שמואל בשליחות במדינות חבר העמים, 2000
שמואל: עם שובנו מוונצואלה עברנו דירה מרחוב חנקין לביתנו החדש ברחוב ביל"ו. הקדשנו תקופה מסוימת להתארגנות בבית החדש, ואז קיבלתי פנייה ממכרי ומודעי שנים רבות, אברהם פְּרֶסלֶר, נציג ועידת התביעות בישראל, לצאת לשליחות למדינות חבר העמים (ברית=המועצות לשעבר). במסגרת שליחות זו יהיה עלי לבקר בקהילות השונות, לפקח על פעילות המרכזים היהודיים שם ועל כספי הוועדה המועברים אליהם, ולוודא שכספי הוועדה מנוצלים כיאות וביעילות לטובת אנשי הקהילות.
ועידת התביעות (Conference Claims) היא ארגון יהודי, העוסק בשני תחומים עיקריים: התחום האחד הוא השבת הרכוש לניצולי השואה ויורשיהם והשגת פיצויים לניצולי השואה מממשלת גרמניה על רכוש יהודי, שננטש בארצות אירופה ונותר ללא בעלים (כלומר כאשר ליהודים בעלי הרכוש, שנספו בשואה, לא נותרו יורשים).
התחום השני: חלוקת כספי הפיצויים, המגיעים מממשלת גרמניה, לקהילות היהודיות ברחבי העולם באמצעות ארגון פרויקטים שונים בקהילות הללו לטובת האוכלוסייה. מדובר בסכום כסף רב, שהועבר לרשות הוועדה. בכספים האלה השתמשה הוועדה, בין השאר, בהקמה מחדש של הקהילות היהודיות ברחבי ברית=המועצות לשעבר - בעיקר אחרי הסרתו של "מסך הברזל", כאשר ניתנה אפשרות כניסה לגורמים יהודיים לסייע לקהילות אלה, שהיוו, בעצם, את שרידי השואה.
מרכזה של ועידת התביעות, המייצגת 23 ארגונים יהודיים, יושב בניו=יורק, ויש לה סניפים
בכמה מקומות בעולם וסניף מרכזי בישראל.
מר פרסלר הסביר לי שמדובר בתפקיד, הכרוך בנסיעות רבות ברחבי ברית=המועצות לשעבר. בהמשך להצעתו ביקש שאפגש עם הרב עזריאל מילר, היו"ר העולמי של ועידת התביעות, הנמצא במקרה בארץ, כדי שיראיין אותי ויאשר את מינויי לתפקיד.
הרב מילר אכן ראיין אותי והודיע לי שייתן לי תשובה.
היתה לי התלבטות רבה. מצד אחד חששתי מהמאמץ הפיסי הכרוך בתפקיד וגם מהסכנה הבטחונית: הייתי אמור לייצג מוסד כספי, ובמדינות חבר העמים בתקופה שאחרי ה"פרסטרויקה" והתפרקותה של ברית=המועצות היוו אנשים, שעסקו בכספים, מוקד משיכה לחטיפה על=ידי גנגסטרים. מצד שני היה האתגר גדול. חייתי ברוסיה שש שנים, אני דובר את השפה, ועניין אותי לחזור לשם - הפעם כאדם בוגר ונציג של ארגון מכובד - ולסייע לקהילות היהודיות ככל יכולתי. בסופו של דבר ניצח האתגר והחלטתי שאם אתקבל לשליחות, איענה בחיוב.
משקיבלתי תשובה חיובית, יצאתי לדרך – והפעם לראשונה ללא אסתר, שהיתה לצדי בכל השליחויות הקודמות. את משכורתי (נוסף למשכורת בסיסית נאה למדי היא כללה גם הוצאות נסיעה, לינה ומזון) קיבלתי ישירות מהארגון בארצות=הברית. הנסיעות היו לתקופות קצובות, בדרך כלל לשבועיים, ואחריהן הייתי חוזר הביתה לכמה ימים ונוסע שוב.
די מהר למדתי את התנהלות המרכזים היהודיים: ועידת התביעות מעבירה את הכספים לארגון הג'וינט, המשמש כזרוע המבצעת של הוועדה ומפעיל את המרכזים, שעובדיהם מועסקים על=ידי הג'וינט. הוועדה בחרה בי כאדם נייטרלי, כדי שיוכל לפקח על עובדי הג'וינט.
בכל עיר קיבל אותי מנהל המרכז היהודי, וכן נפגשתי עם העובדים השונים באותו מרכז: רופאים ואחיות, פקידים, אנשי מטבח ועוד. לפעמים הצטרף אלי מבקר (רואה חשבון) שסייע לי לבדוק את הכספים. אחרי כל ביקור כזה הכנתי דו"ח מסכם והעברתי אותו לניו=יורק. מפעם לפעם הוזמנתי לישיבות במשרדי הוועדה בניו=יורק.
במהלך עבודתי ברוסיה עברתי כמה חוויות מרגשות ביותר. אני זוכר את ביקורי בעיר נִיקוֹלָאיֶיב שבאוקראינה, בה נולד הרבי מלובאביץ'. היו בעיר כ=3,000 יהודים, זקנים וחולים, שהתקשו לכלכל את עצמם. הג'וינט הקים שם מרכז יהודי, שהפעיל מועדון, ובו הוגשה פעם ביום ארוחה חמה לפי תלושים לארוחות שקיבלו היהודים על פי רשימות מסודרות. פעמים רבות התגנבו גויים לרשימה בתואנה שהיו נשואים ליהודיות, כדי ליהנות מההטבות שסיפק הג'וינט בכספי ועידת התביעות. התרגשתי לראות את הכמות האדירה הזו של היהודים, ש"יצאו מהחורים" ולא חששו לגלות את יהדותם אחרי שנים רבות שחיו בהסתר.
