כשהתחילו לדבר "תכל'ס" בנושא כסף, התברר שההורים משני הצדדים דלפונים: לא היה להם פרוטה לתת לנו; אך לי, הבחור הצעיר "עוד לא בן עשרים", היו 1,685 לירות בבנק. במושגים של אותם ימים היה זה לא מעט כסף. בכל זאת החלטנו לא לבזבז אותו על שכר דירה, והוריה של אסתר הציעו שנגור אתם.
החתונה
שבת חתן, פרשת תרומה, התקיימה בבית=הכנסת של "פועלי אגודת ישראל" ברח' מונטיפיורי, ולו צמוד אולם גדול, שהורכב משני אולמות מחוברים, כי השטיבל של חסידי בּוֹיַאן ברח' אחד העם 35, בו היה אבא מתפלל בקביעות, היה קטן מכדי להכיל את כל האורחים שהוזמנו.
הגיעו מאות אורחים, רבים מהם מצפון תל=אביב, הוריה של אסתר והחברים שלהם, בני משפחה וחברים שלנו. אבא דאג לתת "כיבודים" של עלייה לתורה לאורחים החשובים, חלקם רבנים ידועים. כך נאלץ הבעל הקורא, שקרא בתורה, להפסיק את קריאתו כל כמה פסוקים, כדי לאפשר מתן "עליות" רבות לאורחים. קידוש מכובד הוגש לאורחים באולם הגדול. בביתנו אירחנו אורחים רבים, ביניהם אחי ורעייתו ובני=דודים של אבא, ומנצ'ה הכינה ארוחות מכל טוב.
החתונה התקיימה ביום שני בערב, ח' באדר תשי"ג, (23.2.1953), באולם אירועים "שאלתיאל" ברח' לוינסקי בתל=אביב (היום כבר איננו קיים), והשתתפו בה 450 מוזמנים.
שכרנו את האולם, אך הכיבוד כולו, שנרכש ברובו מתלושי המזון שחולקו לנו (היתה זו תקופת הצנע, ורוב מצרכי המזון נמכרו לאזרחים בהקצבה) הוכן בבית. אמה של אסתר ובת=דודתה זֶלדָה קוּרְלַנְדֶר הכינו גפילטע פיש (דגים ממולאים) בביתה של בת=הדודה, כי מטבח הוריה של אסתר היה זעיר, ולא התאפשר לבשל בו כמויות גדולות של תבשילים. הן בישלו גם פירה מתפוחי אדמה, והוסיפו לצלחת פרוסות דקות של נקניק. מנה אחרונה היתה "קומפוט" (לפתן מפירות מיובשים), שחברים התנדבו לבשל, ועוגות, שאפו שני חברים שלי (הם חברים שלנו עד היום), דב בָּסֶכֶס ושמעון גְרַייפְנֶר, קונדיטורים במקצועם.
שבת חתן, פרשת תרומה, התקיימה בבית=הכנסת של "פועלי אגודת ישראל" ברח' מונטיפיורי, ולו צמוד אולם גדול, שהורכב משני אולמות מחוברים, כי השטיבל של חסידי בּוֹיַאן ברח' אחד העם 35, בו היה אבא מתפלל בקביעות, היה קטן מכדי להכיל את כל האורחים שהוזמנו.
הגיעו מאות אורחים, רבים מהם מצפון תל=אביב, הוריה של אסתר והחברים שלהם, בני משפחה וחברים שלנו. אבא דאג לתת "כיבודים" של עלייה לתורה לאורחים החשובים, חלקם רבנים ידועים. כך נאלץ הבעל הקורא, שקרא בתורה, להפסיק את קריאתו כל כמה פסוקים, כדי לאפשר מתן "עליות" רבות לאורחים. קידוש מכובד הוגש לאורחים באולם הגדול. בביתנו אירחנו אורחים רבים, ביניהם אחי ורעייתו ובני=דודים של אבא, ומנצ'ה הכינה ארוחות מכל טוב.
