מנהל בית-הספר "יבנה"

מכרזי הניהול לבתי=הספר בבת=ים ורעננה
כאשר עזבתי את תפקידי כמפקח מטעם "עליית הנוער", הוצע לי לענות על מכרז לניהול בית=ספר גדול בבת=ים, ובו 36 כיתות. נעניתי, וכעבור תקופה קצרה הודיעו לי שזכיתי במכרז וקיבלתי את התפקיד. כדרכי לא הסכמתי לקבל את הניהול ללא ביקור מוקדם במקום. משהגעתי לבית=הספר לביקור היכרות, חשכו עיניי: תלמידים התפרעו בחצר, והמורות ישבו בחדר מורים בקבוצות נפרדות, לפי כיתות. לא היתה אווירת גיבוש בצוות. שוחחתי עם שתי סגניות המנהל, והשיחה אתן לא שיפרה את הרגשתי.
ביקשתי להגיע למסיבת הסיום של כיתות ח'. כאשר הגעתי לשם, שוב חשכו עיניי: הילדים התפרעו, והמורים לא הצליחו להשתלט עליהם. התלמידים זרקו כסאות זה על זה, כמה תלמידים הסירו את הכיפות מראשיהם והשליכו אותן ארצה, ועשו כמעט ככל העולה על רוחם. הביקור במסיבת הסיום היה "הקש ששבר את גב הגמל" והחלטתי להודיע למשרד החינוך על פרישתי מהמשרה.
כאשר הגעתי למשרד החינוך, ראיתי שמופיע שם מכרז חדש לניהול בית=הספר "יבנה" ברעננה. התייעצתי עם חברה שלנו שגרה בעיר, שושנה פריימן, שעבדה ב"יבנה"; ומששמעה שאני שוקל לענות למכרז לניהול בית=הספר, דחקה בי לקבל את המשרה. ילדיה למדו בבית=הספר הזה, והיא היתה חברה בוועד ההורים (לימים התחתן אחיין של בעלה עם בתנו נאוָה, ושמה היום פריימן). ביקרתי בבית=הספר; הוא נראה עלוב למדי וקטן: 231 תלמידים בלבד בכיתות א'-ו' - אך דווקא עובדה זו מצאה חן בעיניי, כי בבית=ספר כזה יש יותר סיכוי לפתח ולעשות שינויים. גם חשבתי בלבי: "רעננה לא כל כך רחוקה מבני=ברק" (בהמשך עברנו לגור ברעננה).
באותו ביקור ברעננה הפגישה אותי שושנה עם חברים נוספים מוועד ההורים, וניהלתי אתם שיחה מעניינת. "יבנה" היה בית=הספר היסודי הדתי היחיד בעיר, והסתבר לי באותה שיחה עם חברי הוועד, שמשום רמתו הנמוכה לומדים רבים מילדי העיר הדתיים בבתי=ספר ממלכתיים. שיחתם הציתה בי את תחושת האתגר, לה הייתי זקוק כדי לקבל החלטה.
חזרתי למשרד החינוך והודעתי שאני מעוניין לענות למכרז. הגעתי לשם "בדקה התשעים", כי הסתבר שהמכרז עמד לצאת לפועל באותו יום עצמו, בו הגעתי למשרד החינוך, שעות אחדות משעת הגעתי. "אבל יש לנו כבר חמישה מועמדים", אמר לי המפקח פינחס ירון, ועם זאת הסכים להכניס אותי למכרז ברגע האחרון. מילאתי את המסמכים והמתנתי. בהמתיני שם ראיתי לפתע את צבי קניג, שהכרתי היטב גם ממפלגת המפד"ל, בה היינו שנינו חברים, וגם כקולגה בעבר, כאשר שנינו היינו מנהלי בתי=ספר. קניג היה חבר בוועדת המכרז עם נציגי חינוך ממ"ד אחרים מטעם אגף החינוך בעיריית רעננה. משראה אותי, ממש התנפל עלי מרוב שמחה ואמר לי בהחלטיות: "שמואל, אני רוצה אותך בתפקיד". נכנסתי למכרז, ועמדתי שם מול כל המפקחים ומקבלי ההחלטות. אחד המפקחים הביע את פליאתו שוויתרתי על בית=ספר גדול בן 36 כיתות לטובת בית=ספר קטן. "גודלו של בית=הספר איננו משמעותי להחלטתי", עניתי לו, "אני מחפש אתגר ורוצה לבנות משהו בעצמי".
הודיעו לי שיידונו ברשימת המועמדים ואקבל תשובה; וכעבור שלוש שעות בלבד הודיעו לי שקיבלתי את המשרה.
