שליחות אחרי הפרישה לגמלאות: ונצואלה, 1997- 1999
הצעת השליחות, ההתלבטויות והתנאים שהצבנו לקבלתה
שמואל: פחות משבוע אחרי פרישתי לגמלאות קיבלתי שיחת טלפון מהרב פינחס היימן, תושב רעננה שעלה ארצה מקנדה, המנהל את מכון "לוקשטיין" לחינוך בגולה באוניברסיטת "בר אילן", ובה הציע לי לצאת שליחות חדשה. "אתה אומנם חושב שיצאת לפנסיה", אמר לי הרב היימן באותה שיחת טלפון, "אך אתה עוד לא פורש סופית, כי אנחנו זקוקים לך ולאשתך לשליחות חינוכית חדשה". את פינחס היימן הכרתי עוד מימיו הראשונים בארץ, כאשר היה "עולה חדש" מקנדה וביקר ברעננה, כולל אצלי בבית=הספר "יבנה", כדי לבדוק אפשרות להתיישב בעיר עם משפחתו. בהמשך לשיחה הטלפונית הזו הסכמתי לקבוע עם הרב היימן פגישה, אבל בלי שום התחייבות. הרב היימן שמח לראותני ושטח בפניי את הצעת השליחות: "אני חוזר עכשיו מוונצואלה", אמר, "והקהילה היהודית שם משוועת לזוג כמוכם". הוא סיפר לי על מצוקתם של יהודי הקהילה ועל רמתו הנמוכה של החינוך היהודי שם, ופרס בפניי את מבנה הקהילה היהודית, את קשייה ואת הבקשה שהעלו נציגיה בפניו.
רוב יהודי ונצואלה מרוכזים בעיר הבירה קָרָאקָס. יש שם שתי קהילות - ספרדית ואשכנזית – והן חיות יפה ביניהן. יש רב אשכנזי ראשי, ולו בית=כנסת אשכנזי גדול ומשרד משלו; ויש רב ספרדי ראשי, ולו בית=כנסת ספרדי צמוד, יפה ומפואר גם הוא, ומשרד צמוד. אבל בנושא החינוך היהודי התאחדו שתי הקהילות והקימו בתי=ספר משותפים: שני בתי=ספר יסודיים יומיים יהודיים ותיכון אחד. תוכני הלימוד בבתי=הספר הללו היו משולבים: לימודים כלליים ולימודי יהדות. בית=ספר יסודי אחד שכן בתוך אחת השכונות היהודיות, והיסודי האחר, עם התיכון, שכנו במתחם "הִיבּרַאיְקָה": מרכז קהילתי יהודי גדול, שכלל קאנטרי קלאב, ובו ברֵכת שחייה ומתקני ספורט שונים, ובו התקיימו מגוון חוגים לאנשי הקהילה וילדיהם ואירועים שונים של הקהילה היהודית.
"יום אחד", סיפר לי הרב היימן, "ישבו ועדי שתי הקהילות ודנו באחת הבעיות המרכזיות של הקהילה: התבוללות - אחוז גבוה של נישואי תערובת בין היהודים צעירי הקהילה לגויים תושבי המדינה. הם ניסו להבין את הסיבה, שהרי ילדיהם למדו עברית ולמדו במסגרות יהודיות! אחד מחברי הקהילה העלה השערה, שהסיבה היא העדר לימודי מסורת יהודית בתוכניות הלימודים. בעקבות אותו דיון הם פנו אלי בעת ביקורי שם, וביקשו שאמצא להם שליחים מהארץ, שידאגו להטמיע את המסורת בתוכניות הלימודים בשלושת בתי=הספר שלהם. לבקשתם צירפו ארבעה תנאים", הוסיף הרב היימן בסיכום דבריו, "תנאי ראשון: הם מבקשים זוג שליחים; תנאי שני: שיהיה להם ניסיון בחינוך בארץ; תנאי שלישי: שיהיו בעלי ניסיון בחינוך בגולה; ותנאי רביעי: שיהיו אנשים מהזרם הדתי המתון (כיפה סרוגה) - לא חרדים. עכשיו אתה מבין איך מיד חשבתי עליכם", אמר הרב היימן, "הרי אתם, עם נסיונכם העשיר והמוצלח בשליחויות בקהילות בעולם, כולל ברזיל, מתאימים בדיוק לצורכי הקהילה". והוסיף: "אינני חושב שאמצא בכל רחבי המדינה זוג אחר, העונה לכל תנאי הקהילה ומתאים לשליחות הזו כמו כפפה לכף היד, כמוכם".
כל העת שתיאר הרב היימן את הקהילה היהודית בוונצואלה וקשייה שתקתי והאזנתי לו ברוב קשב, ומשסיים עניתי לו:
"אני מבין את חשיבותה של השליחות הזו, אבל לפעמים צריך אדם לחשוב גם על עצמו. גם אסתר וגם אני איננו אנשים צעירים, ואני רק עכשיו יצאתי לפנסיה ועוד לא הספקתי לנשום אוויר חופשי". אך הוא ביטל את דבריי במחי יד ואמר: "שמואל, אדם עם אנרגיות כמו שלך יוצא לפנסיה? הרי יש לך עוד הרבה מה לתרום! ואני לא מתכונן לוותר עליך".
הבטחתי לו שאהרהר בהצעתו ואשיב לו בקרוב את החלטתי. כל הדרך הביתה התלבטתי. מצד אחד קסם לי האתגר שבשליחות החדשה, אך מצד שני חשבתי בלבי: "הרי לא סתם פרשתי! הגיעה העת שאעשה לעצמי". הגעתי הביתה, פרסתי את ההצעה בפני אסתר וביקשתי את חוות דעתה.
אסתר: בוקר אחד מגיע שמואל הביתה - גרנו אז ברחוב חנקין ברעננה - ועל פניו הבעה של "סיפור חדש". "מה העניינים?" אני שואלת אותו, והוא יורה מיד: "מתחשק לך לנסוע לוונצואלה?". לא עניתי לו, כי הצעתו לא נראתה לי הגיונית. "מה את שותקת? שאלתי אותך שאלה?" אומר שמואל ומנסה לפענח את סיבת שתיקתי. "מה יש לי לענות?" אני משיבה לו לבסוף, "עכשיו, בסוף החיים, נזכרת שוב?" - והוא בשלו: "מציעים לנו לנסוע לשליחות לוונצואלה, לקראקס. מה יש? מקום חדש, אנשים חדשים, תפקיד שונה משליחויותינו הקודמות. חזרנו מאנגליה לפני 21 שנים. לא הגיע הזמן להתרענן?" ואני מנסה להתגונן בהתקפה: "איך בכלל עולה בדעתך רעיון כזה? אני כבר עשר שנים בפנסיה! ומה עם הילדים והנכדים?"
