הימים הראשונים
הייתי בן חמש וחצי כאשר פרצה המלחמה. ב-9 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את העיר סנוק, והפעולה הראשונה שעשו אנשי הגסטאפו היתה לשרוף את ספרי התורה בבתי=הכנסת. שלושה יהודים, שפרצו לבתי-הכנסת כדי להציל את ספרי התורה, נשרפו חיים בנסיון ההצלה הזה. מותם המזעזע של יהודים אלה, שמתו על קידוש השם, עורר פחד גדול בקרב יהודי העיר.
אני זוכר בבהירות את היום הנורא הזה, בו נכנסו אנשי הגסטאפו בג'יפים ואופנועים לעיר ועברו מבית לבית לאסוף גברים לעבודות כפייה. בחצר הבית שלנו העמידו ג'יפ , ובו מערכת קשר למטוסיהם, וסביבו רחשו אנשי גסטאפו רבים. הם נכנסו גם אלינו הביתה. היתה זו שעת בוקר מוקדמת, וכל בני המשפחה היו עדיין בבית. זה עתה פקחתי את עיניי - ולפתע שמעתי דפיקות חזקות על הדלת וקריאות: "יודֶעה! יודֶעה!". לבי דפק בחוזקה. כל אותו שבוע שמעתי שדיברו בבית על פרוץ המלחמה, וגם את סיפורם הנורא של היהודים, שנשרפו חיים בנסיונם להציל את ספרי התורה. כל יום ציפו בעיר בחרדה לראות מה יהיה צעדם הבא של הגרמנים - והנה הרגע הנורא הזה הגיע. אבא פתח לאנשי הגסטאפו את הדלת, והם תפסו אותו בפראות והחלו לגרור אותו עמם. התגברתי על הפחד הנורא שאחז בי והתחלתי לצעוק על אנשי הגסטאפו בתקווה שאצליח להציל את אבא. איש גסטאפו אחז בי בחוזקה, הנחית עלי מכה בקת הרובה שלו ודקר אותי בכידון שהיה בידו. נשטפתי כולי בדם; אבא הזיז אותי הצידה, הרחק מידיהם של אנשי הגסטאפו, ואמא החלה לחבוש את פצעיי (עד היום יש לי צלקת מאותה דקירה). היו צעקות ומהומה רבה, ולפתע יצא אחי אריה בן ה=15 מחדרו ואמר לאנשי הגסטאפו בשקט :"קחו אותי במקומו". עוד טרם היה סיפק בידי אבא למחות, הם לקחו אותו ויצאו מפתח הבית. מאוחר יותר הוא סיפר לנו שכאשר שהה במחנה העבודה, הם גררו אותו בכוח, גזזו את פאותיו וחרטו על קודקודו צלב קרס. במשך שישה ימים לא ידענו מה קורה אתו, עד שיצר אתנו קשר מהעיר טַרְנוֹפּוֹל, שהועברה לשליטה רוסית, שם גרה דודתי מרים לנדאו, אחות אבי, וסיפר שהצליח לברוח מהרכבת והגיע אליה.
הייתי בן חמש וחצי כאשר פרצה המלחמה. ב-9 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את העיר סנוק, והפעולה הראשונה שעשו אנשי הגסטאפו היתה לשרוף את ספרי התורה בבתי=הכנסת. שלושה יהודים, שפרצו לבתי-הכנסת כדי להציל את ספרי התורה, נשרפו חיים בנסיון ההצלה הזה. מותם המזעזע של יהודים אלה, שמתו על קידוש השם, עורר פחד גדול בקרב יהודי העיר.
אני זוכר בבהירות את היום הנורא הזה, בו נכנסו אנשי הגסטאפו בג'יפים ואופנועים לעיר ועברו מבית לבית לאסוף גברים לעבודות כפייה. בחצר הבית שלנו העמידו ג'יפ , ובו מערכת קשר למטוסיהם, וסביבו רחשו אנשי גסטאפו רבים. הם נכנסו גם אלינו הביתה. היתה זו שעת בוקר מוקדמת, וכל בני המשפחה היו עדיין בבית. זה עתה פקחתי את עיניי - ולפתע שמעתי דפיקות חזקות על הדלת וקריאות: "יודֶעה! יודֶעה!". לבי דפק בחוזקה. כל אותו שבוע שמעתי שדיברו בבית על פרוץ המלחמה, וגם את סיפורם הנורא של היהודים, שנשרפו חיים בנסיונם להציל את ספרי התורה. כל יום ציפו בעיר בחרדה לראות מה יהיה צעדם הבא של הגרמנים - והנה הרגע הנורא הזה הגיע. אבא פתח לאנשי הגסטאפו את הדלת, והם תפסו אותו בפראות והחלו לגרור אותו עמם. התגברתי על הפחד הנורא שאחז בי והתחלתי לצעוק על אנשי הגסטאפו בתקווה שאצליח להציל את אבא. איש גסטאפו אחז בי בחוזקה, הנחית עלי מכה בקת הרובה שלו ודקר אותי בכידון שהיה בידו. נשטפתי כולי בדם; אבא הזיז אותי הצידה, הרחק מידיהם של אנשי הגסטאפו, ואמא החלה לחבוש את פצעיי (עד היום יש לי צלקת מאותה דקירה). היו צעקות ומהומה רבה, ולפתע יצא אחי אריה בן ה=15 מחדרו ואמר לאנשי הגסטאפו בשקט :"קחו אותי במקומו". עוד טרם היה סיפק בידי אבא למחות, הם לקחו אותו ויצאו מפתח הבית. מאוחר יותר הוא סיפר לנו שכאשר שהה במחנה העבודה, הם גררו אותו בכוח, גזזו את פאותיו וחרטו על קודקודו צלב קרס. במשך שישה ימים לא ידענו מה קורה אתו, עד שיצר אתנו קשר מהעיר טַרְנוֹפּוֹל, שהועברה לשליטה רוסית, שם גרה דודתי מרים לנדאו, אחות אבי, וסיפר שהצליח לברוח מהרכבת והגיע אליה.
גליצאים, אנשי אס אס צועדים ברחוב Tadeusz Kosciuszko בסנוק במאי 1943
מקור: ויקיפדיה
הגרמנים מגרשים אותנו ללסקו בשטח הרוסי
גם הרוסים פלשו לפולין, והמדינה נחלקה בין הגרמנים לבינם. אזור סאנוק השתייך לגרמנים, והם הכריזו על גירוש היהודים לתוך השטח הרוסי. מודעות גדולות בגרמנית ובפולנית נתלו ברחבי העיר, ובהן נכתב שב=18 בספטמבר על כל היהודים לצאת מבתיהם עם משפחותיהם ולהתרכז ב"רִיֶנעק" (מרכז העיר). ליתר ביטחון חזרו הגרמנים על הודעתם זו במערכת כריזה ברמקולים. גם אנחנו יצאנו לשם - ללא שום מיטלטלים, כאשר הצטווינו. היתה זו שעת ערב מוקדמת. עמדנו שם, בכיכר העיר, עם אלפי יהודים – גברים, נשים וטף - מוקפים באנשי גסטאפו רכובים על גבי ג'יפים ואופנועים, ולהקות כלבים אימתניים בידיהם. ה"קומונדאט" (המפקד הראשי) הכריז: "מחר בחמש בבוקר אתם עוזבים את הבתים והחנויות שלכם, ומשאירים את כל הרכוש עם המפתחות. מותר לכם לקחת אתכם רק ציוד בסיסי. אתם עוברים את הגשר ללֶסְקוֹ השכנה, שבשלב זה נמצאת בשליטת רוסיה".
אחרי שמיעת הגזרות הקשות חזרנו הביתה, ובלב כבד ארזנו כמה מיטלטלים בתיקי גב. אבא ארז בתיק שלו טלית ותפילין, חומש, סידור תפארת צבי, שופר, גביע הכסף לקידוש ואת הקיטל שלו, שנהג ללבוש בימים הנוראים. אמא מסתכלת עליו ואומרת לו: "איצ'ה, ווּס טוּטזִיך מיט דִיר? (מה קורה לך?). קח לך מכנסיים וביגוד בסיסי. זה יותר חשוב". מסתכל עליה אבא ועונה לה: "טשארנע, אַ יִיד דַארף נֶעמֶען דוּס ווּס איז אִידִישקַיְיט (יהודי צריך לקחת עמו את החפצים הקשורים ליהדותו). ומה צריך יהודי? טלית ותפילין וסידור לתפילה, גביע לקידוש ושופר וקיטל לימים הנוראים, ואת שאר הציוד ניתן לקנות בהמשך". הוא נצמד לתיק הזה כל תקופת המלחמה (השופר של אבא, גביע הכסף והסידור שלו נמצאים בידי עד עצם היום הזה).
למחרת בשש בבוקר יצאנו לדרך, נושאים עמנו את המיטלטלים על גבינו. בחוץ חושך, קור כלבים וגשם זלעפות ניתך עלינו. כך אנו צועדים בגשם השוטף בין כל היהודים, וביניהם מבוגרים, זקנים, נשים וטף, אמהות נושאות את הפעוטות על ידיהן. אנו הולכים ובוכים, הולכים ובוכים, ודמעותינו מתמזגות בטיפות הגשם שזולג מלמעלה ללא הפוגה. אנשי גסטאפו רבים פזורים ברחובות, ופה ושם הם פותחים את צרורות היהודים ההולכים כדי לוודא שאף יהודי לא לקח עמו לדרך מעֵבר לציוד הבסיסי שהורשה לקחת. רוב היהודים אכן לא רצו להסתכן והסתפקו בציוד בסיסי. הזקנים הולכים לאט, והגרמנים מאיצים בהם: "שנֶעל! שנֶעל יוּדע! (יהודים, מהר! מהר!), מכים במתמהמהים ללא רחם, ופה ושם גם מכים סתם. בדרכנו אנו נתקלים בגוויות אדם, והכלבים האימתניים מזנבים בעקבותינו. ואני, ילד קטן, עוד לא בן שש, פוסע לי בין הגוויות הללו, רואה את כל האנשים הבוכים סביבי, ולבי מתכווץ מפחד ממראות הזוועה. ילדים הולכים לאיבוד. נשמעות צעקות: "וִי אִיז מַיין קִינד?" (היכן הילד שלי?), זועק אבא אחד, ואמא אחרת, שאיבדה את בתה בין המון ההולכים, צועקת: "וִי אִיז מַיין מֵיידֶלֶע?" (היכן בתי?). אמא אוחזת חזק בידי הקטנה, הנתונה בתוך כף ידה הגדולה, ובידה השנייה מחזיקה את איידל אחותי - שמא גם אנחנו נלך לה לאיבוד.
אנחנו עוברים את הגשר ומגיעים לעיר לסקו. דוד אברהם (אח של אבא) ודודה רחל אשתו כבר מצפים לנו מעבר לנהר עם שתי עגלות ושני סוסים ומביאים אותנו לביתם. שם אנו פוגשים את סבא וסבתא מצד אמא ואת שלוש הדודות שלי (אחיותיה של אמא). הן פנו ללון בביתם של קרובי משפחה שלנו, ואילו אנחנו נשארנו בביתם של דוד אברהם ודודה רחל. היה זה היה בית קטן, אך למרות הצפיפות הרבה, הם פרסו לכולנו שמיכות על הרצפה ודאגו לנו גם לארוחה חמה. הרוסים כבר היו במקום והחרימו חלק מרכוש היהודים. הדודה חלקה עמנו את מעט הלחם שהיה לה ולמשפחתה. הקור הנורא החל לתת את אותותיו: כולנו הצטננו, ושיעולים קשים תקפו אותנו. כך שכבנו אצל הדודים, מכורבלים בשמיכות ומנסים להתגבר על הקור הנורא בבית שלא חומם. נוסף לקור החל גם הרעב להציק לנו.
יום אחד חזרה אמא מסידורים בחוץ רטובה כולה ואמרה לאבא: "המצב הזה לא יכול להימשך. השארתי בבית חפצים רבים, שמיכות ובגדים חמים לילדים, ואני רוצה לעבור את הגשר ולהביא להם עוד שמיכות וקצת בגדים חמים". "מה את מדברת?!" ענה לה אבא, "מי יניח לך לעבור את הגשר?". "שמעתי", ענתה אמא, "עכשיו, כשהייתי בחוץ, שיש גויים המוכנים להעביר יהודים לסנוק תמורת תשלום ולהחזירם". "ומי אמר שזה בטוח?" נלחץ אבא. "אל תדאג!" ענתה לו אמא, "מאנשים שמעתי שמבריחי הגבול האלה אמינים. הם ייקחו ויחזירו אותנו בשלום". אמרה - ועשתה. לילה אחד לקחה אתה את בלומה אחותה, ובעזרת מבריח גבול - לו שילמו כסף רב - חצו את הנהר מתחת לגשר ועברו בתוך המים הרדודים (הנהר היה אז בשפל).
משהגיעו לסנוק, הן ניגשו לעירייה, ואמא פנתה לפקיד הפולני ושאלה אם היא יכולה לקחת כמה חפצים מהבית. הפקיד עיין בתעודה שלה ובתיקה המצוי בין מסמכי העירייה ואמר לה: "אין בעיה. את יכולה לקבל בחזרה את המפתחות גם של הבית וגם של החנות". כך נחרץ גורלנו. ראשית דבר ארגנה לנו אמא חבילות של בגדים חמים ושלחה לנו מעבר לגבול בידי מבריחי גבול ויהודים, שנכנסו כמוה בחשאי ויצאו בחזרה ללסקו. לבשנו את בגדינו החמים וחיכינו לשובהּ של אמא ולשובה של דודה בלומה. בינתיים פתחה אמא את החנות והחלה לנהל חיי מסחר, כאילו עולם כמנהגו נוהג בסנוק, וכאילו אין הגרמנים יושבים שם ונושפים בעורפם של היהודים המעטים שנותרו. כעבור שבועיים שלחה אמא הודעה לאבא שישלח אליה את רייזל ולאה, אחיותיי הבוגרות, כדי שתעזורנה לה בבית ובחנות. תמיד סמך אבא על אמא, ולכן לא היסס ושלח אותן בחזרה לסנוק עם מעביר גבול. כעבור כמה ימים ביקשה אמא מאבא שישלח לה גם את איידל, אחותי השלישית. אבא עשה כמצוותה, אך איידל נתפסה בגבול על=ידי הרוסים ונשלחה בחזרה ללסקו. כמה פעמים ניסתה איידל לחצות את הגבול ולחזור לסנוק, אך בכל פעם נתפסה ונשלחה בחזרה; עובדה זו הצילה את חייה. גם אחיותיה של אמא, חיה ופרימעט (שהיו רווקות עדיין), ניסו לחצות את הגבול כמה פעמים כדי לסייע לאמא בניהול החנויות, אך גם הן נתפסו שוב ושוב והוחזרו ללסקו, וכך ניצלו גם הן. מצב זה נמשך למעלה מחצי שנה, והקשר עם אמא ואחיותיי היה רק דרך פתקים שהעברנו בינינו, אליהם צירפה כסף למחייתנו באמצעות מבריחי גבול ויהודים שהסתננו מסנוק ללסקו.
הגיע חודש אב. משראה אבא שהימים והחודשים חולפים ושום דבר לא קורה (כל הזמן היתה תקווה שנוכל לשוב לביתנו בסנוק), החליט שנעבור לגור בדירה נפרדת. הדוד אברהם מצא לנו דירה לא רחוק מביתו, אך פתאום הופתענו לראות מודעות גדולות תלויות בכל רחבי העיר, ובהן מודיעים הרוסים שכל מי שרוצה לחזור לביתו יוכל לעשות זאת בקרוב - בתנאי שיירשם. מובן שנרשמנו מיד, ואתנו יהודים רבים. הודענו על כך לאמא, והיא שמחה מאוד וכבר חיכתה לרגע שבו ניפגש. "אמרתי לכם", כתבה לנו באחד המכתבים, "עוד מעט תשובו הביתה ונתאחד מחדש".
