כל השנים שררו בין אבא ואמא אהבה גדולה וכבוד הדדי. לכבוד חתונת הכסף כתב אבא לאמא ברכה בכתב ידו (היא שמורה עמי עד היום).
אבא הולך לעולמו: כ"ח בשבט תשנ"א (12.2.1991 )
בסוף ימיו חלה אבא באלצהיימר, וכדרכה של המחלה איבד בהדרגה את יכולותיו הקוגניטיבית והמנטלית, אך בגופו היה בריא. אמא היתה חולנית ומוגבלת פיסית, אך ראשה היה צלול לגמרי גם בעת זקנתה.
כדי להקל עליה התחלקנו ארבעתנו - אחי, שתי אחיותיי ואני - במשימות הטיפול באבא ובסיוע להורים: אחד עשה קניות, השני היה אחראי לסידורים השונים, כמו ביצוע תשלומים וסידורים מול גורמי חוץ. אני הייתי אחראית לטיפול בגוף: החל בתספורת דרך החלפת חיתולים ורחצה וכלה בגזירת הציפורניים ברגליים. עם כל הקושי של הטיפול באבא שמחתי שלקחתי זאת על עצמי. חברים שאלו אותי: "איך את עומדת בזה?" עניתי להם שאני שורדת והוספתי: "יש לי לומר על המצב הזה רק שתי מילים: 'עצוב' ו'מפחיד', כי אף אחד לא יודע מה יהיה סופו שלו". ואכן, בתקופה זו חלפו בי הרהורים על העתיד ומה הוא צופן לנו בחוּבּוֹ. על פי חוק סיעוד קיבל אבא מטפלת מביטוח לאומי, וזו טיפלה בו שעתיים ביום; אך השעתיים האלה לא הספיקו, ולכן השלמתי אני את הטיפול בו בשעות הנותרות.
היה זה בעיצומה של מלחמת המפרץ, ביום שלישי בבוקר. המטפלת רחצה את אבא והושיבה אותו על כיסא בשמש החורפית הנעימה, ששטפה את המרפסת מצד מזרח. אמא עמדה לידו ועזרה לו לכרוך על זרועו את רצועות התפילין, אך הדבר לא עלה בידה. היא התקשרה אלי וביקשה שאכנס לרגע ואעזור לה לפרום את רצועות התפילין שהסתבכו. היתה זו שעת בוקר מוקדמת, והייתי עדיין לבושה בחלוק בית, עסוקה בהכנת רשימת המצאי לצורכי הביטוח על פי הנחיית דובר צה"ל. עמדתי לצאת לכיוון בית ההורים הסמוך לביתנו, אך אמא התקשרה שוב ואמרה שהצליחה במשימה, ולכן אין צורך שאבוא. המשכתי בעיסוקיי, אך לא עברו חמש דקות, והטלפון שוב צלצל, ואמא על הקו. הבנתי מיד שמשהו לא טוב קרה ורצתי לשם. מצאתי את אבא יושב על הכיסא עטוף בטלית, על זרועו השמאלית כרוכות רצועות התפילין, על קודקודו תפילין של ראש - אך ראשו היה שמוט. אינני יודעת מהיכן גייסתי כוחות, אך אזרתי אומץ, הרמתי את ראשו וניסיתי להחיות אותו בהנשמה מפה לפה - אבל איחרתי את המועד: אבא השיב את נשמתו לבורא תוך כדי תפילה והנחת תפילין, ברגע הקדוש שבו יהודי מתחבר לבוראו. היתה זו "מיתת נשיקה", בדומה לזו של אהרון הכוהן הגדול: אהרון נפטר אחרי שטיפס עם בנו פינחס על הור ההר. אולי היתה לו שהות לחשוב על מותו הקרב, אך לאבא, שנפטר מיד תוך כדי הנחת תפילין, אף לא היתה שהות לחשוב על כך שהוא עומד למות.
למרות מחלתו הקשה השארנו את אבא בביתו עד יום מותו, ולא הסכמנו להעביר אותו למסגרת אחרת.
בסוף ימיו חלה אבא באלצהיימר, וכדרכה של המחלה איבד בהדרגה את יכולותיו הקוגניטיבית והמנטלית, אך בגופו היה בריא. אמא היתה חולנית ומוגבלת פיסית, אך ראשה היה צלול לגמרי גם בעת זקנתה.