החתונה התקיימה ביום שני בערב, ח' באדר תשי"ג, (23.2.1953), באולם אירועים "שאלתיאל" ברח' לוינסקי בתל=אביב (היום כבר איננו קיים), והשתתפו בה 450 מוזמנים.
שכרנו את האולם, אך הכיבוד כולו, שנרכש ברובו מתלושי המזון שחולקו לנו (היתה זו תקופת הצנע, ורוב מצרכי המזון נמכרו לאזרחים בהקצבה) הוכן בבית. אמה של אסתר ובת=דודתה זֶלדָה קוּרְלַנְדֶר הכינו גפילטע פיש (דגים ממולאים) בביתה של בת=הדודה, כי מטבח הוריה של אסתר היה זעיר, ולא התאפשר לבשל בו כמויות גדולות של תבשילים. הן בישלו גם פירה מתפוחי אדמה, והוסיפו לצלחת פרוסות דקות של נקניק. מנה אחרונה היתה "קומפוט" (לפתן מפירות מיובשים), שחברים התנדבו לבשל, ועוגות, שאפו שני חברים שלי (הם חברים שלנו עד היום), דב בָּסֶכֶס ושמעון גְרַייפְנֶר, קונדיטורים במקצועם.
ההזמנה לחתונה של אסתר ושמואל
אסתר ושמואל ביום נישואיהם
תזמורת הכליזמרים "תזמורת שוורץ", שהורכבה משישה נגנים, הנעימה לאורחים. היה שם נגן אחד, שניגן במשֹור אמיתי והפיק ממנו מנגינות מופלאות. שרו ורקדו והיתה שמחה אמיתית.
אסתר: בעצת הוריי בילינו את ליל הכלולות בדירתם החדשה, שהיתה בשלבי בנייה אחרונים, בשיכון צבא בשכונת קריית שלום. הוריי עתידים היו להיכנס אליה כעבור כמה חודשים (הם קיבלו זכאות לדירה זו בזכות עבודתו של אבי במשרד הביטחון). שמחנו להצעתם, כי רצינו שתהיה לנו קצת פרטיות. ירח דבש בבית=מלון היה אז בבחינת מותרות ולא בא בחשבון.
הרצפה היתה זרועה שברי לבנים ומלט, ואבק בכל פינה. לא היה בדירה ריהוט - למעט מיטה אחת גבוהה ואחת נמוכה, ובנוסף היו לנו שמיכה אחת צרה וארוכה ושמיכה שנייה קצרה ורחבה. הגרוע מכול היו החלונות: בגלל הצבע הלח לא יכולנו לסגור אותם. היה זה חודש פברואר, בחוץ קור כלבים, וכל הלילה החזקנו את החלונות מהודקים למסגרותיהם, כדי למנוע מהקור לחדור פנימה. לא היה שום חימום, ולכן כדי להתחמם קצת שתינו מבקבוק היין שהבאנו עמנו ונגסנו מעוגת הלקח שנלוותה אליו. מוקדם בבוקר הזמינה אותנו לביתה השכנה ממול: היא ריחמה עלינו והציעה לנו כוס קפה חם.
שמואל: בשבוע שאחרי החתונה ערכו לנו שבע ברכות, כל ערב בבית אחר. בדרך כלל הזמינו אותנו חברים של הוריה של אסתר, אך ערב אחד הזמינו אותנו אבא ומנצ'ה בביתם ברח' בוסתנאי, ליד רח' שבזי, בתל=אביב.
אחרי השבוע של שבע הברכות נסענו ל"ירח דבש" אמיתי לבני=הדודים שלי בחיפה, בשכונת אחוזה שעל הכרמל. הם הקצו לנו חדר בביתם וקיבלו אותנו מאוד יפה. טיילנו בעיר ונהנינו מכל רגע.
מגורים ראשונים
אסתר: הוריי פינו לנו את החדר הפנימי מתוך שני החדרים שלהם, ובו התגוררנו בתחילת נישואינו עם בני משפחתי. שתי דלתות כנף רופפות ,שלא נסגרו היטב, הפרידו בין החדרים. הוריי, אחי ושתי אחיותיי גרו בחדר החיצוני. השירותים והמקלחת היו משותפים לכולנו ולעוד שתי משפחות שחלקו את הדירה.
