שמואל: עם סיימי את עבודתי בוועידת התביעות החלטתי שעבדתי מספיק ושהגיעה העת להתחיל להתנדב למען הזולת. אנשי ציבור ועובדי עירייה, ששמעו שיצאתי לפנסיה, התחילו להציע לי מגוון התנדבויות בתחומים שונים, וקיבלתי אותן באהבה; אך כיום הגעתי לכך, שפרט לשלוש פעמים בשבוע, שאני מקדיש לספורט, ובוקר אחד למשחק ברידג' לא נותר בידי הרבה זמן פנוי.
כך נעשיתי מתנדב בתפקידים שונים, והם גורמים לי סיפוק רב.
כך נעשיתי מתנדב בתפקידים שונים, והם גורמים לי סיפוק רב.
התנדבות בהוסטל "חלומי" לצעירים (מעל גיל 18), הסובלים מנכות התפתחותית ופיסיתיושב הראש הארצי של ארגון אקי"ם - תושב רעננה, ראובן סמואל, שהכיר אותי עוד מתקופת כהונתי כמנהל בית=ספר "יבנה" - הציע לי להתנדב בהוסטל, שהוקם עם שובנו מוונצואלה. הוא נלחם בחירוף נפש למען הקמת ההוסטל עבור בנו, הסובל מנכות התפתחותית, וחבריו. ראש העיר ביילסקי עזר לו, וההוסטל קרם עור וגידים. סמואל ביקש ממני לקחת על עצמי את תפקיד יו"ר ההנהלה הציבורית של ההוסטל, ונעניתי לפנייתו. בהוסטל הזה מתגוררים 26 צעירים, הוא מטופח ויפה, ומאפשר לצעירים הללו לחיות בסביבה נורמטיבית ולפתח את עצמאותם ככל שניתן.
התנדבות בעמותה למען הקשיש
משנפתח מרכז היום לקשיש, נעניתי לפניית חברים להצטרף כחבר הנהלה לעמותה למען הקשיש, המפעילה את המרכז. אני נמנה עם חמשת חברי הוועד המצומצם של העמותה בראשות יושב הראש קצין. העמותה ברעננה אחראית למגוון גדול של פרויקטים: נוסף למרכז היום, המטפל באוכלוסיית הקשישים המוגבלים, היא אחראית לטלוויזיה הקהילתית, להפעלת עיתון ולהפעלת פרויקט "קהילה מוגנת" לטיפול בקשישים החיים בקהילה. בפרויקט זה מספקת העמותה שירותים שונים לקשישים, כמו לחצן מצוקה, מועדון חברתי, שירותי אחזקת בית ועוד.
בימים אלה הוקם מרכז תעסוקתי מפואר לאוכלוסייה המבוגרת, ובו חדר כושר צמוד. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם אגף הרווחה למען אוכלוסיית הקשישים בעיר.
משנפתח מרכז היום לקשיש, נעניתי לפניית חברים להצטרף כחבר הנהלה לעמותה למען הקשיש, המפעילה את המרכז. אני נמנה עם חמשת חברי הוועד המצומצם של העמותה בראשות יושב הראש קצין. העמותה ברעננה אחראית למגוון גדול של פרויקטים: נוסף למרכז היום, המטפל באוכלוסיית הקשישים המוגבלים, היא אחראית לטלוויזיה הקהילתית, להפעלת עיתון ולהפעלת פרויקט "קהילה מוגנת" לטיפול בקשישים החיים בקהילה. בפרויקט זה מספקת העמותה שירותים שונים לקשישים, כמו לחצן מצוקה, מועדון חברתי, שירותי אחזקת בית ועוד.
בימים אלה הוקם מרכז תעסוקתי מפואר לאוכלוסייה המבוגרת, ובו חדר כושר צמוד. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם אגף הרווחה למען אוכלוסיית הקשישים בעיר.
פעילות התנדבותית בבית הכנסת "משכן אורי" ברחוב ביל"ו ברעננה
אחת ההתנדבויות האהובות עלי היא פעילותי בבית=הכנסת, בו אני מתפלל בקביעות ומשמש כחבר הנהלה. תפקידי העיקרי - בנוסף לניהול קופת הגמ"ח של בית=הכנסת - הוא נושא בר המצווה. בזמנו דנו רבות בשאלה אם לפתוח את בית=הכנסת למעוניינים לחגוג עמנו את היות בניהם בני=מצווה, דתיים וחילוניים כאחד. בסופו של דבר הוחלט, כי אף שבכך אנו גורמים לקרובי משפחתו של הילד לחלל את השבת, שהרי לרוב נוסעים קרוביהם ברכבם כדי להגיע לבית=הכנסת, ייפתח בית=הכנסת לכל דורש בכל שבת ושבת (המשפחות מרעננה, המחליטות לנסוע בתוך העיר, מחנות את רכבן לא בקרבת בית=הכנסת).
אחד החברים בבית=הכנסת, מנחם שטיינמיץ, לקח על עצמו להכין את הילדים בני=המצווה. ההכנה הכוללת לא רק את לימוד הברכות וקריאת פרשת השבוע או ההפטרה, אלא גם ידע כללי, החסר להם, ביהדות. הוא עושה את עבודתו במסירות נפש.
כאשר משפחה מתעניינת באפשרות קיום טקס בר=המצווה בבית=הכנסת שלנו, מפנים אותה אלי. אני מזמין את הילד והוריו לביתי לשיחה מוקדמת. בדרך כלל מגיעים האב ובנו בר=המצווה, ולעתים מצטרפת גם אמו של הילד. באותה שיחה אני מסביר להם את מהלך התנהלות השבת האמורה, מראה להם את תקנון בית=הכנסת, ואומר להם בפירוש מה ציפיותינו מהם ומבני משפחתם מבחינת מתן כבוד לבית=הכנסת: לבוש הולם וכדומה. אני מזמין אותם לבקר בבית=הכנסת כמה שבתות לפני הטקס כהכנה לשבת עצמה. בשבתות אלה הם יכולים ללמוד איך מתנהל טקס בר=המצווה בבית=הכנסת שלנו, והילד ואביו נכנסים אט=אט לחוויית בית=הכנסת בשבת, שלרוב איננה מוכרת להם. בסמוך לשבת האמורה אני מציע לבר=המצווה ולאביו להגיע לבית=הכנסת ביום חמישי להתפלל ולהניח תפילין, ואנו מאפשרים לבני המשפחה לצלם את הילד בעשותו זאת. אחרי השיחה אתי קובעים בני המשפחה פגישה עם רב בית=הכנסת. בשבת בר=המצווה מברך הרב את הילד ומשפחתו לפני כל המתפללים ומגיש לו שי צנוע מטעם בית=הכנסת, ומשום כך הוא מבקש להכיר את המשפחה ולתהות על קנקנו של הילד, כדי שיוכל לשאת ברכה אישית מתוך היכרות. אני מעניקים למשפחה את הסוכריות (מקובל בשבת בר=מצווה שהנשים משליכות סוכריות על ראשי המתפללים ממקום מושבן בעזרת הנשים), כדי שלא יהיה חשש של ספק כשרות.