כדי להקל עליה התחלקנו ארבעתנו - אחי, שתי אחיותיי ואני - במשימות הטיפול באבא ובסיוע להורים: אחד עשה קניות, השני היה אחראי לסידורים השונים, כמו ביצוע תשלומים וסידורים מול גורמי חוץ. אני הייתי אחראית לטיפול בגוף: החל בתספורת דרך החלפת חיתולים ורחצה וכלה בגזירת הציפורניים ברגליים. עם כל הקושי של הטיפול באבא שמחתי שלקחתי זאת על עצמי. חברים שאלו אותי: "איך את עומדת בזה?" עניתי להם שאני שורדת והוספתי: "יש לי לומר על המצב הזה רק שתי מילים: 'עצוב' ו'מפחיד', כי אף אחד לא יודע מה יהיה סופו שלו". ואכן, בתקופה זו חלפו בי הרהורים על העתיד ומה הוא צופן לנו בחוּבּוֹ. על פי חוק סיעוד קיבל אבא מטפלת מביטוח לאומי, וזו טיפלה בו שעתיים ביום; אך השעתיים האלה לא הספיקו, ולכן השלמתי אני את הטיפול בו בשעות הנותרות.
היה זה בעיצומה של מלחמת המפרץ, ביום שלישי בבוקר. המטפלת רחצה את אבא והושיבה אותו על כיסא בשמש החורפית הנעימה, ששטפה את המרפסת מצד מזרח. אמא עמדה לידו ועזרה לו לכרוך על זרועו את רצועות התפילין, אך הדבר לא עלה בידה. היא התקשרה אלי וביקשה שאכנס לרגע ואעזור לה לפרום את רצועות התפילין שהסתבכו. היתה זו שעת בוקר מוקדמת, והייתי עדיין לבושה בחלוק בית, עסוקה בהכנת רשימת המצאי לצורכי הביטוח על פי הנחיית דובר צה"ל. עמדתי לצאת לכיוון בית ההורים הסמוך לביתנו, אך אמא התקשרה שוב ואמרה שהצליחה במשימה, ולכן אין צורך שאבוא. המשכתי בעיסוקיי, אך לא עברו חמש דקות, והטלפון שוב צלצל, ואמא על הקו. הבנתי מיד שמשהו לא טוב קרה ורצתי לשם. מצאתי את אבא יושב על הכיסא עטוף בטלית, על זרועו השמאלית כרוכות רצועות התפילין, על קודקודו תפילין של ראש - אך ראשו היה שמוט. אינני יודעת מהיכן גייסתי כוחות, אך אזרתי אומץ, הרמתי את ראשו וניסיתי להחיות אותו בהנשמה מפה לפה - אבל איחרתי את המועד: אבא השיב את נשמתו לבורא תוך כדי תפילה והנחת תפילין, ברגע הקדוש שבו יהודי מתחבר לבוראו. היתה זו "מיתת נשיקה", בדומה לזו של אהרון הכוהן הגדול: אהרון נפטר אחרי שטיפס עם בנו פינחס על הור ההר. אולי היתה לו שהות לחשוב על מותו הקרב, אך לאבא, שנפטר מיד תוך כדי הנחת תפילין, אף לא היתה שהות לחשוב על כך שהוא עומד למות.
למרות מחלתו הקשה השארנו את אבא בביתו עד יום מותו, ולא הסכמנו להעביר אותו למסגרת אחרת.
אמא הולכת לעולמה: י"ז בתמוז תשנ"ב ( 18.7.1992 )
אחרי פטירתו של אבא ז"ל שהתה אצלי אמא כשבועיים; אך מאחר שבביתנו לא היתה מעלית, היא עברה לביתה של ציונה אחותי, שבביתה היתה מעלית. ציונה לא עבדה; היא יצאה לפנסיה מוקדמת, אחרי שנכוותה קשה בבית=הספר בו עבדה מלפיד בוער בטקס יום הזיכרון לצה"ל. שנה וחצי היתה נתונה בתוך חליפת לחץ, ואחרי שהחלימה החליטה לפרוש. גם בתה של ציונה, סיגלית, שגרה עדיין בבית, עזרה בטיפול באמא, והיתה מאוד קשורה לסבתה. באותה התקופה היו לציונה עוד ילדים בבית, ולאמא היה די מעניין שם. היא היתה אישה פתוחה וּוֶרבַּלִית, וגם הנכדות נהנו לשוחח אתה. היה ברור לנו שאמא לא תוכל לחזור לביתה, כי היתה זקוקה לעזרה צמודה בפעולות היומיום. כעבור שנה וחצי הצעתי לציונה שאמא תעבור לגור אצלנו לזמן=מה, כדי שתוכל קצת לנוח מהטיפול האינטנסיבי בה. ציונה הסכימה, ואמא עברה לגור אצלנו.