הוריי עמדו לעבור לדירתם החדשה בשיכון צבא קבע בקריית שלום, והתכוונו להשאיר לנו את דירתם, שהיתה בדמי מפתח. התחיל סכסוך עם בעלת הבית: היא סירבה להחזיר להם את השקעתם בדירה (בשונה משכירות רגילה, משקיע השוכר בדמי מפתח סכום מסוים בהיכנסו לדירה, כל חודש משלם דמי שכירות נמוכים, ובעוזבו את הדירה הוא זכאי לקבל חלק מהשקעתו בחזרה). אבא התמקח אתה והיה מוכן לוותר לה על חלק מההשקעה, אך היא סירבה לכל סכום.
יצאתי לחופתי כשמעיל גשם על ראשי, כי חששתי שבעלת הבית, המרשעת הגדולה הזו, תבצע את איומה: תשפוך עלי דלי מים. אריה, אחיו של שמואל, השיג לי לבקשת שמואל, ליווי משטרתי ברכב שבו נהג בעצמו, כי שמואל חשש ממה שהאישה הבלתי צפויה הזו מסוגלת לעולל לי ערב חופתי.
שמואל: הבאתי אתי לחיי הנישואין נדוניה שלמה שרכשתי מכספי, כי להורינו לא היתה אפשרות לרכוש לנו דבר. קניתי רהיטים, שמיכות כלי מיטה ומגבות. "נדוניה" נוספת שהבאתי לרעייתי היתה הידע שלי בניהול משק בית, שרכשתי בנסיון החיים שלי: כאשר אבא ואני התגוררנו בגפנו, עזרתי בניהול משק הבית - כיבסנו, ניקינו גיהצנו ובישלנו - כשהתחתנו לימדתי את אשתי הצעירה כל מה שידעתי. בביתה עסקה אסתר רק בניקיון הבית ובגיהוץ, אך לא כיבסה ולא בישלה. עד החתונה היא בעיקר למדה או לימדה.
הייתי אומנם צעיר מאוד - רק בן עשרים - אך עם נסיון החיים שלי הייתי כבן חמישים...
כדי לממן את הוצאות החתונה לקחנו הלוואה מבנק "מסד", שנתן הלוואות למורים. המתנות שקיבלנו היו אז זולות מאוד: כמה "סיפוֹלוּקסים" להכנת סודה; כמה סטים של כפיות ומזלגות קטנות לעוגה בדוגמת "מכסף", המקובלת בימים ההם; וממשרד הביטחון קיבלנו במתנה סט של שישה ספלים ושש תחתיות לקפה.
כעבור כמה חודשים עברו ההורים לקריית שלום, אבל הגיעו אלינו לשבתות כדי שבעלת הבית תחשוב שהם ממשיכים להתגורר כאן.
לידת הילדים
שמואל: בננו הראשון, בנימין זאב (בני), הנקרא על שם סבה של אסתר מצד אמה, נולד בראש חודש חשוון תשט"ו (28.10.1954), ביום הראשון של החודש התשיעי. בננו השני, פנחס אהרון (רוני), נולד עשרה חודשים וחצי אחריו, בי"ט באלול, באותה שנה עברית, תשט"ו (6.9.1955). רוני נקרא פנחס אהרון על שם סבי מצד אמי, שכה אהבתי, שנפטר לידי במחנה בטייגה בסיביר ברוסיה.
אחרי כל לידה חזרה אסתר לעבוד מיד בתום חופשת הלידה. שכנה שלנו, עולה חדשה מרומניה שגרה בחדר הסמוך לדירתנו, הסכימה לקחת על עצמה את הטיפול בתינוק, ולאחר מכן בשני התינוקות, כאשר שהינו בעבודה. כעבור תקופה מסוימת הבחנו שכאשר אנו חוזרים הביתה, הילדים ממש רעבים - אף שהשארנו למטפלת אוכל עבורם, והיא היתה אמורה להאכילם. יום אחד עשיתי מארב למטפלת: הגעתי הביתה בשעה לא צפויה, ואז גיליתי שהמטפלת אוכלת בעצמה את האוכל שהכנו לילדים, ובנוסף גנבה נפט שלנו מתוך הפח שניצב דרך קבע בפרוזדור המשותף. בו=במקום פיטרתי אותה, אמא של אסתר נחלצה לעזרתנו והסכימה לטפל בילדים עד שובה של אסתר מהעבודה.
