אסתר: הלימודים בתיכון ובסמינר למורים, והעבודה הראשונה בהוראה
הלימודים בתיכון "מוריה"
עם סיום כיתה ח' בשנת 1946 המשכתי ללמוד בבית=הספר התיכון "גימנסיה מוריה" של זרם "המזרחי". הוא שכן ברחוב בוגרשוב ליד הכיכר העגולה - "כיכר בוגרשוב", שהכילה עצים רבים, מעין חורשה קטנה, ובה היינו משחקים בהפסקות (היום המבנה כבר לא קיים, גם לא הכיכר). היה זה בית=ספר מעורב לבנים ובנות, אך למדנו בכיתות נפרדות. היינו כיתה גדולה מאוד - אפילו יחסית לאותם ימים: 53 בנות בכיתה! (היום "מוריה" הוא בית=ספר יסודי דתי, אבל אז היה רק תיכון בשם זה).
בכ"ט בנובמבר 1947, יום ההכרזה על הקמת המדינה באו"ם, יצאתי לרחובות עם החבר'ה שלי מ"בני עקיבא", כמו מרבית תושבי המדינה, ורקדנו כל הלילה; אך שמחתנו היתה קצרה: למחרת בבוקר כבר החלו היריות, ערבים התנפלו על יהודים במקומות שונים בארץ, והבנו שאנחנו במלחמה. בבית=הספר היו לנו שיעורי גדנ"ע בחסות ה"הגנה", ובהם למדנו קפא"פ (קרב פנים אל פנים) ותרגילי התגוננות שונים. רבים מחבריי, שנטו ימינה, הצטרפו למחתרות האצ"ל והלח"י, ובלהט שלי רציתי גם אני לעשות יותר ממה שעשו חברי ב"הגנה". יום אחד הוזמנתי לפגישה, בה הוצע לי להצטרף לאצ"ל. הפגישה עם נציג המחתרת התקיימה על ספסל ציבורי ברחוב תרצ"ט, ליד "הבימה". הורו לי לשבת על הספסל ופניי דרומה, ומישהו התיישב ופניו צפונה. אסור היה לי לראות את פניו, וכך דיברנו כאשר אנו ישובים גב אל גב בלי לראות זה את זה. הוא פירט בפניי את תנאי ההצטרפות, ואמרתי לו שאחשוב על כך. כל כך רציתי להצטרף! אצ"ל התאימה יותר לטמפרמנט שלי... אך פחדתי מתגובתו של אבא הדתי והמזוקן, המטופל במשפחה ובה ארבעה ילדים, ובלב כבד ויתרתי. בכיתה י"א התגייסתי ל"הגנה". עברתי קורס מ"כים וקיבלתי כיתה לפקד עליה. בין שאר התפקידים הדבקנו כרוזים, היינו קַשָרִים ועשינו שמירות בלילה. אבא ידע על פעילות זו ולא התנגד לה.
עד קום המדינה נהגו פעילי המחתרות בחשאיות רבה. לעתים היו בני משפחה אחת בתנועות שונות, אך לא סיפרו זה לזה. רק אחרי קום המדינה, עם חיסול המחתרות, התחילו לספר "זכרונות" מהתקופה ההיא. אז קם אבא וסיפר לי סיפור שלא ייאמן: בשעה שאני התחבטתי ביני לביני אם להצטרף לאצ"ל ובסופו של דבר ויתרתי בגלל החשש מתגובתו של אבא, התגייס הוא לאצ"ל עם כל חבריו מהשטיבל של חסידי גור, אף הסכים להחביא "סְליק" של נשק בתוך ביתנו! – כמובן, ללא ידיעת אמא. אבא התחנן בפני מפקדו שיוציא את הסליק לפני פסח, שמא תיתקל בו אמא בשעת נקיונות הפסח...
המנדט הבריטי על ארץ=ישראל הסתיים ב=15 במאי 1948; אך כיוון שתאריך זה היה בשבת, הקדים בן=גוריון והכריז על הקמת המדינה ביום שישי ה' באייר תש"ח (14.5.1948).
שמחתנו ביום הכרזת המדינה היתה מעורבת בחששות כבדים, כיוון שבעקבות הכרזתו זו פלשו שבע מדינות ערב (לבנון, סוריה, עיראק, ירדן, מצרים, ערב הסעודית ותימן) לישראל ב=15 במאי 1948 - יום אחרי הכרזתו של בן=גוריון על הקמת המדינה - והחלו להילחם בנו גם מהאוויר.
הלימודים בתיכון "מוריה"
עם סיום כיתה ח' בשנת 1946 המשכתי ללמוד בבית=הספר התיכון "גימנסיה מוריה" של זרם "המזרחי". הוא שכן ברחוב בוגרשוב ליד הכיכר העגולה - "כיכר בוגרשוב", שהכילה עצים רבים, מעין חורשה קטנה, ובה היינו משחקים בהפסקות (היום המבנה כבר לא קיים, גם לא הכיכר). היה זה בית=ספר מעורב לבנים ובנות, אך למדנו בכיתות נפרדות. היינו כיתה גדולה מאוד - אפילו יחסית לאותם ימים: 53 בנות בכיתה! (היום "מוריה" הוא בית=ספר יסודי דתי, אבל אז היה רק תיכון בשם זה).