ביקור מרגש אחר ערכתי בעיר חְמְיֶילנִיצְקַיָה, שגם בה הוקמה מחדש קהילה יהודית. במרכז העיר ניצב פסלו של חמיילניצקי, הידוע כמנהיג שונא יהודים, שהנהיג את אנשיו להרג יהודים רבים. הפסל היה מגודר בגדר מברזל המעוטרת בסמלי מגן=דוד קטנים. התבוננתי בגדר הזו ותמהתי כיצד נוצרה. הסתבר לי שהאחראי להקמת הגדר (היא הוקמה אחרי הפרסטרויקה) וגם להקמת הקהילה מחדש היה ראש הקהילה, שבעברו היה ראש הנקו"ד בעיר זו. היו לו קשרים טובים עם אנשי ציבור חשובים, ואחרי שנים רבות, שבהן ייסרו אותו רגשי אשמה על שהסגיר את בני עמו לשלטונות בעבר בתוקף תפקידו, החליט לעשות מעשה למען הקהילה היהודית כדי לכפר על מצפונו. הוא קיבל מהממשלה בית גדול מאוד, הפך אותו למרכז קהילתי, ודאג שתתקיים בו גם פעילות חברתית ותרבותית ותחולק בו ארוחה חמה לנזקקים. כן חולקו במָקום תרופות למי שנזקקו להן וידם לא היתה משגת, והופעל שם מרכז להשאלת ציוד רפואי. בין אנשי הקהילה היו פצועים, שנשאו את פצעם ונכותם מימי מלחמת העולם השנייה ונזקקו לשירות הזה. ראש הקהילה לקח אותי לביקורים בבתיהם של יהודים בעלי עיטור "גיבור ברית=המועצות". הסתבר שהוא נהג לבקר אצלם ולעזור להם באופן אישי כחלק ממסע ה"חזרה בתשובה" שלו ומאמציו לכפר על מצפונו.
גם בעיר וִינִיצָה שבאוקראינה התהוותה קהילה יהודית קטנה, ושם נכחתי בפעם הראשונה בשוחט מוסמך ששחט עוף, שיועד לארוחות במטבח הקהילה, לפי כל כללי הלכות השחיטה הכשרה - לראשונה זה שבעים שנה! התברר שאותו שוחט עסק במלאכה זו לפני מלחמת העולם השנייה, אך כל השנים, עד הקמת הקהילה מחדש, הסתיר את עיסוקו זה.
בקהילות מסוימות לא ניתן היה להשיג עוף או בשר כשר, ולכן קיימנו בהן רק ארוחות חלביות כדי לא להטריף את המטבח. לפעמים גם היו בעיות תקציב; בקהילות קיימו ליל "סדר" ציבורי וציינו גם את החגים השונים. בכל ליל שבת התכנסו היהודים במרכזים הללו לקבלת שבת. בנוסף למרכזים נפדו מחדש בתי=הכנסת, שבמשך עשרות שנים שימשו כמרכזי תרבות קומוניסטיים. הם שופצו על=ידי השלטונות בסיוע כספי של יהודים עשירים ("המתעשרים החדשים") ונפתחו מחדש לקהל.
בחרקוב פגשתי את הרב מטעם חב"ד, הרב משה מושקוביץ, שמוצאו מוונצואלה. הכרנו את משפחתו והוריו מקראקס. אמו היתה אחת הפעילות הגדולות מטעם "המזרחי" וקרן היסוד בקהילה היהודית בוונצואלה. היינו בין באי ביתם, ולעתים קרובות התארחנו אצלם לארוחות שבת. הרב מושקוביץ נהיה חב"דניק, התחתן והוליד שבעה ילדים. הוא השיג תורמים לשיפוץ בית=הכנסת של חרקוב ולפיתוח בית=הספר היהודי, שמנה 600 תלמידים.
בתי=הספר ברוסיה לא היו בתחום אחריותי מבחינה פדגוגית, אלא באחריותה של המחלקה לחינוך ותרבות בגולה של הסוכנות היהודית. תפקידי בתחום זה התמקד בצורכי בתי=הספר בתחום אספקת תזונה לילדים.
בקִיֶיב היו ארבעה בתי=תמחוי. אנשים היו מגיעים אליהם עם "פנקס הזכויות" שלהם, בו צוינה זכאותם בנושאים שונים, כמו תלושים לארוחות (כל יום או כמה פעמים בשבוע), קבלת חבילת מזון לביתם, קבלת עזרה רפואית ועוד. זכאותם של אנשי הקהילה נקבעה על=ידי ועדה משותפת לרופאים ועובדים סוציאליים. בהיכנסי לחדר האוכל בשעת הארוחות היה עלי לבדוק אם האוכל טוב ומזין; ואם מספר המנות תואם את המספר הכתוב בדו"ח, שכתבו אנשי המרכז היהודי; אם אכן מספר הסועדים תואם את מה שנכתב בדו"ח וכו'.
באחת המסעדות של בתי=התמחוי בקייב הבחנתי באישה אחת, המושיטה יד לסלסילת הלחם, לוקחת ממנה פרוסה אחרי פרוסה ומשליכה אותן מתחת לשולחן. שאלתי את המלווה שלי מה קורה כאן, והוא ניגש אתי לשולחנה. מתחת לשולחן ישב ילד קטן כבן שמונה, נכדה של הזקנה, ואכל בתיאבון את פרוסות הלחם שהשליכה לעברו סבתו. "מה את עושה?" שאל אותה האחראי במקום. הזקנה השיבה שלילד הזה אין הורים - הם נעלמו, והיא מגדלת אותו, אך אין לה במה להאכיל אותו. בו=במקום נתתי הוראה להכניס את הילד הזה לרשימת האוכלים באופן חוקי, כדי שגם הוא יזכה לארוחה חמה.