שנים אלה היו קשות מאוד עבורנו - אף שהילדים גרמו לנו אושר רב ואהבנו אותם מאוד.
עקב המגורים בדירה הטחובה במרתף חלו שני התינוקות באסתמה, ולילות שלמים לא ישנו. אסתר היתה לוקחת ילד אחד על הידיים, ואני – את הילד האחר, והיינו מצליחים להרגיעם ולהרדימם רק אחרי מאמצים מרובים. ביקרנו תכופות במרפאת קופת חולים; ויום אחד, כאשר חזרתי מהעבודה וראיתי עד כמה הילדים מתקשים לנשום, החלטתי שאין מנוס אלא לעזוב את הדירה הטחובה הזו. בעצה אחת עם אסתר ניגשתי לבעלת הבית, הגב' מלמד, וקיימתי אתה שיחה עניינית. שאלתי אותה כמה תהיה מוכנה להחזיר לי מדמי המפתח, והיא אמרה: "400 לירות". אף שההשקעה הראשונית של הוריה של אסתר היתה גבוהה בהרבה, החלטתי לוותר בנקודה זו למען הילדים, ועברנו לבית הוריה של אסתר בקריית שלום עד שנמצא דירה אחרת. חלק מהרהיטים והחפצים העברנו בינתיים לבתים של חברים ולבּוֹידֶעם בדירה של לאה, אחותה של אסתר, שגרה ברח' סוקולוב בתל=אביב.
שמואל: בננו הראשון, בנימין זאב (בני), הנקרא על שם סבה של אסתר מצד אמה, נולד בראש חודש חשוון תשט"ו (28.10.1954), ביום הראשון של החודש התשיעי. בננו השני, פנחס אהרון (רוני), נולד עשרה חודשים וחצי אחריו, בי"ט באלול, באותה שנה עברית, תשט"ו (6.9.1955). רוני נקרא פנחס אהרון על שם סבי מצד אמי, שכה אהבתי, שנפטר לידי במחנה בטייגה בסיביר ברוסיה.
אחרי כל לידה חזרה אסתר לעבוד מיד בתום חופשת הלידה. שכנה שלנו, עולה חדשה מרומניה שגרה בחדר הסמוך לדירתנו, הסכימה לקחת על עצמה את הטיפול בתינוק, ולאחר מכן בשני התינוקות, כאשר שהינו בעבודה. כעבור תקופה מסוימת הבחנו שכאשר אנו חוזרים הביתה, הילדים ממש רעבים - אף שהשארנו למטפלת אוכל עבורם, והיא היתה אמורה להאכילם. יום אחד עשיתי מארב למטפלת: הגעתי הביתה בשעה לא צפויה, ואז גיליתי שהמטפלת אוכלת בעצמה את האוכל שהכנו לילדים, ובנוסף גנבה נפט שלנו מתוך הפח שניצב דרך קבע בפרוזדור המשותף. בו=במקום פיטרתי אותה, אמא של אסתר נחלצה לעזרתנו והסכימה לטפל בילדים עד שובה של אסתר מהעבודה.
שנים אלה היו קשות מאוד עבורנו - אף שהילדים גרמו לנו אושר רב ואהבנו אותם מאוד.