גם הרוסים פלשו לפולין, והמדינה נחלקה בין הגרמנים לבינם. אזור סאנוק השתייך לגרמנים, והם הכריזו על גירוש היהודים לתוך השטח הרוסי. מודעות גדולות בגרמנית ובפולנית נתלו ברחבי העיר, ובהן נכתב שב=18 בספטמבר על כל היהודים לצאת מבתיהם עם משפחותיהם ולהתרכז ב"רִיֶנעק" (מרכז העיר). ליתר ביטחון חזרו הגרמנים על הודעתם זו במערכת כריזה ברמקולים. גם אנחנו יצאנו לשם - ללא שום מיטלטלים, כאשר הצטווינו. היתה זו שעת ערב מוקדמת. עמדנו שם, בכיכר העיר, עם אלפי יהודים – גברים, נשים וטף - מוקפים באנשי גסטאפו רכובים על גבי ג'יפים ואופנועים, ולהקות כלבים אימתניים בידיהם. ה"קומונדאט" (המפקד הראשי) הכריז: "מחר בחמש בבוקר אתם עוזבים את הבתים והחנויות שלכם, ומשאירים את כל הרכוש עם המפתחות. מותר לכם לקחת אתכם רק ציוד בסיסי. אתם עוברים את הגשר ללֶסְקוֹ השכנה, שבשלב זה נמצאת בשליטת רוסיה".
אחרי שמיעת הגזרות הקשות חזרנו הביתה, ובלב כבד ארזנו כמה מיטלטלים בתיקי גב. אבא ארז בתיק שלו טלית ותפילין, חומש, סידור תפארת צבי, שופר, גביע הכסף לקידוש ואת הקיטל שלו, שנהג ללבוש בימים הנוראים. אמא מסתכלת עליו ואומרת לו: "איצ'ה, ווּס טוּטזִיך מיט דִיר? (מה קורה לך?). קח לך מכנסיים וביגוד בסיסי. זה יותר חשוב". מסתכל עליה אבא ועונה לה: "טשארנע, אַ יִיד דַארף נֶעמֶען דוּס ווּס איז אִידִישקַיְיט (יהודי צריך לקחת עמו את החפצים הקשורים ליהדותו). ומה צריך יהודי? טלית ותפילין וסידור לתפילה, גביע לקידוש ושופר וקיטל לימים הנוראים, ואת שאר הציוד ניתן לקנות בהמשך". הוא נצמד לתיק הזה כל תקופת המלחמה (השופר של אבא, גביע הכסף והסידור שלו נמצאים בידי עד עצם היום הזה).
למחרת בשש בבוקר יצאנו לדרך, נושאים עמנו את המיטלטלים על גבינו. בחוץ חושך, קור כלבים וגשם זלעפות ניתך עלינו. כך אנו צועדים בגשם השוטף בין כל היהודים, וביניהם מבוגרים, זקנים, נשים וטף, אמהות נושאות את הפעוטות על ידיהן. אנו הולכים ובוכים, הולכים ובוכים, ודמעותינו מתמזגות בטיפות הגשם שזולג מלמעלה ללא הפוגה. אנשי גסטאפו רבים פזורים ברחובות, ופה ושם הם פותחים את צרורות היהודים ההולכים כדי לוודא שאף יהודי לא לקח עמו לדרך מעֵבר לציוד הבסיסי שהורשה לקחת. רוב היהודים אכן לא רצו להסתכן והסתפקו בציוד בסיסי. הזקנים הולכים לאט, והגרמנים מאיצים בהם: "שנֶעל! שנֶעל יוּדע! (יהודים, מהר! מהר!), מכים במתמהמהים ללא רחם, ופה ושם גם מכים סתם. בדרכנו אנו נתקלים בגוויות אדם, והכלבים האימתניים מזנבים בעקבותינו. ואני, ילד קטן, עוד לא בן שש, פוסע לי בין הגוויות הללו, רואה את כל האנשים הבוכים סביבי, ולבי מתכווץ מפחד ממראות הזוועה. ילדים הולכים לאיבוד. נשמעות צעקות: "וִי אִיז מַיין קִינד?" (היכן הילד שלי?), זועק אבא אחד, ואמא אחרת, שאיבדה את בתה בין המון ההולכים, צועקת: "וִי אִיז מַיין מֵיידֶלֶע?" (היכן בתי?). אמא אוחזת חזק בידי הקטנה, הנתונה בתוך כף ידה הגדולה, ובידה השנייה מחזיקה את איידל אחותי - שמא גם אנחנו נלך לה לאיבוד.
אנחנו עוברים את הגשר ומגיעים לעיר לסקו. דוד אברהם (אח של אבא) ודודה רחל אשתו כבר מצפים לנו מעבר לנהר עם שתי עגלות ושני סוסים ומביאים אותנו לביתם. שם אנו פוגשים את סבא וסבתא מצד אמא ואת שלוש הדודות שלי (אחיותיה של אמא). הן פנו ללון בביתם של קרובי משפחה שלנו, ואילו אנחנו נשארנו בביתם של דוד אברהם ודודה רחל. היה זה היה בית קטן, אך למרות הצפיפות הרבה, הם פרסו לכולנו שמיכות על הרצפה ודאגו לנו גם לארוחה חמה. הרוסים כבר היו במקום והחרימו חלק מרכוש היהודים. הדודה חלקה עמנו את מעט הלחם שהיה לה ולמשפחתה. הקור הנורא החל לתת את אותותיו: כולנו הצטננו, ושיעולים קשים תקפו אותנו. כך שכבנו אצל הדודים, מכורבלים בשמיכות ומנסים להתגבר על הקור הנורא בבית שלא חומם. נוסף לקור החל גם הרעב להציק לנו.
יום אחד חזרה אמא מסידורים בחוץ רטובה כולה ואמרה לאבא: "המצב הזה לא יכול להימשך. השארתי בבית חפצים רבים, שמיכות ובגדים חמים לילדים, ואני רוצה לעבור את הגשר ולהביא להם עוד שמיכות וקצת בגדים חמים". "מה את מדברת?!" ענה לה אבא, "מי יניח לך לעבור את הגשר?". "שמעתי", ענתה אמא, "עכשיו, כשהייתי בחוץ, שיש גויים המוכנים להעביר יהודים לסנוק תמורת תשלום ולהחזירם". "ומי אמר שזה בטוח?" נלחץ אבא. "אל תדאג!" ענתה לו אמא, "מאנשים שמעתי שמבריחי הגבול האלה אמינים. הם ייקחו ויחזירו אותנו בשלום". אמרה - ועשתה. לילה אחד לקחה אתה את בלומה אחותה, ובעזרת מבריח גבול - לו שילמו כסף רב - חצו את הנהר מתחת לגשר ועברו בתוך המים הרדודים (הנהר היה אז בשפל).
משהגיעו לסנוק, הן ניגשו לעירייה, ואמא פנתה לפקיד הפולני ושאלה אם היא יכולה לקחת כמה חפצים מהבית. הפקיד עיין בתעודה שלה ובתיקה המצוי בין מסמכי העירייה ואמר לה: "אין בעיה. את יכולה לקבל בחזרה את המפתחות גם של הבית וגם של החנות". כך נחרץ גורלנו. ראשית דבר ארגנה לנו אמא חבילות של בגדים חמים ושלחה לנו מעבר לגבול בידי מבריחי גבול ויהודים, שנכנסו כמוה בחשאי ויצאו בחזרה ללסקו. לבשנו את בגדינו החמים וחיכינו לשובהּ של אמא ולשובה של דודה בלומה. בינתיים פתחה אמא את החנות והחלה לנהל חיי מסחר, כאילו עולם כמנהגו נוהג בסנוק, וכאילו אין הגרמנים יושבים שם ונושפים בעורפם של היהודים המעטים שנותרו. כעבור שבועיים שלחה אמא הודעה לאבא שישלח אליה את רייזל ולאה, אחיותיי הבוגרות, כדי שתעזורנה לה בבית ובחנות. תמיד סמך אבא על אמא, ולכן לא היסס ושלח אותן בחזרה לסנוק עם מעביר גבול. כעבור כמה ימים ביקשה אמא מאבא שישלח לה גם את איידל, אחותי השלישית. אבא עשה כמצוותה, אך איידל נתפסה בגבול על=ידי הרוסים ונשלחה בחזרה ללסקו. כמה פעמים ניסתה איידל לחצות את הגבול ולחזור לסנוק, אך בכל פעם נתפסה ונשלחה בחזרה; עובדה זו הצילה את חייה. גם אחיותיה של אמא, חיה ופרימעט (שהיו רווקות עדיין), ניסו לחצות את הגבול כמה פעמים כדי לסייע לאמא בניהול החנויות, אך גם הן נתפסו שוב ושוב והוחזרו ללסקו, וכך ניצלו גם הן. מצב זה נמשך למעלה מחצי שנה, והקשר עם אמא ואחיותיי היה רק דרך פתקים שהעברנו בינינו, אליהם צירפה כסף למחייתנו באמצעות מבריחי גבול ויהודים שהסתננו מסנוק ללסקו.
הגיע חודש אב. משראה אבא שהימים והחודשים חולפים ושום דבר לא קורה (כל הזמן היתה תקווה שנוכל לשוב לביתנו בסנוק), החליט שנעבור לגור בדירה נפרדת. הדוד אברהם מצא לנו דירה לא רחוק מביתו, אך פתאום הופתענו לראות מודעות גדולות תלויות בכל רחבי העיר, ובהן מודיעים הרוסים שכל מי שרוצה לחזור לביתו יוכל לעשות זאת בקרוב - בתנאי שיירשם. מובן שנרשמנו מיד, ואתנו יהודים רבים. הודענו על כך לאמא, והיא שמחה מאוד וכבר חיכתה לרגע שבו ניפגש. "אמרתי לכם", כתבה לנו באחד המכתבים, "עוד מעט תשובו הביתה ונתאחד מחדש".
הנסיעה המתישה ברכבת לסיביר
ליל שבת חזון. אנשי נקו"ד (אנשי המשטרה החשאית הרוסית) מציפים את העיר. הם עוברים על הרשימות של המשפחות, שהודיעו על רצונן לחזור לצד הגרמני, ומגיעים לבתיהן. אנחנו עומדים בסיומה של ארוחת השבת בביתו של הדוד אברהם, שרים זמירות ורוחנו טובה עלינו - לפתע נשמעת דפיקה על הדלת. הדוד פותח אותה, ואנו מבחינים בפתח הדלת בקצין נקו"ד, ולצדו שני חיילים נושאי רובים. "גראניק יצחק", מכריז הקצין בקול וממשיך לקרוא בשמם של שאר בני המשפחה: "גראניק סמואל, גראניק אדלה. אתם עצורים. מחכה לכם למטה עגלה". אבא מנסה למחות: אולי היתה כאן איזושהי טעות. "הבעתם את רצונכם לשוב אל חבל הארץ, הנמצא בחסות האויב הגרמני", מסביר הקצין הרוסי, "ולכן סומנתם כ'אנטי=קומוניסטים'". אבא אוזר אומץ ואומר לקצין: "אני בשבת לא נוסע". הקצין מביא תגבורת: נכנס הביתה קצין גבוה, ואבא מופתע מאוד. "הרשל'ה!" הוא קורא לקצין היהודי, שנכנס זה עתה וגדל כילד בבית סבא, "ווּס טִיסט דִי דוּ?" (מה אתה עושה כאן?). עונה לו הקצין היהודי: "רב איצ'ל'ה, הַיינְט אִיז אַן אנדֶערֶע וֶועלט. נִישטוּ מֶער קַיין יִידן, הַיְינְט אִיז סוציאליזם" (רב איצ'לה, זה עולם אחר. אין עוד יהודים, היום קיים רק הסוציאליזם). גם הוא מסביר לאבא, שהסיבה שנעצר היא רצונו לשוב ל"ארץ אויב". בצד ההסבר הוא מגניב לו משפט אחד של נחמה: "הגרמנים יהרגו אותך - אך אנחנו, הרוסים, נציל אותך. עלה על העגלה וסע. לא רצוי שתערים קשיים נוספים". אבא התעקש: "אני אבוא בעצמי, ברגל, מחר בבוקר", אמר להרשל'ה, "מצִדי שיירו בי עכשיו". הרשל'ה דאג שיניחו לנו, אך למחרת בבוקר, בשבת חזון, זו שלפני תשעה באב, מגיעים שישה קצינים רוסים, מרימים אותי ואת איידלה ומשליכים אותנו לתוך עגלה, וגוררים את אבא נגד רצונו ומכניסים גם אותו לעגלה. העגלה מובילה אותנו לרכבת, ובקרון אנו פוגשים לשמחתנו את סבא פנחס אהרון וסבתא איטה, הוריה של אמי, ואת הדודות חיה ופרימעט.
כל הקרונות דחוסים ביהודים. הקצין מודיע לנו, שאנחנו מובלים למקום "שם תלמדי להיות קומוניסטים טובים". בקרון דרגשי שינה על קומות, מרופדים קלות במצעי קש. אבא, איידל ואני חולקים דרגש אחד בקומה העליונה, בדרגש האמצעי מתמקמות הדודות חיה ופרימעט, ובדרגש התחתון - סבא וסבתא שלי. צפיפות ודוחק. סביב לרכבת מסתובבים אנשי צבא רוסים, וטנקים מקיפים אותה. ממש מצור. עם צאת השבת מתחילה הרכבת לנסוע, ואני חושב על אמא והאחיות שלי שהשארנו מאחורינו. הרכבת נעה מזרחה באטיות. אני מקשיב לשקשוק הקרונות ויודע שככל שהרכבת מתרחקת - כך מתרחקת אמא ממני. הלב בוכה והדמעות פורצות. אנחנו נוסעים ונוסעים, והשבועות חולפים להם. בלילות אני מתגלגל על מיטתי וחושב על אמא. הדמעות זולגות מעצמן, ואבא מחבק ומנסה לנחם - אף כי איננו יודע כיצד לנחם גם את עצמו. אוכל ניתן לנו במשורה: בכל תחנת עצירה אנו מקבלים מים חמים וקצת לחם, ולפעמים חילקו לנו מרק חם. פעם ניסינו לטעום ממנו, אך אחרי שנודע לנו שהמרק עשוי מבשר סוסים, לא נגענו בו עוד. בתחנות העצירה מיהרנו תמיד לשירותים, כי ברכבת אין, וצריך להתאפק. פעמיים כמעט הפסדנו את הרכבת בגלל התור הארוך בשירותים: הרכבת התחילה לנוע בלי כל סימן מוקדם, בלי צפירה ובלי להמתין לאנשים שעולים או יורדים, אך הספקנו לעלות עליה ברגע האחרון. חליתי בצהבת; הורידו אותי באחת התחנות, קיבלתי שם טיפול, ולאחר מכן הוחזרתי לקרון עם אבא ואחותי, והמשכנו מזרחה, לכיוון סיביר. המחלה החלישה אותי מאוד, אך בסופו של דבר הבראתי ( בגין אותה צהבת נאסר עלי עד היום לתרום דם).
