותנו, כיוון שהדרכים באירופה שאחרי המלחמה היו מסוכנות, ושום דבר לא היה בטוח. כל הזמן מלמל: "נולדו לי הילדים מחדש! נולדו לי הילדים מחדש!" ליטף אותנו ונשק לנו, כשדמעותינו מתערבבות אלה באלה.
עדיין לא קיבלנו אות חיים מאחי אריה וחששנו לגורלו. אבא הבין שנשארנו לבד.
"קינדֶערלַאך", אמר לנו וחיבק בחוזקה, "מיר זֵיינֶען אַלֵיין. פִין די גַאנצֶע משפּוּחה זֶענֶען נאר מיר גֶעבְּליבֶּען. (ילדים יקרים שלי, נשארנו לבד בעולם. מהמשפחה שלנו נשארנו רק אנחנו).
כעבור תקופה קצרה פגשתי כמה חברים, שנרשמו דרך "עליית הנוער" לעלייה ארצה. רציתי לעלות אתם (בעלייה ללא הורים), ונרשמתי גם אני. סיפרתי זאת לאבא ממש ברגע האחרון, שהגיעה המשאית שהייתי אמור לעלות עליה. אבא ניסה לבטל את רוע הגזרה, כי לא היה מסוגל לחשוב על פרידה ממני. בהתחלה הוא ממש התחנן אלי: "אל תעשה את זה, שמיל", ממש בכה והתחנן, "עד שהתאחדנו שוב! אל תעזוב אותי!". משלא שעיתי לתחנוניו - לא חשבתי יותר מדי; הייתי נער מתבגר, ורציתי להיות עצמאי כמו שאר חבריי - התיישב אבא במשאית לצדי ואמר לי: "אני לא זז מכאן עד שאתה יורד". כעסתי עליו מאוד וניסיתי להתמקח. "אתה מקלקל לי את החיים", אמרתי לו, "אני רוצה לעלות לארץ"; אך אבא התעקש: "אתה לא תשאיר אותי כאן לבד!" אמר. לא היתה לי בררה, ובלב כבד ירדתי מהמשאית.
כעבור כשנה, כאשר הכירה אחותי איידל בת ה=19 בחור ובני הזוג החליטו להינשא, בחר הזוג הצעיר מבין כל האפשרויות שהוצעו לפליטים בנסיעה לאמריקה (עד היום גרה אחותי עם כל משפחתה הענפה בברוקלין). קלמן קריימאן, בעלה, נפטר לפני שלוש שנים. כששמע אבא על החלטתם, כעס מאוד, אך לא ההין להתערב. "אנחנו ניסע בבוא היום רק לארץ=ישראל!" אמר לי בהחלטיות. הצהרתו זו גרמה לי לשמחה רבה, וקצת הצטערתי על עוגמת הנפש שגרמתי לו, כאשר ניסיתי להצטרף ל"עליית הנוער" נגד רצונו. במבט לאחור אני שמח שנשארתי אתו.
אבא היה עסוק מאוד בעבודתו. הוא ראה את הצעירים שחזרו מהמלחמה "מפורקים" לגמרי: כשראו צעירים - שלפני המלחמה היו דתיים מאוד ואף למדו בישיבות, חלקם תלמידי=חכמים ממש - את הוריהם נרצחים לעיניהם, איבדו כל אמונה בבורא עולם. הם חיללו את השבת בכוונה, אכלו ביום כיפור ורצו להראות לעולם ש"אין אלוהים". בהתנהלותו העדינה לא הטיף אבא מעולם מוסר לאיש, אלא קיבל כל אדם כמות שהוא - וגם את הצעירים הללו שהתפקרו. אפיינה אותו אהבת האדם, כי נוצר בצלם אלוהים. הוא הבין ללבם, אף כי לבו=שלו נכמר על התנהגותם. "אי=אפשר להאשים אותם", אמר לי פעם, כשדיברנו על הנושא. הוא ניסה לקרב אותם חזרה ליהדות באהבה, ופה ושם אף הצליח במשימתו, אם כי רובם לא חזרו בתשובה.