עקב המגורים בדירה הטחובה במרתף חלו שני התינוקות באסתמה, ולילות שלמים לא ישנו. אסתר היתה לוקחת ילד אחד על הידיים, ואני – את הילד האחר, והיינו מצליחים להרגיעם ולהרדימם רק אחרי מאמצים מרובים. ביקרנו תכופות במרפאת קופת חולים; ויום אחד, כאשר חזרתי מהעבודה וראיתי עד כמה הילדים מתקשים לנשום, החלטתי שאין מנוס אלא לעזוב את הדירה הטחובה הזו. בעצה אחת עם אסתר ניגשתי לבעלת הבית, הגב' מלמד, וקיימתי אתה שיחה עניינית. שאלתי אותה כמה תהיה מוכנה להחזיר לי מדמי המפתח, והיא אמרה: "400 לירות". אף שההשקעה הראשונית של הוריה של אסתר היתה גבוהה בהרבה, החלטתי לוותר בנקודה זו למען הילדים, ועברנו לבית הוריה של אסתר בקריית שלום עד שנמצא דירה אחרת. חלק מהרהיטים והחפצים העברנו בינתיים לבתים של חברים ולבּוֹידֶעם בדירה של לאה, אחותה של אסתר, שגרה ברח' סוקולוב בתל=אביב.
אסתר: אני מחליפה מקום עבודה
עם שני התינוקות שלי התקשיתי להמשיך לנסוע מדי יום בשני אוטובוסים לבית=הספר בשכונת התקווה. ביקשתי אפוא מהמפקחת שלי ממשרד החינוך למצוא לי בית=ספר קרוב לבית, ואכן היא העבירה אותי לבית=הספר "דיזנגוף", בו למדתי אני כילדה לפני שנים רבות.
המנהל טברסקי נהג "לתקוע" כל מורה חדשה בבית=ספרו בכיתה א'. הסברתי לו שאינני מסוגלת לדבר אל ילדות כל כך קטנות, כי אני רגילה ללמד ילדות בכיתות ז'-ח', אך הוא התעקש וסירב לחרוג ממנהגו. לימדתי אפוא, בכיתות א' שלוש שנים, עד צאתנו לשליחות בברזיל.
כעבור תקופה פגשתי כמה מתלמידותיי, שבגרו בינתיים, והן ציינו באוזניי עד כמה אהבו את שנתן הראשונה בבית=הספר בזכותי ובזכות שיטות הלימוד שלי.
כדרכי חשבתי על דרכים לשיפור הלמידה. לימדתי את העיצורים על פי תמונות הממחישות את העיצור. למשל: לאות ח' הצמדתי תמונה של איש נוחר; לאות ש' הצמדתי תמונה של אמא, המניחה את אצבעה על פיה כאומרת:"שקט!" לילדים. במעבר מדפוס לכתב לימדתי את האותיות לא ברצף, אלא לפי סדר זה: אותיות המבוססות על קשת ימינה ואחר כך קשת שמאלה; אותיות בקו ישר; ואותיות המתחילות מלמטה.
שמואל: אני פותח מכבסה
באותה תקופה עזבתי את ההוראה, כי התקשינו להתמודד עם פרנסת המשפחה, שגדלה במהירות באמצעות שתי משכורות של מורים (למיטב זכרוני היתה משכורת של מורה בימים ההם 23 לירות לחודש). ראיתי מצב זה כזמני, כי אהבתי את ההוראה וידעתי שיום אחד אחזור למקצוע. היה לי חוש למסחר עוד מתקופת היותי ילד ברוסיה, והחלטתי אפוא לפתוח עסק עצמאי. שכרתי חנות ריקה ברחוב ירמיהו בצפון תל=אביב, קרוב לביתנו. ופתחתי בה מכבסה. שכרתי עובדת, ויחד טיפלנו בכבסים שאנשים הביאו למכבסה ובגיהוצם. בנוסף חתמתי חוזה עם חברת "נרקיס", המתמחה בניקוי יבש, להפעלת המכבסה שלי גם כסניף של החברה. כדרכי עבדתי בחריצות, ועד מהרה רכשתי לי מעגל קבוע של לקוחות והתחלתי לראות ברכה בעמלי.