שישה שבועות נמשך המסע הקשה הזה, לילה ויום. כל אותה תקופה לא התקלחנו, גופנו שרץ כינים, וגירדנו את כל הגוף עד זוב דם. היו אנשים שהתייאשו, ירדו בתחנות העצירה ולא חזרו לרכבת. היו שאיבדו את בני משפחתם כשירדו בתחנות לחפש אוכל, והרכבת המשיכה לנסוע בלעדיהם. אבא שמר על אחדותנו בחירוף נפש. כל עצירה בתחנות לוּותה במתח רב, אך תודה לאל שהצלחנו להישאר יחד, עם הדודות ועם סבא וסבתא, עד סוף המסע. סבתא היתה חולת לב, וכל הזמן דאגנו לה. סבא היה יהודי גבוה וחזק; מעט הלחם שחילקו לנו לא הספיק לו, והוא תמיד היה רעב. המסע הסתיים בצֶ'רֶפָּנוֹב - העיר שכונתה "השער לסיביר", שם קיבלו את פנינו מאות משאיות. דחסו אותנו לתוכן, אך אנשים פחדו להיכנס, והיו אף נשים שצווחו וקרעו את בגדיהן. התבוננתי בנשים הללו, שנלחמות עם אנשי הנקו"ד ואני זוכר את עצמי נצמד לאבא וצווח: "טַאטֶע, טַאטֶע, אִיך וִויל אַהֵיים!" (אבא, אני רוצה הביתה!), וחושב לעצמי שאולי אבא יצליח להציל אותי מהחלום הרע הזה בו אני נמצא. אבא מצמיד אותי ואת אחותי אליו, מחבק ומנסה להרגיע אותנו, וסבא וסבתא והדודות נצמדות אלינו כדי שנמשיך להישאר יחד.
דוחסים אותנו למשאית: שישים איש למשאית, המכילה רק עשרים מקומות, וסוגרים אותנו בברזנט. המשאית מתחילה לנסוע. חושך בחוץ, ובדרך נשמעות קולות חיות הטרף. אבא מרגיש שהסוף שלנו קרב ומשתף אותנו בחששו: "ילדים, אני רוצה לומר לכם משהו קשה ולא נעים. חושש אני שהם מובילים אותנו למוות. כיהודים טובים אנו צריכים לומר 'וידוי', כפי שאומר כל יהודי כאשר הוא עומד בפני המוות. אני אומר אפוא עכשיו את הווידוי, ומבקש שתחזרו אחריי: 'יושב בסתר עליון, שמע ישראל, השם רועי לא אחסר. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע". אני חוזר אחרי אבא על המילים המפחידות, וגם סבא וסבתא והדודות שלי, ועוד אנשים במשאית, חוזרים אחרינו. המילים נקטעות בתוך פרצי הבכי, ואני חושב רק על אמא: איפה את, אמא? מתי אראה אותך שוב? ומה יהיה אתי, אם יקרה משהו לאבא? אני ילד קטן שמרגיש כמו זקן. המשאית נוסעת לה בחושך, ואני מרגיש שאנחנו מתקרבים אל הדבר המפחיד הזה שאבא קרא לו "מוות". השחר עלה, והמשאית עצרה בתוך קרחת יער ענקית.
ליל שבת חזון. אנשי נקו"ד (אנשי המשטרה החשאית הרוסית) מציפים את העיר. הם עוברים על הרשימות של המשפחות, שהודיעו על רצונן לחזור לצד הגרמני, ומגיעים לבתיהן. אנחנו עומדים בסיומה של ארוחת השבת בביתו של הדוד אברהם, שרים זמירות ורוחנו טובה עלינו - לפתע נשמעת דפיקה על הדלת. הדוד פותח אותה, ואנו מבחינים בפתח הדלת בקצין נקו"ד, ולצדו שני חיילים נושאי רובים. "גראניק יצחק", מכריז הקצין בקול וממשיך לקרוא בשמם של שאר בני המשפחה: "גראניק סמואל, גראניק אדלה. אתם עצורים. מחכה לכם למטה עגלה". אבא מנסה למחות: אולי היתה כאן איזושהי טעות. "הבעתם את רצונכם לשוב אל חבל הארץ, הנמצא בחסות האויב הגרמני", מסביר הקצין הרוסי, "ולכן סומנתם כ'אנטי=קומוניסטים'". אבא אוזר אומץ ואומר לקצין: "אני בשבת לא נוסע". הקצין מביא תגבורת: נכנס הביתה קצין גבוה, ואבא מופתע מאוד. "הרשל'ה!" הוא קורא לקצין היהודי, שנכנס זה עתה וגדל כילד בבית סבא, "ווּס טִיסט דִי דוּ?" (מה אתה עושה כאן?). עונה לו הקצין היהודי: "רב איצ'ל'ה, הַיינְט אִיז אַן אנדֶערֶע וֶועלט. נִישטוּ מֶער קַיין יִידן, הַיְינְט אִיז סוציאליזם" (רב איצ'לה, זה עולם אחר. אין עוד יהודים, היום קיים רק הסוציאליזם). גם הוא מסביר לאבא, שהסיבה שנעצר היא רצונו לשוב ל"ארץ אויב". בצד ההסבר הוא מגניב לו משפט אחד של נחמה: "הגרמנים יהרגו אותך - אך אנחנו, הרוסים, נציל אותך. עלה על העגלה וסע. לא רצוי שתערים קשיים נוספים". אבא התעקש: "אני אבוא בעצמי, ברגל, מחר בבוקר", אמר להרשל'ה, "מצִדי שיירו בי עכשיו". הרשל'ה דאג שיניחו לנו, אך למחרת בבוקר, בשבת חזון, זו שלפני תשעה באב, מגיעים שישה קצינים רוסים, מרימים אותי ואת איידלה ומשליכים אותנו לתוך עגלה, וגוררים את אבא נגד רצונו ומכניסים גם אותו לעגלה. העגלה מובילה אותנו לרכבת, ובקרון אנו פוגשים לשמחתנו את סבא פנחס אהרון וסבתא איטה, הוריה של אמי, ואת הדודות חיה ופרימעט.
כל הקרונות דחוסים ביהודים. הקצין מודיע לנו, שאנחנו מובלים למקום "שם תלמדי להיות קומוניסטים טובים". בקרון דרגשי שינה על קומות, מרופדים קלות במצעי קש. אבא, איידל ואני חולקים דרגש אחד בקומה העליונה, בדרגש האמצעי מתמקמות הדודות חיה ופרימעט, ובדרגש התחתון - סבא וסבתא שלי. צפיפות ודוחק. סביב לרכבת מסתובבים אנשי צבא רוסים, וטנקים מקיפים אותה. ממש מצור. עם צאת השבת מתחילה הרכבת לנסוע, ואני חושב על אמא והאחיות שלי שהשארנו מאחורינו. הרכבת נעה מזרחה באטיות. אני מקשיב לשקשוק הקרונות ויודע שככל שהרכבת מתרחקת - כך מתרחקת אמא ממני. הלב בוכה והדמעות פורצות. אנחנו נוסעים ונוסעים, והשבועות חולפים להם. בלילות אני מתגלגל על מיטתי וחושב על אמא. הדמעות זולגות מעצמן, ואבא מחבק ומנסה לנחם - אף כי איננו יודע כיצד לנחם גם את עצמו. אוכל ניתן לנו במשורה: בכל תחנת עצירה אנו מקבלים מים חמים וקצת לחם, ולפעמים חילקו לנו מרק חם. פעם ניסינו לטעום ממנו, אך אחרי שנודע לנו שהמרק עשוי מבשר סוסים, לא נגענו בו עוד. בתחנות העצירה מיהרנו תמיד לשירותים, כי ברכבת אין, וצריך להתאפק. פעמיים כמעט הפסדנו את הרכבת בגלל התור הארוך בשירותים: הרכבת התחילה לנוע בלי כל סימן מוקדם, בלי צפירה ובלי להמתין לאנשים שעולים או יורדים, אך הספקנו לעלות עליה ברגע האחרון. חליתי בצהבת; הורידו אותי באחת התחנות, קיבלתי שם טיפול, ולאחר מכן הוחזרתי לקרון עם אבא ואחותי, והמשכנו מזרחה, לכיוון סיביר. המחלה החלישה אותי מאוד, אך בסופו של דבר הבראתי ( בגין אותה צהבת נאסר עלי עד היום לתרום דם).
שישה שבועות נמשך המסע הקשה הזה, לילה ויום. כל אותה תקופה לא התקלחנו, גופנו שרץ כינים, וגירדנו את כל הגוף עד זוב דם. היו אנשים שהתייאשו, ירדו בתחנות העצירה ולא חזרו לרכבת. היו שאיבדו את בני משפחתם כשירדו בתחנות לחפש אוכל, והרכבת המשיכה לנסוע בלעדיהם. אבא שמר על אחדותנו בחירוף נפש. כל עצירה בתחנות לוּותה במתח רב, אך תודה לאל שהצלחנו להישאר יחד, עם הדודות ועם סבא וסבתא, עד סוף המסע. סבתא היתה חולת לב, וכל הזמן דאגנו לה. סבא היה יהודי גבוה וחזק; מעט הלחם שחילקו לנו לא הספיק לו, והוא תמיד היה רעב. המסע הסתיים בצֶ'רֶפָּנוֹב - העיר שכונתה "השער לסיביר", שם קיבלו את פנינו מאות משאיות. דחסו אותנו לתוכן, אך אנשים פחדו להיכנס, והיו אף נשים שצווחו וקרעו את בגדיהן. התבוננתי בנשים הללו, שנלחמות עם אנשי הנקו"ד ואני זוכר את עצמי נצמד לאבא וצווח: "טַאטֶע, טַאטֶע, אִיך וִויל אַהֵיים!" (אבא, אני רוצה הביתה!), וחושב לעצמי שאולי אבא יצליח להציל אותי מהחלום הרע הזה בו אני נמצא. אבא מצמיד אותי ואת אחותי אליו, מחבק ומנסה להרגיע אותנו, וסבא וסבתא והדודות נצמדות אלינו כדי שנמשיך להישאר יחד.
דוחסים אותנו למשאית: שישים איש למשאית, המכילה רק עשרים מקומות, וסוגרים אותנו בברזנט. המשאית מתחילה לנסוע. חושך בחוץ, ובדרך נשמעות קולות חיות הטרף. אבא מרגיש שהסוף שלנו קרב ומשתף אותנו בחששו: "ילדים, אני רוצה לומר לכם משהו קשה ולא נעים. חושש אני שהם מובילים אותנו למוות. כיהודים טובים אנו צריכים לומר 'וידוי', כפי שאומר כל יהודי כאשר הוא עומד בפני המוות. אני אומר אפוא עכשיו את הווידוי, ומבקש שתחזרו אחריי: 'יושב בסתר עליון, שמע ישראל, השם רועי לא אחסר. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע". אני חוזר אחרי אבא על המילים המפחידות, וגם סבא וסבתא והדודות שלי, ועוד אנשים במשאית, חוזרים אחרינו. המילים נקטעות בתוך פרצי הבכי, ואני חושב רק על אמא: איפה את, אמא? מתי אראה אותך שוב? ומה יהיה אתי, אם יקרה משהו לאבא? אני ילד קטן שמרגיש כמו זקן. המשאית נוסעת לה בחושך, ואני מרגיש שאנחנו מתקרבים אל הדבר המפחיד הזה שאבא קרא לו "מוות". השחר עלה, והמשאית עצרה בתוך קרחת יער ענקית.
החיים בטייגה בסיביר
מכל הצדדים עמדו צריפי עץ שנקראו "בָּרָאק". מסביב לצריפים עמדו כדים ענקיים, ובהם זפת רותחת שהעלתה אש ואדים. הורו לנו לרדת מהמשאיות, וכמו שקודם היו רבים שסירבו לעלות - היו עכשיו רבים שסירבו לרדת. לא ידענו מהו המקום הזה ולאן הביאו אותנו. אולי יירו בנו אנשי הנקו"ד, הניצבים סביבנו? אולי ישפכו עלינו את הזפת הרותחת? (מאוחר יותר נאמר לנו שתפקיד הזפת הרותחת היה להרחיק מהמקום חיות טורפות המשוטטות ביער). פחד נורא. הרוסים צעקו לעברנו: "דַאוַואי! דַאוַואי! אַנטי=קוֹנסִימוֹל!" (החוצה! החוצה! אנטיקומוניסטים! בוגדים!). ה"קומונדאט" (מפקד המחנה) נעמד והכריז: "כאן תבנו את הבתים שלכם, תכרתו את כל העצים, וכאן תמותו. נחנך אתכם ואת ילדיכם. מחר בשמונה בבוקר תצאו כולכם לעבודה, וילדיכם ילכו לבית=הספר".
לפתע תקפה אותנו להקת יתושים ענקיים והחלו לעקוץ אותנו. התחלנו להתגרד עד זוב דם, ועד מהרה נהיו העקיצות לפצעים של ממש, שגירדו והכאיבו מאוד. הרוסים לא התרגשו כשראו אותנו בסבלנו: "פְּרִיבִיקְנְיֵש" (תתרגל), אמרו ברוסית למי שהעז להתלונן, "אם לא תתרגל - תמות". כעבור כמה שעות הגיע רופא ונתן לנו חומר למריחה, שהפיץ ריח נורא, כדי להרחיק מאתנו את היתושים.
החיילים השליכו את חפצינו מהמשאיות וחילקו אותנו לצריפים. אחד מהם הכריז: "משאית מס' 1 - לבָּרָאק (צריף) מס' 1", וכן הלאה, חמישים איש בבראק אחד. בין משפחה למשפחה העמידו מחיצת עץ דקה. היו שם מיטות ובהן מזרני קש, מיטה לכל נפש, ושמיכה צבאית מעליה. על המיטה הניחו "חבילת מזון", שהכילה לחם, תפוחי אדמה וגזר. מהמטבח הכללי קיבלנו מרק חם על בסיס ירקות. כעבור זמן קצר הסתבר לנו שה"חיילים" ששמרו עלינו בעצם לא היו חיילים, אלא אסירים, וזה התפקיד שהוטל עליהם. במשך הזמן יכולנו לחוש בהזדהות שלהם עמנו, ולפיכך היו די אנושיים וסבלניים אתנו. הקומונדט אהב אותי במיוחד ודאג להביא לי כל יום כרוב חמוץ, המכיל ויטמינים רבים, כדי להגן עלי ועל שיניי, שחלקן החלו להתחלף עוד במחנה. אנשים רבים במחנה חלו במחלת "צינגה" ואיבדו את שיניהם בגלל מחסור בוויטמינים, והייתי בין הבודדים שלא חלה שם ולא איבד את שיניו.
בבוקר התייצב אבא לעבודה: חטיבת העצים. אף שהיה כבן חמישים, לא עשו לו הרוסים שום הנחה. חודש אב עבר, חודש אלול הגיע, והתחלנו להתקרב לימים הנוראים. אבא הכין לעצמו לוח שנה עברי, וכך הצליח לעקוב אחרי ימי השבוע, שבתות, חגים ומועדים. לאבא היה סידור, חומש ושופר, אך ספר תורה לא היה לנו. טרם צאתו לעבודה הקפיד אבא כל בוקר להניח תפילין ולהתפלל שחרית (אף שהיה עדיין חושך ועדיין לא זמן תפילה), ובנוסף התפלל מנחה וערבית. סבתא איטה אמרה מדי יום פסוקי תהילים שידעה בעל=פה. בראש השנה תקע אבא בשופר בבוקר השכם, טרם צאתו לעבודה, אך להתפלל ממש לא הספיק. גם את חג הפסח השתדלנו לקיים כהלכתו עם כל המגבלות. אבא הכין יין מסלק, ואותו מזגנו לארבע הכוסות ושתינו בליל ה"סדר". מצות השגנו בזכות יהודים תושבי הסביבה, שניצלו את המצב ומכרו לנו בשוק השחור תבואה שקנו מהאיכרים החיים בכפרים באזור. הם שחקו באבנים את גרגרי התבואה לקמח, וממנו אפו על תנור עצים מאולתר מעין מצות. בשבעת ימי הפסח אכלנו רק את ה"מצות" האלה, ואת הלחם שקיבלנו שמרנו בצד לאחר הפסח. מצה זו היתה קשה למדי, ומרבית תושבי המחנה - בייחוד המבוגרים שביניהם, שחלק גדול מהם איבדו את שיניהם - לא היו מסוגלים ללעוס אותה, וביניהם גם כל בני משפחתי. למרות זאת לא נגע איש מהם בלחם כל שבעת ימי החג.