השנים הראשונות
בשנתיים הראשונות התמודדתי עם המורות הוותיקות, שמטבע הדברים התקשו לקבל מנהל חדש שהגיע לבית=הספר ובידיו תוכנית יעדים מאורגנת. הייתי צריך לפטר חלק מהן, כיוון שלא התאימו לתפקיד, וזה לא היה פשוט כלל ועיקר, כי היו אלה מורות ותיקות.
בתקופה הראשונה רק צפיתי בהתנהלות העניינים בטרם הנהגתי שינויים. שמתי לב שהשעה היא לא שעה: הילדים מאחרים להגיע לבית=הספר בבוקר, ובצהריים הם משתחררים לפני הזמן. אחת המורות - רבנית ומחנכת של כיתות ה'-ו'. פנתה אלי יום אחד וביקשה חופשה בת שבוע עד עשרה ימים בגין סיבות בריאותיות. לטענתה לא הרגישה טוב והיתה אמורה לעבור בדיקות מקיפות. איחלתי לה רפואה שלמה ושלחתי אותה לדרכה. כעבור שלושה ימים סיפרה לי אחת האמהות לילד עולה מאנגליה, שיומיים קודם לכן ראתה את הרבנית, המחנכת של בתה, בלונדון. המקרה עורר בי כעס ובושה, ועוד באותו היום צלצלתי למפקח על בית=הספר, סיפרתי לו על התרמית, והודעתי לו שאני מפטר את המורה ללא דיחוי. המפקח ניסה לומר כמה מילים להגנתה, אבל הודעתי לו חד=משמעית: "מחנכת שאינה דוברת אמת לא יכולה להמשיך ולחנך תחת הנהלתי", והמפקח, כמובן, נתן לי גיבוי. במקביל סיפרתי את סיפור המעשה לנציגי הסתדרות המורים והודעתי להם שאני עומד לדרוש את פיטוריה. כאשר שבה הרבנית מ"חופשת המחלה" שלה ושאלתי לשלומה, ענתה לי שתצטרך להמשיך לקבל טיפול (ובכך בנתה שקר על שקר). אמרתי לה: "ב'מרקס אנד ספנסר' מקבלים טיפול?" והיא היתה בשוק. אז הודעתי לה שאני מבקש את פיטוריה ללא דיחוי. לא עזרו לה הבכיות והאיום שתפנה להסתדרות המורים (עמם הן כבר דיברתי). המעשה הזה עורר אי=נעימות ורעש גדול בצוות המורים, אך ביקשתי מהם שיודיעו לי בכנות על כל בעיה או שמחה שלהם, הדורשת את היעדרותם מבית=הספר, והבטחתי להם שאשתדל להתחשב בהם ולהיענות לבקשתם ככל שניתן - אך לא אקבל בשום אופן אי=אמירת אמת. "האמינות והיושר צריכים להיות בראש העדיפויות אצל כל אדם", אמרתי להם, "ובפרט אצל המחנך". מרגע זה הרגשתי שמעמדי בקרב המורים שודרג באופן משמעותי, ויחסי האמון בינינו קיבלו בסיס איתן והמשיכו להתקיים במשך כל שנות עבודתי כמנהל שם.
ניהול על פי ערכים
אחד הכללים הראשונים שיזמתי בבית=הספר היה לתת כבוד לתלמידים. אמרתי למורים שאם יתנו כבוד לתלמידים, הם יקבלו מהם בחזרה כפל כפליים. דרשתי תשומת לב לתלמיד החלש, למתקשה בלימודים; ביקשתי מהמורים לפתוח צוהר לעתיד בפני הילדים החלשים, שאלוהים לא חנן אותם בבינה יתרה, ולתת כבוד להורים: להתייחס לבקשותיהם, להיות להם אוזן קשבת מתוך יחס אוהד והבנה לפי הכלל "מענה רך - ישיב חימה, ודבר עצב - יעלה אף" (דיבור רך ירגיע את הכעס, ודיבור כועס רק יגביר אותו) - פסוק שאימצתי לי מתוך ספר משלי (פרק ט"ו פסוק א), שכתב שלמה המלך הנודע בכינויו "החכם מכל אדם".
במהלך כהונתי היו בבית=הספר שש כיתות של חינוך מיוחד - כל כיתה ולה הצרכים המיוחדים שלה. לא נרתעתי מכך; להפך, שמחתי שיכולתי לעזור לילדים אלה, שגורלם לא שפר עליהם.