במשרד החינוך לחצו עלי לחזור להוראה, כי היו זקוקים למורים רבים - והרי כבר הוכחתי את עצמי כמורה מקצועי ומסור! כעבור שלוש שנים החלטתי להיענות ללחצים, כי בלבי התגעגעתי להוראה. בשלב זה הסתפקתי בסכום הכסף שהרווחתי וחסכתי, כי עם החנות שמכרתי (ועמה הזכויות להמשך הפעלת המכבסה, שהתפתחה לעסק מצליח), היווה מקדמה יפה לרכישת דירה.
לקחנו הלוואה מבנק "מסד" וקנינו דירה בקומת הכניסה של בית דירות (דירת "פַּר טֶר") בת שני חדרים, אכסדרה ("הוֹל"), מרפסת קטנה, שירותים בתוך המקלחת, ברח' השל"ה 13, בפינת שדרות נורדאו, במחיר 7,900 לירות. במשך הזמן הגדלנו את המרפסת הגדולה וסגרנו אותה בתריסי פלסטיק, וכך נוצר לנו מעין חדר נוסף.
עם שני התינוקות שלי התקשיתי להמשיך לנסוע מדי יום בשני אוטובוסים לבית=הספר בשכונת התקווה. ביקשתי אפוא מהמפקחת שלי ממשרד החינוך למצוא לי בית=ספר קרוב לבית, ואכן היא העבירה אותי לבית=הספר "דיזנגוף", בו למדתי אני כילדה לפני שנים רבות.
המנהל טברסקי נהג "לתקוע" כל מורה חדשה בבית=ספרו בכיתה א'. הסברתי לו שאינני מסוגלת לדבר אל ילדות כל כך קטנות, כי אני רגילה ללמד ילדות בכיתות ז'-ח', אך הוא התעקש וסירב לחרוג ממנהגו. לימדתי אפוא, בכיתות א' שלוש שנים, עד צאתנו לשליחות בברזיל.
כעבור תקופה פגשתי כמה מתלמידותיי, שבגרו בינתיים, והן ציינו באוזניי עד כמה אהבו את שנתן הראשונה בבית=הספר בזכותי ובזכות שיטות הלימוד שלי.
כדרכי חשבתי על דרכים לשיפור הלמידה. לימדתי את העיצורים על פי תמונות הממחישות את העיצור. למשל: לאות ח' הצמדתי תמונה של איש נוחר; לאות ש' הצמדתי תמונה של אמא, המניחה את אצבעה על פיה כאומרת:"שקט!" לילדים. במעבר מדפוס לכתב לימדתי את האותיות לא ברצף, אלא לפי סדר זה: אותיות המבוססות על קשת ימינה ואחר כך קשת שמאלה; אותיות בקו ישר; ואותיות המתחילות מלמטה.
שמואל: אני פותח מכבסה
באותה תקופה עזבתי את ההוראה, כי התקשינו להתמודד עם פרנסת המשפחה, שגדלה במהירות באמצעות שתי משכורות של מורים (למיטב זכרוני היתה משכורת של מורה בימים ההם 23 לירות לחודש). ראיתי מצב זה כזמני, כי אהבתי את ההוראה וידעתי שיום אחד אחזור למקצוע. היה לי חוש למסחר עוד מתקופת היותי ילד ברוסיה, והחלטתי אפוא לפתוח עסק עצמאי. שכרתי חנות ריקה ברחוב ירמיהו בצפון תל=אביב, קרוב לביתנו. ופתחתי בה מכבסה. שכרתי עובדת, ויחד טיפלנו בכבסים שאנשים הביאו למכבסה ובגיהוצם. בנוסף חתמתי חוזה עם חברת "נרקיס", המתמחה בניקוי יבש, להפעלת המכבסה שלי גם כסניף של החברה. כדרכי עבדתי בחריצות, ועד מהרה רכשתי לי מעגל קבוע של לקוחות והתחלתי לראות ברכה בעמלי.