מפעם לפעם ביקרתי בבתיהם של אנשים, המרותקים לביתם, או אף למיטתם, במשך שנים, כי לא היתה להם דרך לצאת מהבית. יום אחד הגעתי לפרוור מחוץ למוסקבה. נכנסתי לאחד הבתים עם מלווה מהקהילה ורופא שצירפנו אלינו, כי ידענו שבבית הזה גרות בגפן שתי נשים זקנות, ורצינו שהרופא יבדוק את מצבן. גרו שם אם ובתה: הבת בגיל 82, ואמה בת 104. בת אחרת, בת 79, עלתה ארצה. הסתבר לי שהאם מרותקת למיטתה זה עשרים שנה. היא דיברה אתי יידיש שוטפת והיתה צלולה לגמרי.
משהחמאתי לה על היידיש שבפיה, אמרה שהיא זוכרת היטב את השפה, בה דיברה עם הוריה ועם סבתה, ולא שכחה אף מילה. שאלתי אותה למעשיה בצעירותה, והיא סיפרה שבמקצועה היא רופאה ועבדה בבית=חולים בתפקיד בכיר, אך בגיל שבעים הכריחו אותה לצאת לפנסיה.
לבסוף, שאלתי אותה בעדינות איך היא יודעת בוודאות שהיא אכן בת 104. הזקנה הושיטה יד גרומה, משכה מגרה קטנה והוציאה מתוכה דרכון מרופט, שבו צוין תאריך לידתה: 1896!
משהחל הרופא לבדוק אותה, שלפתי מהציוד שהבאתי אתי הפתעה לזקנה - זוג מקלות הליכה, והושטתי לה אותן. הזקנה חייכה בפה חסר שיניים כאומרת: "אתה רוצה שאקום ואלך עם אלה?" אך היא עשתה מאמץ, התרוממה, ובעזרת בתה והרופא נעמדה על רגליה לראשונה זה עשרים שנה! היא התנדנדה קצת, אך בהדרגה החלה לעשות צעדים ראשונים. חשבתי בלבי: 'לוּ היו לה האמצעים, היה נמנע מאישה מקסימה זו כל הסבל הזה...'
בעיר אחרת פגשתי מורה לאנגלית, שעבדה שנים רבות במקצועה. היא היתה יהודייה, אך במשך שנים רבות הסתירה את יהדותה. במקרה נודע הדבר למעבידיה, ואז פוטרה מעבודתה. משהביעה המורה לאנגלית את כעסה על כך, אמרו לה: "מדוע הסתרת כל השנים את יהדותך?"
והיא ענתה להם: "מה, חזרנו לתקופת הנאצים, שאני מפוטרת בגין יהדותי?" היא לא קיבלה שום תשובה הגיונית לפיטוריה, וברוב כעסה החליטה לחזור לכוּר מחצבתה, לחיק היהדות. היא נרשמה לקהילה והחלה להשתתף בפעילויות שהקהילה מציעה.
מרותקים אחרים, שבביתם ביקרתי, היו זוג חולים: הבעל מרותק למיטה, והאישה עיוורת. גם לביקור הזה הבאתי אתי רופא וצירפתי אליו אח ואחות וגם את מנהל מרכז ההשאלה של ציוד רפואי. הוא התאים לאיש אביזרים שונים למקלחת, למיטה (כדי להקל את הקימה) ועוד. בנוסף הבאתי להם חבילות מזון מכל טוב הארץ. האיש לא ידע את נפשו והתחיל לברך אותי ביידיש: "אומנם אני בוודאי אמות בקרוב", אמר במעין השלמה, "אבל עכשיו, שאתה כאן אתי, ואני רואה עד כמה אתה דואג לי - אני כבר מרגיש יותר טוב". הרופא בדק את האיש ורשם לו מיני תרופות וויטמינים.
במהלך סיורי הגעתי לקִישִיניֶב שבמולדביה. העיר נראתה עלובה, הבתים חצי הרוסים, והיהודים שם חיו בעליבות נוראה. הרחובות לא היו סלולים, והבתים נטו לנפול. יש שם שגרירות אמריקנית יפה וגדולה ומלון מפואר, "הולידיי אין", בו התארחתי. שגריר ישראל במולדביה, גרינפלד, הזמין אותי להתארח בשבת, וביקש שאפגש בערב שבת עם קבוצת סטודנטים יהודים, הלומדים באוניברסיטת קישיניב. התחייבתי לממן את ארוחת הערב מכספי הוועדה שעמדו לרשותי למטרות כאלה. הגעתי לבית=הכנסת, ואחד הסטודנטים שקיבלו את פניי, חובש כיפה, הזמין אותי להיכנס פנימה להתפלל. הסטודנטים ואנשים נוספים מהקהילה התפללו בעזרת סידורים הכתובים באותיות קריאוליות, אך תפילתם נשמעה למרחוק, כמו כל תפילת ליל שבת מסורתית מוכרת. הם התפללו ושרו "לכו נרננה" ו"לכה דודי" במנגינות יפות, חלקן לא מוּכּרות לי, והבנות הצטרפו לשירה. אחרי התפילה עברנו כולנו, כשבעים סטודנטים, לאולם הצמוד לבית=הכנסת. הוגשה ארוחת שבת טעימה ומפוארת, כולל חלות ודגים על פי המסורת.
