מנמל יפו הגענו לתל=אביב ונכנסנו לדירה הראשונה שלנו בארץ - ברחוב הירקון 303, מול רחוב ירמיהו. קיבלנו חדר בדירתה של משפחת בן=פורת. זו השכירה חדרים לעוד משפחות, וארבע משפחות חלקו ביניהן את המטבח, המקלחת והשירותים.
החדר היה חם מאוד, והיו לו רק שני כיווני אוויר: דרום ומזרח. עדיין לא סללו מדרכות באזור, ורק עצים בודדים ניטעו זה מקרוב. היו אלה גזעי עצים צעירים, כמעט ללא ענפים, שניטעו בתוך מסגרת של חישוקי מתכת ונתמכו במקל תקוע באדמה.
סבלנו מאוד מהחום, אך לא היה מה לעשות. אמא, שהורגלה לקור הפולני, לבשה גם בחורף בגדי קיץ. כדי להתגבר על החום הנורא מיעטנו לשהות בחדר החם. בשבתות הקיץ הארוכות היינו לוקחים אתנו את שמיכת ה"קוֹץ" הכהה, מצרפים אליה כרית קטנה ויושבים על חוף הים, מהלך עשרים מטר מהבית. במָקום שכעבור שנתיים ייבנה נמל תל=אביב עמדו שני צריפים, שנבנו על גבי כלונסאות בגובה של מטר. גרו שם שתי משפחות, אחת מהן משפחת לדרמן.
היינו זוחלים מתחת לאחד הצריפים, שהטיל צל נעים, פורשים את ה"קוץ" על החול הרך ונהנים מהבריזה של הים...לעתים קרובות היינו יושבים שם ושרים שירי ארץ=ישראל עם אבא - היהודי הדתי, חסיד גור, שפניו מעוטרות בזקן קטן. אני זוכרת ששרנו אתו את השיר הידוע:
" שורו, הביטו וראו: מה גדול היום הזה, היום הזה! אש יוקדת בחזה, והמחרשה שוב פולחת בשדה", וגם את השיר שנהגו לשיר אז חלוצי תל=אביב: "חבריא, חבריא, מה נעשה בלי עבודה? איפה ואיפה ואיפה נעבוד? פתח=תקווה ערבים, נס=ציונה בדואים, כפר=סבא כולם כלבים, איפה נעבוד?". בשיר הזה התריסו החלוצים נגד המעסיקים, בעלי השדות והקבלנים, שהעדיפו עבודה ערבית זולה על פני מתן פרנסה לחלוצים היהודים, שזה מקרוב הגיעו.
בימות החול היינו טובלים במי הים הקרירים. אבא ואמא היו נכנסים אתנו למים, רוקדים אתנו הורה ומשחקים אתנו. איש מהם או מחבריהם לא חשב בימים ההם על האיסור לשחות בחוף מעורב, כפי שקיים היום בחוגי הדתיים מסוגם - אף שהוריי היו לא פחות דתיים.
לא היינו צריכים לעשות שום הכנה בדרך לים. פשוט הייתי משליכה על כתפיי מגבת והולכת לים יחפה ולבושה בגד ים. חוף הים היה חלק משמעותי בנוף ילדותי. הייתי חיה ונושמת אותו ביום וממשיכה לחלום אותו בלילה. עד חנוכה, כשהחורף כבר היה בעיצומו, הייתי נכנסת למים.
אני זוכרת תקופות של גיאות ושפל. בתקופת הגיאות היו המים מגיעים עד קצה גבעת הכורכר (הקיימת גם היום בחוף "שרתון" בתל=אביב). לפעמים הייתי חולמת שאני נכנסת למים, מתחילה גיאות ואני לא יודעת איך לצאת ומתחילה לטבוע.... הייתי מתעוררת מהחלומות האלה שטופת זיעה, אך הם לא הרתיעו אותי מלהיכנס לים האהוב עלי. לא ידעתי לשחות - ובכל זאת נכנסתי לים. כאשר היה מתקרב אלי גל גדול, לא פחדתי, אלא צללתי מתחתיו עד שהגל נשטף אל החוף. את ה"צלילה" הזאת אימצתי לעצמי כמוטו בחיים, ובתקופות שונות בחיי, כאשר עברו עלי דברים קשים, הייתי לוקחת נשימה, "צוללת" - וממשיכה הלאה.
מרגע שעזבו הוריי את סף ביתם בווארשה, הם החליטו לנטוש את השפה הפולנית. ביניהם הם דיברו יידיש, כי היה להם יותר קל לתקשר בה, ואתנו, הבנות הקטנות, הם דיברו רק עברית. אמא היתה מורה לעברית, ולכן ידעה את השפה היטב, ואבא הכיר את השפה מלימודי הקודש בישיבה, אם כי קצת פחות ממנה. היה זה להם עיקרון חשוב ביותר, וכך העברית היא בעצם שפת האם שלי.
אבא ואמא התחילו לחפש מקור פרנסה. לאמא אמרו שתוכל למצוא עבודה כמורה בירושלים, ולאבא אמרו שיהיה לו סיכוי טוב יותר למצוא עבודה בתל=אביב. בסופו של דבר הם החליטו להישאר בתל=אביב. בווארשה למד אבא מקצוע משונה: "גזירת כפפות מעור". מקצוע זה לא עזר לו כלל בשנותיו הראשונות בארץ=ישראל, כי מי בכלל לבש כפפות בשנות השלושים בארץ? ומאין יימצא עור להכין אותן? (כעבור עשר שנים מצא אבא עבודה כגוזר כפפות, ועל כך יסופר בהמשך).