ברחבת הכניסה לבית=הכנסת מונחת אצטבה, ועליה כיפות ומטפחות ראש לנשים, המיועדות לאורחינו החילוניים. המשפחה המעוניינת בכך מקבלת את אולם בית=הכנסת לערוך בו קידוש לאורחיה ולמתפללים. את הקידוש הם מזמינים אצל איש שלנו, המתמחה בקידושים, מספק כשרות.
משפחות חילוניות, שערכו את טקס בר=המצווה לבנם בבית=הכנסת שלנו, מספרות על שביעות רצונן, ודבריהן עוברים מפה לאוזן. הן מפרסמות את שמנו בקרב חבריהם, ובנוסף הן עצמן חוזרות אלינו שוב, עם ילדיהן האחרים, בהגיעם לגיל בר=מצווה. יש לנו כיום, ברוך השם, רשימת המתנה לחודשים רבים מראש; ומעבר לכך לומדות המשפחות הללו להכיר פן חדש וחיובי של "הדתיים", ובכך השגנו מטרה חשובה מאוד. רבות מהמשפחות הללו, שחשו בקבלה האמיתית שלנו, בתשומת הלב והחום שבהם קיבלנו אותן, חוזרות אלינו להתפלל בימים הנוראים, וחלק מילדי בני=המצווה הללו אף חזרו בתשובה.
פעם אחת הגיע אלי סגן מנהל "אל על" מתל=אביב עם בנו. תוך כדי שיחה הוא מבקש להתייעץ אתי בעניין אביו, סבו של הילד. "אבי מלודז' שבפולין", מספר האיש, "לפני המלחמה הוא היה דתי ואפילו חסיד - השתייך לחסידות אלכסנדר - אך אחרי שחווה את זוועות המלחמה נטש את הדת לחלוטין, ומאז המלחמה לא ביקר בבית=כנסת. בקושי הצלחתי לשכנע אותו להגיע לעלייה לתורה של הבן שלי – הנכד שלו. אשמח מאוד אם תשב לידו; הוא מדבר יידיש, וכמובן ישמח אם מישהו ידבר אתו בשפה הזו; אך", הוא מזהיר אותי, "אל תנסה לתת לו 'עלייה' או אפילו טלית וסידור, כי מעשה זה ייצור אצלו התנגדות". הבטחתי לו שאדאג לכך שלא יכריחו אותו לעשות שום פעולה נגד רצונו ומצפונו. "אני מבקש שתכבד זאת כדי לא להביך אותו או אותי", הוא מסיים את דבריו. "בוודאי!" אני עונה לו מיד, "נכבד זאת. רצונו של אדם - כבודו".
בשבת בר=המצווה אני מכיר לראשונה את סבו של הילד - יהודי עטור רעמת שער מרשימה, לבוש בחליפה מחויטת ועניבה. הבן מושיב אותו על=ידי, ומיד נוצר בינינו "קליק". אני פונה אליו ביידיש - והיהודי מתמוגג. "אתה מדבר יידיש!" הוא אומר לי בשמחה. הבן יושב בקצה השורה עם שאר בני המשפחה. "אפשר להביא לך משהו - סידור או חומש? אני מגשש בעדינות, והיהודי עונה מיד: "אל תביא לי לא חומש ולא סידור, ואל תיתן לי 'עלייה'. עם כל מה שראיתי לפני שישים שנה איבדתי כל אמונה", והוא מסיט את שרוול הז'קט והחולצה וחושף בפניי את המספר המקועקע על זרועו. אני שותק, והיהודי משבח את מראה בית=הכנסת שלנו: "יש לכם בית=כנסת יפה", הוא אומר, ואני מסביר לו שבית=הכנסת נקרא "משכן אורי" על שם תלמיד שלי, אורי שחור, שנהרג עם חברו בפיגוע רצחני בוואדי קלט.
מתחילה התפילה, ואני בוער בקרבי ונקרע בין בקשת הבן והסב ובין רצוני לנסות לקרב את הזקן לתפילה - לפחות לכבוד היות נכדו בר=מצווה. אני מחליט לנסות לדבר על לבו של היהודי בן ה=84 בעדינות. "תאר לעצמך, מר הרמן", אני פונה אליו, "שבגילך המבוגר, אחרי כל התופת שעברת בשואה וניצלת, זכית לראות את הנכד שלך עולה לתורה, ועוד מעט יקרא את ההפטרה. אתה יודע איזו זכות נפלה בחלקך?!". עוד טרם סיימתי את המשפט אני רואה שדמעות מציפות את עיניו, והוא ממלמל מבעד לדמעותיו: "החזרת אותי הביתה", ואז במפתיע הוא אומר לי: "לך תביא לי חומש סידור וטלית, ותקרא לי לעלות לתורה ליד נכדי". אני הולך מיד ומביא לו את מבוקשו ובקושי עוצר את דמעותיי. הזקן מחבק אותי בחום, מתעטף בטלית ופותח את הסידור. בזמן שאני הולך לגבאי ואומר לו להוסיף את שמו של הזקן לעולים לתורה - גם אם לא נרשם מראש - אני רואה מזווית העין את הבן, אביו של בר=המצווה, מביט אלי במבט תמה.
הסב עולה לתורה, והבן ניגש אלי אחרי התפילה להודות לי ושואל: "איך עשית את זה? מה אמרת לו?". ציטטתי את המשפט שאמרתי לאביו.
אחרי טקס בר=המצווה שלח הסב תרומה נאה לבית=הכנסת, ומפעם לפעם התקשר אלי וסיפר שהתחיל שוב לפקוד את בית=הכנסת בחגים, ומדי פעם גם בשבתות.
דרך זו של קירוב לבבות - באהבה, למדתי מאבא ז"ל.