בכ"ט בנובמבר 1947, יום ההכרזה על הקמת המדינה באו"ם, יצאתי לרחובות עם החבר'ה שלי מ"בני עקיבא", כמו מרבית תושבי המדינה, ורקדנו כל הלילה; אך שמחתנו היתה קצרה: למחרת בבוקר כבר החלו היריות, ערבים התנפלו על יהודים במקומות שונים בארץ, והבנו שאנחנו במלחמה. בבית=הספר היו לנו שיעורי גדנ"ע בחסות ה"הגנה", ובהם למדנו קפא"פ (קרב פנים אל פנים) ותרגילי התגוננות שונים. רבים מחבריי, שנטו ימינה, הצטרפו למחתרות האצ"ל והלח"י, ובלהט שלי רציתי גם אני לעשות יותר ממה שעשו חברי ב"הגנה". יום אחד הוזמנתי לפגישה, בה הוצע לי להצטרף לאצ"ל. הפגישה עם נציג המחתרת התקיימה על ספסל ציבורי ברחוב תרצ"ט, ליד "הבימה". הורו לי לשבת על הספסל ופניי דרומה, ומישהו התיישב ופניו צפונה. אסור היה לי לראות את פניו, וכך דיברנו כאשר אנו ישובים גב אל גב בלי לראות זה את זה. הוא פירט בפניי את תנאי ההצטרפות, ואמרתי לו שאחשוב על כך. כל כך רציתי להצטרף! אצ"ל התאימה יותר לטמפרמנט שלי... אך פחדתי מתגובתו של אבא הדתי והמזוקן, המטופל במשפחה ובה ארבעה ילדים, ובלב כבד ויתרתי. בכיתה י"א התגייסתי ל"הגנה". עברתי קורס מ"כים וקיבלתי כיתה לפקד עליה. בין שאר התפקידים הדבקנו כרוזים, היינו קַשָרִים ועשינו שמירות בלילה. אבא ידע על פעילות זו ולא התנגד לה.
עד קום המדינה נהגו פעילי המחתרות בחשאיות רבה. לעתים היו בני משפחה אחת בתנועות שונות, אך לא סיפרו זה לזה. רק אחרי קום המדינה, עם חיסול המחתרות, התחילו לספר "זכרונות" מהתקופה ההיא. אז קם אבא וסיפר לי סיפור שלא ייאמן: בשעה שאני התחבטתי ביני לביני אם להצטרף לאצ"ל ובסופו של דבר ויתרתי בגלל החשש מתגובתו של אבא, התגייס הוא לאצ"ל עם כל חבריו מהשטיבל של חסידי גור, אף הסכים להחביא "סְליק" של נשק בתוך ביתנו! – כמובן, ללא ידיעת אמא. אבא התחנן בפני מפקדו שיוציא את הסליק לפני פסח, שמא תיתקל בו אמא בשעת נקיונות הפסח...
המנדט הבריטי על ארץ=ישראל הסתיים ב=15 במאי 1948; אך כיוון שתאריך זה היה בשבת, הקדים בן=גוריון והכריז על הקמת המדינה ביום שישי ה' באייר תש"ח (14.5.1948).
שמחתנו ביום הכרזת המדינה היתה מעורבת בחששות כבדים, כיוון שבעקבות הכרזתו זו פלשו שבע מדינות ערב (לבנון, סוריה, עיראק, ירדן, מצרים, ערב הסעודית ותימן) לישראל ב=15 במאי 1948 - יום אחרי הכרזתו של בן=גוריון על הקמת המדינה - והחלו להילחם בנו גם מהאוויר.
היום בו ניצלתי ממוות בטוח
לעולם לא אשכח את יום פעילות הגדנ"ע, בו עמדו חיי מנגד וניצלו. היה זה ביום ראשון, יומיים אחרי הכרזת המדינה. עסקנו באימונים, שהתקיימו במגרש שלימים נבנה עליו מלון "שרתון" הישן, ברחוב הירקון בצפון תל=אביב, מול מעונות עובדים ח' (שיכון שנבנה ב=1937, המשתרע מרח' הירקון במערב עד רח' בן=יהודה במזרח ושדרות נורדאו בדרום). המגרש גבל בחצר של מחנה צבאי בריטי (שלימים הפך להיות גן העצמאות), שתוחמה בגדר רשת. במגרש זה התקינו לנו "מכשירי אימונים" שונים, כמו גשר חבלים, סולם חבלים ועוד. בקצה המערבי של המגרש, שם היתה ירידה תלולה של מצוק הכורכר אל הים, הוקמו שלושה אוהלי חאקי, ששימשו את מדריכי האימונים.
הגענו, כל בנות הכיתה, למגרש האימונים לבושות בתלבושת חאקי של הגדנ"ע, והתחלנו באימונים בהדרכת המדריך, שכונה על=ידינו "תוכי" - קיצור שם משפחתו: תורקניץ (לימים רופא ילדים בבית=החולים "תל=השומר"). כאשר היינו כולנו תלויות על החבלים ממש כמו קופים, הבחנו ב"ציפורי כסף" משונות הנעות בשמים; ועוד טרם קלטנו שאלה מטוסים, החלו הם להמטיר פצצות. מיד קיבלנו פקודה לרדת מהחבלים, לרוץ מעבר לכביש ולהסתתר מתחת לעמודים של מעונות עובדים. אחר כך התברר לנו שהיו אלה מטוסים מצריים, שהפציצו את תל=אביב ובחרו בנקודה הצפון=מערבית של העיר, כשמטרתם: להפציץ את תחנת החשמל "רידינג" ואת נמל תל=אביב; אך כשם שאנחנו לא היינו מוכנים עדיין למלחמה, ועדיין לא היו אזעקות לפני התקפה - כך גם הם לא היו מיומנים בקליעה, והפצצות הראשונות נפלו לים. ה"ציפורים" התרוממו ונעלמו כלעומת שבאו, ואנו קיבלנו פקודה לצאת מתחת לעמודים ולחזור לחבלים. לא עברו עשרים דקות - וה"ציפורים" חזרו שוב, ואנחנו ברחנו אל מתחת לעמודים. וכך נמשך המשחק: ה"ציפורים" יורדות – ואנחנו, התלמידות עם המדריך, בורחים; ה"ציפורים" נעלמות - ואנחנו חוזרים. אחרי כשמונה בריחות כאלה אמרתי לעצמי: "אני לא 'פראיירית', אני לא רצה עוד..." וכך, בבריחה הבאה אל העמודים הלכתי בכיוון ההפוך והתיישבתי לי ליד אוהלי החאקי, שעמדו בקצה גבעת הכורכר. כאשר הגיעו המדריך ובנות כיתתי אל מתחת לעמודים, הוא הביט לאחור לוודא שכולן נמצאות. אינני יודעת איך הוא הצליח להבחין בי מרחוק, שהרי בגדי החאקי שלי התמזגו עם צבע החאקי של האוהלים; אך משהבחין בי, החל לצעוק לעברי שארוץ אל מתחת לעמודים. משהרמתי את כתפיי לאות שאינני מוכנה להמשיך לרוץ, לא הניח לי, רץ לאורך המגרש, תפס אותי בחוזקה בידי וגרר אותי אחריו עד לכביש. משהגענו לכביש, שמענו "בום" חזק. הסתכלנו אחורה - וראינו שכל האוהלים שלנו התמוטטו ונקברו בבור שפערה הפצצה. אכן, הפעם הצליחו המצרים לפגוע. כך הציל המדריך את חיי, ובמסגרת סיפור חיי עד היום אני אומרת לך: "תודה, תוכי!"