ושמואל ממשיך לנסות לשכנע אותי: "האמיני לי שכולם יחכו לנו. בסך הכול מדובר בשנתיים. זה יעבור מהר, ושום דבר כאן לא יברח. הפעם זו לא שליחות מהסוכנות, אלא מזמינים אותנו מהקהילה עצמה, כלומר זו שליחות פרטית. התנאים שמציעים לנו הם מצוינים, והתפקידים חשובים ומעניינים לי ולך". והוא מספר לי שהוצע לו לנהל את התחום היהודי בשלושת בתי=הספר, ולי מוצע לשמש כמנהלת פדגוגית ולהדריך את המורים. אני מתחילה להתרכך בתוכי, ובכל זאת מעלה טיעונים נוספים: "תראה, רק שלוש שנים אנחנו גרים בדירה הזאת - ועכשיו נתחיל שוב לארוז הכול! להשכיר את הדירה מי=יודע=למי? ונצואלה רחוקה, לא במרחק קפיצה לארץ כשנתקפים בגעגוע, ומה אם ייוולד פה בינתיים עוד נכד? לא נהיה בברית? ואפילו לידת נכדה אני לא רוצה להחמיץ". ואני מנסה עוד ועוד לשכנע אותו כמה טובה היא השגרה - אף שאני יודעת שאצל שמואל זה לא תמיד עובד... "בוא נמשיך בשגרה הנוחה שלנו", אני אומרת לו, "אתה - בפעילויותיך המעניינות, ואני אמשיך לספר סיפורים בבקרים, אחר הצהריים ובערבים, וכל שבוע אבקר אצל ילד אחר..." אבל אני מבחינה ששמואל לא ממש מקשיב, והוא ממשיך: "אבל אנחנו לא עוזבים את הארץ! שנתיים זה לא סוף העולם! חוץ מזה, הם מאפשרים לנו לנסוע לשבועיים לפני קבלת ההחלטה לראות את המקום, את התנאים, להכיר את האנשים וללמוד את סוג העבודה הנדרשת - ורק אחר כך נחליט".
ההתלבטות היתה קשה מאוד: הייתי כבר עשר שנים בפנסיה, ושמואל זה עתה יצא לפנסיה. מצד אחד חשבנו שבגילנו תהיה המעמסה קשה מדי; ומצד שני תחושת השליחות העמוקה - כמייצגי העם היהודי, מסורת ישראל והציונות - היתה חזקה, והאתגר היה גדול. לפיכך לא פסלנו את ההצעה על הסף - בפרט שהקהילה נענתה לבקשתו של שמואל באמצעות הרב היימן לבקר במקום ולבחון את הבעיות מקרוב, בטרם ניתן את תשובתנו.
ארזנו אפוא מזוודה ונסענו לוונצואלה לשבועיים. למחרת בואנו והתארגנותנו בבית=המלון נסענו לבתי=הספר לעמוד על טיב הבעיות, וראינו מיד שהמצב נורא: רוב המורים היו מקומיים, והשליחים המעטים מישראל לא היו ברמה נאותה. דוגמה אחת מני רבות: באחת ההדרכות שקיימתי בהמשך הזכרתי את הרמב"ם כדוגמה וחיזוק לאחד הנושאים שהעליתי. אמר לי אחד המורים, שהיה "שליח חינוך" מישראל, בהתרסה: "אז מה אם הרמב"ם אמר? מי זה הרמב"ם בכלל?!" וזה אומר שליח מישראל, מורה, תושב לוד בשם ארביב.
באותו ביקור ראשון למדנו את מבנה בתי=הספר. בכל שכבה היו שש כיתות, ועם הגנים היו למעלה משבעים מורים לעברית, שהיו אמורים לקבל ממני הדרכה הן ברמה האישית - על=ידי כניסה לשיעורים והעברת ביקורת, הן ברמה השכבתית והבית=ספרית. התאכסנו במלון הצמוד לבית=הכנסת והתחלנו לדבר בינינו. הגענו למסקנה שרק אנחנו, שני אנשים, לא נוכל לעשות דבר כדי לשנות את המצב ולהוציא את הקהילה הגדולה הזו מהתקיעות, ולכן החלטנו לחזור הביתה ולהשיב לרב הַיְימַן תשובה שלילית. הודענו זאת לרב ברנר, רבה הראשי האשכנזי של ונצואלה; הוא הזמין את שמואל לשיחה במשרדו, ואני נשארתי במלון להתחיל לארוז לקראת חזרתנו הביתה.
הרב ברנר ניסה לדבר על לבו של שמואל. הוא חזר ודיבר על בעייתם הקשה של אנשי הקהילה: תופעת ההתבוללות של הצעירים ועל היותם חסרי אונים מול בעיה קשה זו. "ואם לעת כזאת הגעתם אלינו", אמר הרב ברנר לשמואל, "בוודאי היתה זו ידו המכוונת של הקב"ה", וניסה לדבר על לבו לשנות את החלטתנו. שמואל התרכך וחזר אלי עם סיפור המעשה, וגם אני לא יכולתי לעמוד מנגד ולדחות בשתי ידיים שליחות ציונית=דתית כה חשובה. פרקתי אפוא את האריזות ועמדתי לצדו של שמואל בהחלטה העקרונית לקבל את השליחות, אך גם הפעם הצבנו לקהילה תנאי הכרחי להסכמתנו: הבאת עוד כמה זוגות שליחים מהארץ, שאנחנו נבחר, כדי שיהיה לנו עם מי לעבוד.
שמואל: הקהילה קיבלה את כל התנאים. חזרנו ארצה וסיפרנו לבני המשפחה ולחוג החברים על החלטתנו, וכולם ניסו להניא אותנו מכך. "השתגעת?" אמר לנו חבר אחד, "רק עכשיו הגעתם אל המנוחה ואל הנחלה! אסתר, את כבר עשר שנים בפנסיה, ושמואל, לא הספקת לנוח אף לא יום אחד! מה אתם צריכים בגילכם לקחת על עצמכם עול כזה?" לחצם של בני המשפחה והחברים ערערו קצת את החלטתנו, ושוב התחלנו להתלבט. לבסוף החלטתי לצלצל לאדמו"ר מבּוֹיַאן בירושלים, רבה של החסידות רוֹזִ'ין=בויאן אליה השתייכתי, כפי שנהגתי לעשות בעבר בעתות של מצוקה והתלבטויות, כדי להתייעץ אתו. פרסתי בפניו את תמונת המצב ואת התלבטויותיי.
"היום חודש אלול", ענה לי הרבי, "שהוא חודש התשובה, נכון? ועל תשובה אומרים תמיד 'כן'". והוסיף: "עם הידע שלכם והניסיון הרב אין שום סיבה שלא תיענו לאתגר הזה, והקב"ה יעזור לכם". ברכתו של הרבי מבויאן חתמה סופית את התלבטויותינו, והחלטנו לצאת לדרך.
במפגש הפרידה מכל בני המשפחה הגישה לנו רְוִיטַל, נכדתנו הבכורה, ברכה מרגשת שכתבה בשם כולם:
סבא וסבתא,
אני לא יכולה לתאר לכם את סערת הרגשות ובלבול המחשבות שעברו עלי (וכנראה על כולם) בתקופה האחרונה. מצד אחד שמחה וגאווה, ומצד שני עצב ודאגה.