אני זוכר שלעתים קרובות הייתי רעב, וכשהיו פורסים את הלחם, הייתי מלקט פירורים מתחת לשולחן. סבתא דאגה לי: היא שמרה עבורי בסינרה את קרום הלחם מתוך מנת הלחם שלה (אותו לא היתה מסוגלת ללעוס, כיוון שנשרו שיניה) עד שובי מבית=הספר.
כל ילד מגיל שש חויב ללכת לבית=הספר, וכך נהגתי גם אני. קיבלנו עניבה אדומה ועליה תג עם סמל בית=הספר, אותם ענדנו על בגדי החול שלנו. את היום פתחנו במפקד. כל התלמידים כונסו בחצר, והיינו צריכים לקרוא במקהלה: "בּוּדגוֹטוֹב, וְסִיגְדָה גוֹטוֹב, דְלַה סטָלִינָה אוֹטצָה" (הֱיֵה מוכן, תמיד מוכן, בשביל אבא=סטלין). רק אחרי ההכרזה היומית הזו נכנסנו לכיתות, והמורה קרא את שמות הילדים בקול, כלומר את שמו הפרטי של הילד ואת שם אביו (במקום את שם המשפחה). כך קראו לי "סמואיל איזאקוביץ'" (שמואל בן יצחק). נוהג זה היה מקובל ברוסיה גם לגבי המבוגרים, ולמורה שלי, למשל, קראו "אלכסנדרה איוואנובנה" (אלכסנדרה בת איוואן).
מכל הצדדים עמדו צריפי עץ שנקראו "בָּרָאק". מסביב לצריפים עמדו כדים ענקיים, ובהם זפת רותחת שהעלתה אש ואדים. הורו לנו לרדת מהמשאיות, וכמו שקודם היו רבים שסירבו לעלות - היו עכשיו רבים שסירבו לרדת. לא ידענו מהו המקום הזה ולאן הביאו אותנו. אולי יירו בנו אנשי הנקו"ד, הניצבים סביבנו? אולי ישפכו עלינו את הזפת הרותחת? (מאוחר יותר נאמר לנו שתפקיד הזפת הרותחת היה להרחיק מהמקום חיות טורפות המשוטטות ביער). פחד נורא. הרוסים צעקו לעברנו: "דַאוַואי! דַאוַואי! אַנטי=קוֹנסִימוֹל!" (החוצה! החוצה! אנטיקומוניסטים! בוגדים!). ה"קומונדאט" (מפקד המחנה) נעמד והכריז: "כאן תבנו את הבתים שלכם, תכרתו את כל העצים, וכאן תמותו. נחנך אתכם ואת ילדיכם. מחר בשמונה בבוקר תצאו כולכם לעבודה, וילדיכם ילכו לבית=הספר".
לפתע תקפה אותנו להקת יתושים ענקיים והחלו לעקוץ אותנו. התחלנו להתגרד עד זוב דם, ועד מהרה נהיו העקיצות לפצעים של ממש, שגירדו והכאיבו מאוד. הרוסים לא התרגשו כשראו אותנו בסבלנו: "פְּרִיבִיקְנְיֵש" (תתרגל), אמרו ברוסית למי שהעז להתלונן, "אם לא תתרגל - תמות". כעבור כמה שעות הגיע רופא ונתן לנו חומר למריחה, שהפיץ ריח נורא, כדי להרחיק מאתנו את היתושים.
החיילים השליכו את חפצינו מהמשאיות וחילקו אותנו לצריפים. אחד מהם הכריז: "משאית מס' 1 - לבָּרָאק (צריף) מס' 1", וכן הלאה, חמישים איש בבראק אחד. בין משפחה למשפחה העמידו מחיצת עץ דקה. היו שם מיטות ובהן מזרני קש, מיטה לכל נפש, ושמיכה צבאית מעליה. על המיטה הניחו "חבילת מזון", שהכילה לחם, תפוחי אדמה וגזר. מהמטבח הכללי קיבלנו מרק חם על בסיס ירקות. כעבור זמן קצר הסתבר לנו שה"חיילים" ששמרו עלינו בעצם לא היו חיילים, אלא אסירים, וזה התפקיד שהוטל עליהם. במשך הזמן יכולנו לחוש בהזדהות שלהם עמנו, ולפיכך היו די אנושיים וסבלניים אתנו. הקומונדט אהב אותי במיוחד ודאג להביא לי כל יום כרוב חמוץ, המכיל ויטמינים רבים, כדי להגן עלי ועל שיניי, שחלקן החלו להתחלף עוד במחנה. אנשים רבים במחנה חלו במחלת "צינגה" ואיבדו את שיניהם בגלל מחסור בוויטמינים, והייתי בין הבודדים שלא חלה שם ולא איבד את שיניו.
בבוקר התייצב אבא לעבודה: חטיבת העצים. אף שהיה כבן חמישים, לא עשו לו הרוסים שום הנחה. חודש אב עבר, חודש אלול הגיע, והתחלנו להתקרב לימים הנוראים. אבא הכין לעצמו לוח שנה עברי, וכך הצליח לעקוב אחרי ימי השבוע, שבתות, חגים ומועדים. לאבא היה סידור, חומש ושופר, אך ספר תורה לא היה לנו. טרם צאתו לעבודה הקפיד אבא כל בוקר להניח תפילין ולהתפלל שחרית (אף שהיה עדיין חושך ועדיין לא זמן תפילה), ובנוסף התפלל מנחה וערבית. סבתא איטה אמרה מדי יום פסוקי תהילים שידעה בעל=פה. בראש השנה תקע אבא בשופר בבוקר השכם, טרם צאתו לעבודה, אך להתפלל ממש לא הספיק. גם את חג הפסח השתדלנו לקיים כהלכתו עם כל המגבלות. אבא הכין יין מסלק, ואותו מזגנו לארבע הכוסות ושתינו בליל ה"סדר". מצות השגנו בזכות יהודים תושבי הסביבה, שניצלו את המצב ומכרו לנו בשוק השחור תבואה שקנו מהאיכרים החיים בכפרים באזור. הם שחקו באבנים את גרגרי התבואה לקמח, וממנו אפו על תנור עצים מאולתר מעין מצות. בשבעת ימי הפסח אכלנו רק את ה"מצות" האלה, ואת הלחם שקיבלנו שמרנו בצד לאחר הפסח. מצה זו היתה קשה למדי, ומרבית תושבי המחנה - בייחוד המבוגרים שביניהם, שחלק גדול מהם איבדו את שיניהם - לא היו מסוגלים ללעוס אותה, וביניהם גם כל בני משפחתי. למרות זאת לא נגע איש מהם בלחם כל שבעת ימי החג.
אני זוכר שלעתים קרובות הייתי רעב, וכשהיו פורסים את הלחם, הייתי מלקט פירורים מתחת לשולחן. סבתא דאגה לי: היא שמרה עבורי בסינרה את קרום הלחם מתוך מנת הלחם שלה (אותו לא היתה מסוגלת ללעוס, כיוון שנשרו שיניה) עד שובי מבית=הספר.
כל ילד מגיל שש חויב ללכת לבית=הספר, וכך נהגתי גם אני. קיבלנו עניבה אדומה ועליה תג עם סמל בית=הספר, אותם ענדנו על בגדי החול שלנו. את היום פתחנו במפקד. כל התלמידים כונסו בחצר, והיינו צריכים לקרוא במקהלה: "בּוּדגוֹטוֹב, וְסִיגְדָה גוֹטוֹב, דְלַה סטָלִינָה אוֹטצָה" (הֱיֵה מוכן, תמיד מוכן, בשביל אבא=סטלין). רק אחרי ההכרזה היומית הזו נכנסנו לכיתות, והמורה קרא את שמות הילדים בקול, כלומר את שמו הפרטי של הילד ואת שם אביו (במקום את שם המשפחה). כך קראו לי "סמואיל איזאקוביץ'" (שמואל בן יצחק). נוהג זה היה מקובל ברוסיה גם לגבי המבוגרים, ולמורה שלי, למשל, קראו "אלכסנדרה איוואנובנה" (אלכסנדרה בת איוואן).
מותו של סבא
רוב הזמן היו האנשים רעבים, והיו שממש התנפחו מרעב וחלו. את החולים העבירו במזחלות רתומות לסוסים על השלג, כשהם קשורים למזחלת ומכוסים בשמיכה (עגלה רגילה לא היתה עבירה בשלג), אל העיר הקרובה סוזון, שם היה בית=חולים. גם סבא היה רעב והתנפח מרעב. בגלל גילם המופלג (סבא היה בן 74) לא אולצו סבא וסבתא לעבוד, ונשארו בצריף כאשר כולם יצאו לעבודה. פחדתי להישאר לבד במיטה בצריף הריק למחצה, ולכן נהגתי להצטנף לידו במיטה אחרי צאתו של אבא לעבודה. בשעת בוקר מוקדמת אחת, כאשר כרגיל שכבתי ליד סבא, שמעתי אותו ממלמל לעצמו, כשעיניו עצומות למחצה: "אוי, אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט! אוי, אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט" (אוי, לוּ היתה לי חתיכת לחם!). לפתע השתתק וראיתי שעיניו עצומות לגמרי. צעקתי לעברו:"זֵיידֶע! זֵיידֶע!" (סבא! סבא!) והתחלתי לטלטל אותו מצד לצד, אך סבא לא הגיב. מרוב התרגשות ופחד התחלתי לקרוא לדודות שלי שהיו אז בעבודה. ניגשה אלי סבתא ושאלה אותי: ""ווּס אִיז גֶעשֶען?" (מה קרה?). אמרתי לה: "אני לא יודע מה קרה עם סבא. הוא נרדם ולא מתעורר". ניגשה סבתא לסבא וצעקה לעברו:"פנחס'ל! פנחס'ל!" - ואין תגובה.
אז ספקה את כפיה והחלה לזעוק: " אוי! ער איז גֶעשטוֹרבְּן! (אוי! הוא מת!)".
היה זה בי"ח בכסלו. כשחזרו הדודות שלי, דודה חיה ודודה פרימעט, מהעבודה, הן החלו לצרוח. אביהן, הסבא שלי, היה המת הראשון במחנה. אבא נטל את הקיטְל שלו וכיסה בו את סבא, במקום תכריכים. היה קור כלבים בחוץ - מינוס ארבעים מעלות צלזיוס, והשלג הגיע לגובה מטר. היה קשה מאוד לבצע קבורה כהלכתה. הדודות שלי חפרו בשלג באצבעותיהן וניסו להגיע ככל האפשר קרוב לאדמה. אחר כך תקעו בערֵמת השלג הזו מקל - סימן שכאן נקבר אדם. בהלוויה של סבא השתתפו חלק קטן מדרי הבראק שלנו, שכן רוב האנשים טרם חזרו מהעבודה (רובם חזרו עם חשכה). לא היה מניין לומר "קדיש", ואבא קרא פסוקי תהילים בעל=פה. סבא נפטר ונקבר בסיביר בי"ח בכסלו תש"א (18.12.1940).
מששבו הדודות שלי לבראק שלנו, הן החלו לחוש בתוצאות החפירה בשלג: כעבור שעתיים נשרו ארבע אצבעות של אחת הדודות, והשנייה איבדה שתי אצבעות וחצי. כאשר החלו להפשיר כפות ידיהן, הן הוצפו בדם שזרם ללא הפוגה. מיד הזמינו להן מזחלת, והן הוסעו לבית=החולים בעיירת המחוז סוזון, שם אושפזו לתקופה ארוכה - חמישה חודשים - עד שהחלימו מפציעתן, אך שתיהן נשארו נכות. עם עזיבתן נשארנו בצריף רק אבא, אחותי איידל, סבתא ואני.
רוב הזמן היו האנשים רעבים, והיו שממש התנפחו מרעב וחלו. את החולים העבירו במזחלות רתומות לסוסים על השלג, כשהם קשורים למזחלת ומכוסים בשמיכה (עגלה רגילה לא היתה עבירה בשלג), אל העיר הקרובה סוזון, שם היה בית=חולים. גם סבא היה רעב והתנפח מרעב. בגלל גילם המופלג (סבא היה בן 74) לא אולצו סבא וסבתא לעבוד, ונשארו בצריף כאשר כולם יצאו לעבודה. פחדתי להישאר לבד במיטה בצריף הריק למחצה, ולכן נהגתי להצטנף לידו במיטה אחרי צאתו של אבא לעבודה. בשעת בוקר מוקדמת אחת, כאשר כרגיל שכבתי ליד סבא, שמעתי אותו ממלמל לעצמו, כשעיניו עצומות למחצה: "אוי, אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט! אוי, אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט" (אוי, לוּ היתה לי חתיכת לחם!). לפתע השתתק וראיתי שעיניו עצומות לגמרי. צעקתי לעברו:"זֵיידֶע! זֵיידֶע!" (סבא! סבא!) והתחלתי לטלטל אותו מצד לצד, אך סבא לא הגיב. מרוב התרגשות ופחד התחלתי לקרוא לדודות שלי שהיו אז בעבודה. ניגשה אלי סבתא ושאלה אותי: ""ווּס אִיז גֶעשֶען?" (מה קרה?). אמרתי לה: "אני לא יודע מה קרה עם סבא. הוא נרדם ולא מתעורר". ניגשה סבתא לסבא וצעקה לעברו:"פנחס'ל! פנחס'ל!" - ואין תגובה.
אז ספקה את כפיה והחלה לזעוק: " אוי! ער איז גֶעשטוֹרבְּן! (אוי! הוא מת!)".
היה זה בי"ח בכסלו. כשחזרו הדודות שלי, דודה חיה ודודה פרימעט, מהעבודה, הן החלו לצרוח. אביהן, הסבא שלי, היה המת הראשון במחנה. אבא נטל את הקיטְל שלו וכיסה בו את סבא, במקום תכריכים. היה קור כלבים בחוץ - מינוס ארבעים מעלות צלזיוס, והשלג הגיע לגובה מטר. היה קשה מאוד לבצע קבורה כהלכתה. הדודות שלי חפרו בשלג באצבעותיהן וניסו להגיע ככל האפשר קרוב לאדמה. אחר כך תקעו בערֵמת השלג הזו מקל - סימן שכאן נקבר אדם. בהלוויה של סבא השתתפו חלק קטן מדרי הבראק שלנו, שכן רוב האנשים טרם חזרו מהעבודה (רובם חזרו עם חשכה). לא היה מניין לומר "קדיש", ואבא קרא פסוקי תהילים בעל=פה. סבא נפטר ונקבר בסיביר בי"ח בכסלו תש"א (18.12.1940).
מששבו הדודות שלי לבראק שלנו, הן החלו לחוש בתוצאות החפירה בשלג: כעבור שעתיים נשרו ארבע אצבעות של אחת הדודות, והשנייה איבדה שתי אצבעות וחצי. כאשר החלו להפשיר כפות ידיהן, הן הוצפו בדם שזרם ללא הפוגה. מיד הזמינו להן מזחלת, והן הוסעו לבית=החולים בעיירת המחוז סוזון, שם אושפזו לתקופה ארוכה - חמישה חודשים - עד שהחלימו מפציעתן, אך שתיהן נשארו נכות. עם עזיבתן נשארנו בצריף רק אבא, אחותי איידל, סבתא ואני.