אבא ואמא נשארו אפוא בתל=אביב בעקבות עצתם של ותיקי הארץ, אך בתקופה הראשונה לא מצאו בה שניהם עבודה. כמו כל הצעירים, הוותיקים והחדשים, שזה מקרוב הגיעו, הוא מצא בסופו של דבר עבודה כפועל בניין. כך היה אבא בין הבנאים שבנו את בית=החולים "אסותא" הישן ברחוב ז'בוטינסקי. יום אחד חזר הביתה נלהב וסיפר, שכאשר גמרו לצקת את גג הבניין, שרו הפועלים ורקדו עד אור הבוקר, כי "זכינו ובנינו עוד בית בארץ=ישראל". בשנים הראשונות לא מצאה אמא עבודה מחוץ לבית. אחרי תקופת=מה מצאה עבודה בבית=חרושת למיונז באריזת קוביות מיונז מוצק, ואחר כך עבדה בבית=החרושת לסיגריות "מַספֶּרו". היא לא מצאה עבודה בהוראה, כי באותה תקופה היו מעט בתי=ספר בארץ, רובם מן הזרם החילוני ומיעוטם של "המזרחי", ורשת "בית=יעקב" טרם הקימה בתי=ספר. כך עברה אמא מעבודה זמנית אחת לאחרת, כדי לסייע בפרנסת המשפחה.
גם אבא נאלץ להחליף עבודות. כאשר הסתיימה העבודה בבניין, קנה לו תלת=אופנוע ישן, הניח עליו ארגז ועבד בהובלת לחם טרי: היה קם בחצות הלילה, נוסע למאפיית "אחדות" ברחוב בזל, ומוביל את הלחם הטרי לחנויות. אחר כך קנה סוס ועגלה והוביל נפט. בחורף היה נרטב עד לשד עצמותיו, ובקיץ היה חוזר הביתה, שפתיו סדוקות מחום השמש, והוא מזיע כולו מהחום והלחות. יום אחד עצר את אבא שוטר אנגלי ורצה להחרים את סוסו, כי הוא צלע, והשוטר טען שאבא מתעמר בו. אבא לא ויתר והסביר לשוטר שעל הסוס הזה פרנסתו, ושעליו להאכיל פיות רבים.
במשך שנים רבות עבד אבא קשה מאוד, ורק עם קום המדינה הצליח לקבל משרה ממשלתית בזכות היותו חבר במפלגת "פועלי אגודת ישראל". זו בחרה בו כנציגה, לקבלת משרה במשרד הביטחון, שנקבעה על פי מפתח מפלגתי. כך קיבל תפקיד של מנהל לשכת הגיוס בתל=אביב, ובמשרה זו עבד עד צאתו לגמלאות.
ב=1937 נולדה לי אחות נוספת. הריונה של אמא לא היה מתוכנן, והרופא אף אסר עליה להרות שוב, כיוון שהיתה לה אוושה בלב. בכל זאת הרתה אמא בלי שהתכוונה לכך, אף החליטה לשמור את הוולד. כך קיבלתי אחות שנייה - הילדה הראשונה במשפחתנו שנולדה בארץ=ישראל. הוריי נתנו לה שם ציוני: "בת=ציון", אבל אנחנו קוראים לה "ציונה" והיא גרה היום בבני ברק.
החדר היה חם מאוד, והיו לו רק שני כיווני אוויר: דרום ומזרח. עדיין לא סללו מדרכות באזור, ורק עצים בודדים ניטעו זה מקרוב. היו אלה גזעי עצים צעירים, כמעט ללא ענפים, שניטעו בתוך מסגרת של חישוקי מתכת ונתמכו במקל תקוע באדמה.
סבלנו מאוד מהחום, אך לא היה מה לעשות. אמא, שהורגלה לקור הפולני, לבשה גם בחורף בגדי קיץ. כדי להתגבר על החום הנורא מיעטנו לשהות בחדר החם. בשבתות הקיץ הארוכות היינו לוקחים אתנו את שמיכת ה"קוֹץ" הכהה, מצרפים אליה כרית קטנה ויושבים על חוף הים, מהלך עשרים מטר מהבית. במָקום שכעבור שנתיים ייבנה נמל תל=אביב עמדו שני צריפים, שנבנו על גבי כלונסאות בגובה של מטר. גרו שם שתי משפחות, אחת מהן משפחת לדרמן.
היינו זוחלים מתחת לאחד הצריפים, שהטיל צל נעים, פורשים את ה"קוץ" על החול הרך ונהנים מהבריזה של הים...לעתים קרובות היינו יושבים שם ושרים שירי ארץ=ישראל עם אבא - היהודי הדתי, חסיד גור, שפניו מעוטרות בזקן קטן. אני זוכרת ששרנו אתו את השיר הידוע:
" שורו, הביטו וראו: מה גדול היום הזה, היום הזה! אש יוקדת בחזה, והמחרשה שוב פולחת בשדה", וגם את השיר שנהגו לשיר אז חלוצי תל=אביב: "חבריא, חבריא, מה נעשה בלי עבודה? איפה ואיפה ואיפה נעבוד? פתח=תקווה ערבים, נס=ציונה בדואים, כפר=סבא כולם כלבים, איפה נעבוד?". בשיר הזה התריסו החלוצים נגד המעסיקים, בעלי השדות והקבלנים, שהעדיפו עבודה ערבית זולה על פני מתן פרנסה לחלוצים היהודים, שזה מקרוב הגיעו.
בימות החול היינו טובלים במי הים הקרירים. אבא ואמא היו נכנסים אתנו למים, רוקדים אתנו הורה ומשחקים אתנו. איש מהם או מחבריהם לא חשב בימים ההם על האיסור לשחות בחוף מעורב, כפי שקיים היום בחוגי הדתיים מסוגם - אף שהוריי היו לא פחות דתיים.
לא היינו צריכים לעשות שום הכנה בדרך לים. פשוט הייתי משליכה על כתפיי מגבת והולכת לים יחפה ולבושה בגד ים. חוף הים היה חלק משמעותי בנוף ילדותי. הייתי חיה ונושמת אותו ביום וממשיכה לחלום אותו בלילה. עד חנוכה, כשהחורף כבר היה בעיצומו, הייתי נכנסת למים.