שמחה - בשבילכם על ההזדמנות שניתנה בידכם להרפתקה בארץ חדשה. על ההזדמנות להרגיש צעירים ורצויים, ולתת עוד מעצמכם לאחרים. יש לכם הרבה מה לתת ועל זאת גם גאוותי, על שאתם לא נרתעים לצאת ולתת ולעזור לעם היהודי למרות גילכם ולמרות הפרידה מהמשפחה ומהחברים, מאורח החיים ומהנוחות המוכרים לכם כאן ולנסוע לקצה השני של כדור הארץ, כיוון שביקשו מכם להושיט יד ולעזור.
אך לבי מלא עצב ואני מרגישה כבר את הגעגוע. געגוע לחבילות של דגים וקציצות ש"טופלו" באהבה ובמסירות ומשקפים את הדאגה והאכפתיות, געגוע לביקורים בשבתות ולמשחקי רמיקוב מלאי צהלה וצחוק, געגוע לביקורים חטופים ולידיעה שאתה תמיד מוזמן בברכה ותקבל מיטה מזמינה, ארוחה חמה והמון אהבה. אך אני יודעת בבטחה, סבא וסבתא, שלא משנה כמה קילומטרים יפרידו בינינו, או כמה יבשות, ימים ומדבריות, הקשר שבלב הוא קרוב קרוב. אני יודעת ששליחי מצווה אינם ניזוקים והאמונה הזאת תלווה אותי בחודשים הבאים.
אני שולחת אתכם בברכה ששלח ה' את 'הושע כדי להנהיג את העם ולכבוש את הארץ:"חזקו ואמצו!" ואל תשכחו לרגע שאי שם מאחור בבית יש לכם משפחה שמעודדת ומחזקת ובעיקר אוהבת אתכם מאוד מאוד. נסיעה טובה ודרך צלחה!!
באהבה, מרוִיטל (בשם כולם).
עם "ברכת דרך" כזו מרוִיטל שלנו ומכל המשפחה יצאנו לדרך ברגשות מעורבים - אך בנחישות רבה להצליח, בעזרת השם.
שמואל: פחות משבוע אחרי פרישתי לגמלאות קיבלתי שיחת טלפון מהרב פינחס היימן, תושב רעננה שעלה ארצה מקנדה, המנהל את מכון "לוקשטיין" לחינוך בגולה באוניברסיטת "בר אילן", ובה הציע לי לצאת שליחות חדשה. "אתה אומנם חושב שיצאת לפנסיה", אמר לי הרב היימן באותה שיחת טלפון, "אך אתה עוד לא פורש סופית, כי אנחנו זקוקים לך ולאשתך לשליחות חינוכית חדשה". את פינחס היימן הכרתי עוד מימיו הראשונים בארץ, כאשר היה "עולה חדש" מקנדה וביקר ברעננה, כולל אצלי בבית=הספר "יבנה", כדי לבדוק אפשרות להתיישב בעיר עם משפחתו. בהמשך לשיחה הטלפונית הזו הסכמתי לקבוע עם הרב היימן פגישה, אבל בלי שום התחייבות. הרב היימן שמח לראותני ושטח בפניי את הצעת השליחות: "אני חוזר עכשיו מוונצואלה", אמר, "והקהילה היהודית שם משוועת לזוג כמוכם". הוא סיפר לי על מצוקתם של יהודי הקהילה ועל רמתו הנמוכה של החינוך היהודי שם, ופרס בפניי את מבנה הקהילה היהודית, את קשייה ואת הבקשה שהעלו נציגיה בפניו.
רוב יהודי ונצואלה מרוכזים בעיר הבירה קָרָאקָס. יש שם שתי קהילות - ספרדית ואשכנזית – והן חיות יפה ביניהן. יש רב אשכנזי ראשי, ולו בית=כנסת אשכנזי גדול ומשרד משלו; ויש רב ספרדי ראשי, ולו בית=כנסת ספרדי צמוד, יפה ומפואר גם הוא, ומשרד צמוד. אבל בנושא החינוך היהודי התאחדו שתי הקהילות והקימו בתי=ספר משותפים: שני בתי=ספר יסודיים יומיים יהודיים ותיכון אחד. תוכני הלימוד בבתי=הספר הללו היו משולבים: לימודים כלליים ולימודי יהדות. בית=ספר יסודי אחד שכן בתוך אחת השכונות היהודיות, והיסודי האחר, עם התיכון, שכנו במתחם "הִיבּרַאיְקָה": מרכז קהילתי יהודי גדול, שכלל קאנטרי קלאב, ובו ברֵכת שחייה ומתקני ספורט שונים, ובו התקיימו מגוון חוגים לאנשי הקהילה וילדיהם ואירועים שונים של הקהילה היהודית.
"יום אחד", סיפר לי הרב היימן, "ישבו ועדי שתי הקהילות ודנו באחת הבעיות המרכזיות של הקהילה: התבוללות - אחוז גבוה של נישואי תערובת בין היהודים צעירי הקהילה לגויים תושבי המדינה. הם ניסו להבין את הסיבה, שהרי ילדיהם למדו עברית ולמדו במסגרות יהודיות! אחד מחברי הקהילה העלה השערה, שהסיבה היא העדר לימודי מסורת יהודית בתוכניות הלימודים. בעקבות אותו דיון הם פנו אלי בעת ביקורי שם, וביקשו שאמצא להם שליחים מהארץ, שידאגו להטמיע את המסורת בתוכניות הלימודים בשלושת בתי=הספר שלהם. לבקשתם צירפו ארבעה תנאים", הוסיף הרב היימן בסיכום דבריו, "תנאי ראשון: הם מבקשים זוג שליחים; תנאי שני: שיהיה להם ניסיון בחינוך בארץ; תנאי שלישי: שיהיו בעלי ניסיון בחינוך בגולה; ותנאי רביעי: שיהיו אנשים מהזרם הדתי המתון (כיפה סרוגה) - לא חרדים. עכשיו אתה מבין איך מיד חשבתי עליכם", אמר הרב היימן, "הרי אתם, עם נסיונכם העשיר והמוצלח בשליחויות בקהילות בעולם, כולל ברזיל, מתאימים בדיוק לצורכי הקהילה". והוסיף: "אינני חושב שאמצא בכל רחבי המדינה זוג אחר, העונה לכל תנאי הקהילה ומתאים לשליחות הזו כמו כפפה לכף היד, כמוכם".
כל העת שתיאר הרב היימן את הקהילה היהודית בוונצואלה וקשייה שתקתי והאזנתי לו ברוב קשב, ומשסיים עניתי לו:
"אני מבין את חשיבותה של השליחות הזו, אבל לפעמים צריך אדם לחשוב גם על עצמו. גם אסתר וגם אני איננו אנשים צעירים, ואני רק עכשיו יצאתי לפנסיה ועוד לא הספקתי לנשום אוויר חופשי". אך הוא ביטל את דבריי במחי יד ואמר: "שמואל, אדם עם אנרגיות כמו שלך יוצא לפנסיה? הרי יש לך עוד הרבה מה לתרום! ואני לא מתכונן לוותר עליך".