לעולם לא אשכח את יום פעילות הגדנ"ע, בו עמדו חיי מנגד וניצלו. היה זה ביום ראשון, יומיים אחרי הכרזת המדינה. עסקנו באימונים, שהתקיימו במגרש שלימים נבנה עליו מלון "שרתון" הישן, ברחוב הירקון בצפון תל=אביב, מול מעונות עובדים ח' (שיכון שנבנה ב=1937, המשתרע מרח' הירקון במערב עד רח' בן=יהודה במזרח ושדרות נורדאו בדרום). המגרש גבל בחצר של מחנה צבאי בריטי (שלימים הפך להיות גן העצמאות), שתוחמה בגדר רשת. במגרש זה התקינו לנו "מכשירי אימונים" שונים, כמו גשר חבלים, סולם חבלים ועוד. בקצה המערבי של המגרש, שם היתה ירידה תלולה של מצוק הכורכר אל הים, הוקמו שלושה אוהלי חאקי, ששימשו את מדריכי האימונים.
הגענו, כל בנות הכיתה, למגרש האימונים לבושות בתלבושת חאקי של הגדנ"ע, והתחלנו באימונים בהדרכת המדריך, שכונה על=ידינו "תוכי" - קיצור שם משפחתו: תורקניץ (לימים רופא ילדים בבית=החולים "תל=השומר"). כאשר היינו כולנו תלויות על החבלים ממש כמו קופים, הבחנו ב"ציפורי כסף" משונות הנעות בשמים; ועוד טרם קלטנו שאלה מטוסים, החלו הם להמטיר פצצות. מיד קיבלנו פקודה לרדת מהחבלים, לרוץ מעבר לכביש ולהסתתר מתחת לעמודים של מעונות עובדים. אחר כך התברר לנו שהיו אלה מטוסים מצריים, שהפציצו את תל=אביב ובחרו בנקודה הצפון=מערבית של העיר, כשמטרתם: להפציץ את תחנת החשמל "רידינג" ואת נמל תל=אביב; אך כשם שאנחנו לא היינו מוכנים עדיין למלחמה, ועדיין לא היו אזעקות לפני התקפה - כך גם הם לא היו מיומנים בקליעה, והפצצות הראשונות נפלו לים. ה"ציפורים" התרוממו ונעלמו כלעומת שבאו, ואנו קיבלנו פקודה לצאת מתחת לעמודים ולחזור לחבלים. לא עברו עשרים דקות - וה"ציפורים" חזרו שוב, ואנחנו ברחנו אל מתחת לעמודים. וכך נמשך המשחק: ה"ציפורים" יורדות – ואנחנו, התלמידות עם המדריך, בורחים; ה"ציפורים" נעלמות - ואנחנו חוזרים. אחרי כשמונה בריחות כאלה אמרתי לעצמי: "אני לא 'פראיירית', אני לא רצה עוד..." וכך, בבריחה הבאה אל העמודים הלכתי בכיוון ההפוך והתיישבתי לי ליד אוהלי החאקי, שעמדו בקצה גבעת הכורכר. כאשר הגיעו המדריך ובנות כיתתי אל מתחת לעמודים, הוא הביט לאחור לוודא שכולן נמצאות. אינני יודעת איך הוא הצליח להבחין בי מרחוק, שהרי בגדי החאקי שלי התמזגו עם צבע החאקי של האוהלים; אך משהבחין בי, החל לצעוק לעברי שארוץ אל מתחת לעמודים. משהרמתי את כתפיי לאות שאינני מוכנה להמשיך לרוץ, לא הניח לי, רץ לאורך המגרש, תפס אותי בחוזקה בידי וגרר אותי אחריו עד לכביש. משהגענו לכביש, שמענו "בום" חזק. הסתכלנו אחורה - וראינו שכל האוהלים שלנו התמוטטו ונקברו בבור שפערה הפצצה. אכן, הפעם הצליחו המצרים לפגוע. כך הציל המדריך את חיי, ובמסגרת סיפור חיי עד היום אני אומרת לך: "תודה, תוכי!"
"אלטלנה"
ביום 20 ביוני 1948 הגיעה "אלטלנה" לחופי תל=אביב, אחרי שעגנה לראשונה בכפר=ויתקין.
הוויכוח בין בגין, מפקד האצ"ל, ל"הגנה" על חוקיותה והנשק שבה ידוע לכול. הוויכוח הסתיים בהוראתו של בן=גוריון לירות על האונייה. הנשק שבה התלקח, ועשן סמיך היתמר לשמים.
באותו יום, ברחתי עם חברתי צפורה זהבי (לימים שמיר), העמסנו את הילקוטים על הגב, והתיישבנו לנו על גבעה גבוהה, במקום שהיום בנוי בית "יד לבנים", בתל=אביב. תלשנו גבעולי דשא, נעצנו אותם בין שינינו, והתבוננו בעשן של "אלטלנה", שהיתמר לשמיים במשך שעות ארוכות.
אז עוד לא ידענו, שבשרפת האונייה היו גם קורבנות בנפש: בקרבות בין חיילי צה"ל לאנשי האצ"ל, אשר התחוללו בים ועל החוף, נפלו 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. רק מאוחר יותר הגיעו לאוזנינו התמרמרויות אנשי הימין נגד המעשה.