לעתים אני פוגש אנשים, שבצעירותם היו חרדים והתפקרו, אך לקראת היות בנם בר=מצווה מתעוררת אצלם "הנקודה היהודית" ומתדפקת על נשמתם. כשהם מגיעים אלי לשיחה, הם אומרים לי שהם מכירים את היהדות לפני ולפנים, ושאני רק מרענן את זכרונם.
פעם הגיע אלי קיבוצניק לשעבר ללא שום מושג ביהדות ושאל אם ניתן לשכור תפילין לשבת, כי חבל לו להוציא הוצאה כה גדולה לשבת אחת...
הוא אף לא ידע שבשבת לא מניחים תפילין...
אחת ההתנדבויות האהובות עלי היא פעילותי בבית=הכנסת, בו אני מתפלל בקביעות ומשמש כחבר הנהלה. תפקידי העיקרי - בנוסף לניהול קופת הגמ"ח של בית=הכנסת - הוא נושא בר המצווה. בזמנו דנו רבות בשאלה אם לפתוח את בית=הכנסת למעוניינים לחגוג עמנו את היות בניהם בני=מצווה, דתיים וחילוניים כאחד. בסופו של דבר הוחלט, כי אף שבכך אנו גורמים לקרובי משפחתו של הילד לחלל את השבת, שהרי לרוב נוסעים קרוביהם ברכבם כדי להגיע לבית=הכנסת, ייפתח בית=הכנסת לכל דורש בכל שבת ושבת (המשפחות מרעננה, המחליטות לנסוע בתוך העיר, מחנות את רכבן לא בקרבת בית=הכנסת).
אחד החברים בבית=הכנסת, מנחם שטיינמיץ, לקח על עצמו להכין את הילדים בני=המצווה. ההכנה הכוללת לא רק את לימוד הברכות וקריאת פרשת השבוע או ההפטרה, אלא גם ידע כללי, החסר להם, ביהדות. הוא עושה את עבודתו במסירות נפש.
כאשר משפחה מתעניינת באפשרות קיום טקס בר=המצווה בבית=הכנסת שלנו, מפנים אותה אלי. אני מזמין את הילד והוריו לביתי לשיחה מוקדמת. בדרך כלל מגיעים האב ובנו בר=המצווה, ולעתים מצטרפת גם אמו של הילד. באותה שיחה אני מסביר להם את מהלך התנהלות השבת האמורה, מראה להם את תקנון בית=הכנסת, ואומר להם בפירוש מה ציפיותינו מהם ומבני משפחתם מבחינת מתן כבוד לבית=הכנסת: לבוש הולם וכדומה. אני מזמין אותם לבקר בבית=הכנסת כמה שבתות לפני הטקס כהכנה לשבת עצמה. בשבתות אלה הם יכולים ללמוד איך מתנהל טקס בר=המצווה בבית=הכנסת שלנו, והילד ואביו נכנסים אט=אט לחוויית בית=הכנסת בשבת, שלרוב איננה מוכרת להם. בסמוך לשבת האמורה אני מציע לבר=המצווה ולאביו להגיע לבית=הכנסת ביום חמישי להתפלל ולהניח תפילין, ואנו מאפשרים לבני המשפחה לצלם את הילד בעשותו זאת. אחרי השיחה אתי קובעים בני המשפחה פגישה עם רב בית=הכנסת. בשבת בר=המצווה מברך הרב את הילד ומשפחתו לפני כל המתפללים ומגיש לו שי צנוע מטעם בית=הכנסת, ומשום כך הוא מבקש להכיר את המשפחה ולתהות על קנקנו של הילד, כדי שיוכל לשאת ברכה אישית מתוך היכרות. אני מעניקים למשפחה את הסוכריות (מקובל בשבת בר=מצווה שהנשים משליכות סוכריות על ראשי המתפללים ממקום מושבן בעזרת הנשים), כדי שלא יהיה חשש של ספק כשרות.
ברחבת הכניסה לבית=הכנסת מונחת אצטבה, ועליה כיפות ומטפחות ראש לנשים, המיועדות לאורחינו החילוניים. המשפחה המעוניינת בכך מקבלת את אולם בית=הכנסת לערוך בו קידוש לאורחיה ולמתפללים. את הקידוש הם מזמינים אצל איש שלנו, המתמחה בקידושים, מספק כשרות.
משפחות חילוניות, שערכו את טקס בר=המצווה לבנם בבית=הכנסת שלנו, מספרות על שביעות רצונן, ודבריהן עוברים מפה לאוזן. הן מפרסמות את שמנו בקרב חבריהם, ובנוסף הן עצמן חוזרות אלינו שוב, עם ילדיהן האחרים, בהגיעם לגיל בר=מצווה. יש לנו כיום, ברוך השם, רשימת המתנה לחודשים רבים מראש; ומעבר לכך לומדות המשפחות הללו להכיר פן חדש וחיובי של "הדתיים", ובכך השגנו מטרה חשובה מאוד. רבות מהמשפחות הללו, שחשו בקבלה האמיתית שלנו, בתשומת הלב והחום שבהם קיבלנו אותן, חוזרות אלינו להתפלל בימים הנוראים, וחלק מילדי בני=המצווה הללו אף חזרו בתשובה.
פעם אחת הגיע אלי סגן מנהל "אל על" מתל=אביב עם בנו. תוך כדי שיחה הוא מבקש להתייעץ אתי בעניין אביו, סבו של הילד. "אבי מלודז' שבפולין", מספר האיש, "לפני המלחמה הוא היה דתי ואפילו חסיד - השתייך לחסידות אלכסנדר - אך אחרי שחווה את זוועות המלחמה נטש את הדת לחלוטין, ומאז המלחמה לא ביקר בבית=כנסת. בקושי הצלחתי לשכנע אותו להגיע לעלייה לתורה של הבן שלי – הנכד שלו. אשמח מאוד אם תשב לידו; הוא מדבר יידיש, וכמובן ישמח אם מישהו ידבר אתו בשפה הזו; אך", הוא מזהיר אותי, "אל תנסה לתת לו 'עלייה' או אפילו טלית וסידור, כי מעשה זה ייצור אצלו התנגדות". הבטחתי לו שאדאג לכך שלא יכריחו אותו לעשות שום פעולה נגד רצונו ומצפונו. "אני מבקש שתכבד זאת כדי לא להביך אותו או אותי", הוא מסיים את דבריו. "בוודאי!" אני עונה לו מיד, "נכבד זאת. רצונו של אדם - כבודו".