תקריות לא נעימות אירעו במחנה כאשר נתקלו יהודים ביהודים אחרים, שבזמן המלחמה שירתו את הגרמנים בתפקידי "קַאפּוֹ" (שוטרים יהודים). היו ביניהם אף שהתאכזרו לאחיהם היהודים לא פחות מהגרמנים עצמם כדי למצוא חן בעיני הגרמנים. היהודים שמרו להם טינה רבה, וכשפגשו קאפו כזה במחנה בגרמניה, הכו אותו מכות רצח כנקמה, וחלקם אף נרצחו על=ידי בני עמם. השוטרים והקצינים האמריקנים לא התערבו.
החיים במחנה שְלַאכְטֶענְזֶה
נרשמתי לבית=הספר, שנפתח בברלין לילדי הפליטים היהודים - דתיים וחילוניים כאחד. בהתאם לגילי שובצתי בכיתה ח'. בית=הספר היה מיועד לכל ילדי הפליטים מגיל בית=ספר יסודי ועד סוף התיכון, והילדים שובצו בכיתות לפי גילם. צוות בית=הספר החדש הורכב ממורים, שנשלחו מארץ=ישראל. מנהל בית=הספר, משה קרמר, היה ניצול אושוויץ, שטרם המלחמה חי בווילנה, איש תרבות ואינטלקטואל אמיתי. היתה זו הפעם הראשונה שלמדתי בבית=ספר יהודי, והתרגשתי כמו ילד קטן המתחיל ללמוד בכיתה א'. סוף=סוף למדתי מקצועות הקרובים ללבי: עברית, תנ"ך, היסטוריה, ציונות - נוסף למקצועות החול הרגילים, כמו חשבון. המורים היו נפלאים ודאגו שנרגיש טוב וניהנה מכל רגע - אף כי לא היה אף מורה דתי ביניהם.
יום אחד לימד אותנו המורה לתנ"ך, בורשטיין שמו, איש "השומר הצעיר" (מקיבוץ כברי), סיפור "חדש" על בריאת העולם, השונה לחלוטין מסיפור התורה המוּכּר לי מהבית. לא אמרתי כלום ולא העמדתי את המורה על טעותו, אך בבית סיפרתי לאבא על "התורה החדשה" ש"למדתי" מפיו. הוא נזעק, אבל החליט לטפל בנושא בעדינות, כדרכו.
הוא הזמין את המורה הצעיר אלינו הביתה, ובשיחה שקיים עמו בארבע עיניים הציע לו, שאחרי כל מה שהילדים האלה עברו, עדיף שלא ילעיט אותם בסיפורים חדשים כדי לא לבלבלם. "אל תכניס להם מה שמלמדים בקיבוץ שלך - תנ"ך עם ביקורת המקרא", אמר לו אבא, "עדיף שילמדו את סיפור התנ"ך כפשוטו, וכשיגדלו ויבינו – יבחרו את דרכם בעצמם וישקלו מה נכון ומה לא נכון. למד אותם את המסורת, בדיוק מה שכתוב בחומש. לא רצוי שתוסיף להם פירושים אישיים משלך". ובורשטיין קיבל את עמדתו של אבא והחל ללמד תנ"ך כפשוטו (לפני שנים פגשתי את בורשטיין במקרה, כאשר השתתפתי בכנס בהיותי מפקח מטעם "עליית הנוער". הודיעו בכנס שיגיע מורה, שהיה בשעתו שליח בברלין. האדם נכנס , ומיד זיהיתי את בורשטיין - אף שהזדקן, כמובן, והלך בעזרת מקל. שמחתי והתרגשתי לראותו, וגם הוא שמח מאוד לפגוש אותי. בורשטיין סיפר בהתרגשות לבאי הכנס על פגישתו עם הרב - אבי ז"ל - והשפעתה עליו. אחרי שסיים לדבר התיישבנו לנו בצד ושוחחנו ארוכות).
המורים בבית=הספר בברלין השתדלו להקנות לנו ידע בדרך חווייתית ובשילוב שירים וריקודים. עד היום אני זוכר את השיר הראשון שלמדתי בעברית - "באה מנוחה ליגע, ומרגוע לעמל" – ואת השיר השני: "בין גבולות, בין הרים, ללא דרך". אהבתי לשיר, ובעברית, ונהניתי ללמוד את השפה. (עד שהגעתי לברלין הכרתי אותה רק מתוך הסידור). למדנו עברית על בוריָהּ, כולל כל כללי הדקדוק. בנושא הציונות סיפרו לנו על קרבות מלחמת השחרור ועל נפילת גוש עציון.
