ב=17 בינואר 1990 זכיתי במכרז לתפקיד מנהל מחלקת החינוך בעיר והתחלתי לעבוד בתפקיד החדש. ביקשתי מהמזכירה הקבועה שלי בבית=ספר "יבנה", רבקה רוזן, להמשיך ללוות אותי בעבודתי החדשה כמנהל מחלקת החינוך.
פעולתי הראשונה בתפקידי החדש היתה לסייר בכל בית=ספר ובכל גן וללמוד את פעולת המערכת. כבר מהימים הראשונים ביקשתי להכיר היכרות אישית את כל העובדים: החל בעובד הניקיון ובעוזרת לגננת וכלה במנהלים, צוותי המורים ונושאי התפקידים השונים. היה לי חשוב לומר "שלום" לכל עובד, לחייך אליו ולהיות אוזן קשבת לצרכיו.
אחרי ההיכרות הראשונה עם המערכת מיפיתי את הצרכים מן הבחינות הפדגוגית, המשקית והתקציבית.
משסיימתי לעשות זאת, הגשתי הצעת תקציב, ונעניתי בחיוב על=ידי ראש העיר והגזבר. לא היה דבר שביקשתי ולא נעניתי, כי גם ראש העיר וגם הגזבר הבינו שהבקשות שלי הגיוניות, ושהיענותם להן, תעלה את רמת החינוך ואת טיבו בעיר.
בביקורי בבתי=הספר התייחסתי לכמה נקודות מבט: למראה החיצוני של בית=הספר ולאסתטיקה שלו; למידת התייחסות הצוות החינוכי לנושא ערכים והטמעתם בקרב התלמידים; לכמויות ולאיכות של האירועים התרבותיים והחברתיים, שבית=הספר מקיים לתלמידים או להם ולהוריהם. עקבתי אחרי מערכת היחסים בין המנהל לצוות המורים ובין המורים לתלמידים. קיימתי פגישות שונות עם צוותים שונים, והכרתי כל עובד היכרות אישית. במשרדי קיימתי מדיניות של "דלת פתוחה": כל אחד יכול היה לפנות אלי ישירות, לא דרך המזכירה. תמיד פיניתי זמן לכל עובד, הורה או תלמיד. היו תלמידים שניצלו זאת והגיעו אלי למשרד להשמיע בפניי את טענותיהם.
כאשר אני פוגש היום הורים או תלמידים, שפנו אלי בבקשות עזרה שונות, הם מזכירים לי שיצאתי לקראתם וקיבלתי אותם לשיחה - גם אם הגיעו ללא תיאום מראש (למעט מצבים שהשתתפתי בישיבה, ואז תליתי שלט המציין זאת עם בקשה לקבוע פגישה), והשתדלתי לעזור להם בפתרון בעייתם ככל יכולתי. גם הטלפון בבית הפרטי שלי, טרם תקופת הטלפונים הניידים, עמד לרשות הציבור במשך 24 שעות.
לפני כמה שנים, כאשר עשיתי שיפוצים בביתי, נכנסתי לחנות למוצרי קרמיקה. בעל החנות קיבל אותי במאור פנים ואמר לי: "בשבילך אעשה הכול!". לא זכרתי את האיש, אך הוא הזכיר לי: לפני כמה שנים, כאשר בתו למדה בתיכון בעיר, היא הסתבכה בבעיות סמים, ומנהל בית=הספר בו למדה התכוון לסלקה; אך בזכות התערבותי הותר לה להמשיך ללמוד בבית=הספר והוצע לה טיפול מתאים. תוך כדי שיחה עם האיש נזכרתי בנערה ובסיפור המעשה. אני זוכר שאמרתי אז למנהל בית=הספר, אשר רצה "לזרוק" את הילדה: "אצלי לא זורקים ילדים; אצלי מחנכים ילדים". אותה נערה, סיפר לי אביה בחנותו, סיימה את הלימודים בהצלחה, וכיום היא משרתת כקצינה בצה"ל. "הצלת לי את הילדה", אמר האיש, "ולעולם לא אשכח לך את זאת".