אני זוכרת תקופות של גיאות ושפל. בתקופת הגיאות היו המים מגיעים עד קצה גבעת הכורכר (הקיימת גם היום בחוף "שרתון" בתל=אביב). לפעמים הייתי חולמת שאני נכנסת למים, מתחילה גיאות ואני לא יודעת איך לצאת ומתחילה לטבוע.... הייתי מתעוררת מהחלומות האלה שטופת זיעה, אך הם לא הרתיעו אותי מלהיכנס לים האהוב עלי. לא ידעתי לשחות - ובכל זאת נכנסתי לים. כאשר היה מתקרב אלי גל גדול, לא פחדתי, אלא צללתי מתחתיו עד שהגל נשטף אל החוף. את ה"צלילה" הזאת אימצתי לעצמי כמוטו בחיים, ובתקופות שונות בחיי, כאשר עברו עלי דברים קשים, הייתי לוקחת נשימה, "צוללת" - וממשיכה הלאה.
מרגע שעזבו הוריי את סף ביתם בווארשה, הם החליטו לנטוש את השפה הפולנית. ביניהם הם דיברו יידיש, כי היה להם יותר קל לתקשר בה, ואתנו, הבנות הקטנות, הם דיברו רק עברית. אמא היתה מורה לעברית, ולכן ידעה את השפה היטב, ואבא הכיר את השפה מלימודי הקודש בישיבה, אם כי קצת פחות ממנה. היה זה להם עיקרון חשוב ביותר, וכך העברית היא בעצם שפת האם שלי.
אבא ואמא התחילו לחפש מקור פרנסה. לאמא אמרו שתוכל למצוא עבודה כמורה בירושלים, ולאבא אמרו שיהיה לו סיכוי טוב יותר למצוא עבודה בתל=אביב. בסופו של דבר הם החליטו להישאר בתל=אביב. בווארשה למד אבא מקצוע משונה: "גזירת כפפות מעור". מקצוע זה לא עזר לו כלל בשנותיו הראשונות בארץ=ישראל, כי מי בכלל לבש כפפות בשנות השלושים בארץ? ומאין יימצא עור להכין אותן? (כעבור עשר שנים מצא אבא עבודה כגוזר כפפות, ועל כך יסופר בהמשך).
אבא ואמא נשארו אפוא בתל=אביב בעקבות עצתם של ותיקי הארץ, אך בתקופה הראשונה לא מצאו בה שניהם עבודה. כמו כל הצעירים, הוותיקים והחדשים, שזה מקרוב הגיעו, הוא מצא בסופו של דבר עבודה כפועל בניין. כך היה אבא בין הבנאים שבנו את בית=החולים "אסותא" הישן ברחוב ז'בוטינסקי. יום אחד חזר הביתה נלהב וסיפר, שכאשר גמרו לצקת את גג הבניין, שרו הפועלים ורקדו עד אור הבוקר, כי "זכינו ובנינו עוד בית בארץ=ישראל". בשנים הראשונות לא מצאה אמא עבודה מחוץ לבית. אחרי תקופת=מה מצאה עבודה בבית=חרושת למיונז באריזת קוביות מיונז מוצק, ואחר כך עבדה בבית=החרושת לסיגריות "מַספֶּרו". היא לא מצאה עבודה בהוראה, כי באותה תקופה היו מעט בתי=ספר בארץ, רובם מן הזרם החילוני ומיעוטם של "המזרחי", ורשת "בית=יעקב" טרם הקימה בתי=ספר. כך עברה אמא מעבודה זמנית אחת לאחרת, כדי לסייע בפרנסת המשפחה.
גם אבא נאלץ להחליף עבודות. כאשר הסתיימה העבודה בבניין, קנה לו תלת=אופנוע ישן, הניח עליו ארגז ועבד בהובלת לחם טרי: היה קם בחצות הלילה, נוסע למאפיית "אחדות" ברחוב בזל, ומוביל את הלחם הטרי לחנויות. אחר כך קנה סוס ועגלה והוביל נפט. בחורף היה נרטב עד לשד עצמותיו, ובקיץ היה חוזר הביתה, שפתיו סדוקות מחום השמש, והוא מזיע כולו מהחום והלחות. יום אחד עצר את אבא שוטר אנגלי ורצה להחרים את סוסו, כי הוא צלע, והשוטר טען שאבא מתעמר בו. אבא לא ויתר והסביר לשוטר שעל הסוס הזה פרנסתו, ושעליו להאכיל פיות רבים.
במשך שנים רבות עבד אבא קשה מאוד, ורק עם קום המדינה הצליח לקבל משרה ממשלתית בזכות היותו חבר במפלגת "פועלי אגודת ישראל". זו בחרה בו כנציגה, לקבלת משרה במשרד הביטחון, שנקבעה על פי מפתח מפלגתי. כך קיבל תפקיד של מנהל לשכת הגיוס בתל=אביב, ובמשרה זו עבד עד צאתו לגמלאות.
ב=1937 נולדה לי אחות נוספת. הריונה של אמא לא היה מתוכנן, והרופא אף אסר עליה להרות שוב, כיוון שהיתה לה אוושה בלב. בכל זאת הרתה אמא בלי שהתכוונה לכך, אף החליטה לשמור את הוולד. כך קיבלתי אחות שנייה - הילדה הראשונה במשפחתנו שנולדה בארץ=ישראל. הוריי נתנו לה שם ציוני: "בת=ציון", אבל אנחנו קוראים לה "ציונה" והיא גרה היום בבני ברק.
אני והגמלים
כעבור כשנתיים עברנו לדירה אחרת - גדולה יותר: בת שני חדרים - בבית קטן דו=משפחתי עם חצר. דירה זו היתה כולה שלנו, ללא שותפים זרים למטבח ולשירותים, והיא שכנה ברחוב זכריה, על גדת הירקון.
היום הרחוב הזה גדוש בבניינים, אבל אז היו ברחוב רק מבנים בודדים. גרנו בבית הצפוני ביותר, שעמד לא הרחק מן הירקון. בין הבתים השתרעו שדות, ודרכי הגישה אל הבתים היו שבילי עפר צרים ביניהם. הנוף היה ממש כפרי: טבע פתוח, שמים ואדמה.
הירקון היה הגבול, והמרחבים שנפרסו ממנו וצפונה היו קסומים ומסתוריים בעינינו הילדותיות. מהמרפסת הצפונית של הבית הייתי צופה ישירות על הירקון, עד מעבר לגדה השנייה.