אחד השליחים ששירתו במחנה , חבר כפר עציון, שמע על הקרבות המרים שהתחוללו שם, וידע שאחיו בין הלוחמים. הוא חזר לארץ=ישראל ונפל על משמרתו.
בבית=הספר לימדו אותנו גם על ראשי הציונות, וביניהם ראשי הציונות הדתית. אני זוכר שהיינו צריכים לכתוב עבודה על הרבנים רַיינֶס ובֶרלינֶר, על הרב גוּטמָכֶר והרב קוּק.
הג'וינט דאג לנו היטב: ציידו אותנו בספרי לימוד, בצורכי כתיבה ובבגדים, ארגנו לנו מסיבות בשעות הערב, ולא חסר לנו דבר. אבא, איידל ואני התגוררנו במחנה העקורים שלאכטענזה שבצד האמריקני בצריף מס' 46, בסמוך למשרד של אבא. אבא מוּנָה ל"דיין הראשי" של ברלין (כך הוגדרה משרתו), ולצדו עבד רב נוסף: הרב פרידמן. כדי לתת מענה לילדי הפליטים הדתיים יזם אבא הקמת "ישיבה" בתוך בית=הספר. היא כונתה "יְשִיבֶע קְטַאנֶע", ובה השלימו לילדים (למי שהיה מעוניין בכך) ידע ביהדות. שם למדתי תורה עם רש"י, משנה, דינים וגמרא. אבא שכר מלמדים מיוחדים, והם קיבלו את משכורתם מהג'וינט, כמו מורי הבוקר. ב"ישיבה" זו למדנו בנים ובנות יחד, כמו במסגרת הבוקר של בית=הספר. בסך הכול למדנו שמונה שעות ביום. הג'וינט גם דאג לנו לארוחה חמה בהפסקת הצהריים.
בברלין גיליתי את כשרון המשחק שלי ואת אהבתי לדרמה. בחוג התיאטרון שהוקם בבית=הספר שיחקתי בכמה הצגות. בין השאר גילמתי את מתתיהו ואת שלמה המלך (בהצגה שלמה המלך ושלמי הסנדלר), ודמויות אחרות. אבא לא אהב שבזבזתי את זמני בהצגות, אך לא הפריע לי. ילדים רבים איבדו את הוריהם במלחמה, אך בני=המזל ביניהם, שהיו להם הורים, הזמינו אותם - בעידוד המנהל והמורים בבית=הספר - להשתתף במסיבות. הם שמחו לגרום קצת נחת להורים הפליטים, שעברו דברים קשים בחייהם, ולאפשר להם לצפות בהופעות של ילדיהם. מכיוון שאבא היה עסוק מאוד בתפקידו החדש כדיין ראשי ורב העיר, הגיע למסיבות רק לעתים רחוקות למגנת לבי. לקראת אחת המסיבות, בה שיחקתי בתפקיד מתתיהו, צלצל אליו המנהל כדי לשכנעו להגיע - בלי שידעתי על כך. בעומדי על הבמה ראיתי פתאום את אבא יושב בקהל ומזיל דמעה. לשנייה קפאתי על מקומי, ומרוב התרגשות שכחתי את הטקסט שלי, אך תוך דקה התעשתי והמשכתי לשחק. כמה מאושר הייתי כאשר מבטינו הצטלבו, והוא חייך אלי!..
(למרות זאת לא ראה אבא במשחק עניין רציני, וכאשר לימים, כאשר הגעתי ארצה ונרשמתי ללימודי משחק כמקצוע בתיאטרון "אוהל", הוא התקומם והתכונן לשבת עלי "שבעה"... עד שבסופו של דבר נמלכתי בדעתי).
כל ההצגות הועלו בעברית. עד כדי כך קלטתי את השפה, שהייתי מסוגל לשחק בה בתפקידים ראשיים. הרבה מכובדים הגיעו לצפות בהן, בין השאר אורחים מאמריקה, שנהנו לחזות בתוצאות ההשקעה של הג'וינט.
