השכם בבוקר אחד, כאשר שכבתי ליד סבא בצריף המחנה בסיביר, שמעתי אותו ממלמל לעצמו, כשעיניו עצומות למחצה והוא נפוח מרעב. "אוי, א שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט! אוי, א שטיקעלע ברויט!" (אוי, לוּ היתה לי חתיכת לחם!). לפתע השתתק וראיתי שעיניו עצומות לגמרי. צעקתי לעברו:"זֵיידֶע! זיידע!" (סבא! סבא!) והתחלתי לטלטל אותו מצד לצד, אך סבא לא הגיב. הייתי רק בן שש וחצי. מרוב התרגשות ופחד התחלתי לקרוא לדודות שלי, שהיו אז בעבודה. ניגשה אלי סבתא ושאלה אותי: "ווּס איז גֶעשֶען?" (מה קרה?). אמרתי לה: "אני לא יודע מה קרה עם סבא. הוא נרדם ולא מתעורר". ניגשה סבתא לסבא וצעקה לעברו:"פנחס'ל! פנחס'ל!" - ואין תגובה. אז ספקה את כפיה והחלה לזעוק: "אוי! ער איז גֶעשטוֹרבְּן!" (אוי! הוא מת!). כשחזרו הדודות שלי, דודה חַיְיקָה ודודה פְרימֶעט מהעבודה, הן החלו לצרוח: אביהן, הסבא שלי, היה המת הראשון במחנה. אבא נטל את הקִיטְל שלו וכיסה בו את סבא, במקום תכריכים. היה קור כלבים בחוץ - מינוס ארבעים מעלות צלזיוס, והשלג הגיע לגובה מטר. היה קשה מאוד לבצע קבורה כהלכתה. הדודות שלי חפרו בשלג באצבעותיהן, וניסו להגיע ככל האפשר קרוב לאדמה. אחר כך תקעו בערֵמת השלג הזו מקל - סימן שכאן נקבר אדם. בהלוויה של סבא השתתפו חלק קטן מדרי הבָּרָק (הצריף) שלנו, שכן רוב האנשים טרם חזרו מהעבודה (רובם חזרו עם חשכה). לא היה מניין לומר "קדיש", ואבא קרא פסוקי תהילים בעל=פה. היה זה בי"ח כסלו תש"א (18.12.1940).
בדיוק 68 שנים אחרי היום הנורא הזה, בו איבדתי את סבי (אבי אמי) האהוב בערבות סיביר - ממש ביום היארצַייט שלו - אני יושב מול המראיינת, שמסייעת לי לכתוב את ספרי, ומתחיל לגולל בפניה את סיפור חיי. יום תחילת מפגשי הריאיון נדחה שוב ושוב מסיבות שונות, והתחלנו להיפגש בתאריך המיוחד הזה, כשסיפרתי לה שסבא נפטר בי"ח בכסלו - ולפתע התברר לי שהיום הוא בדיוק תאריך זה. התרגשות רבה אחזה בי, כאילו כיוון סבא מלמעלה שאעלה את זכרו ביום, בו אני מתחיל לכתוב את סיפור חיי.
חודשים רבים התלבטתי אם לכתוב ולהוציא לאור ספר שיתאר את תולדות חיי. הילדים לחצו, ורעייתי אסתר הצטרפה אליהם. היא הביעה את דעתה שחובה עלינו לכתוב את סיפור חיינו ותולדות משפחתנו ולהוציאו לאור למען ילדינו, נכדינו והדורות הבאים. משהגעתי להחלטה להתחיל בפרויקט חשוב זה, נסחפתי בעקבותיו, ובהתרגשות רבה התחלתי לגולל את סיפורי ותולדות משפחתי, ואסתר, מצידה, הוסיפה את תולדות משפחתה. והרי הם לפניכם, ילדיי ונכדיי היקרים - תולדות משפחותינו, כמה דורות אחורה, באמונה ובתקווה שתדאגו להעבירם מדור לדור.
שמואל גור
בדיוק 68 שנים אחרי היום הנורא הזה, בו איבדתי את סבי (אבי אמי) האהוב בערבות סיביר - ממש ביום היארצַייט שלו - אני יושב מול המראיינת, שמסייעת לי לכתוב את ספרי, ומתחיל לגולל בפניה את סיפור חיי. יום תחילת מפגשי הריאיון נדחה שוב ושוב מסיבות שונות, והתחלנו להיפגש בתאריך המיוחד הזה, כשסיפרתי לה שסבא נפטר בי"ח בכסלו - ולפתע התברר לי שהיום הוא בדיוק תאריך זה. התרגשות רבה אחזה בי, כאילו כיוון סבא מלמעלה שאעלה את זכרו ביום, בו אני מתחיל לכתוב את סיפור חיי.
חודשים רבים התלבטתי אם לכתוב ולהוציא לאור ספר שיתאר את תולדות חיי. הילדים לחצו, ורעייתי אסתר הצטרפה אליהם. היא הביעה את דעתה שחובה עלינו לכתוב את סיפור חיינו ותולדות משפחתנו ולהוציאו לאור למען ילדינו, נכדינו והדורות הבאים. משהגעתי להחלטה להתחיל בפרויקט חשוב זה, נסחפתי בעקבותיו, ובהתרגשות רבה התחלתי לגולל את סיפורי ותולדות משפחתי, ואסתר, מצידה, הוסיפה את תולדות משפחתה. והרי הם לפניכם, ילדיי ונכדיי היקרים - תולדות משפחותינו, כמה דורות אחורה, באמונה ובתקווה שתדאגו להעבירם מדור לדור.
שמואל גור