הבטחתי לו שאהרהר בהצעתו ואשיב לו בקרוב את החלטתי. כל הדרך הביתה התלבטתי. מצד אחד קסם לי האתגר שבשליחות החדשה, אך מצד שני חשבתי בלבי: "הרי לא סתם פרשתי! הגיעה העת שאעשה לעצמי". הגעתי הביתה, פרסתי את ההצעה בפני אסתר וביקשתי את חוות דעתה.
אסתר: בוקר אחד מגיע שמואל הביתה - גרנו אז ברחוב חנקין ברעננה - ועל פניו הבעה של "סיפור חדש". "מה העניינים?" אני שואלת אותו, והוא יורה מיד: "מתחשק לך לנסוע לוונצואלה?". לא עניתי לו, כי הצעתו לא נראתה לי הגיונית. "מה את שותקת? שאלתי אותך שאלה?" אומר שמואל ומנסה לפענח את סיבת שתיקתי. "מה יש לי לענות?" אני משיבה לו לבסוף, "עכשיו, בסוף החיים, נזכרת שוב?" - והוא בשלו: "מציעים לנו לנסוע לשליחות לוונצואלה, לקראקס. מה יש? מקום חדש, אנשים חדשים, תפקיד שונה משליחויותינו הקודמות. חזרנו מאנגליה לפני 21 שנים. לא הגיע הזמן להתרענן?" ואני מנסה להתגונן בהתקפה: "איך בכלל עולה בדעתך רעיון כזה? אני כבר עשר שנים בפנסיה! ומה עם הילדים והנכדים?"
ושמואל ממשיך לנסות לשכנע אותי: "האמיני לי שכולם יחכו לנו. בסך הכול מדובר בשנתיים. זה יעבור מהר, ושום דבר כאן לא יברח. הפעם זו לא שליחות מהסוכנות, אלא מזמינים אותנו מהקהילה עצמה, כלומר זו שליחות פרטית. התנאים שמציעים לנו הם מצוינים, והתפקידים חשובים ומעניינים לי ולך". והוא מספר לי שהוצע לו לנהל את התחום היהודי בשלושת בתי=הספר, ולי מוצע לשמש כמנהלת פדגוגית ולהדריך את המורים. אני מתחילה להתרכך בתוכי, ובכל זאת מעלה טיעונים נוספים: "תראה, רק שלוש שנים אנחנו גרים בדירה הזאת - ועכשיו נתחיל שוב לארוז הכול! להשכיר את הדירה מי=יודע=למי? ונצואלה רחוקה, לא במרחק קפיצה לארץ כשנתקפים בגעגוע, ומה אם ייוולד פה בינתיים עוד נכד? לא נהיה בברית? ואפילו לידת נכדה אני לא רוצה להחמיץ". ואני מנסה עוד ועוד לשכנע אותו כמה טובה היא השגרה - אף שאני יודעת שאצל שמואל זה לא תמיד עובד... "בוא נמשיך בשגרה הנוחה שלנו", אני אומרת לו, "אתה - בפעילויותיך המעניינות, ואני אמשיך לספר סיפורים בבקרים, אחר הצהריים ובערבים, וכל שבוע אבקר אצל ילד אחר..." אבל אני מבחינה ששמואל לא ממש מקשיב, והוא ממשיך: "אבל אנחנו לא עוזבים את הארץ! שנתיים זה לא סוף העולם! חוץ מזה, הם מאפשרים לנו לנסוע לשבועיים לפני קבלת ההחלטה לראות את המקום, את התנאים, להכיר את האנשים וללמוד את סוג העבודה הנדרשת - ורק אחר כך נחליט".
ההתלבטות היתה קשה מאוד: הייתי כבר עשר שנים בפנסיה, ושמואל זה עתה יצא לפנסיה. מצד אחד חשבנו שבגילנו תהיה המעמסה קשה מדי; ומצד שני תחושת השליחות העמוקה - כמייצגי העם היהודי, מסורת ישראל והציונות - היתה חזקה, והאתגר היה גדול. לפיכך לא פסלנו את ההצעה על הסף - בפרט שהקהילה נענתה לבקשתו של שמואל באמצעות הרב היימן לבקר במקום ולבחון את הבעיות מקרוב, בטרם ניתן את תשובתנו.
ארזנו אפוא מזוודה ונסענו לוונצואלה לשבועיים. למחרת בואנו והתארגנותנו בבית=המלון נסענו לבתי=הספר לעמוד על טיב הבעיות, וראינו מיד שהמצב נורא: רוב המורים היו מקומיים, והשליחים המעטים מישראל לא היו ברמה נאותה. דוגמה אחת מני רבות: באחת ההדרכות שקיימתי בהמשך הזכרתי את הרמב"ם כדוגמה וחיזוק לאחד הנושאים שהעליתי. אמר לי אחד המורים, שהיה "שליח חינוך" מישראל, בהתרסה: "אז מה אם הרמב"ם אמר? מי זה הרמב"ם בכלל?!" וזה אומר שליח מישראל, מורה, תושב לוד בשם ארביב.
באותו ביקור ראשון למדנו את מבנה בתי=הספר. בכל שכבה היו שש כיתות, ועם הגנים היו למעלה משבעים מורים לעברית, שהיו אמורים לקבל ממני הדרכה הן ברמה האישית - על=ידי כניסה לשיעורים והעברת ביקורת, הן ברמה השכבתית והבית=ספרית. התאכסנו במלון הצמוד לבית=הכנסת והתחלנו לדבר בינינו. הגענו למסקנה שרק אנחנו, שני אנשים, לא נוכל לעשות דבר כדי לשנות את המצב ולהוציא את הקהילה הגדולה הזו מהתקיעות, ולכן החלטנו לחזור הביתה ולהשיב לרב הַיְימַן תשובה שלילית. הודענו זאת לרב ברנר, רבה הראשי האשכנזי של ונצואלה; הוא הזמין את שמואל לשיחה במשרדו, ואני נשארתי במלון להתחיל לארוז לקראת חזרתנו הביתה.
הרב ברנר ניסה לדבר על לבו של שמואל. הוא חזר ודיבר על בעייתם הקשה של אנשי הקהילה: תופעת ההתבוללות של הצעירים ועל היותם חסרי אונים מול בעיה קשה זו. "ואם לעת כזאת הגעתם אלינו", אמר הרב ברנר לשמואל, "בוודאי היתה זו ידו המכוונת של הקב"ה", וניסה לדבר על לבו לשנות את החלטתנו. שמואל התרכך וחזר אלי עם סיפור המעשה, וגם אני לא יכולתי לעמוד מנגד ולדחות בשתי ידיים שליחות ציונית=דתית כה חשובה. פרקתי אפוא את האריזות ועמדתי לצדו של שמואל בהחלטה העקרונית לקבל את השליחות, אך גם הפעם הצבנו לקהילה תנאי הכרחי להסכמתנו: הבאת עוד כמה זוגות שליחים מהארץ, שאנחנו נבחר, כדי שיהיה לנו עם מי לעבוד.