בשבת בר=המצווה אני מכיר לראשונה את סבו של הילד - יהודי עטור רעמת שער מרשימה, לבוש בחליפה מחויטת ועניבה. הבן מושיב אותו על=ידי, ומיד נוצר בינינו "קליק". אני פונה אליו ביידיש - והיהודי מתמוגג. "אתה מדבר יידיש!" הוא אומר לי בשמחה. הבן יושב בקצה השורה עם שאר בני המשפחה. "אפשר להביא לך משהו - סידור או חומש? אני מגשש בעדינות, והיהודי עונה מיד: "אל תביא לי לא חומש ולא סידור, ואל תיתן לי 'עלייה'. עם כל מה שראיתי לפני שישים שנה איבדתי כל אמונה", והוא מסיט את שרוול הז'קט והחולצה וחושף בפניי את המספר המקועקע על זרועו. אני שותק, והיהודי משבח את מראה בית=הכנסת שלנו: "יש לכם בית=כנסת יפה", הוא אומר, ואני מסביר לו שבית=הכנסת נקרא "משכן אורי" על שם תלמיד שלי, אורי שחור, שנהרג עם חברו בפיגוע רצחני בוואדי קלט.
מתחילה התפילה, ואני בוער בקרבי ונקרע בין בקשת הבן והסב ובין רצוני לנסות לקרב את הזקן לתפילה - לפחות לכבוד היות נכדו בר=מצווה. אני מחליט לנסות לדבר על לבו של היהודי בן ה=84 בעדינות. "תאר לעצמך, מר הרמן", אני פונה אליו, "שבגילך המבוגר, אחרי כל התופת שעברת בשואה וניצלת, זכית לראות את הנכד שלך עולה לתורה, ועוד מעט יקרא את ההפטרה. אתה יודע איזו זכות נפלה בחלקך?!". עוד טרם סיימתי את המשפט אני רואה שדמעות מציפות את עיניו, והוא ממלמל מבעד לדמעותיו: "החזרת אותי הביתה", ואז במפתיע הוא אומר לי: "לך תביא לי חומש סידור וטלית, ותקרא לי לעלות לתורה ליד נכדי". אני הולך מיד ומביא לו את מבוקשו ובקושי עוצר את דמעותיי. הזקן מחבק אותי בחום, מתעטף בטלית ופותח את הסידור. בזמן שאני הולך לגבאי ואומר לו להוסיף את שמו של הזקן לעולים לתורה - גם אם לא נרשם מראש - אני רואה מזווית העין את הבן, אביו של בר=המצווה, מביט אלי במבט תמה.
הסב עולה לתורה, והבן ניגש אלי אחרי התפילה להודות לי ושואל: "איך עשית את זה? מה אמרת לו?". ציטטתי את המשפט שאמרתי לאביו.
אחרי טקס בר=המצווה שלח הסב תרומה נאה לבית=הכנסת, ומפעם לפעם התקשר אלי וסיפר שהתחיל שוב לפקוד את בית=הכנסת בחגים, ומדי פעם גם בשבתות.
דרך זו של קירוב לבבות - באהבה, למדתי מאבא ז"ל.
לעתים אני פוגש אנשים, שבצעירותם היו חרדים והתפקרו, אך לקראת היות בנם בר=מצווה מתעוררת אצלם "הנקודה היהודית" ומתדפקת על נשמתם. כשהם מגיעים אלי לשיחה, הם אומרים לי שהם מכירים את היהדות לפני ולפנים, ושאני רק מרענן את זכרונם.
פעם הגיע אלי קיבוצניק לשעבר ללא שום מושג ביהדות ושאל אם ניתן לשכור תפילין לשבת, כי חבל לו להוציא הוצאה כה גדולה לשבת אחת...
הוא אף לא ידע שבשבת לא מניחים תפילין...
חתן תורה
כעבור תקופה החליטו גבאי בית=הכנסת, כנציגי "קהילת רעות" של בית=הכנסת "משכן אורי", שאני ראוי לכבוד של "חתן תורה" באחד מחגי שמחת תורה. התרגשתי מאוד שבחרו בי לתפקיד. לכבוד האירוע התארגנו, ארבעת "חתני שמחת תורה", וקיימנו באולם בית=הכנסת סעודת חג מפוארת, אליה הוזמנו כל המתפללים. בסעודה נשאתי דברים לפני חברי הקהילה. אחרי שתיארתי את מהות החג, המופיע אחרון ב"שרשרת החגים" של חודש תשרי, והסברתי את מקור המנהג של "חתן תורה", נשאתי כמה מילות תודה אישיות:
"כב' הרב, חברי קהילת רעות הנכבדים!
אני מוצא לי לחובה נעימה להודות לחבריי וידידיי הקרובים ולקהילה כולה, שהעניקו לי את הכבוד להיות 'חתן תורה'. שהחיינו וקיימנו לזמן הזה!
נמצאים כאן הרבה מאוד חברי קהילה, שהיתה לי הזכות להיות המנהל של הילדים שלהם, ושאני פוגש בהם באהבה ובידידות. זה יום מיוחד עבורי, שזכיתי לתואר הנכבד כ'חתן תורה'. אינני יודע אם זיכיתם אותי בתואר בזכות אלפי הילדים שחינכתי לתורה ולאהבת ה' והארץ, או בזכות היותי הראשון בקהילה שזכה לנין. הקב"ה כיוון את החלטתכם לזכותני בתואר זה, אולי בזכות אבותיי ומשפחתי היקרה. אני שריד השואה, שזכה לבנות את ביתו בישראל, אני צאצא לדורות רבנים. הרבנות עברה מבן לאב עד הגיעה אלי, אך המלחמה לא אפשרה לי להמשיך שושלת זו, והצורר האכזרי קטע את ההמשכיות. שרדתי את המלחמה, וזכות גדולה נפלה בחלקי לבנות מחדש יחד עם הזיווג שהקב"ה זימן לי את הקן המשפחתי, בו השקענו ממיטב מרצנו בחינוך הילדים, הנכדים, ועכשיו ב"ה באים גם הנינים. זכינו לחנך גם אלפי תלמידים בארץ ובעולם הרחב לאהבת ה' העם והארץ, והיום רבים מהם חיים בישראל . עבודתנו החינוכית התבססה על אהבת הפרט, על מסירות אישית לכל ילד וקשר הדוק עם כולם במשך שנים. רבים מתלמידינו בגולה עלו ארצה ומהווים חלק נכבד ביישובי יהודה ושומרון.