אני זוכרת את היום, בו עברנו לדירה החדשה כאשר הכול מסביב היה מעניין ומסקרן. אני זוכרת את המחזה המרתק שנגלה לעיניי במקום בו נשפך הירקון אל הים התיכון.
בעוד אמי מארגנת את חפצינו הדלים בדירתנו החדשה, עמדתי על המרפסת ו"בלעתי" את הנוף בעיניי. בדמיוני התרוצצו שם, בין קפלי האדמה מעבר לירקון, גמדים, ננסים, פֵיוֹת ושאר יצורים משונים מן האגדות. לפתע ראיתי יצור כלשהו זז באופק. אימצתי את עיניי בכל כוחי. היצור הזז הלך והתארך, הלך והתקרב. אגדה או מציאות? מציאות! אני רואה באופק שיירת גמלים הולכת ומתקרבת לעברי בשורה עורפית. כילדי בית=ספר ממושמעים, הם צועדים לאטם בצעדים אציליים, וראשיהם זקופים למרות המטען התלוי בשני ארגזים גדולים משני צדי הדבשת. הם הולכים ומתקרבים. לאן פניהם מועדות? הנה הם מגיעים עד הירקון, והולכים לאורכו מערבה, ממש עד שפת הים. פתאום פונה הגמל הראשון שבשיירה ונכנס למי הירקון, והשאר אחריו. לבי הולם בחוזקה: הנה כל השיירה תטבע!.. אך הנה זה פלא! הגמלים כאילו מרחפים על פני המים. רגליהם הארוכות צועדות בבטחה בתוך מי הירקון, המגיעים עד לבטן הגדולה והחזקה שלהם.
אני נושמת לרווחה כשאחרון הגמלים יוצא מן המים. רק משבגרתי למדתי שהאיש שעל גב הגמל (כעבור שנים אני לומדת שמוביל הגמלים נקרא"גַמָּל") הביא את שיירת הגמלים שלו למקום בו נשפך הנהר לים, העשיר בסחף, ובו המים רדודים וקרקעית הנהר גבוהה.
השיירה משנה שוב כיוון: מזרחה. היא מתקרבת, ואני מבחינה בבירור בגַמָּל המתנועע על גב הגָמָל המוביל, אליו קשורים שאר הגמלים שבשיירה: חבל קושר כל גמל בצווארו אל זנבו של זה שלפניו.
"חִירררר…חִירררר …חַירררר..." אני שומעת את קריאות הזירוז ורואה את האיש, המתנועע בקצב הליכת הגמל, צרוב שמש ושזוף, ולגופו רק מכנסיים קצרים.
מאותו יום הייתי מבלה שעות ארוכות על המרפסת, מצפה לשיירות הגמלים, מלווה אותם בעיניי מרגע הופעתם עד היעלמם בין בתי העיר. לשאלתי הסביר לי אבא, שגמלים אלה נושאים על גבם בארגזים הכבדים זיפזיף, שנלקח מחוף הים מצפון לירקון לאתרי הבניה בתל=אביב. הזיפזיף, הסביר לי, משמש לעשיית הבטון והלבנים, מהם בונים בתים.
יום אחד שיחקתי עם ילדי השכונה בשדה. היינו שקועים במשחק ולא הבחנו בשיירת הגמלים המתקדמת לעברנו. לפתע: "חִירררררר…… חִירררררר…… חַיייייי………חַייייי….." קפאנו במקומנו. ילד שובב אחד זינק לקראת השיירה: חִירררררר…….. חִיררררררר………. חַייייייייי ……חַייייייי….." קרא לעבר האיש שעל גב הגמל, מחקה את קולו ותנועותיו המשונות. כולנו נשארנו תקועים במקומותינו, אך הילד השובב רץ אחרי השיירה המתקדמת. האיש חייך חיוך עקום: "אתה אמיץ, ילד! אתה אוהב גמלים?" אמר בקול עבה, צרוד, והצד"י שבפיו מבוטאת כ=צ'. כולנו גיחכנו למראה פניו, שנראו מקרוב מכוערים למדי, ולצליל קולו הצרוד והמאנפף, אך הילד לא התבלבל ומיד ענה: "כן, אני מאוד אוהב גמלים. ואתה, אתה מוכן להרכיב אותי?".
לפני שהבנו מה קורה, עצר האיש את השיירה במלמולים וחרחורים משונים, ובקריאות ותנועות משונות עוד יותר הבריך את הגמל שעליו ישב. הגמל כרע על שתי ברכיו הקדמיות, אחר כך על שתי ברכיו האחוריות ונשאר רובץ על מקומו. האיש ירד לאט, ניגש אל הגמל השני והושיב גם אותו בשפת הגמלים הבלתי מובנת לנו. כך הושיב את כל השורה - שמונה או עשרה גמלים. למראה הגמלים הרובצים אזרנו אומץ והתקרבנו אליו בריצה:
"גם אני!.," "גם אותי!.." "לרכוב על הגמל…" פתחנו בתחינות וצעקות. האיש הטוב השתיק אותנו: "בסדר. בסדר, ילדים. היום נעשה חגיגה". ובעודו מדבר הניף את הילד השובב, זה שצעק ראשון. הילד נאחז בידיו בצווארו של הגמל, את רגליו הניף על הארגז, משך את גופו כלפי מעלה, וכך התיישב בין הצוואר והדבשת.
איך צרחנו מפחד והנאה! איך הושיב ילד על כל גמל! איך השתוללנו משמחה והפתעה! אך הוא לא העֵז להרים את הגמלים מרבצם, שמא ייפול מישהו מעל גב הגמל כאשר זה יתרומם על רגליו הקדמיות קודם בתנועה נמרצת, ואחר כך על האחוריות. לאחר שעה ארוכה הוריד אותנו אחד=אחד, המשיך לפטפט אתנו וסיפר לנו על עצמו.
לימים, כאשר פַּחְדֵנוּ מן הגמלים נמוג לגמרי ונעשינו חברים טובים, היה משה - זה שם האיש - גם מקים את הגמלים מרבצם ומוליך אותנו כברת דרך, כשאנו הילדים מתנועעים, צוחקים וצורחים על גביהם.