שמואל: הקהילה קיבלה את כל התנאים. חזרנו ארצה וסיפרנו לבני המשפחה ולחוג החברים על החלטתנו, וכולם ניסו להניא אותנו מכך. "השתגעת?" אמר לנו חבר אחד, "רק עכשיו הגעתם אל המנוחה ואל הנחלה! אסתר, את כבר עשר שנים בפנסיה, ושמואל, לא הספקת לנוח אף לא יום אחד! מה אתם צריכים בגילכם לקחת על עצמכם עול כזה?" לחצם של בני המשפחה והחברים ערערו קצת את החלטתנו, ושוב התחלנו להתלבט. לבסוף החלטתי לצלצל לאדמו"ר מבּוֹיַאן בירושלים, רבה של החסידות רוֹזִ'ין=בויאן אליה השתייכתי, כפי שנהגתי לעשות בעבר בעתות של מצוקה והתלבטויות, כדי להתייעץ אתו. פרסתי בפניו את תמונת המצב ואת התלבטויותיי.
"היום חודש אלול", ענה לי הרבי, "שהוא חודש התשובה, נכון? ועל תשובה אומרים תמיד 'כן'". והוסיף: "עם הידע שלכם והניסיון הרב אין שום סיבה שלא תיענו לאתגר הזה, והקב"ה יעזור לכם". ברכתו של הרבי מבויאן חתמה סופית את התלבטויותינו, והחלטנו לצאת לדרך.
במפגש הפרידה מכל בני המשפחה הגישה לנו רְוִיטַל, נכדתנו הבכורה, ברכה מרגשת שכתבה בשם כולם:
סבא וסבתא,
אני לא יכולה לתאר לכם את סערת הרגשות ובלבול המחשבות שעברו עלי (וכנראה על כולם) בתקופה האחרונה. מצד אחד שמחה וגאווה, ומצד שני עצב ודאגה.
שמחה - בשבילכם על ההזדמנות שניתנה בידכם להרפתקה בארץ חדשה. על ההזדמנות להרגיש צעירים ורצויים, ולתת עוד מעצמכם לאחרים. יש לכם הרבה מה לתת ועל זאת גם גאוותי, על שאתם לא נרתעים לצאת ולתת ולעזור לעם היהודי למרות גילכם ולמרות הפרידה מהמשפחה ומהחברים, מאורח החיים ומהנוחות המוכרים לכם כאן ולנסוע לקצה השני של כדור הארץ, כיוון שביקשו מכם להושיט יד ולעזור.
אך לבי מלא עצב ואני מרגישה כבר את הגעגוע. געגוע לחבילות של דגים וקציצות ש"טופלו" באהבה ובמסירות ומשקפים את הדאגה והאכפתיות, געגוע לביקורים בשבתות ולמשחקי רמיקוב מלאי צהלה וצחוק, געגוע לביקורים חטופים ולידיעה שאתה תמיד מוזמן בברכה ותקבל מיטה מזמינה, ארוחה חמה והמון אהבה. אך אני יודעת בבטחה, סבא וסבתא, שלא משנה כמה קילומטרים יפרידו בינינו, או כמה יבשות, ימים ומדבריות, הקשר שבלב הוא קרוב קרוב. אני יודעת ששליחי מצווה אינם ניזוקים והאמונה הזאת תלווה אותי בחודשים הבאים.
אני שולחת אתכם בברכה ששלח ה' את 'הושע כדי להנהיג את העם ולכבוש את הארץ:"חזקו ואמצו!" ואל תשכחו לרגע שאי שם מאחור בבית יש לכם משפחה שמעודדת ומחזקת ובעיקר אוהבת אתכם מאוד מאוד. נסיעה טובה ודרך צלחה!!
באהבה, מרוִיטל (בשם כולם).
עם "ברכת דרך" כזו מרוִיטל שלנו ומכל המשפחה יצאנו לדרך ברגשות מעורבים - אך בנחישות רבה להצליח, בעזרת השם.
התחלת השליחות
בוונצואלה שימשנו כתובת לכל הקהילה. שלטנו על כל מערכת החינוך, והיינו בקשר מצוין עם אנשי הקהילה. הם דאגו לנו למגורים ולמשכורת טובה ואפשרו לנו לבקר בארץ במימונם.
אפילו חודש לפני שובנו ארצה הם מימנו לנו נסיעה לארץ עת הגיע נכדנו יצחק לגיל בר=מצווה.
עבדנו מבוקר עד לילה והשקענו רבות.
בוונצואלה שימשנו כתובת לכל הקהילה. שלטנו על כל מערכת החינוך, והיינו בקשר מצוין עם אנשי הקהילה. הם דאגו לנו למגורים ולמשכורת טובה ואפשרו לנו לבקר בארץ במימונם.
אפילו חודש לפני שובנו ארצה הם מימנו לנו נסיעה לארץ עת הגיע נכדנו יצחק לגיל בר=מצווה.
עבדנו מבוקר עד לילה והשקענו רבות.
כתיבת תוכנית לימודים מיוחדת
אסתר: כאשר התחלנו לעבוד שם, הספר ללימוד עברית היה מדרגות. ספר זה בנוי לפי שיטה זו: מעמוד לעמוד גדֵל בספר מספר המילים החדשות, והוא מתבסס על המילים מהעמודים הקודמים, אך לא היה בו שום תוכן יהודי. החלטתי שצריך לכתוב ספר לימוד אחר, וכתבתי אותו בהדרגה בצורת חוברות נפרדות לפי החגים והחודשים, אף שילבתי בו מילים עם סיפורים הקשורים לחג. למשל: לקראת חנוכה הכנתי חוברת, ששולבו בה סיפורים שונים על חנוכה, והילדים היו צריכים להכין עבודה על החומר הכתוב בהתאם לרמתם מכיתה א' עד התיכון. כך הכנתי חוברת לכל שכבת גיל, רמת החומר ואוצר המילים עלו מכיתה לכיתה. כריכות החוברות בשכבת גיל מסוימת היו באותו צבע, וכך ניתן היה בקלות לאתר את החוברת המתאימה לשכבת הגיל. בעזרת כמה מורים חיברתי את רוב החוברות, ובסוף כל פרק או סיפור הכנו תרגום של המילים הקשות מעברית לספרדית. כאשר שבנו ארצה עם תום השליחות, ראה את התוכנית מנהל מדור השליחים בסוכנות, מירון מֶרדְלֶר, המשבץ מורים לשליחויות בחו"ל, התלהב ממנה מאוד, וביקש שאסע עם התוכנית הזו לקהילות יהודיות במקומות שונים בעולם ואלמד את השליחים להשתמש בה;
אולם בסופו של דבר נשארה הצעתו בגדר הצעה בלבד.