המעבר מהיער לעיר קָמִין.
תקופת "החינוך מחדש" ביער ארכה 14 חודשים, ואז הודיעו לנו להתכונן למעבר לעיר.
הקשישים והילדים הקטנים הועלו עם המיטלטלים על עגלות (ביניהם אני וסבתא), אך רוב האנשים הלכו ברגל. הלכנו כמה ימים עד שהגענו לעיר. כאשר אחת לכמה שעות עברנו בכפרים, עשינו חניה קצרה ורכשנו מהכפריים חלב, פֵּרות וירקות, כִּיסְלוּחָה (סוג של לבּן) ולֶפְּיוֹשְקָה (מין פיתה). היו לנו מטבעות זהב וגם קצת כסף שקיבלנו ממכירת בגדים ותכשיטים לכפריים. הרעב המשיך להציק לנו גם בעיר. הייתי חוזר מבית=הספר בשעה שתיים בצהריים ומוצא מזווה ריק, כי לא היה מה לאכול. אבא קיבל "פַּאיוֹק" (מנה) לכל המשפחה, שהכילה מאתיים גרם לחם ליום לנפש (1,200 ק"ג לכל המשפחה), שני ק"ג תפוחי אדמה קפואים, שלושה=ארבעה גזרים וכמה בצלים. מכסת הירקות היתה ספורה ומדודה ומיועדת לכל המשפחה לשבוע. מכמות זו היה קשה מאוד לשבוע. היינו שש נפשות במשפחה: אבא, סבתא איטה, הדודות שלי חיה ופרימעט, אחותי איידל ואני. את מראהו של הלחם וטעמו לא אשכח. היה זה לחם שחור, עגול וכבד, דביק, בקושי ניתן ללעיסה, ולא טעים - אך לא חשבנו על זה, כי רק רצינו להשקיט את הרעב. אחרי בית=הספר הייתי עומד בתור ("אוֹצֶ'רֶד") ללחם בשביל כל המשפחה, כי אבא, אחותי איידל והדודות שלי היו כל היום בעבודה, וסבתא לא היתה מסוגלת לעמוד שעות בתור. חלוקת הלחם החלה בשעה שש בערב, ובחורף בשעה זו כבר היה חושך.
יום אחד, כאשר סוף=סוף הגיע תורי וקיבלתי לידי את מנת הלחם המשפחתית אחרי שעמדתי בתור שעות קופא מקור, חטפתי מכה בראש מאיזה פרחח (קִיטַאי) קטן. טרם התאוששתי מהמכה, והוא הסתלק בריצה, נושא בידיו את מנת הלחם של המשפחה שלי, שהיתה באחריותי. לא הייתי מסוגל לחזור הביתה בלי הלחם. הייתי רק בן 11 וחששתי שלא יאמינו לי בבית שגנבו לי את הלחם, אלא יאשימו אותי שאכלתי אותו בעצמי בדרכי הביתה. הסתובבתי שעות בחושך, בקור ובשלג, ולא ידעתי מה לעשות.
לפתע טפח מישהו על כתפי. נבהלתי לרגע. הרמתי את ראשי וראיתי יהודי אחד שהכרתי מהשכונה שלנו. "שמואלק", שאל, "ווּס טִיס דִי דוּ?" (מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?). הוא ראה שעיניי נפוחות מבכי והתעניין מה קרה לי. פרצתי בבכי ובקושי יכולתי לספר לו מה קרה. "נַארֶעש קִינד" (ילד טיפש), אמר, נטל את ידי והביא אותי הביתה. נגררתי אחריו בלי יכולת להתנגד, ובלבי אפילו שמחתי שאלוהים שלח אותו אלי. כשנכנסנו הביתה, מצאתי את אבא, סבתא והדודות מפוחדים. לא הייתי מסוגל לפתוח את הפה, כי הייתי קפוא מקור. האיש סיפר לאבא את הקורות אותי ואיך מצא אותי ברחוב החשוך והקר כשאני ממרר בבכי. אבא חיבק אותי, ואחריו סבתא והדודות. התחלתי שוב לבכות, וכולם הצטרפו אלי. סבתא הסבירה לי שהיא בוכה על המצב שאליו הגענו - שילד קטן מסתובב ברחוב ופוחד שהמשפחה שלו תאשים אותו בגנבת הלחם. אבא סיפר לי, שכאשר נקפו השעות ולא חזרתי הביתה, הוא פחד שקרה לי משהו והלך לאישנקו"ד - איש נחמד שהוקיר מאוד את אבא וגר בשכנות לנו - וביקש את עזרתו, וכבר עמדו לצאת לחיפושים אחריי. אבא הושיב אותי ליד התנור להתחמם קצת, וסבתא הוציאה מכיס החלוק את ה"קשה" של הלחם, אשר תמיד שמרה עבורי מהיום הקודם, ואמרה לי: "אל תבכה, שמיל שלי. אנחנו נסתדר. נחמם לנו תפוחי אדמה". ותוך כדי דברי ההרגעה הללו ליטפה את ראשי וניגבה את דמעותיי.
כשנה אחרי שהגענו לעיר קמין קיבלנו פרה חולבת וחלקת אדמה לשתול בה ירקות, וכך הצלחנו להעשיר במקצת את מזוננו הדל.
בקמין קיבלנו צריף קטן למגורים עם חצר קטנה. השירותים והמקלחת היו בחצר, ומשנזקקנו לנקבינו, נאלצנו לצאת החוצה בקור הנורא. נייר טואלט לא היה בנמצא, והשתמשנו בעיתונים. בבית היה חם ונעים: היה לנו תנור מברזל, מילאנו אותו בנסורת עצים, ושרפתם חיממה את הבית. את נסורת העצים היינו חותכים בעצמנו מעצים שמצאנו ביער. בחורף התקשינו לפתוח את דלת הכניסה, כי היא קפאה בלילה. כדי לפתוח אותה נאלץ אבא להכות בה בגרזן כדי להסיר את שכבת הקרח, שנערמה עליה במשך הלילה. אבא היה חוזר מהעבודה וזקנו קפוא ונראה כמו בלוק קרח. כדי להפשירו הצמיד אליו אבא מתקן מיוחד: בקבוקון דיו, שרוקן מתוכנו ומולא בנפט. על פיית הבקבוק הוצמד כפתור בעל חור, ולתוכו הושחלה פתילה. אבא הדליק את הפתילה וקירב אותה לפניו. תמונה זו עומדת נגד עיניי ברורה וחדה: אבא יושב, ביד אחת מחזיק את הבקבוקון שלהבה כתומה בוערת מתוכו, וביד השנייה את החומש; ואני יושב מולו וממשיך ללמוד אתו את שהתחלנו השכם בבוקר. כך היה אבא יושב, טיפות של מי קרח נושרות מהזקן שלו עד שהפשיר לגמרי.
יצאנו מהבית לבושים בבגדים חמים, עשויים מאריג גס שרופד בשכבות של צמר=גפן ("פוּפַייקוֹת"), לרגלינו נעלנו מגפיים מצמר של בהמות ("וָלֶנקִי") מעל סמרטוטים שליפפנו על רגלינו, כי גרביים לא היו. מגפיים אלה היו בלתי חדירים לגשם ולשלג והגנו על הרגליים. לראשינו חבשנו כובע צמר עבה, שכיסה את הראש והפנים והותיר רק את העיניים והפה גלויים, וכך הגנו על הפנים שלא יקפאו. החורף הקשה נמשך בין תשעה לעשרה חודשים. כאשר הגיע הקיץ, גילינו שגם עונה זו בלתי נסבלת, ולפעמים התגעגענו לחורף... כי החום היה בלתי נסבל. אני זוכר שהייתי מתהלך יחף, וכך הסתובבתי במשך שש שנות שהותי ברוסיה - כל קיץ ללא נעליים לרגליי, ובסופו הקיץ נעשתה כף הרגל שלי קשה כמו סוליה. לקראת החורף היתה סבתא מחממת מים על התנור, מניחה את רגליי בתוך המים החמים, ואבא היה מסיר מכפות רגליי את העור הקשה כדי שאצליח לנעול את המגפיים.
קיץ אחד בשנת 1941, כשהחום היה נורא, הלכנו לישון בערב כשהחלונות פתוחים, כי החום בתוך הצריף שלנו היה בלתי נסבל. בשעה ארבע בבוקר שמענו רעשים מבחוץ. אבא התעורר והעיר אותנו: "גנב נכנס הביתה!" קרא. משהתקרב ל"גנב", ראה שהצעיר הוא לא אחר מאשר אחי אריה, ממנו נפרדנו לפני כשנה וחצי, כאשר נסע לדודתי בטרנפול. "אריה! מַיין קִינד!" (ילדי!) קרא אבא, חיבק אותו והביט בלבושו הדל והקרוע וברגליו היחפות. אריה לא ניסה להסביר, אלא פשוט אמר לו במשפט אחד: "טַאטֶע, איך לֶעבּ! איך בִּין דא!" (אבא, אני בחיים! אני כאן!) כמנסה לומר לו שזה הדבר החשוב באמת. "אריה!" קראתי לעבר אחי הגדול והתנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות. אריה התרגש מאוד. כל בני הבית התעוררו וחיבקו אותו, וסבתא הרתיחה מיד מים לתה, ואריה ישב וסיפר את הקורות אותו עד שמצא אותנו. התברר שנשלח מטרנפול לרוסיה, אך לאזור אחר: לא לסיביר, אלא לאוזבקיסטן, לעיר גַ'מבּוּל. שם התחיל לחפש אותנו ונודע לו - אולי דרך הצלב האדום - שאנחנו בסיביר. הוא התגנב לחדר המכונות של אונייה, ואיכשהו הצליח להגיע לעיר קמין.
תשעה חודשים גר אחי אתנו, נרשם ונלקח לעבודה. כעבור תקופה קצרה יצאה פקודה, שכל הצעירים מעל גיל 17 מחויבים להתגייס לצבא שנקרא "טְרוּדָווֹי וְזְבוֹד" (צבא שירותים) - ולא צבא לוחם, כיוון שהצעירים הללו לא היו נתינים סובייטים. 16 בחורים, ואחי ביניהם, התגייסו באותו יום, ומרגע זה שוב "איבדנו" אותו. לא שמענו ממנו דבר כל תקופת המלחמה ולא קיבלנו ממנו כל אות חיים.
בעיר קמין היו מחסני תבואה גדולים, בהם נאספה מהקולחוזים שבאזור התבואה, המיועדת לצבא הרוסי. היהודים הפליטים מפולין - גברים, נשים וילדים מגיל 14 - הופנו לעבודה במחסנים הללו. גם אחותי איידל, שכבר מלאו לה 14, היתה בין העובדים. העבודה היתה במשמרות, ואחת לשבוע התחלפו בהן העובדים. העבודה במחסנים כללה: מילוי שקים בגרגרי התבואה ונשיאתם למשאיות. בגלל מצוקת הרעב התפתו יהודים, והיו סוחבים וממלאים גרגרי חיטה את מכנסי החורף המרופדים. לא אחת תפסו פקחים, שהיו עורכים בדיקות בשער, יהודים שהסתירו בבגדיהם גרגרי חיטה, ועל כך נענשו בעונשי מאסר של כמה שנים בכלא הרוסי. גם יהודים, שזייפו תלושים ללחם, קיבלו עונשי מאסר. בסוף יום העבודה הקפידו תמיד אבא ואיידל לנער את בגדיהם היטב, שמא יישאר גרגר תבואה בתוכם וחלילה יחשדום בגנבה. בני המזל בין היהודים, שסחבו גרגרי חיטה ולא נתפסו, הצליחו למלא את החסך במזון, אך אנחנו היינו רעבים.
תחושת הרעב ליוותה אותי שנים רבות. אני זוכר שהייתי אומר לאבא בבוקר: "איך בין הינגֶעריק, איך וויל אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט" (אני רעב, אני רוצה חתיכת לחם) – אבל לא היה לו מה לתת לי לאכול לבד מתפוח אדמה קפוא, אשר בושל בסיר עם מים חמים. הייתי נוגס בו לאט כדי שלא ייגמרמהר, אבל גם אחרי שסיימתי לאכול אותו עדיין נשארתי רעב, ולעתים קרובות הלכתי לבית=הספר רעב. הייתי מדמיין לעצמי שאנו משתחררים מהעיר הזאת ומרוסיה, ואני יושב ליד שולחן, שעליו מונחת כיכר לחם שלמה, ופורס לי פרוסת לחם בסכין. איזה חלום מתוק זה היה!
יום אחד החלטתי שאינני מוכן עוד לסבול רעב ושאני חייב לעשות מעשה. לא סיפרתי לאבא דבר, והחלטתי על דעת עצמי למצוא לי עבודה. הייתי אולי בן שמונה או תשע. במקום לבוא ישר הביתה אחרי בית=הספר, הלכתי לשוק (בָּרָכוֹלקָה), שהיו בו גם מוצרי מזון, סדקית, ביגוד והנעלה. עקבתי אחרי הסוחרים וניסיתי לחשוב איך אצליח להשתלב שם כסוחר. לפתע הבחנתי בגוי אחד, שמכר בדוכן שלו סבונים, והצעתי לעזור לו במכירה. הוא נתן לי כמה סבונים, והסתובבתי בשוק כדי לנסות למכור אותם. על כל סבון קיבלתי רובל אחד. הצלחתי במכירה, ובכסף שהרווחתי קניתי פיתות וקצת ירקות. כך עבר יום ועוד יום; אבא לא הבין מאין כל האוכל הזה שהבאתי, וחשש שמא לקחתי ללא רשות. לא היתה לי אפוא בררה וסיפרתי לו על עבודתי. אבא לא ידע אם לשמוח או להיעצב. הוא חייך אלי ושאל: "איך אתה עושה את זה? איך אתה מצליח למכור?" סיפרתי לו. "ומה מוכרים שם בשוק?" שאל אבא. "אני רואה שמוכרים שם בגדים משומשים. אני לא יודע אם אנשים מוכרים בגדים שלהם או בגדים גנובים", אמרתי. אבא חייך ואמר:"נתת לי רעיון". למחרת הקים לו דוכן דומה בשוק. העיסוק במסחר היה אסור על היהודים שהועסקו במקומות עבודה מסודרים, כמו מחסן התבואה בו עבד אבא; אך כדי שהשלטונות לא יתנכלו לו, הוא הצליח להשיג "העלמת עין" מהקומונדאט (מפקד המשטרה) תמורת שוחד...
שיטת המסחר שלי היתה כזו: הייתי קונה בגדים מהגויים, ואבא מכר אותם בשלושה=ארבעה רובלים יותר ממה ששילמתי. כך התחלנו לסחור: אבא מוכר בדוכן, ואני מסתובב לי בעיר ומשיג סחורה. בין המקומות שבהם הסתובבתי הגעתי לשני בתי=יתומים בעיר: אחד לבנים ואחד לבנות. הילדים מכרו לי חלק מבגדיהם, מכרתי אותם בשוק במחיר כפול, ובכסף הזה קניתי אוכל והבאתי הביתה. סבתא לא הבינה איך ילד קטן כמוני מביא אוכל הביתה, אבל עכשיו, כאשר כבר היה זה סוד גלוי, סיפרתי לה על "עסקי המסחר" שלי. לא הייתי הילד היחיד שסחר בשוק. היו עוד כעשרים ילדים כמוני, שלמדו בבוקר וסחרו בשעות אחר הצהריים. כמה מהם למדו אתי (והם חברים שלי עד עצם היום הזה). היתה לי דודה, שהוגלתה מפולין לבוכרה (לימים אשתו השנייה של אבי) וגרה שם בתקופת המלחמה. היא ומשפחתה לא סבלו מרעב כמונו. כדי לעזור לנו היא שלחה לנו בדואר אפרסקים (אוּרְיוּק), אני מכרתי אותם בשוק במחיר שני רובלים לאפרסק, והיתה להם הצלחה רבה. המסחר בשוק הקל עלינו את הרעב, שממנו סבלנו בשנים הראשונות ברוסיה.