מדי פעם מופיעה שיירת הגמלים בחלומי, ובו אני אותה ילדה קטנה, לבושה בשמלה היחידה שהיתה לי - זו הלבנה והמעומלנת תמיד - יושבת ומשחקת בחול הרך שעל שפת הים, ממלאה חול רך וחם בדלי המִשֹחק שבידי ושוב שופכת אותו חזרה, מתבוננת בו ניגר ברכּוּת ומנסה לספור את הגרגרים. לפתע אני מבחינה בשיירת גמלים הולכת ומתקרבת אלי. אני, ילדה קטנה ומפוחדת, רוצה לקום ולברוח - אך כדרך החלומות אינני יכולה לזוז ממקומי. אני מסתכלת בפלצות בשיירה ההולכת ומתקרבת, ולבי הולם בחוזקה. שוב אני מנסה לקום, אך רגליי אינן נשמעות לי. אני צורחת בקולי=קולות, אך הגה אינו יוצא מפי. ה"חִיררררר….. חִיררררר..." וה"חַיייי…. חַייייי............" מהדהדים בראשי בקצב תופים מפוצץ. השיירה מתקרבת; הנה הגמל הראשון מגיע עד אלי, עובר בדיוק מאחורי גבי, וכשאני מרגישה את מגע פרסתו – אני מתעוררת בבהלה… החלום הזה חוזר אלי לעתים מזומנות עד עצם היום הזה - ואני כבר ילדה די גדולה…
הגמלים - מראה נפוץ בימים ההם בצפון תל=אביב - הונצחו בפסל של גמל מעופף.
מראה "הגמל המעופף" שבה לב רבים מילדי תל=אביב, עד כדי כך שהפך לסמלו של "יריד המזרח" הישן בגני התערוכה שבסוף רחוב הירקון. הגמל המעופף פּוּסַל על עמוד בטון גבוה, וכיום הוא מתנוסס במגרשי התערוכה החדשים ברחוב רוקח.
כעבור כשנתיים עברנו לדירה אחרת - גדולה יותר: בת שני חדרים - בבית קטן דו=משפחתי עם חצר. דירה זו היתה כולה שלנו, ללא שותפים זרים למטבח ולשירותים, והיא שכנה ברחוב זכריה, על גדת הירקון.
היום הרחוב הזה גדוש בבניינים, אבל אז היו ברחוב רק מבנים בודדים. גרנו בבית הצפוני ביותר, שעמד לא הרחק מן הירקון. בין הבתים השתרעו שדות, ודרכי הגישה אל הבתים היו שבילי עפר צרים ביניהם. הנוף היה ממש כפרי: טבע פתוח, שמים ואדמה.
הירקון היה הגבול, והמרחבים שנפרסו ממנו וצפונה היו קסומים ומסתוריים בעינינו הילדותיות. מהמרפסת הצפונית של הבית הייתי צופה ישירות על הירקון, עד מעבר לגדה השנייה.
אני זוכרת את היום, בו עברנו לדירה החדשה כאשר הכול מסביב היה מעניין ומסקרן. אני זוכרת את המחזה המרתק שנגלה לעיניי במקום בו נשפך הירקון אל הים התיכון.
בעוד אמי מארגנת את חפצינו הדלים בדירתנו החדשה, עמדתי על המרפסת ו"בלעתי" את הנוף בעיניי. בדמיוני התרוצצו שם, בין קפלי האדמה מעבר לירקון, גמדים, ננסים, פֵיוֹת ושאר יצורים משונים מן האגדות. לפתע ראיתי יצור כלשהו זז באופק. אימצתי את עיניי בכל כוחי. היצור הזז הלך והתארך, הלך והתקרב. אגדה או מציאות? מציאות! אני רואה באופק שיירת גמלים הולכת ומתקרבת לעברי בשורה עורפית. כילדי בית=ספר ממושמעים, הם צועדים לאטם בצעדים אציליים, וראשיהם זקופים למרות המטען התלוי בשני ארגזים גדולים משני צדי הדבשת. הם הולכים ומתקרבים. לאן פניהם מועדות? הנה הם מגיעים עד הירקון, והולכים לאורכו מערבה, ממש עד שפת הים. פתאום פונה הגמל הראשון שבשיירה ונכנס למי הירקון, והשאר אחריו. לבי הולם בחוזקה: הנה כל השיירה תטבע!.. אך הנה זה פלא! הגמלים כאילו מרחפים על פני המים. רגליהם הארוכות צועדות בבטחה בתוך מי הירקון, המגיעים עד לבטן הגדולה והחזקה שלהם.
אני נושמת לרווחה כשאחרון הגמלים יוצא מן המים. רק משבגרתי למדתי שהאיש שעל גב הגמל (כעבור שנים אני לומדת שמוביל הגמלים נקרא"גַמָּל") הביא את שיירת הגמלים שלו למקום בו נשפך הנהר לים, העשיר בסחף, ובו המים רדודים וקרקעית הנהר גבוהה.
השיירה משנה שוב כיוון: מזרחה. היא מתקרבת, ואני מבחינה בבירור בגַמָּל המתנועע על גב הגָמָל המוביל, אליו קשורים שאר הגמלים שבשיירה: חבל קושר כל גמל בצווארו אל זנבו של זה שלפניו.
"חִירררר…חִירררר …חַירררר..." אני שומעת את קריאות הזירוז ורואה את האיש, המתנועע בקצב הליכת הגמל, צרוב שמש ושזוף, ולגופו רק מכנסיים קצרים.
מאותו יום הייתי מבלה שעות ארוכות על המרפסת, מצפה לשיירות הגמלים, מלווה אותם בעיניי מרגע הופעתם עד היעלמם בין בתי העיר. לשאלתי הסביר לי אבא, שגמלים אלה נושאים על גבם בארגזים הכבדים זיפזיף, שנלקח מחוף הים מצפון לירקון לאתרי הבניה בתל=אביב. הזיפזיף, הסביר לי, משמש לעשיית הבטון והלבנים, מהם בונים בתים.
