שמואל כמפקח ב"עליית הנוער": 1977-1976
כאשר חזרתי לארץ, ניסיתי למצוא תפקיד קצת פחות תובעני, אחרי שבמשך חמש שנים ניהלתי את תחום לימודי היהדות בבית=ספר גדול מאוד באנגליה, והייתי ממונה על עשרות מורים.
רציתי שינוי. כאשר התחלתי לעבוד כמפקח, לא הייתי מודע לנסיעות הרבות הכרוכות בתפקיד בכל רחבי הארץ, שהכבידו עלי מאוד. במהלך עבודתי זו נחשפתי למגוון מסגרות החינוך הדתיות של "עליית הנוער". ברבות מהן התחנכו תלמידים קשים ממשפחות מצוקה, ולעתים קרובות לא נתנו המורים מענה לצורכיהם.
במקומות המרוחקים – למשל, בצפון הארץ - היה קשה למצוא מורים טובים, שיצליחו לעמוד באתגר של התמודדות עם ילדים אלה.
בביקוריי במוסדות הללו נפגשתי עם מורים ומדריכים, הקשבתי לקשייהם ולטענותיהם, אך הרגשתי שאינני יכול כמעט לעזור להם: לא היתה לי השפעה של ממש ביצירת שינויים מהותיים, כי הללו היו כרוכים בהשקעות תקציביות. הייתי מתוסכל מאוד, ולכן לקראת שנת הלימודים הבאה הודעתי ל"עליית הנוער" שאני עוזב את תפקידי וחוזר להוראה.
כאשר חזרתי לארץ, ניסיתי למצוא תפקיד קצת פחות תובעני, אחרי שבמשך חמש שנים ניהלתי את תחום לימודי היהדות בבית=ספר גדול מאוד באנגליה, והייתי ממונה על עשרות מורים.
רציתי שינוי. כאשר התחלתי לעבוד כמפקח, לא הייתי מודע לנסיעות הרבות הכרוכות בתפקיד בכל רחבי הארץ, שהכבידו עלי מאוד. במהלך עבודתי זו נחשפתי למגוון מסגרות החינוך הדתיות של "עליית הנוער". ברבות מהן התחנכו תלמידים קשים ממשפחות מצוקה, ולעתים קרובות לא נתנו המורים מענה לצורכיהם.
במקומות המרוחקים – למשל, בצפון הארץ - היה קשה למצוא מורים טובים, שיצליחו לעמוד באתגר של התמודדות עם ילדים אלה.
בביקוריי במוסדות הללו נפגשתי עם מורים ומדריכים, הקשבתי לקשייהם ולטענותיהם, אך הרגשתי שאינני יכול כמעט לעזור להם: לא היתה לי השפעה של ממש ביצירת שינויים מהותיים, כי הללו היו כרוכים בהשקעות תקציביות. הייתי מתוסכל מאוד, ולכן לקראת שנת הלימודים הבאה הודעתי ל"עליית הנוער" שאני עוזב את תפקידי וחוזר להוראה.
אסתר כמנהלת בית-הספר "שלום"
בשנה הראשונה לשובנו מאנגליה עבדתי כמורה בבית=הספר "עוזיאל" בבני=ברק. כבר במהלך השנה הזו חיפשו לי במשרד החינוך משרת ניהול לאור נסיוני בניהול בית=ספר באנגליה, שם ניהלתי את תחום לימודי היהדות בבית=הספר היסודי. המפקחת הציעה לי לנהל את בית=הספר "שלום" לטעוני טיפוח בשכונת עמידר ברמת=גן. בשכונה זו חיה אוכלוסייה מעורבת של דתיים, משפחות מצוקה וכנופיות פושעים ידועות; אך לשמחתי ילדיהם של אלה האחרונים לא למדו אצלנו, בבית=הספר הדתי.
בית=הספר "שלום" מנה כ=300 תלמידים בכיתות א'-ח', ובו למדו בנים ובנות באותה הכיתה.
90% מהילדים היו ממוצא תימני. המפקחת היתה שושנה רוזן - חברה שלי עוד מתקופת התיכון, כשלמדנו יחד. כעבור כחודש וחצי מתחילת שנת הלימודים היא הגיעה לביקור בבית=הספר. אחרי שסיירה בו, שוחחה עם מורים ותלמידים והתרשמה מתפקודו, נכנסה לחדרי והתוודתה בפניי: "תאמיני לי, אסתר, הצעתי לך את בית=הספר הזה בכאב לב, כי חשבתי לעצמי: 'איך נתתי לחברה שלי בית=ספר כל כך קשה!' אבל היום אני שמחה לראות שאת מסתדרת, ובית=הספר מנוהל היטב". אכן, קיבלתי מחמאות מהמפקחת, אך היו לי בבית=הספר התמודדויות לא קלות – למשל: יום אחד התפרע ילד אחד ובעט בבטנה של אחת המורות, שהיתה בהיריון.
רציתי להגן על המורה, אך הסתבכתי עם המשפחה, שנתנה גיבוי למעשיו של בנה.