זמן קצר אחרי שעברה אלינו החלה להתלונן על כאבים: "הכאבים רצים לי בגוף", התלוננה. הזמנתי את הרופאה לביקור בית, והיא המליצה לאשפז אותה מיד. לקחנו אותה באמבולנס לבית=החולים "בילינסון", ושם אבחנו אצלה סרטן בשחלה בשלב מתקדם. כל עשרת ימי האשפוז ישבנו ליד מיטתה בתורנות, יום ולילה. גם אלי, בני הצעיר, היה מגיע לבקר אותה.
שלושה ימים לפני פטירתה, ביום שלישי בשבוע, פנתה אמא אלי ואל אלי, שהגיע אז אליה לביקור, כאשר עמדנו ליד מיטתה, ואמרה: "אני מבקשת שתמסרו לילדים, לנכדים ולכל המשפחה, שימשיכו בדרך התורה, שיהיו יהודים ישרים ונאמנים, ושימשיכו לחנך את הילדים ברוח זו". והוסיפה: "שיביאו כבוד למשפחה, ושיגידו 'שמע ישראל' כמו יעקב אבינו". ואחרי אתנחתה קלה איחלה לאלי, שעמד לי מיטתה, הצלחה בחיים והדגישה: "שלא תהיינה מריבות במשפחה". היא ביקשה לחלק את קומץ תכשיטי הזהב שלה בין הנכדות, ובסיום דבריה אמרה: "רכוש אין לי להוריש לכם חוץ מהדירה שאני גרה בה. אני מבקשת שתתחלקו בה, אבל אני חושבת שלאחיכם מגיע קצת יותר, כי הוא 'כוללניק', פרנסתו בצמצום, ויש לו הרבה ילדים לחתן". היתה זו מעין צוואה בעל=פה. אמא לא השאירה אחריה צוואה כתובה, ואנו התייחסנו לדבריה אלה כאל צוואה לכל דבר. אחרי מותה מילאנו אחרי בקשתה: חילקנו את הדירה לחמישה חלקים, לאחי נתנו שני חלקים מתוך החמישה, ולעצמנו לקחנו את החלקים הנותרים.
ביום שישי, האחרון לחייה, הגיעו כל בני המשפחה לבקרה. החלטתי שאני נשארת אתה בשבת. השבת בפתח, ואני מדליקה נרות בשבילי ובשבילה ומברכת עליהם. לפנות ערב אני מתפללת בקול רם תפילת קבלת שבת בנוסח "בני עקיבא" - אותו נוסח ששרנו אתה אנו, הבנות, בבית מדי ערב שבת, כשהגברים הלכו לבית=הכנסת. אמא כבר היתה כבדת שמיעה, ולכן כל הזמן שאלתי אותה: "אמא, את שומעת?". והיא ענתהה לי: "כן, כן". גופה היה נפוח ממים: היתה לה בצקת ברגליים ובריאות, אך הרופאים לא רצו להכאיב לה ולהתחיל לבדוק את הסיבה לכך (מאוחר יותר התברר שהסרטן, על גרורותיו, גרם להתנפחות זו). שאלתי את הרופא: "אז מה יהיה? אני רואה שהמים בגופה עולים ועולים". והרופא ענה לי: "כאשר יתמלאו הריאות במים, היא תטבע במים של עצמה". דבריו חדרו ללבי כסכינים, אך חנקתי את דמעותיי. אני רואה שאמא סובלת מכאבים. היא מתלוננת שדוקר לה בגב - ולא יודעת שהגב מלא במים ונראה נפוח כמו כרית. האחות משכיבה אותה על הצד כדי להקל את כאביה. אמא תומכת בכף ידה המאוגרפת את לחייה, ואני מבחינה בטיפות מים הנושרות על אמת ידה.
אמא מתבוננת בי כאשר אני מדליקה נרות ומתפללת. אחרי התפילה אני מתיישבת לאכול משהו מהצידה שהביאה לי אחותי. "אמא, את רוצה לאכול?" אני שואלת אותה, והיא עונה לי בקול חלש: "לא". אני אוכלת - והיא ממשיכה להביט בי כל העת, כאילו רוצה לקחת אותי אתה למקום שאליו היא הולכת. אני מחזירה לה מבט, מזיזה לרגע את ראשי הצידה, ומבחינה שמבטה נשאר תקוע באותו מקום בו הסתכלה בי לפני רגע, בוהה באוויר ואישוניה לא זזים. אני מבינה שאמא איבדה את ההכרה ומזעיקה את האחיות. נכנסות שתי אחיות, ושלושתנו מביטות במוניטור. הוא מסמן קו ישר: אמא החזירה זה עתה את נשמתה לבורא. אני חונקת צעקה, אך מגלה קור רוח מפתיע ומבקשת מאחת האחיות שתטלפן הביתה - אף שהשבת כבר נכנסה. כעבור כשעה מגיע אלי לבית החולים להיות אתי.