בשעותינו הפנויות בילינו בתנועות נוער. בברלין הוקמו שלוש תנועות נוער: "דרור", "השומר הצעיר" ו"בני עקיבא". היתה גם התארגנות של קבוצה דתית שנקראה "פועלי אגודת ישראל", אך לא זכור לי שקבוצה זו הקימה תנועת נוער בברלין. כמובן, השתלבתי בתנועת הנוער הדתית "בני עקיבא" (עד היום אני בקשר עם חברים מהשבט שלי, שהתגבש לקבוצה, וגם היום, אחרי שנים כה רבות של היכרות, אנחנו ממשיכים להיפגש אחת לתקופה). בנוסף לפעולות הרגילות ב"בני עקיבא" היינו נפגשים גם בתפילות שהתקיימו ב"ישיבה" בשבתות וחגים. בכל שבת השתתפנו בסעודה שלישית שקיימה התנועה, וכן במסיבות שונות שהתקיימו לקראת החגים.
ב"בני עקיבא" פגשתי בנות. הייתי אז נער צעיר ונאה למדי (כך אומרים...) ודי מחוזר. שם גם פגשתי את אהבתי הראשונה: פאני לקסמאן. היינו מאוהבים, כמו שנער ונערה בגילנו - 15 מסוגלים לאהוב, אף רקמנו תוכניות לעלות ארצה ביחד עם "עליית הנוער"; ומשלא התאפשר הדבר (בגלל התנגדותו של אבא והתנגדות משפחתה), אפילו שקלנו לברוח ביחד...
שלושה אירועים גדולים מתקופת שהייתנו במחנה העקורים בברלין אני זוכר במיוחד:
את ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, על ההכרה בזכותנו למדינה עצמאית; את הכרזת בן=גוריון על הקמת המדינה; ואת ההפגנה הגדולה, שקיימו כל תנועות הנוער נגד הבריטים על תלייתו של דב גרונר.
במוצאי שבת כ"ט בנובמבר 1947 הפעילו במחנה את הרמקולים הגדולים, וכולנו האזנו לשידור הרדיו המפורסם מבניין האו"ם בניו=יורק, עוקבים במתח אחרי תהליך ההצבעה על הקמת מדינה לעם היהודי, ושואגים בצהלות שמחה עם קבלת תוצאות ההצבעה בעד הקמת המדינה.
ביום ראשון, יומיים אחרי ההכרזה באו"ם, כינס אותנו מנהל בית=הספר, מר קרמר, שלא היה אדם דתי, ובירך בברכה המסורתית: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!" והוסיף בהתרגשות:
" אני רוצה לומר לכם, תלמידים יקרים, שיום גדול הוא לנו: סוף=סוף, אחרי אלפיים שנה, הכירו אומות העולם שמגיעה לנו, היהודים, פיסת אדמה שתהיה שייכת לעם ישראל. ואנחנו, שזכינו לצאת מהתופת ושזכינו ללמוד כאן בבית=ספר עברי, ללמוד תרבות, ציונות ואהבת ארץ=ישראל, נזכור זאת בבוא היום. וכל אלה, שחושבים לנסוע לאמריקה, יזכרו שיש לנו ארץ משלנו". בכך כיוון לתלמידים, שהוריהם היו בקבוצת הפליטים ששקלו להגר לאמריקה, כמו אחותי איידל ובעלה.
השמחה היתה גדולה. בערב הוזמנו למסיבה שהתקיימה בבית=הספר, בה שרנו, רקדנו וקיבלנו ממתקים ומתנות קטנות.
ביום הכרזת המדינה, יום שישי ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), לא שמענו את קולו של בן=גוריון המכריז על הקמת המדינה, אך השמועות על ההכרזה הגיעו למחנה. בשבת ערכנו בבית=הכנסת קידוש גדול, ובמוצאי שבת קיימנו סעודת מלווה מלכה שלוּותה בשירה וריקודים.