ביום 20 ביוני 1948 הגיעה "אלטלנה" לחופי תל=אביב, אחרי שעגנה לראשונה בכפר=ויתקין.
הוויכוח בין בגין, מפקד האצ"ל, ל"הגנה" על חוקיותה והנשק שבה ידוע לכול. הוויכוח הסתיים בהוראתו של בן=גוריון לירות על האונייה. הנשק שבה התלקח, ועשן סמיך היתמר לשמים.
באותו יום, ברחתי עם חברתי צפורה זהבי (לימים שמיר), העמסנו את הילקוטים על הגב, והתיישבנו לנו על גבעה גבוהה, במקום שהיום בנוי בית "יד לבנים", בתל=אביב. תלשנו גבעולי דשא, נעצנו אותם בין שינינו, והתבוננו בעשן של "אלטלנה", שהיתמר לשמיים במשך שעות ארוכות.
אז עוד לא ידענו, שבשרפת האונייה היו גם קורבנות בנפש: בקרבות בין חיילי צה"ל לאנשי האצ"ל, אשר התחוללו בים ועל החוף, נפלו 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. רק מאוחר יותר הגיעו לאוזנינו התמרמרויות אנשי הימין נגד המעשה.
הלימודים בסמינר "אפרתה" בירושלים
עם סיום כיתה י"א, בשנת 1948, למדתי שנה אחת בסמינר "בית=יעקב" למורות של הרב וולף בתל=אביב (לימים הקים רשת של סמינרים למורות של "בית=יעקב"). למדתי בשעות אחר הצהריים, וכדי לממן את לימודיי בסמינר עבדתי בבוקר עבודה חלקית כעוזרת לפקיד בעיריית תל=אביב. מאחר שחששתי שתעודת מורה של "בית=יעקב" לא תהיה מוכרת על=ידי משרד החינוך של המדינה הציונית, החלטתי ללמוד במסגרת נוספת. הציעו לי ללמוד בסמינר "אפרתה" של תנועת "המזרחי" בירושלים, שהיה מוּכּר להסמכת מורים, וכדי לממן את לימודיי הוצעה לי גם עבודה בשעות אחר הצהריים והערב. הוריי קפצו על המציאה, כי לא היה באפשרותם לממן לי את הלימודים.
הייתי בת 18 כשנסעתי לירושלים עם אבא. נפגשנו עם אותו אדם, שהבטיח לי עבודה במחלקה הסוציאלית של העירייה, אך בסופו של דבר לא יצא דבר מההבטחה שלו. אבא יצא מהפגישה המשותפת שלנו הזאת ודמעות בעיניו. התיישבנו על שפת המדרכה ברחוב, ואבא ממש בכה. לראשונה ראיתי אותו כל כך חסר אונים. היה לו חשוב שאלמד, אך לא היה באפשרותו לממן לי לימודים. נסענו הביתה וסיפרנו לאמא ולשאר בני משפחתי את סיפור המעשה.
"את תלמדי", אמרה לי אחותי לאה, הצעירה ממני בשנה. "איך אלמד?" אמרתי לה, "איך אמצא עבודה?". "את לא צריכה למצוא עבודה", אמרה ללא היסוס, "אני אממן לך את הלימודים". ניסיתי להתנגד, אך אחותי התעקשה. היא היתה בסך הכול בת 17 וכבר עבדה כגננת. בלחצה ולחץ המשפחה הסכמתי שבמשכורתה תממן לי את הלימודים.
גרתי בשכונת בקעה בבית ערבי ישן, שנראה כמו ארמון. במרכז הבית הגדול היה סלון ענק בגודל אולם, וממנו יצאו חדרים. בעבר כנראה שימש הארמון הזה ערבי עשיר, שהיה נשוי לכמה נשים, ובכל חדר שיכן אישה אחרת. הבית הזה שימש את בנות סמינר "אפרתה" וגם בנות שלמדו במסגרות אחרות בירושלים. בלילה הראשון קפאתי מקור. לא הכרתי את הקור הירושלמי, ולכן לא הצטיידתי בהתאם. לא רציתי לקחת אתי את השמיכה היחידה שהיתה שייכת לי ולאחותי (ישנו במיטה אחת והתכסינו באותה השמיכה, כי להורים לא היה כסף לרכוש שתי שמיכות). באותו לילה לבשתי את כל בגדיי, סוודר ומעיל, ובקושי נרדמתי. תוך כמה ימים הצליחו ההורים לארגן לי שמיכה ושלחו לי לירושלים.
הלימודים בסמינר היו מעניינים מאוד והיו לנו מורים טובים, וביניהם המורה זיידל, שלימד תנ"ך, הרב אלינר והמורה קוטצ'ב, שלימד היסטוריה. כמה מחברותיי מתיכון "מוריה" בתל=אביב, למדו אתי בסמינר, וביניהן רבקה רוזנבלום (לימים נישאה לשמואל חפר, מראשי חב"ד), שרה רבינוביץ' ( בתו של פרופ' רבינוביץ; לימים נישאה לרפאלי, מנהל סמינר ליפשיץ לבנים) ויהודית ומאירה כץ - שתי נכדותיו התאומות של הרב זאב גולד (על שמו נקרא "מכון גולד" ללימודי יהדות לתלמידים מהתפוצות). לימים, ב=1972, כאשר שהינו בשליחות באנגליה, שמענו בצער שיהודית, שנישאה לאחד מבניו של הרב קוק מרחובות, נהרגה בתאונת דרכים.
בתום שנת הלימודים הראשונה הציעו לנו ללמוד בקורס קיץ אינטנסיבי במקום שנת לימודים נוספת, וכך לקצר את תקופת הלימודים, שכן עם תחילת העלייה הגדולה ניכר מחסור משווע במורים. הסכמתי ברצון, ובסוף קורס הקיץ קיבלתי תעודה של מורה מוסמכת. היתה זו שנת 1950. עם התעודה הלכתי למשרד החינוך בתל=אביב, ששכן אז בתוך מבנה העירייה ברחוב ביאליק, כדי לברר אפשרויות עבודה בהוראה. לכבוד ביקורי במשרד החינוך לבשתי את שמלתי הטובה - שמלה לבנה עם נקודות כחולות שתפרתי במו=ידיי בסגנון ה"חלוצקה" - אופנה שהיתה מקובלת באותם ימים. היו לשמלה פתח צוואר מרובע ושרוולים מכוּוצים ותפוחים, והחצאית היתה רחבה בדוגמת "קְלוֹש". נכנסתי למשרד.