יצרתי קשרים טובים עם השירות הפסיכולוגי ועם מחלקת הרווחה, ועבדנו בשיתוף פעולה מלא. כל יום חמישי אספתי את המזכירות במשרד לפגישה שבועית לסיכום שבוע העבודה, והצגתי בפניהן איזשהו רעיון מפרשת השבוע. בנוסף לשיחה בעניינים השוטפים של המשרד שילבתי בפגישת הסיכום כמה מילים על ערכי חינוך. עד היום אני בקשרים מצוינים עם כל העובדים שעבדו אתי בצמידות במשך שבע שנות עבודתי, כולל צוותי הרווחה והשירות הפסיכולוגי.
וכמובן - הפקידות במשרד. אחת לשנה, בסוף שנת הלימודים, קיימתי "מסיבת גיבוש" בביתי לכל מנהלי בתי=הספר בעיר, ומפגשים נוספים במשך השנה להחלפת רעיונות והפריה הדדית. בזמני הוקמו בית=ספר יסודי דתי שלישי – "בילו", נוסף לבתי=הספר "אריאל" ו"יבנה"; וכן תיכון דתי חדש, שש=שנתי: "רננים".
כמנהל המחלקה לחינוך היתה לי מטרת=על עיקרית: העלאת רמת החינוך בבתי=הספר ובגנים בכל התחומים. בין השאר דאגתי להקים מעבדות וחדרי מחשבים בבתי=הספר, להכניס שיטות הוראה חדשניות, לארגן השתלמויות למורים, לפתוח ולפתח ספריות בכל בתי=הספר ועוד. בתחום גני הילדים הקמנו שני מרכזי העשרה לילדי הגן: מרכז מוזיקלי ומרכז אמנותי. כל גן קיבל מספר שעות לשבוע, וכל ילדי הגנים הגיעו למרכזים הללו בתיאום מראש. כך התפתח החינוך משנה לשנה.
עם הקיצוץ בשעות על=ידי משרד החינוך התגייס ראש העיר ביילסקי לבקשתי והעניק שעות לבתי=הספר מתקציב העירייה. הוא וחברי מועצת העיר ראו בקידום החינוך בעיר ערך ראשון במעלה, והקדישו לחינוך מעל 30% מתקציב העירייה!
כשהתחילה העלייה הגדולה של העולים מרוסיה, הייתי כמעט היחיד בין עובדי מחלקת החינוך ברעננה שידע רוסית: לדבר, לקרוא ולכתוב. שש השנים, בהן למדתי בבית=ספר ברוסיה, בגילים 12-6, השתמרו במוחי באיזושהי "קופסה"; ואף שלא עשיתי שימוש בשפה הזו במשך עשרות שנים, זכרתי כמעט הכול. ראש העיר ביקש שאטול חלק מרכזי בקליטת העולים מברית=המועצות לשעבר - ובפרט בקליטת התלמידים העולים - וכמובן נעניתי לו ברצון. כך ניצלתי את ידיעת השפה הרוסית לטובת העולים החדשים וילדיהם והשתדלתי לעזור להם כמיטב יכולתי.
בהתקרבי לגיל 65, גיל הפרישה הפורמלי, הודעתי לראש העיר שאני מתכונן לפרוש מתפקידי בכ"ט בשבט, כאשר ימלאו לי 65 שנה. עבדתי לפי חוזה אישי,ועל פי החוק יכולתי להמשיך בתפקיד; אך הייתי איתן בדעתי שעלי לפרוש במועד, גם משום שחשתי שהגעתי למיצוי תפקידי, וגם משום שרציתי לפרוש בעודי בשיא כושרי והצלחתי. "אני לא רוצה ש'יגרדו אותי החוצה'", אמרתי לראש העיר.
כעבור כמה חודשים, עם פרישתי הסופית, ערכה לי העירייה מסיבת פרישה מפוארת, אליה הוזמנו מנהלי בתי=הספר, הגננות וכל עובדי המחלקה לחינוך ואנשים שהיו אתי בקשרי עבודה.