כאשר הורידו את אמא במעלית לחדר המתים שעתיים אחרי פטירתה, כנהוג בבתי החולים, ירדנו במדרגות והתחלנו לצעוד ברגל הביתה. הגענו בחמש לפנות בוקר, וכאשר נכנסנו הביתה, היתה לי מן תחושה מוזרה: רציתי להודיע לאמא שהיא איננה - הרי כל דבר הייתי מדווחת לה! - ואיך אודיע לה אם היא איננה?! מרוב עייפות נפלה עלי תנומה, ובחלומי אמא יושבת על הכורסה עם הגב לכניסה, ואני באה מלפניה ואומרת לה: "אמא, מה את עושה פה? הרי נפרדתי ממך (לא רציתי להזכיר את המילה מתה)!" ואמא עונה לי: "נכון, נפטרתי, עליתי לשמים, פגשתי את אבא, אנחנו מאושרים, וטוב לנו מאוד שאנחנו ביחד".
אחרי פטירתו של אבא ז"ל שהתה אצלי אמא כשבועיים; אך מאחר שבביתנו לא היתה מעלית, היא עברה לביתה של ציונה אחותי, שבביתה היתה מעלית. ציונה לא עבדה; היא יצאה לפנסיה מוקדמת, אחרי שנכוותה קשה בבית=הספר בו עבדה מלפיד בוער בטקס יום הזיכרון לצה"ל. שנה וחצי היתה נתונה בתוך חליפת לחץ, ואחרי שהחלימה החליטה לפרוש. גם בתה של ציונה, סיגלית, שגרה עדיין בבית, עזרה בטיפול באמא, והיתה מאוד קשורה לסבתה. באותה התקופה היו לציונה עוד ילדים בבית, ולאמא היה די מעניין שם. היא היתה אישה פתוחה וּוֶרבַּלִית, וגם הנכדות נהנו לשוחח אתה. היה ברור לנו שאמא לא תוכל לחזור לביתה, כי היתה זקוקה לעזרה צמודה בפעולות היומיום. כעבור שנה וחצי הצעתי לציונה שאמא תעבור לגור אצלנו לזמן=מה, כדי שתוכל קצת לנוח מהטיפול האינטנסיבי בה. ציונה הסכימה, ואמא עברה לגור אצלנו.
זמן קצר אחרי שעברה אלינו החלה להתלונן על כאבים: "הכאבים רצים לי בגוף", התלוננה. הזמנתי את הרופאה לביקור בית, והיא המליצה לאשפז אותה מיד. לקחנו אותה באמבולנס לבית=החולים "בילינסון", ושם אבחנו אצלה סרטן בשחלה בשלב מתקדם. כל עשרת ימי האשפוז ישבנו ליד מיטתה בתורנות, יום ולילה. גם אלי, בני הצעיר, היה מגיע לבקר אותה.
שלושה ימים לפני פטירתה, ביום שלישי בשבוע, פנתה אמא אלי ואל אלי, שהגיע אז אליה לביקור, כאשר עמדנו ליד מיטתה, ואמרה: "אני מבקשת שתמסרו לילדים, לנכדים ולכל המשפחה, שימשיכו בדרך התורה, שיהיו יהודים ישרים ונאמנים, ושימשיכו לחנך את הילדים ברוח זו". והוסיפה: "שיביאו כבוד למשפחה, ושיגידו 'שמע ישראל' כמו יעקב אבינו". ואחרי אתנחתה קלה איחלה לאלי, שעמד לי מיטתה, הצלחה בחיים והדגישה: "שלא תהיינה מריבות במשפחה". היא ביקשה לחלק את קומץ תכשיטי הזהב שלה בין הנכדות, ובסיום דבריה אמרה: "רכוש אין לי להוריש לכם חוץ מהדירה שאני גרה בה. אני מבקשת שתתחלקו בה, אבל אני חושבת שלאחיכם מגיע קצת יותר, כי הוא 'כוללניק', פרנסתו בצמצום, ויש לו הרבה ילדים לחתן". היתה זו מעין צוואה בעל=פה. אמא לא השאירה אחריה צוואה כתובה, ואנו התייחסנו לדבריה אלה כאל צוואה לכל דבר. אחרי מותה מילאנו אחרי בקשתה: חילקנו את הדירה לחמישה חלקים, לאחי נתנו שני חלקים מתוך החמישה, ולעצמנו לקחנו את החלקים הנותרים.