עם כניסתי לבית=הספר ערכתי בו כמה שינויים. אחד מהם היה הכנסת לימודי אלקטרוניקה מכיתה א', ובכיתה ד' כבר בנו הילדים רדיו. את תוכנית האלקטרוניקה שיבצתי בבוקר, במסגרת שעות הלימודים הרגילות. היו לי מורים טובים שעזרו לי מאוד, ובלטה במיוחד מחנכת כיתה א', ורדה קופילוביץ (עד היום היא מתקשרת אחת לשנה, בערב ראש השנה, לאחל לי שנה טובה). היא התקשרה אלינו גם כאשר היינו בשליחות בוונצואלה.
באותה שנה התחילו להכניס מחשבים לבתי=הספר.
עמדתי על כך שגם בית=הספר שלנו יקבל מחשבים, כי היה לי ברור שלרוב ילדי בית=הספר - רבים מהם הגיעו ממשפחות מצוקה - לא יהיה מחשב בביתם. היה לי חשוב שיכירו את המחשב וילמדו אותו. ואכן, הצלחתי במשימתי והשגתי מחשבים לבית=הספר.
בתקופה זו הגיע למחלקת החינוך ברמת=גן מנהל חדש - בחור צעיר מארצות=הברית ולו מושגי חינוך אמריקניים. יום אחד התלונן באוזניי כי בעוברו על רשימות התלמידים, הבחין שבוגרי בית=הספר שלנו ממשיכים ללמוד בבתי=ספר מקצועיים, ולא בתיכונים עיוניים. הוא ניסה לברר אתי את התופעה כדי לשנות את המצב.
אמרתי לו: "תראה, בית=הספר הזה הוא בית ספר לטעוני טיפוח. בבית=ספר רגיל מתחילים הילדים בנקודת זינוק גבוהה למדי, וכשהם מסיימים את היסודי, הם יכולים להמשיך מיד לתיכון עיוני ללא שום קושי; אבל לתלמידים שלי, המגיעים ממשפחות מצוקה - נקודת הזינוק שלהם חמישים דרגות מתחת לזו של הילדים הרגילים, וכאשר הם מצליחים להגיע לבית=ספר מקצועי, הם עושים דרך ארוכה יותר מהילדים הרגילים. לכן אנחנו צריכים לשמוח שילדים אלה ממשיכים לבתי=ספר מקצועיים ולא מפסיקים ללמוד, כי כך לפחות הם לא נפלטים לרחוב" (באותה תקופה היה גיל חינוך חובה 14 שנים). והוספתי: "לדעתי - ואני בטוחה שגם לדעתך - חשוב יותר שילדים אלה יגדלו להיות אזרחים מועילים במדינה ולא יתדרדרו לפשע".
יד ימיני בבית=הספר היתה היועצת אסתר אורנבוך. עבדנו יד ביד, דנו בבעיות קשות של ילדים, והיא עזרה לי לפתור רבות מהן. כעבור שנים התמנתה אסתר למפקחת על כל המפקחים בחינוך הדתי ("מחמ"דית"). בהזדמנויות שונות היתה אומרת שבזכות עבודתה אתי ב"שלום" קיבלה את היסודות להבנה של חינוך והוראה. מצדי החזרתי לה, שבזכותה הצלחתי להתגבר על הבעיות הקשות של "שלום".
לפני כשנה צלצל אלי בנה וביקש שאכתוב ואשלח לו כמה מילים לכבוד יום הולדתה השישים של אמו. אחר כך התקשרה אסתר אלי ואמרה לי, שמכל הברכות שקיבלה היתה הברכה שלי המרגשת ביותר. הזמנתי אותה לביקור אצלנו, ודיברנו על עבודות שונות ותוכניות לימוד שכתבתי גם במהלך השליחויות השונות. אסתר התפעלה מאוד.
כעבור שנה הסתבר לי שהיא היתה בין הממליצים בפני משרד החינוך שאקבל את אות יקיר החינוך הדתי (אותו קיבלתי ב=12.12.2007).
בשנה הראשונה לשובנו מאנגליה עבדתי כמורה בבית=הספר "עוזיאל" בבני=ברק. כבר במהלך השנה הזו חיפשו לי במשרד החינוך משרת ניהול לאור נסיוני בניהול בית=ספר באנגליה, שם ניהלתי את תחום לימודי היהדות בבית=הספר היסודי. המפקחת הציעה לי לנהל את בית=הספר "שלום" לטעוני טיפוח בשכונת עמידר ברמת=גן. בשכונה זו חיה אוכלוסייה מעורבת של דתיים, משפחות מצוקה וכנופיות פושעים ידועות; אך לשמחתי ילדיהם של אלה האחרונים לא למדו אצלנו, בבית=הספר הדתי.
בית=הספר "שלום" מנה כ=300 תלמידים בכיתות א'-ח', ובו למדו בנים ובנות באותה הכיתה.