לקראת תום הארוחה קמתי ואמרתי להם ברוסית: "אני אלמד אתכם שיר חדש", והתחלתי ללמד אותם את "שלום עליכם, מלאכי השלום, מלאכי עליון" הסטודנטים החלו להצטרף לשירתי, בהתחלה בשקט ואחר כך בקול רם. הם מחאו לי כפיים וקראו: "אִישוֹרַאס" (עוד פעם). שוב חזרתי על השיר, והם בעקבותיי. הוספתי ולימדתי אותם את השיר "שבת שלום ומבורך", והם הצטרפו לשירתי והוסיפו מחיאות כפיים. אחר כך נשאתי נאום ברוסית על ארץ=ישראל. פניתי אליהם בסגנון מזמין ואמרתי להם בפשטות: "אני רוצה לספר לכם על ארץ=ישראל". בתחילת דבריי שאלתי אותם: "מה ההבדל בין ארץ=ישראל לגלות ?" היתה שתיקה."הסתכלו סביבכם", אמרתי, "וענו לי, בבקשה: מה שייך לכם, ומה לא?". פֶרץ צחוק היה בקהל. "שום דבר מכאן לא שייך לנו", נשמעו קולות בקהל. "אתם צודקים", אמרתי, "אך בארץ=ישראל לא תוכלו לומר זאת, כי כל מה שאתם רואים שם שייך לנו". וסיימתי את דבריי במשפט: "זה ההבדל בין אדם, שגדל סתם כך, לבין אדם, הגדל עם תחושת שייכות לעם ולמולדת". שוב היתה שתיקה בקהל. הרגשתי איך דברי מחלחלים לתוכם אט=אט. הסטודנטים היו סקרנים לדעת מאין הרוסית הטובה שלי. סיפרתי להם על שנות ילדותי ברוסיה בתקופת המלחמה, על עלייתי ארצה אחרי המלחמה, ועל הקשר ההדוק שיצרתי עם העולים הרבים מרוסיה, שעלו ארצה בגל העלייה הגדול בשנות התשעים, שבעקבותיו חזרתי בהדרגה לשפה הרוסית, שבעבר היתה שגורה בפי היטב.
לקראת סיום דבריי, כשהרגשתי שהאווירה נעשתה נינוחה מאוד והשיחה קלחה, שאלתי אותם שאלה פשוטה וישירה: "מדוע אתם לא עולים לארץ?" ותיארתי בפניהם בקצרה את הזכויות המגיעות להם: אולפן, לימודים, סל קליטה. "הסתכלו סביבכם, על הזקנים האלה מהקהילה, שבגלל מצבם לא יכולים לעלות", אמרתי, "אבל אתם צעירים! כל העתיד לפניכם!"
קם סטודנט אחד, ביקש את רשות הדיבור, פתח ואמר: "אנחנו מקבלים כאן את העיתונות ברוסית היוצאת לאור בישראל. ומה אנחנו קוראים שם? כותבים על 'הרוסים' שהם זונות, גנבים, זייפנים - כל הדברים הרעים. אם נבוא לישראל, יגידו אותם דברים גם עלינו - ואילו כאן, באוניברסיטה, אנחנו יהודים מכובדים ומוערכים". אמרתי להם שאומנם נכון. שהעיתונות אוהבת לכתוב דברים כאלה, אבל היא כותבת דברים שליליים גם על עדות אחרות. הרי אנחנו עם המורכב מעדות רבות שונות ומשונות - אבל אנחנו עם אחד! ואז שיבחתי את העלייה הנהדרת של יהודי ברית=המועצות לשעבר, את אנשי האקדמיה והאמנים, ותיארתי עד כמה כולם העשירו אותנו.
"אתם תוכלו להשתלב בארץ יפה, וכל אחד מכם עשוי להיות ביום מן הימים אחד מגדולי ישראל; אבל אם תישארו כאן, שוב תשרתו עם אחר, אליו אין לכם קשר רגשי". "אבל נולדנו כאן!" קרא סטודנט מתוך הקהל. וכך נמשכה השיחה אל תוך הלילה, כשאני מנסה לשכנעם שבארץ זקוקים לצעירים כמותם.
בביקורי במדינות חבר העמים נתקלתי במשפחות חד=הוריות רבות, בהן האב נעלם ועקבותיו לא נודעו; ובזוגות מעורבים, שבחלק גדול מהם האישה לא יהודייה. להפתעתי הביעו יהודים רבים שפגשתי געגועים לתקופת השלטון הקומוניסטי. "אומנם בתקופת הקומוניסטים לא היה לנו חופש", אמר לי מישהו, "אך תמיד היה לנו מה לאכול. השלטונות דאגו לחלק לנו אוכל: חילקו מנות של מוצרי יסוד, כמו סוכר וקמח, ולא היינו צריכים לחזר על הפתחים כמו היום".
דעה זו שמעתי מרבים מאנשי הקהילה היהודית. "היום אנחנו נמצאים במצב של תלות מוחלטת בחסדיהם של נציגי הקהילה היהודית", אמר לי אדם מבוגר שפגשתי במועדון של הקהילה, "הפנסיה שלנו, אחרי עשרות שנים של עבודה קשה, שווה כיום כקליפת השום".
נסעתי ברחבי מדינות חבר העמים ברכבות או במוניות, ומהג'וינט דאגו לי לסידורי אבטחה מיוחדים.
גם בשהייתי בבתי=מלון נהגתי משנה זהירות ופעלתי על פי הנחיותיו של קצין הביטחון של הג'וינט בארץ, עמו נפגשתי טרם נסיעתי כדי לקבל הדרכה בטחונית; אך למרות כל סידורי האבטחה הללו הייתי שרוי במתח מתמיד כאשר הייתי בדרכים.