המחלקה לחינוך הדתי שכנה במסדרון ארוך ורחב, וספסלי עץ פשוטים הונחו לאורך קירותיו משני צדדיו. בצד אחד של המסדרון המתינו הסמינריסטיות, שזה עתה סיימו את חוק לימודיהן בהוראה, ומהצד השני מנהלי בתי=הספר. בקצה המסדרון ישב המפקח ליד שולחן עץ פשוט ושידך בין המורים למנהלים באופן שרירותי. ה"שידוך" נעשה בנוכחות כולם, ללא שום פרטיות. המפקח היה משה ברסלבסקי (לימים הסב את שמו לבר=סלע), שהיה מנהל בית=הספר היסודי שבו למדתי. הבטתי בו ורעדתי כולי: הייתי בטוחה שהוא זוכר אותי היטב, כי הייתי ילדה שובבה מאוד, ולא ידעתי מה דעתו עלי. חששתי שיציע לי בית=ספר ובו אוכלוסייה קשה. אני מחכה, והתור מתקדם לאטו. זוג - מורה ומנהל - "משתדך" ויוצא החוצה. עוד זוג "משתדך" ויוצא לדרכו. התור שלי מתקרב, וברכיי רועדות. אני מתקרבת למפקח עם "בן=זוגי" מ"צ אפרתי (לימים כתב מקראות ונודע בקרב הציונות הדתית), שהיה מיועד לתפקיד מנהל בבניין החדש של בית=הספר רמב"ם לבנות בשכונת התקווה (עד אז היה בית=הספר מפוזר בצריפים ברחבי השכונה). מביט בי המנהל שלי לשעבר ומזהה אותי מיד. "זאת אסתר מאירוביץ'", אומר המפקח לאפרתי, "והיא תהיה מורה בבית=הספר שלך". אפרתי מסתובב אלי עם הגב ולוחש משהו למפקח, אך למרות לחישתו שמעתי כל מילה מדבריו: "תשמע", אומר המועמד לנהל את בית=הספר למפקח, "אני זקוק למורה לכיתה ז'. זאת צריכה להיות מורה=מורה, ותיקה ומנוסה - ולא 'אפרוחית' מהסמינר" (רמב"ם היה בית=ספר "צומח", והכיתה הגבוהה ביותר בו היתה כיתה ז'). אני עומדת מאחורי אפרתי, שומעת את הדברים, ולבי נופל בקרבי. בחשש כבד אני מחכה לגזר דינו של המפקח, וזה עונה לו: "אני מכיר את אסתר מאירוביץ', והיא תעשה את העבודה כמו שצריך". המשפט הזה ליווה אותי לאורך כל שנות חיי המקצועיים, והיה המנוע והמאיץ למסירותי בעבודת החינוך. דבריו של המפקח, שנתן בי אמון, גרמו לי לשמחה רבה - אך גם לחשש כבד! כבר בראשית דרכי המקצועית הייתי צריכה להוכיח שאני אכן ראויה לאמון הרב שניתן בי.
עם סיום כיתה י"א, בשנת 1948, למדתי שנה אחת בסמינר "בית=יעקב" למורות של הרב וולף בתל=אביב (לימים הקים רשת של סמינרים למורות של "בית=יעקב"). למדתי בשעות אחר הצהריים, וכדי לממן את לימודיי בסמינר עבדתי בבוקר עבודה חלקית כעוזרת לפקיד בעיריית תל=אביב. מאחר שחששתי שתעודת מורה של "בית=יעקב" לא תהיה מוכרת על=ידי משרד החינוך של המדינה הציונית, החלטתי ללמוד במסגרת נוספת. הציעו לי ללמוד בסמינר "אפרתה" של תנועת "המזרחי" בירושלים, שהיה מוּכּר להסמכת מורים, וכדי לממן את לימודיי הוצעה לי גם עבודה בשעות אחר הצהריים והערב. הוריי קפצו על המציאה, כי לא היה באפשרותם לממן לי את הלימודים.
הייתי בת 18 כשנסעתי לירושלים עם אבא. נפגשנו עם אותו אדם, שהבטיח לי עבודה במחלקה הסוציאלית של העירייה, אך בסופו של דבר לא יצא דבר מההבטחה שלו. אבא יצא מהפגישה המשותפת שלנו הזאת ודמעות בעיניו. התיישבנו על שפת המדרכה ברחוב, ואבא ממש בכה. לראשונה ראיתי אותו כל כך חסר אונים. היה לו חשוב שאלמד, אך לא היה באפשרותו לממן לי לימודים. נסענו הביתה וסיפרנו לאמא ולשאר בני משפחתי את סיפור המעשה.
"את תלמדי", אמרה לי אחותי לאה, הצעירה ממני בשנה. "איך אלמד?" אמרתי לה, "איך אמצא עבודה?". "את לא צריכה למצוא עבודה", אמרה ללא היסוס, "אני אממן לך את הלימודים". ניסיתי להתנגד, אך אחותי התעקשה. היא היתה בסך הכול בת 17 וכבר עבדה כגננת. בלחצה ולחץ המשפחה הסכמתי שבמשכורתה תממן לי את הלימודים.