קיבלת מכתבי פרידה והוקרה רבים מהעובדים, שאתם עמדתי בקשרי עבודה שוטפים, כמו מנהלי בתי=הספר, מזכירות, חברי ועדי הורים ועובדי המחלקה לחינוך.
פעולתי הראשונה בתפקידי החדש היתה לסייר בכל בית=ספר ובכל גן וללמוד את פעולת המערכת. כבר מהימים הראשונים ביקשתי להכיר היכרות אישית את כל העובדים: החל בעובד הניקיון ובעוזרת לגננת וכלה במנהלים, צוותי המורים ונושאי התפקידים השונים. היה לי חשוב לומר "שלום" לכל עובד, לחייך אליו ולהיות אוזן קשבת לצרכיו.
אחרי ההיכרות הראשונה עם המערכת מיפיתי את הצרכים מן הבחינות הפדגוגית, המשקית והתקציבית.
משסיימתי לעשות זאת, הגשתי הצעת תקציב, ונעניתי בחיוב על=ידי ראש העיר והגזבר. לא היה דבר שביקשתי ולא נעניתי, כי גם ראש העיר וגם הגזבר הבינו שהבקשות שלי הגיוניות, ושהיענותם להן, תעלה את רמת החינוך ואת טיבו בעיר.
בביקורי בבתי=הספר התייחסתי לכמה נקודות מבט: למראה החיצוני של בית=הספר ולאסתטיקה שלו; למידת התייחסות הצוות החינוכי לנושא ערכים והטמעתם בקרב התלמידים; לכמויות ולאיכות של האירועים התרבותיים והחברתיים, שבית=הספר מקיים לתלמידים או להם ולהוריהם. עקבתי אחרי מערכת היחסים בין המנהל לצוות המורים ובין המורים לתלמידים. קיימתי פגישות שונות עם צוותים שונים, והכרתי כל עובד היכרות אישית. במשרדי קיימתי מדיניות של "דלת פתוחה": כל אחד יכול היה לפנות אלי ישירות, לא דרך המזכירה. תמיד פיניתי זמן לכל עובד, הורה או תלמיד. היו תלמידים שניצלו זאת והגיעו אלי למשרד להשמיע בפניי את טענותיהם.
כאשר אני פוגש היום הורים או תלמידים, שפנו אלי בבקשות עזרה שונות, הם מזכירים לי שיצאתי לקראתם וקיבלתי אותם לשיחה - גם אם הגיעו ללא תיאום מראש (למעט מצבים שהשתתפתי בישיבה, ואז תליתי שלט המציין זאת עם בקשה לקבוע פגישה), והשתדלתי לעזור להם בפתרון בעייתם ככל יכולתי. גם הטלפון בבית הפרטי שלי, טרם תקופת הטלפונים הניידים, עמד לרשות הציבור במשך 24 שעות.
לפני כמה שנים, כאשר עשיתי שיפוצים בביתי, נכנסתי לחנות למוצרי קרמיקה. בעל החנות קיבל אותי במאור פנים ואמר לי: "בשבילך אעשה הכול!". לא זכרתי את האיש, אך הוא הזכיר לי: לפני כמה שנים, כאשר בתו למדה בתיכון בעיר, היא הסתבכה בבעיות סמים, ומנהל בית=הספר בו למדה התכוון לסלקה; אך בזכות התערבותי הותר לה להמשיך ללמוד בבית=הספר והוצע לה טיפול מתאים. תוך כדי שיחה עם האיש נזכרתי בנערה ובסיפור המעשה. אני זוכר שאמרתי אז למנהל בית=הספר, אשר רצה "לזרוק" את הילדה: "אצלי לא זורקים ילדים; אצלי מחנכים ילדים". אותה נערה, סיפר לי אביה בחנותו, סיימה את הלימודים בהצלחה, וכיום היא משרתת כקצינה בצה"ל. "הצלת לי את הילדה", אמר האיש, "ולעולם לא אשכח לך את זאת".