90% מהילדים היו ממוצא תימני. המפקחת היתה שושנה רוזן - חברה שלי עוד מתקופת התיכון, כשלמדנו יחד. כעבור כחודש וחצי מתחילת שנת הלימודים היא הגיעה לביקור בבית=הספר. אחרי שסיירה בו, שוחחה עם מורים ותלמידים והתרשמה מתפקודו, נכנסה לחדרי והתוודתה בפניי: "תאמיני לי, אסתר, הצעתי לך את בית=הספר הזה בכאב לב, כי חשבתי לעצמי: 'איך נתתי לחברה שלי בית=ספר כל כך קשה!' אבל היום אני שמחה לראות שאת מסתדרת, ובית=הספר מנוהל היטב". אכן, קיבלתי מחמאות מהמפקחת, אך היו לי בבית=הספר התמודדויות לא קלות – למשל: יום אחד התפרע ילד אחד ובעט בבטנה של אחת המורות, שהיתה בהיריון.
רציתי להגן על המורה, אך הסתבכתי עם המשפחה, שנתנה גיבוי למעשיו של בנה.
עם כניסתי לבית=הספר ערכתי בו כמה שינויים. אחד מהם היה הכנסת לימודי אלקטרוניקה מכיתה א', ובכיתה ד' כבר בנו הילדים רדיו. את תוכנית האלקטרוניקה שיבצתי בבוקר, במסגרת שעות הלימודים הרגילות. היו לי מורים טובים שעזרו לי מאוד, ובלטה במיוחד מחנכת כיתה א', ורדה קופילוביץ (עד היום היא מתקשרת אחת לשנה, בערב ראש השנה, לאחל לי שנה טובה). היא התקשרה אלינו גם כאשר היינו בשליחות בוונצואלה.
באותה שנה התחילו להכניס מחשבים לבתי=הספר.
עמדתי על כך שגם בית=הספר שלנו יקבל מחשבים, כי היה לי ברור שלרוב ילדי בית=הספר - רבים מהם הגיעו ממשפחות מצוקה - לא יהיה מחשב בביתם. היה לי חשוב שיכירו את המחשב וילמדו אותו. ואכן, הצלחתי במשימתי והשגתי מחשבים לבית=הספר.
בתקופה זו הגיע למחלקת החינוך ברמת=גן מנהל חדש - בחור צעיר מארצות=הברית ולו מושגי חינוך אמריקניים. יום אחד התלונן באוזניי כי בעוברו על רשימות התלמידים, הבחין שבוגרי בית=הספר שלנו ממשיכים ללמוד בבתי=ספר מקצועיים, ולא בתיכונים עיוניים. הוא ניסה לברר אתי את התופעה כדי לשנות את המצב.
אמרתי לו: "תראה, בית=הספר הזה הוא בית ספר לטעוני טיפוח. בבית=ספר רגיל מתחילים הילדים בנקודת זינוק גבוהה למדי, וכשהם מסיימים את היסודי, הם יכולים להמשיך מיד לתיכון עיוני ללא שום קושי; אבל לתלמידים שלי, המגיעים ממשפחות מצוקה - נקודת הזינוק שלהם חמישים דרגות מתחת לזו של הילדים הרגילים, וכאשר הם מצליחים להגיע לבית=ספר מקצועי, הם עושים דרך ארוכה יותר מהילדים הרגילים. לכן אנחנו צריכים לשמוח שילדים אלה ממשיכים לבתי=ספר מקצועיים ולא מפסיקים ללמוד, כי כך לפחות הם לא נפלטים לרחוב" (באותה תקופה היה גיל חינוך חובה 14 שנים). והוספתי: "לדעתי - ואני בטוחה שגם לדעתך - חשוב יותר שילדים אלה יגדלו להיות אזרחים מועילים במדינה ולא יתדרדרו לפשע".
יד ימיני בבית=הספר היתה היועצת אסתר אורנבוך. עבדנו יד ביד, דנו בבעיות קשות של ילדים, והיא עזרה לי לפתור רבות מהן. כעבור שנים התמנתה אסתר למפקחת על כל המפקחים בחינוך הדתי ("מחמ"דית"). בהזדמנויות שונות היתה אומרת שבזכות עבודתה אתי ב"שלום" קיבלה את היסודות להבנה של חינוך והוראה. מצדי החזרתי לה, שבזכותה הצלחתי להתגבר על הבעיות הקשות של "שלום".
לפני כשנה צלצל אלי בנה וביקש שאכתוב ואשלח לו כמה מילים לכבוד יום הולדתה השישים של אמו. אחר כך התקשרה אסתר אלי ואמרה לי, שמכל הברכות שקיבלה היתה הברכה שלי המרגשת ביותר. הזמנתי אותה לביקור אצלנו, ודיברנו על עבודות שונות ותוכניות לימוד שכתבתי גם במהלך השליחויות השונות. אסתר התפעלה מאוד.
כעבור שנה הסתבר לי שהיא היתה בין הממליצים בפני משרד החינוך שאקבל את אות יקיר החינוך הדתי (אותו קיבלתי ב=12.12.2007).