אחרי שנה אחת החלטתי לעזוב את התפקיד: הן משום מעמסת הנסיעות הארוכות והרבות הן מהסיבה של המתח הבטחוני. גם ילדיי לחצו עלי לעזוב, והחלטתי שאחרי שנות עשייה רבות, בהן תרמתי למדינה, הגיעה השעה להתחיל לעשות לעצמי וסוף=סוף לצאת לפנסיה.
ועידת התביעות (Conference Claims) היא ארגון יהודי, העוסק בשני תחומים עיקריים: התחום האחד הוא השבת הרכוש לניצולי השואה ויורשיהם והשגת פיצויים לניצולי השואה מממשלת גרמניה על רכוש יהודי, שננטש בארצות אירופה ונותר ללא בעלים (כלומר כאשר ליהודים בעלי הרכוש, שנספו בשואה, לא נותרו יורשים).התחום השני: חלוקת כספי הפיצויים, המגיעים מממשלת גרמניה, לקהילות היהודיות ברחבי העולם באמצעות ארגון פרויקטים שונים בקהילות הללו לטובת האוכלוסייה. מדובר בסכום כסף רב, שהועבר לרשות הוועדה. בכספים האלה השתמשה הוועדה, בין השאר, בהקמה מחדש של הקהילות היהודיות ברחבי ברית=המועצות לשעבר - בעיקר אחרי הסרתו של "מסך הברזל", כאשר ניתנה אפשרות כניסה לגורמים יהודיים לסייע לקהילות אלה, שהיוו, בעצם, את שרידי השואה.
מרכזה של ועידת התביעות, המייצגת 23 ארגונים יהודיים, יושב בניו=יורק, ויש לה סניפים
בכמה מקומות בעולם וסניף מרכזי בישראל.
מר פרסלר הסביר לי שמדובר בתפקיד, הכרוך בנסיעות רבות ברחבי ברית=המועצות לשעבר. בהמשך להצעתו ביקש שאפגש עם הרב עזריאל מילר, היו"ר העולמי של ועידת התביעות, הנמצא במקרה בארץ, כדי שיראיין אותי ויאשר את מינויי לתפקיד.
הרב מילר אכן ראיין אותי והודיע לי שייתן לי תשובה.
היתה לי התלבטות רבה. מצד אחד חששתי מהמאמץ הפיסי הכרוך בתפקיד וגם מהסכנה הבטחונית: הייתי אמור לייצג מוסד כספי, ובמדינות חבר העמים בתקופה שאחרי ה"פרסטרויקה" והתפרקותה של ברית=המועצות היוו אנשים, שעסקו בכספים, מוקד משיכה לחטיפה על=ידי גנגסטרים. מצד שני היה האתגר גדול. חייתי ברוסיה שש שנים, אני דובר את השפה, ועניין אותי לחזור לשם - הפעם כאדם בוגר ונציג של ארגון מכובד - ולסייע לקהילות היהודיות ככל יכולתי. בסופו של דבר ניצח האתגר והחלטתי שאם אתקבל לשליחות, איענה בחיוב.
משקיבלתי תשובה חיובית, יצאתי לדרך – והפעם לראשונה ללא אסתר, שהיתה לצדי בכל השליחויות הקודמות. את משכורתי (נוסף למשכורת בסיסית נאה למדי היא כללה גם הוצאות נסיעה, לינה ומזון) קיבלתי ישירות מהארגון בארצות=הברית. הנסיעות היו לתקופות קצובות, בדרך כלל לשבועיים, ואחריהן הייתי חוזר הביתה לכמה ימים ונוסע שוב.
די מהר למדתי את התנהלות המרכזים היהודיים: ועידת התביעות מעבירה את הכספים לארגון הג'וינט, המשמש כזרוע המבצעת של הוועדה ומפעיל את המרכזים, שעובדיהם מועסקים על=ידי הג'וינט. הוועדה בחרה בי כאדם נייטרלי, כדי שיוכל לפקח על עובדי הג'וינט.
בכל עיר קיבל אותי מנהל המרכז היהודי, וכן נפגשתי עם העובדים השונים באותו מרכז: רופאים ואחיות, פקידים, אנשי מטבח ועוד. לפעמים הצטרף אלי מבקר (רואה חשבון) שסייע לי לבדוק את הכספים. אחרי כל ביקור כזה הכנתי דו"ח מסכם והעברתי אותו לניו=יורק. מפעם לפעם הוזמנתי לישיבות במשרדי הוועדה בניו=יורק.
במהלך עבודתי ברוסיה עברתי כמה חוויות מרגשות ביותר. אני זוכר את ביקורי בעיר נִיקוֹלָאיֶיב שבאוקראינה, בה נולד הרבי מלובאביץ'. היו בעיר כ=3,000 יהודים, זקנים וחולים, שהתקשו לכלכל את עצמם. הג'וינט הקים שם מרכז יהודי, שהפעיל מועדון, ובו הוגשה פעם ביום ארוחה חמה לפי תלושים לארוחות שקיבלו היהודים על פי רשימות מסודרות. פעמים רבות התגנבו גויים לרשימה בתואנה שהיו נשואים ליהודיות, כדי ליהנות מההטבות שסיפק הג'וינט בכספי ועידת התביעות. התרגשתי לראות את הכמות האדירה הזו של היהודים, ש"יצאו מהחורים" ולא חששו לגלות את יהדותם אחרי שנים רבות שחיו בהסתר.