יצרתי קשרים טובים עם השירות הפסיכולוגי ועם מחלקת הרווחה, ועבדנו בשיתוף פעולה מלא. כל יום חמישי אספתי את המזכירות במשרד לפגישה שבועית לסיכום שבוע העבודה, והצגתי בפניהן איזשהו רעיון מפרשת השבוע. בנוסף לשיחה בעניינים השוטפים של המשרד שילבתי בפגישת הסיכום כמה מילים על ערכי חינוך. עד היום אני בקשרים מצוינים עם כל העובדים שעבדו אתי בצמידות במשך שבע שנות עבודתי, כולל צוותי הרווחה והשירות הפסיכולוגי.
וכמובן - הפקידות במשרד. אחת לשנה, בסוף שנת הלימודים, קיימתי "מסיבת גיבוש" בביתי לכל מנהלי בתי=הספר בעיר, ומפגשים נוספים במשך השנה להחלפת רעיונות והפריה הדדית. בזמני הוקמו בית=ספר יסודי דתי שלישי – "בילו", נוסף לבתי=הספר "אריאל" ו"יבנה"; וכן תיכון דתי חדש, שש=שנתי: "רננים".
כמנהל המחלקה לחינוך היתה לי מטרת=על עיקרית: העלאת רמת החינוך בבתי=הספר ובגנים בכל התחומים. בין השאר דאגתי להקים מעבדות וחדרי מחשבים בבתי=הספר, להכניס שיטות הוראה חדשניות, לארגן השתלמויות למורים, לפתוח ולפתח ספריות בכל בתי=הספר ועוד. בתחום גני הילדים הקמנו שני מרכזי העשרה לילדי הגן: מרכז מוזיקלי ומרכז אמנותי. כל גן קיבל מספר שעות לשבוע, וכל ילדי הגנים הגיעו למרכזים הללו בתיאום מראש. כך התפתח החינוך משנה לשנה.
עם הקיצוץ בשעות על=ידי משרד החינוך התגייס ראש העיר ביילסקי לבקשתי והעניק שעות לבתי=הספר מתקציב העירייה. הוא וחברי מועצת העיר ראו בקידום החינוך בעיר ערך ראשון במעלה, והקדישו לחינוך מעל 30% מתקציב העירייה!
כשהתחילה העלייה הגדולה של העולים מרוסיה, הייתי כמעט היחיד בין עובדי מחלקת החינוך ברעננה שידע רוסית: לדבר, לקרוא ולכתוב. שש השנים, בהן למדתי בבית=ספר ברוסיה, בגילים 12-6, השתמרו במוחי באיזושהי "קופסה"; ואף שלא עשיתי שימוש בשפה הזו במשך עשרות שנים, זכרתי כמעט הכול. ראש העיר ביקש שאטול חלק מרכזי בקליטת העולים מברית=המועצות לשעבר - ובפרט בקליטת התלמידים העולים - וכמובן נעניתי לו ברצון. כך ניצלתי את ידיעת השפה הרוסית לטובת העולים החדשים וילדיהם והשתדלתי לעזור להם כמיטב יכולתי.
בהתקרבי לגיל 65, גיל הפרישה הפורמלי, הודעתי לראש העיר שאני מתכונן לפרוש מתפקידי בכ"ט בשבט, כאשר ימלאו לי 65 שנה. עבדתי לפי חוזה אישי,ועל פי החוק יכולתי להמשיך בתפקיד; אך הייתי איתן בדעתי שעלי לפרוש במועד, גם משום שחשתי שהגעתי למיצוי תפקידי, וגם משום שרציתי לפרוש בעודי בשיא כושרי והצלחתי. "אני לא רוצה ש'יגרדו אותי החוצה'", אמרתי לראש העיר.
כעבור כמה חודשים, עם פרישתי הסופית, ערכה לי העירייה מסיבת פרישה מפוארת, אליה הוזמנו מנהלי בתי=הספר, הגננות וכל עובדי המחלקה לחינוך ואנשים שהיו אתי בקשרי עבודה.
קיבלת מכתבי פרידה והוקרה רבים מהעובדים, שאתם עמדתי בקשרי עבודה שוטפים, כמו מנהלי בתי=הספר, מזכירות, חברי ועדי הורים ועובדי המחלקה לחינוך.