ביום שישי, האחרון לחייה, הגיעו כל בני המשפחה לבקרה. החלטתי שאני נשארת אתה בשבת. השבת בפתח, ואני מדליקה נרות בשבילי ובשבילה ומברכת עליהם. לפנות ערב אני מתפללת בקול רם תפילת קבלת שבת בנוסח "בני עקיבא" - אותו נוסח ששרנו אתה אנו, הבנות, בבית מדי ערב שבת, כשהגברים הלכו לבית=הכנסת. אמא כבר היתה כבדת שמיעה, ולכן כל הזמן שאלתי אותה: "אמא, את שומעת?". והיא ענתהה לי: "כן, כן". גופה היה נפוח ממים: היתה לה בצקת ברגליים ובריאות, אך הרופאים לא רצו להכאיב לה ולהתחיל לבדוק את הסיבה לכך (מאוחר יותר התברר שהסרטן, על גרורותיו, גרם להתנפחות זו). שאלתי את הרופא: "אז מה יהיה? אני רואה שהמים בגופה עולים ועולים". והרופא ענה לי: "כאשר יתמלאו הריאות במים, היא תטבע במים של עצמה". דבריו חדרו ללבי כסכינים, אך חנקתי את דמעותיי. אני רואה שאמא סובלת מכאבים. היא מתלוננת שדוקר לה בגב - ולא יודעת שהגב מלא במים ונראה נפוח כמו כרית. האחות משכיבה אותה על הצד כדי להקל את כאביה. אמא תומכת בכף ידה המאוגרפת את לחייה, ואני מבחינה בטיפות מים הנושרות על אמת ידה.
אמא מתבוננת בי כאשר אני מדליקה נרות ומתפללת. אחרי התפילה אני מתיישבת לאכול משהו מהצידה שהביאה לי אחותי. "אמא, את רוצה לאכול?" אני שואלת אותה, והיא עונה לי בקול חלש: "לא". אני אוכלת - והיא ממשיכה להביט בי כל העת, כאילו רוצה לקחת אותי אתה למקום שאליו היא הולכת. אני מחזירה לה מבט, מזיזה לרגע את ראשי הצידה, ומבחינה שמבטה נשאר תקוע באותו מקום בו הסתכלה בי לפני רגע, בוהה באוויר ואישוניה לא זזים. אני מבינה שאמא איבדה את ההכרה ומזעיקה את האחיות. נכנסות שתי אחיות, ושלושתנו מביטות במוניטור. הוא מסמן קו ישר: אמא החזירה זה עתה את נשמתה לבורא. אני חונקת צעקה, אך מגלה קור רוח מפתיע ומבקשת מאחת האחיות שתטלפן הביתה - אף שהשבת כבר נכנסה. כעבור כשעה מגיע אלי לבית החולים להיות אתי.
כאשר הורידו את אמא במעלית לחדר המתים שעתיים אחרי פטירתה, כנהוג בבתי החולים, ירדנו במדרגות והתחלנו לצעוד ברגל הביתה. הגענו בחמש לפנות בוקר, וכאשר נכנסנו הביתה, היתה לי מן תחושה מוזרה: רציתי להודיע לאמא שהיא איננה - הרי כל דבר הייתי מדווחת לה! - ואיך אודיע לה אם היא איננה?! מרוב עייפות נפלה עלי תנומה, ובחלומי אמא יושבת על הכורסה עם הגב לכניסה, ואני באה מלפניה ואומרת לה: "אמא, מה את עושה פה? הרי נפרדתי ממך (לא רציתי להזכיר את המילה מתה)!" ואמא עונה לי: "נכון, נפטרתי, עליתי לשמים, פגשתי את אבא, אנחנו מאושרים, וטוב לנו מאוד שאנחנו ביחד".
המורשת שהורישו לנו הוריי
אבא ואמא לא הורישו לנו רכוש רב, אך הורישו לנו מורשת - מורשת משפחת מאירוביץ, שעיקרה דבקות בדרך התורה ובערכי מוסר, אהבת הזולת, אהבת ארץ=ישראל, צניעות, ענווה והסתפקות במועט. הוריי הזדהו בכל לבם עם ארץ=ישראל השלמה. פעם יצא אבי עם חלק מהמשפחה ל"צעדת ארץ=ישראל" בשומרון, שארגנו ראשי "גוש אמונים". תנועה זו - מטרתה היתה ליישב את "השטחים המשוחררים", כפי שכּוּנו על=ידי אנשי הימין (או "השטחים הכבושים", כפי שנקראו על=ידי אנשי השמאל), והיא הוקמה זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. אבא הזדהה עם מחנה הימין והמתנחלים ותמך במושג "ארץ=ישראל השלמה" (לא להחזיר "אף שעל"). תנועת "גוש אמונים" נהגה לקיים "צעדות הזדהות" עם דרכה הפוליטית, ורבים מאנשי הימין השתתפו בהן עם משפחותיהם. בתום הצעדה חולקו למשתתפים תעודות (עד היום שמורה עמי תעודה כזו).