יושבים כאן אתנו חברים וידידים קרובים, שאתם אני לומד דף גמרא זה ארבעים שנה בכל יום שני בשבוע. מגיד השיעור המכובד הריהו חברנו היקר ר' דוד פרידמן. דוד ממשיך את מתן השיעור השבועי אחרי חותני ז"ל, שלימד אותנו 17 שנים. אני ייסדתי את השיעור בבני=ברק, וב"ה הלימוד השבועי לא פסק אפילו בעתות מלחמה וממשיך עד היום הזה.
בזכות אהבת התורה, אהבת הזולת ואהבת ישראל באשר הם זכיתי למעמד מכובד זה, ועל כך התודה והברכה לכולם מעומק הלב".
כעבור תקופה החליטו גבאי בית=הכנסת, כנציגי "קהילת רעות" של בית=הכנסת "משכן אורי", שאני ראוי לכבוד של "חתן תורה" באחד מחגי שמחת תורה. התרגשתי מאוד שבחרו בי לתפקיד. לכבוד האירוע התארגנו, ארבעת "חתני שמחת תורה", וקיימנו באולם בית=הכנסת סעודת חג מפוארת, אליה הוזמנו כל המתפללים. בסעודה נשאתי דברים לפני חברי הקהילה. אחרי שתיארתי את מהות החג, המופיע אחרון ב"שרשרת החגים" של חודש תשרי, והסברתי את מקור המנהג של "חתן תורה", נשאתי כמה מילות תודה אישיות:
"כב' הרב, חברי קהילת רעות הנכבדים!
אני מוצא לי לחובה נעימה להודות לחבריי וידידיי הקרובים ולקהילה כולה, שהעניקו לי את הכבוד להיות 'חתן תורה'. שהחיינו וקיימנו לזמן הזה!
נמצאים כאן הרבה מאוד חברי קהילה, שהיתה לי הזכות להיות המנהל של הילדים שלהם, ושאני פוגש בהם באהבה ובידידות. זה יום מיוחד עבורי, שזכיתי לתואר הנכבד כ'חתן תורה'. אינני יודע אם זיכיתם אותי בתואר בזכות אלפי הילדים שחינכתי לתורה ולאהבת ה' והארץ, או בזכות היותי הראשון בקהילה שזכה לנין. הקב"ה כיוון את החלטתכם לזכותני בתואר זה, אולי בזכות אבותיי ומשפחתי היקרה. אני שריד השואה, שזכה לבנות את ביתו בישראל, אני צאצא לדורות רבנים. הרבנות עברה מבן לאב עד הגיעה אלי, אך המלחמה לא אפשרה לי להמשיך שושלת זו, והצורר האכזרי קטע את ההמשכיות. שרדתי את המלחמה, וזכות גדולה נפלה בחלקי לבנות מחדש יחד עם הזיווג שהקב"ה זימן לי את הקן המשפחתי, בו השקענו ממיטב מרצנו בחינוך הילדים, הנכדים, ועכשיו ב"ה באים גם הנינים. זכינו לחנך גם אלפי תלמידים בארץ ובעולם הרחב לאהבת ה' העם והארץ, והיום רבים מהם חיים בישראל . עבודתנו החינוכית התבססה על אהבת הפרט, על מסירות אישית לכל ילד וקשר הדוק עם כולם במשך שנים. רבים מתלמידינו בגולה עלו ארצה ומהווים חלק נכבד ביישובי יהודה ושומרון.
יושבים כאן אתנו חברים וידידים קרובים, שאתם אני לומד דף גמרא זה ארבעים שנה בכל יום שני בשבוע. מגיד השיעור המכובד הריהו חברנו היקר ר' דוד פרידמן. דוד ממשיך את מתן השיעור השבועי אחרי חותני ז"ל, שלימד אותנו 17 שנים. אני ייסדתי את השיעור בבני=ברק, וב"ה הלימוד השבועי לא פסק אפילו בעתות מלחמה וממשיך עד היום הזה.
בזכות אהבת התורה, אהבת הזולת ואהבת ישראל באשר הם זכיתי למעמד מכובד זה, ועל כך התודה והברכה לכולם מעומק הלב".
התנדבות "לא פורמלית" בייעוץ ובסיוע להורים וילדיהם בנושאי חינוך
עד היום פונים אלי תושבי העיר, המכירים אותי היטב כמנהל בית=ספר "יבנה" לשעבר וכמנהל מחלקת החינוך בעירייה לשעבר, בבקשה שאסייע להם להתמצא בנבכי הביורוקרטיה העירונית ואייעץ להם בתחומי בית=הספר. לא מזמן פנה אלי הורה לילד וביקש את עזרתי בקבלה לבית=ספר על=יסודי בעיר. שוחחתי עם היועצת - במקרה היתה זו היועצת שלי ב"יבנה", והיא נפגשה עם הילד ומשפחתו, התרשמה מהילד וסייעה בקבלתו לבית=הספר בו רצה ללמוד.
עד היום פונים אלי תושבי העיר, המכירים אותי היטב כמנהל בית=ספר "יבנה" לשעבר וכמנהל מחלקת החינוך בעירייה לשעבר, בבקשה שאסייע להם להתמצא בנבכי הביורוקרטיה העירונית ואייעץ להם בתחומי בית=הספר. לא מזמן פנה אלי הורה לילד וביקש את עזרתי בקבלה לבית=ספר על=יסודי בעיר. שוחחתי עם היועצת - במקרה היתה זו היועצת שלי ב"יבנה", והיא נפגשה עם הילד ומשפחתו, התרשמה מהילד וסייעה בקבלתו לבית=הספר בו רצה ללמוד.
הפקה, ארגון והנחייה של פסטיבלי היידישפסטיבלי היידיש, שתפסו תאוצה בשנים האחרונות, התחילו בקנה מידה קטן - דרך מפגש חברים שבו השתתפנו. אני אוהב את השפה מיום שנולדתי. איך התחיל הכול? באחת השבתות ישבנו עם חברים באחד הבתים ושרנו. בין השאר שרנו כמה שירים ביידיש, שחלק מהנוכחים זכרו מבית אבא. קמה אחת החברות ואמרה: "אולי נארגן שבת כזו של שירי יידיש באחד מבתי=המלון?"
מיד הרמתי את הכפפה. חברו אלי שושנה שטיינמיץ ושירה מרקוביץ, וככה יצאנו, "שלוש השִינִים" (שושנה, שירה, שמואל) להרפתקה המעניינת בארגון "פסטיבל היידיש" הראשון.
