הסכם השלום עם מצרים והמחיר ששולם - 1982
מעורבותם של ילדינו אלי ונאוָה בהתנגדות להחזרת ימית.
אסתר: בשנת 1982, כאשר עבדנו שנינו כמנהלי בתי=ספר ( שמואל ניהל את בית=הספר "יבנה" ברעננה, ואני - את בית=הספר "שלום" ברמת עמידר), היה תהליך החזרת השטחים למצרים בעיצומו בעקבות הסכם השלום שחתמנו עמה. אלי למד אז בישיבת "ניר עציון" שבמרכז שפירא.
ביום ט"ז באדר ראינו בטלוויזיה את התמונות של פינוי ימית. באותה שעה ממש קיבלנו צלצול טלפון מקנדה מבנימין (שהיה שם בשליחות), ובו הודיע לנו על הולדת בנו. הוא נקרא "דוד" על שם אביה של דניאלה, והם הוסיפו לו את השם "צבי יהודה" על שם הרב קוק, ראש ישיבת "מרכז הרב" שנפטר באותו יום (אמרתי שנקרא לו דצ"י בקיצור, אבל בסוף אנחנו קוראים לו "דידי"). שמואל זירז אותי לעזוב את הטלפון ולצפות עמו בטלוויזיה. "תראי! זה אלי שלנו, שנגרר על=ידיי החיילים!" קרא בהתרגשות בצפותו במסך הקטן. ואכן, להפתעתנו ראינו את אלי שלנו, שהיה אמור להיות בישיבה, נגרר על=ידי החיילים. מה עושה אלי בימית? הרי הוא נמצא בישיבה! מיד הרים שמואל טלפון לישיבה ודרש לדבר מיד עם הרב דרוקמן, ראש הישיבה, בכבודו ובעצמו. שמואל אומר: "כבוד הרב, אני מצלצל אל אלי בישיבה - וכבר שעה שלא יכולים למצוא אותו. איזו אחריות יש לכם על התלמידים, אם הם יכולים 'להתחפף' או להתחבא? בבקשה, עשה=נא כל שביכולתך למצוא אותו". אומר לו הרב: "אני מטפל מיד בעניין ואחזור אליך". אומר לו שמואל: "אין לך מה לחזור אלי; בני אלי לא נמצא בישיבה, כי הרגע ראיתי אותו בטלוויזיה נסחב ומפונה מימית, כנראה הוא ברח לכם - ואתם אפילו לא יודעים". ואכן, אלי ברח מהישיבה לימית לחזק את היישוב לפני עקירתו. מאוחר יותר הסתבר לנו שאלי היה שם כבר יותר מחודש ימים ועבר ליישוב הסמוך לימית, חצר=אדר. הוא וחברים מישיבות אחרות עסקו שם בחקלאות כאילו העולם כמנהגו נוהג, אבל לצבא נודע על הפעילות בחצר=אדר, וחיילים התגנבו והתחבאו בין שיחי העגבניות. בבוקר כיתרו החיילים את המבנה שבו ישנו הנערים. אלי יצא לשירותים, ו לכן נתפס ראשון. צלמי עיתונות וטלוויזיה היו במקום ומיד צילמו את אלי נסחב על=ידי החיילים, וזה מה שראינו בטלוויזיה. הצבא פינה מיד את הנערים לבית=המעצר באשקלון. היה זה מעצר מנהלי ל=96 שעות. מאחר שמעצר מנהלי ניתן למחבלים או לטרוריסטים, מחו הנערים בהכרזת שביתת רעב. כאשר נודע לנו על המעצר, החלטנו לבקר את אלי. הודיעו לנו באיזה תאריך ובאיזו שעה יהיה הביקור המיועד. בבתי=הספר שלנו התרכזו כל התלמידים לראות את המנהל ואת המנהלת יוצאים לבקר את בנם בבית=מעצר - אף שלא היה פושע.