ההורים והילדים של החינוך המיוחד ראו בי לא רק מנהל, אלא גם "אב" דואג בגלל היחס האבהי המיוחד שגיליתי כלפיהם. הכרתי כל ילד בשמו הפרטי, וכן עודכנתי על=ידי המורים לגבי מצבו ומהלך התקדמותו של כל אחד בלימודים: באיזה מקצוע הוא מתקדם, באיזה מקצוע מתקשה, ומה העזרה שהילד מקבל.
לא רק לילדים אלה הענקתי יחס חם ואוהד, אלא גם לשאר ילדי בית=הספר. בימי שישי הייתי עומד בשער ונפרד אישית מהילדים בברכת "שבת שלום!" ו"דרישת שלום למשפחות!" (עד היום אני פוגש תלמידים לשעבר, המזכירים לי זאת ומציינים ש"הדברים הקטנים" והייחודיים האלה נחרתו בזיכרונם).
הנהגתי בבית=הספר מגוון פעילויות ערכיות, כמו מתן יחס לכל עני ואביון, מתן בסתר, צדקה, עזרה לעניים, קופת צדקה, משלוח מנות בפורים, "קמחא דפסחא" (תרומת מזון או תלושי מזון לפסח) ופינה של ביגוד "יד שנייה". ההורים הוזמנו להגיע לבית=הספר לבחור בגדים לילדיהם כאשר בית=הספר סגור, כדי לא לבייש אותם.
הנהגנו גם ביקורי חולים בין הילדים. אם נעדר ילד שלושה ימים רצופים, הייתי גם אני, באופן אישי - בנוסף למחנכת ולמזכירה - מצלצל למשפחה ושואל לשלומו. אם קרה שילד נפצע בבית=הספר, לפעמים לקחתי אותו בעצמי לקבלת טיפול רפואי. פעם נפצע ילד ששיחק בבית=הספר אחרי שעות הלימודים. הוא ניסה לטפס על השער, וזיז מתכת נתקע בבטנו. צעקותיו חדרו לתוך משרדי. במקום להזמין אמבולנס או להעביר את האחריות לטיפולו על הוריו, לא לחשוב פעמיים ולקחתי את הילד במכוניתי לבית=החולים. נשארתי אתו שם עד תום הטיפול, והחזרתי אותי לבית הוריו, אפילו המתנתי שם קמעא עד ששבו מעבודתם.
החינוך בבית=הספר "יבנה" הושתת על שלושה ערכים מרכזיים עליהם הקפדנו להלכה ולמעשה: * אמונה בקדוש=ברוך=הוא, יראת שמים ואהבת התורה. * אהבת ארץ=ישראל. * כיבוד הזולת (מבוגר וילד). המשפט "ואהבת לרעך כמוך" לא היה סתם אמירה, אלא ערך חשוב, ואותו הדגשנו שוב ושוב באוזני התלמידים.
ילדים מסוימים בבית=הספר היו רגילים לשלוח יד ברכוש לא להם. כדי להילחם בתופעה זו העמדנו בכל פרוזדור ובכל קומה ארגז מיוחד, ועליו השלט "השבת אבֵדה". כך היתה הזדמנות לכל ילד, שברשותו חפץ שאינו שייך לו, להשיב את הגנבה בלי שאיש ירגיש בכך.
המורה היה אומר לילדי כיתתו: " לילד פלוני חסר קלמר או פריט ביגוד כלשהו". מעולם לא אמרנו: "נגנב לו..." וכך עזרנו לעורר את מצפונם של הילדים, לחנכם ללכת בדרך הישר בלי לבייש אותם. מדי יום ספגו הילדים בבית=הספר את ערך הנתינה ואת החינוך לערכים.
העולים החדשים
במהלך שנות כהונתי כמנהלו קלט בית=הספר "יבנה" עולים רבים, בעיקר מארצות=הברית, קנדה ואנגליה, וכן מאמריקה הדרומית. היתה אף שנה בה קלטנו קבוצת עולים מאיראן, שעלו ארצה אחרי נפילתו של השאח. מרכז הקליטה ברעננה היווה בסיס ראשוני לעולים בעיר. עולים רבים הגיעו דווקא לרעננה בגלל היכרות אישית אתי בתקופת השליחויות שלי בחו"ל: הם העדיפו שילדיהם ילמדו בבית=ספר שמנהלו מוּכּר להם, אותו למדו להוקיר בארץ מוצאם.