שמואל: אסתר היתה המנהלת הפדגוגית של כל צוותי המורים: הן של המקומיים, שלא היו דתיים ובקושי ידעו עברית, הן של השליחים מהארץ, שהיו דתיים. היה צריך לשלב בין המורים, לדאוג שיעבדו בצוותא סביב המטרה, ושלא תהיה ביניהם קנאה. תפקידה היה לעקוב מקרוב ולראות שכל המורים יעבדו לפי הקו החינוכי שהתווינו סביב שלוש נקודות: הקניית מסורת לילדים; אהבת ארץ=ישראל; ושימוש במתודיקה מיוחדת, שהתוותה אסתר, כדי להטמיע בקרב התלמידים את המטרות הללו בזמן קצר. ערכנו למורים השתלמויות בלי סוף. חלק מהן השתלבו בתוך מערכת השעות היומית, בשעות ה"חלונות", כמעט מדי יום.
אסתר: במסגרת תפקידי כמנחת מורים נשלחתי לסמינר בן שבוע בלִימָה שבפֶּרוּ, ובו הרציתי בתחום יהדות בפני מורים לעברית שהגיעו מכל אמריקה הדרומית. לסמינר הזה נסעתי לבדי, בלי שמואל, ובגלל האלימות אשר שררה ברחובות העיר, הצמידה לי הקהילה איש ביטחון כאשר יצאתי לרחוב!
אסתר: כאשר התחלנו לעבוד שם, הספר ללימוד עברית היה מדרגות. ספר זה בנוי לפי שיטה זו: מעמוד לעמוד גדֵל בספר מספר המילים החדשות, והוא מתבסס על המילים מהעמודים הקודמים, אך לא היה בו שום תוכן יהודי. החלטתי שצריך לכתוב ספר לימוד אחר, וכתבתי אותו בהדרגה בצורת חוברות נפרדות לפי החגים והחודשים, אף שילבתי בו מילים עם סיפורים הקשורים לחג. למשל: לקראת חנוכה הכנתי חוברת, ששולבו בה סיפורים שונים על חנוכה, והילדים היו צריכים להכין עבודה על החומר הכתוב בהתאם לרמתם מכיתה א' עד התיכון. כך הכנתי חוברת לכל שכבת גיל, רמת החומר ואוצר המילים עלו מכיתה לכיתה. כריכות החוברות בשכבת גיל מסוימת היו באותו צבע, וכך ניתן היה בקלות לאתר את החוברת המתאימה לשכבת הגיל. בעזרת כמה מורים חיברתי את רוב החוברות, ובסוף כל פרק או סיפור הכנו תרגום של המילים הקשות מעברית לספרדית. כאשר שבנו ארצה עם תום השליחות, ראה את התוכנית מנהל מדור השליחים בסוכנות, מירון מֶרדְלֶר, המשבץ מורים לשליחויות בחו"ל, התלהב ממנה מאוד, וביקש שאסע עם התוכנית הזו לקהילות יהודיות במקומות שונים בעולם ואלמד את השליחים להשתמש בה;
אולם בסופו של דבר נשארה הצעתו בגדר הצעה בלבד.
שמואל: אסתר היתה המנהלת הפדגוגית של כל צוותי המורים: הן של המקומיים, שלא היו דתיים ובקושי ידעו עברית, הן של השליחים מהארץ, שהיו דתיים. היה צריך לשלב בין המורים, לדאוג שיעבדו בצוותא סביב המטרה, ושלא תהיה ביניהם קנאה. תפקידה היה לעקוב מקרוב ולראות שכל המורים יעבדו לפי הקו החינוכי שהתווינו סביב שלוש נקודות: הקניית מסורת לילדים; אהבת ארץ=ישראל; ושימוש במתודיקה מיוחדת, שהתוותה אסתר, כדי להטמיע בקרב התלמידים את המטרות הללו בזמן קצר. ערכנו למורים השתלמויות בלי סוף. חלק מהן השתלבו בתוך מערכת השעות היומית, בשעות ה"חלונות", כמעט מדי יום.
אסתר: במסגרת תפקידי כמנחת מורים נשלחתי לסמינר בן שבוע בלִימָה שבפֶּרוּ, ובו הרציתי בתחום יהדות בפני מורים לעברית שהגיעו מכל אמריקה הדרומית. לסמינר הזה נסעתי לבדי, בלי שמואל, ובגלל האלימות אשר שררה ברחובות העיר, הצמידה לי הקהילה איש ביטחון כאשר יצאתי לרחוב!
חוגי בית להורי התלמידים
רוב הילדים הגיעו מבתים לא דתיים - עובדה שגרמה לחלק מהילדים והוריהם התמרמרויות.
כדי להתגבר עליהן ארגנו חוגי בית - בעיקר בתקופת השליחות הראשונה.
קבוצת ההורים שתמכה בנו הזמינה לבתיהם הפרטיים חוגי בית בהשתתפותנו, ואליהם הוזמנו הורי הילדים בקבוצות קטנות. בחוגי הבית הללו ניתנה לנו הזדמנות להסביר להורים את ה"אני המאמין" שלנו. בית=הספר לא היה דתי, הבנים לא חבשו כיפות - אך עמדנו על כך שהתלמידים יחבשו כיפות בשעת השיעורים במקצועות היהדות - ולא הכרחנו את התלמידים להשתתף בתפילה בבוקר. בבית=הספר התיכון היה בית=כנסת, ושם התקיים מניין מדי בוקר, בו התפללו חלק מאנשי הצוות וגם התלמידים שרצו בכך. לא היה הכרח להתפלל.
בחוגי הבית הסברנו להורים שאין לנו שום כוונה להחזיר את ילדיהם בתשובה. הצגנו בפניהם את ה"תפריט" של לימודי היהדות, שבנינו בהתאם לבקשתם של ראשי הקהילה: משמעות החגים, הבית היהודי, ארץ=ישראל וההיסטוריה של עם ישראל.
אסתר: את השיחות עם ההורים בחוגי הבית ניהלנו באנגלית, כי הספרדית, השפה המדוברת בוונצואלה, עדיין לא היתה די שגורה בפינו. כל ההורים דיברו והבינו אנגלית, וכך לא היתה בעיה. בחוגי הבית הצגתי בפני ההורים סוגיה מעניינת. אמרתי להם: "אם תתבוננו בקבוצת אנשים במקום כלשהו - נניח במטוס או על ספינה - איך תדעו שהם משתייכים לאותו עם? לבטח תעשו זאת על פי שלושה פרמטרים: אם הם גרים באותה ארץ; מדברים באותה השפה; ואם יש להם אותה היסטוריה. ומהי ההיסטוריה? המנהגים והמסורת שעוברים מדור לדור".