בדרך שוחחתי עם שמואל. שאלנו את עצמנו: מה הביא את אלי להיות חלק מכל האירועים האלה? ונזכרנו שאלי דיבר תמיד בהערצה על דור הקמת המדינה, על סבא שלו – אבי, אברהם יצחק מאירוביץ, שעלה לישראל מתוך הרגשה ציונית טהורה; על אמא שלו, שהיתה מפקדת כיתה ב"הגנה"; וכמה הצטער שעד היום לא הזדמן לו לעשות גם הוא משהו למען המדינה. כנראה כעת יש לו הזדמנות לעשות משהו נגד עקירת יישובים. הגענו לבית=המעצר, הכניסו אותנו לקומת המבקרים, ומהתאים הוציאו את הכלואים. הם הופיעו בנעליים גבוהות ללא שרוכים וללא חגורות - פריטים היכולים, כידוע, לשמש להתאבדות. סוהרים נכחו בשיחות שניהלו ההורים עם ילדיהם ואמרו לנו: "הלוואי שכל האסירים היו כמו החבר'ה האלה!" הבאנו אתנו סלים מלאים אוכל ומטעמים מהבית, אבל הם צקצקו בלשונם: "לא! לא! לא! אנחנו שובתים רעב". הכרחנו אותם לקחת את החבילות, והסוהרים העלימו עין. טוב שעשינו כך, כי השובבים האלה אכלו בשעה שהסוהרים לא ראו... במשך כל הביקור שררה אווירה של התרוממות רוח ועליצות. התנהגות הנערים ואמונתם בצדקת דרכם דבקה גם בנו, ההורים, ולא נכחיש שהיינו גאים בילדינו.
גם נאוה נטלה חלק באירועי ימית והביעה את התנגדותה להחזרתה. לימים כתבה את התרשמותה מחוויותיה בתקופה זו:
מעט זכרונות מימית
הזכרונות כבר רחוקים מאוד מבחינתי. אני זוכרת זאת כחוויית נעורים עם כל הנחישות המאופיינת לגיל - מה שבמשך השנים מעגל פינות ומתרכך...
הייתי בשנת השירות השנייה שלי, והחלטתי שנכון להגיע לימית להביע את מחאתי על הוויתור. הכניסה לימית היתה בג'יפים בלילה. נסענו בחולות ללא אורות, כדי שהצבא לא "יגלה" אותנו. אמרו לנו שאם הצבא מתקרב, צריך לעשות "פזצטות" ולשכב על החול. אין ספק שהיתה אווירה של חתרנות, והאדרנלין היה גבוה... ברור לי שבזמנו לא חשבתי על החיילים עצמם, שתפקידם היה למנוע מאתנו להיכנס לימית ומה שכרוך בכך, אלא מה שהניע היה בעיקר רוח המחאה ששלטה והכוח והלגיטימציה מהגיבוי מעוד הרבה כמוני, שחשבו שכך יש לעשות (היום אני לא יודעת אם כך הייתי בוחרת...).
בימית היו המוני בני נוער, כמו מחנה קיץ ענק. הכינו אוכל יחד, חלקנו ישנו בבתים של משפחות בסלון בשקי שינה. אני התחברתי לקבוצה של ישיבת קריית=ארבע, כי הכרתי שם חברה מהסניף שלמדו שם, וכך הרגשתי שייכת למשהו מוכר וקרוב יותר. כך גם כשיום הפינוי הגיע. לאחר התלבטות איפה ועם מי להיות החלטתי להיכנס למקלט של הנשים והילדים של קריית=ארבע. היו המון מתח ופחד באוויר, חשש מהלא=ידוע: איך יתרחש הפינוי הזה עם כל מסת הילדים והנשים במקלט, ומחשבות אם הדברים ייצאו או לא משליטה, ואם המצב אכן מסוכן להשתתף בכל זה.
אני זוכרת שכשחיילות נכנסו למקלט, היו צעקות וצרחות והרבה בלגן. מסתבר שגם אני הגבתי מתוך הבהלה בהשתוללות מסוימת ולא רציתי לצאת מהמקלט. המצב היה די משוגע ומפחיד. בסופו של דבר פינו אותנו מהמקלט והעלו אותנו לאוטובוסים, ואלה יצאו מימית. אני זוכרת את עצמי מסתכלת אחורה, המומה מן המראה ההזוי של העיר ההרוסה, לאחר שדחפורים הרסו את הבתים. היתה תחושה שמתרחש משהו היסטורי...
החוויה אומנם נשארה חרוטה בי, אך לא כדבר שנעים להיזכר בו. העימות עם החיילות הותיר בי תחושת תסכול - אף שחשבתי שאכן נכון היה בכל מקרה להביע מחאה על היציאה מימית.