העבודה בשוק בשעות אחר הצהריים לא הפריעה לי להיות תלמיד מצטיין בבית=הספר. המורה שלי אמרה לי פעם: "סמואל, קַק אֶטוֹ מוֹזֶ'ט בִּיט? צֶלֵיי גוֹד טִי ניֶה אוּצִ'ילְסָה, אִי פּוֹתוֹם פּוֹלוֹצִ'יל אַטְלִיצְ'נוֹ" (איך זה יכול להיות? כל השנה אתה לא לומד טוב - ובסופו של דבר, בסוף השנה, אתה מקבל תעודת הצטיינות). עניתי לה: "פּוּטָמוּ צְ'טוֹ אוּ מִיניָה יֶבְרֵייסְקַיָה בַּשְקָה" (זה מפני שיש לי ראש יהודי). בשבת אבא לא הניח לי ללכת לבית=הספר; הוא לא חשש להמרות את פי ההנהלה, שחייבה אותנו ללכת לבית=הספר גם בשבת. היו בכיתה שלי שתי ילדות ממשפחות דתיות, והן כן הלכו ללמוד בשבת. ה"עונש" שלי ושל עוד כמה ילדים, שסירבו ללמוד בשבת, היה להשלים לימודים ביום ראשון. אבא עצמו אולץ לעבוד בשבת. הוא הובא למחסן, שם היה ממלא שקי תבואה, אך בשבת היה יושב בין השקים ולא עושה דבר. הוא לא נענש על שלא עבד בשבת, כי הרוסים כיבדו אותו ועברו על כך לסדר היום - אולי משום שאבא נחשב למכובד בין היהודים כאן בהיותו רב ותלמיד=חכם, והרוסים הושפעו ממעמדו בקרבם וכיבדו אותו בעצמם.
בית=הספר שבו למדתי היה בן שמונה שנות לימוד: מכיתה א' עד ח'. הכיתות היו בגודל בינוני - כשלושים ילדים בכיתה, בנים ובנות. היינו רק ארבעה יהודים בכיתה: מלבדי למדו שם עוד שלוש בנות. הייתי תלמיד מצטיין וממושמע, אך פעם אחת, בהיותי בכיתה ג', הפרתי את התקנות, ואבא שילם על כך מחיר כבד. היה לי ספר לימוד, בו התנוססו תמונותיהם של "גדולי האומה": קָלִינִין, סטלין, לנין וקָגָנוֹבִיץ'. יום אחד לקחתי חוד של עיפרון ו"עקרתי להם את העיניים" מתוך התמונות. אולי היה זה מתוך רגע של כעס על התנאים הקשים שבהם חָיִינו, ואולי היה זה סתם מעשה של שובבות; אבל המורָה הבחינה בדמויות המנהיגים "עקורות העיניים" אשר בספר שלי, נתנה בי מבט זועף, ולא אמרה מילה.
למחרת מתדפקים על דלתנו שני אנשי נקו"ד.
"איזאק גראניק תוּת" (כאן)? שואל הגבוה ביניהם, ואבא עונה בחיוב. "וַאש סִין סמואל תוּת?" (בנך סמואל בבית?), ושוב עונה אבא בחיוב, הוא מביט בי לרגע במבט שואל ודואג, סקרן לדעת מה עוללתי. "איפה הספר?" שואל את אבא איש הנקו"ד. "איזה ספר?" שואל אבא בחזרה בתום לב. לא סיפרתי לו את סיפור "עקירת העיניים" מתוך תקווה שהעניין יישכח, ועכשיו אני מבין שהכנסתי את אבא לצרות. אבא מגיש לאיש את הסידור. "לא את זה!" אומר הרוסי ומסתכל בבוז בסידור, "זה ספר יהודי. תראה לי את הספר שהבן שלך לומד בו בבית=הספר". אבא מוצא את תיק הקש, המשמש לי לילקוט, ומוציא מתוכו את ספר הלימוד העבה. הרוסי פותח אותו - וארבעת גדולי האומה מציצים בו עקורי עיניים. "איך זה קרה?" הוא שואל את אבא. "אני לא יודע!" עונה לו אבא, מנסה להרוויח זמן."איך אתה לא יודע?" אומר לו איש הנקו"ד בכעס, "זה לא הספר של הבן שלך?!". "כן", עונה לו אבא בקול חלוש."אתה לא יודע מה שהבן שלך עושה?" חוזר הרוסי ולוחץ עליו. ואני יושב לי בצד ומקשיב לכל השיחה הזו, שהתנהלה כמובן ברוסית, ומנסה למצוא דרך לצאת מעסק הביש הזה. "מה עשיתי?" אני שואל את הרוסי בקול תמים. "מה עשית?" עונה לו הרוסי ומתחיל להתחמם. אני מנסה לא להתרגש יותר מדי וממשיך במשחק. "סתם, שיחקתי לי בשיעור, כי הוא היה משעמם"; אך ההסבר הקלוש הזה לא מספק את אנשי הנקו"ד, והם מחליטים להעניש את אבא שאִפשר לבנו הקטן "לחלל" כך את פניהם של גדולי האומה.
אחרי תחקיר ממושך במפקדה הוכנס אבא למעצר בצריף ששכן בשוק. הוא נשאר שם שבועיים ימים, אך אני ביקרתי אותי כמה פעמים ביום והכנסתי לו אוכל וכל מה שנזקק לו דרך חלונות הצריף. בבית קמה מהומה, ופחד גדול נפל על סבתא והדודות שלי. "מה יהיה אתנו?" אמרה דודה חיה. "מה עשית לנו? לאיזו צרה הכנסת אותנו? איזה בַּנדיט נהיית!" אמרה דודה פרימעט, וסבתא רק ספקה כפיה ונאנחה. "אוי ויי! אוי ויי!". "שילכו לעזאזל!" אמרתי, "אני לא פוחד מהם. עכשיו אני רק צריך לדאוג להציל את אבא". אחותי איידל עזרה לי והצדיקה אותי: גם היא טענה שאין ממה לפחד. כעבור שבועיים, כשהגיע הרוסי לשחרר את אבא, הוא התנצל בפניו על שעצר אותו והסביר שלא היתה לו בררה. גם הוא העניק לאבא יחס של כבוד כמו האחרים.
כשחזרתי לבית=הספר, כבר נודע בכיתה הסיפור כולו, והילדים החלו לצעוק לעברי:"זִ'יד! זִ'יד!" (יהודי, בלשון גנאי), אבל המורה שמעה את קריאותיהם של הילדים והגֵנה עלי. "ילדים!" היא אמרה בטון תקיף וסמכותי, "מספיק! אצלנו אין אנטישמיות!" והוסיפה: "סמואל הוא ילד פליט מפולין, ואנחנו צריכים לכבד אותו. הוא תלמיד טוב!" הכיתה השתתקה, ומרגע זה ואילך לא העז אף ילד לקרוא לי "ז'יד".
כילד דתי חבשתי כובע גם בבית=הספר. בהתחלה ניסתה המורה לשכנע אותי להסיר אותו, אך אמרתי לה: "יַא יֵיברֵיי, יַא רֶעליגְיוֹזְנִי" (אני יהודי, יהודי דתי), והבהרתי לה שהדת שלי מחייבת אותי לחבוש כובע כל הזמן. כעבור כמה נסיונות שכנוע כאלה היא הניחה לי.
המקצוע הראשי בבית=הספר היה רוסית, ועד היום אני יודע לדבר לכתוב ולקרוא רוסית. ידע זה שרכשתי עזר לי כעבור שנים, כאשר שימשתי מנהל המחלקה לחינוך בעיריית רעננה, לסייע לעולים החדשים שהגיעו ארצה מרוסיה.
בנוסף לשפה הרוסית למדנו היסטוריה (בעיקר של רוסיה), עקרונות הסוציאליזם, חשבון, שירה (חויבנו ללמוד בעל=פה ולדקלם את שיריהם של גדולי המשוררים הרוסים), גימנסטיקה (התעמלות), מלאכת יד (יצרנו יצירות מעץ) וזמרה. עד היום אני זוכר בעל=פה ומסוגל לשיר שירים מסוימים שלמדנו - בעיקר שירים "לאומניים" כמו שיר זה, שהושר במנגינה של "תכול המטפחת" (בתרגום חופשי לעברית): "בעשרים ושניים ביוני התחילה המלחמה. את קייב הפציצו, וגם הודיעו שהתחילה המלחמה; ואנחנו ניצחנו תמיד". או שיר זה (למנגינה של "קטיושקה", בתרגום חופשי לעברית): "המדינה שלי גדולה וחופשית. שם אדם יכול לנשום באופן חופשי. אני עוד לא ראיתי מדינה כזאת, שנותנת חופש פעולה לאדם".
הייתי שר את השירים האלה, אך בלבי ידעתי שהכול שקר, כי ראיתי את התנאים בהם חיינו, וידעתי שאנו מוגבלים בתנועה ובכל מעשי ידינו. השירים הלאומניים הללו לא רק לא גרמו לי להאמין בקומוניזם - אלא אף גרמו לפעולה ההפוכה: הם יצרו בתוכי התנגדות למשטר. מובן שאת המחשבות הללו שמרתי לעצמי ולא העזתי לומר אותן בקול רם, כי היינו צריכים לשקול כל מילה בטרם הוצאנו אותה מפינו, שמא תפליל אותנו או את הורינו. אנשי הנקו"ד נהגו לצותת לילדים ואף לנסות להכשילם בשאלות מכוּונות, כדי להוציא מהם סודות על הוריהם.
בין שאר המקצועות למדנו גם גרמנית, כי "חייבים ללמוד את שפת האויב".
את המורה לגרמנית לא אשכח לעולם. דמעות מציפות אותי מהתרגשות, כשאני נזכר בה גם אחרי כל כך הרבה שנים. שמה היה וִירשוֹבסקַיָה יֶבגֶניה. באחת ההפסקות היא קראה לי לשיחה בצריף, אשר שימש למקום מפגש קבוע בין מורים והורים, שהוזמנו על=ידיהם לשיחות על ילדיהם, ואמרה לי: "אני יהודיה, ובעלי קומיסר גדול וקומוניסט מסור. אני יודעת שגם אתה יהודי (היא הבינה זאת, כיוון שהייתי הילד היחידי בכיתה שחבש כובע), ושאתה סובל מרעב, ואני רוצה לעזור לך. לכן בכל יום בשעה ארבע בדיוק תחכה לי כאן, ליד הצריף הזה, ואקח אותך אלי הביתה לאכול ארוחה טובה. אומנם היא לא ארוחה כשרה, אבל בתור ילד אתה צריך לאכול אוכל מזין כדי להתפתח כראוי ולגדול". הייתי המום. לא ידעתי מה לומר. אחרי שתיקה ארוכה אמרתי לה: "אני צריך לבקש רשות מאבא". "כמובן", אמרה מיד, "אחכה לך כאן מחר. אני מקווה שתגיע". אבא הרשה לי, ומיום זה ואילך היא לקחה אותי לביתה, כל יום באותה השעה, האכילה אותי "מכל טוב", וגם נתנה לי כמה רובלים. דיברנו יידיש. "אתה ילד כל כך נחמד!" אמרה לי באחד הביקורים הראשונים שלי בביתה. "אני יודעת שאתה סובל, ואני גם יודעת שאין לך אמא. לכן אני כל כך רוצה לעזור לך". למורה יבגניה לא היו ילדים, והרגשתי שאת כל האהבה שלה לילד שלא היה לה הרעיפה עלי. היה לה כלב גדול בשם יַנְקוֹ, שמאוד אהב אותי.
יום אחד חיפשה אותי בחצר בשעת ההפסקה והודיעה לי שלא אוכל לבוא היום לביתה, כי בעלה חולה ושוכב בבית (בכל הביקורים האחרים שלי בביתה בעלה לא היה בבית). באותו יום היא הביאה לי שקית ובה אוכל, עטופה בעיתונים - שמא יראה מישהו ויחשוד בקשר המיוחד בינינו.
פרט לימים, שבהם היה בעלה של המורה יבגניה חולה, הייתי מגיע לביתה מדי יום, וכך עד סוף המלחמה. באחת משיחותינו ליד שולחן האוכל הביעה את תחושתה, שהיא נמצאת במעין "כלוב של זהב": "אתה תצא מכאן יום אחד - אבל אני נשואה לקומיסר לא יהודי, ולכן לא אוכל לשוב לחיק משפחתי". היא חששה לגלות את יהדותה, ומאוד ריחמתי עליה. כעבור עשרות שנים, כאשר עבדתי עם יהודים ברוסיה שבמשך שנים הסתירו את יהדותם, הייתי מספר להם את הסיפור הזה על המורה שלי, שנאלצה להסתיר את יהדותה. אז גיליתי שאלפי יהודים נאלצו כמוה במשך עשרות שנים לחיות בזהות בדויה מחשש שיהדותם תתגלה, וכתוצאה מכך יפוטרו מעבודתם.
מובן שבבית=הספר הרוסי לא למדנו לימודי יהדות, אבל לאבא היה חשוב שאלמד ואתקדם בהם. כיוון שבתור רב היה בעל ידע רב, החליט ללמד אותי בעצמו. וכך כל בוקר, טרם לכתו לעבודה, היה מעיר אותי, בעוד קורי השינה עוטפים אותי, ומלמד אותי בעמידה, כדי שלא אירדם תוך כדי לימוד. הוא לימד אותי את פרשת השבוע עם פירוש רש"י, מתוך החומש שלו, עליו הצליח לשמור כל השנים מהיום בו יצאנו בחופזה מביתנו בסנוק. בערב, עם שובו מהעבודה, היינו ממשיכים בלימודנו.
טרם צאתי לבית=הספר התפללתי שחרית. ידעתי את כל התפילות בעל=פה, ואחרי כל ארוחה גם הקפדתי לברך את ברכת המזון, שגם אותה ידעתי בעל=פה.
הדודות שלי - אחיותיה של אמא, חיה ופרימעט - הוכרו על=ידי השלטונות כנכות, כיוון שהגיעו לעיר כרותות אצבעות. כזכור, נכרתו חלק מאצבעותיהן כאשר חפרו בשלג בסיביר בקוברן את אביהן, סבא שלי. נתנו להן אפוא עבודה "קלה יותר" כתופרות בבית=חרושת לתפירת מדי צבא. הן עבדו משבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים, ולמרות האצבעות החסרות הצטיינו בעבודתן. בזכות הצטיינותן (וגם בגין נכותן) קיבלו תוספת מזון, וזו העשירה במקצת את ארוחותינו הדלות. סבתא היתה חולה ונזקקה לתרופות, והדודות שלי טיפלו בה במסירות נפש.
בשש השנים שחייתי בסיביר לא חליתי ולא הצטננתי. הקור המקפיא שמר על בריאותנו, וכנראה לא אִפשר לחיידקים להתפתח ולגרום למחלות. בתום המלחמה נודע לנו שיהודים רבים, שעשו את תקופת המלחמה בחבלי הארץ החמים בדרום ברית=המועצות, כמו אוזבקיסטן, קזחסטן בוכרה וכדומה, מתו ממחלות כתוצאה מתנאי הסניטציה הקשים. אותנו הקור הציל.