ומכאן עברתי לתיאור מצבו של העם היהודי: "שימו לב לעובדה מעניינת", אמרתי להם, "כבר אלפיים שנה אין עם ישראל מדבר אותה השפה ולא גר באותה הארץ. מה נשאר לנו המייחד אותנו כעם? רק המסורת. אם אנחנו רוצים להישאר עם, עלינו לפחות להכיר את המסורת וללמד אותה לילדינו - גם אם איננו מקפידים לקיים את כל חלקיה". בהתייחסי לאותה סוגיה גם ציינתי, שעמים אחרים שקמו עם עם ישראל כבר לא קיימים, כי נישואי התערובת חיסלו אותם; וכאן נגעתי בנקודה הרגישה של כל ההורים: חששם שילדיהם יתבוללו ויינשאו בנישואי תערובת. "מלבד הסינים, שנותרו בארצם ולא יצאו מסביבתם", הוספתי ואמרתי, "אין עוד עם עתיק כמו עם ישראל – אף שפיסית הוא נפוץ לכל עבר ועבר פגיעות רבות מצד העמים בהם ישב: החל במצרים הקדמונים ועד הנאצים בשואה. עמים שונים כבשו את ארץ=ישראל בתקופות שונות, וגם אם יכלו לנו וגירשו אותנו באופן זמני - חזרנו אליה".
שמואל: אני הוספתי ואמרתי: "אין מקום אחר, הנותן תחושת שייכות ליהודי, חוץ מארץ=ישראל. היהודים חיים בארצות שונות בעולם, אך לעולם לא יטענו שהמקום בו הם גרים שייך להם; אבל בירושלים או בתל=אביב או בכל מקום אחר בארץ=ישראל יודע היהודי שזו הארץ שלו.
בארץ, שבה אתם גרים, אתם זרים; אבל מדינת ישראל דואגת לאזרחיה ומרגישה אחריות כלפי כל העם היהודי. איזה עם היה שולח את חייליו למקום כמו אנטבה כדי להציל את אנשיו?
זה לא עניין של 'ציונות'", חזרתי והסברתי את הנקודה העיקרית שרציתי להדגיש, "אלא פשוט עובדה. אחרי השואה, בה איבדנו שישה מיליונים מבני עמנו – אנשים, נשים וטף - בנה לו העם הקטן הזה "אי קטן" במָקום ששייך לנו מדורי דורות. כאשר יהודי מגיע לארץ=ישראל, הוא מקבל מיד אזרחות - ולא צריך להמתין עד שילמד את השפה וייבחן בבחינות ממשלתיות על ההיסטוריה של תולדות המדינה, כפי שקיים בארצות אחרות".
חוגי הבית האלה, שהתקיימו באווירה נינוחה ומקבלת, השפיעו על חלק גדול מהורי הילדים וצמצמו באופן משמעותי את ההתמרמרויות.
בשלהי תקופת השליחות ביקר בקראקס ראש הקהילה היהודית במקסיקו, מר לֵיאוֹן הוֹלְץ, וגם ערך ביקור ברשת בתי=הספר היהודיים. הוא התרשם עמוקות מעבודתנו וביקש שכאשר נסיים את השליחות כאן, נעבור לעבוד בקהילה במקסיקו. כדי לפתות אותנו לכך הזמין אותנו לביקור בן שבוע ימים בארצו, שכלל טיסה ואירוח מלא בבית=מלון על חשבון הקהילה היהודית. נהנינו שם וטיילנו קצת, אך בסופו של דבר לא נענינו להצעתו.
במשך שתי שנות השליחות בוונצואלה ראינו בסיפוק איך השיחות הרבות, שקיימנו עם הורי התלמידים ונציגי הקהילה היהודית, חלחלו אט=אט ללבם, כמו אותן טיפות השוחקות את האבן אט=אט ומעצבות את צורתה הסופית. היה זה אתגר גדול להתמודד עם קהילה חילונית לגמרי ולהצליח להשחיל לתוכה את עיקרי היהדות.
כעבור שנתיים הוקמה ממשלה חדשה למדינה. ראשה, הנשיא צָ'אוֶוס, לא ראה בעין יפה את התבדלותם של אזרחיה היהודים, ודרש ממנהיגי הקהילה להכניס לבתי=הספר שלהם כל מי שיחפוץ ללמוד שם, גם ילדים לא יהודים, וברור שלא ראה בעין יפה את השינויים שעשינו. הנשיא הקודם היה סובלני כלפי היהודים, וראשי המדינה לא התערבו כלל בעבודתנו וברצונותיה של הקהילה היהודית, אשר יזמה את בואנו ונתנה לנו גיבוי להכנסת המסורת לתוך בתי=הספר שלה. "קראנו את המפה", והחלטנו שבתנאים כאלה אין טעם להאריך את השליחות, וחזרנו הביתה. בארץ נודע לנו שכעבור תקופה קצרה סגרה הממשלה החדשה בית=ספר אחד, ומבית=הספר השני הוצאו השליחים מישראל, וכך לא ברור לנו מה נותר מכל ההשקעה שהשקענו. המצב הזה הביא לעזיבתם של יהודים רבים את המדינה. העשירים מביניהם היגרו לארצות=הברית, שם היו להם בתים, והיהודים שמצבם הכלכלי לא היה שפיר עלו לארץ. כמה מהם הגיעו לרעננה.
עם סיימנו את השליחות קיבלנו מכתב מרגש מהרב האשכנזי הראשי, הרב פינחס ברנר. בין השאר כתב לנו: "מהרגע הראשון שהכרתי אתכם הערכתי מאוד את המחויבות שלכם לחינוך היהודי, ומעל הכול - את העניין והאהבה שלכם לתלמידים הצעירים אשר נגעתם ללבם ולנפשם... לעתים קרובות מתקשרת הדת עם חוסר סובלנות, אך אתם ידעתם איך להימנע מקיצוניות... הצלחתם להראות לנו כיוון חדש לתורה ואהבת ישראל..."
אנחנו לא יודעים כמה נפשות הצלנו ועד כמה מנענו התבוללות בזכות שליחותנו שם, אך ללא ספק הצלנו כמה וכמה נפשות.
רוב הילדים הגיעו מבתים לא דתיים - עובדה שגרמה לחלק מהילדים והוריהם התמרמרויות.
כדי להתגבר עליהן ארגנו חוגי בית - בעיקר בתקופת השליחות הראשונה.
קבוצת ההורים שתמכה בנו הזמינה לבתיהם הפרטיים חוגי בית בהשתתפותנו, ואליהם הוזמנו הורי הילדים בקבוצות קטנות. בחוגי הבית הללו ניתנה לנו הזדמנות להסביר להורים את ה"אני המאמין" שלנו. בית=הספר לא היה דתי, הבנים לא חבשו כיפות - אך עמדנו על כך שהתלמידים יחבשו כיפות בשעת השיעורים במקצועות היהדות - ולא הכרחנו את התלמידים להשתתף בתפילה בבוקר. בבית=הספר התיכון היה בית=כנסת, ושם התקיים מניין מדי בוקר, בו התפללו חלק מאנשי הצוות וגם התלמידים שרצו בכך. לא היה הכרח להתפלל.
בחוגי הבית הסברנו להורים שאין לנו שום כוונה להחזיר את ילדיהם בתשובה. הצגנו בפניהם את ה"תפריט" של לימודי היהדות, שבנינו בהתאם לבקשתם של ראשי הקהילה: משמעות החגים, הבית היהודי, ארץ=ישראל וההיסטוריה של עם ישראל.