כעבור כשלוש שנות שהייה במחנה העקורים בברלין עלינו ארצה. אחותי איידל היתה במחנה מעבר בדרכה לאמריקה עם בעלה הטרי. סבתא והדודות שלי, חיה ופרימעט, נשארו בשצ'צ'ין בפולין. דודה חיה התחתנה עם בן=דודה מנדל דִים (בן=אחות של סבתא), שאיבד במלחמה את כל משפחתו - אישה ושלוש בנות. מנדל הצטרף לדירתן, ובה המשיכו לגור ביחד. הן פתחו חנות סדקית, בדומה לחנות שניהלו לפני המלחמה בסנוק.
סבתא נפטרה כעבור כמה שנים בחול=המועד סוכות ונקברה בשצ'צ'ין. חיה, מנדל ופרימעט עלו ארצה רק ב=1952 - כשלוש שנים אחרינו. בתקופה הראשונה הם שהו במחנה מעבר בעתלית, כמו מרבית העולים החדשים שעלו ארצה באותה תקופה. פרימעט נישאה כאן לשבתאי רַבְהוֹן ועוד הספיקה ללדת, בגיל מבוגר מאוד, בן – משה, ובת - איטה, שנקראה על שם סבתא איטה.
לחיה ובעלה לא נולדו ילדים.
בעקבות המצור, שהטילו הרוסים על שלושת אזורי ברלין שהיו בחסות ארצות=הברית, צרפת ואנגליה (ושאוחדו למדינה הגרמנית החדשה "הרפובליקה הפדראלית של גרמניה"), החליטו הג'וינט ונציגי "עלייה ב" למהר ולהוציא את היהודים מהאזור. בזכות תפקידו כרב ודיין ראשי היה אבא בין ראשוני היוצאים. האמריקנים חשו אחריות אישית כלפיו, כיוון שמוּנָה בשעתו על=ידיהם לתפקיד הרם, וגם משום שנחשב ל"איש קדוש", שיש לחלצו לפני כל האחרים. הוצע לנו להצטרף למטוס מטען, שהטיס ארצה נשק. עלינו עליו בשדה התעופה טֶמְפֶּלְהוֹף בברלין, טסנו למינכן, ומשם למקום סודי, בו מילאו את בטן המטוס בנשק. אבא, אני ועוד כמה אנשי צוות היינו הנוסעים האזרחיים היחידים על המטוס.
נרשמתי לבית=הספר, שנפתח בברלין לילדי הפליטים היהודים - דתיים וחילוניים כאחד. בהתאם לגילי שובצתי בכיתה ח'. בית=הספר היה מיועד לכל ילדי הפליטים מגיל בית=ספר יסודי ועד סוף התיכון, והילדים שובצו בכיתות לפי גילם. צוות בית=הספר החדש הורכב ממורים, שנשלחו מארץ=ישראל. מנהל בית=הספר, משה קרמר, היה ניצול אושוויץ, שטרם המלחמה חי בווילנה, איש תרבות ואינטלקטואל אמיתי. היתה זו הפעם הראשונה שלמדתי בבית=ספר יהודי, והתרגשתי כמו ילד קטן המתחיל ללמוד בכיתה א'. סוף=סוף למדתי מקצועות הקרובים ללבי: עברית, תנ"ך, היסטוריה, ציונות - נוסף למקצועות החול הרגילים, כמו חשבון. המורים היו נפלאים ודאגו שנרגיש טוב וניהנה מכל רגע - אף כי לא היה אף מורה דתי ביניהם.
יום אחד לימד אותנו המורה לתנ"ך, בורשטיין שמו, איש "השומר הצעיר" (מקיבוץ כברי), סיפור "חדש" על בריאת העולם, השונה לחלוטין מסיפור התורה המוּכּר לי מהבית. לא אמרתי כלום ולא העמדתי את המורה על טעותו, אך בבית סיפרתי לאבא על "התורה החדשה" ש"למדתי" מפיו. הוא נזעק, אבל החליט לטפל בנושא בעדינות, כדרכו.