עם יציאתו לגמלאות עבד אבא ככתב בעיתון שערים של "אגודת ישראל", ונהג להביע את דעותיו הימניות מעל דפי העיתון. (יש בידי קלאסר, ובו אוסף המאמרים שכתב בשעתו).
גדלתי והתפתחתי לאורם של ערכים, שקיבלתי מהוריי ושהעברתי בהמשך לילדיי.
אבא ואמא לא הורישו לנו רכוש רב, אך הורישו לנו מורשת - מורשת משפחת מאירוביץ, שעיקרה דבקות בדרך התורה ובערכי מוסר, אהבת הזולת, אהבת ארץ=ישראל, צניעות, ענווה והסתפקות במועט. הוריי הזדהו בכל לבם עם ארץ=ישראל השלמה. פעם יצא אבי עם חלק מהמשפחה ל"צעדת ארץ=ישראל" בשומרון, שארגנו ראשי "גוש אמונים". תנועה זו - מטרתה היתה ליישב את "השטחים המשוחררים", כפי שכּוּנו על=ידי אנשי הימין (או "השטחים הכבושים", כפי שנקראו על=ידי אנשי השמאל), והיא הוקמה זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. אבא הזדהה עם מחנה הימין והמתנחלים ותמך במושג "ארץ=ישראל השלמה" (לא להחזיר "אף שעל"). תנועת "גוש אמונים" נהגה לקיים "צעדות הזדהות" עם דרכה הפוליטית, ורבים מאנשי הימין השתתפו בהן עם משפחותיהם. בתום הצעדה חולקו למשתתפים תעודות (עד היום שמורה עמי תעודה כזו).
עם יציאתו לגמלאות עבד אבא ככתב בעיתון שערים של "אגודת ישראל", ונהג להביע את דעותיו הימניות מעל דפי העיתון. (יש בידי קלאסר, ובו אוסף המאמרים שכתב בשעתו).
גדלתי והתפתחתי לאורם של ערכים, שקיבלתי מהוריי ושהעברתי בהמשך לילדיי.
איש תם וישר - ומעשה בבקבוק
אחד הערכים המרכזיים הללו היה יושר אישי. ניתן ללמוד על כך מאין ספור דוגמאות, אך הבולטת ביותר קשורה במעשה שקרה בעבודתו בלשכת הגיוס. אבא עבד בלשכת הגיוס משנת 1948. הוא הגיע לתפקיד, כאשר מיד אחרי קום המדינה חילקו משרות ממשלתיות לפי מפתח מפלגתי; ואבא, שהיה חבר פעיל במפלגת "פועלי אגודת ישראל", קיבל את המשרה היחידה שהוקצתה למפלגה: במשרד הביטחון. הוא עבד בלשכת הגיוס, ותפקידו היה לגייס צעירים לצבא בהתאם למכסה שדרש צה"ל. אם היה עודף חיילים, ניתן היה לקבל פטור (אחרי מלחמת השחרור). פטורים ניתנו לבנים יחידים, לצעירים ממשפחות מצוקה שהוריהם הזדקקו להם לצורכי פרנסה, לבנות דתיות ועוד. תפקידו של אבא היה לגייס ולאשר פטורים במקרים המיוחדים. פעם הגיעה ללשכת הגיוס חברה שלי, אביבה בוקסבוים (ויקסלבוים), כדי לבקש פטור מטעמי דת. היא חששה מהשאלות שישאלו אותה, אך משראתה שם את אבא, נגולה אבן מעל לבה...
היו דתיים שקיוו, שבזכות דתיותם יזכו לקבל פטור מהפקיד שחבש כיפה שחורה (אבא שלי) - אך יצאו ממנו מאוכזבים, כי אבא היה ישר "כמו סרגל" ונתן פטור רק למי שענה על הקריטריונים.