אסתר: את השיחות עם ההורים בחוגי הבית ניהלנו באנגלית, כי הספרדית, השפה המדוברת בוונצואלה, עדיין לא היתה די שגורה בפינו. כל ההורים דיברו והבינו אנגלית, וכך לא היתה בעיה. בחוגי הבית הצגתי בפני ההורים סוגיה מעניינת. אמרתי להם: "אם תתבוננו בקבוצת אנשים במקום כלשהו - נניח במטוס או על ספינה - איך תדעו שהם משתייכים לאותו עם? לבטח תעשו זאת על פי שלושה פרמטרים: אם הם גרים באותה ארץ; מדברים באותה השפה; ואם יש להם אותה היסטוריה. ומהי ההיסטוריה? המנהגים והמסורת שעוברים מדור לדור".
ומכאן עברתי לתיאור מצבו של העם היהודי: "שימו לב לעובדה מעניינת", אמרתי להם, "כבר אלפיים שנה אין עם ישראל מדבר אותה השפה ולא גר באותה הארץ. מה נשאר לנו המייחד אותנו כעם? רק המסורת. אם אנחנו רוצים להישאר עם, עלינו לפחות להכיר את המסורת וללמד אותה לילדינו - גם אם איננו מקפידים לקיים את כל חלקיה". בהתייחסי לאותה סוגיה גם ציינתי, שעמים אחרים שקמו עם עם ישראל כבר לא קיימים, כי נישואי התערובת חיסלו אותם; וכאן נגעתי בנקודה הרגישה של כל ההורים: חששם שילדיהם יתבוללו ויינשאו בנישואי תערובת. "מלבד הסינים, שנותרו בארצם ולא יצאו מסביבתם", הוספתי ואמרתי, "אין עוד עם עתיק כמו עם ישראל – אף שפיסית הוא נפוץ לכל עבר ועבר פגיעות רבות מצד העמים בהם ישב: החל במצרים הקדמונים ועד הנאצים בשואה. עמים שונים כבשו את ארץ=ישראל בתקופות שונות, וגם אם יכלו לנו וגירשו אותנו באופן זמני - חזרנו אליה".
שמואל: אני הוספתי ואמרתי: "אין מקום אחר, הנותן תחושת שייכות ליהודי, חוץ מארץ=ישראל. היהודים חיים בארצות שונות בעולם, אך לעולם לא יטענו שהמקום בו הם גרים שייך להם; אבל בירושלים או בתל=אביב או בכל מקום אחר בארץ=ישראל יודע היהודי שזו הארץ שלו.
בארץ, שבה אתם גרים, אתם זרים; אבל מדינת ישראל דואגת לאזרחיה ומרגישה אחריות כלפי כל העם היהודי. איזה עם היה שולח את חייליו למקום כמו אנטבה כדי להציל את אנשיו?
זה לא עניין של 'ציונות'", חזרתי והסברתי את הנקודה העיקרית שרציתי להדגיש, "אלא פשוט עובדה. אחרי השואה, בה איבדנו שישה מיליונים מבני עמנו – אנשים, נשים וטף - בנה לו העם הקטן הזה "אי קטן" במָקום ששייך לנו מדורי דורות. כאשר יהודי מגיע לארץ=ישראל, הוא מקבל מיד אזרחות - ולא צריך להמתין עד שילמד את השפה וייבחן בבחינות ממשלתיות על ההיסטוריה של תולדות המדינה, כפי שקיים בארצות אחרות".
חוגי הבית האלה, שהתקיימו באווירה נינוחה ומקבלת, השפיעו על חלק גדול מהורי הילדים וצמצמו באופן משמעותי את ההתמרמרויות.
בשלהי תקופת השליחות ביקר בקראקס ראש הקהילה היהודית במקסיקו, מר לֵיאוֹן הוֹלְץ, וגם ערך ביקור ברשת בתי=הספר היהודיים. הוא התרשם עמוקות מעבודתנו וביקש שכאשר נסיים את השליחות כאן, נעבור לעבוד בקהילה במקסיקו. כדי לפתות אותנו לכך הזמין אותנו לביקור בן שבוע ימים בארצו, שכלל טיסה ואירוח מלא בבית=מלון על חשבון הקהילה היהודית. נהנינו שם וטיילנו קצת, אך בסופו של דבר לא נענינו להצעתו.
במשך שתי שנות השליחות בוונצואלה ראינו בסיפוק איך השיחות הרבות, שקיימנו עם הורי התלמידים ונציגי הקהילה היהודית, חלחלו אט=אט ללבם, כמו אותן טיפות השוחקות את האבן אט=אט ומעצבות את צורתה הסופית. היה זה אתגר גדול להתמודד עם קהילה חילונית לגמרי ולהצליח להשחיל לתוכה את עיקרי היהדות.
כעבור שנתיים הוקמה ממשלה חדשה למדינה. ראשה, הנשיא צָ'אוֶוס, לא ראה בעין יפה את התבדלותם של אזרחיה היהודים, ודרש ממנהיגי הקהילה להכניס לבתי=הספר שלהם כל מי שיחפוץ ללמוד שם, גם ילדים לא יהודים, וברור שלא ראה בעין יפה את השינויים שעשינו. הנשיא הקודם היה סובלני כלפי היהודים, וראשי המדינה לא התערבו כלל בעבודתנו וברצונותיה של הקהילה היהודית, אשר יזמה את בואנו ונתנה לנו גיבוי להכנסת המסורת לתוך בתי=הספר שלה. "קראנו את המפה", והחלטנו שבתנאים כאלה אין טעם להאריך את השליחות, וחזרנו הביתה. בארץ נודע לנו שכעבור תקופה קצרה סגרה הממשלה החדשה בית=ספר אחד, ומבית=הספר השני הוצאו השליחים מישראל, וכך לא ברור לנו מה נותר מכל ההשקעה שהשקענו. המצב הזה הביא לעזיבתם של יהודים רבים את המדינה. העשירים מביניהם היגרו לארצות=הברית, שם היו להם בתים, והיהודים שמצבם הכלכלי לא היה שפיר עלו לארץ. כמה מהם הגיעו לרעננה.
עם סיימנו את השליחות קיבלנו מכתב מרגש מהרב האשכנזי הראשי, הרב פינחס ברנר. בין השאר כתב לנו: "מהרגע הראשון שהכרתי אתכם הערכתי מאוד את המחויבות שלכם לחינוך היהודי, ומעל הכול - את העניין והאהבה שלכם לתלמידים הצעירים אשר נגעתם ללבם ולנפשם... לעתים קרובות מתקשרת הדת עם חוסר סובלנות, אך אתם ידעתם איך להימנע מקיצוניות... הצלחתם להראות לנו כיוון חדש לתורה ואהבת ישראל..."
אנחנו לא יודעים כמה נפשות הצלנו ועד כמה מנענו התבוללות בזכות שליחותנו שם, אך ללא ספק הצלנו כמה וכמה נפשות.