גרתי בשכונת בקעה בבית ערבי ישן, שנראה כמו ארמון. במרכז הבית הגדול היה סלון ענק בגודל אולם, וממנו יצאו חדרים. בעבר כנראה שימש הארמון הזה ערבי עשיר, שהיה נשוי לכמה נשים, ובכל חדר שיכן אישה אחרת. הבית הזה שימש את בנות סמינר "אפרתה" וגם בנות שלמדו במסגרות אחרות בירושלים. בלילה הראשון קפאתי מקור. לא הכרתי את הקור הירושלמי, ולכן לא הצטיידתי בהתאם. לא רציתי לקחת אתי את השמיכה היחידה שהיתה שייכת לי ולאחותי (ישנו במיטה אחת והתכסינו באותה השמיכה, כי להורים לא היה כסף לרכוש שתי שמיכות). באותו לילה לבשתי את כל בגדיי, סוודר ומעיל, ובקושי נרדמתי. תוך כמה ימים הצליחו ההורים לארגן לי שמיכה ושלחו לי לירושלים.
הלימודים בסמינר היו מעניינים מאוד והיו לנו מורים טובים, וביניהם המורה זיידל, שלימד תנ"ך, הרב אלינר והמורה קוטצ'ב, שלימד היסטוריה. כמה מחברותיי מתיכון "מוריה" בתל=אביב, למדו אתי בסמינר, וביניהן רבקה רוזנבלום (לימים נישאה לשמואל חפר, מראשי חב"ד), שרה רבינוביץ' ( בתו של פרופ' רבינוביץ; לימים נישאה לרפאלי, מנהל סמינר ליפשיץ לבנים) ויהודית ומאירה כץ - שתי נכדותיו התאומות של הרב זאב גולד (על שמו נקרא "מכון גולד" ללימודי יהדות לתלמידים מהתפוצות). לימים, ב=1972, כאשר שהינו בשליחות באנגליה, שמענו בצער שיהודית, שנישאה לאחד מבניו של הרב קוק מרחובות, נהרגה בתאונת דרכים.
בתום שנת הלימודים הראשונה הציעו לנו ללמוד בקורס קיץ אינטנסיבי במקום שנת לימודים נוספת, וכך לקצר את תקופת הלימודים, שכן עם תחילת העלייה הגדולה ניכר מחסור משווע במורים. הסכמתי ברצון, ובסוף קורס הקיץ קיבלתי תעודה של מורה מוסמכת. היתה זו שנת 1950. עם התעודה הלכתי למשרד החינוך בתל=אביב, ששכן אז בתוך מבנה העירייה ברחוב ביאליק, כדי לברר אפשרויות עבודה בהוראה. לכבוד ביקורי במשרד החינוך לבשתי את שמלתי הטובה - שמלה לבנה עם נקודות כחולות שתפרתי במו=ידיי בסגנון ה"חלוצקה" - אופנה שהיתה מקובלת באותם ימים. היו לשמלה פתח צוואר מרובע ושרוולים מכוּוצים ותפוחים, והחצאית היתה רחבה בדוגמת "קְלוֹש". נכנסתי למשרד.
המחלקה לחינוך הדתי שכנה במסדרון ארוך ורחב, וספסלי עץ פשוטים הונחו לאורך קירותיו משני צדדיו. בצד אחד של המסדרון המתינו הסמינריסטיות, שזה עתה סיימו את חוק לימודיהן בהוראה, ומהצד השני מנהלי בתי=הספר. בקצה המסדרון ישב המפקח ליד שולחן עץ פשוט ושידך בין המורים למנהלים באופן שרירותי. ה"שידוך" נעשה בנוכחות כולם, ללא שום פרטיות. המפקח היה משה ברסלבסקי (לימים הסב את שמו לבר=סלע), שהיה מנהל בית=הספר היסודי שבו למדתי. הבטתי בו ורעדתי כולי: הייתי בטוחה שהוא זוכר אותי היטב, כי הייתי ילדה שובבה מאוד, ולא ידעתי מה דעתו עלי. חששתי שיציע לי בית=ספר ובו אוכלוסייה קשה. אני מחכה, והתור מתקדם לאטו. זוג - מורה ומנהל - "משתדך" ויוצא החוצה. עוד זוג "משתדך" ויוצא לדרכו. התור שלי מתקרב, וברכיי רועדות. אני מתקרבת למפקח עם "בן=זוגי" מ"צ אפרתי (לימים כתב מקראות ונודע בקרב הציונות הדתית), שהיה מיועד לתפקיד מנהל בבניין החדש של בית=הספר רמב"ם לבנות בשכונת התקווה (עד אז היה בית=הספר מפוזר בצריפים ברחבי השכונה). מביט בי המנהל שלי לשעבר ומזהה אותי מיד. "זאת אסתר מאירוביץ'", אומר המפקח לאפרתי, "והיא תהיה מורה בבית=הספר שלך". אפרתי מסתובב אלי עם הגב ולוחש משהו למפקח, אך למרות לחישתו שמעתי כל מילה מדבריו: "תשמע", אומר המועמד לנהל את בית=הספר למפקח, "אני זקוק למורה לכיתה ז'. זאת צריכה להיות מורה=מורה, ותיקה ומנוסה - ולא 'אפרוחית' מהסמינר" (רמב"ם היה בית=ספר "צומח", והכיתה הגבוהה ביותר בו היתה כיתה ז'). אני עומדת מאחורי אפרתי, שומעת את הדברים, ולבי נופל בקרבי. בחשש כבד אני מחכה לגזר דינו של המפקח, וזה עונה לו: "אני מכיר את אסתר מאירוביץ', והיא תעשה את העבודה כמו שצריך". המשפט הזה ליווה אותי לאורך כל שנות חיי המקצועיים, והיה המנוע והמאיץ למסירותי בעבודת החינוך. דבריו של המפקח, שנתן בי אמון, גרמו לי לשמחה רבה - אך גם לחשש כבד! כבר בראשית דרכי המקצועית הייתי צריכה להוכיח שאני אכן ראויה לאמון הרב שניתן בי.