יום אחד הגיע יהודי וביקש פטור בשביל הבן שלו. אבא לא אישר את הפטור, אבל היהודי הזה הגיע למשרדו שוב ושוב ונדנד לאבא. באחת הפעמים שהגיע אבא פשוט קם ויצא מהחדר; ומששב לחדרו, מצא על השולחן בקבוק קוניאק 777 - מוצר יקר מאוד באותם ימים.
אבא לא היה מוכן לקבל שוחד, ולכן החליט לאתר את האיש בכל מחיר כדי להחזיר לו את הבקבוק. לא היתה בידו כתובתו המלאה של האיש מלבד שם הרחוב, והוא ידע את שמו. מה עשה אבא? הוא החליט לגייס את אחי שלמה בן התשע למשימה: נתן בידו את בקבוק הקוניאק וביקש שינסה למצוא את האיש לאורך הרחוב כשהוא רכוב על אופניו, ויחזיר לו את הבקבוק. הילד יצא לדרכו; ביום הראשון עבר בין הבתים, אך לא מצא את האיש. למחרת ניסה שוב את מזלו, וכך במשך שלושה ימים: עבר מבית לבית וחיפש את השמות על דלתות הבתים. בכניסה לבתים לא היו רשימות מסודרות, ולכן נאלץ לעלות את כל המדרגות בכל הבתים (מובן שלא היו אז מעליות ולא אינטרקום). בסופו של דבר הוא מצא את שם המשפחה שחיפש, דפק על הדלת ואמר לבני המשפחה: "תודה רבה! הנה הבקבוק", ויצא.
דוגמה נוספת להיות אבא איש תם וישר קשורה לתקופה שאחרי תום מלחמת העולם השנייה.
היו דתיים שקיוו, שבזכות דתיותם יזכו לקבל פטור מהפקיד שחבש כיפה שחורה (אבא שלי) - אך יצאו ממנו מאוכזבים, כי אבא היה ישר "כמו סרגל" ונתן פטור רק למי שענה על הקריטריונים.
יום אחד הגיע יהודי וביקש פטור בשביל הבן שלו. אבא לא אישר את הפטור, אבל היהודי הזה הגיע למשרדו שוב ושוב ונדנד לאבא. באחת הפעמים שהגיע אבא פשוט קם ויצא מהחדר; ומששב לחדרו, מצא על השולחן בקבוק קוניאק 777 - מוצר יקר מאוד באותם ימים.
אבא לא היה מוכן לקבל שוחד, ולכן החליט לאתר את האיש בכל מחיר כדי להחזיר לו את הבקבוק. לא היתה בידו כתובתו המלאה של האיש מלבד שם הרחוב, והוא ידע את שמו. מה עשה אבא? הוא החליט לגייס את אחי שלמה בן התשע למשימה: נתן בידו את בקבוק הקוניאק וביקש שינסה למצוא את האיש לאורך הרחוב כשהוא רכוב על אופניו, ויחזיר לו את הבקבוק. הילד יצא לדרכו; ביום הראשון עבר בין הבתים, אך לא מצא את האיש. למחרת ניסה שוב את מזלו, וכך במשך שלושה ימים: עבר מבית לבית וחיפש את השמות על דלתות הבתים. בכניסה לבתים לא היו רשימות מסודרות, ולכן נאלץ לעלות את כל המדרגות בכל הבתים (מובן שלא היו אז מעליות ולא אינטרקום). בסופו של דבר הוא מצא את שם המשפחה שחיפש, דפק על הדלת ואמר לבני המשפחה: "תודה רבה! הנה הבקבוק", ויצא.
דוגמה נוספת להיות אבא איש תם וישר קשורה לתקופה שאחרי תום מלחמת העולם השנייה.
המפתחות
כאשר הסתיימה המלחמה, נפתחו הגבולות עם ירדן והתחדשו קשרי המסחר עמה. התחילו להביא משם עורות צאן לארץ, ולאבא התאפשר לעסוק במקצוע המקורי שלו: גזירת כפפות עור.