ביקור מרגש אחר ערכתי בעיר חְמְיֶילנִיצְקַיָה, שגם בה הוקמה מחדש קהילה יהודית. במרכז העיר ניצב פסלו של חמיילניצקי, הידוע כמנהיג שונא יהודים, שהנהיג את אנשיו להרג יהודים רבים. הפסל היה מגודר בגדר מברזל המעוטרת בסמלי מגן=דוד קטנים. התבוננתי בגדר הזו ותמהתי כיצד נוצרה. הסתבר לי שהאחראי להקמת הגדר (היא הוקמה אחרי הפרסטרויקה) וגם להקמת הקהילה מחדש היה ראש הקהילה, שבעברו היה ראש הנקו"ד בעיר זו. היו לו קשרים טובים עם אנשי ציבור חשובים, ואחרי שנים רבות, שבהן ייסרו אותו רגשי אשמה על שהסגיר את בני עמו לשלטונות בעבר בתוקף תפקידו, החליט לעשות מעשה למען הקהילה היהודית כדי לכפר על מצפונו. הוא קיבל מהממשלה בית גדול מאוד, הפך אותו למרכז קהילתי, ודאג שתתקיים בו גם פעילות חברתית ותרבותית ותחולק בו ארוחה חמה לנזקקים. כן חולקו במָקום תרופות למי שנזקקו להן וידם לא היתה משגת, והופעל שם מרכז להשאלת ציוד רפואי. בין אנשי הקהילה היו פצועים, שנשאו את פצעם ונכותם מימי מלחמת העולם השנייה ונזקקו לשירות הזה. ראש הקהילה לקח אותי לביקורים בבתיהם של יהודים בעלי עיטור "גיבור ברית=המועצות". הסתבר שהוא נהג לבקר אצלם ולעזור להם באופן אישי כחלק ממסע ה"חזרה בתשובה" שלו ומאמציו לכפר על מצפונו.
גם בעיר וִינִיצָה שבאוקראינה התהוותה קהילה יהודית קטנה, ושם נכחתי בפעם הראשונה בשוחט מוסמך ששחט עוף, שיועד לארוחות במטבח הקהילה, לפי כל כללי הלכות השחיטה הכשרה - לראשונה זה שבעים שנה! התברר שאותו שוחט עסק במלאכה זו לפני מלחמת העולם השנייה, אך כל השנים, עד הקמת הקהילה מחדש, הסתיר את עיסוקו זה.בקהילות מסוימות לא ניתן היה להשיג עוף או בשר כשר, ולכן קיימנו בהן רק ארוחות חלביות כדי לא להטריף את המטבח. לפעמים גם היו בעיות תקציב; בקהילות קיימו ליל "סדר" ציבורי וציינו גם את החגים השונים. בכל ליל שבת התכנסו היהודים במרכזים הללו לקבלת שבת. בנוסף למרכזים נפדו מחדש בתי=הכנסת, שבמשך עשרות שנים שימשו כמרכזי תרבות קומוניסטיים. הם שופצו על=ידי השלטונות בסיוע כספי של יהודים עשירים ("המתעשרים החדשים") ונפתחו מחדש לקהל.
בחרקוב פגשתי את הרב מטעם חב"ד, הרב משה מושקוביץ, שמוצאו מוונצואלה. הכרנו את משפחתו והוריו מקראקס. אמו היתה אחת הפעילות הגדולות מטעם "המזרחי" וקרן היסוד בקהילה היהודית בוונצואלה. היינו בין באי ביתם, ולעתים קרובות התארחנו אצלם לארוחות שבת. הרב מושקוביץ נהיה חב"דניק, התחתן והוליד שבעה ילדים. הוא השיג תורמים לשיפוץ בית=הכנסת של חרקוב ולפיתוח בית=הספר היהודי, שמנה 600 תלמידים.
בתי=הספר ברוסיה לא היו בתחום אחריותי מבחינה פדגוגית, אלא באחריותה של המחלקה לחינוך ותרבות בגולה של הסוכנות היהודית. תפקידי בתחום זה התמקד בצורכי בתי=הספר בתחום אספקת תזונה לילדים.
בקִיֶיב היו ארבעה בתי=תמחוי. אנשים היו מגיעים אליהם עם "פנקס הזכויות" שלהם, בו צוינה זכאותם בנושאים שונים, כמו תלושים לארוחות (כל יום או כמה פעמים בשבוע), קבלת חבילת מזון לביתם, קבלת עזרה רפואית ועוד. זכאותם של אנשי הקהילה נקבעה על=ידי ועדה משותפת לרופאים ועובדים סוציאליים. בהיכנסי לחדר האוכל בשעת הארוחות היה עלי לבדוק אם האוכל טוב ומזין; ואם מספר המנות תואם את המספר הכתוב בדו"ח, שכתבו אנשי המרכז היהודי; אם אכן מספר הסועדים תואם את מה שנכתב בדו"ח וכו'.
באחת המסעדות של בתי=התמחוי בקייב הבחנתי באישה אחת, המושיטה יד לסלסילת הלחם, לוקחת ממנה פרוסה אחרי פרוסה ומשליכה אותן מתחת לשולחן. שאלתי את המלווה שלי מה קורה כאן, והוא ניגש אתי לשולחנה. מתחת לשולחן ישב ילד קטן כבן שמונה, נכדה של הזקנה, ואכל בתיאבון את פרוסות הלחם שהשליכה לעברו סבתו. "מה את עושה?" שאל אותה האחראי במקום. הזקנה השיבה שלילד הזה אין הורים - הם נעלמו, והיא מגדלת אותו, אך אין לה במה להאכיל אותו. בו=במקום נתתי הוראה להכניס את הילד הזה לרשימת האוכלים באופן חוקי, כדי שגם הוא יזכה לארוחה חמה.