תקופת "החינוך מחדש" ביער ארכה 14 חודשים, ואז הודיעו לנו להתכונן למעבר לעיר.
הקשישים והילדים הקטנים הועלו עם המיטלטלים על עגלות (ביניהם אני וסבתא), אך רוב האנשים הלכו ברגל. הלכנו כמה ימים עד שהגענו לעיר. כאשר אחת לכמה שעות עברנו בכפרים, עשינו חניה קצרה ורכשנו מהכפריים חלב, פֵּרות וירקות, כִּיסְלוּחָה (סוג של לבּן) ולֶפְּיוֹשְקָה (מין פיתה). היו לנו מטבעות זהב וגם קצת כסף שקיבלנו ממכירת בגדים ותכשיטים לכפריים. הרעב המשיך להציק לנו גם בעיר. הייתי חוזר מבית=הספר בשעה שתיים בצהריים ומוצא מזווה ריק, כי לא היה מה לאכול. אבא קיבל "פַּאיוֹק" (מנה) לכל המשפחה, שהכילה מאתיים גרם לחם ליום לנפש (1,200 ק"ג לכל המשפחה), שני ק"ג תפוחי אדמה קפואים, שלושה=ארבעה גזרים וכמה בצלים. מכסת הירקות היתה ספורה ומדודה ומיועדת לכל המשפחה לשבוע. מכמות זו היה קשה מאוד לשבוע. היינו שש נפשות במשפחה: אבא, סבתא איטה, הדודות שלי חיה ופרימעט, אחותי איידל ואני. את מראהו של הלחם וטעמו לא אשכח. היה זה לחם שחור, עגול וכבד, דביק, בקושי ניתן ללעיסה, ולא טעים - אך לא חשבנו על זה, כי רק רצינו להשקיט את הרעב. אחרי בית=הספר הייתי עומד בתור ("אוֹצֶ'רֶד") ללחם בשביל כל המשפחה, כי אבא, אחותי איידל והדודות שלי היו כל היום בעבודה, וסבתא לא היתה מסוגלת לעמוד שעות בתור. חלוקת הלחם החלה בשעה שש בערב, ובחורף בשעה זו כבר היה חושך.
יום אחד, כאשר סוף=סוף הגיע תורי וקיבלתי לידי את מנת הלחם המשפחתית אחרי שעמדתי בתור שעות קופא מקור, חטפתי מכה בראש מאיזה פרחח (קִיטַאי) קטן. טרם התאוששתי מהמכה, והוא הסתלק בריצה, נושא בידיו את מנת הלחם של המשפחה שלי, שהיתה באחריותי. לא הייתי מסוגל לחזור הביתה בלי הלחם. הייתי רק בן 11 וחששתי שלא יאמינו לי בבית שגנבו לי את הלחם, אלא יאשימו אותי שאכלתי אותו בעצמי בדרכי הביתה. הסתובבתי שעות בחושך, בקור ובשלג, ולא ידעתי מה לעשות.
לפתע טפח מישהו על כתפי. נבהלתי לרגע. הרמתי את ראשי וראיתי יהודי אחד שהכרתי מהשכונה שלנו. "שמואלק", שאל, "ווּס טִיס דִי דוּ?" (מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?). הוא ראה שעיניי נפוחות מבכי והתעניין מה קרה לי. פרצתי בבכי ובקושי יכולתי לספר לו מה קרה. "נַארֶעש קִינד" (ילד טיפש), אמר, נטל את ידי והביא אותי הביתה. נגררתי אחריו בלי יכולת להתנגד, ובלבי אפילו שמחתי שאלוהים שלח אותו אלי. כשנכנסנו הביתה, מצאתי את אבא, סבתא והדודות מפוחדים. לא הייתי מסוגל לפתוח את הפה, כי הייתי קפוא מקור. האיש סיפר לאבא את הקורות אותי ואיך מצא אותי ברחוב החשוך והקר כשאני ממרר בבכי. אבא חיבק אותי, ואחריו סבתא והדודות. התחלתי שוב לבכות, וכולם הצטרפו אלי. סבתא הסבירה לי שהיא בוכה על המצב שאליו הגענו - שילד קטן מסתובב ברחוב ופוחד שהמשפחה שלו תאשים אותו בגנבת הלחם. אבא סיפר לי, שכאשר נקפו השעות ולא חזרתי הביתה, הוא פחד שקרה לי משהו והלך לאישנקו"ד - איש נחמד שהוקיר מאוד את אבא וגר בשכנות לנו - וביקש את עזרתו, וכבר עמדו לצאת לחיפושים אחריי. אבא הושיב אותי ליד התנור להתחמם קצת, וסבתא הוציאה מכיס החלוק את ה"קשה" של הלחם, אשר תמיד שמרה עבורי מהיום הקודם, ואמרה לי: "אל תבכה, שמיל שלי. אנחנו נסתדר. נחמם לנו תפוחי אדמה". ותוך כדי דברי ההרגעה הללו ליטפה את ראשי וניגבה את דמעותיי.
כשנה אחרי שהגענו לעיר קמין קיבלנו פרה חולבת וחלקת אדמה לשתול בה ירקות, וכך הצלחנו להעשיר במקצת את מזוננו הדל.
בקמין קיבלנו צריף קטן למגורים עם חצר קטנה. השירותים והמקלחת היו בחצר, ומשנזקקנו לנקבינו, נאלצנו לצאת החוצה בקור הנורא. נייר טואלט לא היה בנמצא, והשתמשנו בעיתונים. בבית היה חם ונעים: היה לנו תנור מברזל, מילאנו אותו בנסורת עצים, ושרפתם חיממה את הבית. את נסורת העצים היינו חותכים בעצמנו מעצים שמצאנו ביער. בחורף התקשינו לפתוח את דלת הכניסה, כי היא קפאה בלילה. כדי לפתוח אותה נאלץ אבא להכות בה בגרזן כדי להסיר את שכבת הקרח, שנערמה עליה במשך הלילה. אבא היה חוזר מהעבודה וזקנו קפוא ונראה כמו בלוק קרח. כדי להפשירו הצמיד אליו אבא מתקן מיוחד: בקבוקון דיו, שרוקן מתוכנו ומולא בנפט. על פיית הבקבוק הוצמד כפתור בעל חור, ולתוכו הושחלה פתילה. אבא הדליק את הפתילה וקירב אותה לפניו. תמונה זו עומדת נגד עיניי ברורה וחדה: אבא יושב, ביד אחת מחזיק את הבקבוקון שלהבה כתומה בוערת מתוכו, וביד השנייה את החומש; ואני יושב מולו וממשיך ללמוד אתו את שהתחלנו השכם בבוקר. כך היה אבא יושב, טיפות של מי קרח נושרות מהזקן שלו עד שהפשיר לגמרי.
יצאנו מהבית לבושים בבגדים חמים, עשויים מאריג גס שרופד בשכבות של צמר=גפן ("פוּפַייקוֹת"), לרגלינו נעלנו מגפיים מצמר של בהמות ("וָלֶנקִי") מעל סמרטוטים שליפפנו על רגלינו, כי גרביים לא היו. מגפיים אלה היו בלתי חדירים לגשם ולשלג והגנו על הרגליים. לראשינו חבשנו כובע צמר עבה, שכיסה את הראש והפנים והותיר רק את העיניים והפה גלויים, וכך הגנו על הפנים שלא יקפאו. החורף הקשה נמשך בין תשעה לעשרה חודשים. כאשר הגיע הקיץ, גילינו שגם עונה זו בלתי נסבלת, ולפעמים התגעגענו לחורף... כי החום היה בלתי נסבל. אני זוכר שהייתי מתהלך יחף, וכך הסתובבתי במשך שש שנות שהותי ברוסיה - כל קיץ ללא נעליים לרגליי, ובסופו הקיץ נעשתה כף הרגל שלי קשה כמו סוליה. לקראת החורף היתה סבתא מחממת מים על התנור, מניחה את רגליי בתוך המים החמים, ואבא היה מסיר מכפות רגליי את העור הקשה כדי שאצליח לנעול את המגפיים.
קיץ אחד בשנת 1941, כשהחום היה נורא, הלכנו לישון בערב כשהחלונות פתוחים, כי החום בתוך הצריף שלנו היה בלתי נסבל. בשעה ארבע בבוקר שמענו רעשים מבחוץ. אבא התעורר והעיר אותנו: "גנב נכנס הביתה!" קרא. משהתקרב ל"גנב", ראה שהצעיר הוא לא אחר מאשר אחי אריה, ממנו נפרדנו לפני כשנה וחצי, כאשר נסע לדודתי בטרנפול. "אריה! מַיין קִינד!" (ילדי!) קרא אבא, חיבק אותו והביט בלבושו הדל והקרוע וברגליו היחפות. אריה לא ניסה להסביר, אלא פשוט אמר לו במשפט אחד: "טַאטֶע, איך לֶעבּ! איך בִּין דא!" (אבא, אני בחיים! אני כאן!) כמנסה לומר לו שזה הדבר החשוב באמת. "אריה!" קראתי לעבר אחי הגדול והתנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות. אריה התרגש מאוד. כל בני הבית התעוררו וחיבקו אותו, וסבתא הרתיחה מיד מים לתה, ואריה ישב וסיפר את הקורות אותו עד שמצא אותנו. התברר שנשלח מטרנפול לרוסיה, אך לאזור אחר: לא לסיביר, אלא לאוזבקיסטן, לעיר גַ'מבּוּל. שם התחיל לחפש אותנו ונודע לו - אולי דרך הצלב האדום - שאנחנו בסיביר. הוא התגנב לחדר המכונות של אונייה, ואיכשהו הצליח להגיע לעיר קמין.
תשעה חודשים גר אחי אתנו, נרשם ונלקח לעבודה. כעבור תקופה קצרה יצאה פקודה, שכל הצעירים מעל גיל 17 מחויבים להתגייס לצבא שנקרא "טְרוּדָווֹי וְזְבוֹד" (צבא שירותים) - ולא צבא לוחם, כיוון שהצעירים הללו לא היו נתינים סובייטים. 16 בחורים, ואחי ביניהם, התגייסו באותו יום, ומרגע זה שוב "איבדנו" אותו. לא שמענו ממנו דבר כל תקופת המלחמה ולא קיבלנו ממנו כל אות חיים.
בעיר קמין היו מחסני תבואה גדולים, בהם נאספה מהקולחוזים שבאזור התבואה, המיועדת לצבא הרוסי. היהודים הפליטים מפולין - גברים, נשים וילדים מגיל 14 - הופנו לעבודה במחסנים הללו. גם אחותי איידל, שכבר מלאו לה 14, היתה בין העובדים. העבודה היתה במשמרות, ואחת לשבוע התחלפו בהן העובדים. העבודה במחסנים כללה: מילוי שקים בגרגרי התבואה ונשיאתם למשאיות. בגלל מצוקת הרעב התפתו יהודים, והיו סוחבים וממלאים גרגרי חיטה את מכנסי החורף המרופדים. לא אחת תפסו פקחים, שהיו עורכים בדיקות בשער, יהודים שהסתירו בבגדיהם גרגרי חיטה, ועל כך נענשו בעונשי מאסר של כמה שנים בכלא הרוסי. גם יהודים, שזייפו תלושים ללחם, קיבלו עונשי מאסר. בסוף יום העבודה הקפידו תמיד אבא ואיידל לנער את בגדיהם היטב, שמא יישאר גרגר תבואה בתוכם וחלילה יחשדום בגנבה. בני המזל בין היהודים, שסחבו גרגרי חיטה ולא נתפסו, הצליחו למלא את החסך במזון, אך אנחנו היינו רעבים.
תחושת הרעב ליוותה אותי שנים רבות. אני זוכר שהייתי אומר לאבא בבוקר: "איך בין הינגֶעריק, איך וויל אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט" (אני רעב, אני רוצה חתיכת לחם) – אבל לא היה לו מה לתת לי לאכול לבד מתפוח אדמה קפוא, אשר בושל בסיר עם מים חמים. הייתי נוגס בו לאט כדי שלא ייגמרמהר, אבל גם אחרי שסיימתי לאכול אותו עדיין נשארתי רעב, ולעתים קרובות הלכתי לבית=הספר רעב. הייתי מדמיין לעצמי שאנו משתחררים מהעיר הזאת ומרוסיה, ואני יושב ליד שולחן, שעליו מונחת כיכר לחם שלמה, ופורס לי פרוסת לחם בסכין. איזה חלום מתוק זה היה!
יום אחד החלטתי שאינני מוכן עוד לסבול רעב ושאני חייב לעשות מעשה. לא סיפרתי לאבא דבר, והחלטתי על דעת עצמי למצוא לי עבודה. הייתי אולי בן שמונה או תשע. במקום לבוא ישר הביתה אחרי בית=הספר, הלכתי לשוק (בָּרָכוֹלקָה), שהיו בו גם מוצרי מזון, סדקית, ביגוד והנעלה. עקבתי אחרי הסוחרים וניסיתי לחשוב איך אצליח להשתלב שם כסוחר. לפתע הבחנתי בגוי אחד, שמכר בדוכן שלו סבונים, והצעתי לעזור לו במכירה. הוא נתן לי כמה סבונים, והסתובבתי בשוק כדי לנסות למכור אותם. על כל סבון קיבלתי רובל אחד. הצלחתי במכירה, ובכסף שהרווחתי קניתי פיתות וקצת ירקות. כך עבר יום ועוד יום; אבא לא הבין מאין כל האוכל הזה שהבאתי, וחשש שמא לקחתי ללא רשות. לא היתה לי אפוא בררה וסיפרתי לו על עבודתי. אבא לא ידע אם לשמוח או להיעצב. הוא חייך אלי ושאל: "איך אתה עושה את זה? איך אתה מצליח למכור?" סיפרתי לו. "ומה מוכרים שם בשוק?" שאל אבא. "אני רואה שמוכרים שם בגדים משומשים. אני לא יודע אם אנשים מוכרים בגדים שלהם או בגדים גנובים", אמרתי. אבא חייך ואמר:"נתת לי רעיון". למחרת הקים לו דוכן דומה בשוק. העיסוק במסחר היה אסור על היהודים שהועסקו במקומות עבודה מסודרים, כמו מחסן התבואה בו עבד אבא; אך כדי שהשלטונות לא יתנכלו לו, הוא הצליח להשיג "העלמת עין" מהקומונדאט (מפקד המשטרה) תמורת שוחד...
שיטת המסחר שלי היתה כזו: הייתי קונה בגדים מהגויים, ואבא מכר אותם בשלושה=ארבעה רובלים יותר ממה ששילמתי. כך התחלנו לסחור: אבא מוכר בדוכן, ואני מסתובב לי בעיר ומשיג סחורה. בין המקומות שבהם הסתובבתי הגעתי לשני בתי=יתומים בעיר: אחד לבנים ואחד לבנות. הילדים מכרו לי חלק מבגדיהם, מכרתי אותם בשוק במחיר כפול, ובכסף הזה קניתי אוכל והבאתי הביתה. סבתא לא הבינה איך ילד קטן כמוני מביא אוכל הביתה, אבל עכשיו, כאשר כבר היה זה סוד גלוי, סיפרתי לה על "עסקי המסחר" שלי. לא הייתי הילד היחיד שסחר בשוק. היו עוד כעשרים ילדים כמוני, שלמדו בבוקר וסחרו בשעות אחר הצהריים. כמה מהם למדו אתי (והם חברים שלי עד עצם היום הזה). היתה לי דודה, שהוגלתה מפולין לבוכרה (לימים אשתו השנייה של אבי) וגרה שם בתקופת המלחמה. היא ומשפחתה לא סבלו מרעב כמונו. כדי לעזור לנו היא שלחה לנו בדואר אפרסקים (אוּרְיוּק), אני מכרתי אותם בשוק במחיר שני רובלים לאפרסק, והיתה להם הצלחה רבה. המסחר בשוק הקל עלינו את הרעב, שממנו סבלנו בשנים הראשונות ברוסיה.