בבית=הספר נערכנו לקליטת העולים הרבים והכנו תוכנית מיוחדת לקליטתם. היינו חלוצים בתחום, ומכל הארץ הגיעו אלינו אנשי חינוך ללמוד את הנושא. הם ביקשו לדעת איך מתמודדים עם קליטת העולים, איך בכלל ניגשים לילד העולה, איך מערבים את הוריהם של ילדי העולים בחיי בית=הספר. פעם בשנה, בט"ו בשבט - בנוסף לאירוע של "סדר ט"ו בשבט" שערכנו - הזמנו את הורי הילדים העולים לטעת עצים עם ילדיהם בחצר בית=הספר. גם היום, כאשר אני עובר ליד בית=הספר ומביט בברושים הגבוהים ובעצים האחרים, אני נזכר בסיפורים העומדים מאחורי נטיעתם. יש עצים רבים, וכל עץ יכול לספר סיפור מיוחד. מאחורי עץ אחד יש לעתים סיפור של שלושה דורות: סבא וסבתא,שבאו לבקר ממקום מושבם בחו"ל, ההורים והילדים. לא אחת אני שומע מאדם, שהיה פעם תלמיד עולה, שכאשר הוא עובר עם בני משפחתו ליד העץ שנטע, הוא מראה להם את העץ שנטע במו=ידיו עם הוריו - סבא וסבתא שלהם.
ארגון ויצ"ו ומשרד החינוך קיימו תחרות בין בתי=הספר קולטי העלייה. חמש פעמים הוזמנו על=ידי הנשיא לקבלת פרס הצטיינות על קליטת עלייה. קבלת הפנים היתה באולם שגאל בכנסת. בפעם הרביעית אמר לי הנשיא הרצוג: "מר גור, אולי כבר תישאר לשנה הבאה, כי אני רואה שכל שנה אתה פה...". כל שנה הכיל בית=הספר עשרות רבות של תלמידים עולים, שהיוו בין 15%-10% אחוז מכלל התלמידים. מיניתי מורה מיוחדת לריכוז נושא העולים, אביבה קניג, ומורות נוספות סייעו בידה ולימדו את העולים באופן ישיר. גם שני סגניי - אברהם לוי, שהיה בעל ניסיון בשליחויות והכיר מקרוב את המנטליות של הילדים העולים, ומירי גרוסמן היועצת - נטלו חלק פעיל בקליטתם. מירי, תושבת רעננה, היתה עצמה "עולה חדשה" יחסית, שעלתה ארצה מארצות=הברית כמה שנים לפני בואי לבית=הספר. לדבריה, היא עברה לגור ברעננה מעיר אחרת באזור ורשמה את ילדיה ל"יבנה", אחרי שעברה יום אחד ליד בית=הספר ביום גשום מאוד וראתה אותי מכניס כמה ילדים למכוניתי, ועוטף אותם בדרכנו למכונית ביריעות ניילון, כדי שלא יירטבו.
"'מנהל כזה, אני רוצה לילדים שלי', חשבתי בלבי אז", אמרה לי מירי, "וכך הגעתי לגור ברעננה ורשמתי את ילדיי לבית=הספר הזה".
בשלב ראשון מיפינו את התלמידים בהתאם למסגרת החינוכית שבה למדו בארצות מוצאם. היו תלמידים שלמדו בבתי=ספר יהודיים יומיים, ולהם בעלי ידע לא רע בעברית ובלימודי היהדות. תלמידים אלה למדו בכיתות הרגילות והוצאו משיעורי העברית לקבלת שיעורים פרטניים לחיזוק. לעומתם היו ילדים שהגיעו מעיירות קטנות באנגליה או מארצות אחרות, כמו ניו=זילנד, שמעולם לא למדו בבית=ספר יהודי, ואפילו לא בבית=ספר של יום ראשון (Sunday School), בו קיבלו הילדים יסודות ראשונים בעברית וביהדות. ילדים אלה היו זקוקים במיוחד ללימוד אישי וליחס אישי. לכן הצמדנו לכל ילד עולה שניים=שלושה חברים ישראלים בני גילם, ואלה סייעו להם בקליטה החברתית. הם לקחו אותם ל"בני עקיבא", הזמינו אותם לבתיהם וכדומה.
כדי שהילדים ישתלבו בכיתה, נתנו להם תפקידים שונים וגם שיתפנו אותם בהצגות.