יצרנו קשר עם מלון "רמאדה רנסנס" בירושלים ופרסמנו את הידיעה על "שבת היידיש" בקרב חברים ובין בתי=הכנסת השונים. הידיעה עברה מפה לאוזן, ונרשמו 49 זוגות!
הזמנתי לאותה שבת זמרת יידיש שהכרתי עם בעלה, וביחד הכנו תוכנית של שירה ביידיש. השירים והשיחות התנהלו ביידיש, ואפילו השיעור בפרשת השבוע, שנתן יעקב נאמן, התקיים ביידיש. האנשים יצאו מהשבת הזו בהתרוממות רוח ולא הפסיקו לדבר עליה. לא עבר חודש ימים, וקיבלתי טלפון ממנהלת חברת הנסיעות "יוניטורס", שהצלחת שבת היידיש הגיעה גם לאוזניה. "שמעתי, דרך מכרים שלנו מרעננה, שהיתה לכם שבת יידיש מאוד מוצלחת", פתחה ואמרה, "אני מעוניינת להמשיך באירועי יידיש דומים ומבקשת שתעזור לנו לארגן אותם". הרעיון נראה לי מעניין, ולכן הגעתי למשרדה וחתמנו חוזה. פסטיבל היידיש הראשון התקיים בפורים 1998 במלון "נירוואנה" שלחוף ים המלח.
לקראת הפסטיבל יצרתי קשר עם אמני היידיש מהשורה הראשונה, כמו מוטי גלעדי, שרהל'ה פלדמן, הזמרת נחמה ליפשיץ ונגנים שונים. הם שמחו לרעיון והסכימו להופיע בפסטיבל.
ארגון הצד האמנותי של הפסטיבל היה באחריותי, וכן התפריט. חברת הנסיעות פרסמה את הפסטיבל, ונרשמו 680 איש! - הצלחה בלתי רגילה. במהלך ההכנות לפסטיבל יצרתי קשר עם הרשות הממלכתית לשפת היידיש, והיא שיתפה אתי פעולה באירוע. הכניסה לאולם, בו התקיימו ההופעות, קושטה בסגנון העיירה היהודית, כליזמרים קיבלו את האורחים בכניסה, התקיים גם שוק של ספרי יידיש, והצייר ברנשטיין צייר בול לכבוד האירוע. קיימנו גם סעודת פורים כהלכתה, שכללה שירים וריקודים. משתתפי הפסטיבל חשו כאילו חזרו למחוזות ילדותם והצטרפו לשירה ולמעגלי הרוקדים. הנחיתי את כל המפגשים שהתקיימו בכל ימי הפסטיבל, גם הופעתי בתוכנית משלי, שכללה בדיחות מהרפרטואר של דז'יגן ושומאכר.
מאז הפסטיבל הראשון, שהיה סיפור הצלחה, מתקיימים עד עצם היום הזה שני פסטיבלי יידיש בשנה בהנחייתי, ובהם מגוון גדול של אמנים, ההולך וגדל משנה לשנה. במשך שנים עבדתי עם חברת "יוניטורס"; אך כאשר טוביה שוורץ, חברי מרעננה, פרש מחברת=הבת שלהם בה עבד והקים את סוכנות הנסיעות "הלל מסורת", החלטתי לחבור אליו, ומאז אנחנו עובדים ביחד פעמיים בשנה בארגון פסטיבלי היידיש: הוא אחראי לצד הלוגיסטי של הפסטיבל, ואני אחראי לצד האמנותי שלו.
כאשר אני מביט במשתתפים המאושרים הנהנים מחוויית הפסטיבל, אני חושב לעצמי כמה טוב שלקחתי על עצמי בשעתו להקים את הנדבך הראשון לאירועי היידיש, שמעליו נבנה בניין שלם, "מגדל" של פסטיבלים, שבעזרת השם עוד יעלה ויפרח. אחרי כל פסטיבל אני מקבל מבול של מכתבים, חלקם מרגשים מאוד, מאנשים שהשתתפו בפסטיבל. אחת המשתתפות בפסטיבל שהתקיים בחודש פברואר השנה (2008) בים המלח, שגילתה את היידיש דרך נישואיה לבעלה שגדל בבית בו דיברו שפה זו, סיפרה בקצרה את קורותיה והוסיפה: "במשך ארבעת ימי הפסטיבל מצאתי את עצמי לא אחת מזילה דמעה, ודרך ההרצאות, השירה והמופעים היתה עמי באולם חמותי היקרה, אותה אישה קטנה עם ה'טיכעל' על ראשה.
שמואל יקירי, אתה באמת אדם מיוחד, בלי עין הרע. לא אחת כשהיית על הבמה ודיברת אל הקהל, אמרתי לעצמי שבעצם יכולתי, אני וכל הקהל, להסתפק ב'הופעה' שלך...
אתה הקסמת את כולנו..."
אסתר: אני פותחת בקריירה חדשה כמספרת סיפורים למבוגרים, 1988
מיד אחרי פרישתי עשיתי משהו, שעליו חלמתי תמיד - אך לא היה לי זמן להגשימו: נרשמתי לקורס "אמנות הסיפור והמספר" ב"בית אריאלה" בתל=אביב, אליו התקבלתי אחרי אודישן...
העדפתי את מסלול הסיפורים למבוגרים: גם משום הנוחות בשעות העבודה (פעמים רבות מספרים סיפורים לילדים בספריות בשעות אחר הצהריים המוקדמות, שהן שעות מנוחה בשבילי), אך בעיקר משום שבגלל ניסיון החיים שלהם מגיבים מבוגרים לסיפורים אחרת מילדים - הם נכנסים לסיפורים בכל נשמתם; והיתה לי הרגשה שאיהנה יותר לעבוד אתם.
בתום הקורס המרתק, שנמשך שנה, התחלתי לעבוד ב"מקצוע" החדש שלי: מספרת סיפורים.
היתה לי "חיפושית" קטנה אדומה, ובה נסעתי למועדוני הקשישים ובתי=אבות בכל אזור המרכז:
תל=אביב, חולון, כפר=סבא, רמת=גן, הרצליה ועוד (שכנעתי את שמואל לרכוש לעצמו מכונית מכובדת, כיאה למנהל בית=ספר "יבנה", ולתת לי את ה"פולקסווגן" הישנה שלו...). כך נסעתי וסיפרתי סיפורים למבוגרים. אהבתי זאת מאוד ושמחתי להתנסות בחוויה שונה, אחרי שעבדתי שנים רבות עם ילדים. אהבתי את ההתייחסות שלהם לסיפורים - האסוציאטיבית עם קונוטציות לעברם. תוך כדי ההקשבה לסיפור הם נזכרים בחוויות שעברו בחייהם, וכך הם מזדהים עם הסיפור. ממש נהניתי לראות עד כמה הם קשובים ואיך העיניים שלהם נוצצות מהנאה ...