העבודה בשוק בשעות אחר הצהריים לא הפריעה לי להיות תלמיד מצטיין בבית=הספר. המורה שלי אמרה לי פעם: "סמואל, קַק אֶטוֹ מוֹזֶ'ט בִּיט? צֶלֵיי גוֹד טִי ניֶה אוּצִ'ילְסָה, אִי פּוֹתוֹם פּוֹלוֹצִ'יל אַטְלִיצְ'נוֹ" (איך זה יכול להיות? כל השנה אתה לא לומד טוב - ובסופו של דבר, בסוף השנה, אתה מקבל תעודת הצטיינות). עניתי לה: "פּוּטָמוּ צְ'טוֹ אוּ מִיניָה יֶבְרֵייסְקַיָה בַּשְקָה" (זה מפני שיש לי ראש יהודי). בשבת אבא לא הניח לי ללכת לבית=הספר; הוא לא חשש להמרות את פי ההנהלה, שחייבה אותנו ללכת לבית=הספר גם בשבת. היו בכיתה שלי שתי ילדות ממשפחות דתיות, והן כן הלכו ללמוד בשבת. ה"עונש" שלי ושל עוד כמה ילדים, שסירבו ללמוד בשבת, היה להשלים לימודים ביום ראשון. אבא עצמו אולץ לעבוד בשבת. הוא הובא למחסן, שם היה ממלא שקי תבואה, אך בשבת היה יושב בין השקים ולא עושה דבר. הוא לא נענש על שלא עבד בשבת, כי הרוסים כיבדו אותו ועברו על כך לסדר היום - אולי משום שאבא נחשב למכובד בין היהודים כאן בהיותו רב ותלמיד=חכם, והרוסים הושפעו ממעמדו בקרבם וכיבדו אותו בעצמם.
בית=הספר שבו למדתי היה בן שמונה שנות לימוד: מכיתה א' עד ח'. הכיתות היו בגודל בינוני - כשלושים ילדים בכיתה, בנים ובנות. היינו רק ארבעה יהודים בכיתה: מלבדי למדו שם עוד שלוש בנות. הייתי תלמיד מצטיין וממושמע, אך פעם אחת, בהיותי בכיתה ג', הפרתי את התקנות, ואבא שילם על כך מחיר כבד. היה לי ספר לימוד, בו התנוססו תמונותיהם של "גדולי האומה": קָלִינִין, סטלין, לנין וקָגָנוֹבִיץ'. יום אחד לקחתי חוד של עיפרון ו"עקרתי להם את העיניים" מתוך התמונות. אולי היה זה מתוך רגע של כעס על התנאים הקשים שבהם חָיִינו, ואולי היה זה סתם מעשה של שובבות; אבל המורָה הבחינה בדמויות המנהיגים "עקורות העיניים" אשר בספר שלי, נתנה בי מבט זועף, ולא אמרה מילה.
למחרת מתדפקים על דלתנו שני אנשי נקו"ד.
"איזאק גראניק תוּת" (כאן)? שואל הגבוה ביניהם, ואבא עונה בחיוב. "וַאש סִין סמואל תוּת?" (בנך סמואל בבית?), ושוב עונה אבא בחיוב, הוא מביט בי לרגע במבט שואל ודואג, סקרן לדעת מה עוללתי. "איפה הספר?" שואל את אבא איש הנקו"ד. "איזה ספר?" שואל אבא בחזרה בתום לב. לא סיפרתי לו את סיפור "עקירת העיניים" מתוך תקווה שהעניין יישכח, ועכשיו אני מבין שהכנסתי את אבא לצרות. אבא מגיש לאיש את הסידור. "לא את זה!" אומר הרוסי ומסתכל בבוז בסידור, "זה ספר יהודי. תראה לי את הספר שהבן שלך לומד בו בבית=הספר". אבא מוצא את תיק הקש, המשמש לי לילקוט, ומוציא מתוכו את ספר הלימוד העבה. הרוסי פותח אותו - וארבעת גדולי האומה מציצים בו עקורי עיניים. "איך זה קרה?" הוא שואל את אבא. "אני לא יודע!" עונה לו אבא, מנסה להרוויח זמן."איך אתה לא יודע?" אומר לו איש הנקו"ד בכעס, "זה לא הספר של הבן שלך?!". "כן", עונה לו אבא בקול חלוש."אתה לא יודע מה שהבן שלך עושה?" חוזר הרוסי ולוחץ עליו. ואני יושב לי בצד ומקשיב לכל השיחה הזו, שהתנהלה כמובן ברוסית, ומנסה למצוא דרך לצאת מעסק הביש הזה. "מה עשיתי?" אני שואל את הרוסי בקול תמים. "מה עשית?" עונה לו הרוסי ומתחיל להתחמם. אני מנסה לא להתרגש יותר מדי וממשיך במשחק. "סתם, שיחקתי לי בשיעור, כי הוא היה משעמם"; אך ההסבר הקלוש הזה לא מספק את אנשי הנקו"ד, והם מחליטים להעניש את אבא שאִפשר לבנו הקטן "לחלל" כך את פניהם של גדולי האומה.
אחרי תחקיר ממושך במפקדה הוכנס אבא למעצר בצריף ששכן בשוק. הוא נשאר שם שבועיים ימים, אך אני ביקרתי אותי כמה פעמים ביום והכנסתי לו אוכל וכל מה שנזקק לו דרך חלונות הצריף. בבית קמה מהומה, ופחד גדול נפל על סבתא והדודות שלי. "מה יהיה אתנו?" אמרה דודה חיה. "מה עשית לנו? לאיזו צרה הכנסת אותנו? איזה בַּנדיט נהיית!" אמרה דודה פרימעט, וסבתא רק ספקה כפיה ונאנחה. "אוי ויי! אוי ויי!". "שילכו לעזאזל!" אמרתי, "אני לא פוחד מהם. עכשיו אני רק צריך לדאוג להציל את אבא". אחותי איידל עזרה לי והצדיקה אותי: גם היא טענה שאין ממה לפחד. כעבור שבועיים, כשהגיע הרוסי לשחרר את אבא, הוא התנצל בפניו על שעצר אותו והסביר שלא היתה לו בררה. גם הוא העניק לאבא יחס של כבוד כמו האחרים.
כשחזרתי לבית=הספר, כבר נודע בכיתה הסיפור כולו, והילדים החלו לצעוק לעברי:"זִ'יד! זִ'יד!" (יהודי, בלשון גנאי), אבל המורה שמעה את קריאותיהם של הילדים והגֵנה עלי. "ילדים!" היא אמרה בטון תקיף וסמכותי, "מספיק! אצלנו אין אנטישמיות!" והוסיפה: "סמואל הוא ילד פליט מפולין, ואנחנו צריכים לכבד אותו. הוא תלמיד טוב!" הכיתה השתתקה, ומרגע זה ואילך לא העז אף ילד לקרוא לי "ז'יד".
כילד דתי חבשתי כובע גם בבית=הספר. בהתחלה ניסתה המורה לשכנע אותי להסיר אותו, אך אמרתי לה: "יַא יֵיברֵיי, יַא רֶעליגְיוֹזְנִי" (אני יהודי, יהודי דתי), והבהרתי לה שהדת שלי מחייבת אותי לחבוש כובע כל הזמן. כעבור כמה נסיונות שכנוע כאלה היא הניחה לי.
המקצוע הראשי בבית=הספר היה רוסית, ועד היום אני יודע לדבר לכתוב ולקרוא רוסית. ידע זה שרכשתי עזר לי כעבור שנים, כאשר שימשתי מנהל המחלקה לחינוך בעיריית רעננה, לסייע לעולים החדשים שהגיעו ארצה מרוסיה.
בנוסף לשפה הרוסית למדנו היסטוריה (בעיקר של רוסיה), עקרונות הסוציאליזם, חשבון, שירה (חויבנו ללמוד בעל=פה ולדקלם את שיריהם של גדולי המשוררים הרוסים), גימנסטיקה (התעמלות), מלאכת יד (יצרנו יצירות מעץ) וזמרה. עד היום אני זוכר בעל=פה ומסוגל לשיר שירים מסוימים שלמדנו - בעיקר שירים "לאומניים" כמו שיר זה, שהושר במנגינה של "תכול המטפחת" (בתרגום חופשי לעברית): "בעשרים ושניים ביוני התחילה המלחמה. את קייב הפציצו, וגם הודיעו שהתחילה המלחמה; ואנחנו ניצחנו תמיד". או שיר זה (למנגינה של "קטיושקה", בתרגום חופשי לעברית): "המדינה שלי גדולה וחופשית. שם אדם יכול לנשום באופן חופשי. אני עוד לא ראיתי מדינה כזאת, שנותנת חופש פעולה לאדם".
הייתי שר את השירים האלה, אך בלבי ידעתי שהכול שקר, כי ראיתי את התנאים בהם חיינו, וידעתי שאנו מוגבלים בתנועה ובכל מעשי ידינו. השירים הלאומניים הללו לא רק לא גרמו לי להאמין בקומוניזם - אלא אף גרמו לפעולה ההפוכה: הם יצרו בתוכי התנגדות למשטר. מובן שאת המחשבות הללו שמרתי לעצמי ולא העזתי לומר אותן בקול רם, כי היינו צריכים לשקול כל מילה בטרם הוצאנו אותה מפינו, שמא תפליל אותנו או את הורינו. אנשי הנקו"ד נהגו לצותת לילדים ואף לנסות להכשילם בשאלות מכוּונות, כדי להוציא מהם סודות על הוריהם.
בין שאר המקצועות למדנו גם גרמנית, כי "חייבים ללמוד את שפת האויב".
את המורה לגרמנית לא אשכח לעולם. דמעות מציפות אותי מהתרגשות, כשאני נזכר בה גם אחרי כל כך הרבה שנים. שמה היה וִירשוֹבסקַיָה יֶבגֶניה. באחת ההפסקות היא קראה לי לשיחה בצריף, אשר שימש למקום מפגש קבוע בין מורים והורים, שהוזמנו על=ידיהם לשיחות על ילדיהם, ואמרה לי: "אני יהודיה, ובעלי קומיסר גדול וקומוניסט מסור. אני יודעת שגם אתה יהודי (היא הבינה זאת, כיוון שהייתי הילד היחידי בכיתה שחבש כובע), ושאתה סובל מרעב, ואני רוצה לעזור לך. לכן בכל יום בשעה ארבע בדיוק תחכה לי כאן, ליד הצריף הזה, ואקח אותך אלי הביתה לאכול ארוחה טובה. אומנם היא לא ארוחה כשרה, אבל בתור ילד אתה צריך לאכול אוכל מזין כדי להתפתח כראוי ולגדול". הייתי המום. לא ידעתי מה לומר. אחרי שתיקה ארוכה אמרתי לה: "אני צריך לבקש רשות מאבא". "כמובן", אמרה מיד, "אחכה לך כאן מחר. אני מקווה שתגיע". אבא הרשה לי, ומיום זה ואילך היא לקחה אותי לביתה, כל יום באותה השעה, האכילה אותי "מכל טוב", וגם נתנה לי כמה רובלים. דיברנו יידיש. "אתה ילד כל כך נחמד!" אמרה לי באחד הביקורים הראשונים שלי בביתה. "אני יודעת שאתה סובל, ואני גם יודעת שאין לך אמא. לכן אני כל כך רוצה לעזור לך". למורה יבגניה לא היו ילדים, והרגשתי שאת כל האהבה שלה לילד שלא היה לה הרעיפה עלי. היה לה כלב גדול בשם יַנְקוֹ, שמאוד אהב אותי.
יום אחד חיפשה אותי בחצר בשעת ההפסקה והודיעה לי שלא אוכל לבוא היום לביתה, כי בעלה חולה ושוכב בבית (בכל הביקורים האחרים שלי בביתה בעלה לא היה בבית). באותו יום היא הביאה לי שקית ובה אוכל, עטופה בעיתונים - שמא יראה מישהו ויחשוד בקשר המיוחד בינינו.
פרט לימים, שבהם היה בעלה של המורה יבגניה חולה, הייתי מגיע לביתה מדי יום, וכך עד סוף המלחמה. באחת משיחותינו ליד שולחן האוכל הביעה את תחושתה, שהיא נמצאת במעין "כלוב של זהב": "אתה תצא מכאן יום אחד - אבל אני נשואה לקומיסר לא יהודי, ולכן לא אוכל לשוב לחיק משפחתי". היא חששה לגלות את יהדותה, ומאוד ריחמתי עליה. כעבור עשרות שנים, כאשר עבדתי עם יהודים ברוסיה שבמשך שנים הסתירו את יהדותם, הייתי מספר להם את הסיפור הזה על המורה שלי, שנאלצה להסתיר את יהדותה. אז גיליתי שאלפי יהודים נאלצו כמוה במשך עשרות שנים לחיות בזהות בדויה מחשש שיהדותם תתגלה, וכתוצאה מכך יפוטרו מעבודתם.
מובן שבבית=הספר הרוסי לא למדנו לימודי יהדות, אבל לאבא היה חשוב שאלמד ואתקדם בהם. כיוון שבתור רב היה בעל ידע רב, החליט ללמד אותי בעצמו. וכך כל בוקר, טרם לכתו לעבודה, היה מעיר אותי, בעוד קורי השינה עוטפים אותי, ומלמד אותי בעמידה, כדי שלא אירדם תוך כדי לימוד. הוא לימד אותי את פרשת השבוע עם פירוש רש"י, מתוך החומש שלו, עליו הצליח לשמור כל השנים מהיום בו יצאנו בחופזה מביתנו בסנוק. בערב, עם שובו מהעבודה, היינו ממשיכים בלימודנו.
טרם צאתי לבית=הספר התפללתי שחרית. ידעתי את כל התפילות בעל=פה, ואחרי כל ארוחה גם הקפדתי לברך את ברכת המזון, שגם אותה ידעתי בעל=פה.
הדודות שלי - אחיותיה של אמא, חיה ופרימעט - הוכרו על=ידי השלטונות כנכות, כיוון שהגיעו לעיר כרותות אצבעות. כזכור, נכרתו חלק מאצבעותיהן כאשר חפרו בשלג בסיביר בקוברן את אביהן, סבא שלי. נתנו להן אפוא עבודה "קלה יותר" כתופרות בבית=חרושת לתפירת מדי צבא. הן עבדו משבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים, ולמרות האצבעות החסרות הצטיינו בעבודתן. בזכות הצטיינותן (וגם בגין נכותן) קיבלו תוספת מזון, וזו העשירה במקצת את ארוחותינו הדלות. סבתא היתה חולה ונזקקה לתרופות, והדודות שלי טיפלו בה במסירות נפש.
בשש השנים שחייתי בסיביר לא חליתי ולא הצטננתי. הקור המקפיא שמר על בריאותנו, וכנראה לא אִפשר לחיידקים להתפתח ולגרום למחלות. בתום המלחמה נודע לנו שיהודים רבים, שעשו את תקופת המלחמה בחבלי הארץ החמים בדרום ברית=המועצות, כמו אוזבקיסטן, קזחסטן בוכרה וכדומה, מתו ממחלות כתוצאה מתנאי הסניטציה הקשים. אותנו הקור הציל.