יום אחד שיחקתי עם ילדי השכונה בשדה. היינו שקועים במשחק ולא הבחנו בשיירת הגמלים המתקדמת לעברנו. לפתע: "חִירררררר…… חִירררררר…… חַיייייי………חַייייי….." קפאנו במקומנו. ילד שובב אחד זינק לקראת השיירה: חִירררררר…….. חִיררררררר………. חַייייייייי ……חַייייייי….." קרא לעבר האיש שעל גב הגמל, מחקה את קולו ותנועותיו המשונות. כולנו נשארנו תקועים במקומותינו, אך הילד השובב רץ אחרי השיירה המתקדמת. האיש חייך חיוך עקום: "אתה אמיץ, ילד! אתה אוהב גמלים?" אמר בקול עבה, צרוד, והצד"י שבפיו מבוטאת כ=צ'. כולנו גיחכנו למראה פניו, שנראו מקרוב מכוערים למדי, ולצליל קולו הצרוד והמאנפף, אך הילד לא התבלבל ומיד ענה: "כן, אני מאוד אוהב גמלים. ואתה, אתה מוכן להרכיב אותי?".
לפני שהבנו מה קורה, עצר האיש את השיירה במלמולים וחרחורים משונים, ובקריאות ותנועות משונות עוד יותר הבריך את הגמל שעליו ישב. הגמל כרע על שתי ברכיו הקדמיות, אחר כך על שתי ברכיו האחוריות ונשאר רובץ על מקומו. האיש ירד לאט, ניגש אל הגמל השני והושיב גם אותו בשפת הגמלים הבלתי מובנת לנו. כך הושיב את כל השורה - שמונה או עשרה גמלים. למראה הגמלים הרובצים אזרנו אומץ והתקרבנו אליו בריצה:
"גם אני!.," "גם אותי!.." "לרכוב על הגמל…" פתחנו בתחינות וצעקות. האיש הטוב השתיק אותנו: "בסדר. בסדר, ילדים. היום נעשה חגיגה". ובעודו מדבר הניף את הילד השובב, זה שצעק ראשון. הילד נאחז בידיו בצווארו של הגמל, את רגליו הניף על הארגז, משך את גופו כלפי מעלה, וכך התיישב בין הצוואר והדבשת.
איך צרחנו מפחד והנאה! איך הושיב ילד על כל גמל! איך השתוללנו משמחה והפתעה! אך הוא לא העֵז להרים את הגמלים מרבצם, שמא ייפול מישהו מעל גב הגמל כאשר זה יתרומם על רגליו הקדמיות קודם בתנועה נמרצת, ואחר כך על האחוריות. לאחר שעה ארוכה הוריד אותנו אחד=אחד, המשיך לפטפט אתנו וסיפר לנו על עצמו.
לימים, כאשר פַּחְדֵנוּ מן הגמלים נמוג לגמרי ונעשינו חברים טובים, היה משה - זה שם האיש - גם מקים את הגמלים מרבצם ומוליך אותנו כברת דרך, כשאנו הילדים מתנועעים, צוחקים וצורחים על גביהם.
מדי פעם מופיעה שיירת הגמלים בחלומי, ובו אני אותה ילדה קטנה, לבושה בשמלה היחידה שהיתה לי - זו הלבנה והמעומלנת תמיד - יושבת ומשחקת בחול הרך שעל שפת הים, ממלאה חול רך וחם בדלי המִשֹחק שבידי ושוב שופכת אותו חזרה, מתבוננת בו ניגר ברכּוּת ומנסה לספור את הגרגרים. לפתע אני מבחינה בשיירת גמלים הולכת ומתקרבת אלי. אני, ילדה קטנה ומפוחדת, רוצה לקום ולברוח - אך כדרך החלומות אינני יכולה לזוז ממקומי. אני מסתכלת בפלצות בשיירה ההולכת ומתקרבת, ולבי הולם בחוזקה. שוב אני מנסה לקום, אך רגליי אינן נשמעות לי. אני צורחת בקולי=קולות, אך הגה אינו יוצא מפי. ה"חִיררררר….. חִיררררר..." וה"חַיייי…. חַייייי............" מהדהדים בראשי בקצב תופים מפוצץ. השיירה מתקרבת; הנה הגמל הראשון מגיע עד אלי, עובר בדיוק מאחורי גבי, וכשאני מרגישה את מגע פרסתו – אני מתעוררת בבהלה… החלום הזה חוזר אלי לעתים מזומנות עד עצם היום הזה - ואני כבר ילדה די גדולה…
הגמלים - מראה נפוץ בימים ההם בצפון תל=אביב - הונצחו בפסל של גמל מעופף.
מראה "הגמל המעופף" שבה לב רבים מילדי תל=אביב, עד כדי כך שהפך לסמלו של "יריד המזרח" הישן בגני התערוכה שבסוף רחוב הירקון. הגמל המעופף פּוּסַל על עמוד בטון גבוה, וכיום הוא מתנוסס במגרשי התערוכה החדשים ברחוב רוקח.
גמלים חוצים את הירקון (התמונה צולמה על ידי הצלם חיים תדמור באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת), כך ראתה אסתר את הגמלים חוצים את הירקון במקום הנשפף אל הים
אני מתחילה ללמוד בבית-ספר
בקיץ 1938 עברו בשכונה אנשים וחיפשו בנות מבתים דתיים לכיתה א' לבית=ספר חדש שעמד להיפתח. עד אז לא היה בית=ספר דתי לילדי צפון תל=אביב, אלא רק "בית=ספר מזרחי" לבנות בשכונת שפירא שבדרום העיר. משאספו מספיק תלמידות, נפתחה כיתה א'. היא מוקמה בדירה בקומת קרקע בבית מגורים פרטי ברחוב דיזנגוף, שלימים נבנה מולו בניין המשטרה. בשלב ראשון היה בית=הספר הזה, שהכיל כיתה אחת בלבד, סניף של בית=הספר לבנות משכונת שפירא, וכך גם נקרא: "בית=הספר מזרחי לבנות בצפון". במשך הזמן הוסב שמו ל"בית=הספר דיזנגוף". כעבור כמה שנים עבר בית=הספר שלנו באופן זמני לרחוב בזל בתוך בניין בית=הספר לבנים. הכיתות מוקמו בבתי מגורים, החצר היתה משותפת לבנים ולבנות, אך הלימודים התקיימו בכיתות נפרדות.