סוחר עורות בשם בלומנטל, שמשרדו שכן ברח' אלנבי פינת שינקין בתל=אביב, היה קונה את העורות מירדן ומוסר אותם לבעלי מקצוע להכנת כפפות. אני זוכרת שהייתי נוסעת אליו באוטובוס בקו 6, לוקחת ממנו חבילת עורות ומביאה לאבא. הוא היה גוזר מהן כפפות, וכעבור כמה ימים חוזרת ומגישה לבלומנטל את הכפפות הגזורות, והוא העבירן הלאה לתופרים. אהבתי את הנסיעות הללו והתענגתי על המראות במרכזה של העיר הגדולה. אבא היה עובד בבית. אני זוכרת אותו רוכן על שולחן האוכל שלנו ומותח את העור הגמיש בשתי ידיו לפני גזירתו, כדי להבטיח שהכפפות שתיגזרנה ממנו תונחנה על היד במדויק ולא תתרחבנה במשך הזמן. בזמן הגזירה נפלו חתיכות עור על הרצפה כמו שערות במספרה, ולאה אחותי ואני טאטאנו את הרצפה מן השאריות. אבא חישב מראש עם מר בלומנטל כמה כפפות ייצאו מכל פיסת עור, וכמעט תמיד עלה מספרן על המספר שחושב; אבל אבא, שהיה אדם ישר מעין כמוהו, העביר לו את כל הכפפות מעבר למספר שנמסר לו מראש - אף שאילו היה משאיר לעצמו את הכפפות הנוספות, לא היה בלומנטל יודע על כך דבר.
בשנת 1947 החל אבא לעבוד עם סוחר עורות ערבי ביפו, שהיה בעל מחסן עורות. לאבא היו מפתחות המחסן, והוא היה בא לשם לפי הצורך, לוקח עורות לעבודה ומחזיר אותן גזורות. הערבי סמך עליו בעיניים עצומות.
כאשר פרצה מלחמת השחרור והערבים ברחו מיפו, ברח גם בעל מחסן העורות. מה עשה אבא? הוא לא חשב לרגע לקחת את מחסן העורות לעצמו, אלא מסר את מפתחות המחסן לפקיד שהתמנה לתפקיד "הממונה על נכסי הנפקדים". אבא הסתכל בשאט נפש על אותם יהודים, שבזזו את הערבים מכל הבא ליד, כמו אותי יהודי צנום, שנראה נושא מקרר ענק על גבו, אותו בזז מאחת המשפחות הערביות שנמלטו. אנחנו, ילדיו של אבא, לא מפסיקים לחשוב עד היום, שאותו "ממונה" לקח את המפתחות לעצמו...
סוחר עורות בשם בלומנטל, שמשרדו שכן ברח' אלנבי פינת שינקין בתל=אביב, היה קונה את העורות מירדן ומוסר אותם לבעלי מקצוע להכנת כפפות. אני זוכרת שהייתי נוסעת אליו באוטובוס בקו 6, לוקחת ממנו חבילת עורות ומביאה לאבא. הוא היה גוזר מהן כפפות, וכעבור כמה ימים חוזרת ומגישה לבלומנטל את הכפפות הגזורות, והוא העבירן הלאה לתופרים. אהבתי את הנסיעות הללו והתענגתי על המראות במרכזה של העיר הגדולה. אבא היה עובד בבית. אני זוכרת אותו רוכן על שולחן האוכל שלנו ומותח את העור הגמיש בשתי ידיו לפני גזירתו, כדי להבטיח שהכפפות שתיגזרנה ממנו תונחנה על היד במדויק ולא תתרחבנה במשך הזמן. בזמן הגזירה נפלו חתיכות עור על הרצפה כמו שערות במספרה, ולאה אחותי ואני טאטאנו את הרצפה מן השאריות. אבא חישב מראש עם מר בלומנטל כמה כפפות ייצאו מכל פיסת עור, וכמעט תמיד עלה מספרן על המספר שחושב; אבל אבא, שהיה אדם ישר מעין כמוהו, העביר לו את כל הכפפות מעבר למספר שנמסר לו מראש - אף שאילו היה משאיר לעצמו את הכפפות הנוספות, לא היה בלומנטל יודע על כך דבר.
בשנת 1947 החל אבא לעבוד עם סוחר עורות ערבי ביפו, שהיה בעל מחסן עורות. לאבא היו מפתחות המחסן, והוא היה בא לשם לפי הצורך, לוקח עורות לעבודה ומחזיר אותן גזורות. הערבי סמך עליו בעיניים עצומות.
כאשר פרצה מלחמת השחרור והערבים ברחו מיפו, ברח גם בעל מחסן העורות. מה עשה אבא? הוא לא חשב לרגע לקחת את מחסן העורות לעצמו, אלא מסר את מפתחות המחסן לפקיד שהתמנה לתפקיד "הממונה על נכסי הנפקדים". אבא הסתכל בשאט נפש על אותם יהודים, שבזזו את הערבים מכל הבא ליד, כמו אותי יהודי צנום, שנראה נושא מקרר ענק על גבו, אותו בזז מאחת המשפחות הערביות שנמלטו. אנחנו, ילדיו של אבא, לא מפסיקים לחשוב עד היום, שאותו "ממונה" לקח את המפתחות לעצמו...