במשרד החינוך לחצו עלי לחזור להוראה, כי היו זקוקים למורים רבים - והרי כבר הוכחתי את עצמי כמורה מקצועי ומסור! כעבור שלוש שנים החלטתי להיענות ללחצים, כי בלבי התגעגעתי להוראה. בשלב זה הסתפקתי בסכום הכסף שהרווחתי וחסכתי, כי עם החנות שמכרתי (ועמה הזכויות להמשך הפעלת המכבסה, שהתפתחה לעסק מצליח), היווה מקדמה יפה לרכישת דירה.
לקחנו הלוואה מבנק "מסד" וקנינו דירה בקומת הכניסה של בית דירות (דירת "פַּר טֶר") בת שני חדרים, אכסדרה ("הוֹל"), מרפסת קטנה, שירותים בתוך המקלחת, ברח' השל"ה 13, בפינת שדרות נורדאו, במחיר 7,900 לירות. במשך הזמן הגדלנו את המרפסת הגדולה וסגרנו אותה בתריסי פלסטיק, וכך נוצר לנו מעין חדר נוסף.
חיי חברה בדירה החדשה
זמן קצר אחרי כניסתנו לדירה החדשה, היא נהייתה למרכז חברתי. בתקופה זו עדיין לא היתה טלוויזיה, ומפגשים עם חברים היוו את הבילוי החברתי העיקרי. לעתים קרובות היו חברים מגיעים לביתנו גם ללא תיאום מוקדם, ותמיד התקבלו במאור פנים. במפגשים אלה קיימנו שיחות, ערבי שירה ומפגשים חברתיים סתם על כוס קפה. חוג החברים שלנו התגבש מקבוצת החברים שלי עוד מ"בני עקיבא" בגרמניה, מחבריה וחברותיה של אסתר מצפון תל=אביב, ומחברינו המורים בשני בתי הספר.
זמן קצר אחרי כניסתנו לדירה החדשה, היא נהייתה למרכז חברתי. בתקופה זו עדיין לא היתה טלוויזיה, ומפגשים עם חברים היוו את הבילוי החברתי העיקרי. לעתים קרובות היו חברים מגיעים לביתנו גם ללא תיאום מוקדם, ותמיד התקבלו במאור פנים. במפגשים אלה קיימנו שיחות, ערבי שירה ומפגשים חברתיים סתם על כוס קפה. חוג החברים שלנו התגבש מקבוצת החברים שלי עוד מ"בני עקיבא" בגרמניה, מחבריה וחברותיה של אסתר מצפון תל=אביב, ומחברינו המורים בשני בתי הספר.
שמואל: חזרה להוראה
חזרתי ללמד בכיתות ז'-ח' בבית=הספר "עמיאל" בשכונת התקווה, וכדי להגדיל את הכנסתנו ולשלם את החובות הוספתי לעצמי עוד תפקידים. ריכזתי את "בית התלמיד", ובחופשות הקיץ עבדנו שנינו בניהול קייטנות: אני כמפקח מטעם עיריית תל=אביב על קייטנות לילדים שהפעילה העירייה, ואסתר קיבלה על עצמה לרכז קייטנות. פעם היתה זו קייטנה פרטית לחוף הים של רפאל הלפרין (קייטנת "שמשון"), ופעם ריכזה קייטנות של העירייה, שהתקיימו בבית=הספר "תלפיות" בעיר.
חזרתי ללמד בכיתות ז'-ח' בבית=הספר "עמיאל" בשכונת התקווה, וכדי להגדיל את הכנסתנו ולשלם את החובות הוספתי לעצמי עוד תפקידים. ריכזתי את "בית התלמיד", ובחופשות הקיץ עבדנו שנינו בניהול קייטנות: אני כמפקח מטעם עיריית תל=אביב על קייטנות לילדים שהפעילה העירייה, ואסתר קיבלה על עצמה לרכז קייטנות. פעם היתה זו קייטנה פרטית לחוף הים של רפאל הלפרין (קייטנת "שמשון"), ופעם ריכזה קייטנות של העירייה, שהתקיימו בבית=הספר "תלפיות" בעיר.
שמואל ואסתר עם בני ורוני הקטנים, 1956. 
אסתר כמורה לכיתה א' בחגיגת הסידור בבית הספר דיזנגוף, 1957.