מעורבותם של ילדינו אלי ונאוָה בהתנגדות להחזרת ימית.
אסתר: בשנת 1982, כאשר עבדנו שנינו כמנהלי בתי=ספר ( שמואל ניהל את בית=הספר "יבנה" ברעננה, ואני - את בית=הספר "שלום" ברמת עמידר), היה תהליך החזרת השטחים למצרים בעיצומו בעקבות הסכם השלום שחתמנו עמה. אלי למד אז בישיבת "ניר עציון" שבמרכז שפירא.
ביום ט"ז באדר ראינו בטלוויזיה את התמונות של פינוי ימית. באותה שעה ממש קיבלנו צלצול טלפון מקנדה מבנימין (שהיה שם בשליחות), ובו הודיע לנו על הולדת בנו. הוא נקרא "דוד" על שם אביה של דניאלה, והם הוסיפו לו את השם "צבי יהודה" על שם הרב קוק, ראש ישיבת "מרכז הרב" שנפטר באותו יום (אמרתי שנקרא לו דצ"י בקיצור, אבל בסוף אנחנו קוראים לו "דידי"). שמואל זירז אותי לעזוב את הטלפון ולצפות עמו בטלוויזיה. "תראי! זה אלי שלנו, שנגרר על=ידיי החיילים!" קרא בהתרגשות בצפותו במסך הקטן. ואכן, להפתעתנו ראינו את אלי שלנו, שהיה אמור להיות בישיבה, נגרר על=ידי החיילים. מה עושה אלי בימית? הרי הוא נמצא בישיבה! מיד הרים שמואל טלפון לישיבה ודרש לדבר מיד עם הרב דרוקמן, ראש הישיבה, בכבודו ובעצמו. שמואל אומר: "כבוד הרב, אני מצלצל אל אלי בישיבה - וכבר שעה שלא יכולים למצוא אותו. איזו אחריות יש לכם על התלמידים, אם הם יכולים 'להתחפף' או להתחבא? בבקשה, עשה=נא כל שביכולתך למצוא אותו". אומר לו הרב: "אני מטפל מיד בעניין ואחזור אליך". אומר לו שמואל: "אין לך מה לחזור אלי; בני אלי לא נמצא בישיבה, כי הרגע ראיתי אותו בטלוויזיה נסחב ומפונה מימית, כנראה הוא ברח לכם - ואתם אפילו לא יודעים". ואכן, אלי ברח מהישיבה לימית לחזק את היישוב לפני עקירתו. מאוחר יותר הסתבר לנו שאלי היה שם כבר יותר מחודש ימים ועבר ליישוב הסמוך לימית, חצר=אדר. הוא וחברים מישיבות אחרות עסקו שם בחקלאות כאילו העולם כמנהגו נוהג, אבל לצבא נודע על הפעילות בחצר=אדר, וחיילים התגנבו והתחבאו בין שיחי העגבניות. בבוקר כיתרו החיילים את המבנה שבו ישנו הנערים. אלי יצא לשירותים, ו לכן נתפס ראשון. צלמי עיתונות וטלוויזיה היו במקום ומיד צילמו את אלי נסחב על=ידי החיילים, וזה מה שראינו בטלוויזיה. הצבא פינה מיד את הנערים לבית=המעצר באשקלון. היה זה מעצר מנהלי ל=96 שעות. מאחר שמעצר מנהלי ניתן למחבלים או לטרוריסטים, מחו הנערים בהכרזת שביתת רעב. כאשר נודע לנו על המעצר, החלטנו לבקר את אלי. הודיעו לנו באיזה תאריך ובאיזו שעה יהיה הביקור המיועד. בבתי=הספר שלנו התרכזו כל התלמידים לראות את המנהל ואת המנהלת יוצאים לבקר את בנם בבית=מעצר - אף שלא היה פושע.