הוא הזמין את המורה הצעיר אלינו הביתה, ובשיחה שקיים עמו בארבע עיניים הציע לו, שאחרי כל מה שהילדים האלה עברו, עדיף שלא ילעיט אותם בסיפורים חדשים כדי לא לבלבלם. "אל תכניס להם מה שמלמדים בקיבוץ שלך - תנ"ך עם ביקורת המקרא", אמר לו אבא, "עדיף שילמדו את סיפור התנ"ך כפשוטו, וכשיגדלו ויבינו – יבחרו את דרכם בעצמם וישקלו מה נכון ומה לא נכון. למד אותם את המסורת, בדיוק מה שכתוב בחומש. לא רצוי שתוסיף להם פירושים אישיים משלך". ובורשטיין קיבל את עמדתו של אבא והחל ללמד תנ"ך כפשוטו (לפני שנים פגשתי את בורשטיין במקרה, כאשר השתתפתי בכנס בהיותי מפקח מטעם "עליית הנוער". הודיעו בכנס שיגיע מורה, שהיה בשעתו שליח בברלין. האדם נכנס , ומיד זיהיתי את בורשטיין - אף שהזדקן, כמובן, והלך בעזרת מקל. שמחתי והתרגשתי לראותו, וגם הוא שמח מאוד לפגוש אותי. בורשטיין סיפר בהתרגשות לבאי הכנס על פגישתו עם הרב - אבי ז"ל - והשפעתה עליו. אחרי שסיים לדבר התיישבנו לנו בצד ושוחחנו ארוכות).
המורים בבית=הספר בברלין השתדלו להקנות לנו ידע בדרך חווייתית ובשילוב שירים וריקודים. עד היום אני זוכר את השיר הראשון שלמדתי בעברית - "באה מנוחה ליגע, ומרגוע לעמל" – ואת השיר השני: "בין גבולות, בין הרים, ללא דרך". אהבתי לשיר, ובעברית, ונהניתי ללמוד את השפה. (עד שהגעתי לברלין הכרתי אותה רק מתוך הסידור). למדנו עברית על בוריָהּ, כולל כל כללי הדקדוק. בנושא הציונות סיפרו לנו על קרבות מלחמת השחרור ועל נפילת גוש עציון.
אחד השליחים ששירתו במחנה , חבר כפר עציון, שמע על הקרבות המרים שהתחוללו שם, וידע שאחיו בין הלוחמים. הוא חזר לארץ=ישראל ונפל על משמרתו.
בבית=הספר לימדו אותנו גם על ראשי הציונות, וביניהם ראשי הציונות הדתית. אני זוכר שהיינו צריכים לכתוב עבודה על הרבנים רַיינֶס ובֶרלינֶר, על הרב גוּטמָכֶר והרב קוּק.
הג'וינט דאג לנו היטב: ציידו אותנו בספרי לימוד, בצורכי כתיבה ובבגדים, ארגנו לנו מסיבות בשעות הערב, ולא חסר לנו דבר. אבא, איידל ואני התגוררנו במחנה העקורים שלאכטענזה שבצד האמריקני בצריף מס' 46, בסמוך למשרד של אבא. אבא מוּנָה ל"דיין הראשי" של ברלין (כך הוגדרה משרתו), ולצדו עבד רב נוסף: הרב פרידמן. כדי לתת מענה לילדי הפליטים הדתיים יזם אבא הקמת "ישיבה" בתוך בית=הספר. היא כונתה "יְשִיבֶע קְטַאנֶע", ובה השלימו לילדים (למי שהיה מעוניין בכך) ידע ביהדות. שם למדתי תורה עם רש"י, משנה, דינים וגמרא. אבא שכר מלמדים מיוחדים, והם קיבלו את משכורתם מהג'וינט, כמו מורי הבוקר. ב"ישיבה" זו למדנו בנים ובנות יחד, כמו במסגרת הבוקר של בית=הספר. בסך הכול למדנו שמונה שעות ביום. הג'וינט גם דאג לנו לארוחה חמה בהפסקת הצהריים.