מפעם לפעם ביקרתי בבתיהם של אנשים, המרותקים לביתם, או אף למיטתם, במשך שנים, כי לא היתה להם דרך לצאת מהבית. יום אחד הגעתי לפרוור מחוץ למוסקבה. נכנסתי לאחד הבתים עם מלווה מהקהילה ורופא שצירפנו אלינו, כי ידענו שבבית הזה גרות בגפן שתי נשים זקנות, ורצינו שהרופא יבדוק את מצבן. גרו שם אם ובתה: הבת בגיל 82, ואמה בת 104. בת אחרת, בת 79, עלתה ארצה. הסתבר לי שהאם מרותקת למיטתה זה עשרים שנה. היא דיברה אתי יידיש שוטפת והיתה צלולה לגמרי.
משהחמאתי לה על היידיש שבפיה, אמרה שהיא זוכרת היטב את השפה, בה דיברה עם הוריה ועם סבתה, ולא שכחה אף מילה. שאלתי אותה למעשיה בצעירותה, והיא סיפרה שבמקצועה היא רופאה ועבדה בבית=חולים בתפקיד בכיר, אך בגיל שבעים הכריחו אותה לצאת לפנסיה.
לבסוף, שאלתי אותה בעדינות איך היא יודעת בוודאות שהיא אכן בת 104. הזקנה הושיטה יד גרומה, משכה מגרה קטנה והוציאה מתוכה דרכון מרופט, שבו צוין תאריך לידתה: 1896!
משהחל הרופא לבדוק אותה, שלפתי מהציוד שהבאתי אתי הפתעה לזקנה - זוג מקלות הליכה, והושטתי לה אותן. הזקנה חייכה בפה חסר שיניים כאומרת: "אתה רוצה שאקום ואלך עם אלה?" אך היא עשתה מאמץ, התרוממה, ובעזרת בתה והרופא נעמדה על רגליה לראשונה זה עשרים שנה! היא התנדנדה קצת, אך בהדרגה החלה לעשות צעדים ראשונים. חשבתי בלבי: 'לוּ היו לה האמצעים, היה נמנע מאישה מקסימה זו כל הסבל הזה...'
בעיר אחרת פגשתי מורה לאנגלית, שעבדה שנים רבות במקצועה. היא היתה יהודייה, אך במשך שנים רבות הסתירה את יהדותה. במקרה נודע הדבר למעבידיה, ואז פוטרה מעבודתה. משהביעה המורה לאנגלית את כעסה על כך, אמרו לה: "מדוע הסתרת כל השנים את יהדותך?"
והיא ענתה להם: "מה, חזרנו לתקופת הנאצים, שאני מפוטרת בגין יהדותי?" היא לא קיבלה שום תשובה הגיונית לפיטוריה, וברוב כעסה החליטה לחזור לכוּר מחצבתה, לחיק היהדות. היא נרשמה לקהילה והחלה להשתתף בפעילויות שהקהילה מציעה.
מרותקים אחרים, שבביתם ביקרתי, היו זוג חולים: הבעל מרותק למיטה, והאישה עיוורת. גם לביקור הזה הבאתי אתי רופא וצירפתי אליו אח ואחות וגם את מנהל מרכז ההשאלה של ציוד רפואי. הוא התאים לאיש אביזרים שונים למקלחת, למיטה (כדי להקל את הקימה) ועוד. בנוסף הבאתי להם חבילות מזון מכל טוב הארץ. האיש לא ידע את נפשו והתחיל לברך אותי ביידיש: "אומנם אני בוודאי אמות בקרוב", אמר במעין השלמה, "אבל עכשיו, שאתה כאן אתי, ואני רואה עד כמה אתה דואג לי - אני כבר מרגיש יותר טוב". הרופא בדק את האיש ורשם לו מיני תרופות וויטמינים.
במהלך סיורי הגעתי לקִישִיניֶב שבמולדביה. העיר נראתה עלובה, הבתים חצי הרוסים, והיהודים שם חיו בעליבות נוראה. הרחובות לא היו סלולים, והבתים נטו לנפול. יש שם שגרירות אמריקנית יפה וגדולה ומלון מפואר, "הולידיי אין", בו התארחתי. שגריר ישראל במולדביה, גרינפלד, הזמין אותי להתארח בשבת, וביקש שאפגש בערב שבת עם קבוצת סטודנטים יהודים, הלומדים באוניברסיטת קישיניב. התחייבתי לממן את ארוחת הערב מכספי הוועדה שעמדו לרשותי למטרות כאלה. הגעתי לבית=הכנסת, ואחד הסטודנטים שקיבלו את פניי, חובש כיפה, הזמין אותי להיכנס פנימה להתפלל. הסטודנטים ואנשים נוספים מהקהילה התפללו בעזרת סידורים הכתובים באותיות קריאוליות, אך תפילתם נשמעה למרחוק, כמו כל תפילת ליל שבת מסורתית מוכרת. הם התפללו ושרו "לכו נרננה" ו"לכה דודי" במנגינות יפות, חלקן לא מוּכּרות לי, והבנות הצטרפו לשירה. אחרי התפילה עברנו כולנו, כשבעים סטודנטים, לאולם הצמוד לבית=הכנסת. הוגשה ארוחת שבת טעימה ומפוארת, כולל חלות ודגים על פי המסורת.