כעבור תקופה עברנו ללמוד במגרש גדול ברחוב דיזנגוף, שעליו נבנו כמה צריפים. במשך הזמן נבנה על מגרש זה, ליד המשטרה, מבנה מיוחד לבית=הספר, והוא נקרא "בית=הספר דיזנגוף", על שם הרחוב בו הוא ממוקם (והוא קיים עד עצם היום הזה). בית=הספר היה לא רחוק מהבית, והייתי הולכת אליו ברגל. באותה תקופה מיעטנו לנסוע באוטובוס. לפעמים נאלצה אמא לקחת ילד חולה על הידיים לבית=החולים "הדסה" שברח' בלפור, והיתה הולכת ברגל כדי לחסוך חצי גרוש - מחיר הנסיעה בחברת האוטובוסים "המעביר".
כאשר היינו בכיתה ד', הגיעה יום אחד לבית=הספר אישה, בתיה רימר שמה. היא הודיעה לנו על פתיחת סניף "בני עקיבא" בצפון העיר וביקשה שנגיע למפגש הראשון בשבת אחר הצהריים בגן הנביאים (בתיה רימר ז"ל, לימים לפידות, היתה סבתו של הזמר הידוע שי לפידות).
הסניף פעל בצריפים של "בית=ספר דיזנגוף", והגיעו אליו בנים מבית=הספר שברחוב בזל. כל הפעולות התקיימו ביחד, אפילו רקדנו באופן מעורב...
כמעט כל שנות לימודיי בבית=הספר היסודי - מכיתה ב' עד כיתה ח' (למעט שנת לימודים אחת) - לימדה אותנו אותה המורה שרה וייס (עד היום הזה היא חיה בדיור מוגן "עד מאה ועשרים" בראשון לציון, ואני נמצאת אתה בקשר טלפוני מפעם לפעם). היא היתה מורה טובה ולימדה אותנו את כל המקצועות. בשנה שלימדה בבית=ספר אחר היא חסרה לנו מאוד, ואמא ואביה של חברתי שפרה, הרב רוזנטל, הלכו לוועד החינוך (שתפקד בימי טרום המדינה כמשרד החינוך) וביקשו שיחזירו אותה.
הכיתה שלנו היתה המחזור הראשון של בית=הספר. מתוך 14 בנות הכיתה הייתי מספר שבע לפי רשימת האל"ף=בי"ת, שהופיעה ביומן של המורה. אני זוכרת את כולן בשמותיהן, ואזכיר כאן את מקצתן, לפי סדר האל"ף=בי"ת: ברכה בירנצוויג, מרים גרוס, יהודית גרינברג ז"ל, אביבה וייכסלבוים, אסתר כהן, אסתר כיסר. אני, אסתר מאירוביץ.
לימים, כאשר לימדתי את בנות מחזור 20 בבית=הספר הזה, ציינתי בפניהן שהייתי מספר שבע במחזור הראשון.
בקיץ 1938 עברו בשכונה אנשים וחיפשו בנות מבתים דתיים לכיתה א' לבית=ספר חדש שעמד להיפתח. עד אז לא היה בית=ספר דתי לילדי צפון תל=אביב, אלא רק "בית=ספר מזרחי" לבנות בשכונת שפירא שבדרום העיר. משאספו מספיק תלמידות, נפתחה כיתה א'. היא מוקמה בדירה בקומת קרקע בבית מגורים פרטי ברחוב דיזנגוף, שלימים נבנה מולו בניין המשטרה. בשלב ראשון היה בית=הספר הזה, שהכיל כיתה אחת בלבד, סניף של בית=הספר לבנות משכונת שפירא, וכך גם נקרא: "בית=הספר מזרחי לבנות בצפון". במשך הזמן הוסב שמו ל"בית=הספר דיזנגוף". כעבור כמה שנים עבר בית=הספר שלנו באופן זמני לרחוב בזל בתוך בניין בית=הספר לבנים. הכיתות מוקמו בבתי מגורים, החצר היתה משותפת לבנים ולבנות, אך הלימודים התקיימו בכיתות נפרדות.
כעבור תקופה עברנו ללמוד במגרש גדול ברחוב דיזנגוף, שעליו נבנו כמה צריפים. במשך הזמן נבנה על מגרש זה, ליד המשטרה, מבנה מיוחד לבית=הספר, והוא נקרא "בית=הספר דיזנגוף", על שם הרחוב בו הוא ממוקם (והוא קיים עד עצם היום הזה). בית=הספר היה לא רחוק מהבית, והייתי הולכת אליו ברגל. באותה תקופה מיעטנו לנסוע באוטובוס. לפעמים נאלצה אמא לקחת ילד חולה על הידיים לבית=החולים "הדסה" שברח' בלפור, והיתה הולכת ברגל כדי לחסוך חצי גרוש - מחיר הנסיעה בחברת האוטובוסים "המעביר".
כאשר היינו בכיתה ד', הגיעה יום אחד לבית=הספר אישה, בתיה רימר שמה. היא הודיעה לנו על פתיחת סניף "בני עקיבא" בצפון העיר וביקשה שנגיע למפגש הראשון בשבת אחר הצהריים בגן הנביאים (בתיה רימר ז"ל, לימים לפידות, היתה סבתו של הזמר הידוע שי לפידות).
הסניף פעל בצריפים של "בית=ספר דיזנגוף", והגיעו אליו בנים מבית=הספר שברחוב בזל. כל הפעולות התקיימו ביחד, אפילו רקדנו באופן מעורב...