בברלין גיליתי את כשרון המשחק שלי ואת אהבתי לדרמה. בחוג התיאטרון שהוקם בבית=הספר שיחקתי בכמה הצגות. בין השאר גילמתי את מתתיהו ואת שלמה המלך (בהצגה שלמה המלך ושלמי הסנדלר), ודמויות אחרות. אבא לא אהב שבזבזתי את זמני בהצגות, אך לא הפריע לי. ילדים רבים איבדו את הוריהם במלחמה, אך בני=המזל ביניהם, שהיו להם הורים, הזמינו אותם - בעידוד המנהל והמורים בבית=הספר - להשתתף במסיבות. הם שמחו לגרום קצת נחת להורים הפליטים, שעברו דברים קשים בחייהם, ולאפשר להם לצפות בהופעות של ילדיהם. מכיוון שאבא היה עסוק מאוד בתפקידו החדש כדיין ראשי ורב העיר, הגיע למסיבות רק לעתים רחוקות למגנת לבי. לקראת אחת המסיבות, בה שיחקתי בתפקיד מתתיהו, צלצל אליו המנהל כדי לשכנעו להגיע - בלי שידעתי על כך. בעומדי על הבמה ראיתי פתאום את אבא יושב בקהל ומזיל דמעה. לשנייה קפאתי על מקומי, ומרוב התרגשות שכחתי את הטקסט שלי, אך תוך דקה התעשתי והמשכתי לשחק. כמה מאושר הייתי כאשר מבטינו הצטלבו, והוא חייך אלי!..
(למרות זאת לא ראה אבא במשחק עניין רציני, וכאשר לימים, כאשר הגעתי ארצה ונרשמתי ללימודי משחק כמקצוע בתיאטרון "אוהל", הוא התקומם והתכונן לשבת עלי "שבעה"... עד שבסופו של דבר נמלכתי בדעתי).
כל ההצגות הועלו בעברית. עד כדי כך קלטתי את השפה, שהייתי מסוגל לשחק בה בתפקידים ראשיים. הרבה מכובדים הגיעו לצפות בהן, בין השאר אורחים מאמריקה, שנהנו לחזות בתוצאות ההשקעה של הג'וינט.
בשעותינו הפנויות בילינו בתנועות נוער. בברלין הוקמו שלוש תנועות נוער: "דרור", "השומר הצעיר" ו"בני עקיבא". היתה גם התארגנות של קבוצה דתית שנקראה "פועלי אגודת ישראל", אך לא זכור לי שקבוצה זו הקימה תנועת נוער בברלין. כמובן, השתלבתי בתנועת הנוער הדתית "בני עקיבא" (עד היום אני בקשר עם חברים מהשבט שלי, שהתגבש לקבוצה, וגם היום, אחרי שנים כה רבות של היכרות, אנחנו ממשיכים להיפגש אחת לתקופה). בנוסף לפעולות הרגילות ב"בני עקיבא" היינו נפגשים גם בתפילות שהתקיימו ב"ישיבה" בשבתות וחגים. בכל שבת השתתפנו בסעודה שלישית שקיימה התנועה, וכן במסיבות שונות שהתקיימו לקראת החגים.
ב"בני עקיבא" פגשתי בנות. הייתי אז נער צעיר ונאה למדי (כך אומרים...) ודי מחוזר. שם גם פגשתי את אהבתי הראשונה: פאני לקסמאן. היינו מאוהבים, כמו שנער ונערה בגילנו - 15 מסוגלים לאהוב, אף רקמנו תוכניות לעלות ארצה ביחד עם "עליית הנוער"; ומשלא התאפשר הדבר (בגלל התנגדותו של אבא והתנגדות משפחתה), אפילו שקלנו לברוח ביחד...
שלושה אירועים גדולים מתקופת שהייתנו במחנה העקורים בברלין אני זוכר במיוחד:
את ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, על ההכרה בזכותנו למדינה עצמאית; את הכרזת בן=גוריון על הקמת המדינה; ואת ההפגנה הגדולה, שקיימו כל תנועות הנוער נגד הבריטים על תלייתו של דב גרונר.
במוצאי שבת כ"ט בנובמבר 1947 הפעילו במחנה את הרמקולים הגדולים, וכולנו האזנו לשידור הרדיו המפורסם מבניין האו"ם בניו=יורק, עוקבים במתח אחרי תהליך ההצבעה על הקמת מדינה לעם היהודי, ושואגים בצהלות שמחה עם קבלת תוצאות ההצבעה בעד הקמת המדינה.