העבודה בבית=ספר רמב"ם לבנות
מגיע 1 בספטמבר 1951, ושנת הלימודים נפתחת במסדר ברחבת המבנה החדש של בית=הספר. אני עומדת ליד כיתה ז', לבושה בשמלה הלבנה עם הנקודות הכחולות, ומביטה בבנות הכיתה שלי, הנראות כמו גברות. רובן נשארו, כנראה, כיתה שנה או שנתיים, ואני מבוגרת מהן רק בחמש שנים בערך. הלב קופץ, הבטן מתהפכת מפחד, ובלב מחשבות: 'איך הן רואות אותי? מה הן חושבות עלי? מה הן מצפות ממני'? החדר המיועד לכיתה שלי ממוקם בקומה השנייה, סמוך לחדר המנהל, ואני חושבת בלבי: 'אפרתי לא סמך על המפקח, אלא העדיף למקם את כיתתי תחת עינו הפקוחה'. אני נכנסת לכיתה ומציגה את עצמי לפני שלושים הבנות בכיתה. 'לא נורא', אני חושבת לעצמי, 'מספר סביר'. אני מתחילה ללמד, ובכיתה דממה. הבנות קשובות, נועצות בי עיניים ומשתפות פעולה. אין פוצה פה ומצפצף. כל הבנות מעדות המזרח. חלקן עולות חדשות ממש, וחלקן ותיקות, יחסית. ראש השנה מתקרב, וביקשתי מהבנות להביא לכיתה מחזורים, כדי שאוכל להכין אותן לתפילות החג. למחרת הגיעו הבנות לכיתה עם המחזורים, אך כשהצצתי בהם, גיליתי שאני לא מתמצאת בכתוב: התפילות היו בנוסח עדות המזרח. היתה זו הפעם הראשונה שקלטתי ממש שקיימים הבדלים בין ספרדים לאשכנזים. ביסודי, בתיכון וב"בני עקיבא" אומנם פגשתי בנים ובנות מעדות המזרח ותימנים, אך לא ידעתי שיש להם מנהגים שונים משל האשכנזים.
מהרגע הראשון התנהלו הלימודים על מי מנוחות, אך אפרתי לא היה רגוע. הוא כנראה ציפה לגל רעש שיעלה מהכיתה, ולא הבין איך בחורה צעירה כמוני מצליחה להשתלט על הבנות כבר מיומה הראשון בבית=הספר. לא עברו כמה שעות, ונשמעה דפיקה בדלת. נכנס המנהל אפרתי. "כן?" אני שואלת, "אתה מבקש משהו?" אפרתי נבוך, מספר לי בדיחה קצרה ויוצא. לא עוברת רבע שעה - ואפרתי נכנס שוב באיזשהו תירוץ. "אתה מנתק לי את חוט המחשבה; הנח לי ללמד", אני מבקשת ממנו בלחש, והוא יוצא מהכיתה; אך לא עוברת שעה - ואפרתי ממשיך להיכנס שוב ושוב לכיתתי, מספר לי בדיחות באמצע השיעורים ומתעלם ממחאותיי (לימים, כאשר נפטר, אמרה לי בתו אסתר בהלוויה: "אסתר, את ודאי לא יודעת עד כמה אבי אהב אותך!").
מששמעו חברותיי לתיכון "מוריה" - עם חלקן המשכתי לשמור על קשר - שאני מלמדת בכיתה ז', הן לא האמינו למשמע אוזניהן. הן היו בטוחות שלא אצליח בתפקידי הן משום חוסר הניסיון הן משום שבתיכון לא הייתי בין התלמידות המצטיינות...
אך גם אפרתי וגם חברותיי לבית=הספר התיכון התבדו בנבואותיהם, כי ממש התכוננתי ברצינות לכל שיעור. כל יום אחר הצהריים הייתי נוסעת לספרייה בבית ביאליק, ומכינה את השיעורים של יום המחרת; בבוקר מלמדת לפי המערכים שהכנתי; ואחר הצהריים שוב רצה לספרייה. לפיכך הצלחתי ללמד את הבנות הגדולות, הצעירות ממני רק בחמש שנים, ללא כל בעיות משמעת, וגם לקדם אותן בלימודים. הבנות מאוד אהבו אותי; יום אחד, בעוברי במקרה בחדר המזכירה, עמדה שם אחת התלמידות כשגבה אלי, ולא ראתה אותי נכנסת. תלמידה אחרת שעמדה שם שאלה אותה: "איך המורה שלכם?". במקום תשובה הושיטה התלמידה את ידה לשפתיה בתנועת נשיקה כאומרת: "איזה מותק של מורה!"...
בשנת הלימודים השנייה עליתי עם הבנות לכיתה ח'. לבנות רבות היתה זו שנת הלימודים האחרונה בחייהן - גם אם היו מסוגלות להמשיך ללמוד בתיכון - כי הוריהן דרשו שתסייענה בפרנסת המשפחה ותצאנה לעבוד. מרבית ביקורי הבית, שערכתי לקראת סוף כיתה ח', היו במטרה לשכנע את ההורים לאפשר לבנותיהם להמשיך ללמוד בתיכון. לעתים הצלחתי במשימתי, ולעתים נחלתי אכזבה. במשך שנת הלימודים נתתי לבנות שיעורי עזר בהתנדבות בביתי כדי לקדם אותן. הן היו מגיעות אלי הביתה, ברחוב הירקון 297, בשני אוטובוסים, מוכנות להשקיע כל מאמץ כדי ללמוד ולהתקדם. לימדתי אותן מעבר לתוכנית הלימודים הקבועה: גם תחומים שונים של העשרה כללית וגם איך לחפש אינפורמציה באנציקלופדיה ובספרים אחרים.