כמעט כל שנות לימודיי בבית=הספר היסודי - מכיתה ב' עד כיתה ח' (למעט שנת לימודים אחת) - לימדה אותנו אותה המורה שרה וייס (עד היום הזה היא חיה בדיור מוגן "עד מאה ועשרים" בראשון לציון, ואני נמצאת אתה בקשר טלפוני מפעם לפעם). היא היתה מורה טובה ולימדה אותנו את כל המקצועות. בשנה שלימדה בבית=ספר אחר היא חסרה לנו מאוד, ואמא ואביה של חברתי שפרה, הרב רוזנטל, הלכו לוועד החינוך (שתפקד בימי טרום המדינה כמשרד החינוך) וביקשו שיחזירו אותה.
הכיתה שלנו היתה המחזור הראשון של בית=הספר. מתוך 14 בנות הכיתה הייתי מספר שבע לפי רשימת האל"ף=בי"ת, שהופיעה ביומן של המורה. אני זוכרת את כולן בשמותיהן, ואזכיר כאן את מקצתן, לפי סדר האל"ף=בי"ת: ברכה בירנצוויג, מרים גרוס, יהודית גרינברג ז"ל, אביבה וייכסלבוים, אסתר כהן, אסתר כיסר. אני, אסתר מאירוביץ.
לימים, כאשר לימדתי את בנות מחזור 20 בבית=הספר הזה, ציינתי בפניהן שהייתי מספר שבע במחזור הראשון.
המעבר לדירה ברחוב הירקון 297
מלחמת העולם השנייה פרצה, אך עדיין לא ידעו איזו השפעה תהיה לה על האוכלוסייה בתל=אביב, ואם בכלל תגיע אלינו; אך אמא פחדה להישאר לבד עם שלוש בנות בבית המבודד - בפרט בלילות, בהם התנדב אבא למשמר האזרחי. לכן החליטו הוריי לחפש דירה בבית דירות, ובשנת 1941 עברנו לגור בדירה עם משפחות נוספות באותו בניין. גם את הדירה הזו שכרנו בדמי מפתח, כמו את הבית ברחוב זכריה, כפי שהיה מקובל באותם ימים. בעלי הדירה היו משפחת מלמד. הם גרו בקומה העליונה בבניין, שהתנוסס על עמודי בטון, ותחתיה בנתה המשפחה יחידות דיור נוספות והשכירו אותן לשלוש משפחות. דירות אלה היו בעצם "מרתף", וכמה מדרגות ירדו אליהן מן הרחוב החולי, ללא כביש או מדרכה. יחידת הדיור שלנו הכילה שני חדרים, זה אחר זה ודלת ביניהם, ומטבח. היא שכנה בסוף המסדרון, וחלונות החדרים היו סמוכים לתקרה. השירותים והמקלחת מוקמו בקצה המסדרון, ושימשו את שלוש המשפחות. ליד השירותים היה חדרון בן 1.5X 2 מטר, והוא שימש לנו מטבח. בין מסדרון הכניסה ולמטבח היה שטח מוקף מכל צדדיו בקירות. בתקופת המלחמה שימש שטח זה מקלט מצוין, ובו אירחנו בזמן האזעקות את כל השכונה. היתה זו אחת הסיבות שהדירה הזו כבשה את לב הוריי, כי הם חששו, כמו כולם, שעם התקדמות הקרבות במלחמת העולם השנייה תופצץ תל=אביב על=ידי הגרמנים.
שנה אחרי כניסתנו לדירה, בי' באייר תש"ב (27.4.1942), נולד בן=הזקונים - אחי הצעיר שלמה מאיר, שנקרא על שם סבא מצד אבא. אני זוכרת שיצאתי עם שתי אחיותיי לרחוב, ורקדנו ושרנו מרוב שמחה להולדת אחינו התינוק...
אבא ואמא לא דיברו על המשפחות שהשאירו בפולין. הם הסתירו את הדאגה והחששות בלבם, אך כילדה ידעתי שמשהו מתרחש. אחותה הצעירה של אמא, זִיסָאלֶ'ע, ביקשה ממנה עוד לפני פרוץ המלחמה לסדר לה לימודים בסמינר בארץ, אך אמא דחתה אותה שוב ושוב, כי כנראה חששה שזיסאל'ע תראה את המצב הכלכלי הקשה של משפחתה ותדווח להורים, שלא תמכו בשעתו בעלייתה ארצה. בסופו של דבר נשארה זיסאל'ע בפולין ונספתה בשואה. אני מתארת לעצמי שלאמא היו רגשות אשם, אך היא לא דיברה אתנו על כך.
זמן קצר אחרי מעברנו לדירה החדשה (הייתי אז בת עשר) ישבתי בחדר, ולאורו של החלון הגבוה עיינתי בקטע עיתון שהתגלגל לידי. בתוך מסגרת שחורה היה כתוב באותיות של קידוש לבנה: "זאת עשו לנו הגרמנים!" ובכתבה הזו תוארו פעולותיהם של הגרמנים נגד יהודי גרמניה מאז עליית היטלר לשלטון ב=1933 (היה זה טרום הקמת מחנות הריכוז וההשמדה). בין השאר תוארה בכתבה כניסת הנאצים לדירה של משפחה יהודית אחת, לבושים מדי אס=אס ונועלים מגפיים גבוהים, מסתובבים בדירה היפה המטופחת ומחוממת היטב; ולפתע אחד מהם נכנס לחדר הילדים הנעים והחם, תולש את התינוק הישן במיטתו ומשליך אותו מבעד לחלון אל השלג הקפוא. התמונה הזו נחרטה בזכרוני, ולימים, כאשר הייתי לאמא, היא קיבלה משמעות מיוחדת עבורי.
אסתר בגיל 14 (מתוך תמונות המחזור של כיתה ח')
אסתר: אבא ואמא (אני בזרועותיו של אבא ולאה בזרועותיה של אמא) משמאלנו הדודים של אבא. התמונה צולמה בחולות שברח' הירקון פינת רח' ירמיהו (עדיין לא סללו מדרכה או כביש).
המשפחה עם ציונה התינוקת, 1937. ציונה היא הבת הראשונה שנולדה בישראל, לכן קראו לה הוריי בת ציון, אבל אנחנו קוראים לה ציונה.