ביום ראשון, יומיים אחרי ההכרזה באו"ם, כינס אותנו מנהל בית=הספר, מר קרמר, שלא היה אדם דתי, ובירך בברכה המסורתית: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!" והוסיף בהתרגשות:
" אני רוצה לומר לכם, תלמידים יקרים, שיום גדול הוא לנו: סוף=סוף, אחרי אלפיים שנה, הכירו אומות העולם שמגיעה לנו, היהודים, פיסת אדמה שתהיה שייכת לעם ישראל. ואנחנו, שזכינו לצאת מהתופת ושזכינו ללמוד כאן בבית=ספר עברי, ללמוד תרבות, ציונות ואהבת ארץ=ישראל, נזכור זאת בבוא היום. וכל אלה, שחושבים לנסוע לאמריקה, יזכרו שיש לנו ארץ משלנו". בכך כיוון לתלמידים, שהוריהם היו בקבוצת הפליטים ששקלו להגר לאמריקה, כמו אחותי איידל ובעלה.
השמחה היתה גדולה. בערב הוזמנו למסיבה שהתקיימה בבית=הספר, בה שרנו, רקדנו וקיבלנו ממתקים ומתנות קטנות.
ביום הכרזת המדינה, יום שישי ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), לא שמענו את קולו של בן=גוריון המכריז על הקמת המדינה, אך השמועות על ההכרזה הגיעו למחנה. בשבת ערכנו בבית=הכנסת קידוש גדול, ובמוצאי שבת קיימנו סעודת מלווה מלכה שלוּותה בשירה וריקודים.
כעבור כשלוש שנות שהייה במחנה העקורים בברלין עלינו ארצה. אחותי איידל היתה במחנה מעבר בדרכה לאמריקה עם בעלה הטרי. סבתא והדודות שלי, חיה ופרימעט, נשארו בשצ'צ'ין בפולין. דודה חיה התחתנה עם בן=דודה מנדל דִים (בן=אחות של סבתא), שאיבד במלחמה את כל משפחתו - אישה ושלוש בנות. מנדל הצטרף לדירתן, ובה המשיכו לגור ביחד. הן פתחו חנות סדקית, בדומה לחנות שניהלו לפני המלחמה בסנוק.
סבתא נפטרה כעבור כמה שנים בחול=המועד סוכות ונקברה בשצ'צ'ין. חיה, מנדל ופרימעט עלו ארצה רק ב=1952 - כשלוש שנים אחרינו. בתקופה הראשונה הם שהו במחנה מעבר בעתלית, כמו מרבית העולים החדשים שעלו ארצה באותה תקופה. פרימעט נישאה כאן לשבתאי רַבְהוֹן ועוד הספיקה ללדת, בגיל מבוגר מאוד, בן – משה, ובת - איטה, שנקראה על שם סבתא איטה.
לחיה ובעלה לא נולדו ילדים.
בעקבות המצור, שהטילו הרוסים על שלושת אזורי ברלין שהיו בחסות ארצות=הברית, צרפת ואנגליה (ושאוחדו למדינה הגרמנית החדשה "הרפובליקה הפדראלית של גרמניה"), החליטו הג'וינט ונציגי "עלייה ב" למהר ולהוציא את היהודים מהאזור. בזכות תפקידו כרב ודיין ראשי היה אבא בין ראשוני היוצאים. האמריקנים חשו אחריות אישית כלפיו, כיוון שמוּנָה בשעתו על=ידיהם לתפקיד הרם, וגם משום שנחשב ל"איש קדוש", שיש לחלצו לפני כל האחרים. הוצע לנו להצטרף למטוס מטען, שהטיס ארצה נשק. עלינו עליו בשדה התעופה טֶמְפֶּלְהוֹף בברלין, טסנו למינכן, ומשם למקום סודי, בו מילאו את בטן המטוס בנשק. אבא, אני ועוד כמה אנשי צוות היינו הנוסעים האזרחיים היחידים על המטוס.
למעלה: שמואל עם אביו ואחותו אידל בברלין, 1946 למטה: שמואל (ראשון מימין) לומד בישיבה קטנה ולידו הרבי, רבי חיים לימאן.
שמואל (עומד מימין הדגל) בטקס פתיחת סניף "בני עקיבא" בברלין 1947
אישור רשמי מהרב האמריקני, רבי סימון קרמר, על תפקידו של אביו של שמואל, הרב יצחק גראניק, כרב ודיין בברלין, 18.5.48