מגיע 1 בספטמבר 1951, ושנת הלימודים נפתחת במסדר ברחבת המבנה החדש של בית=הספר. אני עומדת ליד כיתה ז', לבושה בשמלה הלבנה עם הנקודות הכחולות, ומביטה בבנות הכיתה שלי, הנראות כמו גברות. רובן נשארו, כנראה, כיתה שנה או שנתיים, ואני מבוגרת מהן רק בחמש שנים בערך. הלב קופץ, הבטן מתהפכת מפחד, ובלב מחשבות: 'איך הן רואות אותי? מה הן חושבות עלי? מה הן מצפות ממני'? החדר המיועד לכיתה שלי ממוקם בקומה השנייה, סמוך לחדר המנהל, ואני חושבת בלבי: 'אפרתי לא סמך על המפקח, אלא העדיף למקם את כיתתי תחת עינו הפקוחה'. אני נכנסת לכיתה ומציגה את עצמי לפני שלושים הבנות בכיתה. 'לא נורא', אני חושבת לעצמי, 'מספר סביר'. אני מתחילה ללמד, ובכיתה דממה. הבנות קשובות, נועצות בי עיניים ומשתפות פעולה. אין פוצה פה ומצפצף. כל הבנות מעדות המזרח. חלקן עולות חדשות ממש, וחלקן ותיקות, יחסית. ראש השנה מתקרב, וביקשתי מהבנות להביא לכיתה מחזורים, כדי שאוכל להכין אותן לתפילות החג. למחרת הגיעו הבנות לכיתה עם המחזורים, אך כשהצצתי בהם, גיליתי שאני לא מתמצאת בכתוב: התפילות היו בנוסח עדות המזרח. היתה זו הפעם הראשונה שקלטתי ממש שקיימים הבדלים בין ספרדים לאשכנזים. ביסודי, בתיכון וב"בני עקיבא" אומנם פגשתי בנים ובנות מעדות המזרח ותימנים, אך לא ידעתי שיש להם מנהגים שונים משל האשכנזים.
מהרגע הראשון התנהלו הלימודים על מי מנוחות, אך אפרתי לא היה רגוע. הוא כנראה ציפה לגל רעש שיעלה מהכיתה, ולא הבין איך בחורה צעירה כמוני מצליחה להשתלט על הבנות כבר מיומה הראשון בבית=הספר. לא עברו כמה שעות, ונשמעה דפיקה בדלת. נכנס המנהל אפרתי. "כן?" אני שואלת, "אתה מבקש משהו?" אפרתי נבוך, מספר לי בדיחה קצרה ויוצא. לא עוברת רבע שעה - ואפרתי נכנס שוב באיזשהו תירוץ. "אתה מנתק לי את חוט המחשבה; הנח לי ללמד", אני מבקשת ממנו בלחש, והוא יוצא מהכיתה; אך לא עוברת שעה - ואפרתי ממשיך להיכנס שוב ושוב לכיתתי, מספר לי בדיחות באמצע השיעורים ומתעלם ממחאותיי (לימים, כאשר נפטר, אמרה לי בתו אסתר בהלוויה: "אסתר, את ודאי לא יודעת עד כמה אבי אהב אותך!").
מששמעו חברותיי לתיכון "מוריה" - עם חלקן המשכתי לשמור על קשר - שאני מלמדת בכיתה ז', הן לא האמינו למשמע אוזניהן. הן היו בטוחות שלא אצליח בתפקידי הן משום חוסר הניסיון הן משום שבתיכון לא הייתי בין התלמידות המצטיינות...
אך גם אפרתי וגם חברותיי לבית=הספר התיכון התבדו בנבואותיהם, כי ממש התכוננתי ברצינות לכל שיעור. כל יום אחר הצהריים הייתי נוסעת לספרייה בבית ביאליק, ומכינה את השיעורים של יום המחרת; בבוקר מלמדת לפי המערכים שהכנתי; ואחר הצהריים שוב רצה לספרייה. לפיכך הצלחתי ללמד את הבנות הגדולות, הצעירות ממני רק בחמש שנים, ללא כל בעיות משמעת, וגם לקדם אותן בלימודים. הבנות מאוד אהבו אותי; יום אחד, בעוברי במקרה בחדר המזכירה, עמדה שם אחת התלמידות כשגבה אלי, ולא ראתה אותי נכנסת. תלמידה אחרת שעמדה שם שאלה אותה: "איך המורה שלכם?". במקום תשובה הושיטה התלמידה את ידה לשפתיה בתנועת נשיקה כאומרת: "איזה מותק של מורה!"...
בשנת הלימודים השנייה עליתי עם הבנות לכיתה ח'. לבנות רבות היתה זו שנת הלימודים האחרונה בחייהן - גם אם היו מסוגלות להמשיך ללמוד בתיכון - כי הוריהן דרשו שתסייענה בפרנסת המשפחה ותצאנה לעבוד. מרבית ביקורי הבית, שערכתי לקראת סוף כיתה ח', היו במטרה לשכנע את ההורים לאפשר לבנותיהם להמשיך ללמוד בתיכון. לעתים הצלחתי במשימתי, ולעתים נחלתי אכזבה. במשך שנת הלימודים נתתי לבנות שיעורי עזר בהתנדבות בביתי כדי לקדם אותן. הן היו מגיעות אלי הביתה, ברחוב הירקון 297, בשני אוטובוסים, מוכנות להשקיע כל מאמץ כדי ללמוד ולהתקדם. לימדתי אותן מעבר לתוכנית הלימודים הקבועה: גם תחומים שונים של העשרה כללית וגם איך לחפש אינפורמציה באנציקלופדיה ובספרים אחרים.
אסתר (מימין) בגיל 17 עם חברתה גאולה. שתיהן לובשות חולצות "רובשקה" שרקמו במו ידיהן, 1948.
משפחת מאירוביץ עם ארבעת הילדים, 1945.
אסתר (מימין) עם חברתה רחל רוזנבלום בתקופת הסמינר בירושלים, 1949.
תעודת הסמכה להוראה שקיבלה אסתר מאגף החינוך של זרם "המזרחי" (לפני שהוקם האגף לחינוך הממ"ד במשרד החינוך).
אסתר (א.מאירוביץ) כמורה בתמונת המחזור של בית-הספר "רמב"ם" (משמאל למנהל אפרתי)
שמואל (ש.גור) כמורה באחת מתמונות המחזור של בית הספר "עמיאל" (מימין למנהל ויט).
שמואל יושב, מימין לרב טכורש, כמדריך במחנה קיץ של "בני עקיבא" בכפר פינס בשבוע "ירחי-כלה" של לימוד תורה, 1951.
שמואל (מימין) בטיול הראשון שלי בארץ במסגרת הסמינר למדריכים, 1949.