בדרך שוחחתי עם שמואל. שאלנו את עצמנו: מה הביא את אלי להיות חלק מכל האירועים האלה? ונזכרנו שאלי דיבר תמיד בהערצה על דור הקמת המדינה, על סבא שלו – אבי, אברהם יצחק מאירוביץ, שעלה לישראל מתוך הרגשה ציונית טהורה; על אמא שלו, שהיתה מפקדת כיתה ב"הגנה"; וכמה הצטער שעד היום לא הזדמן לו לעשות גם הוא משהו למען המדינה. כנראה כעת יש לו הזדמנות לעשות משהו נגד עקירת יישובים. הגענו לבית=המעצר, הכניסו אותנו לקומת המבקרים, ומהתאים הוציאו את הכלואים. הם הופיעו בנעליים גבוהות ללא שרוכים וללא חגורות - פריטים היכולים, כידוע, לשמש להתאבדות. סוהרים נכחו בשיחות שניהלו ההורים עם ילדיהם ואמרו לנו: "הלוואי שכל האסירים היו כמו החבר'ה האלה!" הבאנו אתנו סלים מלאים אוכל ומטעמים מהבית, אבל הם צקצקו בלשונם: "לא! לא! לא! אנחנו שובתים רעב". הכרחנו אותם לקחת את החבילות, והסוהרים העלימו עין. טוב שעשינו כך, כי השובבים האלה אכלו בשעה שהסוהרים לא ראו... במשך כל הביקור שררה אווירה של התרוממות רוח ועליצות. התנהגות הנערים ואמונתם בצדקת דרכם דבקה גם בנו, ההורים, ולא נכחיש שהיינו גאים בילדינו.
גם נאוה נטלה חלק באירועי ימית והביעה את התנגדותה להחזרתה. לימים כתבה את התרשמותה מחוויותיה בתקופה זו:
מעט זכרונות מימית
הזכרונות כבר רחוקים מאוד מבחינתי. אני זוכרת זאת כחוויית נעורים עם כל הנחישות המאופיינת לגיל - מה שבמשך השנים מעגל פינות ומתרכך...
הייתי בשנת השירות השנייה שלי, והחלטתי שנכון להגיע לימית להביע את מחאתי על הוויתור. הכניסה לימית היתה בג'יפים בלילה. נסענו בחולות ללא אורות, כדי שהצבא לא "יגלה" אותנו. אמרו לנו שאם הצבא מתקרב, צריך לעשות "פזצטות" ולשכב על החול. אין ספק שהיתה אווירה של חתרנות, והאדרנלין היה גבוה... ברור לי שבזמנו לא חשבתי על החיילים עצמם, שתפקידם היה למנוע מאתנו להיכנס לימית ומה שכרוך בכך, אלא מה שהניע היה בעיקר רוח המחאה ששלטה והכוח והלגיטימציה מהגיבוי מעוד הרבה כמוני, שחשבו שכך יש לעשות (היום אני לא יודעת אם כך הייתי בוחרת...).
בימית היו המוני בני נוער, כמו מחנה קיץ ענק. הכינו אוכל יחד, חלקנו ישנו בבתים של משפחות בסלון בשקי שינה. אני התחברתי לקבוצה של ישיבת קריית=ארבע, כי הכרתי שם חברה מהסניף שלמדו שם, וכך הרגשתי שייכת למשהו מוכר וקרוב יותר. כך גם כשיום הפינוי הגיע. לאחר התלבטות איפה ועם מי להיות החלטתי להיכנס למקלט של הנשים והילדים של קריית=ארבע. היו המון מתח ופחד באוויר, חשש מהלא=ידוע: איך יתרחש הפינוי הזה עם כל מסת הילדים והנשים במקלט, ומחשבות אם הדברים ייצאו או לא משליטה, ואם המצב אכן מסוכן להשתתף בכל זה.
אני זוכרת שכשחיילות נכנסו למקלט, היו צעקות וצרחות והרבה בלגן. מסתבר שגם אני הגבתי מתוך הבהלה בהשתוללות מסוימת ולא רציתי לצאת מהמקלט. המצב היה די משוגע ומפחיד. בסופו של דבר פינו אותנו מהמקלט והעלו אותנו לאוטובוסים, ואלה יצאו מימית. אני זוכרת את עצמי מסתכלת אחורה, המומה מן המראה ההזוי של העיר ההרוסה, לאחר שדחפורים הרסו את הבתים. היתה תחושה שמתרחש משהו היסטורי...
החוויה אומנם נשארה חרוטה בי, אך לא כדבר שנעים להיזכר בו. העימות עם החיילות הותיר בי תחושת תסכול - אף שחשבתי שאכן נכון היה בכל מקרה להביע מחאה על היציאה מימית.