כן הופעתי במפגשי חברים של ארגונים שונים, כמו ויצ"ו, "בני=ברית", "אמונה" וחוגי "חזון", שהתקיימו בבתים פרטיים או במועדונים. במרכז היום לקשיש בחולון, בו הייתי משובצת בלו"ז מדי שבוע, בניתי נושא או מסר כלשהו, ולאורו עבדתי במשך השנה. בתקופה הראשונה לעבודתי הסתובבתי שעות בספריות לחפש סיפורים קצרים, והתקשיתי למצוא סיפורים שתאמו בדיוק לצורכי האוכלוסייה עמה עבדתי. הסיפורים שחיפשתי היו אמורים להיות עלילתיים עם מומנטים דרמטיים ומעניינים. הייתי מצלמת את הסיפורים ולומדת אותם בעל=פה. פה ושם השתמשתי במשפטי מפתח מתוך הכתוב. הסיפורים שסיפרתי היו של סופרים שונים, כמו או הנרי או בשביס זינגר. במשך הזמן בניתי שני מקבצי סיפורים: בקלאסר אחד קיבצתי סיפורים לפי נושאים, ובקלאסר האחר - לפי סופרים.
מיד אחרי פרישתי עשיתי משהו, שעליו חלמתי תמיד - אך לא היה לי זמן להגשימו: נרשמתי לקורס "אמנות הסיפור והמספר" ב"בית אריאלה" בתל=אביב, אליו התקבלתי אחרי אודישן...
העדפתי את מסלול הסיפורים למבוגרים: גם משום הנוחות בשעות העבודה (פעמים רבות מספרים סיפורים לילדים בספריות בשעות אחר הצהריים המוקדמות, שהן שעות מנוחה בשבילי), אך בעיקר משום שבגלל ניסיון החיים שלהם מגיבים מבוגרים לסיפורים אחרת מילדים - הם נכנסים לסיפורים בכל נשמתם; והיתה לי הרגשה שאיהנה יותר לעבוד אתם.
בתום הקורס המרתק, שנמשך שנה, התחלתי לעבוד ב"מקצוע" החדש שלי: מספרת סיפורים.
היתה לי "חיפושית" קטנה אדומה, ובה נסעתי למועדוני הקשישים ובתי=אבות בכל אזור המרכז:
תל=אביב, חולון, כפר=סבא, רמת=גן, הרצליה ועוד (שכנעתי את שמואל לרכוש לעצמו מכונית מכובדת, כיאה למנהל בית=ספר "יבנה", ולתת לי את ה"פולקסווגן" הישנה שלו...). כך נסעתי וסיפרתי סיפורים למבוגרים. אהבתי זאת מאוד ושמחתי להתנסות בחוויה שונה, אחרי שעבדתי שנים רבות עם ילדים. אהבתי את ההתייחסות שלהם לסיפורים - האסוציאטיבית עם קונוטציות לעברם. תוך כדי ההקשבה לסיפור הם נזכרים בחוויות שעברו בחייהם, וכך הם מזדהים עם הסיפור. ממש נהניתי לראות עד כמה הם קשובים ואיך העיניים שלהם נוצצות מהנאה ...
כן הופעתי במפגשי חברים של ארגונים שונים, כמו ויצ"ו, "בני=ברית", "אמונה" וחוגי "חזון", שהתקיימו בבתים פרטיים או במועדונים. במרכז היום לקשיש בחולון, בו הייתי משובצת בלו"ז מדי שבוע, בניתי נושא או מסר כלשהו, ולאורו עבדתי במשך השנה. בתקופה הראשונה לעבודתי הסתובבתי שעות בספריות לחפש סיפורים קצרים, והתקשיתי למצוא סיפורים שתאמו בדיוק לצורכי האוכלוסייה עמה עבדתי. הסיפורים שחיפשתי היו אמורים להיות עלילתיים עם מומנטים דרמטיים ומעניינים. הייתי מצלמת את הסיפורים ולומדת אותם בעל=פה. פה ושם השתמשתי במשפטי מפתח מתוך הכתוב. הסיפורים שסיפרתי היו של סופרים שונים, כמו או הנרי או בשביס זינגר. במשך הזמן בניתי שני מקבצי סיפורים: בקלאסר אחד קיבצתי סיפורים לפי נושאים, ובקלאסר האחר - לפי סופרים.
סיפורים ושיעורים
כל שבוע, ביום ד', הייתי מעבירה שיעורים במועדון "אמונה" בבני=ברק בנושאים שונים, כמו מגילת אסתר. בשיעור הזה אני מפנה את תשומת לב המשתתפות לנקודות שונות בסיפור, שבזמן קריאת המגילה בבית=הכנסת נעלמות מאתנו – למשל, שהסיפור המסופר במגילה ארך תשע שנים, ושאסתר נבחרה למלכה רק בשנה השביעית למלוך המלך אחשוורוש; או שבעצם כל הסיפור התרחש בפסח, שנה לפני אדר, ואז גם נתלה המן. שיעור נוסף הכנתי בנושא ספר יונה.
בשנת 1992 פנתה אלי רכזת "אמונה" בבני=ברק וביקשה שאכין סיפור כלשהו הקשור לגירוש ספרד, במלאת 500 שנה לגירוש יהודי ספרד, ושגם שאוסיף לסיפור "סקירה קטנה"
על יהודי ספרד. מצאתי ספר שנקרא יקר מפז מתוך הסדרה "שרשרת הזהב" של אדיר כהן, העוסקת בהיסטוריה של עם ישראל והמובאת בצורת סיפורים קונקרטיים. בספר זה מצאתי סיפורים על אנשים, שחיו בתקופת תור הזהב בספרד (מ=950 עד 1150), וסימנתי לי כמה סיפורים מעניינים.