לקראת תום הארוחה קמתי ואמרתי להם ברוסית: "אני אלמד אתכם שיר חדש", והתחלתי ללמד אותם את "שלום עליכם, מלאכי השלום, מלאכי עליון" הסטודנטים החלו להצטרף לשירתי, בהתחלה בשקט ואחר כך בקול רם. הם מחאו לי כפיים וקראו: "אִישוֹרַאס" (עוד פעם). שוב חזרתי על השיר, והם בעקבותיי. הוספתי ולימדתי אותם את השיר "שבת שלום ומבורך", והם הצטרפו לשירתי והוסיפו מחיאות כפיים. אחר כך נשאתי נאום ברוסית על ארץ=ישראל. פניתי אליהם בסגנון מזמין ואמרתי להם בפשטות: "אני רוצה לספר לכם על ארץ=ישראל". בתחילת דבריי שאלתי אותם: "מה ההבדל בין ארץ=ישראל לגלות ?" היתה שתיקה."הסתכלו סביבכם", אמרתי, "וענו לי, בבקשה: מה שייך לכם, ומה לא?". פֶרץ צחוק היה בקהל. "שום דבר מכאן לא שייך לנו", נשמעו קולות בקהל. "אתם צודקים", אמרתי, "אך בארץ=ישראל לא תוכלו לומר זאת, כי כל מה שאתם רואים שם שייך לנו". וסיימתי את דבריי במשפט: "זה ההבדל בין אדם, שגדל סתם כך, לבין אדם, הגדל עם תחושת שייכות לעם ולמולדת". שוב היתה שתיקה בקהל. הרגשתי איך דברי מחלחלים לתוכם אט=אט. הסטודנטים היו סקרנים לדעת מאין הרוסית הטובה שלי. סיפרתי להם על שנות ילדותי ברוסיה בתקופת המלחמה, על עלייתי ארצה אחרי המלחמה, ועל הקשר ההדוק שיצרתי עם העולים הרבים מרוסיה, שעלו ארצה בגל העלייה הגדול בשנות התשעים, שבעקבותיו חזרתי בהדרגה לשפה הרוסית, שבעבר היתה שגורה בפי היטב.
לקראת סיום דבריי, כשהרגשתי שהאווירה נעשתה נינוחה מאוד והשיחה קלחה, שאלתי אותם שאלה פשוטה וישירה: "מדוע אתם לא עולים לארץ?" ותיארתי בפניהם בקצרה את הזכויות המגיעות להם: אולפן, לימודים, סל קליטה. "הסתכלו סביבכם, על הזקנים האלה מהקהילה, שבגלל מצבם לא יכולים לעלות", אמרתי, "אבל אתם צעירים! כל העתיד לפניכם!"
קם סטודנט אחד, ביקש את רשות הדיבור, פתח ואמר: "אנחנו מקבלים כאן את העיתונות ברוסית היוצאת לאור בישראל. ומה אנחנו קוראים שם? כותבים על 'הרוסים' שהם זונות, גנבים, זייפנים - כל הדברים הרעים. אם נבוא לישראל, יגידו אותם דברים גם עלינו - ואילו כאן, באוניברסיטה, אנחנו יהודים מכובדים ומוערכים". אמרתי להם שאומנם נכון. שהעיתונות אוהבת לכתוב דברים כאלה, אבל היא כותבת דברים שליליים גם על עדות אחרות. הרי אנחנו עם המורכב מעדות רבות שונות ומשונות - אבל אנחנו עם אחד! ואז שיבחתי את העלייה הנהדרת של יהודי ברית=המועצות לשעבר, את אנשי האקדמיה והאמנים, ותיארתי עד כמה כולם העשירו אותנו.
"אתם תוכלו להשתלב בארץ יפה, וכל אחד מכם עשוי להיות ביום מן הימים אחד מגדולי ישראל; אבל אם תישארו כאן, שוב תשרתו עם אחר, אליו אין לכם קשר רגשי". "אבל נולדנו כאן!" קרא סטודנט מתוך הקהל. וכך נמשכה השיחה אל תוך הלילה, כשאני מנסה לשכנעם שבארץ זקוקים לצעירים כמותם.
בביקורי במדינות חבר העמים נתקלתי במשפחות חד=הוריות רבות, בהן האב נעלם ועקבותיו לא נודעו; ובזוגות מעורבים, שבחלק גדול מהם האישה לא יהודייה. להפתעתי הביעו יהודים רבים שפגשתי געגועים לתקופת השלטון הקומוניסטי. "אומנם בתקופת הקומוניסטים לא היה לנו חופש", אמר לי מישהו, "אך תמיד היה לנו מה לאכול. השלטונות דאגו לחלק לנו אוכל: חילקו מנות של מוצרי יסוד, כמו סוכר וקמח, ולא היינו צריכים לחזר על הפתחים כמו היום".
דעה זו שמעתי מרבים מאנשי הקהילה היהודית. "היום אנחנו נמצאים במצב של תלות מוחלטת בחסדיהם של נציגי הקהילה היהודית", אמר לי אדם מבוגר שפגשתי במועדון של הקהילה, "הפנסיה שלנו, אחרי עשרות שנים של עבודה קשה, שווה כיום כקליפת השום".
נסעתי ברחבי מדינות חבר העמים ברכבות או במוניות, ומהג'וינט דאגו לי לסידורי אבטחה מיוחדים.
גם בשהייתי בבתי=מלון נהגתי משנה זהירות ופעלתי על פי הנחיותיו של קצין הביטחון של הג'וינט בארץ, עמו נפגשתי טרם נסיעתי כדי לקבל הדרכה בטחונית; אך למרות כל סידורי האבטחה הללו הייתי שרוי במתח מתמיד כאשר הייתי בדרכים.
אחרי שנה אחת החלטתי לעזוב את התפקיד: הן משום מעמסת הנסיעות הארוכות והרבות הן מהסיבה של המתח הבטחוני. גם ילדיי לחצו עלי לעזוב, והחלטתי שאחרי שנות עשייה רבות, בהן תרמתי למדינה, הגיעה השעה להתחיל לעשות לעצמי וסוף=סוף לצאת לפנסיה.