בנוסף לטיפול הישיר בילדים העולים הכנו את כל תלמידי בית=הספר לקליטת העולים. קיימנו אירועים חברתיים שונים, ובהם ניסינו להעביר לילדים בדרך חווייתית את התחושה של "מה זה להיות עולה חדש". פעם קיימנו אירוע גדול לכבוד "יום ירושלים". הקמנו בחצר דגם של שבעת שערי ירושלים ושל הכותל המערבי. שתי מורות כתבו וביימו הצגה על עולים חדשים, בה שיחקו הילדים, שתיארה את אהבתם לארץ=ישראל ואת ביקורם בירושלים ישר משדה התעופה. הילדים העולים והוריהם נטלו חלק במופע המרכזי - בתוכנית מיוחדת שהכינו במשותף - שכללה שירה ונגינה. רבים מהם ניגנו בכלים שונים ואמרו קטעי קישור בעברית. הורים וילדים, ותיקים ועולים חדשים, כולל ראש העיר החדש, זאביק ביילסקי, ובעלי תפקידים בעירייה, התרגשו מאוד מכל האירוע ואף הזילו דמעה - בפרט מקטע ההצגה, בו נראים העולים המתפללים ליד הכותל המערבי ומדברים בשבחה של ארץ=ישראל, ומהשתתפות ילדי העולים ומשפחותיהם בהצגה בעברית. אחרי האירוע הזה אמר לי ביילסקי: "אתה תהיה אצלי יום אחד מנהל מחלקת החינוך" - "הבטחה" שהתגשמה... כן קיימנו תערוכה של ציורי הילדים העולים ועוד.
סיפור לדוגמה: הגיעה משפחת עולים מארצות=הברית, ולה ארבעה ילדים. הם היו בחרדה גדולה וחששו שילדיהם לא יצליחו להשתלב בבית=הספר, כי למדו רק בבית=ספר כללי (Public School ); אולם למרות חששות ההורים נקלטו ילדים אלה יפה בבית=הספר, למדו והתקדמו. בני המשפחה המשיכו את הקשר אתי לאורך השנים, גם הזמינו אותי לחתונות ילדיהם, והבת הבכורה אף טרחה להודיע לי כאשר ילדה את בנה הבכור. זו רק דוגמה אחת מני רבות של קליטה מוצלחת של ילדי העולים.
קבלת פרס מנהל החינוך הדתי
אחד השיאים שהיו לי כמנהל בית=ספר "יבנה" היה קבלת פרס מנהל החינוך הדתי לשנת תשמ"ז (1987) על הצטיינות צוות המורים בראשותי בתחומים שונים. בהחלטת ועדת הפרס נכתב, בין השאר: בבית=הספר פעולות ייחודיות להעמקת החינוך הדתי וערנות מתמדת להעשרת חומרי הלמידה... שילוב כיתות החינוך המיוחד במרכזי הלמידה... התמודדות עם קליטה בהיקף נרחב על=ידי פעילויות מתוכננות המתבצעות על=ידי המורים והתלמידים בשיתוף ההורים... טיפוח פעולות מיוחדות בתחום צדקה וחסד...
סיכום תקופה
במלאת 13 שנה לעבודתי כמנהל בית=הספר, נודע לי שהעירייה פרסמה מכרז לתפקיד מנהל מחלקת החינוך. החלטתי להיענות לאתגר ולקחתי שנת חופשה ממשרד החינוך.
הגשתי מועמדות למכרז - וזכיתי בו בזכות הצלחתי בעבודתי החינוכית והניסיון הפדגוגי.
נסיוני העשיר בחינוך בארץ ובעולם וגם בעיר רעננה עצמה - הוא שהכריע את הכף לטובתי, וכך זכיתי במינוי כמנהל מחלקת החינוך של עיריית רעננה.
בתקופת כהונתי כמנהל "יבנה" גדל מספר התלמידים בבית=הספר למעלה מפי ארבעה, ועתה למדו בו קרוב לאלף תלמידים. להערכתי הסיבה לעליית מספר התלמידים היתה עליית רמת הלימודים, שמשכה את התלמידים הדתיים שלמדו בבתי=ספר ממלכתיים; פרסום הקו המוביל של בית=הספר, המחנך לערכים, לאהבת ה', העם והארץ, והמצטיין בקליטת מוצלחת של ילדי העולים מארצות המערב ומשפחותיהם; וכן ידוע בטיב המחנכים ומסירותם הרבה לתלמידים.
לכל אורך שנות עבודתי כמנהל "יבנה" קיבלתי מכתבי תודה מהורים לילדי העולים וגם מהורים ישראלים ותיקים, שהודו לי על תשומת הלב שהקדשתי לילדיהם ולקידומם. נפרדתי אפוא מבית=הספר בתחושה טובה - אך גם בצער רב, כאשר ראיתי מאות תלמידים מזילים דמעה על עזיבתי. בנוסף למכתבים מרגשים מצוות בית=הספר וההורים קיבלתי קלאסר שלם של מכתבי תודה מהילדים, והם חיממו את לבי וגרמו לי התרגשות רבה עד כדי דמעות.