אחר כך התחלתי לחפש חומר ל"סקירה הקטנה". כדרכי, כאשר אומרים לי להכין "סקירה קטנה", אני מכינה עבודה אוניברסיטאית שלמה. ואכן, יצא לי בסוף "קורס שלם": תוכנית בת 15 שיעורים, המשלבת סקירה על יהדות ספרד עם סיפורים מעניינים, והתחלתי להעביר אותה במסגרות שונות. לצורך הכנת החומר נעזרתי גם באטלס עץ חיים של הרב הלפרין, בו הוא מתאר את תולדות חייהם ומשנתם של גדולי הרבנים בכל הגלויות. מתוכו דליתי חומרים על אודות 75 מגדולי הרבנים ("מגדלורים") בספרד. הכנתי לי טבלה, הפרוסה על פני שלושה עמודים, ובה ציון שמות הרבנים הללו על פי תאריך פטירתם (כי תאריך הולדתם של רוב הרבנים לא היה ידוע), ורשמתי בה בכמה משפטים עיקריים את תולדות חייו ומפעלו של כל אחד מהם. את הקורס הזה העברתי במסגרות רבות.
במשך שלוש שנים העברתי בשבתות, בשעות אחר הצהריים, שיעור בפרשת השבוע במועדון "אמונה" ברעננה. כדי להתכונן לכך השתמשתי בגליונות פרשת השבוע של ד"ר נחמה לייבוביץ, בהם היא מעלה סוגיות ובעיות שונות בפרשה ומחלקת אותה לנושאים. את ההסברים היא מביאה מפרשנים שונים, כדי לציין את ההבדל ביניהם. למרות החומר ה"כאילו מוכן" שהיה ברשותי, הייתי משקיעה שעות רבות בהכנתו והתאמתו לקבוצת נשות "אמונה" (עד היום אני מקבלת הדים מהנשים שלמדו בשיעורים הללו שהעברתי ב"אמונה"). לצערי נאלצתי להפסיק זאת, כי אני מתקשה ללכת ברגל את קטע הדרך מביתי למועדון.
במשך השנים כתבתי לעצמי סיפורים שונים, חלקם מחוויות ילדותי (סיפורים אלה שובצו בספר), ואחרים בנושאים שונים. כאשר עברנו לגור ברעננה, הצטרפתי לחוג דרמה בעיר.
יום אחד ביקשה המורה להציג איזה קטע, והחלטתי לכתוב סיפור חדש ולהציג אותו. כך כתבתי את "משוגעת בלב" הקשור לשואה. הגעתי לחוג לבושה בבגדים מרופטים ושיחקתי את הקטע, וחברי החוג נשארו המומים...
בעקבות ביקור בירושלים כתבתי את "סן סימון". שני הסיפורים מופיעים בנספח בסוף ספר זה.
כל שבוע, ביום ד', הייתי מעבירה שיעורים במועדון "אמונה" בבני=ברק בנושאים שונים, כמו מגילת אסתר. בשיעור הזה אני מפנה את תשומת לב המשתתפות לנקודות שונות בסיפור, שבזמן קריאת המגילה בבית=הכנסת נעלמות מאתנו – למשל, שהסיפור המסופר במגילה ארך תשע שנים, ושאסתר נבחרה למלכה רק בשנה השביעית למלוך המלך אחשוורוש; או שבעצם כל הסיפור התרחש בפסח, שנה לפני אדר, ואז גם נתלה המן. שיעור נוסף הכנתי בנושא ספר יונה.
בשנת 1992 פנתה אלי רכזת "אמונה" בבני=ברק וביקשה שאכין סיפור כלשהו הקשור לגירוש ספרד, במלאת 500 שנה לגירוש יהודי ספרד, ושגם שאוסיף לסיפור "סקירה קטנה"
על יהודי ספרד. מצאתי ספר שנקרא יקר מפז מתוך הסדרה "שרשרת הזהב" של אדיר כהן, העוסקת בהיסטוריה של עם ישראל והמובאת בצורת סיפורים קונקרטיים. בספר זה מצאתי סיפורים על אנשים, שחיו בתקופת תור הזהב בספרד (מ=950 עד 1150), וסימנתי לי כמה סיפורים מעניינים.
אחר כך התחלתי לחפש חומר ל"סקירה הקטנה". כדרכי, כאשר אומרים לי להכין "סקירה קטנה", אני מכינה עבודה אוניברסיטאית שלמה. ואכן, יצא לי בסוף "קורס שלם": תוכנית בת 15 שיעורים, המשלבת סקירה על יהדות ספרד עם סיפורים מעניינים, והתחלתי להעביר אותה במסגרות שונות. לצורך הכנת החומר נעזרתי גם באטלס עץ חיים של הרב הלפרין, בו הוא מתאר את תולדות חייהם ומשנתם של גדולי הרבנים בכל הגלויות. מתוכו דליתי חומרים על אודות 75 מגדולי הרבנים ("מגדלורים") בספרד. הכנתי לי טבלה, הפרוסה על פני שלושה עמודים, ובה ציון שמות הרבנים הללו על פי תאריך פטירתם (כי תאריך הולדתם של רוב הרבנים לא היה ידוע), ורשמתי בה בכמה משפטים עיקריים את תולדות חייו ומפעלו של כל אחד מהם. את הקורס הזה העברתי במסגרות רבות.
במשך שלוש שנים העברתי בשבתות, בשעות אחר הצהריים, שיעור בפרשת השבוע במועדון "אמונה" ברעננה. כדי להתכונן לכך השתמשתי בגליונות פרשת השבוע של ד"ר נחמה לייבוביץ, בהם היא מעלה סוגיות ובעיות שונות בפרשה ומחלקת אותה לנושאים. את ההסברים היא מביאה מפרשנים שונים, כדי לציין את ההבדל ביניהם. למרות החומר ה"כאילו מוכן" שהיה ברשותי, הייתי משקיעה שעות רבות בהכנתו והתאמתו לקבוצת נשות "אמונה" (עד היום אני מקבלת הדים מהנשים שלמדו בשיעורים הללו שהעברתי ב"אמונה"). לצערי נאלצתי להפסיק זאת, כי אני מתקשה ללכת ברגל את קטע הדרך מביתי למועדון.
במשך השנים כתבתי לעצמי סיפורים שונים, חלקם מחוויות ילדותי (סיפורים אלה שובצו בספר), ואחרים בנושאים שונים. כאשר עברנו לגור ברעננה, הצטרפתי לחוג דרמה בעיר.
יום אחד ביקשה המורה להציג איזה קטע, והחלטתי לכתוב סיפור חדש ולהציג אותו. כך כתבתי את "משוגעת בלב" הקשור לשואה. הגעתי לחוג לבושה בבגדים מרופטים ושיחקתי את הקטע, וחברי החוג נשארו המומים...
בעקבות ביקור בירושלים כתבתי את "סן סימון". שני הסיפורים מופיעים בנספח בסוף ספר זה.
